בית פורומים בחדרי הישיבות והרבנות

"דע את עצמך" - מאחד מראשי הכוללים החשובים בארה"ק לתלמידיו

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-2/10/2020 14:03 לינק ישיר 
"דע את עצמך" - מאחד מראשי הכוללים החשובים בארה"ק לתלמידיו

ערב חג שמח לכל מאן דבעי

בפתח הדברים, חשוב לי להבהיר שהמחשבות הרצו"ב, מתרוצצות בראשי כבר כמה חודשים. לא חשבתי להעלות אותם על הכתב, מפני שלא ראיתי בזה צורך הרבים, אלא אולי פורקן אישי. 
בימים האחרונים גם בכולל וגם במרחב הוירטואלי של הכולל, וכמו כן בשיחות סתמיות עם שכנים/חברים/ידידים/משפחה הנושא צף שוב. הרגשתי היא שהציבור יצא מקורונה מהדורא קמא חבוט ומבולבל ביחס לעצמנו ולחברה מסביבנו. כל אחד מנתב את הרהוריו לכיוון אחר, אך הצד השוה שבהם שישנה תחושה של אי נוחות מתיפקוד החרדי והחברה החרדית במשבר הקורונה. ישנם עסוקים בלהצדיק את עצמינו וחברתינו. ישנם עסוקים בלהאשים אחרים. ישנם עסוקים בחשבון נפש, וחלק מתכחשים ומדחיקים (סוג של התמודדות).
עכשיו כשעברה תקופה, ולכאורה אנחנו אחרי... הרגשות פחות גואים, אנחנו כבר לא בגדר 'איידי דטריד למיפלט - לא בלע' {חולין ח':), חשבתי לנכון שכדאי לנתח יחדיו את המאורעות והתגובות בזמן אמת. ללמוד אותם ולהסיק מסקנות, כמתחייב מיהודים ובני תורה. 
כל מאורע ובמיוחד בסדר גודל שכזה, יש לו תכלית, ומטרתו לקרב אותנו יותר לה' יתברך ולגאולה השלימה בב"א. עי' בדרך ה' לרמח"ל ח"ד פ"ד ג': וממה שצריך שתבין בזה הוא שאין כל הדברים האלה אמורים אלא לשיהיה תיקון הבריאה מצד בני האדם ולא מאליו. כי אולם ההנהגה כבר מסודרת היא ועומדת על הדרך הזה, שכל גלגוליה הולכים אל ההשלמה, וזה מה שהאדון ב״ה מסבב בטובו וכחו. 
אנחנו בעיצומו של תהליך חינוכי שנועד להכשיר אותנו לייעודנו הרוחני והמוסרי כלשונו של הרש"ר הירש זצ"ל, במדבר י"ד כ"ג: "וכל מנאצי לא יראוה" -  כל מה שעבר עליו (עם ישראל) עד היום הזה איננו אלא מהלך חינוכי המכוון על ידי מידת 'ארך אפיים' - כדי להכשיר אותנו לייעודנו הרוחני והמוסרי. וההגשמה הטהורה והמלאה של תורת ה' עודנה גם היום חזון לעתיד. גזירת "וכל מנאצי לא יראוה", קבעה את כל המשך ההיסטוריה שלנו.  
לענ"ד זה תפקידנו בעת הזאת, בייחוד בערב חג מתן תורה שזהו חלק בלתי נפרד מקבלת התורה.

ראשית, חשוב להדגיש שאין בדברים אלו שום רצון לקטרג על החברה שלנו, בה נולדנו ובה נולדים ילדינו. אני באמת ובתמים מאמין ובטוח שזו החברה הכי טובה בעולם בכל פרמטר שהוא, ולכן אדרבה יש יותר מחוייבות ורצון להשתפר ולהתייעל ולא להמנע מביקורת, גם אם היא מופנית מאנשים/נשים שלא חפצים בטובתינו בלשון המעטה. כבר לימדנו רבינו, רבי ישראל מסלנט זצ"ל, שיש לאדם לחשוש גם מבקורת המרעים. ומקרא מלא הוא: 'בקמים עלי מרעים - תשמענה אזני...' 
אסור לאדם או לחברה להיות חסינים מבקורת. כשלא מתרגלים לקבלת בקורת עניינית, ועסוקים בהתנצחות ובהתקפת נגד המסיחה את דעתו של אדם מהדבר בעצמו. התוצאה הרסנית קודם כל - עבור עצמו. רבי נחמן מברסלב אמר: אם אתה חייב תמיד לנצח - לא תוכל תמיד להיות צודק..
אין מושלם באדם ואין חברה מושלמת. המטרה להיות הכי טוב שאפשר עד כמה שניתן. וניתן!
לעתים התגובות הראשוניות של רבים מאיתנו הם להצדיק כל ארוע או מקרה לא חיובי במבט ראשון, שנעשה ע"י אחד/קבוצה מאנ"ש. דוקא זו תופעה ברוכה, משום שהיא נובעת מהחיבור הטבעי הקיים בין כל החרדים לדבר ה', שמרגישים צורך טבעי ראשוני לגונן על אחד מבני החבורה שסרח כפי שמרגישים כלפי בן משפחה. אשרינו שהגענו לכזו רמת קשר, והאוטומט שלנו מחפה על טעויות האחר, עד כדי תחושה של נגיעה אישית. וכשיש נגיעה אישית - אין אדם רואה חוב לעצמו כלשון החזו"א. וכבר מצינו בחז"ל עד היכן נגיעה משפחתית יכולה לעוות את מוחו של אדם, עי' גיטין י"ז. 'משום בת אחותו'. 

הציבור החרדי כידוע לנו, למרות שהוא נצבע בצבע אחד, אך גווניו מרובים וכך דעותיו. אין בכוונתי להתייחס לאלו מאיתנו שהשקפתם הדתית מודגשת במה שהם לא, ולא במה שהם כן... בהשקפה שכזו, אין כמעט אפשרות הכלה שמהממסד הציוני/חילוני יכולה לצאת הוראה גורפת שאנו מחוייבים/מעוניינים לשמוע לה. התגובה המעשית שלהם היא לעשות הפוך. זה אינו דומה לביקור במרפאה פרטית וכד' שאז זה אדם מול אדם וק"ל.
כמובן גם לא למתחכמים למיניהם, שלצערינו בשנים האחרונות נוצרו קבוצות מאוגדות להתחכם יחדיו. ידועים דברי החסיד יעב"ץ בגירוש ספרד שה'תמימים' מסרו את נפשם ו'החכמים' מצאו תירוצים. שעת המבחן היא ב'מסירות נפש' אמיתית וד"ל. היחס אליהם הוא כפי היחס לכל אנרכיסטים בחברה מתוקנת.
כמו כן כולנו התחנכנו לערכים מוחלטים (תורה, יר"ש וכד'). בשביל לחנך לערך מוחלט, חייבים לדחות ערכים אחרים. ככל שהאדם מתבגר הוא לומד לאמוד נכון את הערכים העומדים מולו, ומבין את המורכביות, מתי להעדיף ערך על ערך באופן מעשי. כגון: תלמוד תורה כנגד כולם שהוא הערך המוחלט שאנו מאמינים בו עד כדי שהגמ' בעירובין כ"א: - כ"ב. אומרת: במי אתה מוצאן... רבא אמר במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו וכו'. אבל כמובן כל אחד מבין שהאכזריות על קרוביו לא נהפכה לערך אובייקטיבי, ואין זה אומר ששאר מצוות שנדחות משום תלמוד תורה, אינם ערך. אלא הכל זה סדרי עדיפויות.
הרב דסלר זצ"ל בהגדה של פסח כתב: עניין הדקדוקים והחומרות בדינים ובפרט בפסח הוא בוודאי עיקר גדול. אולם, יש צורך גדול ליזהר לבל יבוא לידי נזק. כלל גדול בכוחות הנפש: כל המפליג בערך עניין אחד, קרוב שעל ידי זה יוקטן בעיניו ערך עניין אחר. וסכנה גדולה נשקפת בזה ברוחניות, שעלול היצר להשתמש בתחבולה זו להשביע את האדם בדקדוקי מצווה אחת, כדי להכשילו חס וחלילה בעבירות רבות.
בציבור שלנו, מכיוון שאנו מוקפים יהודים אחים שאינם שומרי תורה ומצוות, אשר מיישבים את ארץ ישראל שזה עצמו ערך, ורבים חללים רוחניים הפילו הערכים הציוניים, אי לכך נוצר מצב שלא נתנו מקום לערכים הציוניים אפילו אלו שאנו מעריכים, מחמת הסיכון שבכך, וחינכו לערכים מוחלטים שדוחים כל ערך שאינו ערך עליון בתפיסה התורנית. לכן בגיל הרך נותנים מקום רק לערכים העליונים ע"מ לגדל ת"ח ועובדי ה'. ילדים פחות קולטים מורכביות וממילא המסר חייב להיות מוחלט. ב"ה בלע"ר דרך זו הוכיחה ומוכיחה את עצמה לחיוב, אך יש לכך השלכות. כשהצעיר מתבגר, הוא מגלה ערכים משניים, שמבחינתו בחממה שבה הוא גדל הוא לא הכיר בהם ולעיתים אף בז להם, ואז יכול להיווצר משבר. 
ישנם בתוכינו גם אנשים מבוגרים ואפילו תלמידי חכמים, שבשביל לא להתמודד עם אותם מורכבויות (בתת מודע או במודע) הם ממשיכים גם בגילם ובמעמדם להתכחש למציאות המורכבת וממשיכים לחיות בהדחקה ביחס לערכים האחרים. גם עליהם אין כוונתי, משום שחיים שכאלה גורמים להם לניתוק מציאותי לא רק מסביבתם - אלא בעיקר מעצמם.
הגאון ר' יחזקאל סרנא זצ"ל ר"י חברון התייחס לתופעה זו לאחר ניסי מלחמת ששת הימים, שהיו יהודים חרדים שהתקשו להבין ולהפנים את גודל הנס, משום שהנס התגלגל ע"י הציונים. וז"ל שם: דבר משונה קורה עתה כי החופשיים התפעלו והתחילו להאמין בה', אבל יש לצערנו מהחרדים שנשארו לעמוד בקרירותם כי אצלם הניסים לא פעלו ומסתפקים באדיקותם הקודמת ולא מוסיפים בעבודת ה' משהו וזה לא טוב כי כשאדם רואה נפלאות הוא מתפעל.

ההתמודדות העיקרית של הזרם המרכזי החרדי (חסידים, ליטאים, עדות המזרח) היא כאמור לעיל. כשמתבגרים אנו יוצאים על כרחנו או מרצון מאזור הנוחות, ומוכרחים לפגוש אנשים מהעבר השני הרוחני, ברחוב, במכולת, בבי"ח, באוטובוס, וכד'.  
נידון זה כבר דנו בו שני גדולי עולם החזו"א והאדמו"ר מסטאטמר זצ"ל. טענת האדמו"ר מסאטמר היתה שצריכים להסגר כפשוטו מחמת הרוחות הרעות שמנשבות באזורינו, כמובא ברמב"ם הלכות דעות פ"ו ה"א: דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם... וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו... ישב לבדו יחידי כענין שנאמר ישב בדד וידום. ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אא"כ נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים. עכ"ד. טען לו החזו"א שאכן הוא צודק, אך לא חומות הגטו הם הפתרון, אלא הישיבות הם המדבריות.
נראה לי שעד היום פחות או יותר נחלקו באורח חייהם, החסידים והקרויים ליטאים, במחלוקת הרב'ה מסאטמר והחזו"א, לטוב ולמוטב. 
החסידים מערש הולדתם הם יותר קהילתיים, ובנו לעצמם חומות וקהילות מאורגנות היטב, עד כדי כך שרבים מהם לא צריכים לעבור את הכביש לצד החילוני. ציבור בוגרי הישיבות הליטאיות, השקיעו יותר בבניית חומות וירטואליות בהדגש על לימוד תורה כערך מוחלט, מה שלא הפריע להקים כוללים וקהילות בלב ליבם של ערים חילוניות. זה בתמצית ניתוח המציאות העכשווית של הזרם המרכזי החרדי כיום. לאנשים מתוך זרם זה כוונתי להתייחס. משום שכולנו חלק מהם והם חלק מאיתנו, ובכ"ז ראינו אצל רבים מציבור זה התנהגויות שלא הולמות את השקפת עולמינו ויצרו בלבול ומבוכה.

מגיפת הקורונה הגיחה אל עולמנו די בהפתעה, ובקצב די מהיר עולם העשייה החסיר פעימה, כשמהר מאד הוא גם פסק מלפעום. באזורים המוגדרים כחילוניים, בגדול הפנימו מהר את המצב ויישרו קו עם הנחיות המומחים. באזורים המוגדרים כחרדים, בגדול - עולם כמנהגו נהג פחות או יותר. ההפנמה לקחה זמן. למה? (אגב, זו תופעה חרדית כלל עולמית, שלא אפיינה דוקא את החרדים הישראליים).
גם לאחר ההפנמה ובהגיע הבשורות הלא נעימות מבתי חולים ומבתי החיים (תרתי משמע). גם לאחר השמועות רעות מאחינו אנ"ש שבגולה, כשהמגיפה מכה בהם במלוא העוצמה, עדיין רבים מתוכינו התחכמו. מדוע?
גם לאחר שניתנו הוראות מחמירות מגדולי התורה, אדמורי"ם ומנהיגים, שהמצב הוא בגדר פיקוח נפש וח"ו כ"א הוא פוטנציאל  רוצח בשוגג ויש סכנה שיזיק לאחרים, וכידוע 'חמירא סכנתא מאיסורא' (חולין י'.), 'ויותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק' (תוס' ב"ק כ"ג. ד"ה ולחייב), ועוד מאמרי חז"ל שגדלנו עליהם. וברגע האמת, אנשים רבים יראי ה' בעתות שגרה, לא נשמעו לאזהרות ו'מסרו נפשם' על מצוות אסורות ודחויות בזמן מגיפה. למה ומדוע?
גם לאחר שנבין ונכיל התנהגויות תמוהות אלו. מה עם שאר האוכלוסיות שאנחנו חיים לצידם ובתוכם? הלא זו מחלה מדבקת, האם אין לנו אחריות כלפיהם? השו"ע מסיים את חלק חושן משפט סימן תכ"ז סעיף י' בזה"ל: 'כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אותו מכת מרדות והנזהר מהם עליו תבוא ברכת טוב'. תמצית הלכות נזיקין - אתה לא יכול לעשות מה שבא לך במרחב הפרטי כביכול, משום שבסוף תמיד תזיק לסובבים אותך. כך בגוף וכך בנפש. לאיפה רגש האחריות המינימלי והמובן כ"כ, נעלם פתאום?
ומה עם חילול ה'?! האם שם שמיים מתאהב על ידו בקרב שאר בני האדם בארץ ובעולם (במיוחד כיום שהכל מצולם)? האם הוא שקל בפלס את מעשיו וחישבן מה בריות אומרות עליו - אוי לו לפלוני שלמד תורה או אשרי אביו שלימדו תורה (עי' יומא פ"ו.)? להיכן שיקול זה נעלם?
האם הוא ייחס חשיבות לכך שיכול להיות שהוא גורם בכך סכנה לאחד מאחיו החרדים בארץ או בתפוצה? הלא הגוי הפשוט או היהודי הרחוק אינם יודעים להבחין בין צדיק לרשע, ובעקבות 'מסירות נפשו' הוא יכול לגרום ליהודי אחר למסור נפש באמת... נשמע מוגזם/ אך 
דיון מעין זה כבר מוזכר בפוסקים גבי מצוות הדלקת נרות חנוכה. עי' בלקט יושר מתלמידי התרומת הדשן שכתב: ובבית הגוי מדליק רק נר אחד ושמש אחד אע"פ שאין הגוי מקפיד על ב' או ג' נרות, שמא אחת למאה פעמים שתבוא סכנה ממנה והיה גנאי למצוה. ע"כ.
ח"ו במעטה של צדקות חסידות ואהבת תורה נגרם חילול ה' ושנאה לתלמידי חכמים, שיאמרו שהתורה ומצוותיה מביאה לידי שפיכות דמים רח"ל, ות"ח מזלזלים באיסור שפיכות דמים. מה נאמר ומה נדבר..  
כמו כן האם הם בדקו מה דעת ההלכה ביחס להנחיות מומחים ורופאים בעת הזאת? הלא למדנו במשנה יומא פ"ח מ"ה ובגמ' שם פ"ג. ששומעים לרופאים. ומדוע כאן הם יותר חכמים מהרופאים? האם מישהו מהם טרח לברר מה המחוייבות ההלכתית שלנו להנחיות הרשויות (עי' חת"ס חו"מ מ"ד, שבט הלוי ח"י סי' רצ"א)? 
במצודת דוד על הפסוק בקהלת פרק ח' פסוק ה': "שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם", כתב: ועת ומשפט רוצה לומר אם אמנם אין לשמוע לעבור על אחת ממצות ה' אין כל העתים שוות, כי יש עת שהשעה צריכה לכך לעבור על המצוה למען שמוע דבר המלך לעשות גדר ומשמרת, וכן יש דבר מנהג המלכות הגוזר על כל אנשי המדינה, שמהראוי לשמוע לה ואם היא לעבור על המצות, כי דינא דמלכותא דינא. ע"כ. ונראה מדבריו שזה אפילו שלא בשעת סכנה, אלא רק למען הגדר והמשמרת. האם הם למדו את החזו"א בב"ב סימן ה' בעיון לפני שהלכו לקיים את מצוות היום בדחילו ורחימו תוך כדי סיכון עצמי בקנס? 
גם בימים אלו שחזרו לשגרה, אך שגרה חדשה, ובה התבקשנו לעטות מסכות על פנינו ברשות הרבים, או בבית הכנסת. מדוע חלקים נרחבים מהציבור היקר לא נשמע לאותן הנחיות? מילא הם לא חוששים, כי הם למדו את הסוגיא ויצא להם... אך ישנו ציבור עצום סביבנו שבודק אותנו עכשיו ביתר שאת לאור המציאות (העגומה או הברוכה תלוי אם מעינו של בלעם או מעינו של אברהם אבינו) שהחרדים חלו בנגיף הזה יותר מיחסם באוכלוסיה, ולאור כל מיני הפגנות כח ילדותיות וחסרות אחריות חרדיות (למרות שהם לא באו מתוכינו, אין לחרדי כמו שאין ליהודי פריבלגיה להיות אתה - תמיד זה אתם!) שהתפרסמו בציבור, מדוע אין להם רגישות מינימלית לכה"פ בריכוזים החילוניים? הלא בטווח הרחוק זה עלול לפעול נגדנו כבומרנג. ושוב פעם, מה עם חילול ה'?!
מסופר על הרבי מגור הבית ישראל זצ"ל שהלך פעם לפנות בוקר ברחובות חיפה, ונעצר על יד רמזור אדום. אותה שעה הכבישים היו ריקים מכלי רכב, עמדו שם פועלים שעבדו בכביש. אחד מהם התרגש למראה צורתו הקדושה של הרב'ה, והפטיר לעומתו: רבי! אינך צריך להמנע מלעבור ברמזור אדום בשעה כזו, הרי הכביש ממילא ריק. עם זאת, הבית ישראל חיכה עד שאור הרמזור יתחלף לירוק, ורק אז עבר. בחצותו את הכביש שמע את הפועל מפטיר לחברו בהתפעלות: אתם רואים, זה רב! גם כאשר לא רואים את מעשיו, בחשכת הלילה, הוא נוהג כמתחייב על פי חוק! הרבי הבית ישראל פנה למשמש שהתלוה אליו (הר"ר עזריאל פזניצבסקי ז"ל) ואמר לו: אתה שומע עזריאל, מה שהפועלים אומרים? כיום לא נשאר לנו מאומה כי אם לעשות קידוש ה' ולמנוע חילול השם!

בכדי להפיס את דעתנו ולבנו לאור התמיהות הנ"ל, וכמובן לדון לכף זכות שומרי מצוות מתוך קהילות קדושות, שזו מטרה בפני עצמה, עלינו להבין מהי נקודת המוצא שגורמת להתנהגויות מסוג זה. האם בהכרח שרשם רע? האם באמת מישהו מאיתנו חושב שאנשים אלו חשודים על רציחה במודע?! ודאי שלא! 
אלו תופעות חברתיות טהורות שלא קשורות לדת. מדובר על השלכות התנהגותיות של חברה אשר בנויה בסגנון מסוים ומיוחד. 
חברה שכל מהותה היא לשמר מסורות ומנהגים, ולפתח בתוך המערכת החברתית חיי תורה ומצוות במרחב הציבורי שתשפיעה על כל פרט ופרט, חייבת למען מטרה זו להשתמש גם בפעולות חיצוניות חברתיות מטיש והדלקה עד הקפות שניות והקבלת פני רבו וכדו'. אם לאורך זמן לא יתקיימו הארועים הקהילתיים - חייה הרוחניים של הקהילה בסכנה קיומית. 
הדבר המאתגר ביותר בחברה מוצלחת ובנויה לתלפיות הוא, היחס והמקום של היחיד כלפי עצמו וכלפי סביבתו. מצד אחד היא המעטפת הטובה ביותר עבורו בשביל גדילתו הרוחנית היחידנית, ומאידך היא יכולה להעמיד בצל את ה'יחיד' שבו.  
לצערינו ישנם רפי שכל וקלי דעת, שלא הפנימו נכון את ערכי החברה המיוחדת שבה הם חיים, ומקדשים את העטיפה החברתית שכ"כ זקוקים לה כציבור ומזניחים את הפנימיות שכ"כ זקוקים לה כיחיד. ולכן, אותם אנשים לא ויתרו על דברים שאמורים לרומם קבוצה בימי שגרה, ומהווים סכנה בימי מגיפה. אנשים אלו' ההתכנסות החברתית היא החמצן הרוחני שלהם, ובמקרה דנן כשלא רואים את האויב מול העינים, וכביכול האויב הוא הקב"ה בעצמו, הם 'מוסרים את נפשם' למען רוחניותם. הם לא מזידים, פשוט הם מבלי לשים לב' מתוך הרגלי החיים הרוחניים שלהם, הפקירו את היחיד שבהם ונעשו לעוד מספר בתוך ציבור. 
דבר נוסף שמאיים על ה'אדם נברא יחידי' כשהוא חלק מקבוצה, שלאט לאט הוא יכול לאבד קשר עם המציאות האמיתית המתרחשת מחוץ לד' אמותיו. הוא חי בבועה הקהילתית שלו שנותנת לו הגנה בכל המישורים (אגב, שימו לב, ככל שמדובר בקהילות יותר חזקות, אנשים פחות הקפידו/מקפידים על ההנחיות. לענ"ד יש יותר תחושת מוגנות כשאתה חי בתוך וחלק מקהילה), וממילא פחות שם לב לפרטים שמעניינים וחשובים למי שמחוץ לתחומו. קצב הגידול בלע"ר של הקהילות החרדיות בא"י יצר מציאות שציבור ענקי שלא מכיר, וממילא לא מוקיר מה שלא קשור אליו איכשהו. ריחוק זה מסוכן, משום שברגע האמת כפי שחזינו, שוליים רחבים לא קוראים את המציאות כפי שהיא עד כדי סכנת נפשות, וודאי אין מדובר ביהודים רעים ח"ו. 
רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל בספרו תפארת יהונתן על התורה פרשת קדושים מבאר' מדוע נאמר הציווי של "קדושים תהיו" דוקא כחלק ממצוות 'הקהל'. וז"ל: והנה הרמב"ן האריך בדרשת 'קדושים תהיו', קדש עצמך במותר לך. אמנם כבר פירשתי בזה כי להחמיר יותר מחק התורה, הוא אפשרות רחוק, כי כבר כתב יוסיפון בן גוריון בספרו לרומים: שהיה בבית שני אנשים שהיו שוכנים ביערים מתבודדים וממש לא אכלו רק פרי עצי יער והיו נזירים מכל עניני עולם וכדומה עד שהיו ממש נבדלים מעניני עולם. אבל הפרושים לא נחו דעתם בהם כלל. וכלל - כי העובד ה' השלם צריך להיות דבריו ועסקיו נוח לשמים ולבריות ולא להפריע נימוס יישוב העולם וחברת בני אדם והנהגת מדיני ואילו כולם היו נזירים כהנה לא נתקיים נימוס וסדר הטבע וכמעשיהם יכלה העולם ויאבד קשר האומה ושאריתו בארץ כפי הטבע וע"ז רמזו חז"ל יפה תורה עם דרך ארץ ולכן כל הפרישות האדם נכון להיות על זה הסוג שיש בו אפשרות שיתקיים אותו כל האומה ולא יקרה בו ביטול אבל הפרישות שא"א רק ליחיד ולא לאומה בכללה זה אינו בגדר השלימות והפרישות ודברים כאלה הרחיקו חכמי ישראל וזהו כוונת המדרש פרשה זה נאמרה בהקהל היינו כמ"ש כי הקדושה במותר לך יהיה מה ששייך בהקהל. ע"כ.
אנו מעוניינים להתנתק ובצדק, אך חובה עלינו להתנהג כחלק מהעולם, בכדי שלא נפריע לנימוס יישוב העולם וחברת בני אדם והנהגת מדיני כלשונו. זה תפקידנו - לקדש שם שמים כחלק מהקהל ולא מחוצה לו. זה ההבדל בין גטו למבצר. צריכים להתנתק כמבצר ולא כגטו.... החברה שלנו היא מבצר כלפי מה שקורה בחוץ ונותנת כח להתמודדויות חיצוניות, אך גטו לא מגשים את המטרה למענה התנתקנו והתרחקנו. וד"ל.

אחת ההתמודדויות המאתגרות ביותר לציבור בני התורה בא"י בדורנו, הוא היחס לעמי הארצות. בכל הגלויות גרנו בין הגויים, והיתה מסורת לכל מקום וסגנונו איך להסתדר עם מלכי הארץ מבלי שנופרע לקיים את חיינו הרוחניים. מאז קום המדינה, נוצר מצב חדש ופחות מוכר אלפי שנים. יהודים שומרי תורה ומצוות חיים תחת שלטון יהודי שאינו שומר תורה ומצוות. כמובן שכוונתי להתייחס לזרם המרכזי החרדי שמצד אחד הוא חלק אינטגרלי מהנהגת המדינה, ומצד שני דואג להתבדל. 
זו מציאות מורכבת וכמעט בלתי אפשרית. אחד הצדדים הבעייתים שבה, זה היחס לע"ה. בגלות גם אם היהודים היו חלק אינטגרלי מההנהגה המדינית, זה היה או במישור המקצועי או שיהיה להם ייצוג בגדר שתדלנות בפני הפריץ. במדינת היהודים לע"ע התחושה בשנים האחרונות עקב כל מיני תהליכים חברתיים סוציולוגיים וכו', היא שאנחנו חלק מ.. ואפילו יותר. כשציבור מרגיש שהוא חלק מהשלטון, הוא מקבל לעתים שכרון כח, ובתוספת גב קהילתי חזק, הוא פשוט לא סופר את שאר המגזרים. מצב זה גורם הרבה פעמים לשנאת אחים די מיותרת. 
המתח והחשדנות בין ע"ה לת"ח קיים כבר שנות עולם (עי' פסחים מ"ט:), ובצדק משני הצדדים כ"א לפי מבטו. חוקי התורה וחז"ל שעליהם אנחנו אמונים, יוצרים היבדלות מוחלטת מע"ה ממש כמו סגר בקורונה, מחשש הידבקות וירטואלית או מחשש סיוע לעוברי עבירה. אך בד בבד ישנם משניות מפורשות והלכות פסוקות איך להמנע מלהעליב אותם, ואיך ליצור חיים משותפים בגבולות ברורים (עי' שקלים פ"ח מ"א, ע"ע דמאי פ"ד מ"ב, גיטין פ"ה מ"ט). בשנים האחרונות מסיבות שונות ומשונות נוצר שיח פנימי חרדי חדש שלא שיערום אבותינו (אולי בשולי החברה), ובמשך הזמן זלג מחוץ לחברה החרדית, סגנון דיבור וחשיבה שכל כולו סותר את המושג 'דרכי שלום' כפי שהונחנו ע"י חז"ל עד פוסקי דורנו האחרונים, איך לנהל ולמנף את מערכת היחסים  בין בני תורה לעמי ארצות. (עי' בתומר דבורה לרמ"ק פ"א)
שנאת ע"ה לת"ח שונה במהותה משנאת עשו ליעקב. שנאת עשו ליעקב היא הלכה (מדרש רבה בראשית ל"ג ד'). כשעם הארץ שונא ת"ח או ציבור שמייצג את הת"ח, זו שנאה עזה ביותר כלשון הגמרא בפסחים מ"ט: 'גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאין עובדי כוכבים את ישראל...'. אין שנאות יותר גדולות משנאות בתוך המשפחה... אך צריכים אנו לעשות הבדלה. זו לא שנאה על בסיס אנטישמי של הלכה עשו שונא ליעקב. זו שנאה שמקורה ידוע, ויש אפשרות להתחסן מפני הנגיף הזה, אם נערך בהתאם.

לשון תוספות מסכת כתובות דף ס"ב: ד"ה דהוה צניע ומעלי. והא דאמר באלו עוברין (פסחים מ"ט:) אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור משמע דלא הוה מעלי. איכא למימר דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים אלא משום שהי' סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם וגם משום שלא היו מניחין אותם ליגע בהם כדאמרינן (חגיגה דף י"ח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים אבל מכל מקום שומר מצות היה. רבינו תם.
מבואר בתוספות שר"ע היה בעל מידות טובות גם בהיותו ע"ה, אך מחוסר מידע נכון ומהסתכלות מעוותת, שנא תלמידי חכמים, ואפילו שהיה שומר מצוות. כנראה עם הזמן שהחל ללמוד תורה, ראה את הדברים מזוית אחרת וממילא פגה לה השנאה עד שנעשה לר"ע.
רוב הישראלים למעט הערב רב שבתוכינו הם שומרי מסורת פחות או יותר, ואם נדבר איתם בשיחה לבבית נראה שכל השנאה לחרדים זו התחושה וגם קנאה שאנחנו חיים באופן קהילתי מנותק משאר הציבור. עושים דין לעצמם ואף אחד לא יכול עלינו. זה מגביר ומתדלק שנאה. כל עוד במבט שלהם זה לא פגע בהם, מבחינתם שנשאר שמורת טבע בגטאות שלנו, אך כשהתחלנו לגדול והם הרגישו מאויימים השנאה יצאה. אגב, השנאה לחרדים עד שנות ה2000 הגיעה מחוגי השמאל, זו היתה שנאה אידאולוגית לת"ח. השנאה בשנים האחרונות היא שנאה לאומית-פשיסטית (לפיד-ליברמן), שמגיעה ממקום שונה לחלוטין. יש לנו הרבה יותר כלים להתמודד עם זה, אם נשים קצת יותר לב לפרטים ולסביבה הקרובה - רחוקה.

[אגב, אנו נמצאים כעת בערב חג השבועות, ובע"ה נקרא מחר מגילת רות. כל משמעותה של קריאת מגילת רות בחג מתן תורה, היא להעביר את המסר הזה של תורת חסד ולא כמו שהיה בארץ ישראל 'בימי שפוט השופטים איש הישר בעיניו יעשה'. כל אחד חי בעצמו ועשה הישר בעיניו ובעיני קהילתו (עי' נצי"ב בהקדמה לעמק דבר בראשית). היו יראי ה' אך הישר בעיניו יעשה ולא התייחס לסביבתו הרחוקה יותר, מה שהוביל לאנרכיה. רק רות הגיורת יכלה להציל את עם ישראל מעיסוקו בעצמו ובקהילתו. אכ"מ להאריך עי' נחלת יוסף על מגילת רות ביתר אריכות ופרטות. אולי אשלח לכם בנפרד מאמר של אמו"ר שליט"א בנושא]  

איך עושים זאת? 
ישנו משפט שראיתי פעם באחד מספרי המוסר (אינני זוכר את המקור): חסידים אומרים - דע את הקב"ה. למדנים אומרים - דע את התורה. מוסרניקים אומרים - דע את עצמך...
לחסידים והלמדנים יש ערכים מאד ברורים ומוחלטים. אך לעתים החסיד או הלמדן סוגד ועמל למען אותו ערך, מכח אנרציה, חברה, סיפוק יצרים וכד'. לכל אדם ישנם דחפים ויצרים, הרבה פעמים אנחנו מקיימים מצוות ומעשים טובים בגלל מניעים נסתרים ולא ממקום של מצווה ועושה או רצון לקרבת אלוקים.
כשאדם הולך למקווה בזמן סכנה או חשוב לו מאד תפילה בציבור, הוא צריך להיות ישר עם עצמו מדוע הוא עושה זאת. הלא בפשטות, זה חשש סכנת נפשות. הוא יכול להזיק אחרים. נכון שיש לו סברות ולפעמים אפילו פסוקים וגמרות שמסייעים לו, אבל, עדיין הוא מרגיש צורך להצדיק את מעשיו, משום שעל פניו הם נוגדים את ההגיון הבריא והשכל הישר, עד כדי עיוות מוחלט של ראיית המציאות כמו שהיא. 
האם הוא עושה זאת בגלל עבודת ה'? האם זו פעולה שכלית או תגובה רגשית? אולי בתת מודע שלו יש רצון ללכת על הקצה, והוא מצא הזדמנות כשרה? איך יכול להיות שכאחד שגדל על סיפורי חילול יו"כ בספק ספיקא של פיקו"נ, ברגע המבחן הוא שכח?!
ישנם שלושה כוחות באדם, ועליו לנווט דרכו ביניהם, להשלים ביניהם, ולא להקרע ביניהם. הכח הבסיסי הוא הדחפים הנטועים בו. כח נוסף הוא ההכרה העצמית של האדם - שלטון השכל והתבונה. הכח השלישי זו החברה. לדוגמא: לכולנו יש דחף לאכול, זהו דחף שיכול ליהפך לתאווה ובולמוס. השכל יצווה במצב זה לא לאכול יתר על המידה משום שיסבול אח"כ, ולפעמים מצליח להגביל או להכניע את הדחף. החברה מצווה על האוכל נימוסי שולחן, שבגללם הוא יימנע מהדחף לזלול כבהמה.
גם יצר הטוב הוא יצר!!! לפעמים ישנו דחף לעשות מעשה טוב שלא במקומו. ובמקום שהדחף והחברה שלובים, ע"פ רוב הם מנצחים את התבונה. עי' רמב"ם פירוש המשניות חגיגה ב' א': 'וזה אמת, כי בעת התאוה איזו תאוה שתהיה - אין השכל שלם'. למרות שמנגנון הדעת מתריע על פירצה באבטחה, הנגיעה האישית מתפעלת מנגנון הצדקה עצמית שמשכנע ומרגיע שזה קיום מצוה במסירות נפש כאבות אבותינו בימי האינקויזיציה, קומוניזם, גטו ורשה ועוד. 
היצר הטוב לעשות מעשה טוב שלא במקום, בעצם קיים אצל כולנו. עי' באור החיים הק' בתחילת פרשת אחרי מות פרק ט"ז פסוק א': ואומרו וימותו, נתכוין להודיעו שלא יחשוב כי יצתה מחשבתם לפועל שנכנסו לפנים אלא שנדחפו ומתו. והכוונה בהודעה זו לשלול לבל יחשוב אדם לפרוץ ולהתקרב הגם שימות, וזה יימצא בהיות לאדם בחינת החשק לא יחוש על עצמו ויתן נפשו, ודבר זה יימצא בבחינת החושק שיתן נפשו על הדבר הגם שידע שימות.. 
כשישנו ערך עליון שהורגלת אליו ועונה על דחפים מסויימים וגם משתלב חברתית, אין כמעט כח בעולם שיוכל למנוע ממך מלעשות את אותו מעשה, גם אם בתוככי לבך הנך יודע שלא זו העת, ואין הקב"ה חפץ בזה כרגע. 

בכדי שאדם יידע מהם מניעיו הוא צריך לדעת את עצמו! החברה תפקידה לכוון את היחיד לתוצאה הרצויה, אך המצוי לא תמיד תואם את הרצוי. האתגר של היחיד הוא להגיע לתוצאות הכי רצויות מבחינתו, כשהמעטפת הקהילתית היא אמצעי ולא מטרה. לא לפעול פעולות ומעשים ולדקלם סיסמאות ומאמרי חז"ל כשהוא מזדהה איתם ברמה הערכית, אך לא נמצא שם ברמה המעשית. מציאות זאת יכולה להתקיים כמערכת מתוכנתת בשעת שגרה, אך כשחלה סטיית תקן בחייו הרגילים, מתגלים דברים חדשים...
האפשרות היחידה המוכרת לנו לגרום לאדם להיות מאומן היטב בשליטת השכל על הרגש והנגיעות הנלוות עמו, הוא אימון מתמיד בעבודת המידות, המתקרי - 'מוסר'.
ר' ישראל מסלנט הצהיר שיותר קל ללמוד את כל הש"ס מאשר לתקן מידה אחת. הוא הבין בש"ס והבין בנפש האדם, ובכ"ז זו היתה מסקנתו. זה לא קל - אבל זה שווה. גם אם נצליח במקצת. כאותו אדם המתאמן בחדר כושר, גם אם הוא לא יגיע בסוף להיות... 
כולנו היינו רוצים להיות טובים יותר, מתוקנים ומשופצים יותר במידותינו, כפי יכולתינו כמובן. עלינו לחפש פשוטו כמשמעו, את אותה 'שיטה' שתלמד אותנו כיצד מיישמים את שלטון הדעת. כיצד מתרגלים את מה ששמענו ושומעים ממורינו ורבותינו בהלכות דעות והתנהגות. הרי אין שו"ע של פעולות יומיות של עשה ול"ת בנושאים הללו, כמו בשאר מצוות התורה. 
השיטה קיימת. היא פשוטה להפליא ורבת עוצמה. היא נטועה בתוכינו, בתודעתינו, במוחנו ובלבנו. אך דווקא בגלל פשטותה לא מייחסים לה הבריות חשיבות והיא זניחה בעיניהם. אולם - אין בלתה.
ישנם הרבה תרגילים ושיטות מוסר שהתפתחו המותאמות לכל אחד ואחד כפי שורש נשמתו ואופיו. אך מה שחסר זה תירגול ואימון. היחידים שצמחו וגדלו בתורה, אבל נשארו מאוזנים גם בזמן סיטואציה מבלבלת, וידעו מיד להבחין מה העיקר ומה הטפל, מה הקב"ה רוצה עכשיו. זה אלו שהתאמנו. שכלם כבר שלט בתת מודע, ולא רק במודע. הם זכו לכוף את יצרם להשתעבד לה'. ללא אימונים הצבא קורס בשעת מלחמה. עלינו להיות מאומנים כפי שמאבטחים של אחמי"ם מאומנים שהאינסטינק יותר חזק מהפחד. כולנו מאבטחים אישיות בכירה, רק שהמאבטח והאישיות הבכירה, זה אנחנו... רק ע"י תירגול מתמיד בעבודת המידות אינטנסיבית יומיומית, הכרה עצמית ללא משוא פנים בראי של חיינו, תוביל אותנו להיות יחידים בתוך מעטפת של רבים. לא סתם ת"ח נקראים 'יחידים'. (עי' תענית פ"א מ"ד).
אם לא הייתי חושב שיש ביד כל אחד מאיתנו לשנות את המצב האישי שלו, וממילא להשפיע על הכלל כולו, לא הייתי מבזבז את זמני ומטריח אתכם. ובעיקר לא מבקר בימי דין אלו את כולנו. אך אני חושב שכל אחד מאיתנו נושא אשמה, וכל אחד מאיתנו יכול לשנות.   
בענינינו חזינו איך אדם אחד יכול להדביק עולם שלם. מרובה מידה טובה ממידת פורענות, וכל אחד מאיתנו יכול וחייב להדביק את העולם לטובה.

נאמר במשנה בפסחים פ"ד מ"ט שחזקיהו המלך גנז את ספר הרפואות והודו לו חכמים. ופירשו רש"י והרע"ב שזאת משום: 'לפי שלא היה לבם נכנע על חליים אלא מתרפאים מיד..' עכ"ל. לכאורה כל עוד לבנו לא יכנע לאדון כל, ונשעבד את כל יצרינו להשתעבד לעבודתו יתברך, עד אז לא תהיה לנו רפואה. אולי הדברים הנ"ל, אם כל אחד מאיתנו ישים לבו עליהם, נקדם בכך את החיסון לקורונה ותבוא רפואה וישועה לעם ישראל ולשאר אזרחי העולם. 

חג האסיף שמח לכם ולמשפחתכם בכל מקום שהם. להתראות בקרוב.
באהבה ובדאגה



דווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > אקטואליה וחדשות > בחדרי הישיבות והרבנות > "דע את עצמך" - מאחד מראשי הכוללים החשובים בארה"ק לתלמידיו
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר