בית פורומים עצור כאן חושבים

ענייני ספירת העומר

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-19/4/2003 20:52 לינק ישיר 
ענייני ספירת העומר

יש עניינים רבים בעניין ספירת העומר.

נתחיל מעניין שעורר הר' מיימוני בפורום אחר:



ועוד דבר הלכה:



יש סופרים בלשון "ל", "לעומר".

יש סופרים בלשון "ב", "בעומר".

יש, אולי, כאלו שסופרים פעמיים, בשתי הלשונות.



איזו מהן מדוייקת יותר?

אתם מוזמנים לעיין ברמב"ם ולגלות את התשובה המעניינת.

התשובה למטה.





















ברמב"ם כתוב רק להזכיר את מספר הימים, בלי לשון "לעומר" או "בעומר" כלל!

כלומר, זה לא לעיכוב.

יתכן מאד שאין צורך להזכיר את הלשון "בעומר" כיון שהספירה באה מייד לאחר הברכה. כלומר, מי שסופר בלי ברכה אולי יצטרך להזכיר את הלשון "בעומר". וצ"ע.


תוקן על ידי עצכח ב- 07/05/2007 14:31:43




דווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-19/4/2003 21:00 לינק ישיר 

עניין ספירת העומר הוא לספור מ"קצירת העומר" שבע שבועות ואז להקריב את שני הלחם.

ואין איזה תקופה שנקראת עומר אלא שמונים מלקיחת העומר וא"כ ברור שצריך לספור ל עומר שכוונתו שהיום עבר יום אחד מהעומר

ומה שייך לומר שהיום זה יום אחד בעומר, כי מה זה המילה והמושג עומר אם לא מה שקצרו העומר למחרת השבת.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-19/4/2003 22:04 לינק ישיר 

"בעניין כל יום מצווה בפני עצמה"


יש ספק ידוע שאף השו"ע מתחשב בו, והוא, אם כל ימי ספירת העומר מצווה אחת היא או שכל יום מצווה בפני עצמה. והנפק"מ, שאם מצווה בפני עצמה גם אם שכח יום אחד יש לו מה למנות ביום השני.

מדברים הנ"ל מבואר שאם זו מצווה אחת, אזי מכיוון ששכח יום אחד שוב אינו סופר, אלא שבגלל שיש צד שכל יום מצווה מונה ללא ברכה.

על ההנחה הנ"ל יש לערער, כי לא חייב להיות שבהפסק יום מתבטל הספירה הכללית של 49 יום (מלבד ענין "שבועות"), כי העניין הרי לדעת ולהמשיך ארבעים ותשע יום מתחילת הקציר אל סופו בו באים שני הלחם כפי שכתב משכילון, ואם כן מהכ"ת שאם מונה כל יומיים אינו בכלל ספירה? כלומר אם מונה 2-4-6 וכו'.

עתה לעצם הספק, לא מובן ונראה מגוחך מאד לומר שמצווה על כל יום, כי מה יש בכל יום לעצמו אם לא שהוא חלק מארבעים ותשע שהם "ימי תקופה"??? יכול אמנם להיות שכל יום הוא חלק חשוב ונרשם בשמים כמצווה, אבל אם אנו מניחים שבפספוס יום מה49 ביטל המצווה, לא יועיל מה שהוא מצווה בכל יום לומר שעשה משהוא במנין היום היחיד ללא מניין האחרים. ודבר זה נראה פשוט, שהספירה היא קביעת תקופה יחידה אחה המונה שבע שבועות, ואין כאן שום עניין בכל יום כיום בודד.


משכילון היקר

הטעם שהבאת אכן סביר ונראה שזו כוונת התורה, אך מה נענה לאמונת ההמון אודות מתן התורה? ואיך השתרש דבר זה?

מועדים לשמחה



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-19/4/2003 22:26 לינק ישיר 

דעה זו אינה דעת המון אלא כך כתב החינוך ועוד,

אולם באמת דבר דה תמוה מאוד כי הרי ספירת העומר היא מצוה שנאמרה לעם ישראל שיקיימו אותה בכניסתם אל הארץ
שזה הרבה זמן לאחר מתן תורה

ב בתורה לא מוזכר זכר להכנה למתן תורה ע"י הספירה וכן חג השבועות לא מוזכר כחג מתן תורה אלא כחג שקשור לקציר ולכך הביאו שני הלחם והותר החדש

ג להלכה מתן תורה הוא בז סיון ולא בו ובמסכת ר"ה מבואר ששבועות יכל לצאת גם בה סיון א"כ ודאי שכל ענין הספירה אינו חלק ממתן תורה

אלא שאפשר לומר שכיום אין אנו חווים כ"כ את חגי הטבע ולכן העצימו והתמקדו במתן תורה שזה יסוד העם וכולנו חווים את משמעותו
למרות שבאמת אין חג השבועות והספירה קשורים לזה [רק יש מדרש שמקשר שבועות למתן תורה אבל לא שזה השבועות דקרא]
רק באמת קשה מדוע אין חג מתן תורה שזה דבר כזה גדול וחשוב

ומהמקרא נראה שעניין הספירה הוא שמפסח עד שבועות זה עיקר זמן הקציר וראשיתו הוא בפסח ואז הניפו את העומר כהודיה על ראשית הקציר -בשעורים הבשלים קודם- ואחרי שבעה שבועות של קציר [ששבע זה מעגל של זמן] אז החיטים כבר בשלות מביאים את פרי הקציר = שני הלחם. ונמצא עניין הספירה לא קשור לאיזה תאריך אלא לשבע שבועות המהווים יחידת זמן בין נצנוץ הקציר לקציר, ואין כאן עניין לימים תאריך או מתן תורה.

[וראה עוד הקדמת החינוך לפי מה בחר הטעמים ולמי מיועדים הם]



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-20/4/2003 10:59 לינק ישיר 

משכיל -

לשאלתך מדוע אין חג מתן תורה

ניתן לענות במליצה:

כל קיומנו -כשותומ"צ- הוא חג אחד גדול של מתן תורה. ולפי האמת בזה מונחת גם התשובה האמיתית.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-16/5/2003 11:21 לינק ישיר 

לשון "בעומר" פירושו "בתקופת ספירת העומר" ואילו

לשון "לעומר" פירושו "לזמן הקרבת העומר" או "לזמן התחלת הספירה".

"בעומר" מחזק את עצם הספירה על ידי הדגשתה ו"לעומר" נותן לספירה יותר רקע ענייני.

מלבד מה שזה לא מעכב, נראה שכל אחד יכול לבחור במה שמתחבר לו יותר וגם יום אחד ככה ויום אחד ככה.

אבל לספור פעמיים, כל פעם מקלקלת את השניה. זה כמו ששמעתי פעם "מחמיר" האומר "בלעומר"!

לא היה רע אם היו אומרים "מהעומר" ואולי זה היה מתחבר הכי טוב, אלא שכדאי אי הפרישה מהציבור כדי למנוע!



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/5/2007 21:44 לינק ישיר 

"כי הזמן, מקרה נמשך אחר התנועה

ודבק עמה, ולא ימצא אחד משניהם מבלתי האחר,

לא תימצא תנועה כי אם בזמן ולא יושכל זמן אלא עם התנועה,

וכל מה שלא תמצא לו תנועה אינו נופל

תחת הזמן"

(מורה נבוכים פ"ב הקדמה)

 

(ויקרא כג) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת

עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:

עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה:


 

מנחות סה: "תנו רבנן וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד"

מבואר שאין ציווי הספירה ענין כללי כבציווי מנין שמיטין ויובלות שנמסר לבית דין אלא זהו ציווי על האדם הפרטי לספור חמישים יום במשך שבעה שבועות כמובא בהמשך הגמ' סו. "מצווה לממני יומי ומצווה לממני שבועי" וכלשון הרמבם תמידין ומוספין פ"ז הכ"ב   "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום"

עצם צו הספירה מצריך עיון הלא אם היה הציווי לספור למטרה או יעד הרי שהיו מונים לפי מנין הימים הנותרים מיום המ"ט ולמטה, יתר על כן שהכתוב אומר עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום ללא כל ציפייה ליעד מסוים, ולא שקרבן לחם התנופה הוא היעד משום שאם כך מדוע אין צווי הקרבן לכל אחד ואחד כחלק מציווי הספירה?     מהו אם כן מהות החיוב לספור חמישים יום ושבעה שבועות?

יתרה מזאת מהי מהות ספירה?

מושג ספירה ענינו סידור יחידים לסיבת אומד ושיוך

משל לאדם שסופר את רכושו בשביל לעמוד על מצבו ואפשר  שיסדר את ספירתו בחלקים לפי סוגי הרכוש או לפי הטיב, ברור כי לאחר הספירה הגדיר הסופר את רכושו כפי חפצו, ושם ליבו לדברים שטרם נתן עליהם את דעתו, שהרי לכך הוא ספר, כן  בכל סוגי הספירות כל ספירה ומסקנותיה

והנה צו הספירה אינו מורה על אומדן של סך חמישים יום  אלא על ספירת שבע שבתות שהם חמישים יום כשכל יום נספר ומצוין ומוגדר ככמות זמן כי יום הוא אומד המגדיר פרק זמן, ושבוע הוא אומד המגדיר סיכום ימים. וציווה הכתוב לספור את הזמן  שהוא ההווה  ,שגם  ההווה ניתן להיספר.

וביתר ביאור,

לזמן כמושג יש שתי משמעויות, האחת שהוא הגדרה של ציון ספציפי כעבר או כעתיד כדוגמת "וביום החמישה עשר"  "ויהי ביום השלישי" וכדומה  לאלו בכל המקראות

אך משמעות שניה היא  כהווה, דהיינו ההפרש שחולף בין עבר לעתיד בכל רגע ורגע, והנה בבירור מהותו של זמן במשמעות הווה היה נראה שהפרש זה שבין עבר לעתיד הוא זמן קיים החולף במציאות כעין נתיב פיזי ארוך המתחלף בין עתיד להווה  ולעבר ,

אך  נראה כי מהותו של הזמן היא פועל האדם ואין זו פעולה חיצונית הממשיכה במקביל למציאות כי אם  ההתרחשות של המציאות כפי שהיא מתבטאת בתודעתו של האדם בלבד

הווי אומר שהאדם פועל את הזמן ומפני שהזמן הוא אמצעי שניתן ביד האדם והאדם הוא שפועל בזמן כחפצו לטוב ולרע על כן ציווי וספרתם לכם, ואין זו ספירה הבאה לציין מטרה אלא זו ספירה שהיא היא מטרתה עצמה  לסכם את הזמן שחולף ולציין כל יום שעובר ולשים לב האדם על זמנו ועל ימיו ולסכם כל שבוע ולאמוד גם אותו וזהו מצווה למנות הימים עם השבועות  וזהו שאמרו שתהא מצווה לכל אחד ואחד היינו ציווי פרטי על אומד הזמן ככתוב וספרתם לכם

 

אם כן אף שאין הספירה מורה על יעד או ציפייה למאורע, הרי שהציווי הוא "מיום הביאכם את עומר התנופה וכו' עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה" את הספירה מתחילים מיום הבאת העומר שהוא ראשית התבואה, וכמאמרם (ר"ה טז.) "שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות" 

 ומשסיימו לספור מביאים מנחה חדשה שהיא קרבן מחומר שמוגמר כבר ועתה הוא "שתי הלחם" מה שאין כן בעומר התנופה שכן הוא השעורים לבדן וכלשון הרמבם  עומר זה מן השעורים היה בא ודבר זה הלכה ממשה רבינו , 

והנה בפרשה שניה של ספירת העומר  כתוב [דברים ט"ז] "שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות ועשית חג שבועות לה  אלקך" מועד תחילת הספירה נקבע מקצירת הקמה שהוא שלב יחודי  בו נפסקת הבריאה הטבעית של העומר  ואז יחל האדם לפעול בעצמו ביבולו ויהיה אחראי לבדו על המשך היצירה, ומעשיו הם שיקבעו אם יהיה זה מאכל לבהמתו [כמאמר הגמ' על קרבנה של סוטה שאף הוא שעורים  "היא האכילתו מעדני עולם וכו' היא שעשתה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה"] או שיטחן ויצור ויברך על המוגמר, ובאותו רגע של "החל חרמש בקמה" בו הוא מקבל לידיו את הרשות לעשות, יביא את ראשית קצירו לקרבן,  ומאותו יום של "הביאכם את עומר התנופה" יספור שבע שבתות מפני שהציווי לספור  משמעותו להביט  על הזמן ככלי וכאמצעי שניתן ביד האדם וכך יאמוד את ימו ושבועותיו עד "והבאתם מנחה חדשה" הלא היא שתי הלחם

וזהו שאמר הכתוב "מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבועות ועשית חג שבועות לה  אלקך"




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-15/5/2007 22:24 לינק ישיר 

למהמהלמהמי,
לא הבנתי למה הנוסח של הספרדים יותר מסתבר.

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/5/2008 13:00 לינק ישיר 

על מי מצוות הספירה מדאורייתא.

בויקרא  פרק כ"ג נאמר:

טו) "(וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה".

טז) "(עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'".

 ואילו בדברים פרק טז פסוק ט נאמר:

 "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת".

האם הציווי הוא ליחיד או לבית הדין?

אף שאת הפסוקים המצווים על ספירת העומר בלשון רבים, ניתן לפרש כציווי רק על (שלוחי) בית הדין, ולא על היחיד, הרי שחז"ל פירשום כ"חובת ספירה מן התורה על היחיד", (לדברי הכל כך היה בזמן שבו היתה הבאת העומר, ולכמה פוסקים כך הוא גם היום, שהוא זמן שאין בו הבאת העומר, (ראו שו"ת יחווה דעת חלק א סימן כג. ו"ספירת העומר", (כהן) עמוד ה),

[האדמו"ר הזקן מביא בשולחן ערוך שלו, (אורח חיים סימן תפט סעיף ב), את שתי השיטות, ופוסק כשיטה הסוברת שבזמן הזה הספירה היא מדרבנן:

"ומצוה זו נוהגת בארץ ובחו"ל בפני הבית ושלא בפני הבית, ויש אומרים שבזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין מקריבין העומר אין מצוה זו נוהגת כלל מדברי תורה אלא מדברי סופרים, שתיקנו זכר למקדש, וכן עיקר, ומכל מקום כל מה שתקנו חכמים תקנו כעין של תורה ואין חילוק ביניהם, אלא בדברים שיתבאר". (וראו קובץ יגדיל תורה, ניו יארק,אייר תשל"ח עמוד תקז הערה 7)].

'ת חובת ספירה ליחיד מצאנו במספר מקורות תנאיים:

בברייתא, (מנחות דף ס"ה עמוד ב):

"ת"ר: וספרתם לכם - שתהא ספירה לכל אחד ואחד" ("וכל ברייתא שאינה בלשון תנו רבנן ...",  סדר תנאים ואמוראים חלק ב אות סו).

בספרא, (אמור פרשה י ד"ה פרק יב):

"ר' יהודה בן בתירה אומר ממחרת השבת, ממחרת יום טוב, יכול ממחרת שבת בראשית כשהוא אומר שבעה שבועות תספור לך, ספירה שהיא תלויה בבית דין, יצאה שבת בראשית שאינה תלויה בבית דין, שספירתה בכל אדם".

ובספרי, (דברים פיסקא קלו ד"ה ט):

"שבעה שבועות תספר לך- בבית דין, מנין לכל אחד ואחד תלמוד לומר וספרתם לכם ממחרת השבת כל אחד ואחד". ("... סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון ...", סנהדרין דף פו עמוד א).

מהמקורות דלעיל ניתן להבין, שחז"ל למדו את חובת הספירה ליחיד, ממה שחיוב הספירה נאמר בלשון רבים, וכך הבין גם הרשב"א, שכשנשאל (חלק ד סימן כח):

"מפני מה נצטוו מקצת המצות בלשון יחיד, ומקצת בלשון רבים?"

הוא השיב:

" ... בזה נתבאר הטעם במקצתם בגמרא, ובמקצתם לא נתבאר, ואנכי לא ידעתי. הנה בספירת העומר צוה בלשון רבים: וספרתם לכם. ובספירת שני השמיטה והיובל צוה בלשון יחיד. כמ"ש: וספרת לך שבע שבתות שנים וגו'. ובא בביאורו: כי ספירת העומר מוטלת על כל אחד ואחד. וספירת שני השמיטה והיובל, דכתיב בה: וספרת לך, אינה מוטלת על כל אחד ואחד אלא על ב"ד ...".

אלא שעל דבריו נשאלות השאלות:

א)  למה דוקא כשהציווי הוא בלשון רבים הוא ציווי ליחיד, ואילו  כשהציווי הוא בלשון יחיד הוא ציווי לב"ד?

ב)   גם הציוויים שבפסוקים שבהמשך הם בלשון רבים, והם אינם ציווי על היחיד?

(יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לה'.

 (יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לה'.

(יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים".

ג)  הספירה מופיעה גם בלשון יחיד (בדברים פרק טז פסוק ט):

"שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת"

ולמה לא נאמר שהספירה מוטלת רק על  בה"ד?

שלא כמקורות דלעיל שלמדו את חובת חיוב הספירה ליחיד ממה שספירת העומר נאמרה בלשון רבים, הרי שה"מדרש הגדול" לדברים, (פרק טז פסוק ט), ומשם למדרש תנאים לדברים,(מהדורת הופמן, תל אביב תשכ"ג) לומד את חיוב הספירה על היחיד דוקא מהפסוק "תספור לך" שנאמר בלשון יחיד, ואת הפסוק וספרתם לכם הוא הבין כציווי ספירה על בית הדין:

"שבעה שבועות תספר לך למה נאמר לפי שהוא אומר (ויקרא פרק כג פסוק טו) וספרתם לכם שומע אני בבית דין, ספירת כל אחד ואחד מנין ת"ל תספר לך". (דברים פרק טז פסוק ט).

רבי דוד פראדו, (בפירושו "חסדי דוד" על הספרי) הבין מהספרי, שישנה חובת ספירה גם על בה"ד, בנוסף לחובת הספירה שעל כל אחד ואחד מישראל, ושאל:

"… ואין לזה מובן, שהרי גם כאו"א מאנשי ב"ד בכלל כח אישי ישראל נינהו ופשיטי דלא גריעי, וחיובא רמיא על כל חד וחד מיניייהו לספור ככל ככל המון ישראל, ומה ענין ספירה אחרת בבית דין"?

במנחות דף סה עמוד ב מצאנו את  רבי אליעזר אומר:

"אינו צריך, הרי הוא אומר (דברים ט"ז) תספר לך, ספירה תלויה בבית דין".

ראו את הסברו של התורה תמימה (דברים פרק טז הערה לט), שאין פירושו שהוא חולק על האומר: "ספירה לכל אחד ואחד.

"אמנם כאן אין הכונה שהב"ד יספרו ממש השבע שבתות, יען כי באמת מעיקר המצוה שכל יחיד יספור לעצמו וכמש"כ בפ' אמור וספרתם לכם, ודרשינן שם שתהא ספירה בכל אחד ואחד, והיא מצוה פרטית כציצית ותפילין וכדומה ...".

החיוב על "כל אחד ואחד" עורר את השאלה: האם פירושו שהיא "מצווה שבגופו", ואין האחדיכול להוציא את השני בספירה  מדין "שומע כעונה", ראו  בענין זה באריכות במאמרו של הרב חיים אבערלאנדער: "שומע כעונה בספירת העומר", קובץ "אור ישראל" (מאנסי) מ, מעמוד לג
.
________

בהלכות שמיטה ויובל (פרק י הלכה א), כתב הרמב"ם:

"מצות עשה לספור שבע שבע שנים ולקדש שנת החמשים שנאמר וספרת לך שבע שבתות שנים וגו' וקדשתם את שנת החמשים, ושתי מצות אלו מסורין לבית דין הגדול בלבד".

לכאורה, ממה שהרמב"ם כתב רק שמצוות הספירה היא על בית הדין הגדול בלבד, ולא כתב שעליהם לברך על ספירה זו, היה אפשר להוכיח שדעתו היא שספירות בית הדין הן ללא ברכה, אך לדעת הר"ח קנייבסקי, (ב"באור הלכה" שבספרו "דרך אמונה", הלכות שמיטה ויובל ראש פרק י, עמוד קע"ד), אין הדבר כן:

"מדברי רבנו /הרמב"ם/  שלא הביא ברכה זו, אין ראיה, שידוע שרבנו אינו מביא מה דליתא בגמרא בהדיא".

הסברו צריך הסבר, שהרי הרמב"ם כתב בהלכות שבת (פרק ה הלכה א) שמברכים על הדלקת נרות שבת:

"... וחייב לברך קודם הדלקה: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת, כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים".

והרי גם ברכה זו אינה מפורשת בגמרא?

גם  כתב (הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה כה), שמברכים על ספירת העומר:

" ... צריך לברך בכל לילה בא"י אמ"ה אקב"ו על ספירת העומר קודם שיספור".

אף שהברכה על ספירת העומר אינה מפורשת בגמרא.

אלא שה"נודע ביהודה" (שו"ת מהדורה תנינא - יו"ד סימן לט ד"ה מה שכתבתי), הרחיב את המקורות עליהן סמך הרמב"ם את פסקיו להלכה:

" ...  מי שבקי בדרכי רבינו הגדול הרמב"ם יודע שאין דרכו להביא בספרו שום דין שאינו מפורש בתלמוד בבלי או ירושלמי או בספרא או בספרי וכיוצא אף שהדין ההוא מוכח בכמה הוכחות מתוך משא ומתן של הגמרא כיון שאינו מפורש בפירוש אינו מזכירו בספרו לולא דבר המפורש בדברי הגאונים מזכיר לפעמים".

uעד"ז כתב בשו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא - אה"ע סימן יד:

" ... אמנם לענ"ד אין מזה ראיה שהרמב"ם אין דרכו להביא מה שאינו מפורש בבבלי ובירושלמי וספרא וספרי ותוספתא אפי' אם יהיה הדין ההוא ברור מתוך הוכחות גדולות אין דרכו של הרמב"ם להביאו בחיבורו".

ואכן מצאנו מקור בדברי הגאונים, המחייב ברכה על ספירת העומר:

" מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. והיכא דאנשי ולא בריך על ספירת העומר מאורתא, מברך למחר". (ספר הלכות גדולות סימן יב - הלכות עצרת עמוד קפה).

" ... תו דקבלה בידינו שהרי"ף והרמב"ם ראו את כל דברי הראשונים וכ"ש דברי הלכות גדולות שהיו מפורסמים". (שו"ת רדב"ז חלק ו סימן ב אלפים רסה ד"ה תשובה לדעת).

אולי אף היה לו מקור תנאי.

אחרי ש"המדרש הגדול" כתב שחובת הספירה על כל אחד, הוא המשיך לכתוב:

 "... בקמה תחל לס' אל תקרא בקמה אלא בקומה, מיכן שאין מברכין על ספירת העומר אלא מעומד".

אף שישנם הטוענים שהמדרש הגדול מקורותיו הם מדרשי תנאים, (ראו במבואות למדרש הגדול במדבר ודברים, הוצאת מוסד הרב קוק), קשה לומר שמקורו של הרמב"ם לברכה על ספירת העומר מקורו במדרש "תנאים" זה.

המהרי"ץ גיאת כותב בהלכות חדש וספירת העומר, (מכון חתם סופר, ירושלים תשנ"ח, עמודים שמא- שמב):

"אמר מר רב שמואל הכהן דאסמכתא לכל הברכות שיהיו מעומד מדכתיב (מלכים א' ח') ויברך את קהל ישראל וכל קהל ישראל עומד. אנו כך קבלנו מרבותינו האסמכתא דספירת העומר בעמידה מדכתיב מהחל חרמש בקמה תחל לספור שאין ת"ל בקמה ומת"ל בקמה ללמדך שבקימה ובעמידה תספור".

עד היכן מגיעה קבלת רבותיו?

האם ייתכן שהקטע דלעיל הכותב על ברכת ספירת העומר בעמידה, מקורו מאוחר מתקופת התנאים? 



תוקן על ידי נישטאיך ב- 05/05/2008 13:17:51

עולם הפוך אני רואה




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/5/2008 15:00 לינק ישיר 

א) הלימוד אינו ממה שהוא לשון רבים, שהרי גם וספרתם הוא לשון רבים, ואין לומדים אלא מתיבה יתירה בלשון רבים, שהי' יכול לכתוב "וספרתם", ומהו שהוסיף "וספרתם לכם", אלא "כדי לסופרה לכל אחד ואחד".
ובמילא נפלה קושייתך מהלשון "תביאו", "והקרבתם", "ועשיתם".
ב) הלימוד "בקמה" הוא גם בלקח טוב עה"פ וספרתם, ובסוף פרשת שלח, ובארחות חיים הל' ציצית סי' כז בשם הירושלמי [לא הירושלמי שלנו].



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-6/5/2008 10:45 לינק ישיר 

 ידידי הלבן.

>''א) הלימוד אינו ממה שהוא לשון רבים, שהרי גם וספרתם הוא לשון רבים, ואין לומדים אלא מתיבה יתירה בלשון רבים, שהי' יכול לכתוב "וספרתם", ומהו שהוסיף "וספרתם לכם", אלא "כדי לסופרה לכל אחד ואחד". ובמילא נפלה קושייתך מהלשון "תביאו", "והקרבתם", "ועשיתם">

ומה על הספירה המופיעה בלשון יחיד:

"שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָך ...".

ולמה שם ה"לך" אינו מיותר?

אמנם ראה ביאור הלכה בסימן תפט ס"ק ב שכתב בשם חידושי הרשב"א כדבריך, אלא  שדבריו הם בהסבר דברי רש"י במנחות ס"ה עמוד ב, שאותם הבין את דבריו ש"לכל אחד ואחד", פירושם חובת פעולה על כל אחד, ולא לעצם המצווה שאותה אנו לומדים ממה שהציווי הוא בלשון רבים.  עיי"ש.

הבנתי את שכתבתי משאלת הרשב"א ומתשובתו,אותן הבאתי לעיל.

הוא שאל:

"מפני מה נצטוו מקצת המצות בלשון יחיד, ומקצתן בלשון רבים?"

והשיב:

" ... בזה נתבאר הטעם במקצתם בגמרא, ובמקצתם לא נתבאר, ואנכי לא ידעתי. הנה בספירת העומר צוה בלשון רבים: וספרתם לכם. ובספירת שני השמיטה והיובל צוה בלשון יחיד. כמ"ש: וספרת לך שבע שבתות שנים וגו'. ובא בביאורו: כי ספירת העומר מוטלת על כל אחד ואחד. וספירת שני השמיטה והיובל, דכתיב בה: וספרת לך, אינה מוטלת על כל אחד ואחד אלא על ב"ד ...".

הבנתי כן, ממה שבשאלתו ותירוצו, הוא התייחס רק למדוע ישנם ציוויים בלשון רבים וישנם ציווים שהם בלשון יחיד, ולא שאל למה ישנן מצוות עם התוספת "לכם" ומצוות ללא התוספת.

הבנתי כן גם מדברי הרא"ש בפסחים פרק י סימן מ:

"כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת ותנו רבנן וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד. פירוש מדלא כתיב וספרת לך כדכתיב גבי שמיטה והתם הספירה בב"ד שהיו מברכין בכניסת השנה. אבל וספרתם לכם משמע ספירה לכל אחד".

וכדומה באבודרהם (תפלות הפסח ד"ה ואמרינן במנחות):

"ואמרינן במנחות. וספרתם לכם שתהא ספירה לכל א' וא' פירוש מדלא כתיב וספרת לך כמו שכתוב גבי שמיטה והתם היתה הספירה בב"ד שהיו מברכין בכניסת השנה. אבל וספרתם לכם משמע ספירה לכל אחד ואחד".

____________

<"ב) הלימוד "בקמה" הוא גם בלקח טוב עה"פ וספרתם, ובסוף פרשת שלח, ובארחות חיים הל' ציצית סי' כז בשם הירושלמי [לא הירושלמי שלנו]">.

והרי ממה שהיה כתוב לפני:

מקור הדרשה "בקמה תחל לס' אל תקרא בקמה אלא בקומה", אינו ברור, וייתכן שמהרי"ץ גיאת (נולד בראשית המאה ה-11בספרד), הוא המקור הקדום ביותר ל"אסמכתא" זו.

הוא מובא כלימוד שמקורו "ת"ר", ברא"ש סוף פסחים, (שפירושו שהוא ממקור בברייתא), ואילו במקורות אחרים הוא מופיע ללא הת"ר וללא מקור, (מחזור ויטרי הלכות פסח (עמ' 310-254) סימן קד ד"ה והיה לפנות, סידור רש"י סימן תלז, אבודרהם ברכות השחר ד"ה כשמתעטף בציצית), בספר שבלי הלקט (סדר חג הסוכות סימן שסו) מובא המאמר מהמדרש לקח טוב, ואילו הארחות חיים (הלכות ציצית אות כח, (דבריו הובאו בב"י סימן ח) הכלבו סימן כב, (ראה החיד"א בשם הגדולים מערכת ספרים אות כ ערך כל בו, ובמערכת גדולים ערך רבנו אהרן הכהן, על הקשר שבין שני הספרים), והאשכול  ח"א סימן  כ"ג, מביאים מאמר זה בשם הירושלמי, (וראו  שלמה באבער, "ירושלים" של לונץ חלק ז עמודים 333-334), ואילו הרוקח (בסי' שי"ט בפתיחת הלכות ברכות) הביאו בשם "קונטריס צרפתי מנהגים", ואילו בספר יראים (סס"י קי"ד) כתב על דרשה זו: "דרשה זו שמעתי ולא ידעתי מקומה", (הדברים אינם ב"יראים" עם פירוש "תועפות ראם" שלפננו, אך הם מופיעים ב"יראים" עם פירוש  "סביב ליראיו" להרב אהרן וואלקין (אב"ד פינסק קרלין), פינסק תרצ"ה), והם בסוגרים בספר יראים עם פרוש "ווי העמודים", (ליוורנו תרז דף קז ע"ב) ייתכן שלאחר שהמו"ל לא מצאם בדפוסים שונים, הוא  לא היה בטוח במקורם,ולכן הכניסם בסוגריים, בדומה לדברי המג"א שבסוגריים, באו"ח סימן שכ"ח סק"ט, וד"ל).

לצורך חיוב העמידה אף "חובר" פסוק:

בשלטי הגבורים (הגהות על המרדכי ברכות פרק תפלת השחר אות ה), כתב:

"בירושלמי, קום כי דבר ה' אליך, מכאן אמר רבי אלעזר כד ענו אמן יהא שמיה כו' וכל דבר שבקדושה בעי למיקם ארגלוהי",

עד"ז כתב גם בספר "ראשית חכמה" (שער היראה פרק ט"ו (נט):

"וזה נתבאר בירושלמי בפסוק "קום כי דבר ה' אליך...".

אולם ר"ח ויטאל כתב בשער הכוונות (דרוש הקדיש דף ט"ז ע"ד):

"... ואמר לי /האריז"ל/ כי לשון הירושלמי שאומר שצריך לקום מעומד, הוא מוטעה, ואינו מתלמוד ירושלמי עצמו, אלא הגהת איזה חכם היתה, ובטעות הדפיסוהו האחרונים בפנים בתוך דברי הירושלמי".

המגן אברהם (סימן נ"ו סק"ד) המביא את הירושלמי ואת דברי ר"ח ויטאל כתב:

" ... כ"כ בכוונות ובכתבים שכן נהג האר"י, ואמר דט"ס הוא בירושלמי עכ"ל, ומיהו נ"ל דמ"ש שט"ס הוא בירושלמי היינו שמביא שנא' קום כי דבר ה' אליך ובאמת לא כתיב כך רק ויקם מעל הכסא משמע שמעצמו קם, וכבר תירץ זה ביונת אלם פצ"ט מדקם ש"מ שצוהו לעמוד".

וכבר כתבתי בעבר באשכולי ירושלמי ולא מירושלים על הספר "ירושלמי" שהיה לפני ראשוני אשכנז שאינו התלמוד הירושלמי

הגרי"ב כתב בהגהותיו על הרא"ש (פסחים פרק י סימן מ):

:"לא מצאתי בכל הש"ס ... לכן מהנראה שהיה כתוב וסמכוה רבנן בר"ת דס"ר והמדפיס לא ידע לפותרו והדפיס דת"ר ... ולדעתי צריך תיקון הנזכר וצ"ל דס"ר".

ואילו  החיד"א כותב בשו"ת חיים שאל (חלק ב סימן א):

"דע ידיד נפשי ואור עיני ... איך נתפייס' בבריתא דמייתי הרא"ש והלא מודעת זאת דהרא"ש בורר אוכל מים הגדול ים התלמוד. ואין הרא"ש מביא ברייתות בסתם שלא הוזכרו בש"ס באותו פרק באותו מקום. וזמנין דמשכחת דמייתי מהירושלמי או מהתוספתא קרי בחיל כאן לפני הדיבר דאתמר בירושלמי או בתוספתא. אבל להביא בריתא בשם תנו רבנן, ולא הוזכרה בבבלי וירוש' זו לא שמענו ... ".

הרב אהרן לעווין (בספרו ברכת אהרן על מסכת ברכות מאמר קפט דף פה עמוד א טור ב), שלא רצה להגיה את דברי הרא"ש, הציע פתרון שונה לצורת פענוח הר"ת, ולפי דבריו אין פתרונו של  ת"ר תנו רבנן, שפירושו הוא שהוא ברייתא, אלא פתרונו "דתורה רמזה" וכוונת הרא"ש באמת על הרמז המוזכר בפוסקים שיש לספור מעומד.... אבל לא היתה כוונתו להביא זאת בשם ברייתא, כנלפענ"ד בדרך השערה". 



תוקן על ידי נישטאיך ב- 06/05/2008 10:59:43

עולם הפוך אני רואה




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/5/2008 01:31 לינק ישיר 


משהו קטן בענייני מנהגי האבלות שבספירת העומר.

המקור הקדום המוכר הוא תשובות הגאונים, שם מופיע (ככל הנראה בשם רב נטרונאי גאון):

"וששאלתם למה אין נושאים נשים בין פסח לעצרת, הוו יודעים שלא משום איסור הוא, אלא משום מנהג אבלות, שאמרו (ביבמות ס"ב ע"ב) שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא, וכולם מתו בין פסח לעצרת, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, וכולם מתו באסכרא. ומאותה שעה ואילך נהגו הראשונים שלא לכנוס בימים אלה. אבל מותר לקדש ולארס, לפי שאין שמחה אלא בחופה (סוכה כ"ה ע"ב)."
(
שערי תשובה סי' רע"ח; הלכות פסוקות מן הגאונים סי' צז)


ובערוה"ש (סי' תצג) לאחר שמביא בקצרה את איסור הנישואין, כותב:

"ומותר לעשות סעודה, אך לא בריקודין ומחולות, וכל שכן שאסור לזמר בכלי זמר. וכן סעודת הרשות מותר, כמו סעודת מריעות, ובלבד בלא ריקודין ומחולות."


ונראה להציע שזה הפירוש הפשוט של איסור הנישואין הקדום. שכן יש לשאול, מדוע דווקא על הנישואין גזרו (מה שיש לשאול גם על גזירות חכמים במשנה בסוטה, שבפולמוס של אספסיינוס גזרו וכו'). וסביר שחתונה הייתה אירוע קהילתי, בו השתתפו כל חברי הקהילה - ולא כנהוג במקומותינו שמוזמנים לחתונה פעם ב- (כל חד לפום מיקומו הסוציולוגי) - וממילא בערך כל שבוע-שבועיים-שלושה הייתה עשויה להיות חתונה בקהילה בגודל סטנדרטי, והאיסור לערוך חתונות הוא למעשה האיסור לקיים מסיבות. מה שהביא לאסור ערוה"ש, סעודות שיש בהן ריקודין ומחולות, וכש"כ כלי זמר.





דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-13/5/2008 16:16 לינק ישיר 

ספירת העומר

_________________

 




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-15/5/2008 15:34 לינק ישיר 

גיאtsoofy

<"ונראה להציע ...">

איני יודע למה נאלצת להגיע לטעם "שחתונה היתה אירוע קהילתי", האם לא היה די בהסבר שבכל חתונה היו ריקודים ומחולות?

ראה בית יוסף אורח חיים סימן תקס אות ג:

" ... ורבינו /הטור/ כתב בסימן של"ח בשם אבי העזרי (סי' תשצו) שמותר לומר לגוי בשבת לנגן בכלי שיר בחופות דאמירה לגוי במקום מצוה שרי, ((עיי' עירובין סז:) ואין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר".



תוקן על ידי נישטאיך ב- 15/05/2008 15:35:58




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/5/2008 22:41 לינק ישיר 

מישהו יודע אם יש מקור להיתר לשמוע מוסיקנ בערב שבת אחר חצות?
{וכן במוצאי שבת}



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/5/2008 07:56 לינק ישיר 

מישהו יודע מהיכן האיסור לשנוע מוסיקת רקע כל ימי הספירה?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > ענייני ספירת העומר
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.