בית פורומים עצור כאן חושבים

מדף הספרים של עכ''ח

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-19/5/2003 13:30 לינק ישיר 
מדף הספרים של עכ''ח


לאור העובדה כי רבים חובבי הספרים והקריאה (שהם כידוע לידוע ח''ן מושגים נפרדים) בין יושבי הפורום, ראיתי לנכון להציע לציבור החברות והחברים כי יחלקו את חוויותיהם עם זולתם ובכך יקיימו את המצוה של אל תמנע טוב מבעליו.


אין כוונתי בהכרח לביקורת ספרות, אלא לציון שם הספר + תיאור קצר. ביקורות יתקבלו בברכה.



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/3/2020 08:00 לינק ישיר 

 "המאה ה-21 מתאפיינת במציאות המשתנה בקצב מסחרר ובהתפשטותה של תרבות פוסט-מודרנית - תרבות ששולטים בה פלורליזם ורלטיביזם, ערכי שוויון מחליפים היררכיות קיימות והשקפת עולמם של רבים מתעצבת במידה רבה על ידי הרשתות החברתיות. בעולם כזה ניצבת ההלכה, שנועדה לשמש כגשר בין התורה הנצחית לבין המציאות המאתגרת והמשתנה, בעמדת מגננה. ההלכה נשענת על סמכות החכמים ועל חובת הציות של הציבור – רכיבים שהולכים ונשחקים בעולם של אפשרויות בלתי-מוגבלות ושל חופש ללא מחויבות.

גשר ההלכה הוא ניסיון מקיף להציע חזון לעתידה של ההלכה בעולם של ספקות ושינויים על מנת שתוכל למלא את תפקידה ההיסטורי בדור תהפוכות זה ובדורות שאחריו. המחבר, המבסס את מחקרו על קרוב לאלף מקורות הלכתיים, מנתח את דרכי פעולתה של המערכת ההלכתית, את רכיביה הנוקשים והגמישים כאחד, ומדגיש את תפקידו של הציבור בקביעת עתידה של ההלכה לצד העולם הרבני. שילוב ידיים כזה, הוא טוען, עשוי לחזק את אמון הציבור במערכת ההלכתית המסורתית ולהעמיד את ההלכה במקומה הראוי ככלי לתיקון חברתי, רוחני ומוסרי".



   גשר ההלכה  - פסיקת הלכה בדור פוסט-מודרני: אתגרים, משברים והזדמנויות / רונן נויבירט



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/3/2020 11:16 לינק ישיר 
ספרן




תוקן על ידי ספרן ב- 08/03/2020 11:19:12




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/3/2020 08:38 לינק ישיר 

  'מפני תיקון העולם'
   https://www.magnespress.co.il/book/'%D7%9E%D7%A4%D7%A0%D7%99_%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D'-5994



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-4/3/2020 14:16 לינק ישיר 

    
    


    ספרי יעקב הוא רומן היסטורי יוצא דופן על אחת הפרשיות שהסעירו את יהדות מזרח אירופה במאה השמונה-עשרה – פועלו של יעקב פראנק (1791-1726) – דמות שנויה במחלוקת, ספק משיח, ספק חוטא, ספק רמאי, אדם ששטן ההרס רקד בליבו, שביקש לעקור את הכול, ועבר בין דתות שונות כדי לבטל את כולן. ועם זאת, פראנק היה אדם בעל כריזמה יוצאת דופן, כוח פיוטי אכזרי וקול דתי מהפכני, רב ניהיליסט.

ספרי יעקב נכתב מזווית יוצאת דופן: בקולה של יֶנְטֶה, הנתונה בתוך העולם הפראנקיסטי, ובקולם האישי של אלו שסבבו את פראנק ושל הרבנים והכמרים שהתנגדו לו. שלל הדמויות והאירועים הנפרשים מציגים בשפה קולחת פנורמה של החיים בפולין, בטורקיה ובבלקן, בליל של דתות ואמונות, רב־תרבותיות תוססת, ותיאור חיי היומיום של דמויות שחלמו, ציפו ונדמו.

אולגה טוקרצ’וק, כלת פרס נובל לספרות לשנת 2018, היא סופרת מופלאה, המכשפת במילים את הקוראים הצוללים מוקסמים בעקבותיה לעולמות שהיא מתארת.


     



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-3/3/2020 19:20 לינק ישיר 
ספרן

ספרן כתב:
http://mysterium.co.il/ArticleView/tabid/268/ArticleId/475/.aspx    טרילוגיה / מיכאל אברהם

    https://mikyab.net/posts/64658?fbclid=IwAR1OMjdmuzZhfor7E4wk-UjTFM2yOMBsfa-9khqRvhvfC56G-KSHPNh53pg  



      תגובת הרמא על מאמר סקירת הספרים החדשים מאת משה רט


      https://mikyab.net/posts/64678?fbclid=IwAR3pp6E49vg8UbAICMfPLtFdOu6A0x40Tv20_7ZnsWhsVavuViPHbY2oxN8  


      בדרך לכפירה / משה רט

      
http://mysterium.co.il/ArticleView/tabid/268/ArticleId/475/.aspx

תוקן על ידי ספרן ב- 03/03/2020 09:33:02





   https://mikyab.net/posts/65533?fbclid=IwAR3dZAFpw_vZ6s4liPpHFOndW8mpmodBqhuNnXySEEMt4KunXnbisLR6zTw



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-3/3/2020 09:31 לינק ישיר 
ספרן

http://mysterium.co.il/ArticleView/tabid/268/ArticleId/475/.aspx

ספרן כתב:
    טרילוגיה / מיכאל אברהם

    https://mikyab.net/posts/64658?fbclid=IwAR1OMjdmuzZhfor7E4wk-UjTFM2yOMBsfa-9khqRvhvfC56G-KSHPNh53pg  



      תגובת הרמא על מאמר סקירת הספרים החדשים מאת משה רט


      https://mikyab.net/posts/64678?fbclid=IwAR3pp6E49vg8UbAICMfPLtFdOu6A0x40Tv20_7ZnsWhsVavuViPHbY2oxN8
  


      בדרך לכפירה / משה רט

      
http://mysterium.co.il/ArticleView/tabid/268/ArticleId/475/.aspx

תוקן על ידי ספרן ב- 03/03/2020 09:33:02




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/2/2020 08:55 לינק ישיר 


     

ספק, אמונה ומוות: חייו ומורשתו של יוסף וייס

הוא היה חוקר מבריק שלא מצא בחסידות אור אלא דרך להתמודדות עם האפלה. הוא גם ניהל מערכת יחסים סבוכה עם מורו גרשם שלום, ולמרות אלמוניותו, הוא עדיין ממשיך להעניק השראה למחקר החסידות העכשווי. 50 שנה לאחר ששם קץ לחייו, הגיע הזמן להתבונן במורשתו של יוסף וייס

מאת שאול מגיד ונועם זדוף, "טאבלט", בחסות בית אבי חי
data-gatm-event="saveArticle" id="btn-reading-list" c-disabled"="" data-operation="add" data-articleid="1.8092581" title="הוסף את הכתבה לרשימת הקריאה" style="font-family: inherit; font-size: 16px; margin: 0px; line-height: 1.5; border-width: 0px; border-style: initial; border-color: initial; color: #cccccc; cursor: pointer; outline: none; padding: 0px; font-weight: inherit;">שמור
תגובותdata-gatm-event="share" data-gatm-media="facebook" data-gatm-url="https://www.haaretz.co.il/labels/avi-chai/1.8092581" target="_blank" title="" data-gtm_event="bylineFbShare" data-gtm_category="social share" data-gtm_action="facebook - byline" data-gtm_label="1.8092581" style="font-family: inherit; font-size: 16px; margin: 0px; line-height: 1.5; border-width: 0px; border-style: initial; border-color: initial; color: #5a5a5a; cursor: pointer; outline: none; padding: 0px; font-weight: inherit;">שתף בפייסבוק
ספק, אמונה ומוות: חייו ומורשתו של יוסף וייס
צילום עצמי

לפני 50 שנה, ב-25 באוגוסט 1969, התאבד אחד מחוקרי החסידות המבטיחים בתחומו. שמו היה יוסף וייס, ואף על פי שמעט מאוד ידוע עליו כיום, מורו של וייס, חוקר הקבלה הגדול גרשם שלום, הגדיר אותו כתלמידו המוכשר והקרוב ביותר. בחייו הקצרים מדי היה וייס איש מבריק ומרתק שראוי להיזכר בו, במחלתו ובמותו. חייו אופיינו בתזוזות קיצוניות בין אורח חיים אורתודוקסי ובין ניהיליזם חילוני, והשמועה אומרת שברגע מותו בדירתו בלונדון, הוא בחר ללבוש טלית ותפילין.   

חוקרי יהדות ודתות ממשיכים להתעניין בקבלה ובתנועת החסידות ושאלות הנוגעות לגבול בין החוקר לנושא המחקר שלו ממשיכות להישאל באקדמיה, ולפיכך אפשר לטעון כי עבודתו של וייס רלוונטית בימינו אפילו יותר מאשר בימי חייו. העיסוק שלו בשאלות של אמונה וספק והעניין שלו ברדיקליזם דתי ובכפירה נותרו חלק מהשיח בחקר החסידות והרוחניות היהודית.

יוסף וייס נולד בבודפשט ב-10 באוגוסט 1918, בן יחיד למשפחה יהודית נאולוגית-רפורמית. יהדות נאולוגית הייתה גרסה עדינה של רפורמיות שצמחה בהונגריה בסוף המאה ה-19. היהודים הנאולוגים שאפו להשתלב ולהיטמע בחברה ההונגרית בד בבד עם לימודי תורה קלים. ככלל, הם היו קצת יותר מסורתיים מהיהודים הרפורמים בגרמניה באותה תקופה. אביו של וייס מת כשבנו היה בן 18, ובמותו הניח אחריו ריק בחיי בנו. עם סיום לימודיו התיכוניים, העניין של וייס בטקסטים יהודיים הוביל אותו לבית מדרש לרבנים, שם למד לפני שנרשם לאוניברסיטה בבודפשט. הוא הגיע לירושלים ב-1940 כדי ללמוד את שירת ספרד באוניברסיטה העברית והחל להשתתף בסמינריונים על קבלה של גרשם שלום. במהרה נהפך לאחד מתלמידיו המסורים ביותר. לשלום לא היו ילדים, ובהיותו מבוגר מווייס ביותר משני עשורים, הוא שימש לו תחליף אב. קשר זה של אב-בן אפיין את מערכת היחסים הסבוכה שלהם לאורך השנים.

בחזרה למדור "תרבות יהודית-ישראלית מקורית, בחסות בית אבי חי" >>  

וייס, שמעולם לא היה ציוני גדול, לא הצליח ולא רצה להסתגל לחיים הקשים בפלשתינה בתקופת המנדט הבריטי בשנות ה-40. לאחר ששימש נציג של הסוכנות היהודית במחנות המעצר בקפריסין ב-1949, הוא עשה מאמצים להאריך את שהותו מחוץ לארץ. ב-3 בינואר 1949 כתב שלום ביומנו: "תלמידי וייס מנסה למצוא דרך (ופרנסה) לעזוב את הארץ בכל ההקדם. אינו מגלה את אשר בלבו אבל קל לנחשו". שלום אומנם לא שמח על החלטתו של תלמידו, אך ההתכתבות בין השניים מראה שהוא עשה מה שיכל כדי לעזור לו.

ב-1950 עזב וייס את ישראל בפתאומיות לטובת לידס, אנגליה, ימים ספורים לאחר שהגיש את הדיסרטציה שלו לשלום. הוא עזב מבלי לספר על כך לשלום, מה שגרם לקרע ביחסיהם ואולי אף תרם לכך ששלום לא אישר את עבודת הדוקטורט שלו, שנושאה היה "תיאוריית הדיאלקטיקה והאמונה של ר’ נחמן מברסלב". כדי להשלים את הדיסרטציה, דרש שלום מווייס לשוב לירושלים ולדון איתו בכמה מהפרקים, אך וייס סירב. שלום כתב שהוא מוטרד מהפרק השלישי של הדיסרטציה של וייס. במכתב מ-1951 ציין כי חלק זה הוא "סטייה מפוקפקת מאד מדרכו של מחקר, ורדיפה אחרי דברי הבל פנטסטיים ביותר". כפי שנראה בהמשך, עבודתו של וייס באמת סטתה לא פעם לאזורים לא-מוכרים, בייחוד בקריאה הפסיכולוגיסטית והאקזיסטנציאליסטית שלו את החסידות. אומנם הערתו של שלום הייתה אכזרית, אך הערכתו לא הייתה נטולת בסיס.

הדיסרטציה של וייס מעולם לא פורסמה בשלמותה, ומבחינה נפשית, דחייתו של שלום השפיעה על וייס קשות. עם זאת, בעזרתו של שלום, שארגן לתלמידו מלגה יוקרתית והמליץ לקבלו כמרצה ביוניברסיטי קולג' לונדון, הצליח וייס לבסס את מעמדו בשנים הבאות כאחד מחוקרי היהדות המובילים באנגליה ובעולם. ב-1961 קיבל וייס סוף סוף את הדוקטורט שלו מיוניברסיטי קולג' לונדון, בעידודו של שלום, אך תחת חוקר אחר, שמעון אברמסקי. באותה שנה הוא נישא לארנה מאי, שאותה הכיר במהלך הרצאה של שלום במרבורג, גרמניה. זמן קצר לאחר מכן, נולד בנם היחיד עמוס. עמוס, שאימץ את האיות ההונגרי של שם משפחתו, Weisz וירש מאביו את רגישותו לשפה ואת התבוננותו המעמיקה, נהיה למשורר. למרבה הצער, אביו הוריש לו גם את מחלת הנפש שלו, וב-2008, לאחר שנים של מאבק, קפץ עמוס מדירתו אשר בקומה ה-12 אל מותו. אסופה של שיריו, ששמה “Worksongs”, בעריכת איאן פיירלי, פורסמה באנגליה ב-2015.

על בושה ואשמה

כישרונו של יוסף וייס היה עצום, מחקרו היה מבריק - מלא בתובנות, יצירתיות ועומק. הוא גם היה אדם שהתמודד עם מאבקים רגשיים ואתגרים עצומים, הניכרים בעבודת המחקר שלו. מערכת היחסים בין חוקר לנושא המחקר שלו היא תמיד מורכבת, אך אצל וייס נדמה ששני הצדדים היו תלויים זה בזה לחלוטין ונזקקו זה לזה כדי לנשום. אותו הדבר ניתן לומר גם על יחסיו עם שלום, שאותו כינה לא פעם "רבנו גרשום", על שם רבנו גרשום מאור הגולה – מגדולי חכמי ישראל ומנהיג יהדות אשכנז במאה ה-11. מערכת היחסים בין וייס לשלום הייתה מורכבת למן ההתחלה, אך היא נהייתה חבולה ממש לאחר הידרדרות מצבו הנפשי של וייס ב-1964. בהתכתבויות ביניהם מהשנים הללו ביקש וייס את עזרתו של שלום, שאותה תפס כמעין גאולה, ובה בעת הוא העניק לשלום תפקיד מרכזי בהזיות הפרנואידיות שלו. אוזלת היד של שלום ניכרת במכתבים הארוכים והסבלניים שהוא כתב בתשובה למכתביו המבולבלים של וייס.

"רבנו גרשם". גרשם שלום
ויקיפדיה

וייס לא היה היחיד מבין ידידיו של שלום שנאבק בבעיות נפשיות ושם קץ לחייו. למעשה, ארבעה מחבריו הקרובים ביותר של שלום – ולטר בנימין, חוקר הסוציאליזם ג'ורג' ליכטהיים, פטר זונדי (מרצה לספרות השוואתית באוניברסיטה החופשית של ברלין) ווייס – שלחו יד בנפשם. בתור מי שהתמודד בעצמו עם תקופות של דיכאון, שלום מעולם לא ממש הצליח להתגבר על האבדות הללו, ובמיוחד של בנימין ושל וייס. חוויית החברות והמוות לא הייתה זרה לשלום, אך רק בסיפור מותו של וייס היה לשלום חלק מרכזי.

50 שנה לאחר מותו, נראה כי הגיע הזמן להתבונן מחדש על וייס ועל מורשתו. באחרונה פורסמו כמה מאמרים וספרים העוסקים בחייו ובעבודתו. השילוב בין החוש המחקרי החד שניחן בו ובין המעורבות האישית העמוקה שלו בנושא המחקר שלו ממשיך להעניק השראה לחוקרים צעירים המחפשים את משמעות הרלוונטיות של החסידות. החדש מביניהם הוא ספר מעולה בעברית שכותרתו היא "ליקוטים/יוסף וייס", שערכו שני חוקרים צעירים, יוסף שוויג ואבינעם סטילמן, ויצא באחרונה בהוצאה הירושלמית החדשה שלהם, ספרי בלימה. הספר היפה הזה, בכריכה רכה, מכיל שורה של מאמרים קצרים אך רבי עוצמה על חסידות וכן הגיגים כלליים יותר של וייס על רוחניות יהודית. מרבית החיבורים התפרסמו בעיתון "הארץ" בשנות ה-40.  מאמר קצר אחד, "דרוש נאה באופן אהבת ה' והבריות", נמצא בארכיונו הפרטי של וייס וראה אור עתה לראשונה. ברבים מהמאמרים הללו אנו פוגשים צד אישי יותר ומיוסר יותר של וייס, שמאבקו עם הספק, עם המוות ועם האמונה מהדהד בהם יותר מאשר במרבית הטקסטים המחקריים שלו. באמצעות המחקר נלחם וייס במשך עשורים עם קשייו הרוחניים, בדרכים הממחישות כיצד לדעתו עשו זאת גם מושאי הכתיבה החסידיים שלו. ניתן לראות את וייס כדוגמה לחוקר שכמעט מחק את המחסום המפריד בינו ובין נושא המחקר שלו. שם מסתתרים הכוח, היופי והטרגדיה של תרומתו של וייס.

בהרצאה אחרונה שהעביר לפני מותו, במאי 1969 באנגליה, ניתח וייס סיוט קפקאי של רבי נחמן מברסלב כפי שזה נכתב בספר "חיי מוהר"ן". בחלומו ננטש רבי נחמן לפתע בידי מאמיניו, נהפך למושא ללעג ומוחרם בידי סביבתו בגלל חטא שכולם טוענים שחטא, אך הוא אינו יודע מהו ואינו זוכר אותו. רבי נחמן מנסה בחלום לברוח מגורלו החדש, אך המצב רודף אותו ומותיר אותו בלי שום מקום שבו יוכל להשתחרר מההאשמה שהוא מבייש את אבותיו. הבחירה של וייס להביא את הפסקה הזאת, שמשקפת השקפת עולם פרנואידית, והפירוש המעודן אך החודר שהוא מעניק לה, חושפים את ההזדהות של החוקר עם נושא המחקר שלו. וייס כתב על הדרך שבה ר' נחמן מברסלב דיבר על הבעיה הדתית והחברתית שלו עצמו: "שלושה מוטיבים רבי עוצמה משתלבים כאן: בעיית האשמה, שהיא דתית, בעיית הבושה, שהיא חברתית, ובעיית זרע קדושים, שהיא תולדית, ושלושתן מאוגדות זו בזו עד שלכאורה אין אתה רואה כיצד יותר הסבך". בושה ואשמה ליוו את וייס עצמו. "בעיית זרע קדושים" נקשרה ישירות לשלום וליחסיהם הקרובים אך המתוחים. כשבנם של יוסף וארנה וייס נולד ב-1962, הם קראו לו עמוס גרשם.

20 שנה לפני ההרצאה הזאת כתב וייס מאמר סטירי קצר לכבוד יום הולדתו ה-50 של שלום. הטקסט הוא על מורו, אך נראה כי הוא מכוון גם אל עצמו – אף על פי שווייס היה מומחה פחות גדול משלום בהסתתרות מאחורי החזות של עבודתו: "מחקריו של שלום עלולים להופיע לפניך כמערכת סבוכה של קאמופלאז', בה מבקש הוא להסתיר ולגלות כאחת את האינטרסים האמיתיים והחיוניים ביותר לקיומו הרוחני. שכן אותם אין הוא מוכן להציג לראווה בראש חוצות, על כן נכרכים מאמציו המדעיים בכרכים עבים של טכסטים וחקירות, ובאים כאילו למעט את דמותו של המיטאפיסיקן עד כדי שיעור קומתו של איש המדע".

שלום, שלעיתים קרובות היה ביקורתי ונרגן בנוגע לדברים שנכתבו עליו, אהב את המאמר. הוא ידע שווייס רואה מבעד למסכה שלו. וייס כתב בעברית ערבה לאוזן ובסגנון ייחודי, פואטי וסוגסטיבי, שלעיתים קרובות מרמז למקורות מקראיים ורבניים. ישנו יופי עדין ואפל בעברית של וייס, העולה על העברית העמלנית של מורו. אלה היו הימים הראשונים של הפרוזה העברית המודרנית, ואין להתעלם מן העבריות של וייס. לעיתים ניתן לחשוב כי וייס איננו כותב מחקר אקדמי, אלא מחבר מקור ראשוני המבוסס על ניתוח הנושא שלו. 

מנעוריו ועד יום מותו, וייס היה חוקר בכל רמ"ח איבריו, אך דרך החשיבה שלו לא הייתה מדעית גרידא והוא גם לא היה אפולוגטיקן. במהותו הוא היה כופר דתי. אין הכוונה לכפירה דתית לשמה, אלא לכך שהיה כופר "דתי" במובן הזה שמהות עבודתו הייתה חשיפת האלמנטים הדתיים ורדיקליים באמת מבחינה רוחנית של מושא המחקר שלו. הוא רצה להראות שמושאיו חשו את אותה חרדה אנושית בסיסית שהוא חש ושהיה להם מה ללמד אותו, ואותנו, בעניין הזה. הכפירה שלו הייתה בכך שמצא דימויים אקזיסטנציאליסטיים ופסיכולוגיים בספרות החסידית וחשף את החלקים הנסתרים של החסידות כרשת מורכבת של תרגילים רגשיים שמטרתם לחדד את המחשבה ואת הלב לראות את העולם אחרת.

מבחינתו של וייס, החסידות היא המחשה בוטה של המאבק נגד האופל האנושי, ור’ נחמן מברסלב הוא דוגמה מצוינת לכך. לפני כמה שנים גילו נועם זדוף ויונתן מאיר בארכיונו של וייס כתבי יד שמעולם לא פורסמו, שבהם וייס טוען שהוא מצא רמזים לדוקטרינות הכפירה של יעקב פרנק בתורתו של ר’ נחמן מברסלב. אי-אפשר שלא לתהות עד כמה הייתה זאת השלכה של עצמו. וייס גם נמשך לגדולי חסידות אחרים, כגון ר' חיים חייקל מאמדור, המגיד ממזריטש ר' דב בער ור' מרדכי יוסף ליינר מאיזביצה, כי כל אחד מהם בדרכו פעל בשולי היצירתיות והרוחניות החסידית על ידי כך שהרחיב את גבולות החשיבה המקובלת על אלוהים, על החיים ועל האנושי.

על חוסר היכולת להאמין

כדי לקבל תחושה של תרומתו החשובה של וייס לחקר החסידות, אגע בשלוש תמות מרכזיות של עבודתו – ספק, אמונה ומוות – משלושה מאמרים הכלולים ב"ליקוטים". אין זה המקום המתאים לניתוח מעמיק של המאמרים הללו, אך אנו מקווים לעורר את קולו האישי והאקדמי של וייס, המשפיע בצורה מכריעה על אלו העוסקים בחקר החסידות. 

שאלת ה"שאלה (האקזיסטנציאליסטית)", או ה"קושיא", הייתה חלק מרכזי מכתיבתו של וייס על ר’ נחמן מברסלב. ב-10 בספטמבר 1946 פרסם וייס ב"הארץ" מאמר שכותרתו "בסבך הקושיא של ר’ נחמן מברסלב", שהיה גרסה מקוצרת למאמר הרבה יותר ארוך שכתב באנגליה על אותו נושא. שאלת ה"קושיא" מבחינת וייס היא מה שהוא מכנה "בדרכי הסתירה והניגוד", "גישה רוחנית שלאחר משבר בדרכי הרציונליזם הדתי". וייס כתב בתקופה שבה האקזיסטנציאליזם נתפס כביקורת חריפה של התפכחות על העולם שמיקם את המדע בקדמת ההבנה המודרנית של הדת. וייס מציג את החסידות ואת ההתמקדות שלה בפער שבין ידיעה לאמונה בתור התערבות בדחף המודרני לרציונליזציה של המציאות.  

כריכת הספר "ליקוטים"
יח"צ

בקריאה של וייס את נחמן מברסלב, ה"קושיא" מעולם לא מגיעה לכלל פתרון, כיוון שהיא עצמה מרקם החוויה האנושית והעולם בשלמותו. וייס מגדיר את ר' נחמן בתור "דיאלקטיקון אמיתי", ולתורתו הוא קורא "מטאפיזיקה של הקושיא". וייס הפך את המשפט הרבני שעל פיו אלוהים הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ובהשראת נחמן כתב: "לא העולם מקומה של הקושיא, אלא הקושיא מקומו של העולם. התזוזה הקדמונית ביותר של מעשה–בראשית תקועה בהתהוות הדיאלקטיקה העולמית, שכולנו שרויים בתוכה עד ביאת הגואל".

כאן ובמאמרים אחרים קשה להפריד בין וייס ובין מושא הכתיבה שלו; הוא מגלם אותו בצורה כה עמוקה, עד שהוא חורג ממתן הערכה מחקרית לכלל ניסוח טענה תיאולוגית. ניתן לחוש לא רק את ההסתבכות של ר' נחמן עם האי-ידיעה, אלא גם את זו של וייס עצמו. וייס מסכם: "וזו ההגדרה המעמידה את האידיאל של איש–האמונה האמיתי, המתגבר על הכפירה לא בטענות ובמענות שבפיו, כי אם בעצם הוויתו של האיש, שהאמונה איננה תכונה שלו אלא אמונה ומאמין דבר אחד הם". ועם זאת, לתפיסתו של נחמן, וגם של וייס, האמונה הזאת לעולם איננה מבוססת על ודאות, אלא רק על ההבנה של האי-ידיעה והסכנות הפסיכולוגיות שלה – מה שניתן לפרש כאבחון עצמי.

אמונה היא עוד נושא שבו וייס השקיע מאמצים רבים. במאי 1947 הוא פרסם ב"הארץ" הספד לר' אהרן ראטה (1894-1947), מייסד החצר החסידית הירושלמית הרדיקלית שנהפכה לאחר מותו לחסידות "תולדות אהרן". ראטה היגר מאונגוואר, הונגריה, לפלשתינה בתקופת המנדט הבריטי ב-1924 וייסד את מה שעתידה הייתה להיהפך לחצר החסידית הגדולה ביותר במאה שערים. ראטה, שבנעוריו הקים חבורה בעיר סאטמאר שברומניה, ביתו של ר' יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר, היה אנטי-ציוני בצורה קיצונית ואחד ההוגים החסידיים החדשניים ביותר בשאלת האמונה. אחת הטענות הפרובוקטיביות שלו הייתה שב"תקופתנו", בעידן המודרני של חילון, האמונה היא כמעט בלתי-אפשרית לכל אחד. כפי שווייס כותב, "הדיאגנוזה הפסימית על נפילת האמונה יוצאת מן ההעלם אל הגילוי בספריו של ר׳ אהרן ראטה... במין חומרה 'פרוטססטאנטית' נופלת כאן קביעת העובדה כי ״כולנו פגומים באמונה״. מבלי להטיל את הפגם במחנה 'החפשים' בלבד".

על פי וייס, ראטה מכליל את עצמו במצב המובס הזה. מצב זה, חוסר היכולת להאמין, הוא לא משהו שניתן לראותו, אלא הוא מתגלה רק באמצעות בחינה עצמית עמוקה. לטענתו של וייס, זהו המקור לכתביו של ראטה. בעיני ראטה, וגם בעיני וייס, התמוטטות האמונה היא זו שהופכת את האדיקות הדתית לכה קשה בימינו, וגם לכה נחוצה, וצריכה להיות נושא חשוב לבדיקה. וייס כותב: "לתרבות האמונה שבכאן גוון אינדיבידואלי וסובייקטיבי מובהק: אין האמונה משמשת ההנחה הנסתרת של תרבות–דת אובייקטיבית, הנחה אשר קולה לא יישמע; אלא על כל אחד ואחד מוטל כאן לבנות לו חיי–האמונה שלו ולעצבם לתרבות של אמונה אישית על צד האמת".

מבחינת וייס, אמונה היא לא משהו שהאדם מחזיק או לא מחזיק בה; נכון יותר לומר כי בבסיס הדבקות צריכה להיות "שאיפה לאמונה", לאור העובדה שהלכה למעשה, בימינו, אמונה היא כמעט בלתי-אפשרית. בעיני ראטה, זה דורש הכנעה עמוקה ובלתי-מתפשרת לחיי אדיקות דתית קפדנית, לא כביטוי לאמונה, אלא כביטוי לחסרונה. ראטה הפך את האולטרא-אורתודוקסיות ואת החרדיות על פיהם והציע כי אדיקות איננה מאשרת את קיומה של אמונה, אלא מגינה על האדם מפני החוויה של עולם שטוף חוסר אמונה וספק. 

יוסף וייס אהרן ראטה
ויקיפדיה

בדרך הכאילו-כופרת שלו, וייס היה מסכים, אף שהוא בחר בדרך אחרת, בדרך הדבקות חסרת האמונה. הוא מסיים את ההספד שלו לראטה כך: "מי שהוא מכוון רק למלאות רצון יוצרו, ואומר לנפשו שחי ונעבורה ־ אז אין חילוק אצלו אם ישיג ע״י העבודה שכר או גיהנום, הכל שווה אצלו. כי הוא רוצה להיות רק עבד פשוט נאמן להשם–יתברך, כפירוש החוזה מלובלין ז״ל 'בכל נפשך': שצריך לפעמים לירד לגיהנום בשביל הקב״ה״. מבחינת מי שבאמת נכנע לאלוהים, על פי הטענה הזאת, פרס ועונש נהפכים לחסרי חשיבות: האדם מקבל את מה שהוא מקבל באיזו צורה שלא תהיה. אם מביאים בחשבון את חייו של וייס ואת מאבקו, המילים המסכמות הללו והתיאוריה של ראטה בדבר נפילת האמונה הן בעלות תהודה עמוקה. בעיני וייס, העולם החסידי לא היה עולם של אור ושמחה, אלא של מאבק למצוא את הדרך מתוך האפלה. האמונה לא מביאה אותך לשם, אך ייתכן שהיא הדרך. העולם נותר מבחינתו סבך של חוסר ודאות. האמונה אינה מראה לאדם את הדרך לאור; היא פשוט מאפשרת לו לשרוד ביער החשוך של הספק.

נושא המוות גם הוא קיבל מקום של כבוד בכתביו של וייס. נדמה כי אצל וייס ישנו קשר סמוי בין אמונה למוות. בלא האמונה, המוות מרחף כאפשרות הנוכחת תמיד. וייס חוקר את נושא המוות לעומק. במאמר שכותרתו "קידוש השם ומיתת קורבן", שפורסם ב"הארץ" באוגוסט 1947, וייס אומר: "שאין לנו כיום שום חקירה על גלגוליה של הרגשת-המוות בתולדות הרוח והדת היהודית, לא בדורותיה הראשונים ולא בדורותיה האחרונים – הצגת בעיה כזו לא נראתה כלל רצינית וראוייה למחקר – וחסרים אנו על–כן כל מערכת קוֹאוֹרדינאטים היסטורית וטיפוֹלוֹגית בעניין זה".  כשהוא מדבר על המוות או על "הרגשת–המוות", וייס אינו מתכוון למה שקורה לאחר המוות, אלא לחוויית המוות עצמה.

לעיתים קרובות במחשבה החסידית המוות נתפס כ"געגועים נמתקים על מולדתה האמיתית של הנשמה" – התאחדות עם הבורא. וייס אינו מקבל זאת. המוות מבוסס על פחד; יש לו משמעות, ווייס רצה לחקור את זה מבחינה אקדמית וגם מבחינה אישית. מיתת קורבן, או קידוש השם, הוא אולי מעשה קדוש, אך זהו גם מעשה בודד שבו האדם דוחה את העולם וכל משמעות דתית למעט יחסו לאלוהים. בעיני וייס, קידוש השם מעלה את השאלות הבאות: האם אלוהים הוא כל מה שיש? האם משתלם להיות בעולם הזה? וייס שוב מתמקד בר' נחמן מברסלב, כמי שמייצג דעה הפוכה מזו של הבעל שם טוב, וטוען לקשר הדוק בין בדידות למוות. אפילו כשאדם מת למען העולם, הבדידות שבדחיית העולם נשארת. בשנת חייו האחרונה, בעודו חולה בשחפת סופנית, ר' נחמן חשב על המוות בדרך שונה ממרבית ההוגים היהודים. ר' נחמן ראה את עצמו כ"קורבן" וייחס להסתלקותו תפקיד גאולתי. ב"בעל שדה" אמר: "יש נשמה שתיקונה על ידי מיתה של אחד ־ ־ ־ ויש אחד שאינו יכול לגמור הענין כי אם על ידי הסתלקותו". על פי הערכתו של וייס, אפילו מיתת הקורבן מלאת המשמעות הזאת לעולם אינה מוחקת את הפחד מן המוות עצמו.

כאן, וגם במקומות אחרים, נדמה כי וייס מדבר אל עצמו. וכאן במיוחד הוא מתעמת עם הדבר שבסופו של דבר ייקח אותו מאיתנו. איש אינו מכיר באמת את הבדידות הדרושה כדי לדחות את העולם בצורה כה מוחלטת עד שהמוות נהיה לאפשרות ממשית, ואולי לאפשרות היחידה. ואפילו האמונה שאיכשהו מותו של אדם יהפוך את העולם למקום טוב יותר איננה יכולה למחוק את הפחד המתלווה לבדידות כזו.

יוסף וייס, יותר ממרבית חוקרי החסידות, נתן לעולם החסידות המורכב והמסובך להפוך לבשר מבשרו; לא כדי להביא אושר, אלא כדי להסביר פחד; לא כדי לתקן, אלא כדי להבין הרס; לא כדי לשחרר, אלא כדי להבין ניכור אנושי ולהדגיש את מצבו השבור של הקיום האנושי. מבחינת וייס, החסידות לוכדת את רעיון ה"אנושי, אנושי מדי" של ניטשה. בסופו של דבר, החסידות  לא הצליחה להפיג את האופל שלו, את בדידותו, וגם לא לייצב את אמונתו. ב-25 באוגוסט 1969, הבין וייס כל מה שהיה עליו לדעת – שעל אף כל היופי, ההוד וההדר שבעולם, פשוט לא היה בו מקום בשבילו. וכך, עטוף בטלית, עם מילות תורה העוטפות את ידו ואת ראשו, הוא נפרד מאיתנו לשלום.  





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/2/2020 08:50 לינק ישיר 

הערה משלימה לקטע האחרון בתגובה הקודמת. התגלית שר' נחמן מתעמת עם עצמו בשל ספקות מרוממת בעיני לא רק את החוקר הרבה יותר מזה את ר' נחמן, ואף הופכת אותו לדמות שיש ללמוד ממנה ובמיוחד בימינו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/2/2020 08:49 לינק ישיר 

ספרן

איקון ירוק

דמותו של החוקר וייס ראויה לאשכול בפני עצמה. כפי שיתברר למי שילחץ, כמוני, על הלינק, "מקור ראשון" המעולה סוקר את דמותו, קצת חידושים מגישתו, ואת הסיפור על חייו הלא קלים שהוביל להתאבדותו.

בדרך, גם מן המאמר, למדים אנו שגרשם שלום לא היה תמיד החוקר והאיש הטוב בעולם. בעבר יצא ספר עם תכתובת בינו לבין וויס ושם נעים לגלות ששלום הציע לוייס, שעבר בינתים לאנגליה, לחזור לישראל ולרשת את מקומו בקתדרה שלו. מה שמראה, מעבר לשאלות מחקריות וביוגרפיות, שלפעמים הגלגל מתהפך, וצריך סבלנות, ואדם חכם יקבל את גדולתו בסופו של דבר.

וייס לא חכה והתאבד (והחלק המרתק הזה אינו מטופל, למעט סיפור אהבה נכזבת בינו לבין חנה סנש, המפורסמת כנראה יותר מוייס).

מן הראוי לפתוח אשכול עליו. ואם יאפשר זמני אעשה זאת בל"נ ואף אביא מחידושיו באוסף מחקריו החשוב.

אולי מן הראוי להתנצל במקביל בפני חסידי ר' נחמן, שאני אחד מהם מבחינה מסויימת. וייס תרם לפירוש דמותו של ר' נחמן כאדם שסוע בין דתו לספקותיו, וכנראה היה הראשון שהעלה את הרעיון הזה במחקר. בעיני, כמובן, זה רק תורם לגדולתו

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-27/2/2020 11:47 לינק ישיר 


    תמונה יכולה לכלול: ‏‏𔂚‏ אנשים‏, ‏‏אנשים מחייכים‏, ‏‏טקסט‏‏‏‏



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-25/2/2020 22:59 לינק ישיר 



     אין תיאור זמין לתמונה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-25/2/2020 10:55 לינק ישיר 


  https://www.makorrishon.co.il/judaism/206471/
   



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-25/2/2020 08:26 לינק ישיר 


    

דווקא בתוך הטירוף האקדמי הזה אני קורא מדי פעם מעט פרוזה. פעם היה לי מורה שהיום הוא איש רוח מפורסם, שאמר לנו שמגיל שבע-עשרה לא קרא פרוזה. אז הזדעזעתי, אבל אחר כך הבנתי, לא רק שאין זמן אלא שיש משהו בספרי עיון שהוא יותר מרוכז, יותר תובעני, וגם יותר מעניק. כשאתה פותח ספר פרוזה פתאום אתה רואה כמה מעט מילים יש בו, כמה הן גדולות וכמה הן קלות לבליעה. אבל בכל זאת אני קורא מעט פרוזה, לא קונה ספרי פרוזה אמנם, כלומר לא בדפוס, בעיקר כי למי יש זמן, יותר מזה, למי יש פריבילגיה לפתוח ספר פרוזה (אנשים קוראים לזה: ספר קריאה, או ספרות יפה, כאילו הספרים שלנו האקדמאים לא נועדו לקריאה, וכאילו הם לא יפים) באמצע היום ואפילו באמצע הלילה ואפילו בשבת, כבר קראת את כל ספרי היסוד בתחום ואת מאמרו החדש של פרופסור פלוני שיש לך זמן לקרוא על דברים שבכלל לא קרו לאף אחד.

אבל אפילו לאקדמאים טרוטי עיניים יש כמה דקות פה ושם להציץ בטלפון כידוע, אז התקנתי אפליקציה של קריאה בעברית (כי פרוזה באנגלית זה כבר באמת מוגזם) והתחלתי לחפש ספרים, כמובן סקרתי קודם כל את כל ספרי העיון שמציעים שם, לא מבחר גדול אבל בכל זאת קניתי משהו, ואז עברתי לפרוזה, וקראתי את שלג של רונית מטלון, והוא היה יפה ועדין, והצטערתי אחר כך לקרוא עליו ביקורת מכוערת ולא עדינה. בזה כנראה אנשי הספרות לא כל כך שונים מאנשי האקדמיה. ואחר כך לכד לי את העין ספר בשם צערו העתיק של הירח, מאת נעמה דעי, שם שרומז שהספר הזה עוסק בדברים עתיקים ומצערים ורחוקים, בטח לא במשפחה דתית-לאומית עם שמונה ילדים שגרה בהתנחלות, הגבר ר"מ בישיבה והאישה מורה לספרות והבן-דוד דתל"ש. אבל בזה הוא עוסק, ואדם קרוב אצל עצמו, ומה גם שלדמות המרכזית קוראים אריאל (אני יודע שאומרים הדמות הראשית אבל הוא הדמות המרכזית ולא הראשית) ומאז ומתמיד יש לי חולשה לאנשים שנושאים את שמי. ולסופרת קוראים נעמה.

אריאל הוא הדמות המרכזית כי הכל במידה מסוימת סובב סביבו, אבל הוא לא הדמות הראשית כי הספר הוא לא עליו. אריאל נפגע פגיעת ראש בתאונת אופנוע והדיבור השוטף, השנון, העמוק והשופע שלו נעשה מקוטע ושטחי. זאת אולי החרדה הגדולה ביותר של אנשי דברים, אנשים שתורתם אומנותם ואין תורה אלא מילים. וזה מה שקורה לאריאל, נער מהתנחלות שהדבר הכי נועז שעשה בחייו הוא כנראה לעשן נרגילה ביישוב או להכיר נערה חילונית בחוף הים. הוי אריאל. אבל לא עליו יש לדבר כי כאמור הספר הוא לא עליו, כלומר הוא גם עליו, אבל לא פחות מזה על כל הדמויות שסביבו, על האחים והאחיות והבן-דוד הדתל"ש שהכל בגללו (או לא) והנערה החילונית (נחמד שפתאום הדתיים הם הרגילים והחילונית היא האחרת, המסתורית) וההורים והאמא של הבן-דוד והחבר הטוב של אריאל מהיישוב והחברה הפוטנציאלית שכבר לא תהיה של אריאל. אפילו הסבתא. לכל אחד יש פרק שמתרכז בו ועושה אותו לדמות הראשית ואת כל השאר, כולל אריאל, לדמויות משניות בסיפור שלו.

וזה כנראה מה שיפה בספר הזה. קטונתי מלעמוד על איכויותיו הספרותיות והשפעותיהם של זרמים אלו או אחרים. אבל נמשכתי אל הספר. בסך הכל כאדם שביתו מלא ספרים יש לי מעט סבלנות אליהם. הספר הראשון שקניתי באפליקציה הוא ספר מאוד חשוב של סופר מאוד חשוב ובמחילה מכבודו הוא היה משעמם. נתתי לו כמה הזדמנויות והתייאשתי. עכשיו אני חושב שבספר החשוב ההוא הסופר היה מרוכז בעצמו. כל האירועים ההיסטוריים שקרו סביבו קרו לו. בספר שלפנינו, צערו העתיק של הירח, הדברים קורים לכל אחת מהדמויות בתוך סיפור החיים שלה, שנשמע בקולה (אבל לא בגוף ראשון, וטוב שכך) ובאופן הזה הוא מאפשר להבין באופן הרבה יותר עמוק מה קורה כשמשהו נשבר, כשמישהו נשבר, אבל גם מה קורה תמיד, משהו על המצב האנושי.

זאת אומרת, זה ספר אמפתי, ספר שחומל על כל בריותיו, שרואה את הדמויות שלו באופן לא שיפוטי ועם זאת מאוד ביקורתי. יש בו אנשים עמוקים ומצטערים כמו אריאל וכמו שלום אביו (או כמו שאומרים במגזר, האב הבן ואורות הקודש) ויש בו אנשים ש"לא חושבים על זה יותר מדי" ודווקא מהם באה נחמה גדולה, כמו הבחור שיוצא עם מרים לקראת הסוף. יש בו נשים חזקות וקשות אבל גם סדוקות ונזקקות. גם בציר הדתי יש בו רגישות וסובלנות גדולה. האסון שהופך להיות הסיפור המשפחתי לא יכול להיקרא ולהתפרש אלא כפרק בחייו של כל אחד מבני הבית ומבאי הבית ובה בעת גם כפרק בסיפור המשותף שכולם לכודים בתוכו מבחירה או מכפייה. וזה בעיקר מלמד כמה אין לנו מושג מה קורה בחיים של אחרים, כמה מעט אנחנו יודעים אפילו על הקרובים אלינו.

זאת אולי עוד סיבה שהיה לי טוב לקרוא את הספר הזה דווקא בתוך הטירוף האקדמי שאחד מסימניו הוא הפיכת סובייקט לאובייקט, מה שהמורה שלי קורא אינסטרומנטליזציה, דהיינו להפוך אדם למכשיר, או הייתי אומר להפוך אדם לתיק. תיק חזק, תיק חלש, תיק מבטיח, תיק מאכזב. הוועדה דנה, הוועדה החליטה, רשימה ארוכה, רשימה קצרה. האדם כסך פרסומיו: רק באנגלית, רק פרסומים שפיטים. האדם כשפיט, כנשפט באופן תמידי על ידי מוריו, תלמידיו ועמיתיו. אבל מי יודע מה מתרחש בין כותלי ביתו. רק לאחרונה נודע לי על אסון שפקד חוקר אחד שפגשתי, ונשימתי נעתקה. זה הרי לא חלק מהביוגרפיה המחקרית: כתב עבודת דוקטור באוניברסיטה העברית והשתלם באוניברסיטת הרווארד ואז קרה לו דבר נורא ובשארית כוחותיו כתב את הספר הזה שלפניכם אז תהיו עדינים בבקשה. לא. והרי אפילו הרמב"ם התנצל שכתב את פירוש המשנה כשהוא מיטלטל בדרכים. אפילו הוא הרשה לעצמו לטעות, כמו שלא מרשים במשפחה של אריאל שבספר. אפילו הוא ביקש מעט חמלה.





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-25/2/2020 06:37 לינק ישיר 


https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5683845,00.html
    ספר תלמוד חדש התקבל לספריה הלאומית של ארצות הברית ()



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/2/2020 16:43 לינק ישיר 


  "אברך חרדי מתווכח בלהט עם חברו על פרשנות דף גמרא.

guzmencarmeli pic

תלמידה בישיבה חילונית מסבירה הלכות בעזרת חוויות משירותה הצבאי.

מקובל מעניק לפונה אליו קמע זעיר שעליו כתובים שמות קדושים בתקווה שיסייעו לפונה לפייס את אשתו.

אישה דתייה, מספרת סיפורים, מציגה לקהל בהתרגשות פרשנות חדשה ואישית לאגדה תלמודית.

חסיד החבר בחסידות מתבדלת חותם על מסמך תקנות, ומאשר בכך את מחויבותו ונאמנותו לקהילתו המתבדלת.

מה משותף למפגשים הללו? ומה אנו יכולים לומר על יהודים ועל טקסטים דתיים כשאנחנו בוחנים את המפגשים הללו בעת ובעונה אחת?

הספר מפגשים מסביב לטקסט, המבוסס על מחקר אתנוגרפי מקיף בחמש זירות של יהדות זמננו, מוביל אותנו במסע מרתק בין מוסדות וקהילות בניסיון להבין את הכמיהה היהודית למילים, לספרים, לטקסטים ולפרשנויות. זירות המחקר נטועות בהקשרים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים שונים זה מזה עד מאוד, וממחישות את ריבוי התרבויות היהודיות בישראל. תיאור המפגשים מסביב לטקסט מדגים כיצד הטקסטים הדתיים מפורשים בכל פעם באופן אחר, והופכים למראות המשקפות את ערכי הלומדים ואמונותיהם.

עבודת שדה שנעשתה בקהילות ובמפגשים חברתיים של לימוד, תפילה, ריפוי, הופעה וגיבוש קהילתי, שטקסט דתי כתוב היה מעורב בהם, הביאה ליצירת הספר, המתאר כיצד המפגש עם הטקסט יוצר תרבויות יהודיות, וכיצד תרבות יהודית מתקיימת ומתחדשת במפגשים עם טקסטים, פעמים תוך ויכוח אִתם.

ד"ר שלמה גוזמן כרמלי הוא אנתרופולוג החוקר ומלמד במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן.

 

זוכה במענק פרסום מקרן פרופ' יעקב בהט לספר העיון המקורי הטוב.


   guzmencarmeli pic



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > מדף הספרים של עכ''ח
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 ... 102 103 104 לדף הבא סך הכל 104 דפים.