בית פורומים בחדרי חרדים עיתונות ותקשורת

ברנז'ה למהדרין מה קורה מתחת לכיפה

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-16/6/2004 19:16 לינק ישיר 
ברנז'ה למהדרין מה קורה מתחת לכיפה

ברנז'ה למהדרין


סיון רהב. נסים משעל. קובי אריאלי. ג'קי לוי. שהרה בלאו. השבועון "רייטינג" בודק מה קורה מתחת לכיפה של אנשי התקשורת הדתיים





דודו כהן, רייטינג
16/6/2004 17:06




"הכיפה שלראשך, או שאיננה לראשך, היא אחד הדברים הקריטיים ביותר בזהותך. כבר אין 'הלך רוח יהודי' ואין תפיסה תרבותית כוללת, יש רק את המציאות הממדרת והמתייגת ואת ה'אתה דתי או חילוני? תענה מהר אדוני, אין לי את כל היום בשבילך!'".
(שהרה בלאו, "יחי המגזר הדתילוני!", "תרבות מעריב", 20.2.04)

רב בוגר ישיבה, שמנמן, מזוקן ומקריח, נכנס ביולי 98' לבית מעריב, התיישב בהיסוס מול ציפה קמפינסקי (עורכת "סופשבוע" דאז) ומול רוביק רוזנטל (אקס עורך מדור "דעות"), והציג בפניהם מאמר "בינוני מאוד", כהגדרתו. כעבור חצי שעה יצא קובי אריאלי, 32, מהבניין עם טור במדור "דעות" של "מעריב". שש שנים אחרי אריאלי אומר: "שלושים שנה לא היו דתיים בתקשורת, כי אף אחד לא הגיע. כשהגעתי, כאלמוני, והגשתי קטע לא מבריק במיוחד - התקבלתי מיד. התקשורת הייתה פשוט צמאה לזה".

בשנים האחרונות אנו עדים לפריחה חסרת תקדים של הדתיים בתקשורת. אין הכוונה לדתיים מהדור הראשון - נסים משעל, מנחם הורוביץ וכו', שלא מביאים את אמונתם לידי ביטוי בעבודתם - אלא לדתיים מהדור השני, אלה ששהרה בלאו מכנה "דתיים מקצועיים", אלה שאמונתם היא חלק בלתי נפרד מהווייתם, מדעותיהם ומסגנונם.

לפני קצת יותר מעשור התקבלה החלטה במועצת יש"ע לפעול לשילוב בוגרי המגזר הדתי בתקשורת, לאו דווקא הדתית. דובר מועצת יש"ע, יהושע מור-יוסף, לא יודע אם מדובר בהחלטה רשמית, אך מסכים שהייתה מגמה להביא לכך שכוחותיהם ישתלבו בתקשורת, בין השאר בגל"צ. גם מור-יוסף, עורך בטאון תנועת בני עקיבא דאז, "זרעים", דאג לעודד כתבות בנושאי תקשורת, במטרה לגרות ולעניין את הילדודס. וזה הצליח. לא מעט כתבים דתיים - עמית סגל, קווה שפרן, סיוון רהב-מאיר, שרה בק ועוד - משובצים היום בנקודות מפתח בתקשורת, אבל מור-יוסף לא חושב שזה מספיק.






הכל התחיל באייטיז



"תמיד היו דתיים בתקשורת", מספר אורי אורבך, עיתונאי וסאטיריקן, מייסד הז'אנר, "אבל עכשיו לדתיות שלהם יש משמעות פוליטית-חברתית. בעבר חינכו שה'תשקורת' היא לשון הרע וסמל לתרבות מאוד חילונית. מאידך, היה ביקוש מצד כלי התקשורת לקולות נוספים".

אתה יכול לשים את האצבע על נקודה בזמן, מתי זה קרה?

"בסוף שנות השמונים קם בית הספר מעלה, שעוסק אמנם יותר בקולנוע, אבל גם בתקשורת. הובילו לכך ערוץ 7, העיתון 'נקודה' ואפילו עיתון הילדים 'אותיות' - שבוגריו קיבלו את התיאבון לתקשורת, כמוך וכמו אורית נבון. יש לציין גם את הפתיחות של דור הרבנים ואת התרחבות התקשורת. אם פעם היו שלושה עיתונים, ערוץ אחד וכמה תחנות רדיו - היום יש המון, כך שיותר קל להשתלב. רוב העיתונים שיש היום לא היו קיימים בתחילת שנות השמונים, וכנ"ל לגבי המקומונים, האינטרנט וכו'. בסוף שנות התשעים גל"צ נפתחה יותר לעניין". ואריאלי מוסיף: "היה ברור שהתקשורת לא יכולה להמשיך להיות אשכנזית-יאפית-תל-אביבית-שמאלנית".

אריאלי, חרדי המחמד, כפי שהוא מכנה את עצמו, מזכיר דתיים נוספים: עורך "הארץ" דיוויד לנדאו, מנחם ואודי מיכלסון, שמואל רוזנר, ישראל וולמן, אברהם תירוש, נפתלי קראוס, חיים זיסוביץ' ועוד. "על משעל תמיד התבדחו", מספר אריאלי, "שיש לו כיפת ציר - מכל זווית שמצלמים אותו, לא רואים אותה. במקביל היו בכלי התקשורת גטאות של דוסים שהתעסקו בדתיים - המחלקה למורשת ישראל בערוץ 1, שאת רוב האנרגיה שלה הוציאה על 'פסוקו של יום', פינות פרשת השבוע בעיתונים הגדולים וכו'. אף אחד לא חשב ש'אם יש לנו במערכת בחור עם כיפה, אולי נשלח אותו לסקר את המגזר'. "בסוף שנות השמונים הפציע כוכבו של הרב ישראל אייכלר, שהיה אולטרה-חרדי, עם גרביים עד הברכיים ופאות מסולסלות. הוא התיישב באולפן 'פופוליטיקה' והתחיל לעשות בלגן. אני נותן לו את מלוא הקרדיט על הראשוניות. הוא הבין מדיה, אבל לא השתלב. כמה שנים אחרי זה הגיעה האורבכייה, בראשות אורבך, שהפך להיות עיתונאי לגיטימי מהשורה, ומעולם לא זרק רימון ורץ למחסה, אלא באמת התכוון להיות חלק מהקהילה התקשורתית.

"הטריק מאוד פשוט: כולנו מעוניינים להשתלב בתקשורת, אבל מבינים שהביטוי העיקרי שלנו הוא בתחום הקונפליקט הדתי-חילוני או הימני-שמאלני. לכן כל אחד מאתנו הוא גם מה שג'קי (לוי - ד.כ) מכנה 'חרדנו לענייני כתבים'. אני מתבטא בתקשורת כמעט בכל נושא, אבל מה שבא מהנשמה הוא הקונפליקט הדתי-חילוני. גדלנו אותו, נשמנו אותו, דרך ההשתלבות שלנו הייתה בצלו".






הטלוויזיה קצת מפגרת



בשאלה האם המצב אידיאלי או שיכול להיות טוב יותר, הם די חלוקים. חנוך דאום, מבקר הטלוויזיה של "מעריב", סבור ש"אין הרבה דתיים בתקשורת, ונכון להיום זה בעיקר בגללם, ולא בגלל שהתשקורת איננה פתוחה לקלוט אותם".

כמו דאום, אריאלי סבור שהחסימה מגיעה מהמגזר עצמו. "הרוב המכריע מגיע עם מטען של דעות קדומות ומרירות", הוא מבאר, "התקשורת צמאה לאנשים אחרים, היא מתה להתרענן. אם בחור דתי מבחוץ היה יודע כמה יפה יקבלו אותו, הוא היה עושה את הדרך יותר בקלות. עם זאת, הטלוויזיה נמצאת בפיגור אחרי העיתונות, כי היא שבויה בקונספציה שאיש טלוויזיה צריך להיות בעל מראה מסוים".

דתיים לא עוברים מסך?

"לא שהם לא יפים. אם לדבר על עצמי, אני לא טלוויזיוני. קשה לתת לי תוכנית בטלוויזיה - לא בגלל שאני שמן וקירח, אלא בגלל שפת גוף, אקצנט, כבדות, חוסר קוליות. רובנו כאלה - להוציא את ג'קי לוי ושהרה בלאו. היום בטלוויזיה יש יותר עפר-שכטרים מאשר ג'קי-לוים. זה ייקח עוד דור".
בלאו סבורה שיש מספיק דתיים, אלא שרובם מתפקדים כדתיים מקצועיים. "מצב אידיאלי הוא שהדתיות שלנו לא תהיה האישיו, שלא נצטרך לספסר בזה", היא אומרת, "יש תחושה שהגיעו לרוויה מהדתיים המקצועיים. אז זהו, נראה לי שאנחנו צריכים למצוא מקום אחר בתוך הבועה התקשורתית. אני מרגישה לפעמים שאני עובדת בלהיות דתייה, למרות שאני עושה את זה במודע".

אורבך לא הכי מבסוט. הוא כמובן לא סופר כמה כמה, אבל לדעתו נוכחות הדתיים בתקשורת עדיין זעומה. "אני לא מבקש לעשות תקשורת של דתיים", הוא אומר, "אבל זווית הראייה תהיה טובה ומגוונת יותר אם יהיו יותר דתיים בעמדות מפתח. בעבר היה קשה, כי מנעו, הסתכלו עלינו בעין עקומה. נראה לי שמזה נפטרנו כבר, למרות שגם היום - ככל שהסביבה היא יותר שמאלנית רדיקלית לאדם שבא ממקום אחר פחות קל. השילוב של דתיות וימניות, אגב, קשה עוד יותר. על דתי שמאלני עוד אומרים 'עזוב, הוא בסדר'".

אורית נבון, שכותבת ועורכת ב"רייטינג" ונולדה בעיתון הילדים הדתי "אותיות", נחשבת לנציגת הדור השלישי - זה שאינו מביא את דתיותו לידי ביטוי, אבל גם לא מבטל אותה. "אני מודה שההתחלה שלי ב'רייטינג' הייתה קצת הלם ולפעמים הרגשתי לא שייכת, אבל זה היה רק בגללי", היא מבהירה, "מאז שנפתחתי אני מרגישה פה לגמרי בבית. זה שיש דתיים בתקשורת זה דבר מעולה, כי הם מעשירים אותה. זה אמנם קלישאתי להגיד שהתקשורת אליטיסטית ושמאלנית ומתנשאת - אבל זה כל כך נכון. אנשי תקשורת חילונים מייצגים בדרך כלל חלק קטן מאוד של האוכלוסייה, וזה עצוב. די, לא כולם חיים על סושי ו'הארץ', הגיע הזמן לאזן את התמונה".

רהב-מאיר טוענת שלא מדובר בכמות, אלא בגישה: "הרב עובדיה, למשל, הוא סיפור עיתונאי מעולה. השאלה היא איך מטפלים בו. הכי קל לחכות שיגיד בדרשה שלו 'שרון הוא כלב בן עיזה', ואז לעלות אצל רזי ברקאי ולפרשן: 'תראה, רזי, אתמול הרב אמר כלב בן עיזה, בפעם הקודמת הוא אמר חמור בן תרנגולת, כך שבהחלט מדובר בהחרפה בהתבטאויות שלו'. כתב דתי יודע לא ליפול למלכודות האלה. הרבה פעמים מנעתי פרסום של כל מיני שטיקים, שבאו בעיקר לקדם איזה 'צדיק גדול'. "עצם העובדה שיש אדם דתי בדסק של מערכת חדשות משפיעה ומשנה רבות. פעם בגל"צ מהדורת החדשות הייתה נפתחת ב'שבת שלום'. היום יודעים להגיד 'שבוע טוב'. אם פעם שלחו כתב בל"ג בעומר למדורה ברמת-אביב ג' - היום עושים שידורים ממירון. אם פעם בערב יום כיפור שידרו מספריות הווידיאו וחנויות האופניים, היום פונים גם לכותל המערבי".







מי יזפזפ לערוץ הדתי



יצא לך למחוק בגלל הסייגים האלה משהו שכתבת?

"לא יודע", אומר אורבך, "זו סוגיה עמוקה, מהו חילול השם. אני גם לא כתב שחושף שחיתויות. בכל מקרה, אני מקווה שאני לא מבזה צלמם של אנשים". "קשה לי לבודד את זה", מאשר אריאלי, "אני לא יודע מה דתי ומה אנושי, מה בא מהחינוך של אמא שלי ומה מחינוך הישיבה, אבל אני לא רואה את עצמי קורע מישהו לגזרים בארבעים השנים הקרובות. אני לא כותב גסויות לעולם. אם נפלט לי 'שיט' בטור, זה חריג. מצד שני, כשאני מספר בגל"צ זכרונות מהישיבה, אני מרגיש שאני מנחיל משהו".








דוסית עם מחשוף



רובם לא רואים בעצמם מייצגים של מגזר, אבל זה לא מפריע לסביבה לראות בהם כאלה. בראשית דרכה של בלאו, כ"שפנפנית פאנלים מתחילה", כהגדרתה, היא הגיעה לאולפן עם מחשוף גדול יחסית. מילא אם הדתיים היו כועסים עליה, אבל גם המראיין פער את עיניו במבט של "מה זה הדוסית הפרוצה הזאת?", היא מספרת משועשעת.

"אתה צריך לספק סחורה, להיות דתי אמיתי", היא מעידה, "אבל רוב הדתיים התקשורתיים הם לא סטנדרטיים, והדעות שלהם פחות מיינסטרימיות, פחות דתיות, ואז באים בתלונות ש'אתה לא מייצג' - וזה נכון, כי אם הייתי מייצגת לא הייתי יושבת באולפן אלא בבית, עם הילדים. יש כל מיני סוגים של דתיות".

נבון אומרת ש"אף אחד לא יכול לייצג באמת את הציבור הדתי, כי יש כל כך הרבה סוגים. יש דתיים חזקים, יש דתיים לייט, יש ימניים ויש שמאלנים, יש מתנחלים ויש תל-אביבים, ולכולם יש מקום תחת הכיפה הסרוגה". ואילו אורבך מרים ידיים: "אני יכול להגיד מאה פעמים שאני לא מייצג, אבל רואים בי מייצג. אני מתייחס לזה בהומור. באים אלי כל הזמן בתלונות, בשבחים: 'כל הכבוד', 'הראת להם', 'למה היית צריך להגיד את זה' וכו'. אני דתי וכו', אבל כשאני כותב בעיתון - אני לא עושה חשבונות". גם אריאלי מתעקש שהוא לא מייצג כלום, אבל יודע שהציבור רואה אותו כמייצג.

ובין לבין הם מוצאים את עצמם בתוככי הקלחת הצינית וההורמונלית. "אני מסתדרת עם זה דווקא טוב", אומרת בלאו, "יש בי צד שאפילו נהנה מזה. אני מרגישה כמו סוכנת כפולה. אני יכולה להפריח דו-משמעויות, אבל בסוף אני חוזרת לדירה שלי בבני-ברק".

אריאלי מרגיש ציני לא פחות מכל חילוני, אבל עם הורמונים מתפרצים לא ממש קל לו. "קיץ בערוץ 10 זה לא חוויה רוחנית גדולה, אבל סביבת העבודה כל כך דינמית, ויש בה תנאי לחץ ומלחמות אגו וקידום ודד-ליין - כך שאפשר להקפיא את ההורמונים לכמה שעות. זה לא סוף העולם".

אולי לא שמתם לב, אבל הדור השלישי - הדתיים, לאו דווקא אנשי תקשורת, שדתיותם אינה האישיו - הולך ופורח. עם בכיריו נמנים שי גבסו, נינט טייב, יאיר אורבך ("האקדמיה לצחוק"), אורית נבון שלנו, ולאחרונה גם פיני גרשון.

נבון עוד לא החליטה האם המיתוג הזה מחמיא לה, ובכלל, קשה לה להתייחס אל עצמה כאל ממשיכת שושלת דוסים בתקשורת. "בסדר, אז יש לי שני כיורים בבית. אז? חלאס, עברו הזמנים שכל הדתיות הלכו ללמוד הוראה או עבודה סוציאלית. יש רופאות, יש עורכות דין ויש גם עיתונאיות. בטור שלי אני לא מזכירה את הדת יותר מדי, כי זה לא מעסיק אותי ברמה היומיומית, אבל אני מניחה שזה בא לידי ביטוי גם בלי לכתוב על זה במפורש. הכשרות, השבתות, ההווי הדתי של להכין פשטידות ולארח כל הזמן - אלה דברים שאני מזכירה לא מעט. ב'משתגעים מאהבה' למשל, טור על זוגיות נטו, בחיים אני לא אכתוב על סקס. בחיים. גם כי זה קל מדי, אבל בעיקר כי מביך אותי לכתוב על זה. יש דברים שצריכים להישאר בין הסדינים".

קובי אריאלי מספר שהפייבוריט שלו מבני הדור השלישי הוא שי גבסו. למה? "כי הוא הכי מיוחד, כי הוא מאוהב בדת שלו", הוא מנמק, "קריירה ואמונה לא תמיד הולכות ביחד - תלוי איזו קריירה. קריירה של שרברבות הולכת יופי עם אמונה, אבל זמר שממלא כיכרות - לא. מעניין לאן זה יילך. הכל נעשה מהר מדי ולא מבוקר, לכן אני לא מרגיש מהפכה".

רהב-מאיר מפנה את הזרקורים לגרשון - "הדוס הכי לוהט של התקופה האחרונה. אנחנו חיים בדור של תדמיות, של מיתוג, של שיווק נכון. היהדות סובלת מיחסי ציבור איומים, והנה בא מאמן אלופת אירופה וצועק, מול אלפי חילונים: 'חבר'ה, אין עוד מלבדו. חבר'ה, יהדות היא מצליחנות'. זה מביא לפריים-טיים את היהדות, וזה מרענן".

דאום דווקא מצביע לנבון. "אורית מסמלת שילוב מנצח. היא יודעת לכתוב, ברוך ה', ואת זה ראיתי עוד כשכתבה ב'אותיות'. היא ממוקמת בסביבת עבודה לא דתית באופייה התרבותי,אבל מביאה גם את הפן הזה של חייה, וסוללת דרך אישית ופוסט-מודרנית מסוג מבורך. אני צופה לה גדולות. יש לי גם פוסטר גדול שלה בסלון ביתי. אגב, יש לי גם פוסטר של אביעד קיסוס".

אריאלי מסרב להיות מופתע מפריחתו של הדור השלישי. "הדתיים והחרדים הם 30 אחוז מהאוכלוסייה, ולכן היה ברור שיום אחד תדליק את הטלוויזיה ותראה שם דוס", הוא מסכם בפשטות, "לא לאורך זמן הדתי של הטלוויזיה יהיה קוני-למל או, להבדיל אלף אלפי הבדלות, פישקה מהמילואים".



http://www.nrg.co.il/online/11/ART/742/746.html

קובי סלע מחפש את עיתונאי ערוץ שבע ז"ל

ערוץ 7 - איפה הם היום


כבר כמעט שנה ערוץ 7 לא באוויר. NRG יהדות מעדכן איפה האנשים שעשו את הרדיו ומה הם עושים היום





קובי סלע
16/6/2004 15:32




אנשי ערוץ 7, בדרכם להקמת מאחז אי שם באחד מבתי החולים בירושלים. לאחר שהמשפט נגמר כשכמה חודשי שירות בצידו, ניסתה פרקליטות המדינה לגרד עוד קצת, ולנסות להביא את המנהלים לכלא אמיתי עם סורגים וזינזאנה. באורח מפתיע סירבה השופטת בתוקף, רמזה למערערים במשרד של טומי לפיד, שעדיף שימשכו את עתירתם, וכאמור כעת מחכה החבורה לתום עבודות השירות שטרם התחילו וצפויים בקרוב.

הרב זלמן מלמד – ראש ישיבת בית אל, ומנהיג רוחני מוערך בהתנחלויות, הואשם בהפעלת תחנת רדיו לא מאושרת. בית המשפט לא קבע לו עונש בפועל. הרב מלמד ממשיך ללמד את צאן מרעיתו בישיבת בית אל, ומשקיף על חבר הכנסת איתן כבל, היישר מבית הדפוס שם מודפסת "גרסת ערוץ 7 לחרשים" – עיתון "בשבע", עיתון רב תפוצה שמחליף איכשהו את הרדיו המוכר והטוב.

רעייתו של הרב, הרבנית שולמית מלמד, מנהלת התוכניות בערוץ, ומי שהמציאה את הרדיו והאוניה, חטפה שלושה חודשי שרות למען האזרח. היא תבלה אותם באחד מבתי החולים בירושלים. בינתיים היא ממשיכה לעצב את לוח השידורים האינטרנטי, משלבת פינות, ו"עורכת על" של התוכניות. היא בעד "מוסיקת ריקודי עם" ואם אתם לא מאמינים, תקשיבו לערוץ 7 בעשר בבוקר.

נאשם מפורסם אחר הוא אדיר זיק. מאז חלה בסרטן בגרון ועבר אי אלו טיפולים, הוא ממשיך לעצבן את הממסד, רודף את אבישי רביב בזמנו הפנוי, וגם כשאין לו קול זמין, הוא ממשיך לצווח נגד השמאל ושרון, במדור מיוחד בעיתון "בשבע" (גרסת הרדיו לחרשים, כאמור). השופט והפרקליטות חסו עליו בשל המחלה, עונשו על הפעלת ערוץ 7 הומר בסימפטיה, עד היום, זיק לא יודע מה עדיף לו יותר...

חגי סגל, סוג של שפם יהודי ומנהל מחלקת החדשות, הואשם גם, אולם הפרקליטות לא הצליחה לגרום לשופט לגזור עונש על האיש. בתמורה הוא ממשיך לייצר חדשות ("החדשות שלא תשמעו בשום מקום אחר"), בעל מדור דעות בעיתון "בשבע", וגם ב"מעריב" אפשר לקרוא את הגיגיו. הבחור סופר את השניות עד לעלייתה המחודשת של התחנה באישור, ובינתיים לא מניח ללשכת ראש הממשלה לבלבל אותנו עם השחיתויות.

דוד שפירא, מנהל המחלקה הצרפתית, עוד אחד מהנאשמים דווקא שובת ממלאכתו. שידורי ערוץ 7 בצרפתית הופסקו מאז פורקה האוניה, מה שאיפשר לאיש לעבוד על תואר בפילוסופיה. אין משהו שקרה ליהודי צרפת במאתיים השנים האחרונות שהוא לא יודע עליו. שפירא אכן הואשם אך לא נענש, אם מתעלמים מהמבטא הצרפתי הכבד שלו.


גידי שרון, הדעה הרווחת מספרת שהפרקליטות רדפה אותו רק בגלל המוסיקה שניגן, מוסיקה ים תיכונית. הבחור ממשיך להגיש את תוכניותיו ברדיו-האינטרנט של ערוץ 7, אולם אפשר לשמוע אותו גם מעל גבי התדר המתחרה של רדיו קול חי, סוג של קומבינה כזאת.

שאול אבני, רב החובל, יצא לפנסיה מאוחרת. הים חסר לו מאוד, והוא משלים את החוסר באמצעות כתיבת זיכרונות מלוחים מימים עברו. ככל הנראה הוא כבר לא יהיה קפטן בשום ספינת שידורים, עד עצם היום ההוא.


http://www.nrg.co.il/online/11/ART/742/716.html




תוקן על ידי - ארבעשתיםשש - 16/06/2004 20:14:41



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-21/6/2004 11:40 לינק ישיר 



אורי אורבך וניסים משעל הם אנשי התקשורת הדתיים המשפיעים ביותר

רוני רחמני | 21.06.04 | 10:47


אחריהם: דיוויד לנדאו ומוטי שקלאר


אתר NRG של 'מעריב' יפרסם הבוקר (בעוד שעה קלה) את רשימת 25 אנשי התקשורת הדתיים המשפיעים ביותר. זאת, במסגרת ערוץ היהדות של האתר. את הרשימה הכינה מערכת NRG בתוספת שני יועצים חיצוניים.

בראש הרשימה עומד העיתונאי, אורי אורבך, ממייסדי התוכנית 'המילה האחרונה' בגל"צ, העורך הראשון של עיתון הילדים הדתי 'אותיות', מייסד המדור הסטירי 'הלחי השנייה' בעיתון 'נקודה' ומנהל התוכניות הראשון של ערוץ 'התכלת'. אחריו: העיתונאי, ניסים משעל, שמגיש את תוכנית האקטואליה המצליחה 'משעל חם'; עורך עיתון 'הארץ' מזה כחודשיים, דיוויד לנדאו; ומנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, מרדכי שקלאר.

עוד ברשימה: חיים זיסוביץ', חנוך דאום, ג'קי לוי, מנחם הורוביץ, אורי אליצור, קובי אריאלי, חגי סגל, דודו זילברשלג, סיוון רהב-מאיר, ידידה מאיר, אדיר זיק, עמית סגל, ברוך קרא, גונן גינת, עמנואל שילה, במבי שלג, מנחם טוקר, נעם רוטר, אלי סהר, שרה בלאו וישראל הראל.

http://www.ice.co.il/article.asp?pgId=68815&catId=4





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/12/2004 10:59 לינק ישיר 



משאל חם - עם נסים משאל. תוכנית מצוינת.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > אקטואליה וחדשות > בחדרי חרדים עיתונות ותקשורת > ברנז'ה למהדרין מה קורה מתחת לכיפה
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר