בית פורומים עצור כאן חושבים

דין, חסד, והקיקיון: שורשה של אמפתיה

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-27/9/2004 02:17 לינק ישיר 
דין, חסד, והקיקיון: שורשה של אמפתיה

ביום כיפור משנה שעברה עלתה בי מחשבה נוגה. כידוע, כל ספר יונה נסוב על הויכוח בין הקב"ה שרוצה לעורר את תושבי נינוה לתשובה, לבין יונה שמתנגד לכך נמרצות, ודורש את יישום מידת הדין. יונה הוא איש אמת, ומוכן ליפול לים אם בשלו הסער הגדול, ובלבד לא לוותר על עמדתו.
והנה שיאו של הספר הוא הפסוק בו הקב"ה מייבש את הקיקיון, וכשיונה מבקש עליו, עונה לו הקב"ה: אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו, ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה...
והקושיא מזדקרת מייד: הרי יונה לא חס על הקיקיון אלא על עצמו. מה הוכחה יש כאן לטובת מידת הרחמים.
לשון אחר: זהו קו"ח פריכא. איזה קו"ח זה מהרחמים של יונה על הקיקיון לרחמי הקב"ה על נינוה?

לפני שאציע את מרכולתי, אשמח לשמוע את חכמי הפורום. ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל.



מיכי



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-27/9/2004 02:34 לינק ישיר 

שלדברים במציאות יש גם ערך יחסי, שלא מותאם רק לתכנונים ולמחשבות של "איש האמת".
כל עוד הקיקיון ממלא את הפונקציה לה הוא יועד בעולם הזה, יש לו ערך, וכן נינוה, ברגע שעשו תשובה הם ממלאים את התפקיד העכשוי שלהם בעולם (גם אם אינו נוגע לאיזושהיא אמת באופן ישיר כ"כ) ולכן ראויים להמשיך להתקיים.

כך גם אנחנו צריכים להיזכר בערך הפונקציונלי שלנו , כ"סתם" יצירי כפיו של הקב"ה, מה ש:
1. מסביר שיש ערך בקיומינו גם מתוך מבט פונקציונלי גרידא, ובלבד שאיננו סוטים לגמרי מהמסלול שלנו כבני אדם. (אולי לכן הדברים נאמרים כהפטרה על פרשת עריות)
2. מזכיר לנו שהתשובה נמצאת קרוב יותר ל"כאן ועכשיו" לא בעולמות רחוקים של מחפשי אמת, וכד'.
אלא קודם כל בחיים הפשוטים שלנו כבני אדם שחיים
בתוך מציאות חומרית ומציצים לרגע בצהרי יוה"כ
אל המציאות שמעבר.
כאומר ש"בפיך ובלבבך לעשותו"



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-27/9/2004 02:45 לינק ישיר 

מקופיא,אפשר כל הנברא לשמי וכו'.

לגוף הבחירה בפסוק זה כשיאו של הספר,איני יודע אם אני מורשה להשתתף בדירוג,אך הבחירה שלי לשיאו של הספר היא:ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' וירד יפו,וימצא אניה.וכאן שואלים הבן והאב[היודע שאין נבואה בחו"ל] יחד ,"הלו נביא,ברצינות.הרי בסוף הוא יתפוס אותך!"

[הרגשתי צורך להדגיש,כי הצגת שאלה זו באופן אחר היא כבר חלק מן התשובה לשאלה,או לכה"פ לשואל.]


תוקן על ידי - עורבא_פרח - 27/09/2004 2:51:34



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-27/9/2004 03:17 לינק ישיר 

מיכי וכולם

ראשית אני מזכיר שכבר כתבתי אשכול ארוך בנידון דידן, והריהו במומלצים. לינקזעצער?

יתכן מאד שמה שאני עומד לכתוב כאן נובע מתוך הגישה והמסקנות שמופיעים שם. כלומר, שיונה היה משוכנע שהגויים יעשו תשובה, וסבר שאין להניח לתשובה לבוא במקום העונש, ולכן היה טוב לו להכריז "שוברים את הכלים ולא משחקים" מאשר ליטול חלק במה שנראה לו כפארסה, ביזוי הרעיון העמוק של חטא ועונש, שאותו ראה כיסוד המציאות.

בכך אני בא לענות על שתי שאלות. שאלתו האחרונה של עורבא פרח, מדוע ניסה יונה לפרוח, כלומר לברוח. ועתה אעבור לשאלתו של מיכי.

אני סבור שעלינו לבחון את כל הסיפור, המתחיל לעיל, ויש לנו גם דמיון מילולי וספרותי שמצדיק את הקישור הזה.

יונה פרק ד

וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ:
(ב) וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמַר אָנָּה יְקֹוָק הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה:
(ג) וְעַתָּה יְקֹוָק קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי: ס
(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ:
(ה) וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בָּעִיר:
(ו) וַיְמַן יְקֹוָק אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה:
(ז) וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ:
(ח) וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי:
(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת:
(י) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד:
(יא) וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה:

(מתוך פרוייקט השו"ת).

כאן כתוב במפורש מה שכתבתי לעיל. יונה מרגיש צער וכעס על הפארסה שנאלץ להשתתף בה. והוא מבטא זאת – ומעניין שהדבר נקרא בלשון "תפילה". הנה כךף

אמרתי שתסלח? צדקתי. לכן רציתי לברוח. האם לא צדקתי?
ועכשו, כשנוכחתי שצדקתי, טוב מותי מחיי.

המשפט האחרון נראה מוגזם. קורה לאדם שחורה לו עד מאד. לפעמים הוא מוכן להתבטא ולומר שחורה לו עד מוות. (אני נזכר בקטע יפהפה עם מסר דומה ב"אמא קוראז" של ברכט). אך האם זה באמת כך? הלא כאשר יונה נבלע בבטן הדג, לפי הסיפור, הוא העדיף לבקש רחמים ולצאת. האם גם זה אחד מאותם מקרים שבהם אנו מדברים גבוהה גבוהה וסופנו לחזור בנו?

ה' עונה לו תשובה. אבל התשובה קצרה מדי מכדי להניח את דעתו.

"ההיטב חרה לך?". אפשר שבלשון ימינו: אתה מאד מתוסכל?

האם ה' בא לשלול את ההצדקה לתחושה, או את התחושה עצמה? יונה, בשלב זה, לא היה כנראה פנוי לעיין בשאלה הזו.

לעומת זאת, הוא בנה לו סוכה ליד העיר. האם קיווה שהתשובה לא היתה אמיתית, ולכן העיר תתהפך?

פסוק ו' מציג משהו מעניין ביונה. "וישמח יונה על הקקיון שמחה גדולה". לשמחה זו מה עושה? האם זו שמחתו של האדם הבודד שמוצא אושר בתנועת נמלים על החול, משהו לשעשע את נפשו? או שהוא שמח על שיש לו קקיון נגד החום, ורק תחושתו הגופנית הניעה אותו בשלב זה? אם כן, זה מעיד, לכאורה, כי הנביא ירד למדרגה כזו של צער, עד שאפילו דבר כזה היה משמעותי עבורו. אפשרות שלישית: אולי הוא ראה בהופעת הקקיון נס והשגחה פרטית, מעין "רצה האלקים את מעשיך". כאילו קיבל רמז שבסך הכל, בויכוח בינו לבין האלקים על נכונות דרכו ועל הסירוב להכיר בתשובה, האלקים מוכן אולי להודות שהוא, יונה, הוא הצודק.

הקקיון יבש. יבש עוד לפני שעולה השמש. אולי לפני שהתעורר יונה משנתו, ואולי לא נרדם כלל, בציפיה ובתקווה שבכל זאת ינחת עונש על העיר. עתה אני שם לב שיונה אינו מגיב כלל על אבדן הקקיון. אפשר שמעבר הזמן כבר חולל שינוי מסויים בנפשו, שהרי הזמן מרפא הכל. ואפשר שפירושי לעיל, על הענין שהיה ליונה בקקיון, או על הרמז שראה בו, אינם נכונים.

על כל פנים, עדיין לא הפיק יונה לקח ממעשה הקקיון. רק בשעה שה' שלח שרב, ראה יונה עד כמה גדולה אבידת הקקיון – והצטער.

ואז באה התוכחה מעם ה'. ההיטב חרה לך?

ויונה עונה, הפעם. כן, חרה לו מאד. עד מוות. איני מניח שיונה שיקר, לא בכוונה תחילה (שהרי אנו משקרים לעצמנו או טועים במה שאנו מאמינים לגבי עצמנו). מסתבר שגם קודם חש כך, אלא שאז לא הרשה לעצמו לענות, אולי מפחד פן יפתח פיו ויאמר דבר שלא כהוגן. ועתה, כשדנים רק על קקיון, דיבר גלויות.

ואז בא הקל וחומר שעורר את הקושיה.

אני סבור שהקל וחומר בא לעשות שני דברים. ראשית, הוא בא לעורר את יונה לבחון מחדש את הנחות היסוד שלו לגבי מה שעבר עליו בתקופה זו. שנית, הוא גם מלמד אותנו משהו לגבי ההנהגה האלקית את העולם, ואשר על כן נבחר, לדעתי, ספר זה להיקרא ביום הכיפורים.

אולי קל יותר להסביר את הנושא השני, מפני שכבר הארכתי בו. ה' מזכיר ליונה שהוא אוהב את העולם, גם את הרשעים, וחפץ בתשובתם. יקר בעיניו שיחזרו בתשובה מאשר שייענשו וימותו, בזה ובבא. כאן ה' מגלה לנו כי כפי שבפסיכולוגיה האנושית, הקיומית, נטוע העיקרון שההשקעה יוצרת את האהבה (כאבחנתו המפורסמת של הרב דסלר), כך גם ה', להבדיל – כביכול – אוהב את יצירתו וחס עליה.

אך החלק הראשון גם הוא חשוב. ראה, אומר ה' ליונה, ראה על מה אתה מצטער. על קקיון. קקיון! וכי השקעת בו? וכי עמלת עליו? מה אכפת לך ממנו? ומתי נזכרת בו? רק בשעה שנלקח ממך מקור הצל?

שלא כדברי מיכי, אני סבור שיונה באמת חס על הקקיון, אלא שרחמים אלו היו מוטעים, היו חלק מהונאה עצמית מקפת. מנקודה זו יוצאת התוכחה של ה':

היטב חרה לך? אתה מתוסכל מאבדן הקקיון כפי שאתה מתוסכל מאי קיום משפט הצדק האלקי על נינוה? כיצד יתכן שפינית לבך מן הכעס המוצדק בעיניך על אי חורבן העיר כדי לתת ליבך על הקקיון? מדוע אתה מניח לשאלה כמו צל ושרב להפריע לך מלעקוב אחרי העיר, לבדוק אולי יגיע הרגע שיהיו ראויים לעונש – והעונש בוא יבוא?

הרי מכאן ניתן ללמוד על אופיו של האדם. ללמוד שאפילו אתה, יונה הנביא, אינך כפי שרצית לחשוב על עצמך. קודם, חשבת על עצמך שאתה רודף צדק, והיית מוכן לשבת ליד העיר יומם ולילה, להמתין לעונש שמגיע לה – אך באמת דבר קטן כמו חום או קקיון הסיחו את דעתך. אם כן, אם האדם הוא כה קל להיכשל ולטעות, אפילו הנביא, אזי קל וחומר שראוי לרחם על בני אדם שאינם בדרגתך, ובכל זאת התעוררו לעשות תשובה.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-27/9/2004 07:23 לינק ישיר 

בלי להתוכח עם אף אחת מהפרשנויות שהוצגה עד כה (שכולן מתאימות ושכולה אין בהן), אני רוצה, בעדינות מרבית, להציע עוד אחת:
אכן יונה מרחם על עצמו במות הקיקיון, אכן הוא נעצב מהעלמו של מה שהגן עליו ושמר על חייו. ההשוואה שעורך א-להים מזהה את תפקיד הקיקיון בחיי יונה כתפקיד נינוה, ובני האדם בכלל, ב"חיי" א-להים. הוא זקוק לנו ולתשובתנו, שאילולא הם היטב יחרה לו (במקרה הטוב), ואולי אין משמעות לקיומו (במקרה הרע). ההבדל המהותי בין הקיקיון עבור יונה לבין בני האדם עבור א-להים, טמון במידת ההשקעה ו"הרגש" ביניהם. יונה לא טרח ביצירת הקיקיון ואין בין שניהם שום דבר משותף, שום קשר רגשי. א-להים ברא את האדם (אפילו את אנשי נינוה - והספר מדגיש דוקא זאת!) בצלמו. הוא ליווה אותם מקרוב מרגע בריאתם-לידתם, והדרך בה הם חיים את חייהם ומנהלים את עולמם חשובה לו ו"נוגעת" לו. לכן אינו מוכן לותר עליהם בקלות אותה דורש יונה, וממשיך לתת להם הזדמנויות להשתפר ולתקן. אז והיום.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-27/9/2004 10:14 לינק ישיר 

ע"ד האפשר- יונה אכן חס על עצמו, אבל תוכ"ד כך גם לצומח הזה שבן לילה היה ובן לילה אבד היה לו יחס כלשהו. הוא חש איזשהו רגש כלפי המציל שלו ולו גם היה זה עץ סרק.
והנה כלפי עיר גדולה ובה בני אדם לרוב ובהמה- הוא דרש את מידת הדין ללא פשרות.
איה היא אותה חמלה כלפי עולמות שלמים?
ה"ז ק"ו אבי אביו של ק"ו.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-28/9/2004 02:38 לינק ישיר 

לכל חכמי האשכול,
חלק מהדברים כבר הופיעו (ואף בהם יש שינויים), אולם יש גם חלק נוסף.
בתחילת ההתלבטות בשאלה מייד אמרתי לעצמי, כדברי מיימוני (אם הבנתי נכון), מדוע אתה מכניס את הראש הקרימינלי שלך ליונה הנביא? אני מכיר שבעצמי כשחם לי אני 'חס' מאד על כל מה שעוזר לי להתגונן מהחום. אולם יונה הרי היה נביא, ובעל מדרגה כזו אולי נוהג אחרת. ייתכן שעל אף שהיה לו חם, והוא רצה קיקיון להגן עליו, הוא גם חס עליו באמת. האם העובדה שיש צורך במשהו אומרת שאני בהכרח פועל באופן מוטה ביחס אליו?
לדוגמא, הקדמת ה'אגלי טל' הידועה, בה הוא קובע שלימוד תורה מתוך הנאה הוא חיובי, ואף חלק מהמצווה עצמה. מאידך, הואמוסיף מייד אח"כ שהמוטיבציה ללימוד צריכה להיות כזו שגם ללא ההנאה אלמד (לשמה).
כמובן שלפי כל זה הקו"ח מרווח ופשוט. יונה אכן ריחם על הקיקיון ולא (רק) על עצמו.

לאחר מכן ניסיתי כיוון שני, הפוך בדיוק, להבין את הקו"ח. הקו"ח הוא בתוקף מפני שגם הקב"ה מרחם עלינו כי הוא צריך אותנו. כל העולם נברא לשם כך. ועל כן, על הצעה זו מגיע לאמשלום (לאחר הויכוחים הנוקבים באשכול הסמוך) .

לאחר מכן חשבתי שזהו ההבדל בין מידת הדין ומידת הרחמים. 'דין' פירושו 'דין הניין לי ודין לא הניין לי' (אלו מועילים לי ואלו לא מועילים לי). כלומר היחס כלפי הסובב, או הזולת, האמפתיה, נגזר מן הצורך והתועלת.
לעומת זאת, רחמים הוא יחס שאינו מותנה בצורך ותועלת. אנו מרחמים על מסכן ונצרך, אולם משלמים את החוב על פי הדין למי שבאמת מגיע. מי שנזקקנו לו.

הקב"ה חשב לברוא את העולם במידת הדין, וכשראה שאינו עומד בכך שיתף את מידת הרחמים.
אם העולם היה נברא על פי הדין, אזי כל מי שלא הניין לקב"ה (עבריין, או רשע) היה נכחד, שכן אמפתיה מבוססת על צורך ותועלת. עולם כזה לא יכול לעמוד. ולכן שיתף הקב"ה רחמים עם הדין, ואז הוא נותן גם למי שהוא לא צריך אותו.
בעולם כזה המושג של 'עבודה צורך גבוה', או: 'תנו עוז לאלוקים' נחשב כסוד נסתר שאין לדבר עליו.

מה גבוה יותר? הוה אומר, כנראה מה שעלה במחשבה ראשון: הדין. כלומר אהבה ואמפתיה אמיתיות (ערכית. לא רק פרקטית - שהן בנות קיימא) מבוססות על ההכרה בצורך. האמפתיה והאחווה האמיתיות נוצרות מתחושה שאני צריך את כל הסובב אותי.
על כן יש באגואיזם משהו גבוה ואמיתי (התרשמתי שרבים מפורומנו חובבי איין ראנד וקרוי, שלמיטב הבנתי לקחו את הרעיון הזה רחוק מדיי, ואבסורדי מדיי).
אולם במצב הנוכחי של העולם האמפתיה על בסיס דין, חבויה ועטופה באמפתיה מסוג אחר, בדיעבדית: אמפתיה של רחמים. בעולם כזה תחושת הערך המוסרי נעוצה דווקא בהיעדר תועלת.
האם במצב בדיעבדי נכון יותר להתנהג בצורה של הלכתחילה או הבדיעבד, זו שאלה נכבדה, ואכ"מ.

ושאלה אחרונה: מדוע הקב"ה שיתף את מידת הדין כשראה שהעולם לא יעמוד בהנהגה של דין? נו, אז שלא יעמוד. מי צריך אותו?
מפתיע, אולם נראה שבכ"ז בבסיס הדין ישנו רובד עמוק יותר של רחמים. יש לקב"ה עניין בקיום העולם, שאינו מותנה בהאנה שלו ממנו, ולהיפך: התועלת היא מכשיר כדי לקיים את העולם, וכשהמכשיר רק מפריע - אז הוא נזרק, או מוחלף.
בסופו של דבר קשה כבר להבחין בין שני המישורים.

דומני כי זהו כבר תירוץ שלישי על הקו"ח של הקיקיון, שאינו סתם איחוד של שני הקודמים.


מיכי



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/9/2004 07:37 לינק ישיר 

מיכי,

א. מפתיע! אנחנו מסכימים גם בעניין איין ראנד ...

ב. לגבי הצורך (המנותק מן התועלת) של א-להים בקיום העולם: זו פרשנות מעניינת ויש בה טעם רב גם מן הכיוון האופטימי (נחמה ורוגע), אבל יש לי תחושה שרעיון כזה עלול לנסוך בנו, בני האדם, בטחון יתר בנצחיות קיומו של העולם, ובכך להזניח את עבודתנו כאן (במובן מסוים, זה נכון גם לגבי א-להים), ולכן אני תוהה על ערכו החינוכי והמוסרי.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/9/2004 12:27 לינק ישיר 

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/kikayon.htm



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > דין, חסד, והקיקיון: שורשה של אמפתיה
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר