בית פורומים עצור כאן חושבים

אבא מרי, הריני כפרת משכבו

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-16/11/2004 09:56 לינק ישיר 
אבא מרי, הריני כפרת משכבו

.






ארץ פה-לין הרה וילדה

ארץ צבי גידלה שעשועיה.

אוי נא לה לפתח-תקוה,

כי אבדה כלי חמדתה.







===========================





יש חוויות שאינן ניתנות להסבר, לא מילולי ולא אחר. יש חוויות שאינן ניתנות אלא להחוות. רק מי שחווה, יבין.

הורות, למשל. כל הסבר של משמעות היות הורה, הוא צל חיוור של החוויה עצמה. רק מי שחווה זאת בעצמו, בדרך בלי אמצעית, יודע על מה מדובר.



להבדיל, גם יתמות כך היא, ועל כן, גם אם אינני משכיל, בעת הזאת אדום.




===========================







אבא מרי, הריני כפרת משכבו, למד תורה הרבה, ולימד הרבה, ולא חיסר מתלמודו אלא ככלב המלקק מן הים. והים, כידוע, מלוח הוא, ואין הכלב שותה ממנו לרוויה, אלא טובל לשונו – ונס.
ואף הוסיף לים משלו, ולא רק מדברי רבותיו ומוריו לימד, אלא הוסיף ואיזן ותיקן, מפה ומשם.





אך דוגמא: והיה כאשר תריד:

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/betmikra/vehaya.htm









דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/11/2004 09:58 לינק ישיר 

.


הסיפור הנ"ל, מאת הרב שאול וידר, התפרסם בעתון הצופה של יום השישי האחרון:
http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=27834&Word=&gilayon=2178&mador=

================================




קמצוץ של טבק


"תמיד יש פעם ראשונה" משפט זה יאמר אדם לעצמו או לחלופין ישמיע כלפיו מישהו אחר. לעיתים יבוא המשפט רווי רגש והתלהבות מאותה פעם ראשונה של מפגש חדש, יצירה חדשה, או גילוי חדש. כך תישאר אותה הפעם לזכרון טוב ואף כי יעברו שנים, אותו ניחוח וריח טוב שלה, השמור כאוצר יקר, יעלה ויעטוף את הנפש. לעיתים תבוא האמירה בלגלוג, האומר: אם נפלתי נפלתי, לוואי ותהיה זו הפעם הראשונה והאחרונה. אך בסתר ליבו יודע הוא היטב, כי עוד יפול, יכשל ויפגע, כאותה הפעם שאותה יעדיף לגנוז בבור השיכחה.
לאחר שמחלק הטבק בבית הכנסת שלנו עזב את שכונתנו בעיר קודשנו ירושלים ועבר עם משפחתו למקום ישוב בצפונה של בקעת הירדן אצל מול הרי גלעד, חשבתי לעצמי מה יהיה עם הרגל של הרחת טבק בעת התפילה אליו הורגלנו? וידוע כוחו של הרגל. לפיכך החשבתי עצמי לכשר שיכול לחלק טבק להריח בו בעת התפילה. כמובן, לקראת אותה פעם ראשונה של חלוקת הטבק מאד נרגשתי בעצמי. נזכרתי כי השבת הסמוכה תהיה שבת בר מצווה של חברנו אשר קבעו להם מקום משלהם לחגוג בו עם ציבור קרובי המשפחה וקרובי נפש רעים וידידים, ומקום תפילתם שונה הוא מבית הכנסת הקבוע לנו מידי שבת ואף בשחרית ימי החול. לפיכך תהיתי לעצמי האם להחיל בחלוקת הטבק כבר מהשבת הקרובה, אף שאין זה מנין קבוע אלא מנין של התכנסות לחגוג שמחה של מצווה, או שמא אמתין לשבת רחוקה יותר שאהיה בבית הכנסת בו רגיל אני להתפלל. כיון שחשתי כי נסיון הדחייה מתפרש על ידי כנסיון התחמקות מן "הפעם הראשונה", הכרעתי כי אתחיל במעשה חלוקת הטבק כבר מהשבת הקרובה שבת בר המצווה, בנימוק מצווה הבאה לידיך אל תצניעה.
באותה שבת, בעודי נרגש מן החלוקה, מסביר פנים ומנחם את אילו שאינם מנוסים בלקיחת קמצוץ [שמעק] של טבק, ומצאו עצמם גורפים כמות נאה במיוחד עד שחולצתם הלבנה התפדרה מטבק. אומר לי אחד מהמתפללים שמו מאיר, שמבוגר ממני בכמה שנים: "מקנא אני בך!" שאלתי "מדוע?" והוא השיב לי כי שנים הוא חולם לחלק טבק. הגשתי את קופסת הטבק לפניו כזקן ורגיל האומר לו "הא לך תמשיך לחלק מכאן ולהבא". אך הוא השיב על הצעתי ואמר: "איני יכול. אבי אינו מתיר לי זאת" לא הסתרתי את תמיהתי ושאלתי מיד: "מדוע?" והוא ענה לי כי אביו אמר לו שאצלו בכפר ילדותו בגולת אירופה האנשים שחילקו טבק היו אנשים שנחשבו למוזנחים ולמסכנים, בקיצור ל"שלעפערס" של הכפר. והוסיף ואמר לו "אתה, ברוך השם, בעל השכלה. לא לחינם טרחתי כל שנות פרנסתי כי תצא ללמוד ולהשכיל, כך שעשה עימי חסד ואת רצונך זה גנוז, ותר עליו! תכף ומיד". חייך מאיר כלפי ופרש ידיו לצדדים כאומר זה המצב והוסיף: "כך שאפילו את הפעם הראשונה שאפשר לי לחלק לא אקח". עניתי: "כרצונך" והמשכתי להלך בינות למתפללים. ידי האוחזת בקופסת הטבק נהייתה כבדה עלי ומצאתי עצמי מהלך וחושב אולי זה באמת לא מתאים לי, ומה יחשבו עלי האנשים המבוגרים ממשפחת בר המצווה, שמא הם מאותו הכפר של אביו של מאיר, ואף שלבושי מסודר הוא, כיצד הם מביטים בי? שמא כאל כלומניק?!
כך הלכתי וחילקתי לנשארים אך ללא שאר רוח וחדווה. זו היתה הפעם הראשונה.
דבריו של מאיר לא הפריעו לי, בשבת שלאחר מכן, לחלק בבית הכנסת בו אני רגיל להתפלל, ראשית כי אין שם אנשים מבוגרים במיוחד, ובודאי לא מאותו הכפר של אבא של מאיר, ושנית כבר הורגלו האנשים כי המחלק אינו 'כלומניק' אלא רחוק מאוד מכך, גדוש בדעה וידע ולפרנסתו עובד כרופא. ואם הוא לא ראה בזה פחיתות כבוד, מה יאמרו שאר אנשים? והרגשתי נוח יותר בזו החלוקה .
מפעם לפעם חילקתי בחדווה ומאור פנים גדולים יותר. למדתי מי אינם נוטלים כלל, אפילו קמצוץ, מי אוחזים בידי ומקרבים את הקופסא לאפם אך לא נוטלים בידם, מי נוטלים מקצה הקופסא ומי דווקא מאמצעה. אך עדיין חיפשתי אילן להיתלות בו ולהרגיש נוח במעשה זה חלוקת טבק להרחה, ואף שאין ניתלין על האילן בשבת .

והנה ביום כיפורים זה, נעשה עמי חסד ואף שכלל לא יגעתי מצאתי. במהלך חזרת הש"ץ, תוך נעימת הפיוט "וכל מאמינים", עברתי בין המתפללים לחלוקת הטבק כדי שתתעורר נשמתם לקראת סדר עבודת כהן גדול, ואף שהכהן בלבד עושה את המלאכה, הרי האנשים מתפללים להצלחתו ומצפים לשמוע את השם הנכבד יוצא מפיו מפורש עם ניחוח הקטורת המיתמר בקדש הקודשים. כך שראוי לעורר את הנפש לקראת סדר העבודה. לפיכך, הפעם, ביום גדול זה, שידלתי את המסרבים ליטול מעט ולו רק בשביל להשלים למאה ברכות, והזכרתי את דברי ה"בני יששכר" שלא נאסרה הנאת ריח ביום הכיפורים כי לא חטאה האשה בגן עדן בחוש הריח. ואכן לפחות במתפלל אחד עלה בידי, ואיני יודע אם משום הטעמים שהזכרתי או משום שלא רצה להשיב פני ריקם ביום זה, כי הרי אף למרצה את חבירו על עבירות שבין אדם לחברו אין לסרב יתר על המידה.
בסופה של תפילת מוסף, לאחר חצות היום. פנה אליי סבא ליפא, שהוא אביו של אחד מחברי בבית הכנסת ומתארח אצלנו בימים נוראים, ואמר לי: " דע לך, דבר גדול הנך עושה, לחלק קמצוץ טבק הרי זה גמילות חסדים". וסיפר לי את הסיפור הבא שמובא למיטב זכרונו אצל דרויאנוב. אביא את תמצית הדברים:
במהלך גלותם הארוכה של ישראל באו תורה עבודה וגמילות חסדים שלושה אלה שעליהם העולם עומד לפני בורא עולם, ואמרו לפניו: "ריבונו של עולם, ראה מה עלה בנו. באה תורה ואמרה: ראה כיצד נכבדת הייתי בבתי מדרשות ולא עזבוני תנאים, אמוראים, וגאונים אף לא לרגע אחד ועתה תכפו הצרות על עמך ישראל ועזבוני והניחוני בקרן זוית "[ודאי כי שיח זה היה טרם עלה קרנן של ישיבות כוולוז'ין ודומיה]. ענה לה ריבונו של עולם: "מה לך כי תליני ראי בתי כנסיות בין מנחה לערבית יושבים אנשי עמל ושונים משניות או כמה סעיפים בשולחן ערוך, או כמה שורות בעין יעקב". נחה דעתה של תורה ונתיישבה לה.
באה עבודה לפניו, יתברך: אם הנחת דעת תורה, מה תאמר לי, שהייתי בבית בחירתך מתמיד של שחר עד לתמיד בין ערביים ומנורה של זהב מאירה לפניך, תמיד לוויים בשירם ובזמרם וכהנים זריזים בעבודתם ועתה אין לנו לא אישים…" והלכה ופרטה לפי סדר האלף בית מה אין לנו, עד שהגיעה לתמידים וחדלה דבריה. ענה לה ריבונו של עולם:"שמא שכחת סדר העבודה הנאמר ביום הכיפורים בבתי כנסיות תוך שהם רוגשים ממראה כהן גדול, מה נהדר הוא ביוצאו מבית קודשי הקודשים בשלום בלי פגע. שמעה העבודה, ואף שלא שבה לדביר ביתו, נתקררה דעתה.
באה גמילות חסדים ואמרה: ראה כיצד "פרחתי טרם הגלות, מה שעשו בניך מבוקר עד ערב היה בעסק לקט שכחה ופאה עוללות ומעשרות ועתה, אותם מעט שיש בידם ליתן, בקושי נותנים הם" אמר לה:"וכי שכחת ריח הטבק הניתן בשבת ומועד בבתי כנסת עת רווחת נשימתם של האנשים ואפם הפקוק נפתח וחוזר ומריע?" אמרה לפניו: יתברך דעתם של תורה ועבודה השבת, אך אותי לא ריצית! עדיין מדובר כאן בריח בלבד, שחולף כרוח נושבת וכאבק פורח". ענה רבונו של עולם: "צדקו דברייך. אומנם מדובר בקמצוץ, אך זכרי, כי מהתורה שיעור תרומה ב"כל שהוא", ורק רז"ל קבעו מה היא עין רעה, בינונית ויפה, תלוי הדבר לא בכמה נותנים ומה נותנים אלא כיצד נותנים!"
נחה דעתה של גמילות חסדים, נשמה נשימה עמוקה ופרחה לה. ויחד עמה רווחה נשימתי וחיוך רחב עלה בפני סבא ליפא והעבירו אלי. ואף שיום נורא הוא, עדיין לא נאסר החיוך, ובודאי שקשור הוא לחוט של חסד בריח טוב.

לאחר שביום הכיפורים התיישבה דעתי מדבריו של אותו מאיר, פניתי לעסוק בענין אחר שהטריד את מנוחתי והוא למתי ראוי למחלק הטבק לפתוח קופסתו ולילך בינות המתפללים. וכאן חילקתי הרהורי לרצוי ולמצוי, לכתחילה ודיעבד וכן לברר הדבר עם מחלקי טבק אחרים כיצד נוהגים הם? בראשית היתה מחשבה, כמו שנוהגים בימות החול בעת תפילת שחרית לשלשל מטבעות של צדקה בזמן שאומרים פסוק "והעושר והכבוד מלפניך…", ב"ויברך דוד". ראוי יהיה לחלק את הטבק בעת אמירת הפסוק "כל הנשמה תהלל יה הללויה " כנגד כל נשימה ונשימה שמזדככת ומתרחבת ומיטיבה לנשמה. אך דחיתי זאת משני טעמים: ראשון אי אפשר יהיה להספיק לעבור ולחלק בזמן קצר ואף שיהיו מעט מתפללים ואף שפסוק זה נאמר פעמיים, עדיין לא נוכל לכוון כנגד כל אחד ואחד מהמתפללים בזמן זה.
טעם שני, כיון שידוע שיש לחלק טבק לכולם ללא יוצא מהכלל, וידוע סיפור של הבעל שם טוב על אותו אדם שדילג על יהודי מסכן בעת חלוקת הטבק ביום הכיפורים כיון שחשב שהלה אינו צם ביום קדוש זה, מה עונש חמור קיבל בשל כך. הרי, שבשבת קודש, בזמן שחרית, כל אחד נוהג יש לו עוד מבית אבא למתי להיכנס לבית הכנסת, ואף שיגיע מוקדם מכרגיל, יקפיד להיכנס דווקא בעת שרגיל הוא מידי שבת בשבתו. דא עקא, בעת זו של פסוקי דזמרה אין בית הכנסת מלא מפה לפה. ולהגיע כולם יחד לפסוקי דזמרה גזירה היא שאין הציבור יכול לעמוד בה. לפיכך ראוי הרהור זה שלא בא לעולם כלל, כיון שאין בו ממש ואף לא בן דודו של ממש. ממילא, זמן שכל באי התפילה נמצאים בבית הכנסת הוא בעת קריאת התורה, כאשר רוב ציבור יושב במקומו חוץ ממי שנוהג לכבד את פסוקי התורה בעמידה. אך מה אעשה, ואף שאמר לי מחלק ותיק של טבק כי כך נוהג הוא לעשות וכי כך ראוי לעשות, עדיין לא שבעתי נחת מכך. ואף שבלשונו "נמצאת מחייה נשמות לקראת תפילת מוסף, שלכפרה בא", דחיתי זאת מכמה סיבות שכולם אחת הן. אם אחלק בעת קריאת התורה הריני מפריע לשומעי לקחה של תורה, והריני מפריע לעצמי, שמא אגרור מאן דהוא לומר מילים מספר בבדיחות הדעת ואמצא מביא קללה ולא ברכה, ובמקום להביא נחת רוח לאפם הרי שהבאתי חרון אף.
היה מי שיעץ לעשות זאת בזמן עליית הקרואים לתורה כאשר הגבאי אומר את ברכת "מי שברך". אף עצת אחיתופל זאת הסרתי מעלי, כיון שלא בכל בית כנסת אומרים "מי שברך", ואף אם אספיק לחלק קמצוץ טבק לכמה מתפללים, מה יעשו שאר המתפללים שחשו בריח טוב נודף בהיכל בית הכנסת? כיצד אשאירם וחצי תאוותם באפם, האם עד לעלייה הבאה או שלאחריה או שלאחר אחריה? לא נאה הדבר ולא ראוי הוא.
לפיכך באה אפשרות נוספת והיא תתקיים אך בבתי כנסת מסוימים. וכוונתי לציבור הקרוי "דתי לאומי" הנוהג לומר "מי שברך לחיילי צה"ל" ותפילה לשלום המדינה, ומוסיף לדאבוננו "מי שברך לנעדרים ושבויים" ובודאי למוסיפים אז "מי שברך לחולים" ומי שברך", ואפשר לגלוש גם ל"יקום פורקן מן שמיא …ומי שברך את כל הקהל הקדוש הזה". הרי שיש כאן זמן הגון לחלק טבק לכל באי בית הכנסת. אלא שלא פטרנו אותם היהודים היקרים שאין מנהג זה בידם, ואף דחו אותו בחרון אף. וכן אותם המתפללים שזמן "מי שברך" זה כה יקר להם לפיכך לא ירצו שתפריע להם בקריאת שניים מקרא ואחד תרגום או בקריאת דפי פרשת השבוע המרובים שאין די זמן לקוראם אלא בעת זו. או שתטריד כוונת מחשבתם בעת זו כמו שלאחרים יפריע הדבר בעת קריאת התורה.
נמצאנו מתגלגלים לזמן אחר, והוא בעת חזרת הש"ץ על תפילת מוסף מיד בסיום קדושה.
חסרון יש בדבר והוא, שאם אין הש"ץ מנגן את "וביום וביום וביום השבת…"ומפזם את "וטהר ליבנו…" הרי שנמצאת עומד עם קופסת הטבק אחוזה בידך בזמן נשיאת כפיים של הכהנים שלא במקום תפילתך, ולעיתים במקומו של מתפלל אחר, ואף שאין עינו של אדם צרה בתפיסת מקומו בעת ברכת כהנים עדין לא ניתן להימלט מהיותך נעוץ שלא במקומך. זאת בנוסף לפגיעה שיחושו הכהנים מכך שבעת ברכתם בכוונה שלמה ואהבה גדולה, ישמיעו המתפללים קולות עיטוש למינהם הבאים דרך כלל לאחר הרחת הטבק. ועוד, לא נאה כי בשעה שהם מברכים ציבור ימצאו מקופחים ומפסידים לקחת קמצוץ טבק יחד עם שאר המתפללים. אם כי ניתן למהר ולהמתין להם מיד בירידתם מלפני ארון הקדש ולכבדם בהרחת הטבק מעין שכר מעט בעולם הזה על ברכתם, כאומר להם נחת ריח שיש לכם כעת כך עשתה ברכתכם נחת רוח למעלה.
לפיכך הגענו לאמירת "אין כאלוקינו…" בצירוף המילים "אתה שהקטירו אבותינו לפניך את קטורת הסמים, "ונמצאת מביא לאנשים את המקדש וסדר העבודה בו בזכרונם, בעת הרחת הטבק זכית והעלת שניים בידך "גמילות חסדים" כאמור, ו"עבודה" כאמור, ובאמירת "תניא, כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא", הרי ש"תורה" כאן. הנה שלושת עמודי עולם לפניך בעת אחת . מן הסתם תמשיך חלוקת הטבק בזמן "עלינו לשבח", ו"אנעים דמירות" נמצאים האנשים מריחים ריח טוב, דעתם מבושמת ופיהם שר ברינה וזמר לכבודו של מלך שהחיש בנו חוש הריח וברא בשמים בעולמו להחיות נפש כל חי. אלא שחסרון דרך זו, בהיותה בסוף התפילה ואין הרחת הטבק מגיעה כמשב רוח רעננה, לעורר הנפש לתפילה בחדווה אלא עומדת לעצמה.
הרי, שארבעה דרכים לפנינו, וכל אחד יש בו שבח וחסרון מעט ומי יתקע לידינו מה הוא המנהג הראוי? לפיכך הרי זה מן התיקו, רוצה לומר תישבי יתרץ קושיות ובעיות. ואיני יודע אם לעתיד לבוא, כשעינינו יחזו במשיח צדקנו, יבואו הן לידי פתרון המשביע את הנפש והדעת, או שבאו ללמד כי יש בעיות ללא פתרון. עד שנבוא למנוחת הדעת בכך, יעשה כל מחלק טבק כדעתו הוא, או כמנהג המקום אף שהוא רואה אחרת. ויש להוסיף, שאם אחד מן המתפללים רואה לעצמו עת רצון מיוחדת בעת התפילה, להרחת הטבק שיבוא אצל המחלק, יחייך קלות והמחלק יבין מיד ויתן את הקופסא בחפץ לב ועין טובה.


מוצאי יוה"כ ה' תשס"ד.

לזכרו של ליפא גינת ז"ל
נלב"ע ג' במר חשון תשס"ה
איש תורה והוראה
רחב חכמה דעת ולב.








דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/11/2004 10:57 לינק ישיר 

מואדיב,
חבל על דאבדין ולא משתכחין

ממה שהבאת וממה שנאמר ונרמז באשכול התנחומים עולה כי טעם העץ היה כטעם פריו המשובח. אנא המשך בהקמת יד וירטואלית זו לאביך.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-16/11/2004 13:20 לינק ישיר 

חבל על דאבדין.
לו ידענו אז את הקשר בין הניק לבין הוורד הנתון בתוך גינת חמד...

מן הראוי שנדון במשמעות הביטוי 'הריני כפרת משכבו'?


במקורות מופיע שצריך לומר כן רק בעת אמירת דבר שמועה ודבר תורה מפי האב:
קידושין דף לא ע"ב.
שו"ע יו"ד סימן רמ ס"ט.
גם ביחס לרבו הדין כן - יו"ד סימן רמב סכ"ח.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-16/11/2004 14:19 לינק ישיר 

מואדיב,

תודה לך על ששיתפת אותי (אותנו) בזיכרון: בעצב, בהתרגשות, בחווית הלימוד ובמורשת שלך.
זו, בעיני, משמעותה של קהילה, וזו דוגמא מרגשת להיותה אפשרית גם בעולם הוירטואלי.

מי ייתן ונצדיק, כיחידים וכקהילה, את האמון הזה.
תודה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/11/2004 19:12 לינק ישיר 

מואדיב היקר,

הכרתי מעט את אביך זצ"ל בהיותי תלמיד בבית הספר התיכון בו הרביץ תורה שנים ארוכות.

זכורים לי ביותר הידע הנרחב, מאור הפנים התמידי והפגנת החיבה והרעות לכל אדם.

זכורות לי במיוחד החידות שאהב לבחון בהן כמה מצעירי הצאן בענייני דיומא ובפרשת השבוע.

אשריו שזכה שתורתו ממשיכה ותמשיך לפעום בקרב צאצאיו ובני שיחם.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-16/11/2004 23:55 לינק ישיר 

מואדיב,

תודה ששיתפת אותנו.
יישר כוח על נר הנשמה שהדלקת לאביך.

כמו שאמרה אמשלום, דווקא בימים לא כל כך מוארים מבחינת ההתרחשות הפורומית, באת והזכרת מה בית המדרש הזה יכול להיות.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-19/11/2004 01:33 לינק ישיר 

.


אבא מרי, הריני כפרת משכבו, הלך בדרכו של הראב"ע, והרבה לפרש ולהסביר מלים על דרך השפה הערבית (ועיינו הראב"ע, בפרק א' בשה"ש, בהסברו שם).

אך דוגמא אני משקה אתכם:



"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים;
וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב.

כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה. "





ומה פירוש המלה "חפצו" כאן, במקום זה?


הבה נשווה לכמה מקומות נוספים בתהלים:


1: יחלצני כי חפץ בי.

2: אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ מאד


המשמעות הרגילה של המלה "לחפוץ" , היא לרצות, לחשוק, וכך היא במקומות רבים בתנ"ך. אלא שבתהלים, בכל המקומות בהם מופיעה המלה, יש לה משמעות נוספת, הקשורה למשמעות הפועל המקביל בערבית.

"צ" בעברית, כידוע, יש לה אטימולוגיה משולשת (ראו יהושע בלאו, תורת ההגה והצורות, עמ' 59) :
האחת: 'צ' עברית, 'צ' ארמית, 'צ' ערבית, כגון: 'צדיק' בכל שלוש השפות;
השניה: "צ" עברית, "ט" ערבית, "ט'" ערבית, כגון 'צהרים=טהרא=ט'הר;
השלישית: "צ" עברית, "ע" ארמית, "צ'" ערבית, כגון ארץ=ארעא=ארץ'.


"חפצו" – כאן: שקידה, שינון , השווה: 'חפט'' בערבית, =שקד על, שמר, שינן, פעולה מוחשית ולא פעולה מופשטת.


וכך גם בדוגמאות שהובאו לעיל, ואת " יחלצני כי חפץ בי" , ניתן, למשל, להשוות ל"שמרה נפשי והצילני" .



ובהרחבה על כך, במאמר שפרסם בשמעתין, גליון 113, התשנ"ג , "ברורי מקראות בספר תהלים".










דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-19/11/2004 01:51 לינק ישיר 

מואדיב

יותר שאני קורא, יותר אני מתפעל.

עמל ההבנה, רוחב הידיעה, הענווה (ולא לשכוח יושר אינטלקטואלי).

אשרינו שזכינו שבנו ההולך בדרכו איתנו.

אני מצטרף לבקשות לעוד ממה שהותיר אביך ברכה אחריו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-29/11/2004 21:12 לינק ישיר 

.


"כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה"




מה משמעות המלה "יהגה" ?


רש"י כותב על אתר:


" יהגה. כל לשון הגה בלב הוא כד"א והגיון לבי (תהלים יט)לכך יהגה אימה (ישעיהו לג) כי שוד יהגה לכם"




הראב"ע, הסביר כי יש להגות בלב, ויש בפה:


"ומלת יהגה בלב וכמוהו והגות לבי תבונות, גם בפה כמו ולשוני תהגה צדקך."





אבא מרי, אהיה כפרת משכבו, הסביר כי "יהגה" משמעו ישמיע קול, והשווה זו לפועל הערבי המקביל "הג'א" (ששורשו הג"ו), שמשמעותו, בין השאר, ביטא בקול, השמיע.


וכך הסביר עוד:

יהגה – ישמיע קול בפיו. וכמוהו כאשר יהגה האריה (ישעיהו לא) או עלי הגיון בכינור (תהלים צב), או וכיונים הגה נהגה (ישעיהו נט), גם לשוני כל היום תהגה צדקך ועוד רבים כמותם.


הביטוי "הגיון לבי" , כך הסביר, מציין התפתחות ביטוי מן המוחשי אל המופשט, מטאפורה, דימוי שכמוהו רבים בתנ"ך.


וכן פרש הרד"ק "שיתעסק בלימוד" , וכן תרגם רס"ג ידרס=ילמד.


ותמיהה מכאן על רש"י שקבע שכל לשון הגה בלב הוא, ולא חש לפסוקים שהובאו לעיל, כמו גם לאחרים.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-29/11/2004 21:20 לינק ישיר 


התמיהה על רש"י היא כבר מהמקור שהוא מציין לו."הגיון לבי". הסמיכות מורה שיש אפשרות שהגיון לא יהיה הגיון הלב.







דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/1/2005 22:16 לינק ישיר 

.


" וּלְכֹהֵן מִדְיָן, שֶׁבַע בָּנוֹת; וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה, וַתְּמַלֶּאנָה אֶת-הָרְהָטִים, לְהַשְׁקוֹת, צֹאן אֲבִיהֶן. ב,יז וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים, וַיְגָרְשׁוּם; וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם."



וכך שאלני פעם אבא מרי, אהיה כפרת משכבו:

זה כהן מדין זה?! היכן יקר וגדולה שרוחשים העם לכהניהם? בנותיו, צריכות לצאת כבנות פשוטי העם ולרעות במדבר את צאן אביהן, נתונות למשיסת הרועים האחרים?!


====




זו כבר הפגישה השלישית שאנו קוראים, הנערכת על המים, והשניה בה מצילים/מסייעים לרועה עם הצאן. ויש הסלמה מפגישה לפגישה. יעקב, גלל את האבן מעל הבאר והשקה את צאן לבן, חותנו לעתיד, לאחר פגישתו עם רחל שם. משה, אינו נאבק עם אבן גדולה אלא עם רועים המגרשים את שבע בנות כהן מדין. וכפי הנראה מהתאור, בנות יתרו מגיעות ראשונות אל מקור המים, שואבות מים לצאן, ממלאות את הרהטים, ואז באים הרועים ומגרשים אותן. לעניות הבנתי, כפי הנראה בדרך כלל הרועים החזקים היו משקים את צאנם ראשונים, מהמים הצלולים יותר, ורק אחריהן, הרועות היו דולות מים שנעכרו מעט. והנה הקדימו הרועות לשאוב לעצמן, אך הרועים לא הניחום ליהנות מעמלן וניסו לגרשן, עד שקם משה להושיען.
ושוב, מעשה אבות סימן לבנים, יעקב נשא לאשה את הרועה, וכך גם משה .


המדרש בתרגום יונתן מספר לנו כי כאשר נודע לרעואל, אבי יתרו, כי משה נמלט מפרעה, השליכו לבור כדי שימות שם (מזכיר את יוסף למישהו?).
ציפורה היתה מביאה לו מזון ומים, עד כי לאחר 10 שנים, הוציאו משם רעואל. משה, התפלל והודה לה', ושם גם מצא את המטה, אותו מטה בו חולל את כל הנסים המתוארים. ולא סתם מצא. המטה, עליו חקוק השם המפורש שנברא בערב שבת בין השמשות, היה נעוץ, ומייד הושיט משה אליו את ידו ולקחו (למה אני נזכר במלך ארתור הצעיר ובאקסקליבר? ). כשראה זאת רעואל, נתן לו את ציפורה נכדתו לאשה, ומשה ישב עמם.



ואני שואל: מה טעם מצא המדרש למקם את המטה המפורסם, דוקא בגינתו של רעואל, אבי יתרו?



====



יתרו שב אל הסיפור שלנו כאשר הוא פוגש את בני ישראל במדבר ומביא עמו את ציפורה ובני משה אל משה. הוא מייעץ, ויחד, ובסוף שב אל אנשי מקומו. צאצאיו ממשיכים עם עם ישראל, ואנו פוגשים בהם בכמה פעמים, שהאחרונה שבהם – למיטב זכרוני כרגע – כאשר ירמיהו מביאם אל אחת מלשכות בית המקדש ומציב בפניהם כוסות יין (ירמיהו ל"ה) (אני משמיט כרגע אזכורים לא-סיפוריים המופיעים במשנה או בפרק חלק).

הנביא ירמיהו מביא את בני רכב כדוגמא למי ששומרים בקפדנות את מצוות אביהם. רק בשל המלחמה נכנסו אל בין חומות העיר, אך יין, לא ישתו. מסורת אבותם בידיהם.


====



וכך אמר לי אבי:

נראה לי שיתרו היה כהן לה', ולא לאלילי מדין בהם האמינו רוב העם, ועל כן גרשוהו מהסתפח בנחלתם, וכך גר בקצה הישוב, על ספר המדבר, כשבנותיו נאלצות לרעות את צאנו.

וכן מפורש ברש"י, שהואיל ופרש מע"א, גרשוהו, ודומני שראיתי פעם משהו מעין זה בדעת זקנים מבעלי התוספות, אלא שאין לפני כרגע ואינני יכול לבדוק זאת.


ואם כן, נשאל מדוע פרש מע"א, או אם אף נרחיק לכת – מהיכן לכהן מדין שיגיע לעבודת ה', שהרי לא ידוע לנו כי נגלה אליו ה', שהיה נביא כבלעם, או מעין אלו.



ונראה לעניות דעתי, שמסורת מאבותיו היתה כאן. שהרי מדין, מבני אברהם היה (מבני קטורה), אותם אלו שאברהם נתן להם מתנות וישלחם מעל פניו בחייו (בראשית כ"ה). ויתכן שממה שלמדו בבית אברהם, משהו נותר אצל מקצתם, גם לאחר ששולחו מביתו מפני היורש. ואם כך הוא, אין תימה על כי יתרו ורעואל מכירים בה', ואף גיורם והסתפחותם לעם ישראל, המתרחשת בשלב כה מוקדם בחיי העם, אינה כה מפתיעה.

ושמא לכך מרמז לנו בעל המדרש המציב את מטה משה נעוץ בחצרו של רעואל המדייני?








דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-2/1/2005 01:14 לינק ישיר 

מואדיב

תודה על הפירוש המרנין למדרש שתמיד היה סתום בעיני.

גם אני, כמוך, ראיתי בשכבר הימים את המקבילה בין מעשה המטה למעשה ארתור והחרב שהמתינה לבעליה בתוך האבן שליד הנהר.

ואין לנו אלא לומר שהרעיון הזה הוא רעיון ספרותי שיכול להופיע בעמים שונים, כי המדרש קדם לארתור במאות שנים - גם אם נניח שמדובר במדרש מאוחר, אולי בהשפעה ערבית (האם מדובר בתרגום יונתן בן עוזיאל או במשהו מאוחר בהרבה?).

אך לא ידעתי להבין את פשר המטה המופלא הזה, עד שבאת אתה ורמזת לזכותו של אברהם אבינו.

ואמנם, ללא הרמז שלך, עדיין הייתי תולה שיש כאן חשיבה מגית בתוך המדרש. חשיבה שמייחסת למטה כוחות שאינם בו, אלא ניתנים לו בידי מי שאמר והיה העולם.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/5/2005 23:00 לינק ישיר 

.



אם אי פעם, יעצור לידי המלך, כשהוא רכוב על סוס אביר ומלווה בפמליתו, וישאלני:

"מדוע אתה כותב בעפרון הערות בשולי דף הגמרא שלך? והרי הגמרא חוזרת אחת לשבע שנים, ומי ערב לך שתספיק לאכול מפירות העץ שאתה נוטע?! "


כך אענה לו:

אני, גמרות והערות רבות בשוליהן מצאתי בעולם כשנכנסתי אליו, שכתבם אבא מרי, וכגון אלו אשאיר לבני אחרי. אלא שאני, שמתני קטנה מקטנו של אבי, כותב בעפרון רך בלבד, שיהיה קל למחוק דברי ולתקנם.




===============





רבי אומר מנין שכשם שאתה מברך על הטובה כך אתה מברך על הרעה ת"ל אשר נתן ה' אלהיך [אשר נתן לך] דיינך בכל דין שדנך בין במדת הטוב בין במדת הפורענות.

(תוספתא ברכות, פרק ו')


ובגמרתנו:


ר"מ אומר מנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה ת"ל אשר נתן לך ה' אלהיך דיינך בכל דין שדנך בין מדה טובה ובין מדה פורענות


(ברכות מח:)




וכך מצאתי כתוב בשולי הגמרא של אבא מרי, אהיה כפרת משכבו, הסבר לדרשה זו:


פסוק זה, "אשר נתן לך" , מופיע פעמיים, ובסמיכות.

בספר דברים, פרק כ"ו פסוק י"א, ובפרק כ"ח פסוק נ"ג.

בפעם הראשונה, נכתב לברכה, ובשניה – לקללה.

בראשונה נכתב:

"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ--וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ."


ובפעם השניה:

"וְאָכַלְתָּ פְרִי-בִטְנְךָ, בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ, ה' אֱלֹהֶיךָ--בְּמָצוֹר, וּבְמָצוֹק, אֲשֶׁר-יָצִיק לְךָ, אֹיְבֶךָ."





ונראה כי זו כוונת הדרש, שאמירה זו נאמרה לטובה ולרעה, וכשם שחייב לברך על הטובה, כך חייב לברך על הרעה.







דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > אבא מרי, הריני כפרת משכבו
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר