בית פורומים בחדרי חרדים

הדרדעים והמפגע הפוטנציאלי

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-2/1/2005 03:43 לינק ישיר 
הדרדעים והמפגע הפוטנציאלי

מתוך כתבה ב"הארץ"

הדרדעים, אנשי דור דעה, הם בני פלג קטן ביהודי תימן, ההולכים בעקבות הרמב"ם, גדול חכמי ישראל בימי הביניים ומגדולי הפוסקים בכל הזמנים, שהיה גם פילוסוף ורופא וחי במאה ה-12. הדרדעים מתייחסים אל פסקיו של הרמב"ם כאל המלה האחרונה והקובעת. הם טוענים כי הוא היחיד מאז רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה, שכתב חיבור על התורה כולה ונצמד להשקפותיה ולהשקפות חז"ל. הדרדעים נוטים להתעלם משרשרת פסיקות שניתנו בתקופות מאוחרות יותר, מספרות השו"ת (שאלות ותשובות) ואף מ"שולחן ערוך" שנכתב במאה ה-16. ביחוד תוקפים הדרדעים את "הקבלה המשיחית". "מורי" יחיא קפאח, שנולד בצנעה שבתימן ב-1850 נחשב למייסד זרם הדרדעים. נכדו, הרב יוסף קפאח, חתן פרס ישראל, שנפטר לפני כחמש שנים, זוהה כאישיות הרבנית החשובה ביותר הקרובה לזרם הדרדעים בדורנו, אף שהוא עצמו התרחק ממחלוקות הקשורות בהשקפתו.

בדיקת מנהגיהם של הדרדעים מהגבעות, שהוחשדו על ידי זליגר כמפגעים פוטנציאליים בהר הבית, ושל חבריהם, ציירה אורח חיים חריג ומוזר - ערבוב של תורות, אמונות, השקפות ובעיקר סגפנות קנאית, שבכמותה טרם נתקלו החוקרים עד אז. גבעה אחת שיושביה ניהלו אורח חיים כזה היתה גבעה 26 ליד קריית ארבע, שבה גידלו נתי עוזרי ואשתו לבנת את ילדיהם. מלבדם חיו במקום כמה רווקים. עוזרי (שנרצח לפני כשנתיים בידי מחבלים) ואשתו (בתו של שאול ניר, אסיר המחתרת היהודית לשעבר, שנידון למאסר עולם על חלקו ברצח הסטודנטים במכללה האיסלאמית בשנות ה-80, וכעבור שש שנים נחון על ידי נשיא המדינה), התגוררו תחילה במכונית עם מטבח קטן ומזרונים לשינה. בבית הקבע שלהם חיו השניים "מתוך קרבה לאלוקים ולטבע". משני צדי חדר המגורים, שלימים נהרס בצו כוחות הביטחון, הוצבו שתי מכולות מתכת. אחת שימשה מטבח, האחרת חדר ילדים. שעות ארוכות התהלך עוזרי בביתו, שקירותיו אבני כורכר חשופות ורצפתו בטון, כשהוא עטור תפילין.

בבית לא היה חשמל וגם לא מים זורמים או אסלה נשטפת. בבית המבודד על הגבעה גם לא היו טלוויזיה, מחשב, או מערכת מוסיקה. הקדמה, ובמיוחד החשמל ומוצריו, נחשבו בבית משפחת עוזרי כמעט לאויב. כשילדיהם חלו, טיפלו בהם השניים בלי אנטיביוטיקה. אחרי רצח בעלה, הצביעה לבנת עוזרי על הספר "גיא אוני" של שולמית לפיד, המתאר את ההווי והקשיים של מייסדי ראש פינה, כאחד ממוקדי ההשראה שממנו שאבה כוחות ותעצומות נפש. עוזרי נהג לעלות להר הבית באופן קבוע, וזאת בניגוד לדעת רוב פוסקי ההלכה כיום, באומרו שגם הרמב"ם עלה להר הבית


http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/SearchArticle.jhtml



דווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-2/1/2005 04:33 לינק ישיר 

מצורף קובץ

למה לא להביא את הכתבה המלאה?

במהרה בימינו

מאת נדב שרגאי

הם מתכחשים למדינה ולריבונותה. רואים במשטרה שלטון זר. חיים בפשטות סגפנית. נלחמים בחומרנות ובתרבות המערב. מאמינים ברמב"ם. מאמינים בברוך גולדשטיין. הם סבורים שאויבי ישראל שואבים את כוחם משליטתם בהר הבית. הם רוצים להסיר את השיקוץ ולמנוע את ההתנתקות, לחדש את עבודת המקדש. בקרב הקיצוניים ביושבי גבעות יהודה ושומרון מדברים יותר ויותר על פיצוץ הר הבית. מה הסיכוי שהשב"כ יגיע בזמן לאחד שמדבר על זה ברצינות?


בשבוע שעבר הגיעו לביתו של הרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש שברובע היהודי בירושלים, עשרות אנשי שב"כ. הם לא באו לעוצרו, אלא להאזין לו. אריאל, בן 60, מזוהה במחלקה לסיכול חתרנות יהודית של השב"כ, כ"מהפכן בגמלאות". השב"כ מחפש היום בנרות את דור ההמשך של הקנאות היהודית, את המהפכנים החדשים, שחושבים כי הגיעה השעה לפוצץ את המסגדים בהר הבית, אולי כדרך לטרפד את ההתנתקות ופינוי גוש קטיף.

אריאל, ממפוני ימית, שמייצר כבר שנים ארוכות את כלי המקדש, מגלם את הפוטנציאל של החיבור הרעיוני הזה בין הר הבית לבין גוש קטיף. לכן הוזמנה הרצאה דווקא אצלו. מאות אלפי תלמידים, חיילים וסטודנטים כבר פקדו את המכון שלו, צפו בסרטים והמחזות, האזינו להרצאות, ומיששו את כלי המקדש והתפאורה שאנשי מכון המקדש מתכננים להציב בבית המקדש השלישי. ספריו של אריאל על המקדש והמחזורים לחגים שהמכון הוציא לאור נחשבים לרבי מכר בקרב הציבור הדתי-לאומי, אבל השב"כ מתעניין בממדים האקטואליים של משנתו.

אריאל, מספר 2 ברשימת "כך" לכנסת באמצע שנות ה-70, כיהן כראש הישיבה בימית בזמן פינוי החבל ב-1982, ואז גם היה לרב הראשון בישראל שקרא לחיילים לסרב פקודה. בית דין צבאי גזר עליו שישה חודשי מאסר על תנאי. כעבור שנה, ב-1983, הוא נעצר יחד עם קבוצת בחורי ישיבה מקריית ארבע, בחשד שהגו תוכנית להשתלט על הר הבית ולהתבצר בו. בית המשפט המחוזי בירושלים זיכה אותם מכל אשמה. בשבוע שעבר ביקשו אנשי השב"כ מהרב אריאל להעריך את מידת ההתנגדות שיגלה הציבור בחבל קטיף אל מול גזירת הפינוי, וגם ללמוד על הקשר האפשרי שבין פעילות בהר הבית לבין פעולות ההתנגדות להתנתקות. אריאל העדיף להתייחס בעיקר למה שצפוי בגוש קטיף. הוא פרש לפני אנשי השב"כ תמונה קשה, והביע חשש ממלחמת אחים.

"מדוע בתי צדיקים נחרבים?"

רק כעבור כמה ימים, ביום רביעי שעבר, צום עשרה בטבת, באירוע פומבי, תיאר הרב אריאל את הקשר האפשרי שבין הר הבית לפעולות ההתנגדות להתנתקות. אריאל היה ראשון הנואמים בכנס "המאבק על הארץ מתוך הקשר למקדש", שהתקיים בישיבת הכותל שבעיר העתיקה, אחת הישיבות היותר קונסנסואליות ושמרניות בזרם הדתי-ציוני. בכנס ערך אריאל מעין חשבון נפש פנימי אך נוקב, שיש בו כדי לענות ולו חלקית, על אחת השאלות המרכזיות ששואלים את עצמם אנשי המחלקה לסיכול חתרנות יהודית של השב"כ: האם, גם היום, כמו בתקופת ימית, יימצאו יהודים שיבקשו לפוצץ את המסגדים בהר הבית, או שתינקט פעולה מתונה יותר, בהנחה שהדבר יביא לעצירת ההתנתקות ופינוי היישובים.

אריאל דיבר בפסימיות. "כבעל ניסיון, אין לי הרבה נחמות לציבור שלנו. יש שקובעים היום בפסקנות שלא יהיה פינוי. אז הם קובעים. גם אני קבעתי כך. גם אני התנבאתי בשעתו שלא יהיה פינוי, שדברים לא יתרחשו. אז התנבאתי! עובדה שהיה פינוי! עובדה שהתרחשו דברים! זה בא מלמעלה. ההשגחה העליונה חוללה זאת, לא יד אדם. היום אנו צריכים לשאול את עצמנו: מה זאת עשה אלוקים לנו? מדוע אחרי שני עשורים אנו עומדים שוב לפני שבר מן הסוג הזה? מדוע בתיהם של צדיקים נחרבים? מדוע מאוימים בתיהם של הצדיקים בגוש קטיף? מקום של חסד, עבודה, גבורה ומצוות?"

התשובה על פי אריאל: ההתנתקות והאיום בנסיגות טריטוריאליות נוספות הן עונש על הזנחת הר הבית. "אומר רק זאת, כאשר לבעל הבית, לבורא העולם, לקב"ה, אין מקום לשים את שכינתו (בהר הבית) מה פתאום שלנו תהיה מנוחה? כשחולפות שנים, ולא עושים מה שצריך, באה מגיפה. הנה, בימי דוד שילמו 70 אלף איש בחייהם על שלא העבירו את המשכן לירושלים, אז מה אנחנו רוצים היום? אנו שלא הבאנו אפילו קורבן אחד, שלא יהיה קצף עלינו?... הקב"ה רוצה שאנחנו נתחיל,


ואז הוא ימשיך. אז תתחילו! מה זה 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'? מישהו מצפה שהקב"ה יעשה בשבילנו את העבודה? אם נעשה לו מקדש, הוא ישכון בתוכנו!"

בשלב זה, ציטט אריאל משפטים אחדים מתפילות חג החנוכה המתארים כיצד טיהרו המכבים את חצר המקדש לאחר שחרורו מידי היוונים: "ואחר כך באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך והדליקו נרות בחצרות קודשיך". היתה זו דרכו לרמוז על שצריך להיעשות גם בהר הבית, והוא הוסיף כמגלה טפח ומכסה טפחיים: "לו רק יכולתי לומר את אשר על לבי..."

ב-1967 בעיצומה של מלחמת ששת הימים, גילה אריאל מעט מצפונות לבו. כרב צבאי צעיר, הוא הוצב כשומר בפתח מבנה כיפת הסלע, מקום המקדש המשוער. הוא היה משוכנע, כך סיפר, שהיכל התפילה המוסלמי יוותר ריק מאדם עד שתשלח המדינה את החבלנים ומטעני חומר הנפץ על גבם, כדי להסיר את המסגד, אבל הם לא באו.

"היעדר המעשה בהר הבית"

גם הרב ישראל רוזן, ראש מכון צומ"ת, איש מפד"ל, מתון הרבה מהרב אריאל, קשר בין "גזירת ההתנתקות וחולשת הציבור" לבין "היעדר המעשה בהר הבית". רוזן, דובר נוסף בכנס שהתקיים בשבוע שעבר, לא דיבר על הסרת המסגדים, אלא על הסדרת תפילה יהודית בהר, אבל הניתוח שלו היה זהה לזה של הרב אריאל: "כאשר יש חולשה בלב, בהר הבית, הדבר מתבטא באיברים המרוחקים ממקור החיות, בקצוות, למשל בגוש קטיף ובחבל עזה, ובמציאות של היום אכן יש לנו בעיה עם קצוות העם והארץ". רוזן הדגיש עם זאת: "כל ההתחזקות של המקדש היא עניין של מלכות בישראל, של הממלכתיות, ולא של אנשים פרטיים".

הרב דוד דודקביץ, רבם של רבים מאנשי הגבעות באזור השומרון סבור אף הוא ש"החולשה במקום המקדש, מקרינה על האיברים החיצוניים". דודקביץ, שגם הוא השתתף בכנס, הציע בשבוע שעבר לציבור לא להסתפק עוד ב"זעקה כלפי שמיא", "לא להפנות את השאלה הנצחית - 'עד מתי'? רק כלפי שמים, אלא גם כלפי פנים. אין כל כך ישרות לזעוק כלפי שמים 'עד מתי' כאשר אתם יושבים בבתיכם. הימים הללו קוראים לנו לאדם לעשות משהו. שלא יהיו ימים אלה כימים קודמים".

התפישה הזאת, הרואה בהר הבית מקור חיות וכוח, שמשפיע על המציאות שאליה נקלע עם ישראל - הן לטובה והן לרעה - משותפת כיום לרוב אנשי הר הבית. לפני 25 שנה הובילה האמונה הזאת את הרב ישועה בן שושן לזיהוי הר הבית כמקור יניקה שממנו שואבים אויבי ישראל חיות וכוח לפגוע בנו. בן שושן האמין כי "השליטה המוסלמית בהר הבית היא שורש הקלקולים בעם ישראל, ושליטה זו מקנה לאיסלאם מקור יניקה רוחני, שממנו שואבים מאמיניו את כוח חיותם בארץ". הוא ואחדים מחבריו העריכו אז, כי הסרת "השיקוץ" מהר הבית ופיצוץ המסגדים, תביא לעצירת הנסיגה מסיני. בסופו של דבר נגנזה התוכנית.

גם יואל לרנר שתיכנן לפוצץ את כיפת הסלע לפני כ-30 שנה, קיווה שהמעשה יביא לסיכול הסכמי ההפרדה בין מצרים וישראל. מייקל רוהן האוסטרלי שהצית את אל-אקצא ב-1969, אלן גודמן שפרץ ביריות להר ב-1982 וכנופיית ליפתא שכמעט הצליחה לפוצץ את כיפת הסלע ב-1984 - כולם לקו בנפשם, ורוהן ושניים מחברי כנופיית ליפתא אף אושפזו במוסד פסיכיאטרי. הם פגעו או שניסו לפגוע במסגדים לאחר שנחשפו לאידיאולוגיה משיחית קיצונית. במקרה של כנופיית ליפתא הואץ התהליך לאחר החבירה לגורמים פליליים-עבריינים. אחדים מאנשי תנועת כך הושמו בשנות ה-80 במעצר מינהלי, בחשד שהם מתכננים לפגוע במסגדים שעל הר הבית. קודם לכן, בסוף שנות ה-70 חשד השב"כ באחד מתושבי קריית ארבע, שאף הוא מתכנן פיגוע בהר הבית, אך לא הספיק לחקור אותו. האיש נרצח בפיגוע חבלני.

טובי החוקרים של המחלקה לסיכול חתרנות יהודית בשב"כ מנסים בימים אלה לשרטט את דיוקנו של המפגע הבא. מיטב אמצעי המודיעין מוקצים לסריקת הקבוצות שמתוכן עלול לצמוח ניסיון הפיגוע הבא בהר. לשב"כ יש מושג די ברור על דרך הפעולה שבה יבוצע הפיגוע, או ניסיון הפיגוע הזה: ירי ברקטה, טיל או פצמ"ר (מנשק גנוב, ככל כנראה) ממרחק מה, אל עבר המסגדים. במערכת הביטחון משוכנעים כי התקפה חזיתית, דוגמת אלה שתיכננו בעבר מפגעים יהודים, מועדת לכישלון, בעיקר בגלל התגבור הניכר באמצעי האבטחה בהר והפקת הלקחים מהניסיונות הקודמים. באשר לדמותו של המפגע או המפגעים הבאים, השב"כ החלטי הרבה פחות. הסיפור הבא ממחיש את מורכבות הבעיה.

"אף חוליה לא ידעה על רעותה"

שחר דביר זליגר, תושב המאחז עדי עד, שתיכנן פיגועי ירי בערבים, ונידון רק לפני כמה שבועות לשמונה שנות מאסר, סיפר לחוקריו כבר לפני חודשים רבים כי שלושה מחבריו תיכננו פיגוע בהר הבית ובשורת מסגדים נוספים. "אף חוליה לא ידעה על רעותה. הסיפור כולו היה ממודר", רשמו החוקרים מפיו.

זליגר נקב בשמות. אחד מהם היה מנהיג גבעות בולט מאזור השומרון. גם השני חי בשומרון, ואילו השלישי, מאזור חברון, כבר לא היה באותה עת בין החיים. הוא נרצח בפיגוע חבלני. למרות האמביוולנטיות שבה התייחסו החוקרים לעדותו של זליגר - מכיוון שמסר כמה עדויות סותרות - הוחלט לבצע בדיקה. הנורה האדומה נדלקה אצל החוקרים בעיקר בגלל שיוכם העדתי-השקפתי של החשודים. כולם היו בני העדה התימנית, וכולם היו "רמב"מיסטים", או בכינויים האחר "דרדעים". החשד העמיק עוד יותר לאחר שלחוקרים התברר שגם מתי שבו, אחד המורשעים מ"מחתרת בת עין", שאינו תימני, הוא חסיד השיטה הדרדעית. שבו, תושב חוות מעון שבדרום הר חברון נידון לשנתיים מאסר על אחזקת אמצעי לחימה.

הדרדעים, אנשי דור דעה, הם בני פלג קטן ביהודי תימן, ההולכים בעקבות הרמב"ם, גדול חכמי ישראל בימי הביניים ומגדולי הפוסקים בכל הזמנים, שהיה גם פילוסוף ורופא וחי במאה ה-12. הדרדעים מתייחסים אל פסקיו של הרמב"ם כאל המלה האחרונה והקובעת. הם טוענים כי הוא היחיד מאז רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה, שכתב חיבור על התורה כולה ונצמד להשקפותיה ולהשקפות חז"ל. הדרדעים נוטים להתעלם משרשרת פסיקות שניתנו בתקופות מאוחרות יותר, מספרות השו"ת (שאלות ותשובות) ואף מ"שולחן ערוך" שנכתב במאה ה-16. ביחוד תוקפים הדרדעים את "הקבלה המשיחית". "מורי" יחיא קפאח, שנולד בצנעה שבתימן ב-1850 נחשב למייסד זרם הדרדעים. נכדו, הרב יוסף קפאח, חתן פרס ישראל, שנפטר לפני כחמש שנים, זוהה כאישיות הרבנית החשובה ביותר הקרובה לזרם הדרדעים בדורנו, אף שהוא עצמו התרחק ממחלוקות הקשורות בהשקפתו.

בדיקת מנהגיהם של הדרדעים מהגבעות, שהוחשדו על ידי זליגר כמפגעים פוטנציאליים בהר הבית, ושל חבריהם, ציירה אורח חיים חריג ומוזר - ערבוב של תורות, אמונות, השקפות ובעיקר סגפנות קנאית, שבכמותה טרם נתקלו החוקרים עד אז. גבעה אחת שיושביה ניהלו אורח חיים כזה היתה גבעה 26 ליד קריית ארבע, שבה גידלו נתי עוזרי ואשתו לבנת את ילדיהם. מלבדם חיו במקום כמה רווקים. עוזרי (שנרצח לפני כשנתיים בידי מחבלים) ואשתו (בתו של שאול ניר, אסיר המחתרת היהודית לשעבר, שנידון למאסר עולם על חלקו ברצח הסטודנטים במכללה האיסלאמית בשנות ה-80, וכעבור שש שנים נחון על ידי נשיא המדינה), התגוררו תחילה במכונית עם מטבח קטן ומזרונים לשינה. בבית הקבע שלהם חיו השניים "מתוך קרבה לאלוקים ולטבע". משני צדי חדר המגורים, שלימים נהרס בצו כוחות הביטחון, הוצבו שתי מכולות מתכת. אחת שימשה מטבח, האחרת חדר ילדים. שעות ארוכות התהלך עוזרי בביתו, שקירותיו אבני כורכר חשופות ורצפתו בטון, כשהוא עטור תפילין.

בבית לא היה חשמל וגם לא מים זורמים או אסלה נשטפת. בבית המבודד על הגבעה גם לא היו טלוויזיה, מחשב, או מערכת מוסיקה. הקדמה, ובמיוחד החשמל ומוצריו, נחשבו בבית משפחת עוזרי כמעט לאויב. כשילדיהם חלו, טיפלו בהם השניים בלי אנטיביוטיקה. אחרי רצח בעלה, הצביעה לבנת עוזרי על הספר "גיא אוני" של שולמית לפיד, המתאר את ההווי והקשיים של מייסדי ראש פינה, כאחד ממוקדי ההשראה שממנו שאבה כוחות ותעצומות נפש. עוזרי נהג לעלות להר הבית באופן קבוע, וזאת בניגוד לדעת רוב פוסקי ההלכה כיום, באומרו שגם הרמב"ם עלה להר הבית.

"חסידות במגפיים"

בבת עין שבגוש עציון אין תימנים רבים, אבל העובדה שעופר גמליאל, נגר ואב לשבעה, אחד ממורשעי "מחתרת בת עין", המרצה כעתה עונש מאסר על ניסיון לרצח, נמנה עם בני העדה התימנית (אם כי אינו דרדעי), הספיקה לחוקרי השב"כ כדי לסמן גם אותו, בבדיקת "הקשר הדרדעי".

בת עין הוקמה ב-1989 על אדמות כפר עציון ועל אדמות נוספות שנרכשו מערבים באזור. המייסדים, דב הורוביץ, צבי אנוש והרב יצחק גינזבורג ביקשו לשלב בין היהדות האמונית לבין עבודת האדמה. הם כינו את עצמם "חסידות במגפיים". בבת עין חיות כיום יותר ממאה משפחות, רובן של חוזרים בתשובה. גם גרים רבים מתגוררים במקום. עשרות גברים ביישוב הם בעלי עבר צבאי עשיר, בצה"ל ובמערכת הביטחון. יש בהם לוחמי יחידות קומנדו מיוחדות וטייסים לשעבר, שבאו למקום מכיוון שביקשו לשלב עבודת שמים ועבודת אדמה. אחדים מתושבי בת עין משתייכים לחסידות ברסלב. קצתם טובלים במעיינות האזור, לעתים ביום ולעתים בשעות הלילה.

מלבד הערבים, הנחשבים אויבים, הוכרזה בבת עין מלחמה גם על החומרנות ("תרבות המערב"). כמעט בכל מקום ניכרת פשטות, בלבוש הנוטה לעתים לעליבות, בדרכי העפר הבלתי סלולות, בבית שבנייתו לא הושלמה. יש לתושבי בת עין כמה חוקים שעליהם הם שומרים בקפדנות: בבתים אין מקלטי טלוויזיה (מלבד אצל המעטים העוסקים בתחום התקשורת, קצתם שחקנים); התושבים, בפרט הנשים, חייבים להקפיד על צניעות מרבית (כיסוי ראש, גרביים ושרוולים ארוכים); והשימוש במוצרים מתוצרת גרמניה אסור.

תחומי העיסוק של התושבים מגוונים. אחדים מהם מגדלים גידולים אורגניים. אחרים עוסקים בקרמיקה ובכתיבת מזוזות וספרי תורה. כמה מהנשים עוסקות בפיסול, אריגה, תפירת טליתות ויודאיקה. מעטים כותבים שירה. בבת עין מתגוררים במאים, יוצרי ויטראז', מוסיקאים ואמני רקמה, מעצבי חנוכיות, פמוטות ונרות זיכרון. גם עסק משגשג אחד של קייטרינג לשמחות הוקם כאן. חקלאי בת עין מגדלים גפנים אורגניות ומייצרים יין אורגני. משפחה אחת מייצרת קמח אורגני, משלב זריעת החיטה ועד טחינתו. גם המחתרת היהודית האחרונה, "מחתרת בת עין" שביקשה לפוצץ עגלת נפץ ליד בית ספר בשכונת א-טור בירושלים, צמחה כאן.

"איבוד עצמי לדעת לשם שמים"

בגבעות הסמוכות לגבעת רונן שליד שכם, שאותה הקים רונן ערוסי, "רמב"מיסט" נוסף, חיות בסגפנות דומה קבוצות נוספות של צעירים. ערוסי, סופר סת"ם ומסגר במקצועו, היה אחד העצורים בפרשת "המחתרת" שאחדים מחבריה נחשדו השנה בקשר עם "מחתרת בת עין" ובכמה מעשי רצח ופיגועים בערבים. כמעט כל החשודים, ובהם גם ערוסי, שוחררו מחוסר ראיות. בהלוויה של נתי עוזרי, שבה נחטפה הגופה והיטלטלה במשך שעות בין ירושלים לחברון כשפניה חשופות, דיבר ערוסי על מותה של הריבונות הישראלית ולידתה המחודשת של הריבונות היהודית. כמה מיושבי הגבעות - ומבחינה זו ערוסי הוא דוגמה בלבד - מסויגים מההוויה הישראלית, או מנוכרים לה כליל, עד כדי התכחשות לריבונות ולשלטון של מדינת ישראל. לא רק עיתונאים מתקשים לתקשר עם יושבי הגבעות באזור יצהר ואיתמר, אלא גם נציגי רשויות החוק. אחדים מיושבי הגבעות באזור השומרון רואים במשטרה נציגים של "שלטון זר".

את האפיון, הכוללני משהו, של יושבי הגבעות בשומרון, משרטט דווקא עמיתם יוספי סימן טוב, תושב אחד המאחזים באזור תקוע. "הכל שם צומח מהאדמה", הוא אומר על חבריו מהשומרון, "גם האדם. החבר'ה של שכם הם אנשי יוסף", הוא מסביר. "אמת עד הסוף, בלי פשרה. הם מנסים לשוב אל תקופת התנ"ך. כאשר שכם אנס את דינה, שמעון ולוי יצאו לנקום ורצחו את כל יושבי עירו. אפילו אביהם, יעקב אבינו, כעס וקילל אותם. אנשי השומרון הם אנשים שהסבלנות אינה התכונה הבולטת שלהם. חלק מהם רוצים משיח עכשיו. ראש בקיר. אם הם היו מגיעים לגבעות שלנו, הם היו משתגעים מהקצב האטי. כאן הכל נבנה לאט ובמדורג. האדמה היתה מקיאה אותם".

בדרום הר חברון, יש שמבקשים משיח עכשיו ויש גם מי שמוכן להמתין בסבלנות. גם במאחזים שבאזור מעון זיהו חוקרי השב"כ ריכוז קטן של דרדעים. יאיר הר סיני, שנרצח ביריות מחבלים בקיץ 2001, הגם שלא היה דרדעי, גילם באורחות חייו פן אחד שהיה אופייני גם לדרדעים שבאזור מעון. הפן האקולוגי: את המים מעלים מבורות, את הלחם אופים בתנור הביתי מקמח מלא, ואת מוצרי החלב מייצרים מחלב העזים וכבשים המוחזקים בדיר סמוך. גם מטעי תאנים וכרמים מסייעים לכלכלת המשפחה.

הר סיני, לדוגמה, התקין על גג הבית שהקים בשתי ידיו, שבשבת רוח גדולה שסיפקה חשמל. הוא עצמו הקפיד לשבת על האדמה ולא על כיסא. בגדיו היו עשויים אריגים טבעיים, אפודת צמר לא מעובד שלבש גם בקיץ, כיפת צמר גדולה ונעלי בד. הר סיני, שנמנע משימוש ברכב ובנשק, היה מהלך בהרי חברון עטוף בטלית (גם בשעות שאינן שעות תפילה) ונושא תנ"ך בתיקו דרך קבע. בשונה מרבים מחבריו, ראה הר סיני בערבים מורי דרך, לא אויבים. הוא העריץ את אורח חייהם ואת קרבתם לטבע וראה בכמה מהם מודל לחיקוי.

אחד הראשונים שנחקרו בעת מעצרם על הדרדעים היה מתי שבו, בעצמו דרדעי ושכן של הר סיני. אחר כך הגיעו החוקרים אל בני משפחתו של הרב קפאח המנוח, וביקשו ללמוד מהם על הדרדעים. הם למדו את מה שיודע כל סטודנט שנה א' לפילוסופיה יהודית: שיטתו הפילוסופית של הרמב"ם מצטיינת דווקא בשכלתנות, לא במיסטיקה. עיקר השוני בהתנהלותם של הדרדעים נעוץ במנהגים ובדינים בחיי היומיום של היהודי, בעיקר בתחום התפילה, אך לא בענייני ציבור, כמו הר הבית. החוקרים הטריחו את עצמם גם אל אחד מחברי מועצת הרבנות הראשית, כדי ללמוד מקרוב על הרמב"ם ועל הפלג הדרדעי. הקורס העצמי הקצר בתולדות הדרדעים שערכו לעצמם חוקרי השב"כ צייר קבוצה חריגה, אך לחלוטין לא תמהונית.

המסקנה היתה שבגבעות חברון והשומרון התפתחה מוטציה חדשה של דרדעים. "הדרדעים החדשים" בגבעות נמשכו אל פסיקות הרמב"ם ב"משנה תורה" בגלל פשטותו נעדרת הפלפולים, הקושיות, הסברות והנוהגים, שאיפיינו חלק מהפסיקה שלאחריו. כך לדוגמה הדרדעים מאזור השומרון ערכו על דעת עצמם חופה וקידושין לאחד מחבריהם, בלי שנזקקו לשירותיו של רב מוסמך. הם הניחו שאין הם זקוקים לשירותיו של פוסק בן הדור הזה, שכן הרמב"ם כבר כתב הכל. רב היישוב יצהר, דוד דודקביץ, וראש ועד רבני יש"ע, רבה של קריית ארבע דב ליאור, שמעו על כך והתחלחלו. הם קראו לסדר את הדרדעים יושבי הגבעות, ודאגו לתקן מחדש חופה וקידושין.

הדרדעים החדשים הם לאו דווקא תימנים. אחד הבולטים שבהם הוא אליצור סגל, תושב עפרה וסופר סת"ם, המקורב לאנשי כך. סגל מלמד בישיבת הרעיון היהודי, שהקים בנימין זאב כהנא בתפוח. גם בתפוח יש דרדעים, "בעיקר בתפוח מערב", מדייק סגל. לפני שנים אחדות כתב סגל מאמר הלכתי העוסק בסוגיית מסירות הנפש בזמן מלחמה. המאמר פורסם בעלון נידח ששמו "בני הנביאים", תחת הכותרת "איבוד עצמי לדעת לשם שמים".

"בשום מקום בחז"ל", כתב סגל, "לא מצאנו גינוי לפעולות אלו, ואדרבא - אישים אלו נשתבחו בדרכם. והדבר פשוט וברור לכל מי שמבין אפילו מעט בדרכי המלחמה, שבכל מלחמה ישנם מצבים בהם על האדם להכניס עצמו בידיעה למצב שבו ודאי ימות, ואדם המתנדב לפעולה כזאת - גיבור וקדוש ייקרא".

על הדברים הללו יחתמו ודאי רבים, אבל סגל המשיך וכתב: "מותר לבצע פעולה הגורמת למוות, כפי שעשו אנשי מוצבים במלחמת יום הכיפורים ובעוד מלחמות בהן נלחמו באויב עד מוות, למרות שיכלו להציל את עצמם, או כדרך שעשה הקדוש ד"ר ברוך גולדשטיין בחברון, אבל נראה שאפילו מיתה ודאית יותר, כגון לפוצץ עצמו ברימון יחד עם אויביו שאז מיתתן ודאית, בלי ספק גם זה מותר ומצווה".

גם את הימים הללו מגדיר סגל "זמן מלחמה" - "אבל רק עם הערבים. לא עם היהודים". לדבריו, סוגיית הר הבית "אינה נופלת בגדר מסירות הנפש" שאליה התייחס בעבר. על הדרדעים, שהוא עצמו נמנה עמם, אומר סגל כי "ודאי שמי שרוצה לחדש את התורה ברוח הרמב"ם, ישאף לראות בפיצוץ המסגדים ובחרישתם באמצעות בולדוזרים. לא ייתכן שאדם יתפלל שלוש פעמים ביום לבניין המקדש ולא ישאף שיחרשו ויפוצצו את המקום. התפילה הרי אינה וירטואלית". יחד עם זאת, "כרמב"מיסט ששתי רגליו נטועות בקרקע", סבור סגל כי האנשים שבשמם נקב דביר זליגר באוזני חוקרי השב"כ לא התכוונו לפגוע בהר הבית. "אין שום תשתית שמאפשרת את חידוש עבודת המקדש, ולכן אין טעם לעשות זאת עכשיו", הוא אומר. גם פרקליטו של דביר זליגר, עו"ד אריאל עטרי, סבור שדבריו של מרשו לא היו מבוססים, וכי הדיבורים על פיצוץ מסגדים ופיצוץ הר הבית היו בגדר הבעת משאלה, או ליבון סוגיה, ולא בגדר תוכנית של ממש.

"התלהמות בעלמא, שבשוליים"

אנשי כך והציבור סביבם מהווים קבוצה נוספת שבה טמון פוטנציאל לביצוע פיגוע במסגדי הר הבית. עו"ד נפתלי ורצברגר, המייצג רבים מאנשי כך ותושבי הגבעות כשהם מסתבכים עם החוק, מעריך כי ככל שההתנתקות מתקרבת, כך גדל הסיכון שמישהו ינסה לשלוף את נשק יום הדין - פיצוץ הר הבית. "זו אופציה שמדברים בה יותר ויותר, ואם יש עשרה שמדברים, יש גם אחד שחושב על זה ברצינות. הסיכוי שהשב"כ יגיע לאחד כזה הוא קלוש. ניסיון העבר מלמד שזה איזה פרץ לא מתוכנן, לא מאורגן; החלטה אישית בנוסח ברוך גולדשטיין או שהיד אחר. זו יכולה להיות החלטה של יאוש רגעי, והיא תבוא מאדם שלא נשלט בידי רב או רבנים. בכלל, אין להערכתי רבנים שיאשרו דבר כזה. אלה גם אינם אנשים שנמצאים באיזה חוג מוגדר או תחת השפעה של איזה מנהיג".

ד"ר שלמה קניאל מאוניברסיטת בר אילן, היחיד שחקר מדעית את תופעת יושבי הגבעות, מתייחס אליהם כ"אוסף אינדיווידואליסטים". "אין שם אידיאולוגיה ברורה", הוא אומר, "אין ספר שניתן להגדירו כמורה דרך עבורם, אלא ערב רב של ספרים ואמונות. המשנה שלהם אינה סדורה. כל אחד והתמהיל שלו. אחד מתחבר לרוחניות, שני מתחבר לטבע, שלישי מתחבר לדת ורביעי מתחבר לקבלה. רובם מגמדים את הממלכתיות והממסד ומרגישים ניכור ואפילו עוינות כלפיהם". אבל הר הבית, אומר קניאל, מעסיק רק מעטים מיושבי הגבעות, ורובם נוטים להסתגרות ולהתכנסות בתוך עצמם, ואינם מנסים להשפיע על הציבור הרחב. "הסכנה תתעורר אם הם יתחברו לגורמים חיצוניים, עבריינים או מסיתים, שעלולים לגרור אותם לכיוונים מסוכנים", אומר קניאל.

"גורמים חיצוניים" מן הסוג הזה הם אנשי תנועות כך וכהנא חי, שהוצאו אל מחוץ לחוק. איתמר בן גביר, מאנשי כך, מגלה כי כעת נשקל "שימוש בהר הבית" כדי לטרפד את הנסיגה. אבל "לא מדובר בפיצוץ, אלא במחאה ציבורית בקנה מידה רחב". עם זאת, מעריך בן גביר כי "לא מן הנמנע שאנשים מיואשים, החשים שהם נרמסים על ידי הדיקטטורה של שרון, יקומו ויעשו מעשה. גולדשטיין עשה את מה שעשה אחרי שתנועת כך נפסלה".

אחדים מאנשי כך היו שותפים לפני שנים אחדות לתוכנית סודית, שלא מומשה, להגניב אל ההר חלקים מפורקים של מזבח, להרכיבו מחדש על ההר, ולהקריב בו קורבנות. גם נועם לבנת, אחיה של השרה לימור לבנת, המרכז כיום את החתמת החיילים על עצומה לסירוב הפקודה לפינוי יישובים, היה שותף לתוכנית הזאת. אחד המקורות שעליו מסתמכים אנשי כך הוא הגמרא, במסכת ברכות, דף י', עמ' א', המספרת על רתיעתו של חזקיהו המלך מלהביא לעולם ילדים, לאחר שחזה ברוח הקודש שצאצאיו יהיו חוטאים ומחטיאים. אלא שאז מורה הנביא ישעיהו לחזקיהו להתרחק מחשבונות המסורים בידיו של הקדוש-ברוך-הוא. גם אנשי כך מגדירים את הסכנות הנשקפות מפיצוץ המסגדים כ"חשבונות המסורים בידיו של הקדוש-ברוך-הוא". הם מסיקים מהגמרא על חזקיהו, שכאשר קיימת מצווה, כמו למשל הלכה א' בהלכות בית הבחירה של הרמב"ם - "מצוות עשה לבנות בית לה'" - יש להתעלם מן הסכנות ולקיים את המצווה כלשונה, בדיוק כפי שחזקיהו קיים את מצוות פרו ורבו למרות שידע ש"עתיד מנשה החוטא לצאת ממנו".

במעמד "סיבוב השערים", שמקיימת אגודת "אל הר המור" בכל ערב ראש חודש, נראה לא פעם הנוער של כך רוקד במעגל ומזמר וריאציה משלו ללחן העממי של "ייבנה המקדש", בנוסח: "ייבנה המקדש, יפוצץ המסגד" או: "ייבנה המקדש, יישרף המסגד". יוסי פלאי, בנו של הרב מנחם פליכס, מראשוני גוש אמונים שעומד מאחורי מעמד "סיבוב השערים" כבר כמה שנים, מעריך זאת כ"התלהמות בעלמא, שבשוליים". הוא מציין, כי "סיבוב השערים", שבו מקיפים אלפים מדי חודש את חומות ההר, תוך שירה, תפילות וריקודים, מושך אליו ציבור רחב, המוצא במעמד אפשרות לבטא את הערגה והכיסופים למקדש, מבלי לעבור על החוק, תוך תיאום והשגחה של המשטרה וכוחות הביטחון.

הפעילות של פלאי ואגודת אל הר המור מבטאת את ההתרחבות הניכרת של המעגלים העוסקים כיום בסוגיית הר הבית, כמו גם את ההתרחבות של מעגל הפוסקים, בעיקר מקרב הציבור הדתי-לאומי, שאינו אוסר עוד על עלייה להר הבית, ומתיר ביקורי יהודים במקום במגבלות הלכתיות מסוימות. לשינוי הזה בפסיקה שותפים, בין היתר, ועד רבני יש"ע וגם קבוצות מישיבת הר עציון ומישיבת ברכת משה ממעלה אדומים, העולות להר ביחד עם רבניהן.

לא כל מי שמשתתף ב"סיבוב השערים" מתיר לעצמו לעלות ולבקר בהר הבית. כמה מהמשתתפים מצייתים לפסקי ההלכה האוסרים על כניסה להר בימינו. ב"סיבובי השערים" השתתפו עד היום הרב שאר ישוב הכהן, רבה של חיפה; הראשון לציון הרב מרדכי אליהו; הרב דב ליאור, ראש ועד רבני יש"ע; הרב זלמן מלמד מבית אל, ואפילו הרב שלמה אבינר, שנמנה עם המתנגדים החריפים (מסיבות הלכתיות) לעלייה להר הבית בימינו.

מלבד אנשי כך וכמה מיושבי הגבעות ו"הדרדעים החדשים", מסומן פוטנציאל לפיגוע במסגדים גם בעולם הקבלה, שממנו שאב לפני 25 שנה ישועה בן שושן את ההשראה לתוכניתו לפיצוץ המסגדים. עינו של השב"כ פקוחה גם על ישיבות שרבים מתלמידיהן הם חוזרים בתשובה, כישיבת שובו בנים של ברסלב ברחוב מעלה חלדיה שבעיר העתיקה. את הפוטנציאל של הרס המסגדים ממניע אידיאולוגי טהור לא קשה לאתר. הוא פרוש במאות ספרים, כתבים, חוברות ומאמרים, שראו אור במשך השנים.

אלא שניסיון העבר מלמד שמתכנני הפיגועים בהר הבית, שאחריהם לא נוהל מעקב ושנתפסו רק במקרה, היו דמויות בלתי מוכרות, ספק דתיות, משולי החברה, לאו דוקא מתנחלים, שלרוב אף לקו (קלינית) בנפשם. הם ניסו לפגוע בהר לאחר שנחשפו לאחת מן האמונות, הפסקים או ההשקפות שמבטאים הזרמים המוכרים. החיבור הנעלם הזה הוא הסיוט הגדול של שירותי הביטחון. הפוטנציאל, יודעים כולם, קיים.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-2/1/2005 04:34 לינק ישיר 

מצורף קובץ






דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-2/1/2005 07:31 לינק ישיר 

אבותינו הקדושים הכירו כבר בתימן את סכנתה של כת זו.

יש רבים שעד היום לא הבינו מדוע נלחמו בהם.

כשקמים צעירים, ןמחליטים שאבותיהם הין טיפשים ונבערים, עובדי עבודה זרה (הכוונה לקבלה), משמיצים את דורות שלפניהם, זה מה שקורה בסוף.

התחלתי בעבר לקרוא את הקדמתו של הרב יוסף קאפח לתרגומו לספר המורה. הפסקתי כי לא יכולתי שאת.

כמה זלזול בגדולי הדורות, בפוסקים אחרים שלא עמדו דום לנוכח משנתו ופסיקותיו של הרמב"ם.

חכמינו אמרו "עשה לך רב". אין לי בעיה עם מי שהולך אחרי הרמב"ם בכל הליכותיו, אבל למה לפסול את כל הדעות האחרות.

ח"ו בחינת "לא אללה איל הרמב"ם וי' קאפח רסול הרמב"ם"





דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > אקטואליה וחדשות > בחדרי חרדים > הדרדעים והמפגע הפוטנציאלי
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר