בית פורומים בחדרי חרדים

קצת תורה לפרשת "מצורע"

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-15/4/2005 10:46 לינק ישיר 
קצת תורה לפרשת "מצורע"

לקוח מן האתר של הרב "אמנון יצחק"



''..וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּע'' (ויקרא י''ד, ג')

ולכאורה היה צריך להיות כתוב 'והנה נרפא הצרוע מנגע הצרעת'?

בדרך הטבע אין תרופה לצרעת ורק על ידי זה שהצרוע חזר בתשובה נרפא נגע הצרעת. ואם כן, איך ''נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת''? התשובה היא: ''מִן הַצָּרוּע''!
כשאדם חוזר בתשובה מאהבה הרי אפילו הזדונות נהפכים לו לזכויות. וזה מה שאומר הפסוק: ''וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת'' כלומר הנגע עצמו, שהיא העבירה והזדון נהפך לרפואה ולזכות וכל זה בזכות ''הַצָּרוּע'' שחזר בתשובה אמיתית. (רבי שמואל די אוזידא, בהקדמתו למדרש שמואל על מסכת אבות)


תירוץ אחר אומר ה'חתם סופר': ''וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּע'', רק אחרי שהיה צרוע, עשה תשובה. ולכן צריך להביא קרבן לכפרה (למרות שהצרעת עצמה מכפרת, כפי שאומרת הגמרא בברכות ה': 'כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו, אינן אלא מזבח כפרה') על שלא התעורר לחזור בתשובה בלא יסורים. מה שאין כן אם היה חוזר בתשובה עוד לפני היסורים, הרי היה מתכפר לו בלא קרבן ולא עוד, אלא שהזדונות נעשים לו כזכויות.

*

''..תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן'' (ויקרא י''ד, ב')

אומר ה'כלי יקר': מכריחו שבעל כורחו שלא בטובתו יובא אל הכהן לבקש ממנו רפואה לדעת מוסר השכל, כי אילו הלך מתחילה מרצונו לבקש תורה משפתי כהן ולהיות מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום ושלא לשלח מדנים בין אחים בשוט לשונו, אז לא היה בא לידי צרעת ומאחר שלא עשה זה מרצונו בהיותו 'בריא אולם' (תהילים ע''ג ד'), הנה עכשיו ''וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן'' בעל כורחו, לבקש ממנו דרך התשובה.

וזהו שנאמר: ''זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן'' (ויקרא פרק יד), כי ביום שיחדש לב טהור בקרבו ויקבל עליו לשוב בתשובה, בו ביום יובא בעל כורחו אל הכהן ללמוד ממנו דרך ה'. ולשון ''וְהוּבָא'' אינו מדבר בהעתק ממקום למקום, אלא מדבר בהעתק לבו מן הדרך הרע אשר היה בו אל הדרך הטוב והוא שיקבל עליו להתקרב אל הכהן ולבקש תורה מפיהו. ועל זה אמר ''זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת..'' ואח''כ משקבל עליו להיות 'טהור המחשבות' ו'טהור עינים' מראות ברע (כונתו: שאדם הוא לא חֶפץ. ולכן אי אפשר לקחת אותו ממקום למקום, כיון שהאדם מצוי היכן שמחשבתו מצויה וכפי שפירש רש''י על הפסוק: ''קַח אֶת אַהֲרֹן'' (ויקרא ח' ב') 'קחנו בדברים ומשכהו'. כך גם כאן הכונה של ''וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן'' - שמבחינה השקפתית, ישנה את התנהגותו ומחשבתו לדוגמת הכהן, שיהא 'טהור מחשבה' ו'טהור עינים' מראות רע באנשים), אזי ''וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ'' (ויקרא פרק יד) - אותו עון שגרם לו הצרעת.
והוצרך לומר ''מִן הַצָּרוּע'', להורות שהרפואה הנפשית באה לו מצד שהיה ''צָּרוּע'', כי הצרעת הכריחו אל התשובה ואע''פ כן, הקב''ה מקבל תשובתו אע''פ שנעשית על צד ההכרח וההעדר הכרוך בתשובה כזו.

*

''וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ..'' (ויקרא י''ד, ט')

אומר ה'כלי יקר': פרט את ראשו וזקנו וגבות עיניו. לפי דרכנו נוכל לומר שלכך פרט שלשה ראשי אברים אלו, לפי שהם קרובים אל שלשה ראשי עבירות אשר עליהם באים הנגעים.
''אֶת רֹאשׁוֹ'' - לכפר על גסות הרוח, הרוצה להיות לראש לכל דבר, כמו שנאמר (ישעיהו ג' ט''ז י''ז): ''יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּוֹת {נְטוּיוֹת} גָּרוֹן.. וְשִׂפַּח ד' קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן..''
''וְאֶת זְקָנוֹ'' - הם השערות סביב לפיו, לכפר על פי המדבר בלשון הרע,
''וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו'' - לכפר על צרות העין.

*

''..כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת'' (ויקרא י''ד, ל''ה)

פירש''י בפסוק ל''ד: ''וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת'' - '(ויקרא רבה) בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר וע''י הנגע נותץ הבית ומוצאן'.
ולפי''ז פירש ה'אמרי אמת': שלכן אמרה תורה ''כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת'', כי באמת זה לא נגע, אלא בשורה טובה.

*

''זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע..'' (ויקרא י''ד, ב')

אומר הגאון מוילנא: על הגמרא (פסחים קי''ח.): 'אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר בחבירו ראוי להשליכו לכלבים. שנאמר: ''לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ'' וכתיב בתריה: ''לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא'' וקרי ביה לא תשיא' מכאן ביאור למאמר חז''ל תמוה: 'אמר רב פפא לית דעניא מכלבא ולית דעתיר מחזירא' (שבת קנ''ה) (תרגום: אין עני מכלב ואין עשיר מחזיר). דלכאורה אינו מובן למה מספר לנו זאת.
אלא כי באמת כל התורה מפי הגבורה שמענו ועם כל זה אנו רואים כי לא כל הלאוין שבתורה שוים בעיני הבריות. כי יש לאוין שהעולם נזהר בהם עד מאד, כגון ''וְאֶת הַחֲזִיר..לֹא תֹאכֵלוּ'' (דברים פרק יד) שאם רואה אדם בחברו שאוכל חזיר, יפרוש ממנו ולא ירצה להתחתן עמו ויבוש לדבר עמו. מאידך, יש לאו חמור מזה הרבה וקל הוא בעיני האדם וכצחוק נחשב הוא בעיניהם, כגון לדבר לשון הרע. נמצא כי הלאו של ''חֲזִיר'', הוא 'לאו עשיר', כי הכל יראים ממנו. והלאו דלשון הרע, הוא 'לאו עני' שאין מי שירא ממנו.

אמנם חז''ל אמרו: 'כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים' והטעם בזה, כי גם המספר, דרכו תמיד לנבוח ככלב. זהו שאמר רב פפא דרך רמז, 'לית דעני מכלבא', רצה לומר לית (אין) 'לאו עני' (יותר) מלשון הרע, 'ולית דעתיר מחזירא', ואין 'לאו עשיר' מהלאו ד''וְאֶת הַחֲזִיר..לֹא תֹאכֵלוּ'', שהכל יראים ממנו.
*


''וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים…וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב'' (ויקרא י''ד, ד')

למה צריכים להביא ארבעה מינים דוקא?

אומר רבנו יוסף חיים מבגדד ב'אדרת אליהו': יש 'ארבע כתות אין מקבלות פני שכינה' (סוטה מ''ב.), ר''ת חשמ''ל: חניפים. שקרים. מספרי לשון הרע. ליצים.
המשותף לכל הכתות הללו הוא שהן חוטאות בעון הלשון. כנגד אותן ארבע, שחוטאות בעון הלשון, אומרים למצורע שיביא ארבעה מינים, כדי שיזכור שיש 'ארבע כתות שאין מקבלות פני שכינה' ומכאן ולהבא יזהר!



אומר הרמב''ם ב'פרקי אבות', שיש חמשה סוגים של דבורים:
דבור של 'מצוה' - כגון: תורה, מצות..
דבור 'אהוב' - כגון: מוסר, ספורי צדיקים..
דבור 'מאוס' - כגון: דברים בטלים..
דבור 'שנוא' - כגון: לשון רע, הוצאת שם רע, שקר וכד'..
דבור 'מותר' - כגון: בעניני פרנסה, מכולת וכד'..

המלוי של האות פ' (פה) הוא האות ה'. וזה בא לומר שיש חמשה סוגי דבור בפה.
כך אומר ה'אדרת אליהו' והוא מוסיף: ש''שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע'' (קהלת פרק ח) מי ששומר את פיו לדבר רק דבורי מִצְוָה - הוא לא ידע לדבר לשון הרָע. לכן מהי אפוא תקנתו של המדבר לשון הרע? אם ת''ח הוא? - שיעסוק בתורה!.
אצל גדולי ישראל רואים שהם הופכים את הדבור שנקרא 'מאוס', ללמוד דרך בעבודת ד', בבחינת ''בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ'' (משלי ג' ו') ובכך הם הופכים אותו לדבור 'אהוב'.

וכבר סיפרנו כיצד הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ''ל היה מקיים ''בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ'' כשקבל 'פרימוס' מארה''ב ולא ידעו כיצד להפעיל אותו. אמר: ''בודאי יש דף הוראות''. חפשו ומצאו. אמר: ''הנה הוכחה שתורה משמים! כי אם 'פרימוס' לא שולחים מאמריקה ללא דף הוראות, אז קל וחומר, שעולם לא בונים ללא דף הוראות...''



יש קרבן של מצורע עשיר ויש קרבן של מצורע עני.

''וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן…: וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו…'' (ויקרא י''ד, כ' - כ''א) ובסוף קרבן העני כתוב: ''וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן…יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר עָלָיו...'' (ויקרא י''ד, כ''ט)

למה בפסוק כ' כתוב ''וְכִפֶּר'' ובפסוק כ''ט כתוב ''לְכַפֵּר''? מה ההבדל בין דל לעשיר?

אומר ה'משך חכמה': צרעת באה על גסות הרוח. מילא, כשאדם עשיר נהיה בעל גאוה, אפשר לסבול זאת. הוא יקבל צרעת ועם מעט בזיונות הוא יפסיק. אבל דל גאה?! גם עני וגם גסות הרוח?! איך אפשר ''להסתדר'' אתו?! כאן צריך רחמי שמים שיתכפר לו.
לכן בעשיר, אומרת התורה ''וְכִפֶּר'' הכהן כי הקרבן הוא כפרתו המושלמת. אבל בעני, יעשה כהן את סדר ההקרבה כדי ''לְכַפֵּר'', אך עדין צריכים רחמי שמים והמשך תקון המידות.




''כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן…וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם'' (ויקרא י''ד לד)

רש''י אומר: 'בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר וע''י הנגע נותץ הבית ומוצאן'. אבל חז''ל אומרים: 'על שבעה דברים נגעים באין.. ועל צרות העין' (ערכין דף טז.).
במדרש נאמר (ויק''ר י''ז, ב'): 'אדם אומר לחבירו: ''השאילני קב חטים'' ואמר לו: ''אין לי''! ''קב שעורים'' ''אין לי''! ''קב תמרים'' ''אין לי''! אשה אומרת לחברתה: ''השאילני נפה'' היא אומרת: ''אין לי''! ''השאילני כברה'' ואומרת: ''אין לי''! מה הקב''ה עושה? מגרה נגעים בתוך ביתו ומתוך שהוא מוציא את כליו, הבריות רואות ואומרות: ''לא היה אומר: אין לי כלום? ראו: כמה חטים יש כאן! כמה שעורים! כמה תמרים יש כאן'!
האמת היא שדוקא יש לו מכל טוב, אלא שהוא כילי ומסרב להשאיל לחברו מטעמי צרות עין. למחרת, כשבאה עליו הצרעת, מגיע הכהן ומורה בראש וראשונה להוציא את כל הכלים אל מחוץ לבית ואז באים השכנים לעזור לו להוציא את הציוד ורואים שיש לו ''בכל מכל כל''; חטים, שעורים, תמרים, נפה וכברה…
כשבא הכהן לבית, צריך שיזה על הבית. והיכן מזים? הדין הוא, שמזים על המזוזות ועל המשקוף. ברם, כשמדובר ב'צרעת אדם' מזים על הבהונות ועל תנוך האזן. מדוע?
מפני שהצרעת באה על האדם בגין לשון הרע. וכי למה ברא ד', אצבעות כמו יתדות, בכדי שיחזיקם באזן ולא ישמע לשון הרע! אבל בבית - הבעיה היא בצרות העין. הוא סגר את הדלת מפני השכנים, לכן עתה צריך להזות על הפתח! כך מסביר ה'משך חכמה'.

בענין לשון הרע, אומר ה'חפץ חיים': אם עושים חשבון רואים עד כמה הענין חמור: נניח שאדם מדבר לשון הרע חמש מילים בכל יום. בשבוע הוא עושה 35 עבירות. בחדש הוא עושה 150 עבירות ובשנה 1800 ובמשך שני חייו (שבעים שנה) יותר מ-100,000 עבירות!!!
ומאחר שמכל מלה נברא מלאך מקטרג, הגע בעצמך, להיכן אתה הולך? ולאיפה בעצם אתה מוביל את כל הכבודה הזאת שלך איתך?!




דווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-15/4/2005 11:33 לינק ישיר 

ישר כחך!






ומדוע לא יראתם לדבר?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-15/4/2005 12:20 לינק ישיר 

חן חן, כייף לראות כאן גם דברים כל כך פשוטים, ובעצם הכי הכי חשובים.

רjjה



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-15/4/2005 16:58 לינק ישיר 

יישר כח

הדפסתי ואקרא בע"ה בשבת



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-2/4/2011 21:29 לינק ישיר 



תוקן על ידי motag ב- 02/04/2011 21:31:03




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-30/3/2014 07:55 לינק ישיר 

.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > אקטואליה וחדשות > בחדרי חרדים > קצת תורה לפרשת "מצורע"
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר