בית פורומים בחדרי חרדים

יהודי / גוי...

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-25/6/2002 02:27 לינק ישיר 
יהודי / גוי...

קרוע - איתמר מור

סיפור חייו של יעקב נקש, אוטודידקט ומומחה בעל שם להדברה ביולוגית,
מתפתל דרך ילדות בכנסייה בצרפת, אב שזהותו עלומה, כומר שגילה לו כי הוא
יהודי והתאקלמות סופית ככל הנראה בקיבוץ שדה-אליהו. היום, נשוי ואב לילדים
בוגרים, הוא מנהל את מפעל ההדברה ומקיים אורח חיים יהודי, אבל מדי פעם נתקף
געגוגעים לריחות הילדות, לתפילות בכנסייה, לחיבוק של הנזירות, ולא יכול
להשתחרר
שדות קיבוץ שדה-אליהו, שעת בוקר מוקדמת. ליד מפעל ההדברה הביולוגית
עומד יעקב נקש ובודק מלכודות פרמון: מלכודות המושכות חרקים באמצעות
פרומונים, חומרי ריח שמפרישים חרקים לצורכי תקשורת. נקש, חבר הקיבוץ ומנהל
מפעל ההדברה הביולוגית של שדה-אליהו, לא למד מעולם את מקצוע האנטומולוגיה
(מדע החרקים) באופן ממוסד, אבל הוא נחשב למומחה בתחום בקנה מידה עולמי.
בביתו הקטן מצטנעים בין המדפים אלבומים עמוסי תמונות עם שגרירי מדינות,
מדענים ואנשי מחקר.
סיפור חייו של יעקב נקש מתפתל דרך כנסיות ומנזרים בצרפת, בהם בילה את שנות
חייו הראשונות כנער המייעד עצמו ללימודי כמורה. "אבא הוא אוטודידקט", אמרה
לי פעם בתו עינת. "היכולת הזו נובעת כנראה מן הצורך לשכוח את הגעגועים למי
שהיה פעם ולחפות על הקריעה הפנימית שהוא מרגיש".
עד היום חצוי נקש בנשמתו. דוק של געגוע נוסטלגי עוטף את פניו כשהוא מדבר על
הימים בהם שהה במסדרונות הכנסייה, לקראת הפיכתו לכומר. "באחת השבתות התארח
בקיבוץ הרב גורן", מספר נקש. "הוא אמר לי: יעקב, אתה ספוג לגמרי. צריך ממש
לסחוט אותך מהכל. וזה באמת ככה. כל הזכרונות שלי נקשרים לא רק בזמן או
במקום, אלא גם בחושים. צלילי העוגב, מילות התפילה, ריח הקטורת - הכל חי
בתוכי עדיין, ולכן גם הרגשות פשוט צצים בעקבותיהם".
הרב גורן, שהיה אחד הרבנים שטיפלו במקרה המיוחד של יעקב נקש, סבר שכדי
להתנתק מעברו הנוצרי חייב נקש למחות כל זכר מאותו עולם. "הרב גורן הגיע אלי
לחדר וכמעט נפל במקום. על השידה הוא ראה צלב עץ ולידו תמונה שלי ממסדר
ה'נומבוסקו'. לצדם היתה מונחת מיסה (ספר תיפלות נוצרי) מהודרת עם קטיפה.
הוא אמר לי: 'אתה צריך לשרוף את כל זה. אסור שיישאר לך כל קשר עם העולם
ההוא'. אז שרפתי הכל. היום אני קצת מצטער שעשיתי את זה. הגעגועים שלי לא
השתנו, ולחפצים לא נותרה כל משמעות דתית בעיני. אלה היו זכרונות ילדות
יפים, וחבל שהשמדתי אותם".


"מרסל נקש, אתה יהודי"


נקש נולד בשנת 1939 בעיר ניס שבצרפת. כבן למשפחה יהודית מתבוללת, הוא
הוטבל לנצרות וקיבל את השם מרסל פייר ז'אק נקש. כמו בנים למשפחות נוצריות
אחרות שנשלחו להתחנך במוסדות פנימייתיים של הכנסייה כדי לקבל חינוך נוצרי
טוב, גם שנות ילדותו של נקש עברו עליו בבתי ילדים, כשהכמרים והנזירות שימשו
לו ולילדים האחרים הורים ומחנכים. "הם והמשפחות הנוצריות אצלן הייתי מתארח
היו כל עולמי. זה היה כמו חיבוק תמידי", מספר נקש. "אמא שלי היתה מגיעה מדי
חודש לבקר אותי, אבל אף פעם לא הייתי רץ אליה. לא היה בינינו קשר שבין אמא
ובן. המשפחה שהקמתי שנים אחר כך היתה עבורי חידוש וגם סוג של אתגר. זה אולי
יישמע מוזר, אבל בתקופה שקדמה לנישואיי חשבתי לא פעם אם אוכל לאהוב את
ילדיי. בהתחשב בעובדה שלא הכרתי תא משפחתי רגיל, המחשבה הזאת היתה טבעית
לגמרי".
המסדר הנוצרי אליו השתייך נקרא, כאמור, 'דומבוסקו', והוא מייעד את חניכיו
לחיי סבל ונתינה. "אני זוכר שהיינו מקבלים בדואר חבילות שנשלחו על ידי
הנזירות מבית הילדים, ונדרשנו לחלק את תכולתן. אם היה נשאר משהו מהחבילה
בשבילי, הייתי שמח. אם לא היה נשאר, הייתי צריך להיות מאושר. אני מאמין שמי
שגדל כך צומח להיות אדם ישר והגון".
כשהיה בן שש-עשרה החליט נקש להיות כומר ומיסיונר. לפני תחילת לימודי הכמורה
קיבלו החניכים צ'ופר: שבוע של תענוג חומרי. "בפעם הראשונה בחיים אכלתי טוב,
הלכתי לקונצרטים, ראיתי הצגה בתיאטרון... כל מה שנמנע מאיתנו עד עכשיו.
ייתכן שזה היה מין מבחן אופי: האם אתה ראוי להיות כומר, או שהסנוור החומרי
כל כך חזק עבורך, שתוותר ותיכנע.
"באחד הימים התקיים יום ספורט בעיירה ברוטן שעל חוף האוקיינוס האטלנטי.
בשלב מסוים עמדנו כמה חבר'ה על צוק בגובה עשרים מטרים, והתערבנו בינינו מי
יהיה הראשון שיעז לקפוץ למים. הייתי צעיר וטיפש וקפצתי. במים היו סלעים
ונגרמו לי מספר שברים, ופוניתי לבית החולים של הכנסייה. לצדי בחדר שכבו
שלושה קרדינלים מהמועצה העליונה של הוותיקן. הקשבתי לשיחותיהם, שעסקו בעיקר
בדברי גנאי על היהודים ועל בני דתות נוספות. ה'נומבוסקו', המסדר שאליו
השתייכתי, אוסר על כל גילוי של לשון הרע, ודבריהם של אנשי הדת התמיהו אותי
מאוד. באחד הימים לא התאפקתי והערתי להם על דבריהם, ואחד הכמרים אמר לי:
'אם אתה מדבר ככה, סימן שאתה לא נוצרי. אתה בטח יהודי או בודהיסט!'. עד
היום אני זוכר את עוצמת הפגיעה מדבריו. אני, שעמדתי להיות כומר, מה יכולתי
להיות אם לא נוצרי?! מצד שני, הדובר היה איש דת רם מעלה, ודבריו נחשבו
בעיניי.
"כשהשתחררתי מבית החולים ניגשתי לראש הכמורה בבית הספר שבו למדתי ושאלתי
אותו האם ייתכן שאני בן דת אחרת. היה לי חשוב מאוד לקבל אישור מגורם סמכותי
שאכן אני מי שאני. הכומר פרץ בצחוק גדול שממנו אמור הייתי להבין שאני מדבר
שטויות, ובאמת נרגעתי.
"כמה ימים אחר כך לקחו אותנו לפאריס כדי לשמוע דרשה מראש הכמורה בצרפת,
טישראם. טישראם היה חסיד אומות העולם ועזר להרבה יהודים בשואה. עבורנו,
בחורים שעמדו להיות כמרים, לשמוע את האב טישראם היה כבוד גדול, והאחראים
עלינו נתנו לנו הוראות ברורות איך להתנהג במהלך הדרשה ולאחריה. בסיום הדרשה
היינו אמורים לעבור על פניו, בלי להביט בו, ולנשק לטבעת שעל ידו. עד היום
אין לי מושג למה, אבל כשהסתיימה הדרשה הדהדה בראשי אותה הערה שאמר לי
הקרדינל בבית החולים. בידיעה של רגע החלטתי לשאול את האב טישראם האם ייתכן
שאני לא נוצרי. כשהגיע תורי הרמתי את הראש וביקשתי מטישראם רשות לדבר איתו
שתי דקות ביחידות כדי לדעת האם אני באמת נוצרי. לטישראם היו ביד רשימות של
כל התלמידים, הוא הציץ ברשימה ואמר: 'מרסל, בוא איתי'. באולם החלה להיווצר
מהומה, אבל האב טישראם ביקש מהשאר לצאת לאוטובוס ולחכות לי עד שאצא. נכנסנו
למשרד צדדי והוא נעמד מולי. ראיתי שטישראם החוויר מאוד, והתחלתי לפחד שאולי
בחוצפתי גרמתי לו להתקף לב או משהו כזה, אבל אז הוא אמר 'מרסל נקש, אתה
יהודי. אני הצלתי את אמא שלך ואת המשפחה שלך מהגרמנים'.
"באותו רגע הדברים שלו לא אמרו לי כלום. לא הבנתי מה אמא שלי קשורה לכל
הנושא, ולמה וממה היה צריך להציל אותה. לא ידעתי בכלל שהיתה שואה. הדבר
היחיד שהאוזניים שלי קלטו היתה הידיעה שאני יהודי. הכומר ניסה להרגיע אותי
ואמר שהוא ידאג לי ויטפל בי, אבל לי הדבר כבר לא שינה. הייתי מזועזע".


עלייה לרגל, לארץ הקודש


הידיעה בדבר יהדותו טלטלה את נקש הצעיר. הכומר טישראם שלח אותו חזרה
אל אמו בניס, ודאג שהרב המקומי יתייצב בבית האם כדי לדרוש בשלום הנער.
יעקב, שלא ראה יהודי מימיו, הביט נדהם באדם לבוש השחורים שעמד על סף דלתם
ביום המחרת והציג עצמו כרב שאלתיאל, רב העיר ניס וידידו של האב טישראם. הרב
שאלתיאל הציע ליעקב לחזור עמו לפאריס, ונקש שרק רצה לברוח קפץ על המציאה.
במשך כמה שבועות מצא את עצמו משוטט ברחבי פאריס, עד שהרב שאלתיאל הציע לו
כרטיס הפלגה ממרסיי לארץ הקודש. "אני זוכר עד היום כמה התרגשתי", נזכר נקש.
"הרב שראה כמה אני מתרגש, החל לבכות. הוא כנראה היה בטוח שהצליח לגעת
בנקודה היהודית שלי, אבל עבורי היתה הנסיעה קיום מצוות עלייה לרגל שכל
נוצרי אדוק מחויב בה. הרב חשב על ירושלים, הראש שלי היה בבית-לחם, נצרת
וטבריה".


כשהגיע לישראל שם פעמיו לקיבוץ גשר, אך לאחר זמן קצר החליט לעזוב ולשוב
לצרפת. רגע לפני העלייה על האונייה תפס אותו הרב שאלתיאל ששהה בדיוק בארץ,
ושכנע אותו לנסוע לשבת אחת בלבד לקיבוץ שדה-אליהו שבעמק בית-שאן.


"היה יום שישי גשום במיוחד", נזכר נקש. "הגעתי רטוב עד לשד עצמותי לקיבוץ
אחרי שרצתי את כל הדרך מהצומת לשער. אחרי שעברתי את השער נעצרתי כי שמעתי
שירה יפה, נוגעת ללב. התחלתי לרוץ לכיוון חדר האוכל שאז היה גם בית הכנסת
של הקיבוץ, ובלי לדעת מה מחכה לי פתחתי את הדלתות והתפרצתי פנימה. כל
העיניים הופנו אלי. כאדם מחונך הורדתי מיד את הקסקט שהיה לי על הראש,
ועדיין כולם מביטים בי. מקצה חדר האוכל הגיע אחד החברים שכנראה ידע שאני
אמור להגיע, הלביש לי את הקסקט ולקח אותי לשבת לידו בשולחן. בינתיים התפילה
המשיכה. קיבלתי סידור ובאופן טבעי הפכתי אותו לצד השני והתחלתי לדפדף כמו
בספר כתוב לטינית. כשראיתי שאני לא מבין מילה, הוצאתי מהכיס שלי את המיסה
והתחלתי להתפלל.
"בעמוד הראשון של המיסה היתה תמונה גדולה של ישו על הצלב מחזיק בידיו את
הלב שלו, ואש בוקעת מהלב. בבת אחת הרגשתי איך כל העיניים ננעצות בי שוב.
החבר שהיה על ידי סגר את המיסה, ואני, שכעסתי מאוד, התחלתי לצעוק עליו
בצרפתית. אנשים סימנו לי להיות בשקט ולהפסיק לצעוק, וכך, תוך שאני הורס את
תפילת קבלת שבת לכל חברי הקיבוץ, סומנה הכניסה שלי לשדה-אליהו".
משם והלאה התנהלו חייו על מי מנוחות פחות או יותר. אנשים לא תמיד הבינו
אותו, בייחוד בהתחלה, כשעוד היה בורח מדי יום ראשון מהקיבוץ לכנסייה או
חוגג את חג המולד. אבל הוא נשאר בשדה-אליהו כי לא התערבו לו בחיים.
"בצרפת ידעתי שהעבר הנוצרי עם הדילמה היהודית שלי ימשיכו לרדוף אותי. כאן
מצאתי לי חופש. יכולתי לחשוב ולהירגע בלי שיאמרו לי מה נכון ומה לא נכון.
קיבלתי חדר עם החברים שידעו שאני משונה בגלל הקשרים שלי עם הנצרות, אבל היו
מוכנים לחיות עם זה כי עבדתי טוב. נתנו לי כללים מסוימים שעליהם הייתי חייב
להקפיד כל עוד אני בקיבוץ, למשל לא לעשן בשבת, אבל אולי בזכותם נשארתי
בקיבוץ. סדר היום שכלל עבודה, תפילה וחדר אוכל הזכיר לי תקופה אחרת ומאושרת
בחיים שלי, התקופה שבה הייתי בבית הילדים, ולכן גם החלטתי שלא לחזור
לצרפת".


כינור בפינת הבית

בשלב מסוים הבינו בקיבוץ שצריך לדאוג לזהות היהודית של נקש ושלחו
אותו לישיבת כרם ביבנה.
"הרבה פעמים שואלים אותי אם אני דתי, ואני עונה שלא. אני אומנם הולך עם
כיפה, מתפלל, מניח תפילין, שומר שבת וכולי, אבל דתי ממש הייתי רק פעם אחת
בחיים שלי, בתקופה שבה הייתי נוצרי. אצלי היהדות נתפסת עד היום כצורת חיים.
בקטעים שבהם ניסו להחדיר לי את היהדות בצדדים הדתיים שלה, התרחקתי מאוד".

עולם הישיבות היה לו זר ומוזר. כמי שבא מאולמות הלימוד במנזרים, נדהם נקש
כשראה בפעם הראשונה בית מדרש. "המראה של מאות בחורים שצועקים ומתנדנדים
סחרר אותי כל כך, שבשלב מסוים ביקשתי מהחברותא שהצמידו לי לעלות ללמוד בגג.
הרב גולדוויכט ז"ל, ראש הישיבה, היה רואה אותי עולה לגג וגורר אותי חזרה
לאולם הלימוד. כשהוא הבין שזה לא הולך, הוא ביקש מהרב בר-שאול זצ"ל מרחובות
ללמוד איתי. אצל הרב בר-שאול היו לי רגעים נפלאים. היה לו קול שקט, והוא
היה מלמד אותי בנחת דברים חדשים וגם מתרגם לצרפתית. כשלמדתי מאוחר יותר על
בית שמאי ובית הלל, נכנס אצלי הרב בר-שאול לקטגוריה של בית הלל".
במהלך השנים הקים נקש משפחה בקיבוץ. רותי אשתו התאהבה בו בשנה השנייה
לשהותו בשדה- אליהו, כשעדיין נחשב לעוף מוזר. ארבע בנות ובן נולדו להם,
וכולם עזבו את הקיבוץ, מלבד עינת, הבכורה. לפני שבע-עשרה שנה העלה את אמו
ארצה. היא התגוררה עם המשפחה בקיבוץ ארבע שנים, עד ליום מותה.
"אמא הגיעה לשדה-אליהו עם ספר התפילות, הצלב והמחרוזת. עד יומה האחרון היא
התנהגה כנוצרייה אדוקה - התפללה בחדרה כל יום ראשון, ולעתים גם היתה נוסעת
לכנסייה בטבריה או בנצרת. בארבע השנים הללו, כשהיא היתה בפעם הראשונה בחיי
לצדי, זכיתי להרגיש סוף סוף מה זאת אמא.
"לאחר שאמא נפטרה חזרתי לצרפת והתחלתי לחקור על המשפחה, והסתבר לי שאמי
היתה במחנה ההסגרה הנאצי דראנסי מספר פעמים. למרות שהיא עצמה נעצרה, היא
הצילה יהודים בזמן השואה בזכות המסמכים שקיבלה מהכנסייה הצרפתית ומהאב
טישראם. אף פעם לא שאלתי אותה למה לא סיפרה לי שאני יהודי".
נקש גם לא שאל אף פעם את אמו מי היה אביו. בצרפת בני זוג אינם נדרשים
להינשא כדי לזכות להכרה מהמדינה ומספיק שייחשבו כידועים בציבור, כך שהוריו
מעולם לא נישאו. נקש ניסה לחקור מי היה אביו, וגילה שהוא היה כנר יהודי שחי
כמה שנים עם אמו וכנראה נספה בשואה. "מביקוריי החטופים בבית במהלך שנות
לימודי בכנסייה, אני זוכר במעורפל נרתיק של כינור שהיה מונח באחת הפינות",
הוא אומר. בגלל הנתק בין נקש לאמו לאורך השנים לא שאל אותה על אביו, וכשכבר
הגיעה ארצה פחד לגרום לה התרגשות מיותרת.


געגועים ואהבות כפולות


כאמור, נקש הוא מנהל מפעל ההדברה הביולוגית של קיבוץ שדה-אליהו.
רעיון ההדברה הביולוגית של מזיקים על ידי חרקים נשמע ברגע הראשון כלקוח
מסרט מדע בדיוני, אבל מפעל ההדברה הביולוגי של הקיבוץ נחשב לאחד המתקדמים
שבמפעלי ההדברה הביולוגית בעולם. שגרירי מדינות ונציגויות ממדינות כמו
מדגסקר, סין והולנד הם אורחי קבע במפעל בשדה-אליהו, ועל קירות ביתו של נקש
תלויות מזכרות מאבו-ד'אבי ומערב הסעודית.
נקש: "בעבר הקיבוץ נתפס אצלי כמדכא את היצירה האישית, ובמקרה שלי המצב
הפוך. למען האמת, עד היום אין לי מושג איך החברים סבלו אותי באותה תקופה
שבה פיתחתי את הרעיון. הפכתי אז את חייהם לגיהנום. גידלתי חרקים במקלטים
ובבתים נטושים, והיה כאן הימור גדול מאחר שמעולם לא למדתי את הדברים בצורה
ממוסדת".


לקראת סוף שנות ה-07, כשבענפים שונים בקיבוץ הוכחה יעילותה של ההדברה
הביולוגית, העלה נקש את הרעיון להפוך את העסק למסחרי ולהקים מפעל לחרקים.
"החברים חשבו שאני משוגע, אבל הדברים האלה קיימים גם בחו"ל. הראש שלי אמר
כל הזמן - אם הגויים יכולים לעשות את זה, אנחנו נעשה את זה טוב יותר".
לאחר חתימת הסכמי אוסלו הגיעו אליו יצחק אפט ושאול פורליס ממרכז פרס לשלום,
וביקשו לבדוק כיצד ניתן לרתום את נושא ההדברה הביולוגית לטובת השלום. נקש
העלה את האפשרות שעץ התמר, כגידול משותף למדינות המפרץ והמזרח התיכון, יוכל
להוות בסיס טוב לשיתוף פעולה בהחלפת מידע על מזיקים. במרכז פרס התלהבו
מהרעיון, ונקש ביקר מאז לא אחת בירדן, במצרים, באבו-ד'אבי ובסעודיה.
נקש הקים בשנים האחרונות גם פרויקט לאילוף כלבים המגלים עצים נגועים
באמצעות ריח, וכן פיתח מכשירים אלקטרוניים המאפשרים לצפות ולהאזין לחרקים
מזיקים הנמצאים עדיין בתוך קליפת העץ.
כאדם שהספיק הרבה בחייו נראה נקש שבע, אבל מדי פעם הוא מרשה לעצמו לנוע בין
המציאות לגעגוע. "פונים אלי מדי פעם מיד ושם, כשהם מצליחים לעלות על שמות
של אנשים שגדלו כמוני בבתי ילדים, ושואלים אותי אם אני מוכן בנסיעות שלי
להיכנס אליהם ולספר להם את האמת. האנשים האלה אינם יודעים דבר, הם חיים
ומרגישים כנוצרים, חלקם אפילו משמשים כאנשי כנסיה וכמורה.
"אני לא חושב שאהיה מסוגל אי פעם לבוא לאדם שכזה ולומר לו את האמת. מצד אחד
זאת טרגדיה כי הם לא יודעים, מצד שני אלה אנשים בני שישים וחמש, חלקם כמרים
וראשי קהילות נוצריות עם ילדים ונכדים. איך אני יכול למוטט עליהם את כל
עולמם? אני פשוט לא מסוגל. אני חושב שעדיף להם שלא ידעו. החיים שלהם יהיו
הרבה יותר מאושרים כך.
"בנסיעותי לצרפת, ובמיוחד לניס, אני רואה את הכנסיות ואת רחובות הילדות שלי
ונשאב לשם. הרבה פעמים אמרתי לעצמי - יאללה, מרסל, עוזבים הכל וחוזרים, אבל
אז אני ממהר לחזור לארץ כדי לא לעמוד בדילמה שבין הרגש לשכל, בין המשפחה
והעבודה לבין הזכרונות והגעגועים. וככה אני ממשיך לחיות עם געגועים ואהבות
כפולות".

http://www.makorrishon.net/nakash.htm



דווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > אקטואליה וחדשות > בחדרי חרדים > יהודי / גוי...
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר