בית פורומים עצור כאן חושבים

פקוח נפש- לאו דווקא פיזי

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-9/7/2002 23:02 לינק ישיר 
פקוח נפש- לאו דווקא פיזי

אנחנו מכירים את הנושא של פיקוח נפש, והשפעתו בהלכה. לדוגמא הנושא של פיקוח נפש דוחה שבת. איני בקיאה בהלכות השונות הנוגעות לפיקוח נפש וגם לא להגדרה המדויקת יותר של הנושא, דהיינו מה כולל פיקוח נפש. אך כפי שידוע כשמדובר על פיקוח נפש בדרך כלל מתכוונים למצבים פיזיים כמו מחלות שמסכנות את חייו של האדם. ובהתאם לכך, כשמדובר בערך נעלה של חיים בהחלט מתאים שנעשה כל שביכולתנו לשמרם כולל חילול שבת.

הנושא שאני רוצה לדון בו הוא האם יש מקום לרעיון של פיקוח נפש לא בהקשר של סכנה פיזית לחיים, אלא בהקשר של סכנה נפשית, וארחיב. יש דוגמאות רבות למצבים בהם ההלכה דורשת מאתנו לנהוג בצורה מסוימת שעלולה לגרום לנו לצער נפשי עמוק, ואז נשאלת השאלה האם יש פה מצב של פיקוח נפש. והנה דוגמאות- יכול להיות מצב לא עלינו שמישהו שרוי באבל וזקוק לתמיכת בן זוגו (הכוונה בעל ואישה) ודווקא בזמן זה האישה נמצאת במצב נידה והשאר כבר ברור. אפשר לפתור את הסוגיה בכך שניתן לתמוך האחד בשני גם ללא מגע פיזי (כמו חיבוק), מצד שני יכול להיות שחוסר החיבוק יכול ממש לערער או להקשות על אחד הצדדים. האם לדעתכם (לדיון ולא למעשה- הכוונה היא לא לקבוע הלכות בדיון זה) ניתן להרשות תמיכה פיסית במצב שכזה?

דוגמא נוספת יכולה לעלות במצב שבו שוב, לא עלינו, אם עומדת ליד מטת בנה הגוסס וברגעיו האחרונים בזמן גסיסתו אינה יכולה לחבקו שההלכה היא שלא נוגעים בגוסס. ואין צורך להרחיב במילים.

הרי התורה היא תורת חיים, "ובחרת בחיים". אם אני מבינה נכון ההרחקה ממגע בזמן נידה היא בגדר "משמרת למשמרתי" (הרי תמיכה במצב כזה לא תביא לתשמיש), ויכולה לגלוש למצבים שהם לא בהתאמה עם "בחרת בחיים".

מה דעתכם?



דווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-9/7/2002 23:35 לינק ישיר 

ידוע כי לכל פעולה יש משמעות.
כדיי לדון בשאלותיך, יש לדעת את היקף כל פעולה וכן תוצאותיה, ברמה המקומית וברמה הכללית, כלומר טוב מקומי וטוב מורחב, כלומר השלכות קצרות טווח וארוכות טווח וכן על זה הדרך.
למיטב ידיעתי אין לנו כיום (והלואי שיהיה בקרוב) את ה'סרגל' איתו נוכל לאמוד פעולות בקנה מידה של שאלותיך, ולכן כרגע נראה שהן 'תקועות' בהכרעות חכמנו.
אני תקווה שפורום זה, יהיה אבן יסוד ביצירתו של סרגל זה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/7/2002 00:03 לינק ישיר 

המחזירים בתשובה המקצועיים מסתמכים הרבה על הרא"ש המגדיר את אי דתיותו של אדם כפיקוח נפש. גדולי ישראל התירו חילול שבת להצלה רוחנית. [החזו"א ששלח מבחורי פונוב'ז למחנות העולים.]

העיקרון קיים, אלא איך שכתב בוקר דרוש סרגל עדין ואף אם הוא נמצא או שנמצאנו, לא תמיד ראוי שנמציאנו לזולתנו מרוב עדינות הנושא. לא כל הוראה ליחיד יכולה להפוך הוראה לרבים.
[ראו לדוגמא באשכול התפתחות ההלכה שקיבלתי היתר לצחצוח שיניים בי"ז בתמוז מבי"ד אינטרנטי.]



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/7/2002 01:25 לינק ישיר 

לגבי הדוגמא שהובאה כאן -

דין גוסס ואוהביו נידון בפורום שכן, "אהלה של יהדות", ושם נקבע לכאורה ברורות כי אין מקום למגע כלשהו בגוסס מחשש לקירוב מיתתו.
אם הרופאים מאשרים שזה נכון, אזי באמת אין ברירה אחרת, עם כל הכאב והצער.

דוגמא קרובה לכך שמעתי פעם מהרב יצחק זילברשטיין, ששאל אם מותר לבעל לתת יד לאשתו בשעת הלידה כדי לחזק את כוחה למרות שהיא נידה באותה שעה. הוא פסק לאסור בפשטות, למרות שהיה לו מעין מקור להקל בדבר. וכך נוהגים כמדומה כל מי שמקפידים על ההלכה.

כמדומה לי שהשאלות מתבססות על הסתכלות שהתרגלנו אליה, והיא לאו דווקא מקורית מעם ישראל אלא השפעה של התרבות המערבית שכולנו בתוכה (ומשתמשי האינטרנט יותר מאחרים). אנו נוטים לבכר את הקשר הפיזי וההשפעה הרגעית על פני הסתכלות לטווח ארוך.

אצטט מספר יפה, "הכל למען הכל", שכתבה רוחמה שיין. היא מספרת על ביקור להוצאת דרכון שערכה עם בעלה הטרי במשרד ממשלתי כלשהו, כשאביה ואמה מתלוים אליה. היא ובעלה ישבו קרוב, ובעלה ואמה ישבו בשני צדדים של שולחן. קצת בעזות, שאלה את אביה מדוע היא ובעלה, שנשואים זמן קצר, שומרים על קשר פיזי קרוב, בעוד אביה ואמה, שנשואים כה הרבה שנים - באושר ובשמחה ובאהבה, אין צריך לומר - יושבים כה רחוק.
התשובה היתה כי לאחר הרבה שנים יחד, אין צורך בקרבה פיזית, גאוגרפית, כדי לבטא את האהבה.
איני מטיל ספק בכך שנתינת יד לגוסס חשובה מאד גם לו וגם לקרובים. אבל מאחורי עצם השאלה עומדת הנחה, כנראה סמויה, שההלכה באה לשרת את הצרכים הרגעיים שלנו. הנחה שלקוחה, כאמור, מהתרבות שכולנו יונקים ממנה, במודע ולא במודע. אם נתבונן בכך, יתכן שנשתחרר מתפיסה זו, ונוכל להביא בחשבון גם תפיסות אחרות.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/7/2002 01:33 לינק ישיר 

קראתי מעשה נורא שסופר על הרב שבדרון. אשתו גססה. הוא ובניו עמדו מחוץ לבית החולים. הם משפחת כהנים, ואסור היה להם אפילו להיכנס פנימה. רק הבנות יכלו להיכנס כדי להיפרד בפעם האחרונה מהאם.
ברגע הזה, הרב שבדרון קרא לבנות אליו. הן ניגשו אליו –
בשלב זה כדאי לעצור ולחשוב. מה יכול היה הרב למסור לבנותיו? מן הסתם מסר אחרון לאשתו?

הרב אמר להן: אמכן במצב קשה, כידוע לכן. בשעה שהיא תעזוב את העולם הזה, בוודאי תרצינה לפרוץ בבכי. אבל בחדר נמצאים עוד חולים. חולים מסוכנים. כל תגובה כזו עלולה לסכן אותם. השתדלנה להתאפק.

כמה כוחות נפש צריך כדי להיות מסוגל לעסוק בנושא כזה ברגע כזה. על רבי עקיבא סופר ששאלוהו איך יכול היה לשאת את העינויים בשעת מותו, ועדיין לקבל עליו עול מלכות שמים ב"שמע ישראל". יש מפרשים את תשובתו שכל ימיו עבד על כך. אני משער שאותו דבר נכון לגבי הרב שבדרון בסיפור.

(תגובה זו התפרסמה גם בפורום "אהלה של יהדות" באשכול שעסק בנידון דומה).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/7/2002 01:46 לינק ישיר 

מיימוני,

בקשר לשאלות ה"נגיעה" אמנם כן אם היו חשים שזה באמת נכון לא לנגוע, לא היו מהססים לקבל את ההלכה, אבל מכיון....... ולאו דווקא מחמת התרבות המערבית.

בנוגע לסיפור עם הרב שבדרון [אם נניח שלאו טומאת סכין חמירא לי'] הייתי היום בניחום אבלים על אשה יקרה ונודע לי נאמנה שהייתה כזאת ממשפחה רצינית שעשתה את מצוותיה בטוהר ה"לשמה" וטרם פטירתה נפטר מישהו אחר באותו בי"ח והם עשו שם בכיות נוראות, אז ציוותה לבני ביתה: "כשאפטר תבכו רק לתוך הכרית ואל תעשו כזה ..."

תוקן על ידי - ווטו1 - 7/10/2002 10:00:32 AM



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/7/2002 09:50 לינק ישיר 

מיימוני,

האם מגע פיזי הוא צורך רגעי וקל ערך ???
האם הצורך האנושי הבסיסי הקדום הזה המצוי אצלנו, הוא רק תוצאה של השפעות תרבותיות מערביות עכשוויות ???

מגע פיזי הוא כלי ביטוי ותקשורת אנושי בעל עוצמה אדירה. הוא יכול אמנם לשמש לצרכים רגעיים נטולי מחויבות רגשית עמוקה (יחסים מזדמנים), אבל שהוא מופעל במסגרת מערכת זוגית מחויבת רצינית, תרומתו לבנייתה לטווח רוך הינה מכרעת.

דהיינו, לא המגע פיזי הוא בעל השפעה זמנית. ישנן רק מערכות יחסים זמניות ורגעיות. כאשר המגע הפיזי הינו ביטוי לרגש עמוק המצוי בבסיסה של מערכת יחסים מחויבת, השפעתו אינו זמנית כלל וכלל.

סבורני שלא אחטא לאמת אם אעיר אגב הסיפור המובא על ידיך, מיימוני, מספר "הכל לאדון הכל", שתי הערות.

האחת, מי שהשיב לבתו שם היה אביה. הוא הציג גישה .... קלאסית. מענין מה הייתה תחושת אשתו בקשר לקביעה לפיה אין צורך לבטא את האהבה בקרבה פיזית.

שנית, יש לי תחושה כי אותו בעל סבור כי אין צורך לבטא את האהבה גם בדרכים אחרות מפורשות.



גם שני הסיפורים הנוספים על הרב שבדרון והאשה הייקית מבטאים אותה גישה.

הרשו לי לפיכך שלא להתפעל מ"כוחות הנפש" של הסובלים מחינוך ליטאי-יקי מוגבל ביטוי ומעוקר רגש שהתגובה הנפחדת הדלה שלהם אל מול מצבים אנושיים מעוררי רגשות גדולים היא התכנסות אל תוך ד' אמותיה של הלכה או ד' אמותיו של אילופם מבית.

מיימוני, האם גם מגע פיזי עם ילדיך הינו צורך נחות בעל השפעה רגעית ותולדה של התרבות המערבית???


תוקן על ידי - ווטו1 - 7/24/2002 11:08:50 AM



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-10/7/2002 10:17 לינק ישיר 

אאורלינו

אני כה שמח לראותך מחדש, עד שאני מוחל על ההערות האישיות.

האמנם אני כה לקוי בהתחשבות בזולת בעיניך?
איני פוסל את חשיבות המגע. להפך. זה קשר ראשוני, ויש לו את כל החשיבויות שפירטת. איני צריך לפרט, כי אתה עשית זאת בצורה מוצלחת.

מה שבאתי לציין הוא שאני חושד בעצמי וגם בסביבתי שאנו בני תקופתנו. כלומר, קשה לנו לחרוג מעצמנו. דגם המחשבה המערבי מקנה חשיבות יתר ותובע התחשבות יתר בצרכים רגעיים.

איני בא לומר, כמובן, שפרידה מגוסס היא צורך רגעי, אלא שאנו התרגלנו לסיפוק מיידי ולהחשיב את ההנאה הארעית, משום שניתן לקבל אותם במסגרת החיים הרגילים בחברה מודרנית. פעם לא היה כה הרבה שפע, בכל המובנים, ואנשים קיבלו כמובן מאליו שיש מחסור בכל. נראה לי שקל יותר לציית להלכות קשות כגון אי נגיעה בגוסס אם יוצאים מתוך הרגל לחיים של שיעבוד לדבר ה' ולא חיים של התרגלות לפינוקים.
אחד הראשונים כינה את העולם הזה "נווה התלאות". התיאולוגיה שלו נבעה היישר מתוך החיים היומיומיים. היה קשה. היה מחסור. בתקופות שונות ניתן היה לצפות למוות בידי נוצרים כסיום רגיל של החיים (שמעתי בשם פרופסור יוסף דן אודות תפיסת העולם שמוצגת אצל בעל ה"רוקח"). כפי שצויין בספר שקראתי פעם, ושכחתי מהו, עד לתחילת המאה העשרים, שום משפחה לא יכלה לצפות שכל הילדים שלה יישארו בחיים עד לגיל בגרות. היום לא רק שאנו מקבלים זאת טבעית, וכי מדוע לא, אלא שאנו מצפים להעניק להם חיים של נחת מירבית.

גם זה אינו רע בעצמו, אך הוא מעלים מעינינו את העובדה שאנו חיים ב"נווה התלאות". שום אמריקני לא יבין זאת, ושום אדם שאימץ את "החלום האמריקני" לא יבין זאת.

באשר להעדפת השכל על פני הרגש, זה כבר נידון בכמה אשכולות, וכדאי לדון בכך באשכול שיוקדש לנושא האני ועוד אשכול בנושא החוויה המיסטית שרצוני לפתוח (כשירחיב הזמן...).

אשר להערתך היפה על "הכל לאדון הכל", איני יודע מה חשבה אשתו של הרב הרמן, אבל אני יודע מה כתבה בתו. הרעיון היה קביל בעיניה, והיא אשה, כמובן. הרושם שמתקבל מן הסיפור שלה, בעיני לפחות, הוא שהיא ראתה במסר של אביה אידיאל, שיש לשאוף אליו. לא פסילת הקשר הפיזי, אלא תוספת של קשרים מעמיקים במישור אחר. ולמה להאריך במה שפשוט ומובן?

לא תמיד ניתן לקיים קשר פיזי, ואנו לומדים במהלך חיינו להעניק חשיבות גם לסוגי קשרים אחרים. אני בטוח שאתה מכיר בכך גם במהלך חייך שלך. מבט עין, חיוך, ביטוי מסויים. כל אלו יכולים להקרין קרבה לא פחותה. המגע הפיזי הוא ראשוני, אבל צורות קרבה אחרות יכולות לקבל אותה חשיבות, למרות שהן נלמדות בגיל מאוחר יותר. אין הן מחליפות את המגע הפיזי, אך הן חשובות כמוהו. אולי זה אחד ההבדלים בין אדם בוגר ומבוגר לבין ילד?



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

תוקן על ידי - מיימוני - 7/10/2002 1:33:11 PM



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/7/2002 10:02 לינק ישיר 

חברים,

העיקר לקדש את התשמיש הנכון, היינו לזכור שעל תשמיש המיטה לשרת את תשמיש הראש ולא להיפך.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/7/2002 04:30 לינק ישיר 

קצת התלבטתי אם להגיב פה, אבל נו בכל זאת.

הסיפור של רוחמה שיין נשמע לי מה זה לא לעניין. מניסיוני הצנוע - קרבה נפשית וקרבה גופנית בין בני זוג - הולכים ביחד.

קרבה נפשית בוודאי שאינה באה על חשבון קרבה גופנית אלא בהרבה מקרים נובעת ממנה ויוצרת אותה. אם הוריה של הגב' שיין רוצים לכסות על העדר משיכה מינית בסיפורי קרבה רגשית, שיבושם להם, כולנו בונים נרטיביים כדי להתמודד עם מה שקשה...

אני מתקשה מאד עם העמדת השכל מול הרגש, אבל, נו שוין, מה חדש...

מאד מקווה שברגעיי האחרונים יהיה מישהו מאוהביי שיהיה אתי. ולהבדיל אלף הבדלות - בשעת לידה ידו של אישי טובה לי מאלפי אפידורלים ופטידינים.

זה לא אומר כמובן שאני שוללת את עניין טוהרת המשפחה, אני רק אומרת שאסור לתת להלכה ליהפך למפלצת שבולעת את הכל, אלא לאפשר לה לעזור לנו לתהלך בעולם זה, בצורה ישרה וראויה. אדם הנמנע מלתת יד לרעייתו בשעת לידה או להבדיל בשעת גסיסה, הוא במידה מסוימת, וסליחה על הבוטות
נבל ברשות התורה.

מיימוני, דווקא בגלל העובדה שעולמנו זה הוא "נווה התלאות", עלינו לשאוף לעשותו אנושי יותר ולא לחפש איך להיות גיבורים יותר.

תוקן על ידי - שחרית - 7/23/2002 6:20:00 AM
תוקן בשנית והוכנס הביטוי הבוטה לבקשתו של מנהל הפורום...

תוקן על ידי - שחרית - 7/24/2002 12:36:53 AM



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/7/2002 10:35 לינק ישיר 

שחרית

הנקודה שהעלית משותפת לכל בני האדם באשר הם בני אדם.
מקרים יוצאי דופן, כגון אלו של בעלה הכהן של הגוססת, או של האשה היולדת שמשוועת למגע ידו של בעלה, מעוררים אצלנו התפעלות וגם צער. האם אין דרך שההלכה תתחשב בהם?
אין לי תשובה שלימה לשאלה זו. ובאמת, איסורים אלו אינם נראים מן התורה. נתינת יד ליולדת, שנאסרת משום נידה, היא אמנם דרך חיבה, אבל לא מהסוג שמביא לידי אישות, ורק זה אסור מן התורה לאלו שדורשים "לא תקרב". האיסור לכהן אינו מתחיל אלא עם רגע המוות, וזו שאלה מעניינת בהלכה אם מותר לאדם להכניס את עצמו למצב שבעוד רגע יעבור איסור באונס. מעל לכל, עומדת השאלה שלך, כיצד ההלכה נוהגת בחומרה ואינה מאירת פנים, כהאשמתו המפורסמת של המשכיל ביאליק.

עד שנסיים לחשוב עוד, אצטט קטע נפלא מהגמרא:

בבלי מסכת סנהדרין דף לז/א
אמר ליה ההוא מינא לרב כהנא אמריתו (אמרתם) נדה שרי לייחודי (מותרת להתייחד) בהדי גברא (עם בעלה) אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת?
אמר ליה התורה העידה עלינו: סוגה בשושנים. שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהן.

תוספות שם:
- לענין דם נדות נדרש כשאומרת דם כשושנה אדומה ראיתי מיד פורש.

רש"י שם:
סוגה בשושנים - גדורה בשושנים, כלומר באזהרה קלה ובהבדלה מועטת הם נפרשין מן העבירה ואין צריך גדר אבנים להפסיקן, שאפילו אין רחוקין מן העבירה אלא גדר שושנים מפסיק ביניהם לא יפרצו בה פרצות הגדר:

כוח האיפוק שבא לידי ביטוי ברגעים אלו הוא עדות לחינוך ולגדלות האופי שמוענקים ליהודי. האם אלו אינם תורמים להרגשתה של האשה שנמצאת במצבים קשים כאלו? האם הגאווה ביכולת העמידה שלה ושלה בעלה אינם דבר גדול? (שימי לב שלא הזכרתי כאן מאומה על האמונה בעולם הבא, ועל כך שמצפים כי התאפקות זו תזכה בשכר רב, מפני שזה נושא שצריך לימוד בפני עצמו).

ועוד סיפור אחרון. שמעתי אותו בהרבה גירסאות, כך שאיני יודע לומר מתי ואיך. מצד שני, מסתבר שהיו כמה וכמה דוגמאות כאלו.

זוג יהודים שיצאו מסיביר, קשישים, הגיעו לישראל (ויש גורסים: לארה"ב). לאחר פטירת הבעל, מתוך דברים שאמרה האשה ליד הקבר, ניתן היה להבין כי במשך עשרות שנים שמרו על מרחק זה מזו, עם כל דיני ההרחקות. מדוע? מפני שבמקום מגוריהם לא היתה שום אפשרות מעשית שהאשה תטבול.
כוח הסבל שנדרש לכך הוא נורא. אבל הוא גם מעורר התפעלות. הגישה המערבית שלנו רואה ב"איכות החיים", מניעת הסבל וסיוע לאדם להשיג את מבוקשו הסביר ערכים. ניתן לשכוח כי ביהדות ההיסטורית היו ועודם מקובלים ערכים מסוג אחר. כמו אלו שהובאו כאן.




שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/7/2002 12:16 לינק ישיר 

שחרית,

איני מבין את החלוקה בין קרבה גופנית לנפשית. האם יש משמעות לקרבה גופנית מעבר לקרבה הנפשית שהיא מבטאה? האם יש משמעות לקרבה הגופנית של שני סרדינים הצמודים יחד בקופסת שימורים?
המשמעות היחידה של קרבה גופנית מעבר לביטוי קרבה נפשית, היא הנאת החיכוך וכו' וזו אכן תופסת טרמפ על הקרבה הנפשית המבוטאת בקרבה הגופנית. אך אני מבין שאת מתכוונת לשני סוגי קרבה נפשית, אחת הבאה מתקשורת מופשטת של דיבורים זה לזה ומעשים הנעשים מזה עבור זה ועוד קרבה נפשית מעצם תחושת היחד המתבטאת והמתחזקת על ידי הקרבה הגופנית ולזו כינית קרבה גופנית.

מיימוני,

כפי שהערתי למעלה, מעשי גבורה נאצלים הם, אבל אם אינם מוצדקים, הם מעשי שגעון.
עצם הדבר שנזקקת ולו בסוגריים, להזעיק את שכר העולם הבא, מוכיח את תחושתך הבלתי משוכנעת מצדקת הסבל למען ההפרזות ההלכתיות.
כפי שהעירו באשכול של פלטינה, ישנן הלכות שחייבות להיאמר באופן רשמי בצורה מסויימת, כי את צורתה המדוייקת, אסור לאומרה בפני עם הארץ.
[בזה אני מסכים עם גישתו -אם כי לא עם סגנונו- של א.]



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/7/2002 16:18 לינק ישיר 

מיימוני היקר,

ליבי אתך. בבואי להכריע בין ההלכה לבין 'מה שזורם' באותו הרגע, אבחר בהלכה. אך אני לא לגמרי בטוח למה. בינתיים אני נוהג כך מחשדות אישיים אין סופיים לגבי מניעים לא נכונים...

כתבת כי השיקול הוא הטווח הארוך לעומת המידי. האם יש לך ניסוח מדויק של מהו אותו טווח ארוך?

אבהיר את השאלה. ראוי לאכול ירקות עבור הטווח הארוך. בטווח הקצר, אם לא אוכלים, לא מרגישים רע מיד אך תוך כמה חודשים או שנים הגוף יקרוס לכן נאמר כי בטווח הארוך חשוב לאכול ירקות. חשוב לשים לב כי אם הגוף לא היה קורס, לא היה שיקול של טווח ארוך.

אם כן מהי הסכנה או האפקט של הטווח הארוך אשר אנו חוששים ממנו? מהי התוצאה העלולה לקרות על ידי שינוי ההלכה על פי הקשר ממנה אנו חוששים?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/7/2002 17:06 לינק ישיר 

חברים,

אני מציע לכם להיות גיבורים וקדושים מעונים כשהדבר נוגע אך ורק לכם.
אבל מה פשעו נשותיכם שלא נתקבלה ההלכה כמו מי שלקחה על כתפיו וכו'.
בעצם זה מחזיר אותנו להצלת גוי בשבת. אבל כאן זה רק חומרות של הראשונים שנאמרו להמונים, כפי שציין וטו.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/7/2002 18:17 לינק ישיר 

רוני
ברוך הבא

אתה נוגע באחת משאלות היסוד של הפורום. לפני שאענה, אני מבקש למקם את השאלה בהקשר הכללי.
ובכן כך.
נעשו כאן כמה נסיונות, באשכולות שונים, לנתח את התפתחות ההלכה, וכן היו כאלו שביקרו אותה.
יש כאלו שסבורים כי ניתן לשנותה בהתאם לביקורת. (דעתי שלי שונה. אני סבור ששינוי בכפיה מבחוץ הוא פסול לפי הגדרות המטא-הלכה. מה שצריך לעשות הוא לחשוף את ההלכות המקוריות ולהפריד ביניהן לבין פרשנות לא נכונה, כפי שהיא מצוייה הרבה בציבור הרחב).

הבעיה, שמתוך הדיון בה התעוררה שאלת ההבהרה שלך, היא אי תאימות בין כללי ההלכה המקובלים היום לבין מה שנראה לנו כהתחשבות מינימלית ומתבקשת באדם האקזיסטנציאלי. האם היולדת לא ראויה לתמיכת בעלה, למרות שהמעשה שלו משתייך לתחום המעשים שנאסרו בהרחקות של נידה? מדוע לא לעשות כאן "יוצא דופן"?

איפה הטעות, אם יש כזו? החיסרון, לדעתי, הוא בעמדת המוצא של הקושיה. קל מאוד לאמץ את הנחות היסוד של התרבות המערבית, שאנו גדלים בתוכה ומפנימים אותה, גם אלו שמשתייכים לציבור בני התורה, בלי מודעות לכך. לא שזה תמיד רע. בתרבות המערבית יש גם דברים טובים (וחלקם נדדו אליה מן היהדות, בצינורות המופלאים של ההיסטוריה). אבל במקרה זה, יש התמקדות יותר מדי בכאן ועכשו ופחות בתוצאות הרחוקות יותר, כפי שאנסה להראות מייד.

המשל שלך לטווח רחוק בחיי האדם הוא מצויין. והנה עוד משל אחד, שיש לו היסטוריה מכובדת בפילוסופיה. עד כמה שאני זוכר, זו היא המצאתו של קנט. אדם שסובל מבעיה מעין סכרת, צריך לדעת להתגבר על תאוותו לשוקולד, ולא לומר: אוכל עכשו, ויהיה מה שיהיה אחר כך.
כלומר, עליו לוותר על הסיפוק המיידי לטובת רווחים עתידיים חשובים יותר.

(כמובן, בנידון שלנו, השאלה תהיה אם נתינת היד ליולדת היא דומה לאכילת השוקולד של חולה הסכרת)

אם נחפש בגמרא, היכי דמי תוצאות רחוקות? נמצא מייד: למשל, כל הגזירות של "מראית עין" שייכות לכאן. יש דברים רבים שנאסרו מפני שמישהו, פעם, עלול להיכשל ולטעות בהבנתם.

ובכן, מה יהיו התוצאות הרחוקות של הקלה בדיני יולדת? אפשר להציע כמה תשובות. הבעל והאשה עלולים ללמוד לזלזל בהם. מי שרואה את ההקלה יכול לזלזל בדינים. ללא הא, לא קיימא הא.

כאן המקום להוסיף סברא שלמדתי מרבי ומורי שליט"א. הזילזול אינו בהכרח מודע. עצם הדבר שאדם עושה בניגוד למה שנראה לו כאיסור, בין איסור תורה ובין איסור חכמים, גורם לו לחוש שעבר על ההלכה. נוצר יחס של זילזול באותה הלכה שפעם אוסרת ופעם מתירה לפי הבנתו. גם זו תוצאה שנכללת בהתחשבות במה שיקרה בטווח הרחוק. בגלל עניות הדעת המהותית של האדם התופס דברים בקוצר דעתו, איננו יכולים להקל ולהתיר את התמיכה של הבעל ביולדת, או את הפגישה האחרונה בין הכהן לאשתו הגוססת.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/7/2002 19:32 לינק ישיר 

מיימוני היקר, תודה על התשובה.

תרשה לי לחזור למשל הירקות... אם אני מבין נכון את הסברך, החשש הוא שאם יום אחד לא אוכל ירקות (עקב יציאה לטיול למשל) אז מצבי יתדרדר ואקל ראש ואפסיק לאכול ואז יקרוס גופי. אך אנו יודעים כי זה לא עובד כך. אני אדם מבוגר ויודע כי אם יום אחד לא אוכל בגלל נסיבות מסוימות אינו אומר כי אפסיק לאכול כללית.

לגבי עניננו. נניח כי בחדרי חדרים אתמוך באשתי ואחבק אותה. האם כל כך ברור כי בעתיד לא אקפיד על חוקי ההרחקה?

על פי נסיוני בחיים בתחומים אחרים אין זה כך. כאשר מגיעים לתורה כמובן כי נוקטים משנה זהירות, אך אצלי אין הוא מבוסס על עדות ישירה. אני לא מרגיש הבדל עקרוני בין מקרה הירקות לבין דיני ההרחקה בין גבר לאשה.

האם אתה יכול לציין את ההבדל העקרוני בין שני המקרים? האם אתה יכול לראות קשר ישיר בין הפרה מודעת ורציונאלית של ההלכה לבין הזנחה מוסרית עתידית בצורה 'זרימה עם מה שבא'?

מעבר לכך, בתור אדם ירא שמים, אני עוקב אחר כל התדרדרות שלי ואם אני רואה זלזול וירידה במוסריות אני שם לעצמי גדרות. מדוע אם כן, לא אשנה את ההלכה הקשרית, ואם בצורה לא מודעת אזלזל בעתיד בהלכה, ברגע שהלא מודע יהפך למעשה מודע, אתקן אותו על ידי תענית תשובה או כל כלי אחר, בדיוק כמו שאני עושה בכל תחום אחר של חיי.

תוקן על ידי - רוני_גרין - 7/23/2002 9:02:21 PM



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > פקוח נפש- לאו דווקא פיזי
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.