בית פורומים עצור כאן חושבים

העברת השיפוט מיד הפרט ליד הציבור

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-10/10/2005 10:25 לינק ישיר 
העברת השיפוט מיד הפרט ליד הציבור

לפני מתן תורה, דינים רבים היו מסורים בידי אנשים פרטיים, למשל:

א. גואל הדם היה אחראי להרוג את הרוצח (ע' פרשת ערי המקלט),

ב. האב או החותן היה אחראי להרוג אישה שזינתה (ע' פרשת יהודה ותמר: "..ויאמר יהודה 'הוציאוה ותישרף'", וכפי שמקובל עד היום אצל שכנינו),

ג. והנושה היה אחראי לגבות את חובו בכל האמצעים שלרשותו ("בחוץ תעמוד..").


חיסרון של מצב זו הוא, שאנשים פרטיים עלולים לטעות - גואל הדם עלול לטעות ולהרוג אדם חף מפשע או שוגג; החותן עלול להרוג אישה חפה מפשע; הנושה עלול להשתמש באמצעים חמורים מדיי לגביית החוב.

בכל הנוגע לדיני נפשות, הטעות בלתי ניתנת לתיקון, ולכן התורה הוציאה את דיני הנפשות מידי האנשים הפרטיים ומסרה אותם לציבור - לזקנים ולשופטים שהוא ממנה:

א. בעניין רצח (במדבר לה 24-25): "ושׁפטו העדה בין המכה ובין גאל הדם על המשׁפטים האלה. והצילו העדה את-הרצח מיד גאל הדם, והשׁיבו אתו העדה אל-עיר מקלטו אשׁר-נס שׁמה...". ה"עדה", כמובן, לא צריכה להיות חותמת-גומי ולמסור את הנאשם ביד גואל הדם; אם הרצח נעשה בשוגג, העדה צריכה להגן על הנאשם ולשלוח אותו לעיר-מקלט - הכל לפי הנסיבות. עיקר החידוש של הפרשה הוא, שצריך להביא את הרוצח לפני העדה, ולא להסתפק במשפט הפרטי.

ב. בעניין זנות (דברים כב 13-21): "כִּי-יִקַּח אִישׁ, אִשָּׁה... וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים... וְאָמַר... 'וְלֹא-מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים'...וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָ, וְאִמָּהּ; וְהוֹצִיאוּ אֶת-בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָ, אֶל-זִקְנֵי הָעִיר--הַשָּׁעְרָה... וּפָרְשׂוּ, הַשִּׂמְלָה, לִפְנֵי, זִקְנֵי הָעִיר... וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר-הַהִוא, אֶת-הָאִישׁ; וְיִסְּרוּ, אֹתוֹ... וְאִם-אֱמֶת הָיָה, הַדָּבָר הַזֶּה: לֹא-נִמְצְאוּ בְתוּלִים, לַנַּעֲרָ. וְהוֹצִיאוּ אֶת-הַנַּעֲרָ אֶל-פֶּתַח בֵּית-אָבִיהָ, וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה..." - כל מי שלמד פרק ראשון במסכת כתובות מבין מייד, שהפרשה הזאת היא דוגמה בלבד. יש המון סוגים שונים של טענות שהבעל יכול לטעון ושהאישה יכולה לטעון להגנתה, כל טענה יש לבדוק לגופה; מובן שהשמלה אינה ראיה מכרעת, וכן מובן שלא כל אישה שאיבדה את בתוליה דינה מוות; הפרשה לא באה ללמד את השופטים איך לשפוט, לשם כך יש תורה שבעל-פה (וכבר חז"ל אמרו שהשמלה היא רק משל - "מבררים הדברים כשמלה"). התורה שבכתב נועדה לכלל הציבור, ומטרתה ללמד שיש להביא את הדין אל הזקנים: הבעל לא צריך להרוג את אשתו אם הוא מגלה שאינה בתולה, וגם האב לא צריך להרוג את הבעל אם הוא מגלה שהוציא שם רע על בתו (כפי שמקובל אצל שכנינו), אלא הם צריכים להביא את הפרשה לפני הזקנים, והזקנים יחליטו לפי הכללים שקיבלו במסורת.

כך אפשר להבין גם את דין "בן סורר ומורה". גם כאן יש מקרים רבים ותנאים רבים שצריך להתייחס אליהם לפני שפוסקים את דינו של הבן למיתה, ומאחר שהתורה אינה מתייחסת לכל התנאים האלה, סביר להניח שפרשת "בן סורר ומורה" היא רק דוגמה, ועיקר מטרתה היא ללמד שלהורים אסור להוציא את בנם להורג בעצמם; מותר להם לייסר אותו, אך אם הוא עדיין לא שומע אליהם - הם צריכים להביא אותו אל הזקנים, והזקנים יחליטו מה לעשות בו, לפי הכללים שנמסרו להם במסורת; ייתכן שהם יחליטו להוציאו להורג, וייתכן שלא. הפרשה לא נועדה לשופטים, אלא להורים.

בין אם היה "בן סורר ומורה" ובין אם לא היה (ויש דעות שונות בנושא), לפרשה יש משמעות מעשית רבה עבור ההורים.

ג. גם בעניין גביית החוב, הנושה עלול לעשות טעויות ולהשתמש באמצעים חמורים מדיי לגביית החוב, אך בנושא זה בדרך-כלל הטעויות ניתנות לתיקון, ולכן התורה לא הפקיעה לגמרי את גביית החוב מידי הנושה, הנושה בדרך-כלל רשאי לגבות את החוב בעצמו ואינו חייב לטרוח ולפנות לבית-דין, אך אז חלות עליו מגבלות מסויימות שאינן חלות על בית-הדין (למשל, אסור לו לקחת את טליתו של הלווה מעליו בשוק). גם כאן ההנחה היסודית היא, שבית הדין יהיה פחות אכזרי מהנושה כי זה לא הכסף שלו, ולכן אפשר להטיל עליהם פחות מגבלות.

אולם, פעם ב-7 שנים, התורה קובעת שכל החובות שזמן פירעונם עבר ועדיין לא נגבו - "נשמטים". אין הכוונה שהם נמחקים לגמרי, אלא שהם נשמטים מידיו של הנושה - הנושה כבר לא רשאי לגבות אותם בעצמו (וכפי שדרשו חז"ל, מהפסוק "לא ייגוש את רעהו ואת אחיו", שהאיסור אינו חל על בית-דין). אם עברה שנת השמיטה והלווה עדיין לא הצליח להחזיר את החוב - הציבור צריך להגן עליו מידיו של הנושה, לשחרר אותו מאימת הגבייה הפרטית, ולא לאפשר לנושה לנגוש את אחיו (לכן נאמר בגוף שלישי "לא ייגוש את רעהו ואת אחיו" - ע' http://www.tora.us.fm/tnk1/tora/dvrim/guf.html ).

הציבור רשאי לגבות את החוב ולהחזיר אותו לנושה, אך עליו לשפוט בצדק - לבדוק האם החייב באמת יכול לשלם את החוב, להשאיר לו מספיק רכוש כך שיוכל להתפרנס ("לא יחבול רחיים ורכב"), להגן על בני משפחתו וכו'.

לפי זה, תקנת הפרוזבול של הלל היא הרבה פחות "תחמנית" ממה שנראה במבט ראשון. הלל, שהיה הנשיא של בית הדין העליון, בסה"כ קבע, שבית הדין מתחייב מראש לגבות כל חוב שיובא לפניו לפני השמיטה.

אמנם, בתקנת הפרוזבול יש עלבון לדיינים, כי התקנה למעשה שוללת מהם את שיקול הדעת, הם מתחייבים מראש לפסוק לטובת צד מסויים. לכן, ראוי לנסות ולבטל תקנה זו, כפי שאמר שמואל.

אולם, בכל מקרה, מצוות שמיטת חובות לא נעקרה ממקומה - החוב עדיין נשמט מידי המלווה ועובר לידי בית הדין, ויש לכך חשיבות מעשית רבה ולא רק "על הנייר". כל אדם שלקח הלוואה בשוק האפור יגיד לכם, שיש הבדל גדול בין גובֶה פרטי לבין בית המשפט; קל וחומר בימיהם, כאשר בית המשפט נהג לפי דיני התורה, המתחשבים יותר בלווה.

---

ומשהגענו לכאן, אולי אפשר להציע רעיון חדש בנושא הריבית - לתת מעמד מיוחד לבתי המשפט: לקבוע, שבכל הלוואה, רק בית המשפט מוסמך לקבוע את גובה הריבית שתשולם בסוף; בית המשפט יתחשב ברווחים שהרוויח הלווה, בהפסדים של המלווה, וכן בגורמים נוספים שיוגדרו בחוק. כפי שסיפר עו"ד ממללא באשכול זה: http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=2&topic_id=1600916, זה ממילא מה שקורה בשטח בדרך-כלל כאשר הלווה פושט רגל, וגם לפעמים כשלא; אם כך, ראוי להגדיר במדוייק בחוק, מהם השיקולים שבית המשפט צריך להתחשב בהם כשהוא בא לקבוע את גובה הריבית, וכך לוודא שכל העסקאות יתנהלו בצדק, ואף לווה לא יהיה משועבד לריבית שנקבעה באופן שרירותי ע"י המלווה.

לפי ההצעה שלי, כל מי שלקח הלוואה לצריכה, יוכל ללכת לבית משפט ולפטור את עצמו מתשלום ריבית משום שהוא לא הרוויח; התוצאה המיידית תהיה, שהבנקים לא יתנו יותר הלוואות לצריכה; אנשים יצטרכו לחיות ממה שיש (או מגמ"ח); רמת החיים שלהם תרד, אך הם לא ייכנסו לחובות שהולכים ותופחים.


אראל בן דב סגל
http://tora.us.fm/erelsgl


תוקן על ידי - אראלסגל - 10/10/2005 11:09:03



דווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-10/10/2005 11:09 לינק ישיר 

אראל -

כדאי להוסיף לרשימה שלך גם את עניין הסוטה. במקום שהבעל הקנאי ינהג באלימות מתפרצת כלפי אשתו, החשודה עליו, הוא צריך לבלום עצמו ולהביאה אל הכהן. השיפוט והענישה שלה מוּצאים מידיו ומועברים אל הקהילה/הסמכות הציבורית. בדומה לנעשה בעניין בן סורר ומורה, גם כאן חלק מן הסובלימציה טמונה בהכרח לחשוף את הקשיים והבעיות של המשפחה בפומבי (ולא רק בהעברת סמכות השיפוט והענישה לידים "חיצוניות" ו"אובייקטיביות").

בעניין הפרוזבול -
אין לי יכולת להרחיב בכך כרגע, ונדמה לי שכתבתי על כך כבר באשכול אחר לא מזמן, אבל יש הבדל משמעותי בין משנה שביעית למשנה גטין בעניין זה, במיוחד ביחס לשאלת החידוש שבתקנת הלל. משנה שביעית ערוכה כך, שמובן ממנה כי הכלל שהשמיטה אינה חלה על מי שמוסר שטרותיו לבי"ד הוא דאורייתא, ומכאן שהפרוזבול אינו מחדש דבר (והניסוח שם מאתגר מאוד, שכן מה משמעות הפועל "תיקן" לגבי הלל, בהקשר זה?...) במשנה גטין יש הדגשה על כך שתיקונו של הלל הוא אכן "תיקון" וחידוש ואולי אף עקירת דבר מן התורה, והקשרו הוא בתוך מכלול של תקנות חדשות משום תיקון העולם (ומעניין מאוד לנסות ולהבין את משמעות הביטוי הזה, מתוך ההקשרים שם).



תוקן על ידי - אמשלום - 10/10/2005 11:15:45



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/10/2005 11:30 לינק ישיר 

.


אראל סגל:

ראשית, אייקון ירוק זוקף בהונות על עצם החילוק וההדרגה. כללית, אני מסכים אתך כי התורה באה להפקיע דברים מסויימים מידי הפרט ולהעבירן לידי הכלל. גישה זו קיימת גם במשפט החילוני, כפי שהתפתח, כאשר במקרה בו זייד הרג את עמר, המאשים במשפט איננו בנו של עמר, אלא המדינה היא המאשימה את זייד בהריגה.


אלא שחוששני שאינני מסכים לדבריך לגבי הפרוזבול. לדבריך, הלל לא עקר את הלכת שמיטת החובות, אלא רק צמצם את שיקול הדעת של הדיינים, ולמעשה, החוב נשמט, אלא שעבר מייד המלווה לידי בית הדין.

אלא שכך כותבת לנו המשנה, פ"י מ"ג:

"פרוזבול, אינו משמיט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן; כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, ועוברין על מה שכתוב בתורה שנאמר "הישמר לך פן יהיה דבר . . ." (דברים טו,ט), התקין הלל הזקן פרוזבול."


במפורש, התקין הלל את הפרוזבול בשל המנעות העם. התקין, לא צמצם את סמכות הדיינים, אלא התקין תקנה. ומהי תקנה זו? כדברי המשנה: פרוזבול אינו משמיט.

וכך גם ממשיכה המשנה מייד ומוסרת את נוסח הפרוזבול, וכיצד הוא נעשה:

זה הוא גופו של פרוזבול--מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה; והדיינים חותמין מלמטן, או העדים.



במפורש, אומר המלווה שיגבה את החוב גם לאחר השמיטה. אם כך, הרי שמסירת החוב לבית דין איננה אלא "טריק", מעין הערמה הלכתית, כדי למנוע את שמיטת החוב. המלווה מכניס את חובו הביתה דרך הארובה, הוא לובש הרבה פרטי לבוש להצילם מהשריפה בביתו בשבת, הוא מושך ומעלה גם את השור וגם את בנו מן הבור ביום טוב.

לעניות דעתי, החילוק - הנכון בעיני - שעשית לעיל אודות הפרטי והציבורי, אינו תופש כאן. במקרה הפרוזבול, הנהנה הישיר והיחיד מאי-שמיטת החוב, הוא המלווה. בעקיפין, נהנים העניים שעבורם תוקנה תקנה זו לכתחילה.










דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/10/2005 19:21 לינק ישיר 

אראל,
הרעיון יפה עד למאד. בעיניי ממש מרתק. למעשה, יש למסור את החובות לבי"ד (כאילו לוה מהם), ממש כמו פרוזבול. זו אותה תקנה עצמה, ולא רק דמיון בעלמא.
יש לבחון האם בכלל צריך כאן תקנה או שמא זה יכול להיות מדאורייתא, כמו משנת שביעית לגבי פרוזבול (שמתאימה גם למשנת גיטין, וכמוש"כ הראשונים על אתר).
זה כמובן לא קשור לרעיון של פרשת ריבית (ראה באשכול הריבית), בניגוד לדעתך. אבל אין לנו כל מחויבות לרעיונות (ראה דבריי שם). אם זה עומד במבחן אז למה לא?


מיכי



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/10/2005 22:44 לינק ישיר 

אראל סגל,

אתה מציע מסלול מקוצר לשמיטת חובות באמצעות בתי המשפט שלדעתך יפסיק הלוואות ברבית לצריכה. כיום רוב ההלוואות לצריכה בישראל הן משכנתאות לדירות. אם תמנע מאנשים לקחת משכנתאות הם יגורו בשכירות, ואז מישהו אחר יקח משכנתה - המשקיע שיבנה את הדירה. זו תהיה אמנם הלוואה עסקית, אבל משלם הריבית יהיה למעשה הדייר. כל מה שתשיג הוא שתשלול מרוב האנשים את האפשרות לגור בדירה משל עצמם.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/10/2005 23:04 לינק ישיר 

אראל סגל,

ראשית אציין שכעת חיה איני עוסק בעריכת דין, וקי"ל דאין מזכירין לבעל תשובה את עוונותיו דהווי אונאת דברים (ויל"ע אם חל איסור אונאת דברים על מי שמלאכת האונאה מלאכתו, בבחינת הגונב מגנב וכו' ), ולבטח לא במוצאי יוה"כ.

לגופו של עניין -

א. יוצא מן הכלל מפורסם הוא דין רודף, שלכאורה היה מקום לומר שעל הפוגע ברודף להיות פאסיבי ולהשאיר את העונש לביה"ד, למרות שמדובר בדיני נפשות (והרי מבחינתו יש לשאול מאי חזית דדמו של הנרדף סמיק טפי). מעניין, שהחוק הפלילי הנוהג בישראל כיום התיר בתחילה רק לנרדף להתגונן תוך פגיעה ברודף (ירושה מהמשפט המנדטורי), אך בתיקון שנעשה בו אומץ העיקרון ההלכתי (וזו אחת הדוגמאות היחידות לאימוץ 'המשפט העברי' במדינת ישראל).

ב. מאידך, סיעתא נוספת לדבריך היא האיסור התלמודי (רבא? רבה? רב?) להציל עצמו בממון חבירו (אם כי דומני שהראשונים מסייגים את זה למצב שאין אפשרות לפצות את חבירו על הנזק, ועדיין הדברים מפליגים שהרי מדובר בפקו"נ).

ג. לגבי גביית חובות בפועל - מעבר לריבית שמוסכמת כמעין 'שכר' למלווה, הרי שכיום קשה מאוד לגבות אפילו הפרשי הצמדה שהם בסה"כ מנגנון לשמירת ערך הכסף שבלעדיו המלווה למעשה לא מקבל את ערכה הכלכלי של הקרן גם הוא מקבל את הסכום המלא. לכל לווה יש אפשרות לסרב להחזיר את החוב וללכת לבימ"ש, ובימ"ש מנסה תמיד להביא את הצדדים לפשרה מוסכמת.

הבעיה היא אולי כאשר המלווה לא מוכן לוותר ודורש פס"ד, וביהמ"ש לא מוצא מקום להקל על הנתבע - שאז ייפסק הסכום המלא+הפרשי הצמדה וריבית (שלעתים עולים על עליית הערך הריאלית של סכום התביעה) והנתבע יאלץ לשלמו.

במקרה כזה, אמנם לא ידרשו מלווה חסר אמצעים בסיסיים לשלם, ובודאי שלווה מתוחכם יוכל בקלות יחסית ליצור מצג כזה. ואולם, לווה ישר שנשאר לו כסף למרות שהמיזם נשוא ההלוואה נכשל - ישלם קרן+ריבית. האם לשיטתך יש מקום לפטור אותו גם בהאי גוונא? (אם תשובתך חיובית, הרי שזו לענ"ד הנפקא מינה היחידה בין מה שאתה מציע למה שקורה כיום).

אמשלום,

אני לא מבין את החילוק לעניין פרוזבול. המשנה בשביעית אומרת במפורש שהלל תקן פרוזבול. מה שהיה קיים היא ההלכה דאורייתא שהשמיטה לא משמטת חוב שבידי בי"ד, ובה הלל והתקין שיסתמכו על כך באופן שיטתי באמצעות מסמך רשמי ייחודי.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-14/10/2005 00:42 לינק ישיר 

ממללא,
פרט לרש"י בב"ק ס ע"ב אין מי שטוען שאסור להציל עצמו בממון חברו. אמם לשון הגמרא היא כך, אבל פרט לרש"י שאר הראשונים מפרשים שכוונת הגמ' היא רק לומר שחייב להחזיר לו את הכסף.


מיכי



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/10/2005 02:07 לינק ישיר 

ר' מיכי,

אכן כדבריך. ואולם יל"ע לגבי הפשט. ויעויין בחידושי מהר"ץ חיות לגמרא שציינת שמעמיד זאת במחלוקת רש"י-תו"ס, ולסיעתא לפרשנות רש"י מהירושלמי ע"ז "...אפילו אומר לו חמוס את חברו חייב למסור את נפשו".



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-14/10/2005 16:18 לינק ישיר 

ממללא,

אם המוסר שטרותיו לבי"ד לא חלה עליו השמיטה, מה מחדש הפרוזבול (שהוא, בפשטות, מסירת שטרות לבי"ד)? עצם צמצום החלות של השמיטה על תחום זה, הוא החידוש, אבל הוא מוצג כטריוויאלי ע"י המשנה שם. לכאורה, יכולה היתה המשנה בשביעית להסתפק בעניין 'המוסר שטרותיו לבי"ד' ולא להזכיר את הפרוזבול כלל. לכן הביטוי "תיקן" באמת לא מתאים שם, אבל הוא מתאים מאוד למשנה בגטין, שמציעה שרשרת של "תיקונים" מפני תיקון העולם (וזה בדיוק מה שכתבתי לעיל).



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/10/2005 16:24 לינק ישיר 

אמשלום

מדומני שהתוספות במסכת גטין , עומדים על השאלה הזאת וטוענים שמכיוון שמדובר במצוה מן התורה , להרגיל את העם לעשות משהו שמבטל תורת מצוה זו , למרות שזה מעוגן בתורה, זה עצמו כמו לעקור דבר מן התורה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/10/2005 16:33 לינק ישיר 

מייציץ,

דומני שלא הסברתי את עצמי היטב...
כל שרציתי להראות הוא, שיש כבר במקורות התנאיים עצמם, שתי גישות ביחס לשאלת ה"חידוש" שבפרוזבול.
באופן אישי, אין לי כל אינטרס לטובת מי מן השיטות (זולת האג'נדה התמידית שלי - להציג את קיומן של שיטות שונות, ריבוי דעות וכו' ).



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-15/10/2005 18:25 לינק ישיר 

אמשלום שבוע טוב,

מיציץ הסביר את דברי בלשונו הזהב, ולענ"ד יש דוגמאות רבות לכך בעולם ההלכה. למשל, הכלל של 'הפקר בי"ד הפקר' היה קיים גם לפני שהשתמשו בו להפקעת קידושין וכו' (ועד תקופת האחרונים המשיכו לעשות בו שימושים חדשניים - למרות שמבחינה משפטית לא חידשו דבר). השימוש השיטתי בו בעניין מסויים הוא התקנה שמיישמת עיקרון קיים.

כמובן שיש גישות שונות ויתכן שיש גם גישות נגד הכלל של מוסר שטרותיו (אני לא מכיר את כל המקורות התנאיים), ואולם לענ"ד בנדון דידן אין הבדל בין המשניות (ובכלל אני חושב שבניגוד לתלמוד שהוא אוסף של סוגיות שנערכו כ"א בפני עצמה, במשנה די מוסכם שקיימת עריכה סופית אחידה ולכן טענות על מחלוקת בין משנה למשנה צע"ג, וכן בנוגע לעניין אחר שנחלקנו בו בעבר בפורום על מחלוקת בין הבבלי למשנה - שגם היא בלתי אפשרית מנקודת מבטו של הבבלי).



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-27/10/2005 09:32 לינק ישיר 

תודה רבה על כל התגובות.

מואדיב: אתה צודק, ההסבר שלי באמת לא מתאים ללשון המשנה; אך גם ההסבר שלך, שלפיו מדובר בעקירה מוחלטת של המצוה, אינו מתאים, כי לפי דבריך היה ראוי לכתוב רק "שמיטה אינה משמטת בזמן הזה", או "הילל תיקן ששמיטה לא תשמט", ולא היה צורך להכניס את עניין הדיינים! לכן נראה לי שיש שני הסברים אפשריים:
א. הסבר קרוב יותר לדעתך - לפני תקנת הלל, החוב היה נשמט לגמרי; והלל תיקן שהחוב לא יישמט לגמרי אלא רק יימסר לגביית הדיינים. אולם הנושה עדיין אינו רשאי לגבות את החוב בעצמו, כך שעדיין יש הבדל בין המצב לאחר תקנת הלל, לבין המצב אילו לא היתה ניתנת המצוה כלל.
ב. הסבר קרוב יותר לדעתי - גם לפני תקנת הלל, חוב שהיה נמסר לדיינים לא היה נשמט: "פרוזבול אינו משמיט" - מן התורה, עוד לפני תקנת הלל; אלא שלפני התקנה, הדיינים לא נהגו לקבל חובות לגביה; הם לא ראו בכך חלק מתפקידם; והלל תיקן שהם יקבלו: "כשראה שנמנעו העם מלהלוות... התקין הלל הזקן פרוזבול", כלומר - התקין שהדיינים יקבלו חובות לגביה (פרוזבול משמעו - שטר של מסירת החוב לדיינים).

אבהו: במשק חופשי, שכר הדירה הוא נמוך יותר מהריבית, ולכן דווקא יותר משתלם לגור בשכירות. מי שקונה דירה עם משכנתא, משלם בכל חודש ריבית+החזר קרן; מי שגר בשכירות, משלם רק דמי-שכירות, ואת ההפרש+החזר הקרן הוא יכול לשים בצד, וכך כעבור מספר שנים הוא יוכל לקנות לעצמו דירה נקייה משיעבודים, כאשר חברו יהיה עדיין שקוע בתשלומי המשכנתא. לכן ברוב העולם המערבי אנשים מעדיפים לגור בשכירות מאשר לקנות דירה. הסיבה שאצלנו המצב הפוך היא - המענקים וההטבות שנותנת הממשלה לרוכשי דירות.

ממללא: אכן לכך התכוונתי, אלא שיש נפק"מ נוספת - ללווים תהיה פחות מוטיבציה להיות לא-ישרים...




אראל בן דב סגל
http://tora.us.fm/erelsgl




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > העברת השיפוט מיד הפרט ליד הציבור
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר