בית פורומים עצור כאן חושבים

הטייה אקדמית ב'אקדמות'

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-12/3/2006 20:04 לינק ישיר 
הטייה אקדמית ב'אקדמות'

פגשתי לפחות שני מקרים (אלו שאני זוכר כעת, ולמיטב התרשמותי יש יותר) תמוהים בשיקולי העריכה של 'אקדמות', ואני לא יודע האם אך מקרה הוא, טהור או בלתי טהור?

1. הראשון הוא מאמרו של אשר כהן, העונה לשם 'הכיפה הסרוגה ומה שמאחוריה', הפותח את 'אקדמות' טו, והמתמשך על כ-22 עמודים. המאמר עוסק במחקר אמפירי ובדיון תיאורטי על זהות יהודית דתית בזמננו.
כהן פותח את מאמרו בטענה שביחס לרוב הציבור הדתי ייתכן רוצח דתי (יגאל עמיר, איך לא?), אבל לא ייתכן אוכל נבלות או מחלל שבת דתי. בסופו של דבר ההסבר העיקרי שלו הוא שהמוקד של הזהות נקבע על פי קריטריונים מוחצנים, ולא על פי הפנימיות.
מעבר לטענה הטריביאלית הזו, אני לא רואה כל קשר בינה לבין הנתונים שאותם היא באה להסביר. האם רצח הוא נסתר לעומת חילול שבת או אכילת אוכל לא כשר? הרי אותם עושים בהרבה יותר הסתר מאש רצח (ובודאי רצח ראש ממשלה).
מעבר לזה, המאמר כולו רצוף בסתירות פנימיות ובמחקר בלתי רלוונטי. חלק מהמסקנות הן ממש בנאליות. המתודולוגיה על הפנים, והניתוח חבל על הזמן.
שלחתי תגובה ל'אקדמות' ובה אני עומד על הסתירות ועל הבעיות המתודולוגיות החמורות במאמר הטיפשי ההוא, אך נדחיתי בטענה שהנושא מוצה. אני לא יודע מדוע הוא מוצה אחרי מאמר אחד שעבר ללא כל תגובה. תגובתי מצביעה על כך שכל המאמר לא מחזיק אפילו בוץ (לא רק מים. ניקב כדי רימון). אז מה מוצה כאן?

2. והנה בגליון האחרון אני רואה את מאמרו של צבי זהר, שבעצמו שווה דיון, על היתר לחיי אישות ללא חופה וקידושין (בהסתמך על דין פילגש), ואכ"מ. לפחות חלק ממנו ממש אווילי, ושיקול הדעת ההלכתי שבו הוא בלתי סביר בעליל. יחד עם המאמר, עקב הרגישות והחידוש שבו, פורסמו שלוש תגובות (הרב הנקין, הרב שמואל אריאל, ומיכל טיקוצ'ינסקי ורחלי שפרכר), וגם הקדמה בטון מתנצל של המערכת.
בעיניי שלושת התגובות היו מעולות, ונגעו בכל הנקודות החשובות. לאחר קריאה מפורטת (חלקן מאד ארוכות, ואינני יודע כמה יטרחו לקרוא את כולן), ברור שזוהר היה מגמתי וחלק ניכר מטיעוניו כושלים.
בתגובתו של זוהר הוא מתייחס כללית לתגובות, ואינו נוגע באף אחת מהנקודות הבעייתיות (פרט להיתממות המקובלת על האקדמאים בני מינו, שהוא רק מעלה סימני שאלה ולא קובע קביעות. כדאי לקרוא את המאמר, שכן קשה מאד לראות שם משהו שדומה לסימן שאלה. יש שם קביעות נחרצות, שעל פלקטים במאה שערים לא תמצאו נחרצות מהן. זוהי טכניקה נפוצה של קידום אג'נדה מאד ברורה במסווה של מחקר, הצעות או העלאת ספיקות).

כדי להגיע לבעיה אתמקד בתגובתו לרב שמואל אריאל. כשקראתי אותה נדהמתי. הרב אריאל (אגב, בנו של נשיא בית הדין לענייני העם והמדינה שליט"א) כתב תגובה מופתית, שיטתית וקפדנית, אשר בוחנת את האספקטים אחד לאחד, ופורכת כמעט את כל הטיעונים של זוהר.
זוהר בתגובתו אינו מתייחס לאף נקודה אחת (מתוך עשרות) שהעלה הרב אריאל. התייחסותו לתגובה של הרב אריאל מתמצה בשתי נקודות:
א. הרב אריאל תומך בהסתרה של עובדות הלכתיות (=שקרים קדושים) משיקולי מדיניות הלכתית. זוהר יוצא נגדו בנקודה זו.
ב. הרב אריאל טוען שרוח התורה לגבי התא המשפחתי מתמצה בשלוש נקודות, וזוהר טוען שרוח התורה משתנה עם הדורות.

ובכן, נקודה א' היא פשוט שקר גס. הרב אריאל לא כתב בשום מקום במאמרו את הטענה שהוא תומך בהסתרה של עובדות הלכתיות. זה לא עלה בויכוח שלו. הוא פשוט טען שלא היתה הסתרה, אלא ההיתר של הפילגש שהעלה זוהר פשוט אינו נכון. הוא לא מוסתר אלא לא נכון הלכתית (ראו שם את נימוקיו).
נקודה ב' היא הוצאת דברים מהקשרם. הרב אריאל הזכיר את שלושת הנקודות הללו (שתים מהן בדרך אגב בהערת שוליים) כעובדה אמפירית אודות התייחסותם של בני דורנו, ולא כטענה ערכית אודות רוח התורה. ולכן טיעונו של זוהר אינו רלוונטי ביחס אליהן (אני מקצר בכדי להקל על הקורא הנעים כאן בפורום).
אם כן, זוהר כלל אינו מתייחס לתגובה בת עשרות עמודים, זאת כשלדבריו כל מגמתו בפרסום הדברים היא לעורר דיון רציני וענייני בסוגיא (כך!). שתי הנקודות שהוא מביא מתוך כל המאמר של הרב אריאל הן פשוט שקרים, ולכל השאר הוא כלל אינו מתייחס.

והנה, כששוחחתי עם הרב אריאל על העניין אני שומע לתדהמתי שהוא פנה למערכת בעניין זה לפני הפרסום, וביקש להעמיד את הדברים על דיוקם (כלומר שהמערכת תפנה לזוהר בבקשה לעדכן את התייחסויותיו ולנסות לכוין יותר לאמת, או שתתייחס לשקרים בעצמה, או שתיתן לרב אריאל עצמו להתייחס). הוא נענה בשלילה, ולא ברור לי (וגם לו) מהן הסיבות לכך.

לדעתי ההקדמה שנכתבה באותו גליון שמספרת לנו שהמטרה של פרסום המאמר היא לעורר דיון ענייני ורציני בנושא בוער ולהפסיק לטאטא אותו מתחת לשטיח, היתה אמורה לחייב את המערכת לבקש מזוהר להתייחס לנקודות שעלו בתגובות. כך אמור להתנהל דיון רציני ענייני ופתוח. אבל לאפשר לתגובה שקרית מסוג כזה להתפרסם ולא לעמוד על תיקון המעוות, זה כבר חוצה את גבול הטעם הטוב לכל הדעות.

שני האירועים הללו מעוררים בי מחשבות נוגות לגבי ההטיות האקדמיות של המערכת. בשני המקרים מדובר על איש אקדמיה שדבריו לוקים בשגיאות חמורות. בשני המקרים הטענות של אותו איש אקדמיה הן מאד באופנה, ומוטות באופן בוטה לכיוון ה'נאור'. בשני המקרים התגובות הן מן העולם ה'מסורתי' (=ישיבתי) יותר, אשר מתנגדות לאותו כיוון 'נאור'. ובשני המקרים ישנם שיקולים תמוהים שמונעים את פרסום הדברים והעמדת החוקרים הנ"ל על מקומם הראוי.

שאלתי היא: האם מקרה הוא? טהור או בלתי טהור?


שלויימעל'ה? גו"ג? מה אתם אומרים?


מיכי



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/3/2006 20:28 לינק ישיר 

מה הנושא כאן? שיקולי העריכה של העורכים?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/3/2006 20:41 לינק ישיר 

יש לינק למתעניין או שזה שיח סגור ?


מאיר


הוסף לינק

המאמרים ב"אקדמות", שסביבם נפתח הדיון, עלו כעת לרשת. הקישור: http://www.bmj.org.il/
Static/Binaries/PublicationArticles/17zohar%2B_0.pdf
(כל המאמרים מופיעים ברצף, בקובץ אחד.)


תוקן על ידי - עצכח - 17/05/2006 2:12:25



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/3/2006 21:08 לינק ישיר 

מיכי,
לכבוד הוא לי שאתה מצפה ממני לתשובה בענין כזה, אך לא הבנתי במה זכיתי; אין לי קשר ל-"אקדמות" ולעורכיו בשום צורה, וטרם הספקתי אף לעיין בגליון האמור.  בערב פורים אפגוש אי"ה מישהו העובד בבית מורשה (ללא קשר ל-"אקדמות", למיטב ידיעתי), ואשתדל לשאול אותו.  בכל אופן, דומני שההאשמות הכבדות שאתה מעלה כאן מחייבות לאפשר לקהל לקרוא ולשפוט בעצמו, או לחילופין להביא מישהו מטעם המערכת שיגיב; ללא מתן אפשרות כזו, המצב לא יהיה הוגן (ואף לא יתאפשר דיון כלשהו).  לכן נראה לי שמן הראוי שתנסה ליידע את העורכים על טענתיך כלפיהם כדי שיוכלו להגיב, או לחילופין תבקש את אישורם לסרוק ולהעלות את המאמרים המדוברים לכאן.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-12/3/2006 21:39 לינק ישיר 

המאמר הראשון של אשר כהן נמצא תחת ידי. עליי להודות שהתאכזבתי ממנו, משום שהמתודולוגיה אינה סמכותית (חלוקת שאלונים בבתי כנסת מסוימים בערים מסוימות, בין השאר לחברים של מחבר המאמר), וכן משום שחסר פירוט סטטיסטי בשאלות המעניינות ביותר על סוגי המצוות הנשמרים בכל אחת מהקבוצות, והמחבר מספק רק אי אילו נתונים. מגמתו הברורה היא לתאר את הדתיים הלאומיים הבורגניים שאותם הוא סוקר כאדוקים במידה הפחותה ביותר האפשרית (לכן כשהוא מתאר ממצאים מדויקים, הוא בעיקר מתאר נתונים מפותלים מעט שעל פיהם בקרב 8% מהדתיים הלאומיים, 68% הולכות עם מכנסיים ו-90% בלי ציצית). הרבה מלל, שרובו לעניין אם כי לא מחדש הרבה, ומעט בשר סטטיסטי מסקרן.

עדיין, לדעתי, לא כתוב בשום מקום משהו שקרוב לדבריך:"ההסבר העיקרי שלו הוא שהמוקד של הזהות נקבע על פי קריטריונים מוחצנים". מה שאשר כהן כן כותב זה:"עמיר הוא רוצח כיוון שהוא רצח, והוא דתי כיוון שבדפוסי התנהגותו הוא שומר על מספר מוגדר ומצומצם של מצוות הנתפסות בעיני החברה כמספיקות להגדרת אדם כדתי".  דברים נכוחים לטעמי, אם כי חידוש גדול אין פה, בלשון המעטה.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-12/3/2006 22:25 לינק ישיר 

הערת אגב לגבי הרוצח הדתי: מי שראה את הדיון שהתנהל בח"ח לפני כמה ימים ביחס לאותו חרדי שהתנפל על צועדי "מצעד הגאווה" בסכין ודקר אחד מהם, יכול היה לראות מיד שאותו אדם לא רק שלא נדחה מהחברה החרדית ולא הוקע כ-"בלתי חרדי" (שלא כמו, נניח, צביה גרינפלד), אלא אף זוכה לתמיכה, והיו שם שלא התביישו להגדיר את המעשה כקידוש ה'. 



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-12/3/2006 22:42 לינק ישיר 

זריחת עץ, לשירותך תמיד. הרי ציטוט מלשונו הזהב:

נראה כי ההבחנה החשובה ביותר להבהרת עיצובו של שיח הזיהוי (דומני שצ"ל: הזהות) הדתי היא ההבחנה בין מצוות מוחצנות, היינו מצוות שקיומן ושמירתן ניכרות כלפי הסביבה החיצונית שאינה דתית, לבין שאר המצוות. דווקא חבישת הכיפה, שמכל נקודת מבט דרגתה פחותה משמירת שבת וכשרות, מבהירה את ההבחנה. הכיפה היא סמל ההשתייכות המוחצן ביותר, כיוון שכולם רואים אותה. הכיפה מהווה הצהרה קבועה ומתמדת על השתייכות לחברה הדתית לנוכח החברה שאינה דתית. מכאן החשיבות הרבה המיוחסת לה, ותפיסת ההכרעה האישית להוריד את הכיפה מהראש כנקודת מפנה קריטית בתהליך עזיבת החברה הדתית.
*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />שים לב, "ההבחנה החשובה ביותר". אגב, זה מופיע שם בכמה מקומות, אז כדאי לקרוא טוב יותר.

מכיון שאני לא יודע ללנקק, ואני לא בטוח שהמאמרים מצויים ברשת, אסרוק את הביקורת שלי על אשר כהן. בתוך הדברים יש גם תיאור של דבריו הנוגעים לענייננו.
אם עדיין הדיון נראה ערפילי ואוורירי מדי, אני משאיר למנהלים להחליט האם לסגור את האשכול. לדעתי הוא רלוונטי לפחות למי שמכיר את כתב העת, ובודאי יש כאלו שמכירים אותו כאן.


 

האמנם החצנה?

תגובה למאמרו של אשר כהן בגליון 'אקדמות' האחרון (טו) 'הכיפה הסרוגה ומה שמאחוריה'

 

מבוא

אשר כהן, במאמרו בגליון אקדמות האחרון מציג תוצאות של סקר שערך ביחס למידת המחוייבות לשמירת מצוות בקרב יהודים דתיים תושבי היישובים העירוניים במרכז הארץ. בתגובתי אעסוק רק בהקדמה התיאורטית-מושגית למאמר (אף שיש הרבה להעיר גם על התוצאות המוצגות וניתוחן), שכן טמונות בה כמה הנחות משמעותיות, אשר על אף שהן נראות לכאורה סבירות, כפי שנראה להלן הן טומנות בחובן כשלים וטעויות שיש להם השלכות חשובות בכמה וכמה הקשרים.

 

בהקדמתו העקרונית להצגת תוצאות הסקר, עומד כהן על הבחנה בין קריטריוני זיהוי, אשר מגדירים את עצם דתיותו של אדם, או חברה, כמו למשל תהליך הגיור, או יהדותה של האם, לבין קריטריוני זהות, אשר משמשים להגדרה המהותית-תוכנית שלהם את עצמם ואת עולמם.

כפי שארמוז בהמשך, עצם ההבחנה הזו מוצגת במאמר בצורה מעורפלת, אשר מכסה על כמה כשלים תיאורטיים קשים. אין כאן המקום להאריך בכך, אולם המשך דברינו עשוי להאיר במידה כלשהי גם את הנקודה הכללית יותר הזו. נתחיל את הדיון בסקירה קצרה של הנקודות במאמר שרלוונטיות לענייננו.

 

תמצית הנקודות במאמר הנוגעות לענייננו

כהן ממשיך לסקור את קריטריוני הזהות השוררים בחברה הדתית בת ימינו, ומגלה שהם שונים בתכלית מקריטריוני הזיהוי. הווה אומר, אין מיתאם בין חומרתה ההלכתית של העבירה לבין מרכזיותה כרכיב במכלול הזהות הדתית.

כדי לבחון זאת, עובר כהן להגדיר שני מעגלי זהות: הגרעין הקשה, שהוא אוסף הפרמטרים הקריטיים בהגדרת הזהות הדתית, והמעגל הרחוק, הפריפריאלי יותר, שמכיל רכיבים שמשפיעים פחות על זהות זו.

 

הדוגמא הבולטת שפותחת את המאמר היא, איך לא, יגאל עמיר. כהן מציב את השאלה בצורה נוקבת: האם מישהו מן המחנכים הדתיים (שרובם ככולם מגנים נחרצות את מעשהו של עמיר) יציג אותו כאדם לא דתי? האם מישהו שגנב יוצג כלא דתי?[1] לעומת זאת, כאשר אדם מפסיק לחבוש כיפה, או מדליק אור בשבת, הוא בודאי יוצא מגדר 'אדם דתי'. אלו, אליבא דכהן, דוגמאות להבחנה שבין זהות וזיהוי.

כהן ממשיך וטוען כי סקירת הפרמטרים ההלכתיים שמכוננים את הזהות היהודית בחברה הדתית בת זמננו, מעלה שההבחנה היסודית אינה בין מצוות שבין אדם לחבירו לבין מצוות שבין אדם למקום. הראיה לכך היא התפילה, למשל, אשר אינה נחשבת כפרמטר דומיננטי בשיח הזהות הדתי בן ימינו.

נביא כאן שתי רשימות של הלכות מתוך המאמר: האחת, הלכות שמהוות, באופן מפתיע, פרמטרים מן המעגל השני. והשנייה, הלכות שמשתייכות, באופן מפתיע, למעגל הראשון. שתי הרשימות מבטאות, כלפי תרי אנפי, את קוטביות ההבחנה בין התוקף ההלכתי (=שהוא פרמטר זיהויי) לבין המרכזיות של ההלכה הנדונה בשיח הזהות הדתי.

  1. גילוי עריות ושפיכות דמים, שתים מתוך שלוש העבירות החמורות ביותר (ע"ז כמעט אינה רלוונטית כיום, אך הייתי מוסיף שישנם גם סממני ע"ז המשתייכים גם הם למעגל החיצוני), שייכות במובהק למעגל הפריפריאלי. כמעט אף אחד לא יגדיר מגלה עריות ורוצח כאדם לא דתי. הוסף לכך, רמאות, קבלת שוחד, מתן שוחד, גניבה, הימנעות מתפילות.
  2. לעומת כל אלו, כשרות, חבישת כיפה (בניגוד לכיסוי ראש לנשים) ושמירת שבת (ברמה מסוימת), הם פרמטרים אשר שייכים במובהק לגרעין הקשה, וחלקם (כמו הכיפה) אינם ברמת חומרה הלכתית גבוהה, ובודאי לא כמו רציחה וניאוף.

כאמור, כהן מעלה אפשרות לבסס את הקריטריון על מצוות בין אדם למקום, ומסביר זאת במישור הסוציולוגי-היסטורי, כמענה על צורך של חברה דתית להתבדל מן החברה החילונית הסובבת. זו מאמצת גם היא בדורות האחרונים את הנורמות המוסריות האוניברסליות של המצוות בין אדם לחבירו, ולכן הזהות מעבירה את משקל הכובד למצוות שבין אדם למקום. הזכרנו כבר שהוא דוחה הבחנה זאת, מכוח הדוגמא של הימנעות מתפילה, שבודאי אינה פחות חמורה מאי חבישת כיפה.

לסיום הסקירה, אביא את המסקנה שלו, בלשונו (עמ' 14):

נראה כי ההבחנה החשובה ביותר להבהרת עיצובו של שיח הזיהוי (דומני שצ"ל: הזהות) הדתי היא ההבחנה בין מצוות מוחצנות, היינו מצוות שקיומן ושמירתן ניכרות כלפי הסביבה החיצונית שאינה דתית, לבין שאר המצוות. דווקא חבישת הכיפה, שמכל נקודת מבט דרגתה פחותה משמירת שבת וכשרות, מבהירה את ההבחנה. הכיפה היא סמל ההשתייכות המוחצן ביותר, כיוון שכולם רואים אותה. הכיפה מהווה הצהרה קבועה ומתמדת על השתייכות לחברה הדתית לנוכח החברה שאינה דתית. מכאן החשיבות הרבה המיוחסת לה, ותפיסת ההכרעה האישית להוריד את הכיפה מהראש כנקודת מפנה קריטית בתהליך עזיבת החברה הדתית.

 

אוסף של כמה מן הכשלים בטיעון/תיאור המוצע במאמר

ישנן במאמר כמה שגיאות מתודולוגיות, וכמה וכמה טעויות בניתוח עצמו. מפאת קוצר המצע, אמנה כאן רק כמה מהן:

  1. כהן מתעלם מן העובדה שאין מצווה בין אדם לחבירו אשר משתייכת לגרעין הקשה של הזהות הדתית. כיצד ניתן להסביר זאת, אם אכן ההבחנה בין מצוות בין אדם לחבירו ולמקום אינה חשובה כאן? אמנם ההימנעות מתפילה היא דוגמא לכיוון אחד: ישנה מצווה בין אדם למקום אשר אינה משתייכת למעגל הפנימי. אולם מה עם הקורלציה ההפוכה (שאין מצוות בין אדם לחבירו אשר כלולות בגרעין הקשה)? המסקנה המתבקשת מכאן היא שבניגוד למסקנתו הנחרצת של כהן, מצוות שבין אדם לחבירו אכן אינן נכללות בשיח הזהות הדתי. אמנם נכון הוא שלא כל המצוות שבין אדם למקום כן נכללות בו, אלא שזוהי טענה טריביאלית משהו, שהרי ברור שישנו הבדל בין רמות חומרה, הלכתית או זהותית, בתוך המעגל של המצוות בין אדם למקום. האם מישהו מצפה שכל המצוות יקבלו אותו מעמד, הלכתי או זהותי? אין בכך כל הגיון, ולכן אין בתוצאה זו שום דבר מפתיע. אם כן, ההבחנה אותה דוחה כהן, בין מצוות בין אדם למקום ולחבירו, תקפה ועומדת, ומבחינה אמפירית היא בלתי ניתנת לערעור (ניתן להתווכח עם ביקורת ערכית על כך, ואכ"מ).
  2. מכאן ניתן להסיק שישנה הנחה מתודולוגית שגויה במאמר, והיא: שחייב להיות קריטריון אחד שמאחד את כל הרכיבים ההלכתיים של שיח הזהות הדתי. כפי שראינו, הגרעין הקשה הוא מצוות שבין אדם למקום, אולם לא כולן. כלומר קריטריון הזהות כולל לפחות עוד פרמטר אחד. על מה מתבססת הנחה מתודולוגית זו? מדוע עלינו לשלול אפריורי שישנם כמה קריטריונים כאלה? יותר מכך, כיצד ניתן מכוח דוגמא בודדת (התפילה, אשר מורה לכיוון אחד בלבד. ראה בסעיף הקודם) להכריע בשאלת הרלוונטיות של סוגי רכיבים הלכתיים בשיח הזהות הדתי?
  3. אולם מסקנתו הכללית של כהן כבר ממש גובלת באבסורד. כאן כבר לא מדובר בחוסר הוכחה, אלא בסתירה פנימית. מסקנתו היא שההבחנה היסודית בשיח הזהות נעוצה בהבדל בין מצוות מוחצנות לבין מצוות שאינן כאלו. כדי להבין את האבסורד, ניטול, כדוגמא, רצח, ובפרט רצח של ראש ממשלה. לכאורה זוהי הדוגמא האולטימטיבית של כהן למצווה שאינה מוחצנת, שהרי כבר בתחילת דבריו הוא קובע שהיא אינה רלוונטית בשיח הזהות הדתי. הייתכן? האם מישהו מאיתנו לא שמע על יגאל עמיר? ומה עם גניבה, שוחד, רמאות?
  4. באופן כללי יותר, ניתן לומר שפגיעה בזולת, מעצם הגדרתה, היא תמיד מצווה מוחצנת. ולכן שתי הקביעות היסודיות ביותר של כהן בחלק זה של מאמרו הן פשוט טענות סותרות חזיתית: מחד, הוא קובע שההבחנה בין מצוות בין אדם לחבירו ולמקום אינה קריטריון חשוב בשיח הזהות. ומאידך, הקריטריון שהוא מציע הוא מידת ההחצנה של המצוות. כפי שכל אחד מבין, מצוות בין אדם לחבירו הן הדוגמא הבולטת ביותר למצוות מוחצנות. הרי אותן בדרך כלל לפחות אותו חבר, נפגע או נשכר, רואה. ולעומת זאת, דווקא מצוות בין אדם למקום הן בדרך כלל מוצנעות יותר, בין האדם לקונו בד' אמותיו (בודאי כשרות ושבת – אא"כ עוסקים בחילול שבת בפרהסיא, ודווקא אלו, לטענתו המוצדקת של כהן, הם הפרמטרים החשובים ביותר בשיח הזהות. אתמהה!).

והנה, מבין המצוות שנדונו במאמר, ישנה מצווה אחת בין אדם למקום אשר בהחלט בולטת גם כלפי חוץ: תפילה בציבור. אולם, למרבה האכזבה, דווקא היא לא מהווה חלק מהגרעין הקשה (כטענתו של כהן עצמו), בעוד שכשרות ושבת, החיצוניות הרבה פחות ממנה, כן שייכות אליו. על כן, בעמ' 14-15 מוצג פלפול תלמודי מרשים למדיי, אשר הופך את הקערה על פיה: כהן מראה באותות ובמופתים שכשרות ושבת הן מצוות מוחצנות, ואילו תפילה בבית הכנסת (="שהוא מרחב קהילתי סגור", כלשונו) לא.

  1. לאור דברינו למעלה ניתן לומר שכהן עצמו במאמרו מוכיח בצורה חד משמעית שהקריטריון להשתייכות של מצווה כלשהי לגרעין הקשה, דווקא אינו מידת ההחצנה שיש בה.
  2. נמשיך לגלוש עוד מעט במסלול המפותל הזה: מה נאמר נוכח העובדה הברורה כי בפועל מידת ההחצנה דווקא כן חשובה בשיח הזהות שלנו (ראה דוגמת הכיפה, שחומרתה היא שולית ושייכותה לגרעין הקשה היא ברורה)? לכאורה מסקנתו של כהן צודקת. נכון, אך לא מהסיבות שהוא מעלה, וגם לא באותו אופן, ולא תחת אותן הנחות מתודולוגיות. לשון אחר: שוב, אנו חוזרים למסקנה שמוצגת למעלה בסעיף 2, והיא שההנחה כי ישנו פרמטר דומיננטי אחד בהגדרת שיח הזהות הדתי היא שגויה. אמנם גם פרמטר ההחצנה נוטל בו חלק כלשהו, אולם הוא רחוק מלהיות יחיד, וכנראה שהוא אפילו לא העיקרי.
  3. טעות נוספת היא ההיתלות במישור הסבר סוציולוגי. גם כאשר כהן מציע את ההבחנה בין מצוות שבין אדם לחבירו לבין מצוות שבין אדם למקום, הוא מעמיד אותו על אדנים של צרכי התבדלות מן הסביבה, הלא-יהודית או לא-דתית, ההולכת ונעשית מוסרית יותר. אולם את אותה הצעה עצמה ניתן היה להעמיד גם על אדנים מהותיים: התביעה מאדם להיות אדם אינה שייכת דווקא למישור הדתי, אלא למישור האנושי-אוניברסלי. זאת ללא שום קשר למצב הסביבה החיצונית שבקרבה הוא חי. הזהות הדתית מתמקדת מעצם מהותה, במה שמייחד את האדם הדתי, היינו בקומה השנייה: הקומה ה'דתית'-פרטיקולרית. אין פירוש הדברים שאין חובה דתית להיות מוסרי. נהפוך הוא, חלק מן המצוות החמורות ביותר שייכות לקומה הראשונה. אולם כבר מאז אריסטו אנו יודעים שהגדרה של יש כלשהו צריכה להתבסס על הפרמטרים הייחודיים והמאפיינים ביותר שלו, ולאו דווקא על החמורים והחשובים ביותר. האם מישהו יציע להגדיר חמור כיש בעל רוח חיים? רוח החיים היא ללא ספק הפרמטר החשוב ביותר של החמור, אולם הוא אינו ייחודי לו. הוא הדין למעמדו של המוסר ביחס ליהדות. על כן מכלול התופעות שמתאר כהן הן פשוט טריביאליות, והדבר האחרון שאוכל לומר עליהן הוא שהן מפתיעות, או בלתי סבירות ובלתי צפויות.

בנוסח אחר נוכל לומר שעבירות בין אדם לחבירו אינן מעידות בהכרח על מרידה בקב"ה, אלא אולי גם על חולשת אופי ומידות רעות. אולם עבירות בין אדם למקום מבטאות אך ורק מרד נגד הקב"ה נטו. האם זה לא קריטריון סביר לזהות ולזיהוי יהודי?[2]

  1. לאור האמור בסעיף הקודם, עולה שגיאה מתודולוגית נוספת. הצעה שמבחינה בין מצוות שבין אדם לחבירו ומצוות שבין אדם למקום על בסיס היסטורי (היבדלות מסביבה מוסרית או לא), צריכה להיבחן לאור נתונים היסטוריים. אמנם לא ערכתי מחקר, אולם די ברור שהקריטריונים לשיח הזהות הדתי לא השתנו במידה רבה גם בסביבות בעלות אופי שונה, ובתקופות היסטוריות אחרות. דומני כי אף פעם תפילה לא היתה רכיב קריטי בשיח הזהות היהודי-דתי (באותם מקומות שבהם היתה זהות יהודית אחרת. במקומות אחרים, שיח הזהות אינו רלוונטי, אלא אולי כלפי גויים). מאידך, כשרות ושבת בהחלט נחשבו תמיד ככאלה. ושוב, הסיבה היא שתפילה ישנה גם בדתות אחרות, ולכן היא אינה ייחודית ליהדות (ראה סעיף 7).
  2. כהן מצביע על פער בין ההתייחסות ההלכתית (שמשוייכת לזיהוי) לבין ההתייחסות של הזהות. אולם, כידוע, גם מבחינה הלכתית יש לעבירות על איסורי שבת מעמד ייחודי,שאינו קשור למעמדן ההלכתי (לא כל המצוות שבסקילה זוכות לאותו יחס הלכתי). למשל, המומר לשבת נחשב כמומר לכל התורה כולה, ולכמה עניינים הלכתיים דינו כגוי. האם זהו שיח זהות או שיח זיהוי? לכאורה קביעה הלכתית, מעצם הגדרתה, שייכת לשיח הזיהוי ולא לשיח הזהות. כהן עצמו מניח זאת לכל אורך הדרך, באומרו שההבחנה בין זיהוי לזהות משתקפת בכך שפרמטרי זהות אשר שייכים לגרעין הקשה, אינם בהכרח חמורים מבחינה הלכתית (=זיהויית), ולהיפך. לפי טענתו, ההבחנות בין זיהוי לזהות משתקפות בסטייה מן ההלכה, או, לפחות, מסולם הערכים וסדר העדיפויות שלה. אם כן, הוא מסכים שההלכה היא ביטוי לזיהוי ולא לזהות. אם כן, כיצד יסביר כהן התייחסות הלכתית שונה לאיסורי שבת מאשר לאיסורים אחרים בעלי אותה רמת חומרה?
  3. בעקבות המשפט האחרון, נחזור שוב בקצירת האומר להבחנה היסודית בין שיח זיהוי לבין שיח זהות. כאמור, ניתן לתקוף את ההבחנה הזו בכמה מישורים. על אחד כבר עמדתי בסעיף הקודם: ההלכה עצמה, שהיא הביטוי הברור ביותר לשיח של זיהוי (גם אליבא דכהן), נוקטת עמדה בשאלות של זהות. כפי שראינו, גם על פי ההלכה חשיבותן של הלכות לא נמדדת תמיד לפי חומרתן.[3] באותה צורה, עצם השיקול של נבדלות מהסובב יכולה להיות (והיא אכן כזו) פרמטר הלכתי, ולא רק אינטרס חיצוני, או ביטוי לצורך נפשי של אדם דתי כזה או אחר.[4]
  4. אין כאן המקום לניתוח מושגי שיחשוף את ההטעייה השיטתית אשר ישנה בהבחנה הדיכוטומית שבין זיהוי לזהות. בקצרה אומר כי העמימות שבשיוך התואר 'מהותי' לזיהוי או לזהות, יכולה לחדד את הנקודה זו היטב. האם מה שמהותי הוא הזיהוי או הזהות? לכאורה הזהות היא המקרית והמשתנה, בעוד שהזיהוי הוא הקבוע (=ההלכתי, לפחות המסגרת ההלכתית הקבועה מדאורייתא). מאידך, הזהות מתייחסת יותר לתוכני, בעוד הזיהוי הוא לכאורה רק פורמלי ולא מהותי. יוצא כאן אבסורד לכאורה, שהפורמלי-נצחי אינו מהותי, ולהיפך: המשתנה, השגוי לפעמים, הוא המהותי.

 

האלטרנטיבה

לסיום, אציע ניסוח קצר של טיעון הפוך לזה המוצג במאמר, כפי שעולה מן הדברים עד כה (הנמקה מפורטת יותר דורשת מאמר נפרד):

  1. אני משוכנע אפריורי שישנו מיתאם בין הזהות לזיהוי. מה שמשמש כפרמטר קריטי בשיח הזיהוי, יסודו בפרמטר מהותי בשיח הזהות, ולהיפך. קביעה זו מתייחסת אפילו להשתייכות הביולוגית, אשר נראית כקריטריון הכי לא מהותי. בדיוק בגלל זה יסדו כמה חכמים את המושג של 'סגולת ישראל', תהא משמעותו אשר תהא. המקובלים אף הרחיקו לכת וקבעו שהגויים שמתגיירים כנראה היו שייכים בשורשם, מבחינה ביולוגית, לעם ישראל. כך שהביולוגיה יכולה להיות גם פרמטר של מהות (עם מלוא המודעות לקונוטציה הקשה שמלווה קביעה כזאת), אם כי אולי לא בלעדי (עיין ערך 'גיור'). בכל מקרה, לא ראיתי, לא במאמר ולא מחוצה לו, טענה שתומכת בהנחה ההפוכה. על כן הנחה זו, אשר מובלעת בבסיס הניתוח של נתוני הסקר, אינה יכולה להיחשב באופן אוטומטי כקבילה.
  2. המסקנה היא שההלכות אשר מהוות רכיב קריטי בשיח הזהות, יסודן בשיח הזיהוי ולהיפך. העובדה שכהן אינו מוצא פרמטר יחידי שעומד בבסיס הסיווג הזהותי, היא גופא מצביעה על כך שהמקור אינו נעוץ בזהות אלא בזיהוי. מהו המשותף לחבישת כיפה, שמירת שבת, אכילת כשר וכדו'? מכיון שאין מכנה משותף אחר, על כרחנו התשובה היא: כולם מהווים ביטוי למשהו אחד – הוויה יהודית דתית. האם זהו לא זיהוי? המסקנה היא שהזיהוי הוא המשמעות של הזהות, ולהיפך. יש משהו משותף לכל הפרמטרים המזהים, אולם הוא עצמו אינו פרמטר זהותי אלא זיהויי (=עצמותי). אין מקום להבחנה הדיכוטומית בין שני המישורים הללו.[5]
  3. סוף דבר, לדעתי (שכמובן לא נומקה כאן דיה, מקוצר המקום), היחס בין שיח זהות ושיח זיהוי, כמוהו כיחס בין סמנטיקה לסינטקס (אמנם לא תמיד ברור מיהו מי). כל מי שמכיר את יסודות הלוגיקה יודע שקיים שם משפט, אשר שמו בישראל הוא: 'משפט הנאותות וההלימות'. משפט זה קובע יחס של מיתאם מלא בין הסמנטיקה לבין הסינטקס, כראוי לכל מערכת עקבית, השואפת למשמעות קוהרנטית.

לתשומת ליבנו!

 



[1] זאת בניגוד להלצה הנפוצה על כך שאין דתי גנב, שכן אם הוא גנב כי אז הוא אינו דתי. עצם העובדה (המוצדקת לדעתי, ראה במאמרי באותו גיליון של 'אקדמות', עמ' 161 ובהערת העורכים שם, וכן שם סביב הערה 19, ולמעשה בכל המאמר) שזו הלצה, אומרת דרשני.

[2] על רקע זה אציין למה שכתבו רבים ממפרשי הרמב"ם (ראה בספר המפתח במהדורת פרנקל בתחילת הלכות ממרים, בעמודה שנייה ושלישית על פ"א הלכות א-ב). הם טוענים שלפי הרמב"ם העובר על מצוות חכמים ללא מרידה עקרונית בסמכותם (כנראה גם אם עבר במזיד, כמו עבריין על מצוות התורה מחמת יצר, שאיננו נחשב שוגג), לא עבר על מצוות 'לא תסור'. אולם מי שעובר מתוך אי הכרה עקרונית בסמכותם, הוא ורק הוא עובר על הלאו דאורייתא. זוהי דוגמא טובה לטיעון שמוצג למעלה.

[3] ראה, למשל, מאמרי 'נותן לרשע רע כרשעתו – האמנם?', עלון שבות – בוגרים ט', אייר-סיון תשנ"ו, עמ' 145.

[4] חלק מן העניין הוא שהקולקטיב מפתח זהות דרך השיח הקולקטיבי, שהוא ההלכה. נשוא הזהות הוא לא רק היהודי הבודד אלא היהדות כולה, וככזו שיח הזיהוי הקולקטיבי הוא חלק משיח הזהות.

על כן קביעות הלכתיות, כמו תהליך של גיור, אינן מוטלות עלינו מבחוץ, כפי שכותב כהן אשר משייך את הגיור לשיח הזיהוי ולא לזהות. הליך הגיור הוא תוצאה של שיח שלנו עם עצמנו (לפי התורה, שגם היא חלק מאיתנו), ולכן הוא שייך בה במידה גם לזהות.

[5] ישנה משמעות, בעיקר סוציולוגית, להבחנה זו, אולם היא דורשת ניסוח וניתוח עדין הרבה יותר. הדיכוטומיה מאד מטעה במקרה זה.



מיכי



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/3/2006 22:49 לינק ישיר 

אופס, כמדומני שאני חייב לך התנצלות. מה שקרה זה טעות פרוזאית למדי. צילמתי את המאמר, אבל עכשיו אני רואה שדילגתי לפחות על דף אחד, אם לא יותר. גראוצ'ו מרקס אמר על דברים מהסוג הזה: זה טעות שגם ילד בן עשר היה שם לב אליה, אבל למרבה הצער, אף ילד בן עשר לא היה בסביבה.
תוקן על ידי - זריחת_עץ - 12/03/2006 22:49:55



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-12/3/2006 22:57 לינק ישיר 

מיכי



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/3/2006 08:05 לינק ישיר 

הרב נריה שהיה מחנך ידוע טען שיותר חמור בעיניו אם מישהו מסיר את הכיפה מאשר אם הוא מפסיק להניח תפילין.
לענ"ד, יש צדק רב בדבריו, כי השאלה המרכזית היא כיצד אדם מזהה את עצמו ואח"כ כיצד הוא מתמודד עם היצר הרע.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-13/3/2006 12:31 לינק ישיר 

מיכי

הדיון קשה מאוד, הגליון בו אתה עוסק אינו מצוי לפנינו.

אם הנושא הוא הגדרת הזהות הדתי - יש לתמצת את הדיון - מימוני עזרתך נדרשת!

לענין אקדמות - כבר מדבריך הושגה מטרתם - מה לעשות כל גליון צריך פרסום - סנסציות, הרגזות וכדו' היא שיטה בדוקה ובוודאי באיצטלא דאקדמיזציה דרבנן.
פולמוסך כאן כבר משיג את מטרתם, הנה הם זרקו בלון ניסוי וכבר יש רעש גדול.
לעתים, במסֵכַת "הדתיות הנאורה" - מעגלים פינות - כן, כן, "השקר הקדוש".
על כך נאמר: למה תשתומם פן תִשוֹמֵם.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/3/2006 14:24 לינק ישיר 

בעבר היה לי שיח ושיג עם עורך אקדמות לעניין מאמר שחשבתי לפרסם שם ולבסוף התקבל לבמה אחרת. הרושם שלי היה דווקא הפוך לא של הטיה אקדמית אלא העדרה. המערכת מעונינת להציג כתב עת שעוסק בנושאים אקטואליים במתודולוגיה אקדמית אבל למעשה אין לעורכים את הידע במתודולוגיה המקובלת במחקר מדעי החברה והרוח והם קשובים לשיקולים של פירסום ופופולריות וקריאה 'קלה'.

זה כאמור הרושם שלי



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-14/3/2006 20:00 לינק ישיר 

אייל,
מי שאמור לבקר מאמר ולהכיר את המתודות האקדמיות הוא הרפרי של המאמר, ולא המערכת עצמה. מעבר לכך, לגיטימי שהמערכת תחליט שכתב העת רוצה לעסוק בנושאים אקטואליים ופופולריים, ופחות בעיון מופשט, אקדמי או לא. למיטב הבנתי זה אכן הקו של כתב העת. כתבי עת אקדמיים יש מספיק, והם מנסים לתפוס נישה אחרת, חיונית מאד למיטב הערכתי.

בהודעתי למעלה אני דיברתי על הטייה אקדמית לא מבחינת המתודה של המאמרים. טענתי היתה ש'אקדמות' הוא במה שמנסה ליצור דו שיח בין שני הקטבים הללו, העולם הרבני והישיבות עם האקדמיה, אשר מתעמתים בימינו לא מעט. על כן טענתי שאם רוצים לנהל דבר כזה יש לעשות זאת באופן הוגן והולם, ולכוון את השיח להיות דו-צדדי ופתוח, ולענות אחד לדברי השני (בפרט בנושא כה טעון, ובמקום של כשלים, שקרים והתעלמות חמורה כמו במקרה של צבי זוהר). טענתי היתה שמשתי הדוגמאות שהבאתי מתעורר בי חשש שזה לא מתנהל באופן כזה.
מיכי



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-15/3/2006 17:46 לינק ישיר 

הרי הכישור (*היק*) למאמר של אשר כהן הנ"ל: http://www.bmj.org.il/Static/Binaries/PublicationArticles/16cohen_0.pdf



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-15/3/2006 17:52 לינק ישיר 

הפרעתוני,

דומני שזה לא המאמר המדובר. מיכי כיוון דבריו למאמר "הכיפה הסרוגה ומה שמאחוריה", שהופיע בגיליון ט"ו.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-19/3/2006 00:21 לינק ישיר 

בתגובה לפוסט הראשון באשכול.
אינני מתמצא במאמר של כהן, אבל קראתי את המאמרים והתגובות של זוהר/אריאל/הנקין/שפרכר-טיקוצ'ינסקי/זוהר.

ועל כן אגיב.
1) הטענה נגד המערכת בעייתית. ככה זה כאשר הנושא ארוך ומסובך. אי אפשר לתת לכל אחד להגיב לחוסר התגובה של הכותב המקורי. מה היית רוצה? שהרב אריאל יגיב: "לא ענית על טענות 1,3, 7." ופרופ' זוהר יגיב: "כי טענות 2,4..... עיקריות וחוצמזה טענותיך כל כך לא לעניין כי ....." והרב אריאל יגיב "הם כן לעניין"......

פרופ' זוהר הגיב על מה שהגיב, והקורא האמור להיות אינטליגנט ישפוט ויראה בעצמו אם יש נקודות שלא הגיב.
שים גם לב שעל עשרות עמודים של 3 מגיבים היה לפרופ' זוהר רק 6 עמודים לענות. וכי היתה לו יכולת במסגרת מיטת-סדום כזו להגיב על פרטי כל טיעון של הרב אריאל?

חוצמזה, הטיעונים התרבותיים, וכו' וכו' היו משותפים לכל שלושת המגיבים, ולכן כנראה קיבלו עדיפות בתגובה.

2) הטיעונים ההלכתיים (וסליחה שאני מדבר על מאמר שרוב באי הפורום לא קראו) הם יותר גבוליים. ולא זה היה הנושא של המאמר המקורי. פרופ' זוהר לא בא להתווכח מהו הגדר המדויק של קביעות ביחסי פילגשות, וכן לא על המספר המדויק של ראשונים שתומכים בזה אם מדובר על שבע או על שמונה.

3) הרב אריאל מנסה לדייק באופן חלש שההיתר של פילגשות הוא רק בפילגשות לכל החיים וקשר מחייב כנישואין. זו טענה חלשה שאין לה יסוד מוצק. אין ספק שאנשים לא יחמירו על עצמם רק מכוח חצאי דיוקים. וייתכן שלכן פרופ' זוהר לא הגיב לטיעון מחודש זה.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > הטייה אקדמית ב'אקדמות'
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 ... 8 9 10 לדף הבא סך הכל 10 דפים.