א גוטען חורבן

כעת אנחנו כבר אחרי, אז אפשר לדון ב'איחול' הזה.
הברכה היהודית העתיקה הזו מלווה אותי מילדותי, ואני מניח שהיא מוכרת לרבים.
היא מעוררת כמה תחושות מנוגדות: יש כאן לכאורה זלזול באבל (אבלות ישנה, במונחי הגמ' יבמות). יש כאן גם טכנוקרטיה שמתייחסת לחורבן ולאבל עליו כאקט פורמלי ללא ממדים רגשיים. ניתן לעשות הכל על פי ההלכה ולחוש תחושת מועד ('קרא עליי מועד לשבור בחוריי').
מאידך, יש כאן משהו מאד יהודי. אולי אמירה שעליי לא מאיימים עם חורבנות. שבענו כמה כאלו, ואנחנו לא ממש מתרגשים. אולי הבעה של סיבולת.
אמנם קשה לדבר על סיבולת, כי למעשה בד"כ הדבר נובע מכך שאנחנו לא ממש מרגישים את החיסרון של ביהמ"ק.
ובכל זאת, יש כאן גם כעין תחושה של אדם שהוא בבית, גם בצער וגם בשמחה. הוא אינו חושש להביע רגשות, גם אם הם לא ממש במקום. ואולי 'אשריכם ישראל...לפני מי אתם עתידים ליתן דין וחשבון...ומי מטהר אתכם'.
אני מרגיש כאן גם נימה של צחוק ולעג עצמי (תופעה מאד יהודית כמובן). לעג עלינו שאנחנו חוגגים בקפדנות את ימי האבל המרובים שלנו, ולא מרפים מהם. לעג עצמי אינו סותר הזדהות. לנו מותר מה שלאחרים אסור.

אשמח לשמוע עוד הלצות (לאו דווקא במובן של התבדחויות) יושר על המימרא הזו, איידי דחביבא עליי טובא.
אשמח גם אם זה לא יהיה ברמת הסיסמאות, כמו שט' באב עתיד להפוך ליום שמחה, או שהוא קרוי 'מועד' ('קרא עליי מועד'), וכו'. כל זה אינו עומד בבסיס התחושה הטבעית כלפי אמירה זו

ויהיו דברינו אלה, כפתיחה לשבע דנחמתא.

שכני הטוב
כנראה שהטעות אתך. יש מאמר וגם שרים אותו. שאל את השכן החרדי
אשרנו מה טוב חלקנו . ומה יפה גורלנו .  ומה נאה ירושתנו.
מה לעשות שכן לא תמיד ההתקפה מצליחה. לפני התקפה יש להכין מודיעין מודה ועוזב