בית פורומים עצור כאן חושבים

פיקציות הלכתיות ומשפטיות-מיון והצדקה

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-23/10/2006 19:33 לינק ישיר 
פיקציות הלכתיות ומשפטיות-מיון והצדקה

הנושא של פיקציות משפטיות הוא מעניין מאד, הן בהקשר ההלכתי והן בהקשר המשפטי.
ישנם כמה סוגים של פיקציות הלכתיות. לדוגמא:
1. לבוד, גוד אסיק, עירוב, וכדו', שכאילו יש מחיצה בעוד שבמציאות אין.
2. שליחותייהו. כאילו היה מינוי שליחות, אך בפועל די ברור שלא היה, וגם לא יכול היה להיות (כי שליחות כזו אינה תקפה מבחינה הלכתית רגילה, מכמה אספקטים שונים, ואכ"מ).
3. 'הואיל' ו'מתוך', כשברור שלא יבואו אורחים.
4. מיגו, לא במשמעות של דיני ראיות, אלא מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה ועוד כמותו. האם זו פיקציה?
5. הערמות שונות (מכירת חמץ. היתר המכירה). האם אלו הן פיקציות?
6. מושבע ועומד מהר סיני. שבועה שכביכול היתה בהר סיני, כבסיס למחוייבות במצוות.
7. אומדנות של הסכמה מכללא. או דברים שבליבו ובלב כל אדם.

בכל אחד מאלו יש לדון האם הוא פיקציה, ומאיזה סוג. אך ישנה תחושה שיש כאן הלכות שבסיסן ההלכתי הוא רעוע למדיי, ובעצם אנו הופכים את הרצוי למצוי. מה שהיה צריך להיות כאילו היה בפועל.
לכן הבעייה העיקרית שאני רואה במושג הפיקציה הוא באמת מהי ההצדקה ההלכתית עבורה? הרי הרצוי לא היה מצוי. לא היה מינוי שליחות לדייני זמננו. אין סבירות שיבואו אורחים ביו"ט. לא היתה שבועה בהר סיני. וכדו'. כיצד הופכים את הרצוי למצוי? האם לא ניתן כך לעצב את כל התורה כרצוננו?
לחלק מהדברים שנמנו יש אולי מקור. כמו דיני לבוד וכדו', שי"א שהוא מהלמ"מ. אבל תחושתי היא שזה נאמר כפתרון אד הוק לבעייתיות של הפיקציה, ולא מתוך ראיות שבאמת משהו כזה ניתן בסיני.

עד כאן בעניין פיקציה בהלכה. פיקציות קיימות גם במערכות משפטיות אחרות. לא ידוע לי האם בכולן. לדוגמא, האמנה החברתית של רוסו היא פיקציה משפטית-פילוסופית. לפני כמה שנים הופתעתי לגלות שמשפטנים משתמשים בפיקציה הזו כדי לנמק פסקי דין או טענות משפטיות. הם לא משתמשים בזה רק כמטפורה למחוייבות לערכים חברתיים, אלא משתמשים בזה כאילו באמת היסטורית היתה אמנה כזו, ודנים בכך מכוח תוקף של אמנות (ויש לכך נפ"מ שונות).

דוגמא נוספת הובאה לפני זמן אצלנו ע"י מואדיב (שמרתי אותה אצלי, ואינני זוכר את האשכול בו היא הובאה). וזו לשונו:

על פי החוק הרומי העתיק, צוואה הוגדרה כגילוי רצונו האחרון של האזרח הרומי. אם נמצא
כי בשעת גילוי רצונו האחרון לא היה המצווה אזרח רומי, הרי שלא היה יכול לצוות כדת וכדין. על פי החוק הרומי העתיק, אזרח שנפל בשבי, לא הוכר כאזרח כל זמן ששהה בשבי.

מכאן נבע כי כל צוואה של אזרח רומי שמת בשביו, לא היתה תקפה. צרכי החיים דרשו שינוי המצב. הדעה לא היתה יכולה לסבול מצב בו אזרח רומי מכובד יצא למלחמה בשליחותה של רומי, נפל בשבי ומת בשביו – וצאצאיו-יורשיו ינושלו מנחלתו משום שצוואתו אינה צוואה של אזרח רומי כחוק.

לתיקון מצב זה יצא המחוקק הרומי בחוק שנודע בשם Corneliae Lex , וקבע פיקציה משפטית - Fictio Legis Corneliae . על פי הפיקציה המשפטית הזו, נחשב השבוי כאילו מת בשעה שנשבה, ומכאן, היה אזרח רומי בעת מותו, צוואתו תקפה, וגו' .

לפי תחושתי ההלכה אינה מתייחסת לפיקציות באופן טבעי. המפרשים ייטו למצוא פירושים שיצדיקו את הפיקציה (הלמ"מ, או הצדקה פרשנית כלשהי), ואינני חושב שמישהו מהם יודה בפה מלא שיש כאן פיקציה. בד"כ מחביאים זאת מאחורי הסברים אד-הוק. בעולם המשפטי מודים בכך בפה מלא, ושם זה לגיטימי ליצור פיקציות נוספות.
דומני שבמערכות משפטיות רגילות שאינן מבוססות על נתונים מסיני, כלומר על 'עובדות משפטיות', יתייחסו לפיקציות באופן נינוח יותר. בהלכה אמור להיות הסבר מהותי לכל פרט הלכתי, וגם אם משהו הוא רצוי לא יהפכו אותו כל כך מהר למצוי.
נקודה אחרונה זו היא חשובה מאד, אך היא פותחת ענף חדש לגמרי של הדיון, על הדמיון והשוני בין ההלכה כמערכת משפטית לבין מערכות משפטיות אחרות, ולכך נקדיש בעז"ה אשכול אחר.

שאלותיי לקהל:
1. האם יש עוד פיקציות להוסיף לרשימה?

2. האם ההגדרה למונח פיקציה היא באמת הפיכת הרצוי למצוי? האם זה מכסה את כל המקרים?

3. מה סוגי הפיקציות השונות? מה משותף ומה שונה?

4. מהי ההצדקה לפיקציות הללו? אם צודקת הגדרתי ניתן לשאול זאת כך: מהי ההצדקה להפוך את הרצוי למצוי?

5. מדוע לא להפוך כל רצוי למצוי? לשון אחר: מהו הקריטריון שמגדיר הפיכה כזו ללגיטימית או לא לגיטימית?

6. האם יש הבדל בין ההתייחסות של ההלכה לבין התייחסותן של מערכות משפטיות אחרות לפיקציות, מכל הבחינות דלעיל (ובזיקה להערתי למעלה, בדיוק לפני השאלות)?

_________________

מיכי




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/11/2006 01:12 לינק ישיר 

מעניין לראות את התיחסות הראשונים לפיקציה דרך דיני הרשאה. הרשאה נולדה מתוך "תנאי החיים" ולא בתנאי מעבדה. 
תפקידה לתת תוקף למורשה להיות לא רק שליח, כי אם גם "בעל דברים" של הנמען - כדי שיוכל לכוף את הלוה או הנפקד לפרוע לו.
("בעלות דברים" זו עצמה היא קרובה להיות פיקציה ההופכת רצוי למצוי)
בגמ' בפ' מרובה משמע שיש מרכיב של קנין בגוף החפץ שהופך את השליח לבעל דברים, מיהו בלישנא בתרא שם משמע שאפי' כאשר אין יכולת להקנות - עדיין אנו "מקנים" לו מחשיבים אותו כ"בעל דברים".
גם אם אפשר להסתדר עם זה - כל הראשונים נבוכים מהמנהג לכתוב הרשאה על מלוה - שם ודאי אין שום קניין.

1. התוס' "מבלי למצמץ" פונים מיד לכיוון הפיקציה המישפטית - אע"ג שאינו קונה מלווה, רבנן עשו כאילו קנה מלווה והמורשה הופך להיות בע"ד כביכול. הכל לשם "תיקון העולם". (לדעת תוס' היא תקנת חז"ל, ולקמן ברמב"ם תקנת גאונים - ונפק"מ שלתוס' דין הרשאה מיסודו בנוי על פיקציות, והרשאה על מלוהאינה אלא סימפטום)
2. הרמב"ן נדחק מאוד לחפש את המציאות האמיתית של הרשאה - הוא אומר שאע"פ שלא מועיל קניין עכשיו, מ"מ הוא מועיל שהוא יודע שלכשיבוא לידיו יהיה קנוי לו, וע"י זה נעשה בע"ד. הבריחה של הרמב"ן מפיקציה כאן מעניינת מאד, שכן לא מדובר בחלק "סיני" של התורה, אלא בסה"כ בתיקון חכמים לבעיה מעשית בדיני ממונות.
3. פיקציה מרחיקת לכת יותר הפועלת גם רטרואקטיבית מצאנו בדברי הרא"ש שמסיבות אחרות מבין שהרשאה באה להאריך את תקפות השליחות גם לאחר ביטולה. אף שהוא מודה שניתן לבטלה כמו כל שליחות, מ"מ יש להתיחס למה שבית דין שדן ע"פ הרשאה כדין אמיתי אפילו אם נודע שבאותה שעה ההרשאה כבר בוטלה ולא היה המורשה בעל דברים וטענותיו אינן טענות.
4. והרמב"ם כהרגלו כותב לשון מעניינת, וז"ל:
"הייתה לו מלווה ביד אחר--אינו יכול לכתוב הרשאה עליה... מפני שהמלווה להוצאה ניתנה, ואין אדם מקנה לחברו דבר שאינו בעולם...   זה הוא הדין שייראה לי מן התלמוד. אבל גאונים תיקנו שכותבין הרשאה אף על המלווה, כדי שלא ייטול כל אחד ממון חברו, וילך לו למדינה אחרת
ועוד תיקנו שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חברו או לתבוע ממנו הלוואה, ולא הייתה קרקע למקנה--מקנהו ארבע אמות מחלקו שבארץ ישראל, ומקנה לו המעות על גבן."
וכאן ההסתייגות: "ודברים אלו דברים קלים הן עד מאוד, ורעועים:  שזה מי יאמר שיש לו חלק בארץ ישראל? ואפילו הוא ראוי--אינו ברשותו.  והגאונים עצמן שתיקנו תקנה זו אמרו, שאין אומרין בה ייקוב הדין את ההר, ואינה אלא כדי לאיים על הנתבע:  אם רצה לדון בהרשאה זו וליתן, נפטר."

הנה מה שהרמב"ם מסתייג ממנו מאד וכמעט אינו "דין" בעיניו אלא איום בעלמא, והרמב"ן עושה כל מאמץ לנסות להסביר את הדין ללא שום פיקציה כלל - לדעת התוס' והרא"ש הוא דבר מובן שאפשר להיות בעל דברים ממש ע"י קניין שלא קיים או ע"י שליחות שבוטלה.

אני מקוה שחומר זה יהיה לעזר.
 




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-3/12/2006 22:43 לינק ישיר 

שלום לכב, המשתתפים
יתכן ואני נחפז,אך מתגנבת לי המחשבה שפיקציות מצויות כמעט רק במערכות בעלות מחויבויות
מסורתיות(סינתטיות-הרב מיכי?)ואני מתכווין לפיק' משפטיות,בניגוד למערכות משפטיות הנמנעות
מהשענות והתייחסות למערכת המוסרית  המקובלת כפי שמתפתח המשפט המודרני מיל-הארט ואילך




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-4/12/2006 11:46 לינק ישיר 

השימוש באמנה החברתית של רוסו להנמקה פסיקתית ,כפי שהביא הרב מיכי,היא פיקציה,
מדוע השימוש בטענה של  הדבק החברתי לפי לורד דבלין אינה פיקציה,



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-4/12/2006 14:03 לינק ישיר 

.



אני-חושב:


דומני כי לא השימוש באמנה החברתית הוא פיקציה, אלא קיומה של האמנה הזו, ודוק.













דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-4/12/2006 15:33 לינק ישיר 

מואדיב,

והן הן דבריי למעלה אודות השימוש בערכים עצמם כפיקציה לעומת המנגנונים המשפטיים כפיקציה למען הערכים.

_________________

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-4/12/2006 15:50 לינק ישיר 

מודה ועוזב.(איני אמון על הצד הטכני ,ומיד אחרי כתיבת ההודאה נסיתי למוחקה כי התברר  החילוק )




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-4/12/2006 23:47 לינק ישיר 

אגב,
נזכרתי בעוד סוג מעניין של פיקציה. חלק ניכר מן ההלכות דרבנן לא תוקנו במושב בי"ד כלשהו. פוסקים, ראשונים או אחרונים, לומדים סוגיא ומגיעים לסיטואציה שנראה להם שיש לאסור אותה, אך היא לא נכנסת לגדר של דאורייתא. במקרים אלו הם קובעים שיש כאן איסור דרבנן.
אבל איסור דרבנן דורש מושב בי"ד שיתקן אותו. אין תקנה בלי מתקנים. והנה מפרשים שונים מתוך עיון בתלמוד ובהלכה מגיעים למסקנות שנראה להם לאסור והם קובעים שזה אסור מדרבנן. האם הלימוד הזה עצמו נחשב כישיבת בי"ד שמתקנת תקנות?

אם כן, יש הרבה הלכות דרבנן שלא תוקנו אף פעם בפועל (לדעתי זה רובן המוחלט של ההלכות דרבנן). זוהי פיקציה הלכתית, שכן אנו מחליטים שכאילו היתה כאן ישיבה של בי"ד מוסמך שתיקן את התקנות האלה ואסר את האיסורים הללו.

משום מה זכור לי שראיתי בעבר מישהו שהעיר על כך. האם מישהו זוכר מקור לעניין זה?

_________________

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/12/2006 01:50 לינק ישיר 

ר' מיכי, שלום

לענ"ד יש להבחין בין שני ענינים. א. הלכות ודינים מדברי חכמים המובאים בגמ', ואין עליהם כתוב מפורש או דרשה. אלו, עכ"פ לפי הרמב"ם, נחשבים כתורה שבעל פה, דהיינו בעלי תוקף כהוראה היוצאת מלשכת הגזית. זו לשונו בהקדמה למשנה תורה: "נמצא, רבינא ורב אשי וחבריהם, סוף גדולי חכמי ישראל, המעתיקים תורה שבעל פה, ושגזרו גזירות, והתקינו התקנות, והנהיגו מנהגות, ופשטה גזירתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל, בכל מקומות מושבותם. ואחר בית דין של רב אשי, שחיבר הגמרא, וגמרו בימי בנו וכו'... אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי[ת], חייבין כל ישראל ללכת בהם, וכופין כל עיר ועיר, וכל מדינה ומדינה, לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא, ולגזור גזירותם, וללכת בתקנותם, הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא, הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו, או שגזרו, או שהנהיגו, או שדנו דין, ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל, או רובם, והם ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה, דור אחר דור, עד משה רבינו עליו השלום".
 
נראה לי שאין כוונת הרמב"ם לומר שהיתה סנהדרין פעילה עד ימי רב אשי, ושסמכה ידיה על כל דברי התלמוד (וכלשונו שם: "ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור התלמוד"). אלא שהתלמוד נחתם בהסכמת כל חכמי ישראל, שהיא ברת תוקף שווה להכרעת הסנהדרין (השווה דבריו על חידוש הסמיכה). לדבריו, כל הלכה מדברי חכמים שבתלמוד, כמוה כתקנה או גזירה שלסנהדרין.

ב. אמנם, מצוי מאוד באחרונים שמחמת קושיות וסתירות, נוקטים על הלכה כל שהיא או על דין מסויים ש'אינו אלא מדרבנן', וזאת בשעה שלא שמענו מעולם על גזירה או תקנה או הרחקה מדרבנן בענין זה. מתקבל לעיתים הרושם שבמרוצת השנים נתפס ה'דרבנן' כקומה אחת למטה, וכמונח מקל וגמיש. אולי לזה התכוונת, אך אין זה פיקציה, כי אם, לענ"ד, עירפול מושגים.

אציג דוגמא: מנחת חינוך, מצוה ז - שלא לאכול את הפסח נא ומבושל, אות ט, מעלה מדברי הגמרא בפסחים שאסור לאכול את בשר הפסח כשהוא חרוך, היינו שנצלה יתר מכדי צרכו, ומכל מקום אין לוקים על כך. הפתרון: אינו אסור אלא מדרבנן. לא מצאנו מעולם הרחקה בלאו זה. לדעתי, אף המנ"ח לא נתכוין לאיסור 'דרבנן' ממש, שאם כן היה עליו להזקק מיד לשאלה, מה יעשה אדם שחרך את בשר הפסח, היאכלו ויעבור על איסור דרבנן, או יותירו ויעבור על איסור מדאורייתא? וא"ת יאכלו, אם כן מה מקום יש להלכה מדרבנן שאסור לאכול את הפסח חרוך? אך לומר שאין לחרוך את הפסח יתר מכדי צרכו? הא פשיטא..

כנ"ל בהמשך דבריו, שם, אות יא, שאסור מדרבנן לאכול את הפסח נא ומבושל מבעוד יום. גזירה או הרחקה (למה?) שאין לה כל רמז בגמרא.
   

_________________

רודולף 




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/12/2006 10:26 לינק ישיר 

שטיינר,
נו אז למה הוא התכוין? הרי ערפול מושגים אינו תירוץ. כיצד אומרים על דין שלא נתקן מעולם שהוא איסור דרבנן? יש כלל שתקנה צריכה מותב בי דינא.
מכאן מוכח שזוהי פיקציה שיטתית (שחזורת הרבה מאד, כאמור), שכל מה שראוי לאסור נחשוב כאילו היה מותב בי דינא שאסרו. זוהי פיקציה שכמעט כל פוסק חוזר עליה, ויש לה עוגן רחב בדברי הראשונים ואולי אף בתלמודים (אני ממש לא משוכנע שכל הלכה דרבנן שמופיעה בתלמודים באמת נאסרה במותב בי דינא).

אגב, ראה אשכול מטפחת ספרים. עניתי לך שם.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/12/2006 11:46 לינק ישיר 

ר' מיכי

לענ"ד, שאלת התוקף של דינים דרבנן שבתלמוד הטרידה את הרמב"ם, שכן כדבריך, לא נראה שנקבעה כל הלכה בבי"ד, ומשום כך כתב שאנו חייבים לילך אחר דברי התלמוד כיון שהסכימו עליו כל חכמי ישראל. עיון בהקדמה מדגיש את הישענות הרמב"ם על השינוי ההיסטורי שקרה לדבריו בערך עם חתימת התלמוד, היינו שנפזרו ישראל ואין סמכות עליונה על כל הקהילות. כל זאת כדי לחדד את תוקף התלמוד. לכן השויתי לדבריו על חידוש הסמיכה. (אולי אדרבה מקור ה'יראה לי' של הרמב"ם על חידוש הסמיכה, הוא התוקף שיש לתלמוד?)

בקיצור, מושג חדש: הסכמת כל חכמי ישראל. מושג שוה ערך לתקנת בי"ד. כך נלענ"ד.

אני עוררתי על ענינים שבהם לא אמרו חכמים כל דין או תקנה או גזירה או הרחקה, ורק מחמת לשון קשה בגמרא נאלצו אחרונים לומר שיש כאן דין דרבנן. וזה תמוה, כי דין דרבנן לא יאמר בגמרא ברמיזה ובהסתר. בשום מקום לא נרמזה אפשרות של גזירה או תקנה מדרבנן שלא לאכול את הפסח חרוך, אלא שבהרצאת הדרשות על הכתוב "אל תאכלו ממנו נא וכו'" (פסחים מא, א) עלתה אפשרות של "יכול צלאו כל צרכו יהא חייב", ונדחתה מן הכתוב כדרכן של דרשות. היעלה על הדעת שמלשון "יכול" שבדרשות חז"ל נוציא דינים דרבנן?

לכן: 1. איני רואה כאן פיקציה. להגדרת תוקפם של דינים דרבנן, אין צורך לראות כאילו היה כאן מושב בי"ד, כיון שתוקפם הוא בדיעבד, לאחר שהסכימו עליו כל חכמי ישראל, כדברי רמב"ם. 2. כדוגמא דלעיל, אנו מוצאים לעיתים את המונח 'דרבנן' כפותר שאלות וסתירות, בלא מחוייבות להתחקות אחר בסיס או מקור לתקנה כל שהיא בענין. אין לי על כך תשובה, והגדרה כפיקציה לא תפתור את השאלה, היכן מצאנו כזו תקנה בגמרא (לא בבי"ד)?  

_________________

רודולף 




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/12/2006 12:07 לינק ישיר 

ובאותו עניין, איסור אכילת קטניות  בפסח לאשכנזים. שיש שמקפידים בה יותר מאשר חמשת מיני דגן. מעולם לא נאסרה על ידי בית דין או על ידי אחד מהראשונים.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/12/2006 14:52 לינק ישיר 

ירוחם,
אין שום קשר. קטניות זהו מנהג ולא תקנה. ולכן החיוב הוא מכוח מנהג ולא מכוח 'לא תסור' (לפי הרמב"ם) או מקור אחר לתוקף של התקנות. השאלה האם זה חמור מדין דרבנן היא מעניינת, שהרי מקור התוקף של מנהגים הוא מדברי קבלה ('אל תיטוש', ראה ר"פ מקום שנהגו). ויש שתלו זאת בדין נדר, ואז הוי דאורייתא ממש.

שטיינר,
יש קביעות של הלכות דרבנן בראשונים ואף באחרונים, ואפילו בזמננו, ובודאי שלא היה כאן מושב בי"ד, וכאן לא היתה גם הסכמה של כל חכמי ישראל. דבריך מסבירים לכל היותר את הדרבנן שבתלמוד בלבד.
אגב, החידוש של הרמב"ם שהסכמת כל חכמי ישראל היא כהחלטת הסנהדרין מוצג אצלו כחידוש שלו. לפי דבריך זה מפורש בגמרות, ומוסכם על כל הראשונים (כפי הזכור לי, הרשב"א בב"ק חולק על הרמב"ם בחידושו ההוא). זה לא מסתבר.
הסכמת חכמי ישראל על התלמוד מחייבת, אך לא כתקנת חכמים, אלא כמפורש בכס"מ ריש ממרים שזה מכוח מנהג. והרי ראייה נגדך שזה אינו מקבל תוקף של דין דרבנן.
עוד אוסיף שאני גם לא חושב שדבריך מסבירים משהו, אפילו ביחס לדיני דרבנן שבתלמוד עצמו. שהרי מעבר לשאלה מדוע דין דרבנן שמופיע בש"ס מחייב אותנו, יש שאלה כיצד חשבו חכמי התלמוד עצמם שזה מחייב מדרבנן, אם אכן בפועל לא היתה ישיבת בי"ד? בימיהם עדיין לא היתה ההסכמה שהפכה את הטכסט (=התלמוד) לקאנוני ומחייב.

_________________

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/12/2006 14:55 לינק ישיר 


מיכי

ראה בחזו"א יו"ד סימן יד (א) ס"ק ה וביתר ביאור באו"ח סימן סב ס"ק כו, שבמקום שבקל יבואו לידי מכשול,
יש לאסור ולא צריך מושב בית דין לכך, אלא על כל דיין החובה לאסור. ומיישב בדבריו כמה מקומות בגמרא שאמרו
מהו דתימא ניגזור וכו' קמ"ל, שהיה מקום לומר שיהיה אסור גם אם לא מפורש כך בדברי חכמים.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/12/2006 15:15 לינק ישיר 

ר" מיכי
עברת ובדקתי דין איסור קטניות בפסח מופיע רוב הפעמים כאסור ולא כמנהג. האם לא בזה אנו דנים כשהופכים מנהג לאסור? אבל באם תבדוק היטב גם המנהג לא מופיע כמנהג שנהגו במקומותנו אלא  בלשון מעורפלת. ואנחנו מפרשים את זה כמנהג. האם יש איזו אסמכתא שכך נהגו במקום כל שהו בארופה ובאשכנז? האם זו לא פיקציה אז אני לא יודע מה זה פיקציה. אתה מוסיף את הנדר, גם זו המצאה של התקופה האחרונה כשהחלו נישואי תערובת בין האשכנזים ובין הספרדים. התשובה לשאלות איך תינהג האשכנזיה, בבית בעלה, נתנו את הפסק בהתרת נדרים. איפה בדיוק נדרו נדר שלא לאכול קטניות בפסח, התשובה מוכרת לי, אבל זו פיקציה.
 
אחד משם
אתה צודק. אבל זו פיקציה



תוקן על ידי ירוחםשם ב- 05/12/2006 15:20:12




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/12/2006 15:31 לינק ישיר 

מיכי,

נראה שאתה פותח את אחת השאלות המרכזיות ביותר, ואולי המרכזית שבהן, בעולם ההלכה - שאלת תקפותן של הלכות המתחדשות בכל דור, וכל זאת במסגרת דיון צדדי לכאורה על השימוש בפיקציות בהלכה. השאלות בסוגיא זו הן מהותיות מדי מכדי שנוכל להצביע על שימוש בפיקציה וכדו'.
מה אתה שואל? מה המעמד של הכרעה או חידוש דין של כל אחד מגדולי ישראל בכל דור? על התלמוד ניסיתי למקד ולומר שהוא הסכמת כל חכמי ישראל. כבר הסתייגתי ואמרתי שזהו עכ"פ לפי הרמב"ם, הוא הרמב"ם שהשווה את הסכמת חכמי ישראל לסנהדרין. ואכן כל הראשונים חולקים על כך, והאחרונים הרבו לתמוה על דבריו (סתם כי הוא בכותרות - היעב"ץ בהגהתו על פיה"מ הראשונה לסנהדרין קורא על הרמב"ם ש"בדה מלבו דבר שלא עלה על דעת אדם מעולם"). לדבריהם אכן שמורים דברי הכס"מ שציינת.
הוראות חכמי ישראל בזמן התלמוד ועד לתקופת הגאונים, וכל שכן בדורות שקדמו להם, חייבו מדין בי"ד. בכל מקום היה בית דין (או ישיבה) שאנשי המקום היו כפופים למרותם. התפשטותה של הלכה מחוץ לגבולות סמכותה, הרי זה מנהג. הוראת חכם שהובאה בתלמוד, אף שנאמרה מתחילה לכפופים למרותו, מכל מקום הבאתה אל תוך התלמוד הפכה אותה לחלק מן התלמוד המחייב כדלעיל.
הלכות שהתחדשו שלא במסגרת מקומית, כרוב החידושים במאות השנים האחרונות שמוצאם בספרות ולא בחיים, אכן אינן מחייבות. הַמְחַדְּשָׁהּ סבור שהיא הגיונית, מחוייבת וכו', אך היא לא תחייב איש עד שלא תהפך למנהג.

מנקודת מבט זו ניסיתי להציע ענין דומה לדבריך, והוא השימוש במונח "דרבנן", בלא להתבסס על תקנה הידועה לנו, וכו'. זה נושא שמפריע לי מאוד, ובאמתחתי דוגמאות רבות, אך כנראה שאי"ז בכלל דבריך אלה.  

_________________

רודולף 




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > פיקציות הלכתיות ומשפטיות-מיון והצדקה
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 4 לדף הבא סך הכל 4 דפים.