בית פורומים עצור כאן חושבים

בעל 'ציץ אליעזר' זצ"ל

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-21/11/2006 23:08 לינק ישיר 
בעל 'ציץ אליעזר' זצ"ל

רק כעת שמעתי שנפטר בעל הציץ אליעזר זצ"ל, מחשובי הפוסקים בדורנו, ומהנועזים שבהם (אם כי, לאו דווקא הפופולרי שבהם). הבנתי שבין מלוויו היו מכל הגוונים, אף שבחייו לא כולם 'ליוו' אותו (שנאמר "לוו עליי ואני פורע").
אשמח אם יוכלו החכמים דפה להחכימנו בתולדותיו, בשיטתו, ובפסקים מיוחדים מדיליה.

_________________

מיכי




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-21/11/2006 23:50 לינק ישיר 

הערך בויקיפדיה
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A2%D7%96%D7%A8_%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%A0%D7%91%D7%A8%D7%92 

ומתוכו בענין הזרעה מלאכותית באתר דעת
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/assia/mavhena-2.htm 


וראיון בערוץ 7 עם הרב בורשטיין מכון פועה.
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/156561

באדיבות האשכול בפורום בח"ח
http://masoret.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=1&topic_id=2088795


מאיר





תוקן על ידי - ymy33655 - 21/11/2006 23:52:40 תוקן על ידי - ymy33655 - 21/11/2006 23:54:40



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/11/2006 00:30 לינק ישיר 

נעסוק מעט בדברי תורתו של הגאון זצ"ל מתוך הקישור הנ"ל מאתר דעת.


באופן שיוצא לנו, כי בהפריה מלאכותית בתוך מבחנה עובר הבעל על איסור חמור של הוצאת זרע לבטלה, ועל כן אין להורות היתר בזה
.

איך יתכן כי הוצאת זרע לצורך הולדת ילד תחשב לבטלה? (וכבר העיר כן הרב נבנצל במאמר המקושר שם)



 כי קיים הבדל ומרחק גדול בין הזרעה לבין הפריה, והוא זה, דבהזרעה מלאכותית הרי ההזרעה נעשית באופן ישיר באותו מקום שנעשית ההזרעה הטבעית ורק בגלל איזה עיכוב מצד הבעל (או מצד האשה) כנ"ז, באים לעזרתו, וזרעו מוזרק ומוחדר אל תוך רחמה של האשה באמצעים מלאכותיים, ולאחר מכן תהליך הפריה ברחם האשה וכו' שהוא זה המביא בפועל לקיום המצווה הוא כתהליך רגיל וטבעי של הריון. רצוני לומר: שגם בהזרעה טבעית הזרע של הבעל מופרש מגופו, וכשם שבהזרעה טבעית האשה לאחר מכן מזריעה מצידה בתוכיותה, ומתקיימת פעולה ההפריה המביאה לידי קיום המצווה על ידי מיזוג זרע הבעל וביצית האשה, כן גם בהזרעה מלאכותית פעולת ההפריה נעשית ג"כ בגופה של האשה, כאשר האשה מצידה מזריעה בכנ"ז גם כן בתוכיותה בתהליך רגיל כבהזרעה טבעית.

ולכן סברי כמה מן הפוסקים שיכולים להתייחס אל דבר. כזה בשעת הדחק, ובפרט כאשר הבעל מפריש מזרעו לשם מטרה זאת וגם הכנסת הזרע בגוף האשה נעשית באופן רצוני ומכוון, לא כאל מקרה חריג לגמרי מדרך יחסי אישות והזדווגות איש ואשה, ושהבעל כן מקיים עי"כ מצות פריה ורבייה. אבל משא"כ בהפריה מלאכותית בתוך מבחנה הא משנים בזה סדרי בראשית. את זרע הבעל מזריעים לא אל רחם האשה אלא אל תוך מבחנה, ומצד האשה אין גם כן הזרעה, אלא באמצעים כירורגיים (על ידי ביצוע ניתוח קל) מוציאים ביצית מרחמה [88] ומניחים אותה גם כן במבחנה, ומחוץ לגוף האשה שם במבחנה במקום שאין בו עניין כלל של התייחסות, הוא שמתרחש תהליך ההפריה והביצית המופרית מתחלקת שם מספר פעמים, ורק לאחר מספר חלוקות (כעבור ימים או שבועות) כאשר ההפריה מובטחת כבר, רק אז היא מושתלת ברחם האשה.

ויוצא שאין כאן הזרעה כדרכה לא מצד האיש ולא מצד האשה, דשניהם נזרעים על ידי צד שלישי אל תוך מבחנה, וגם ביצוע ההפריה המביאה לידי הריון ולידה שעי"ז מקיימים המצווה נעשה גם כן שלא כדרכו, וכוח שלישי היא המבחנה (שאיננה אפילו יצור) היא הגורמת לזה, ושיתהווה הדבר בתוכיותה היא (בהתאם להתכשרותה לכך), מקום שאין בו עניין של התייחסות. ואם כן בכל כגון דא יש שפיר מקום נרחב לומר שכולם יודו שלא מקיימים כלל על ידי כן מצות פריה ורבייה כמצווה עלינו בתוה"ק. ונלמד זאת גם מק"ו ממה שמצינו בכל מצוות התורה שלא יוצאים ידי חובת קיומם כאשר עושים אותם שלא כדרכם ושלא כדרך הנאתן.

זו נראית אינטואיציה יותר מאשר סברה, שהרי דרך כל העולם הוא דרך כל העולם, כל שינוי הוא שלב ביניים עד לתהליך שכולו סינטטי, מניין לנו היכן עובר הגבול הקובע מה נחשב לטבעי ומה לא?
זוהי אמנם אינטואיציה של פוסק השואבת ממבט כלל הלכתי, וכמו שידוע מאמר החכם כי אם אין הפוס מביא ראיה כי אז ראיתו היא מכל מה שלמד.


בהמשך הוא דן מצד אחד על האפשרות שהיילוד אינו מתייחס אחר הוריו ומצד שני על כך שייגרם מצב של אח נושא את אחותו,
ברור שזה מחמת שספוקי מספקא ליה למר ולא יכלו חכמים להכריע אם מיוחס או לא ולכן מעלים את שני החסרונות כאחד.







מאיר



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/11/2006 00:51 לינק ישיר 


הרב ולדנברג זצ"ל היה דוגמא אחת מני רבות, ליהודי רבני-חרדי-ליטאי בכל מובן שהוא, שיחסו לתקומת מדינת ישראל חיובי. כאמור אני חושב שיש שורה רחבה של ת"ח חשובים שנפלו בין הכיסאות מבחינה ציבורית, כלומר, הם היו ציונים אבל האוריינטציה הכללית שלהם חרדית מה שהותיר אותם בין המחנות, כשאף מחנה לא מאדיר אותם כפי הראוי להם.

שאלתי פעם רב אחד על אדם דעותיו של רב חשוב אחר, והוא השיב לי:"הוא כמו הרב ולדנברג. חרדי וציוני".

דומני שהרב עובדיה יוסף נוטה לצטט אותו רבות בשו"תים שלו ולהתפלמס איתו. כרגע מה שעולה בראשי הוא מחלוקתם לגב 'גיור' מנגינות של 'שירי עגבים' והצמדתם לחלקים מהתפילה. בעוד הרב עובדיה התיר זאת, כפי המנהג הספרדי (והחסידים הראשונים), הרב ולדינברג יצא חוצץ נגד זה בביטויים קשים.  



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-22/11/2006 04:12 לינק ישיר 

רבני-חרדי-ליטאי?

_________________

עולם הפוך אני רואה




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/11/2006 07:41 לינק ישיר 

האם יחסו של הרב ולדינברג למדינה היה בהכרח חיובי?

לא הכרתיו, אך מעצם העובדה שהוא הכיר בה וחיבר ספר העוסק בהלכות הנגזרות ממנה אין לכך הוכחה.
אין צורך לאהוב מחלות כדי לדון בהלכות רפואה.

החרדים, לא רק שאינם מתייחסים למדינה בחיוב, הם אינם מתייחסים אליה כלל, כביכול לא היתה קיימת,
התייחסות כזו, עצימת עיניים, אינה יכולה לבא בחשבון מבחינתו של פוסק הלכות, הוא מוכרח להיישיר מבט אל המציאות אם רצונו להסיק ממנה מסקנות מעשיות.

התייחסות, או נכון יותר חוסר התייחסות, בהכרח שתיסדק ותתפוגג עם הזמן, אין אפשרות מעשית לחיות במציאות מסוימת שישים שנה ולפנטז אודות מציאות אחרת, ספרו של הרב 'הלכות מדינה' ,או מקביליו - הקיימים או אלו שיווצרו, מוכרח להפוך לספר לימוד עבור מי שאינו יכול לישון שישים שנה, מי שמחמיר יגיע עד שבעים.

יש גם לציין שבקבוצת רבנים זו ששיתפה פעולה עם המציאות המדינית החדשה, יש למנות גם את מנהיגה של היהדות הליטאית כיום, במוצהר הם מחקו לו את עברו תוך שיתוף פעולה מצידו, שלא במוצהר יתכן שהמהלך התאפשר אודות להתיישנות הנ"ל.   מאיר



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/11/2006 08:00 לינק ישיר 

מאיר, איני יודע מכלי ראשון על יחסו של הרב ולדינברג למדינה, אלא רק ממה שאמר לי אותו רב (וכאמור, השווה אותו לרב אחר ששנינו הכרנו אישית ויחסו החיובי למדינה לא מוטל בספק). בכל מקרה, אני חושב שיש שורה משמעותית של רבנים שצמחו בקרקע החרדית וממשיכים לראות עצמם חלק ממנה, אבל יחסם למדינה חיובי (מעבר להתייחסות הלכתית אליה). יתכן ורובם לא בשורה הראשונה של ה'גדוילים', ויתכן שדעותיהם מונעות מהם להיחשב 'גדוילים'. רובם אכן נושאים/נשאו תפקידים ממלכתיים והגיעו מגלילות 'חברון' ובנותיה.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-22/11/2006 08:14 לינק ישיר 

מאיר,
1. אני לא חושב שהרב אלישיב הביע שותפות למדינה והקמתה, מעבר להשתתפותו בביה"ד הרבני הגדול (וזה כשלעצמו לענ"ד לא אומר הרבה).
2. באשר להלכות מדינה של הרב וולדינברג, גם זה כשלעצמו לענ"ד לא אומר מאומה. אלו בירורים הלכתיים כיצד לעשות זאת נכון, ולא ספר הוראות לבן גוריון. מה ציוני בזה? האם זו לא סוגיא שטעונה בירור הלכתי? מדוע לא ללמוד את הסוגיא של מימשל ומערכות מדיניות באופן יישומי, גם אם אני אנטי ציוני קיצוני? ולהיפך, האנטי ציונות רק נשכרת מכך שיש משנה מסודרת של מימשל והנהגה מדינית שהציויינים שר"י לא מקיימים אותה.
3. אמנם ייתכן שיש משהו 'ציוני' בעצם העיסוק בסוגיות אלו למעשה, שכן זה מעיד שאני לא משאיר למשיח לקבוע את צביונה ואופן הנהגתה של המדינה שהוא יקים בב"א (ואולי אני אפילו חושב ל"ע שביהמ"ק לא יירד מהשמיים ועלינו להכין אותו). זוהי אינדיקציה מעניינת להגדרה רחבה הרבה יותר של ציונות מול חרדיות, שבד"כ נתפסת כשולית. יוצא מכאן שעיון בסוגיות תיאורטיות שנוגעות למדינה יש גם בו ריח של כפירה ציונית ל"ע, ולא רק היחס למדינה כפי צורתה כיום. לשון אחר: האמונה בשלוש השבועות כמשהו מחייב מקבלת כאן השתמעויות מעשיות רחבות למדיי.
ומכאן, שאם אדם יכתוב ספר הלכות על דיני נפשות וסנהדרין, או על ניהול חברה מודרנית, הוא נעשה בזה כופר ציוני ל"ע. זהו ממש חידוש בעיניי. מקובל שהגדרת האדם כציוני או חרדי אינה קשורה לנושאי הלימוד בהם הוא עוסק, אלא להשקפותיו. וצל"ע בזה.

_________________

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/11/2006 08:32 לינק ישיר 

בפעם הראשונה שקראתי ב"ציץ אליעזר" חשבתי, משום מה, שזה אחד מהראשונים - אולי בגלל הסגנון או בגלל העומק. מאד הופתעתי לגלות שהאדם הזה (היה) עדיין בחיים...



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-22/11/2006 10:04 לינק ישיר 

יחסו אל המדינה ואפילו עם רצון לשנות חוקיה

שו"ת ציץ אליעזר חלק ד סימן ד ד"ה אבל בנידוננו :ױהרי נמצאים אנו במדינה משלנו מבלי שיהא עלינו ב"ה עול זרים על צוארנו ואפשר לשנות את החק הזה ולהעמידו אדרבה על דין תורה של מפיהם ולא מפי כתבם, וא"כ איך נבוא ונתיר בשביל החק הזר הזה איסור דרבנן בפועל ע"י יהודים בזמן שאפשר לחוקק חק שעל מעשה פשעים המתרחשים ביום השבת עושים רק החקירות על המקום ואת הרפורטים בכתב כותבים במוצאי שבת.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/11/2006 11:01 לינק ישיר 

וכי חרדים לא רוצים לשנות את חוקי המדינה באופן שיהודים ישמרו שבת והלכה?
לא זה ההבדל בין חרדי לציוני-דתי. השאלה האם צביון המדינה כמדינה היה חשוב לו, ולא חילול שבת שנעשה ע"י פרטים יהודים.

_________________

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/11/2006 11:40 לינק ישיר 

הוא כתב: במדינה משלנו והחוקים שמדובר הם חוקי המדינה על רישום רפורטים מחקירות ביום השבת. ולא בעיה פרטית של חרדי זה או אחר. לא כל החרדים הם נגד המדינה. כל חרדי שרוצה לשנות את חוקי המדינה: סימן שאכפת לו מהמדינה, ומה שקורה בה. אדם רוצה לשנות רק את ביתו ואת הסביבה שאכפת לו ממנה. ביקורת ענינית תמיד נובע מאכפתיות ואהבה למבוקר. במקרה זה למדינה.
(אני לא מדבר על אנשים לא הגיונים, עם קצף על השפתיים)



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/11/2006 12:39 לינק ישיר 

על מה הנידון?

הלוא בציץ אליעזר יש קונטרס שלם הקורא לעודד עליה לארץ יותר אחרי שקמה המדינה מאשר לפני תקומתה, ובו דברי ציונות רבים, ובו כל הטענות ממיטב המסורת של הציונות הדתית (לימוד זכות על החילונים, ראיה חיובית של קום המדינה, ויכוח נוקב עם אלה שאינם מכירים בחשיבות התקומה, ציטוטים השקפתיים מהראי"ה וכו')

ואם זו אינה ציונות, איני יודע ציונות מה היא.

[אינו תח"י, ועי' במפתחות] תוקן על ידי - לבהעיברי - 22/11/2006 12:40:19



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/11/2006 13:02 לינק ישיר 

שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן מח - קונ' אורחות המשפטים פרק יב *:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />

 

פרק י"ב בכאן מקום אתי להדפיס בירור הלכותי שכתבתי על אודות חיוב מצות העלייה לארץ ישראל לאחר קום המדינה, ובמשנה תוקף. גדרי חובת העלייה וההתנחלות בארץ עם קום המדינה

 

בירור הלכותי על חובת מצוות העלייה לארץ וההתנחלות בה כמשנה - חובה מאז קום המדינה בעזרת צור ישראל וגואלו, ד' צבאות שמו. כולל, בכל מרחבי שטחיה, באין הבדל ופדות בין אותם שכבשו עולי בבל לבין אותם שכבשום עולי מצרים בלבד, משום שמצוות העלייה וההתישבות נובעת מקדושתה העצמית של הארץ שהשכינה שרויה בה והשראת השכינה חופפת כל חלקי הארץ וגבולותיה הנקובים בתורה, וקדושתה קדושת עולמים עד סוף כל ימות עולם, כמבואר באר היטב בכפתור ופרח פ"י, בשו"ת תשב"ץ ח"ב סימנים קצח - ר, ושו"ת חתם סופר חיו"ד סימנים רלג - רלד, ובמבוא לשבת הארץ, ועוד.

 

רצועת עזה לא אעמוד כאן במיוחד על הבירור ההלכתי בקשר לרצועה זו, כי יארכו הדברים. רצוני להביא בזה רק הוכחה אחת כלפי כמה מגדולי הפוסקים, הסוברים, שעזה לא נכללת תחת השם ארץ - ישראל ולא נתקדשה בקדושתה וטמאה כארץ העמים, וההוכחה היא ממקום אחד בש"ס שהוזכר על כך בדרך אגב של שאלה אחרת, שזה מראה עד כמה שהדבר היה כל כך פשוט לחכמי התלמוד, והוא ממה דאיתא בשבת קמ"ה ע"ב: אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי אסי מפני מה עופות שבבל שמנים [משל א"י, רש"י] א"ל כלך למדבר עזה ואראך שמנים מהן. ופירש"י: למדבר עזה והיא מא"י. הרי בהדיא דברור להש"ס בפשיטות דמדבר עזה בכל שטחו הגדול והרחב על ארץ ישראל יחשב. וגם רבי יוחנן שמבאר שם בגמ' הטעם דעופות שבבבל שמנים מפני שלא גלו וכו', ברור הדבר, שאינו חולק מיהת על עצם הנחה זאת דמדבר עזה מא"י היא, דאל"כ הוי קאמר לה והיה סותר בהדיא הנחה זאת שנאמרה כ"כ בפשיטות ע"י רבי אסי. וכך מבאר גם המהרש"א בח"א, דלמאי דמסיק טעמא משום דגלי מא"י נ"ב שנה צ"ל דמדבר עזה גם שהיא ג"כ מא"י לא גלו העופות ממנה שהיא מארץ פלשתים מכלל א"י.

 

ומדי עייני בזה בקונטרס גדר ישוב א"י מהגריב"ץ ז"ל שמחתי כאשר מצאתי שבהמשך דברי קונטרסו הגדול הרגיש גם כן בראייתי הנ"ל מדברי הגמ' בשבת. וברוך שכוונתי.

 

כן חשוב לציין בזה, שהגריב"ץ שם מרבה להוכיח ולבאר, שארץ פלשתים לעניין קדושה ומצוות יישובה ודירתה לא נגרע ערכה משאר כיבוש ראשון, כי כבשוה ישראל עולי מצרים מידם בימי השופטים הראשונים ככתוב וילכוד יהודה את עזה וגו', ואולי גם בכיבוש שני נלכד קצתה, כי מלכי חשמונאי והורדוס כבר מצאה ידם לכבוש כמה ארצות סביבות א"י בכל הפאות והיה כוחם יפה וידם תקיפה לכבוש יותר מעולי מצרים, לכן לעניין מצוות ישיבה בארץ - ישראל לדירה וקבורה וכפרה העם היושב בה נושא עון כא"י ודאי ודלא כהמהרי"ט [ומרבה להשיג ולהשיב על כל דברי המהרי"ט בזה. עיין בדבריו] ועזה וחברותיה א"י גמורה היא בלי ספק וכל מצות התלויות בארץ נוהגות בה, וז"ש בתורה וממדבר עד הנהר מדבר סתם של תורה הוא המדבר הגדול שהלכו בו ב"י =בני ישראל= ארבעים שנה שהוא לדרומה מזרחה של א"י. עיין באריכות דבריו המופלאים.

 

הן אמנם יש לדון הרבה לפענ"ד בכמה וכמה מהנחותיו של הגריב"ץ ז"ל שם, אבל, כאמור, לא נאריך בזה ואעיר בקצרה רק בנוגע למ"ש דז"ש בתורה וממדבר עד הנהר המכוון לכלול בזה המדבר הגדול שהלכו בו בני ישראל ארבעים שנה, שלכאורה סתירה מפורשת לזה מדברי הספרי דברים סו"פ עקב: מן המדבר ואין המדבר גבולכם, אם כבשתם אף המדבר גבולכם וגו'. הרי מבואר, דז"ש בתורה, וממדבר המכוון לעד ולא עד בכלל שאין המדבר גבולכם אם לא שכבשו אותו במלחמה כשאר מקומות שהולכים וכובשים ככתוב: כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה וגו'.

 

אותו הדבר יש להקשות גם על ר' יהודה הלוי הכותב, שסיני ופארן כולם מגבול ארץ כנען מפני שהם מן ים סוף כמו שאמר יתברך: ושתי את גבלך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר, ומדבר הוא מדבר פארן והוא הנאמר בו המדבר הגדול והנורא (עיין: כוזרי, מאמר שני, אות י"ד). שבדברי הספרי הרי מבואר, שאין המדבר גבולכם והמכוון בתורה בזה הוא לעד ולא עד בכלל, וכן בנוגע לפסוק של ושתי את גבולך וגו' מבואר במכילתא בא פי' י"ב, שהוא הבטחה להרחבת הגבולות [ולזה לכבוש צריכים לדעת הרבה מהראשונים שיהא ע"פ מלך או נביא מדעת רוב ישראל ועל פי בית דין של שבעים ואחד, וגם אחרי כיבוש כל ארץ - ישראל האמורה בתורה. עיין רמב"ם ה' תרומות פ"א ה"ב וה' מלכים פ"ה ה"ו].

 

וכדי ליישב דברי שני גדולים אלה עלינו לומר, שהיתה לפניהם גירסא אחרת בספרי ושדברי הגמרא בשבת חיזקו את ידם לפרש, שהמכוון בתורה לכל המדבר הגדול המתפשט ממדבר - עזה, שהכל נכלל בשטח ארץ - ישראל. על כל פנים יוצא לנו דבר פשוט ומבורר, שרצועת עזה בכלל ארץ - ישראל תיחשב בכל הנוגע לקדושת הארץ ומצוות ההתנחלות בה עם כל הקשור וכרוך בזה. +[ועמ"ש בזה גם בשו"ת ישועות מלכו (מקוטנא) חיו"ד סו"ס ס"ו וסוף סי' ס"ז עיי"ש].+

 

מצוות יישוב ארץ ישראל בכללותה בעצם יסוד בירור מצוות ישיבת ארץ ישראל על פארותיה ענפיה וריבוי גוניה, וכן ביסוד חובת העלייה אליה מכל קצווי העולם כבנים השבים אל חיק אמם וגודל ערכה של מצווה מרכזית וכוללת זו והמשכת חיוב קיומה במלוא התוקף גם אחר חורבן הבית וגלות ישראל מארצו, כבר דשו בכל זה בבירור ובליבון מקמאי דקמאי של גאונינו ורבותינו הפרשנים והפוסקים ז"ל עד דורנו זה והדברים ערוכים וסדורים בחיבוריהם ובכמה מהם באו הדברים ערוכים ובמלוכד, בתוכם גם בספר פאת השלחן ה' ארץ ישראל. וכבר כתב הגאון הגרא"י הכהן קוק זצ"ל במאמרו קדושת הארץ בספר חזון הגאולה, שאם לבוא להאריך בדוגמאות מהלכה לנהיגת דין מצוות יישוב א"י בכל זמן, לרבות גם בזמן שהארץ ביד עכו"ם, צריך לכתוב על זה ספר שלם.

 

אזכיר בנוגע לזה רק מה שראיתי בשו"ת תולדות יעקב (מבעל שארי יעקב), חחו"מ סי' ח' שעמד על המחקר על שהרמב"ם השמיט ממניין מצוותיו מצוות יישוב א"י, שרבות דיברו על כך הפוסקים ומבאר, ודומה דמטו לה גם משמיה דמרן הגרא"י קוק ז"ל, מפני שכבר כלל לנו הרמב"ם בשרשים שלו, בשורש ד - ה, שאין למנות ציוויים הכוללים התורה כולה או מצוות הרבה, כאילו יאמר עשה כל מה שציויתיך, ומשום כך לא מנה גם מצוות יישוב ארץ ישראל במצוות עשה, מפני שהיא מצווה שכוללת הרבה מצוות ביחד, כמו שאמרו מ"מ צותה תורה לישב בארץ כדי לקיים מצוותיה, הרי מצווה זו של ישיבת א"י היא מצווה כזו אשר ע"י נעשות מצוות הרבה ונקראת מטעם זה מצווה כוללת ומצווה כזו לא חשב הרמב"ם במניין המצוות שלו.

 

ויש להוסיף על כך, שמצינו להראשונים שמבארים, שגם כל עיקר מצוות התורה ביסודיותם וכמאמרם ותיקונם כולן אך בארץ הן, הדברים מבוארים ברמב"ן על התורה בראשית כ"ו, ה': ויקרא י"ח, כ"ה. ובשו"ת הרשב"א, א', סי' קל"ד, מבאר על פי זה עניין מאמרם ז"ל בכתובות ק"י, ב', שכל הדר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלוה. והרי הרמב"ם פסק מאמר זה כהלכה פסוקה בה' מלכים ה', י"ב, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה [ואכמ"ל בשינויי הלשונות בזה, שבגמ' ובתורת כהנים פ' בהר כ"ה ל"ח ובהרכבת הלשונות שיש בזה בדברי הרמב"ם שם].

 

בספר תולדות יעקב שם כותב גם לבאר מאמר רב שמלאי בסוטה י"ד, א, במה שאומר, שמשה רבינו נתאוה ליכנס הארץ - ישראל מפני שהרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל וכו' ואינו אומר, שנתאוה משום עצם מצוות יישוב ארץ - ישראל, ורוצה לומר משום שבהליכה אינו מקיים מצוות ישיבה [בזה מחלוקת הפוסקים, עיין להלן] ולדור בה אי - אפשר לו לבקש, כי ידע שמוכרח למות במדבר מול בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור וכו'. ועיין גם בספר חמדת ישראל, בקו' נר מצוה, אות נ', שכותב לחזק ביותר הקושיא הנ"ל בזה שר' שמלאי עצמו הוא מרא דהאי דינא שתרי"ג מצוות נאמרו לו למשה מסיני בסוף מכות. ולענ"ד נראה, שלפי האמור לעיל, שהיא מצווה כוללת, יש ממילא לתרץ גם קושית זו ולומר, שזה כלול באמת בדברי רב שמלאי במה שאומר אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ - ישראל איכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כלן על ידי. ורצונו לומר בזה באמת לעצם קיום מצוות יישוב א"י, היינו, שרוצה ליכנס ולקיים מצווה גדולה זו של מצוות יישוב א"י, שהיא מצוה כוללת הרבה מצוות ממצוות התורה שנצטוו ישראל עליהן ובעצם הכניסה ועל ידה יקיימן כולן.

 

ובפשוטו נראה לי לתרץ קושיא זו ולומר, שלכן לא פירש רב שמלאי שנתאווה מרע"ה לעצם מצוות ישיבת ארץ - ישראל, שכיון שה' אמר לו שנגזרה עליו גזירה, שלא ייכנס לארץ, שוב אינו מצווה במצווה זו ואינה חלה עליו כלל ומה לו לבקש יותר על כך, לקיום המצווה, בזמן שכלפיו אין זו כבר בכלל מצווה, ומשום כך קאמר רב שמלאי, שמרע"ה נתאווה בכל זאת להיכנס לארץ אפילו אם לא יקיים בכך מצוה, שעל ידי כך, שיהיה בארץ, אפילו זמן קצר בלבד, יחולו עליו ממילא באותו הזמן חיובי מצוות רבות רבות התלויות בארץ שמתחייבים בהן מאליהן באופנים שונים כל מי שנמצא בה.

 

התחדשות חובת העלייה הכללית וההתנחלות בארץ עם קום המדינה בזה אנו מגיעים למגמתנו העיקרית של מאמרנו זה: לברר ולהוכיח על פי ההלכה, שחובת העלייה לארץ - ישראל ומצוותה וההתיישבות בה לא נפגמה כלל עם קום המדינה והשגת הרבונות בחלק מסויים וניכר משטחה. להיפך: היא גדלה עוד בערכה ועל כל אחד ואחד מישראל היושב בגולה נתוסף חיוב יתר בחובת קיומה, ולהוציא מדעת הטועים המקשרים דבר מצוות העלייה עם השגת הרבונות על הארץ וחושבים מתוך כך דעה - מוטעית, שהיה זה בעיקר קודם קום המדינה כדי להרבות האוכלסייה היהודית ולהגיע לידי רוב תושבים ולזכות על ידי כך בבעלות ומכיון שכבר הגענו למטרה המבוקשת לחיות כעם עצמאי בארץ קדשנו עם ממשל עצמי, אפילו בחלק ממנה, הוקלה בהרבה חובת העלייה ומצוותה. כי כמו שנוכיח בע"ה מצוות העלייה אינה קשורה כלל ועיקר בהשגת מטרות אחרות, אלא היא עצמאית בהחלט והיא מטרה כשלעצמה.

 

מצוות העלייה וההתאחדות בארץ מתחלקת לשתיים: (א) מצווה כללית, חובה כללית על עם ישראל במרוכז לבוא ולהתנחל בארץ, להוות בה עם קדוש, שקהל הנמצא בארץ הוא הנקרא קהל הראוי לשמו.

 

(ב) מצווה פרטית, חובה פרטית על כל אדם מישראל באשר הוא שם לקום לעלות ציונה ולהיאחז בה.

 

המצווה הכללית נפסקה עם חורבן מקדשנו, גלותנו מן הארץ וניטול הכבוד מבית - חיינו עד שעת פקידה. ולא זאת אלא שהושבענו על כך, שלא לעלות בחומה, כדאיתא בכתובות קי"א, א' ונשארה איפוא רק המצוה הפרטית על כל אדם מישראל כגוף נפרד. וכך מסביר בעל פאת השלחן בה' א"י סי' א', ג': אמנם אינה מצוה כללית לכל ישראל בגלות החל הזה, אלא מצוה על כל יחיד לדור שם.

 

מתוך הדברים האמורים כשלעצמם ביכלתנו כבר לעמוד על המבחן לכפילות חובת העלייה ומצוותה מאז קום המדינה, כי הרי עניין השבועה שלא יעלו בחומה, פירושה: שלא יעלו יחד ביד חזקה ובפירוש רש"י בכתובות שם /דף קי"א/. ואם כן לא היה זה אלא קודם שפקוד פוקדנו בפקידה הגדולה, שאז עלייה כללית גדולה היתה יכולה להתפרש בפני המושלים ההמונים עלינו כעין עלייה בחומה ביד חזקה, וכמו שבאמת היינו מוגבלים בחוקי - חנק, וזכורים לנו עוד יפה המאורעות הטראגיים שאירעו בימי המאנדאט לאודים - מוצלים כשהיה דומה לממונים שעולים בחומה, אבל מאז פקד אותנו ד' לטובה ליתן לנו שם ושארית בארץ קדשו, להיות אדונים בה, ונתן בלב אומות העולם המאוחדות, כלכורש בשעתו, להשיב לנו הגזילה בחלק מארצנו ושערי הארץ נפתחו לרווחה יום ולילה ולא יסגרו לפני כל יהודי בלא כל הגבלה ובלא שום צמצום וכולם מתקבלים בזרועות פתוחות ובשמחה נפשית, אם כן הרי לא חל ממילא יותר על עלייה כללית דבר - השבועה, שלא יעלו בחומה ופג תקפה, כיון שזה כבר לא מתפרש בעיני שום אחד כעלייה בחומה. להיפך: רוב העמים שבידם כוח ההכרעה הבין לאומית מביטים בעין טובה על כך - ותהא זאת מכמה בחינות ונימוקים משלהם שאין לפרשם - ורואים את הדבר כטבעי, כבנים השבים אל חיק מלדתם, ואם כן נתחדשה במצוות העלייה גם החיוב הכללי על כל בית ישראל ועל כל קיבוץ יהודי הנמצא אי שם בתפוצות לקום במרוכז ולבוא ולהתנחל בארץ חמדתנו.

 

חובת העליה וההתישבות אינה מותנית בהשגת רבונות בארץ ישנם החושבים שמכיון שהחלק שבידינו כבר נכבש, הוצא מיד העכו"ם והוא ברשותנו הבלעדית, אין יותר חיוב לעלות ולהתיישב בו, כיון שבין כך הוא כבר תחת רגלינו. אבל טעות גדולה בידם, כי מצות העלייה כדי להיאחז בארץ אין לה מגע כלל למצות הכיבוש והן שתי מצוות נפרדות, וכשם שנצטוינו בתורה על הכיבוש, כך נצטווינו במיוחד גם על ההתיישבות, ככתוב בפ' מסעי והורשתם את הארץ וישבתם בה וגו', כלומר: בתחילה באה מצוות והורשתם לגרש את הגוי אשר לפנינו ולא לעזוב הארץ בידו ואחר כך באה מצוות וישבתם, לא להשאירה שוממה, אלא לבוא ולהתיישב בה בכל פנה וזווית, שלא תשאר שום חלקה אבלה ושוממה מאין יושב, וכפירוש הרמב"ן על התורה שם: דזו מצות עשה יצוה אותם שישבו בארץ וירשו אותה כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה', ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולתיישב /ולהתישב/ שם יעברו על מצות ה'. וכוונת הרמב"ן בזה, שלא ימאסו בנחלת ד' וללכת להתיישב בארץ אחרת גם אפילו אחר שהארץ כבר תכבש לפניהם, כי עצם קביעת הישיבה במקום אחר נקרא מאיסה בנחלת ד'. וכך באו הדברים מפורשים ביתר ביאור ברמב"ן במניין העשין שלו עשה ד', שכותב: שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה והוא אומרו להם והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם. הרי בפירוש, שהחיוב בזה כפול. ראשית, שלא נעזבה ביד זולתנו מן האומות. ושנית, שגם אחר שנקיים זאת מוטל עלינו חיוב נוסף, שלא נעזבנה שוממה, אלא נאחז בה. וכך ממשיך הרמב"ן בהמשך דבריו להוסיף לבאר דבר זה בשפה ברורה, שאינה משתמעת לתרי אנפי: וכן אם ברחו האומות מפנינו והלכו להם וכו' נצטוינו אנו לבוא בארץ ולכבוש הערים ולהושיב בה שבטנו, וכן אחרי הכריתנו העם אם רצו שבטנו לעזבה ולכבוש להם ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן מן המקומות אינן רשאין שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה. הרי דברים מפורשים וגם גילוי מפורש בבחינה של בא זה ולימד על זה, שמה שכתב הרמב"ן, שאילו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער וכו', כוונתו בכך, אפי' אם יהא זה גם אחר שהארץ נכבשה כבר בפניהם וכדכותב כאן בהדיא, שהמכוון גם על אחרי הכריתנו העמים.

 

ואולי לזה מכוונים גם דברי התוספתא, עבודה זרה, פרק ה' (לפי גירסת הרמב"ן פ' אחרי י"ח, כ"ה, והוצאת צוקרמאנדל): אלא כל זמן שהן עליה כאילו היא מכובשת הא אינם עליה אינם מכובשת (לפי צוקראמנדל כאילו אינה מכובשת). והיינו, שאפילו אם כבר נכבשה, עדיין אין הכיבוש שלם ואינו ראוי לשמו האמיתי כל עוד שעם - ישראל אינו מתאחז בה ויושב עליה (ואכמ"ל בעניין דין כיבוש למס שבירושלמי שביעית) ומכיון המצווה עוד לא קוימה כמאמרה, לכן לא נחשב עוד גם שנכבשה לפני ד' וכדאיתא בתוספתא שם, וגם זאת, מפני שלפני ד' יכול להיחשב ולהיקרא רק אם ישראל עם קרובו גר ומתנחל בה.

 

חיוב מכופל על היחיד לעלייה והתיישבות מאז קום המדינה מבחינה זאת של המצוה הכללית חל חיוב יתר למצוות עלייה והתיישבות מאחר קום המדינה גם על כל יחיד ויחיד מישראל הנמצא בגולה והוא מתחלק לשנים, היינו: (א) חיוב עצמו פרטי, (ב) חיוב עצמי כללי, וזה בהיותו מצווה להיאחז בארץ כדי לחזק בכך המעמד הכללי של חובת האחיזה וההתיישבות שלא תחזור ותשקע חלילה בזמן מן הזמנים ובאיזו דרך שהיא בידי זרים.

 

וחילי דידי מדברי שו"ת ריב"ש (סי' ק"א), שמסביר בהמשך דברי תשובתו, שישוב ארץ ישראל אינו מצווה לשעתה, אלא מצווה מתקיימת לעולם היא ומצווה ותועלת היא לכל ישראל, שלא תשתקע ארץ קדושה בידי טמאים ואין למדין ממנה לשאר מצוות. וכן חוזר הריב"ש להסביר זאת גם בסי' שפ"ז. הרי שגדולה וחזקה מצוות יישוב הארץ על כל יחיד לא רק מבחינת החיוב העצמי, אלא גם בהיות כוללת גם חיוב - ערבתי, שכל אחד מישראל מחוייב לדאוג לתועלת הכלל הישראלי, שבהתיישבותו הוא מביא תועלת בכך לכל ישראל בנתינת יד מסייעת, שלא תשקע הארץ בידי זרים, וגם בחיוביות, בהחייאתה ובהפראתה.

 

ואם כך הדבר בכל התקופות, גם בזמן שהיינו עוד רחוקים מלהוות עם - בארצו, על אחת כמה שגדול ומכופל חיוב זה על כל יחיד ויחיד לעלות ולהתיישב בארץ לא רק מבחינת החיוב הפרטי בלבד, אלא גם מבחינת חיובו וערבותו הכללית, לדאוג לתועלת האומה והמדינה בתהליך יצירתה, שיפוצה וקוממיותה כאומה חזקה בארץ קדשה ולעודדה ולאמצה לפרות לרבות, להתרחב ולהתפשט, בכל השטחים ובכל המובנים ככל אשר ברכנו ד'.

 

גם זאת, עם קום המדינה גדלה חובת העלייה משתי בחינות נוספות. ראשית, הוסרו העיכובים והמכשולים של סכנות עלייה, וגם הוסרו העיכובים בשל חוסר האפשרות להתפרנס בארץ עד כדי סבל של חרפת רעב ח"ו, שעם הסרת מכשולים אלה ירדו גם צדדי הפיטורים ההלכותיים שנזכרים בקשר לכך בדברי הפוסקים, וממילא אין אפילו מקום חיוב לשמוע בקשר לרצון עיכוב עלייה אפי' לאב ואם או בית דין, כמבואר כל זה באריכות בשו"ת מהרי"ט ח"ב חיו"ד סי' כ"ח, ובחידושיו לסוף כתובות, בדברו על דברי הר"ח כהן הנזכר בתוס' כתובות שם. וכן בשו"ת מבי"ט ח"א סי' קל"ט, ושו"ת מעיל צדקה סי' כ"ו, ופ"ת באה"ע סי' ע"ה סק"ו, ושו"ת בית יהודה למהר"י עייאש חיו"ד סי' נ"ד, ועוד, והדברים ארוכים.

 

שנית, יש לומר, שלפי המצב העכשוי שהמדינה נמצאת בו, שזה עתה יצאה כמעט מחיתוליה והיא מוקפת מסביב אויבים מושבעים הרוצים לבלעותה חלילה, מוטלת חובה מיוחדת של החלצו חושים, למהר לעלות ארצה ולבוא לעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם, שנובע מחיוב של מלחמת מצוה, כנפסק ברמב"ם ה' מלכים פרק ה' ה"א, וכל כוח עולה מאורגן וגם בלתי מאורגן מסייע לכך מבחינת מה במישרין או בעקיפין, כמובן.

 

מצות עבודת האדמה בארץ ישראל אל יהא קל בעיני מישהו ערך עניין הסידור ההתיישבותי בעבודת האדמה לנהנים מיגיע כפיהם, ומכל שכן שאין שום תירוץ של עיכוב עלייה עבור כן ולאי הסכמה לסידור שכזה. כי אם ידועה עבודת האדמה בדרך כלל כמובחרת מכל העבודות והמסחרים השונים בהיותה בדרך כלל נקיה מכל שמץ של גזל וקיפוח והדומה להם, הרי בארץ - הקודש עצם המלאכות של לעבדה ולשמרה המה גם גופי מצוות.

 

נסתפק בזה בהביאנו בכאן בקשר לכך דברים נעלים ומופלאים שכותב בזה החתם סופר בחידושיו לפ' לולב הגזול ד' ל"א ע"א מדי דברו על מחלוקת רשב"י ורבי ישמעאל בברכות ד' ל"ה ע"ב בביאור ואספת דגנך. וזה לשון רבינו החתם סופר שם: נלע"ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא ואספת דגנך אלא בא"י ורוב ישראל שרויין שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום ישוב א"י ולהוציא פירותיה הקדושים ועל זה ציוותה התורה ואספת דגנך, ובועז זורה גורן השעורים הלילה משום מצוה, וכאילו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה ה"נ לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה, אבל כשאנו מפוזרים בעו"ה בין או"ה =אומות העולם= וכל שמרבה בעולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן מודה לרשב"י, וע"ז אנו סומכים על ר' נהוראי במתני' סוף קדושין מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה, היינו בח"ל וכנ"ל.

 

מסתבר, שדברי הח"ס מכוונים לאלה אשר מתעסקים ועושים חוליהם על טהרת הקדש ועוסקים בעבודת האדמה לשם שמים לשמו ולשמה, אבל הדברים כשלעצמם אשר משמיענו בזה הח"ס הרי נפלאים מאוד ומסולאים בפז ונדמה שחובב ציון גדול ביותר שבמציאות לפי המושג בדורנו, שהוא עם זה גם יהודי חרדי, לא היה מעיז להעלות על דעתו ומכל שכן להוציא מפיו דברים כאלה ועל אחת כמה להעלות על הכתב הגות לב מקוריים כאלה, לבוא ולומר, שאם אומר אדם בא"י לא אאסוף דגני מפני עסק התורה, שהרי זה דומה כמי שאומר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, מפני שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים? ואם אנו שומעים בכל זאת כדברים האלה מפורש יוצאים בקדושה ובטהרה מפי הקנאי הגדול לוחם מלחמת ד' ביד חזקה בדור העבר ורבן של ישראל רבינו החתם סופר ז"ל, הרי יש בהם בהרבה לאין ערוך כדי להוסיף עוז ועצמה, עידוד ונוחם בידי אחינו החרדים לדבר ה' המתאגדים באגודות במטרה להאחז על אדמת הקודש לעבוד את אדמתה ולהוציא פרי הלולים.

 

מצוות עלייה והתיישבות גם כשההנהגה היא ברובה חלונית. נראה לי כדבר ברור, שאין מקום כלל לסירוב לעלות לארץ משום שהנהגת המדינה נמסרה ברובה בידי פורקי עול בעו"ה, וגם לא לטענה לומר שבלתי אפשרי שתוכל הישועה השמימית לצמוח על ידי אלה האנשים אשר אין יראת אלקים בלבם, כי מלבד שהיא מזוייפת מתוכה ושוברה בצידה, מפני שברור הדבר שככל שתתגבר העלייה של שומרי תורה כן תתגבר כוח ההשפעה של היהדות הנאמנה במוסדות המדינה, עד שבהמשך הזמן יוכתרו בהצלחה המאמצים לשנות פני הדברים לטובה בע"ה. מלבד זה, מי יוכל לבוא בסוף ההשגחה העליונה ולמצוא חקר שדי, הרי כבר היה כזאת לעולמים שבאפס עצור ועזוב שלח ה' עזרתו מקודש בידי מלך ישראל רשע להרחיב את גבולות הארץ וליישב בה המוני בית ישראל, ומפליא הדבר, שהכתוב מציין הדבר לשבחו של מלך זה סמוך ונראה יחד עם ציינו את גודל רשעתו של מלך זה, בבחינה של אין עבירה מכבה מצוה. הלא כה דברי הפסוקים בזה: בשנת חמש עשרה שנה לאמציהו בן יואש מלך יהודה, מלך ירבעם בן יואש מלך ישראל בשמרון ארבעים ואחת שנה. ויעש הרע בעיני ה' לא סר מכל חטאות ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל. הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה כדבר ה' אלקי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר. כי ראה ה' את עני ישראל מרה מאד ואפס עצור ואפס עזוב ואין עזר לישראל. ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים ויושיעם ביד רבעם בן יואש (מלכים - ב' י"ד, פסוקים כ"ג - כ"ז).

 

הרי דברים מפורשים בדברי נביאי האמת והצדק כחלום ושוברו בצדו על פליאת - מחזה לעזרת - ישראל מיד צר באמצעות רשע עד להשחית בטעמו ובנימוקו. וידוע, שכל מה שנקבע בכתבי הקודש, אפילו בתורת סיפור, לא נכתב ח"ו לשם סיפור בלבד, אלא לשם נבואה ולימוד לדורות [ועל זה אנו אומרים ותורתך ודברך ישים על לבו. לא תורתך בלבד אלא גם דברך]. וממילא גם הנ"ל נקבע לשם כך לשמש לנו מגדל - אור ואספקלריא מאירה לכל התרחשות בהמשך הדורות. ואם כן מי יערוב לנו ומי יתקע לכף ידינו, שאנו בזמנינו לא היינו אחר ההשמדה הגדולה של צורר האנושיות היטלר ימ"ש ג"כ בבחינת של מרה מאד ואפס עזוב ואין עזר לישראל, על כל פנים לא פחות מאז? דומה שעוד לא היתה השמדה אכזרית כזאת ובממדים רחבים כאלה מאז בריאת היצירה האנושית על אדמות. ואם כן לא רחוק הדבר מלחשוב שבהיות שבחסד ה' עלינו, לא דבר למחות את שם ישראל מתחת השמים, לכן בהיותנו זקוקים מיד כאויר לנשימה למדינה עצמאית על קרקע מוצק לנו כארצנו, עזר לנו ה' ברחמיו הגדולים בידי אלה שאחזו כל הזמן בהגה ההנהגה הלאומית והיו מוכנים ומוכשרים לכך, בלא להביט על הדבר הזה שנראה שרובם אינם שומרי תורה ומצוה, ובהדי כבשי דרחמנא למה לך? עלינו בעיקר לעשות את המוטל עלינו, לשמור ולקיים מצוות ד', ובתוך זה גם המצווה הגדולה והנשגבה של עלייה לארץ ולישב בה, ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה, כדאיתא בספרי פ' ראה ובתוספתא פ"ה דע"ז, ולהשפיע בכל מידת יכלתנו על כל אשר בשם ישראל יכונה, בתוך מוסדות המדינה ומחוצה להם, בעיר ובכפר, לשוב אל ד' ולתורתו לטוב לנו. ושוטים שקלקלו וכו', וד' הטוב בעיניו יעשה.

 

ולא אמנע טוב מהזכיר בזה דבר נפלא שראיתי בקשר לכך בספר שו"ת תולדות יעקב בחלק חושן משפט (סי' ח'). בדברו שם בשבחי ארץ - ישראל ובנוגע לזה שהמתעסקים והמעוררים לכך חלק גדול מהם אינו שומר תורה ומקיים מצוות בפועל, הוא מביע בדבריו רעיון נשגב הראוי לתשומת לב מיוחדת: דאם היה ההתעוררות מת"ח אזי יאמרו הבריות יען שהם חפצים וכוספים לא"י הקדושה לקיים מצות התלוים בה כדדרש ר"ש בסוטה י"ד, א': מפני מה נתאוה מרע"ה =משה רבינו עליו השלום= ליכנס לא"י וכו', וא"כ היינו אומרים דהרוח הזה אינו מהשמים, אבל כעת אשר ההתעוררות באה לאלה האנשים אשר מעולם לא עלה על דעתינו אשר המה יהיו מהמעוררין להרעיון הזה אי"ז =אין זה= כי מאת ה' היתה זאת. וכאן מוסיף המחבר להביע רעיון נעלה שחושבני, כי בחובו לפתור לנו הרבה בעיות וספיקות, הוא מוסיף וכותב: ואולי הם מוכרחים להרעיון זה ושיהי' בנין ירושלים דוקא ע"י אלה האנשים כי יוכל להיות שהם היו מהגומרים לחורבן ירושלים (ועי' גיטין ד' נ"ו ע"א דרבנן רצו לעשות שלום ולא הניחו כי אמרו נפיק לקרבא) לכן גזירת המלך היא אשר המה יהיו המתקנים כי לא ידח ממנו נדח כתיב, ויתקנו את אשר עוותו בדורות הראשונים.

 

בלא להיכנס לעומק הדין, בבירור ובליבון כראוי לדברים אלה העומדים ברומו של עולם, חובקים מרחבי עד ומעמיקים חריש אל יסודי ההוויה והיצירה, דומה, הרי בדברים אלה יש בהם כשלעצמם חומר ממצה ומספיק כדי לעורר את ניבי - המחשבה לחדירת - קודש לעמקי רזי - עולם, שיש בהם כדי ליתן סיפוק רוחני נשמתי בהעלם ובהסתר, אפילו מתחת לסף ההכרה, ולדומית - תהלה, ובכך להפיץ ולהשרות קצת מן האור העילאי על הימש - חושך שאנו ממשמשים במצבנו הרוחני במדינתנו הנבנית.

 

וידעו אלה היושבים בארצותיהם לבטל ושוקדים על שמריהם, כי מלבד אשר עליהם לחשוב תמיד על מקרא שכתוב ובגוים ההם לא תרגיע וזה צריך להטריד את מנוחתם, הרי בנוגע לעצמם מצוות העלייה הנה דוקא במצבם הנוכחי יוכלו לקיים המצווה כמאמרה כאשר היא באה מתוך הכרה עצמית ורצון פנימי ובחירה חפשית, וכדמצינו להח"ס בדרשותיו, שמבאר בטוב טעם דברי נעים זמירות ישראל [תהלים מ"ז] שאמר: ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב וגו', שר"ל: כי ידוע כי כל התורה היא בבחירה ולא בהכרח, וידוע ג"כ משאחז"ל אתה תומך גורלי שהקב"ה הניח את ידינו על חלק הטוב ואמר ובחרת בחיים [רש"י דברים ל'] וכ' הרמב"ן בפ' מסעי על פסוק והורשתם את הארץ וישבתם שהיא מ"ע =מצות עשה= מפורשת לישב בארץ הקדושה, והנה כשאין לנו חנינה ע"פ כל הארץ רק הארץ הזאת א"כ לא נקיים מ"ע =מצות עשה= זו כ"א בהכרח ולא יוכח בחירתנו אותה ברצון לשם ה', אך כשיש לנו שוב ארצות הגוים ולא נבחר לשבת כ"א בה, אזי נקיים מ"ע הנ"ל ברצון נפשינו, וכבר כתבנו הקב"ה תומך גורלנו ומניח ידינו על החלק הטוב לומר את זה תבחרו לכם, וזהו שאמר הכתוב ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו באופן שנוכל לשבת בארצם כרצונינו, ואח"כ יבחר לנו את נחלתנו, ובזה יוכר שהיא בבחירה ולא בהכרח (דרשות ח"ס כרך ב' ד' ש"ו).

 

חובת היענות לקול הקורא לעלייה ולהתיישבות גדולה עד מאד היא התביעה משמיא באופן מיוחד כשבאה התעצלות כללית באיזו מדינה מן המדינות שנמצאים שם נדחי - ישראל להיענות לקול הקורא לעלייה ולהתאחזות בשעת פקידה גדולה כזאת של תקומת המדינה ועיצובה, שפלאי פלאות נעשה לה בעבר ונעשים לה בהווה על כל צעד ושעל. נלמד זאת, מהאמור במס' יומא ט', ב': ריש לקיש הוי סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנא יהב ליה ידא, א"ל אלהא סנינא לכו דכתיב אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו. ועיין ברש"י, שמפרש שעל ידי זה שלא עלו בני בבל בימי עזרא מנעו שכינה מלבוא מלשוב לשרות בבית שני ורק קצת חזון שכינה היה וכלו לא היה. וכן במהרש"א בח"א מסביר, שאילו עלו כולם היה נעשה נס שהיו נשמרים בלא חומה והיתה הנבואה נשארת ביניהם ועכשיו שלא עלו כולם וצריכים חומה להשמר מפני אויבים והמיעוט שעלו עשו עצמם כדלתות דהיינו לשמור רק פתחי העיר, נמשלו כארז וכו', שהנבואה נסתלקה מהם.

 

אנו רואים ולמדים מזה גודל ההרס הרוחני שגרם אי - היענותם של כולם כאחד לעלות כחומה לקול הקורא של מי בכם מכל עמו ה' אלקיו עמו ויעל, שבא בשעת הפקידה, עד כדי גרימת הסתלקות השכינה והסרת ההשגחה המיוחדת להמשכת הפעלתם של ניסי שמים מיוחדים על העם המחדש נעוריו לקיום עצמותו בארץ קדשו, שכנראה לא עבדי משמיא נסים כאלה אלא אלא בשוב כולם [כשם שמצינו גם כמה וכמה מצוות התלויות בארץ שקשורות דוקא עם ביאת כולם], היינו בהתאחדות ובהתרכזות כנסת ישראל כולה או רובה בארץ הקודש מקום משכן השכינה, והקפידה היתה כל כך גדולה עד כדי שמירת השנאה על כך לבני בבל כעבור דורות עד ימי רבה בר בר חנה, כפי שהושמענו על זה מביטויו של ריש לקיש.

 

האם אין מאמר קדוש ונשגב זה שבחז"ל נוקב ויורד עד תהומה של נפש האדם בישראל ודופק על דלתי נשמתו להתעורר ולעורר כל חושי משכן - גופה ללמוד ממנו מוסר השכל, לפקוח עינים ולשקוד לא לחזור עוד הפעם על השגיאה הגדולה של קשיחות לב ואי - הקשבה לקול האדיר הקורא בחזקה בעת פקידתנו זו לכל נדחי ישראל בארצות פזוריו: התאגדו ועלו, וביפה שעה אחת קודם, לציון מכלל יופי. באו ורשו את הארץ והתאחזו בה, כי ה' דיבר טוב על ישראל להביא עליו הטובה והברכה אשר דיבר ביד עבדיו הנביאים, אלא להשיב לו ברצון ובשמחה - נפשית: הננו ועלינו.

 

מבחינת הצד ההלכותי, יש להסביר הענין, דשלא בשעת פקידה אין הקיטרוג גדול כל - כך, כיון שיש מקום לבעל דין לטעון, שעוד לא תם זמן עונש הגלות ומושבעים אנו עדיין בשלוש השבועות הנזכרות בכתובות שם /דף קי"א/, באופן שיש בפעולות לחץ - העלייה משום דחיקת הקץ ומרידה מאיזה צד שהוא באומות העולם ואין להעלות בחומה, וכדמטעם טעים לנו הריב"ש בתשובותיו בסי' ק"א בתוך המשך דבריו שם, אחר ביארו, שאין ספק, שהעלייה לארץ ישראל מצווה היא כדאמרו חז"ל, שהדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה כדאמרו: כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שאין סתירה לזה ממה שהיה אומר הנביא לבני הגלות בנו בתים וכו', כי זה היה מפני הגלות שנגזר עליהם ומי שהגלם לא היה מניחם לשוב עד שעלו ברשות כורש וגם עתה אחת משלש שבועות שהשביע הקב"ה לישראל שלא יעלו בחומה, אבל בבא שעת פקידה ומי שהגלם, או הנמצאים תח"י =תחת ידם= מניחם לשוב, ואין שום שאלה של עלייה בחומה, הרי נסתלקו כל התירוצים והאמתלאות לסירוב לעלות, ועם הסירוב כעת מכניסים את עצמם ח"ו במצב עגום של נסתלק הדיין נסתלק הסניגור והקטיגור מקטרג ובפרט בשעה שכבר נתקיים בפועל בחלק מן הארץ מצוות וירשתם שמוטל לזאת חיוב יתר לקיים גם וישבתם הנאמר בסיפא דקרא.

 

לעצם מצוות העלייה כפי שכבר הודענו אין מגמתנו במאמרנו זה לבירור הלכותי של עצם מצוות העלייה והיישוב בארץ - ישראל באופן כללי, וממילא גם לא לבירור פרטי הדינים המרובים הקשורים בגוונים שונים במצות העלייה, אלא עיקר מגמתנו היתה לברר רק בקשר למצוות העלייה עם קום מדינתנו.

 

אך למען שלא יחסר המזג נצביע בזה בדרך של מראי מקומות עיקריים בנוגע לעצם מצוות העלייה.

 

נציין בראשונה המיוחד שבדבר, שרבינו הקדוש ברצותו להשמיענו במשנתו בסוף כתובות גודל מצות העלייה לא"י, שהבעל יוכל לכוף על כך את אשתו ובני ביתו, וכן להיפך, לא פתח את דבריו להשמיענו בראשונה חיוב עצם מצות העלייה, אלא פתח מיד. בההלכה היוצאת מזה, ואמר הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין, אחד האנשים ואחד הנשים, בדומה למה שמצינו בדרך זו לעניין קריאת שמע, שלא פתח בבירור עצם החיוב, אלא פתח בפועל יוצא מאימתי קורין את שמע וכו'. וזהו לרוב פירסומו וידיעתו של עצם החיוב, וכשם שלענין ק"ש כששאלו בגמ' בריש ברכות על פשר דבר תנא היכא קאי דקתני מאימתי באה התשובה תנא אקרא קאי, כן גם כאן צריכים לומר כמו"כ דתנא אקרא קאי, על מקרא שנא' בפ' מסעי והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את לרשת אותה.

 

ומצינו יסוד לדברינו אלה ברמב"ן שם, שכותב, שמה שהפליגו רבותינו במצוות הישיבה בארץ ושאסור לצאת ממנה וידונו כמורדת באשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ - ישראל וכן האיש, בכאן נצטוינו במצוה זו, כי כתוב זה הוא מצוות עשה ותחזור מצווה זו במקומות רבים באו ורשו את הארץ. וכך מבאר גם הרשב"ש בתשובתיו סי' א'.

 

ועיין גם בפסקי ההלכות בזה ברמב"ם ה' אישות פרק י"ג, ה' י"ט - כ, וכן בה' עבדים פרק ח' ה' ה - י"א לעניין עבד שברח לארץ ישראל, ובאופן מיוחד מה שהרמב"ם מדגיש לכתוב בה"ט שם, שדין זה נוהג בכל זמן אפילו בזמן הזה שארץ ביד עכו"ם, וכן עיין מ"ש בקשר לכך בשו"ע אה"ע סי' ע"ה, ויו"ד סי' רס"ז, סעיפים פ"ב - פ"ה, ובסי' רכ"ח סעי' ל"ו, לענין נדרי ארץ ישראל, וש"ך ופ"ת שם, ובפאת השלחן ה' א"י.

 

ובספרי התשובות המדברים בזה יש לציין במיוחד לשו"ת תשב"ץ, ח"ג סי' רפ"ח; תרומת הדשן ח"ב, סי' פח; שלטי הגבורים פ"ג דשבועות; רשב"ש, סימנים א' - ב'; מבי"ט, ח"א, סי' קל"ט, וח"ב, סי' רט"ז, מהרי"ט, ח"ב, חיו"ד, סי' כ"ח: מהרשד"ם, חאה"ע, סי' רט"ו; מעיל צדקה, סי' כ"ו; נודע ביהודה, מהדו"ת חיו"ד סי' ר"ה - ר"ו; בני יהודה, סי' קכ"ד, ועוד.

 

ויש גם להאריך בבירור הלכה אם העלייה כשלעצמה מצווה, או שמשמשת רק הכשר מצווה. עיין בזה בשו"ת ריב"ש סי' ק"א וסי' שפ"ז, ובשו"ת תשב"ץ, ח"א סי' כ"א, וח"ג, סי' רפ"ח, ורשב"ש, סי' ב', ושו"ת בני יהודה סי' קכ"ד ובמג"א באו"ח סי' רמ"ח ס"ק ט"ו. והדברים ארוכים ואכמ"ל.

 

נסיים את מאמרינו בדבריו הנעלים של הגאון המקובל, בעל חסד לאברהם: וכאשר יראו אותן האנשים [בני קיבוץ גליות שיבואו ארצה יחד עם מלך המשיח] כאשר אחיהם [שימצאו כבר בא"י] נעשו בריות חדשות ופורחים באויר ללכת לדור בג"ע =בגן עדן= ללמוד תורה מפי הקב"ה, אז יקבצו יחד בני קיבוץ גליות ויקחו דאגה בלבבם ויהיה להם דאבון נפש ויתרעמו אז על מלך המשיח ויאמרו הלא אנחנו עם בני ישראל כמוהם ומאין זו להיות הם רוחניות בגוף ובנפש משא"כ אנחנו ולמה נגרע? וישיב להם מלך המשיח הלא כבר נודע ומפורסם מדותיו של הקב"ה הוא שהם הכל מדה כנגד מדה, אותן שהיו בחו"ל ואחר יגיעות רבות השתדלו לבוא לארץ ישראל כדי לזכות אל נפש טהורה ולא חשו לגופם ולממונם ובאו בים וביבשה ולא חשו להיות נטבעים בים או להיות נגזל ביבשה ולהיותם שבוים ביד אדונים קשים, ובעבור עיקר רוחם ונשמתם עשו זאת, ע"כ חזרו להיות רוחניים מדה כנגד מדה, אבל אתם שהיה בידכם לבא לארץ ישראל כמוהם ואתם נתרשלתם בעבור חמדת הממון וחששתם לאיבוד גופכם ומאודיכם ומהם עשיתם עיקר ורוחכם ונפשותיכם עשיתם טפל, לכן נשארתם אתם ג"כ גשמיים מרוחכם וכו', אבל אותן שלא חשו לגופם ולממונם כנזכר רק חשו לרוחם ולנפשם בלבד עושה עמהם השי"ת כמה טובות לעשותם בריה חדשה כנזכר ולהוליך אותם אל הג"ע התחתון (חסד לאברהם, מעין שלישי, נהר כ"ב).

 

אשרי האיש אשר יבחר ויקרב לבוא להסתופף בחצרות בית ד', היא ארץ קדשנו, יפה שעה אחת קודם, הוא מרום ישכון לזכות לבשם את עצמו באוירה הזכה והצלולה ולהחיות את נשמתו בטל חרמון שיורד על הררי ציון הנאצל מאוצרות טל - התחייה הגנוזים בגן - האלקים, כי שם צוה ד' את הברכה חיים עד העולם. ולא לחנם שמו אבותינו מדור דור נפשם בכפם והשליכו נפשם מנגד כדי לזכות להתהלך לפני ד' בארצות החיים, כי ידוע ידעו כי חיי נשמות אויר ארצך. דרור אבקת עפרך ונופת צוף נהריך. +[ויעוין בשו"ת ישועות מלכו שם בסי' ס"ו מ"ש לבאר שהמאמר של כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה נאמר רק על בבל ועל אלה שנתרשלו בימי עזרא באשר לא חשבו זאת לפקידה. וכן מבאר שגם עצם הקיבוץ לא"י הוא סימן מבשר לאתחלתא דגאולה עיי"ש].+

 




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-22/11/2006 13:21 לינק ישיר 

אכן נודע הדבר.

_________________

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/11/2006 16:26 לינק ישיר 

משובב נפש

וכבר העיד על עצמו  "שחובב ציון גדול ביותר שבמציאות לפי המושג בדורנו, שהוא עם זה גם יהודי חרדי" (מתוך המאמר) מאיר



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > בעל 'ציץ אליעזר' זצ"ל
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 4 לדף הבא סך הכל 4 דפים.