פ' טואף: מדוע לא לפרסם שיהודים לשו מצות בדם נוצרים

בהפנייה של קעלעמר בסוף האשכול על הבלוגים של החסיד המורד, קראתי הרהורים של כותב אחד לגבי ההבדל בין מה שעשה טואף לבין מה שהוא עצמו עושה כשהוא 'מכבס את הכביסה החרדית המלוכלכת' בחוץ. יש כמה חילוקים ברורים, ולא על כך באתי לדון.
הדבר עורר בי כמה הרהורים לגבי פרשת טואף עצמה, שמשום מה עדיין לא נדונה בפורומנו. מה באמת לא בסדר במה שהוא עשה?
הדבר תלוי כמובן בשאלה העובדתית-ראייתית (עד כמה יש לו ראיות לדבריו), ולא קראתי את הנאמר בספרו. שמעתי ראיון ברדיו עם עמית שלו מהאוני' העברית שאמר שהוא קורא איטלקית וקרא את הספר, ולדעתו אין כל ראיה לדברים והם בהחלט מהווים הסתה מסוכנת ופופוליזם ירוד. טואף אינו הממציא של המגמה הזו, בפרט בחקר ההיסטוריה.

בהנחה שטואף עצמו יודע שאין ממש בראיותיו, מעשהו חמור משתי בחינות: 1. השקר המחקרי. 2. הסכנה ליהודים וליהדות שעלולה להיווצר מספר כזה.
אך אם הוא עצמו חושב שיש ממש בראיות הללו, האם היה עליו לבלוע ולא לפרסם את הדברים? מחד, הסיכונים בהחלט קיימים. מאידך, לכאורה חובתו כאיש אקדמיה היא לרדת לחקר האמת, גם אם היא לא נעימה (ואולי במקרה של סיכון מיידי יש לוותר על כך, אבל איני יודע אם זהו המקרה כאן).
על כן נראה לכאורה שהטענות הקשות כלפיו חייבות להיות מבוססות על שני המישורים גם יחד: הרשלנות המחקרית והסיכון שהמסקנות הללו יוצרות. רק הצירוף הזה, ולא אף אחד משני הרכיבים לחוד, יכול להוות בסיס לביקורת הנוקבת שהוא נתון בה.

אז מדוע כולם מבקרים אותו אפילו בלי לקרוא את הספר. לכאורה הביקורת של מי שלא קרא את הספר מניחה שדי בסיכון בלבד כדי למנוע פירסום, בלי קשר לעוצמת ותוקף הראיות שלו. או שמא המבקרים מניחים שהדבר פשוט אפריורי לא ייתכן, ולכן גם בלי לקרוא ברור להם שאין כל ראיות לכך. זה נראה לי מעט פזיז, לאור העובדה שבתולדות היהדות היו הרבה מנהגים משונים ודברים תמוהים.
כמובן אין צורך לציין שלראות במנהג כזה מיין סטרים הלכתי, או להציג אותו ככזה, זוהי בורות דמוכח ואווילות. אבל להצביע על תופעה היסטורית מקומית כזו, אני הייתי מחכה לשמוע את הראיות שלו.

מה דעתכם?

_________________

(הרב ריינס רבה של מוסקבה? אולי הרב מאז"ה?)

גוונא
מה היתי עושה בלעדיך כמובן שאתה צודק. תודה.         נא למחוק את מוסקובה!!!!!

_________________

מודה ועוזב

בשורה התחתונה אני קורא שטואף החליט למסור את ההכנסות מ-3000 ספרים שהוא כבר מכר (שימו לב, רק שבועיים שהספר בשוק) לליגה נגד השמצה.
הם יוכלו להשתמש בכסף כדי לקנות אקדח ולהרוג אותו (ולאפות מצות בפסח הקרוב מהדם שלו).

למכור 3000 ספרים של מחקר היסטורי יבש ומיובש בשבועיים! אז הוא לא צודק, תגידו?

הספר הבא שלי (הקוורטט הופך בזאת למחומש): דם במיונז - עלילות פיטר פן וזקני ציון (מתוך עדויות שנגבו בעינויים מקפטן הוק על ידי נפנוף כנפיים של וונדי).

_________________

מיכי

ראשית דבר, אומרים, שבדרך כלל מנתח (כמובן, נורמלי) אינו מסוגל לבצע ניתוח באמו!

שנית, סחו פעם לגרי"ז זצ"ל על פלוני שפער פיו וכו' וכו', שהוא סתם שוטה וטיפש ואין להתייחס בכובד ראש לפטפוטיו. נענה הגרי"ז ואמר: אל תאמרו הוא שוטה, שהרי אימרה עממית היא, שכל שוטה בענייניו שלו הוא פקח, אלא בהכרח לומר, שנושא זה אינו עניינו וזהו הדבר החמור.

שלישית, והיא מענייני דיומא. מעשה שהיה בישיבת וולוז'יו, בימי ראשה ומייסדה הגר"ח, שהסבו בני הישיבה למשתה פורים. כנהוג מינו לעצמם רב של פורים (סתם שאלה מדוע בישיבות ממשיכים בכינוי 'רב של פורים', ומדוע לא 'ראש ישיבה של פורים'. תשובות ליצניות לכך גם אני יכול להמציא, אך השאלה על מה זה מלמד באמת). ה'רב' הזה הרשה לעצמו יותר מדאי, וכנראה עבר על המדה ועל הטעם הטוב ופגע בראש הישיבה. כמובן שנתעןוררה סערה והמשתה הופר.
למחרת נכנסו תלמידים לר"ח וישאלוהו מה היה חרי האף הגדול הזה, הבחור השתכר, ולא ידע מה הוא סח, ואין עליו אשמה כ"כ

 אמר להם ר' חיים, תראו, העם אומר על פטפוטי שיכור, שכל מה שיש לפיקח על הריאות יש לשיכור על הלשון (צר לי, באידיש זה יוצא טוב יותר: וואס ביי אניכטערער אופ'ן לונג, איז ביי אשיכור אפ'ן צונג, איני יודע מה המשמעות של הריאות דווקא, פרט לצורך בחרוז). א"כ לכאורה אשמתו של השיכור הזה גדולה, שהרי אמר בגלוי מה שהוא חושב בסתר.

אלא שנשאלת איפוא שאלה גדולה, מדוע הננו מסתכנים בשחיטת בהמות,שולאחר כך מתגלות בהן סירכות ויש שברון לב ונזק גדול. יש עצה פשוטה ונפלאה, הבה נשקה את הבהמה לשכרה, ונבדוק את לשונה, ונדע אם יש לה סירכות אם לאו.

התירוץ הוא, שעצה זו פועלת על בני אדם נורמאליים ולא על בהמות! וממילא לימוד הזכות שלכם אינו מועיל אא"כ תחשיבוהו כבהמה.

עכשיו הבה נדון קצת בפרשת פ' טואף (כלשונו הזהב של מדאברהם = מריה דאברהם! האם זה מעיד על הערכתו של מדאברהם לנושאי תואר מעין זה?!), וזו אינה פרשה המתאימה לימי הפורים האלה, היא בלא ספק ולכל הדעות פרשה עגומה וגורמת הרבה עגמת נפש וצער רב.

קודם כל, בעניי איני מכיר שום דבר חשוב שעשה המדובר בכל שנות מחקריו, וספק בעיני מהם כישוריו בתחום ההשכלה התורנית (ביטוי נחמד). מהמצוטט בשמו בעיתונות שמוטיב הדם תפש מקום מרכזי בטקסי ליל הסדר, כפי שהוא מוכיח ממדרשים רבים, מעידים על כך שהאיש אינו מה הוא סח. בוודאי שביהדות יש למוטיב הדם תפקיד נכבד מאוד, גם ביום הכיפורים, גם בראש השנה וגם בכל מועדי ישראל, וכלום יש ספק למי שהוא שבבית המקדש נשפכו נהרות דם? האם יש למישהוא ספק כמה דם נשפך בבתי המטבחיים בכל השנים? האם ידוע לצבור שהיהודים מברכים ברכה לפני שחיטה? ואחר השחיטה מברכים ברכה נוספת ואף מבצעים איזה טקס מיסטי בדם עם העפר. הלוא מכאן ברור כשמש שלענין הדםבמסורת היהודית יש תפקיד דתי ומיסטי.

עכשיו רבנו מדאברהם, האם לתאר את כל זאת ולפרשו כשמלה (מוכתמת ב...) בפני כל המוחות הגויים האטומים, כדי שיעשו בהם מטעמים, זה יושר אינלקטואלי וחובה מוסרית, ותפקיד אקדמי?
 
במסורת היהודית, ואשים נפשי בכפי, נושאים אלו מוגדרים ויש להם מונחים הלכתיים, יש 'מוסר', יש 'מלשין', יש 'רודף'. ומי שיודע קצת על תולדות ישראל יודע שבמשך ההיסטוריה, נהגו להשתמש בזה בסודי סודות. היה מעשה כזה בימי רבנו שמואל שלצטט, ונאלץ לברוח ממקומו, והדברים כתובים בתולדותיו. היה מעשה באדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין והדברים ידועים היום. היה מעשה כזה בוילנא, ושם אף היה תפקיד כזה בין נושאי התפקידים בקהילה, וכמובן בסודי סודות, והיה קרוי 'הרודף הנעלם' (ואין זה עניין דווקא למאבק בחסידות). בכל המקרים היה ברור וגם מובא בפסקי הלכות שונים בענין המכונה בהלכה 'נקמה', שראו בזה אמצעי קיום הכרחיים לקהילה היהודית בכלל ולקיומם של היהודים כיחידים פשוטו כמשמעו.

גם האיש שיושב לו בתוך קהל גדול באולם צבורי (נניח איצטדיון, קולנוע וכדו') ולפתע קם וזועק: אש! או פצצה! וזרמי אנשים נדחסים ודורסים ונדרסים, הורגים ונהרגים, ייחשב למי שהשתמש בסך הכל בזכות הביטוי, או בזכות הדבור?!

בסיכום, הדברים חמורים ביותר, משתי הסיבות גם יחד וגם בגלל כל אחת מהן לחוד.

הדברים אינם אמת, ואין צורך שכל מגיב יטרח בעצמו לקרוא במו עיניו את דברי הרעל והשטנה, ומדוע אין כל המקורות נאמנים על מדאברהם ועל הנשיא של בר אילן. הרי עתונים שראיינו את חתן השמחה בחו"ל והרי כאלה שראיינו אותו בארץ, וכן תחנות שידור שראיינו אותו. האומנם העתון שמסר מפיו שהוא מוכן להצלב על קדושת החופש האקדמי שלו, המציא את הדברים מלבו?
ומה בכך שהניסוחים מפותלים ומתפתלים, אך ברור יוצא שהיו יהודים מסכנים ונרדפים, שלא יכלו לעצור ברגשותיהם, ועל כן, ראו זה פלא, השתמשו בדם לצרכי ריפוי (מדוע צריכים להיות קבוצה של יהודים פונדמליסטים כדי להשתמש בדם לצרכי ריפוי, אא"כ היה זה ע"ד הכישוף), וממילא גם רצחו ילדים נוצריים, ובהקשר לפסח ובהקשר למצות? מה צריך יותר מזה?

הדברים מסעירים ומרתיחים, כאשר אדם, יהודי, 'דתי' (לעצמי איני בטוח שהוא דתי, שהרי ביטלו בבר אילן את החובה להיות דתי. לגבי הסטודנטים לא היתה זו חובה והיא בטלה מעיקרא, אך לאחרונה ניצחו המצוקים-המרצים הנאורים והליברלים והצליחו לבטל את הסממנים הדתיים שהוטלו על המרצים!), במוסד יהודי דתי, ובמחלקה העוסקת בתולדות ישראל, מספק נשק כזה בידי שונאי ישראל. . 

האם את זה מקנים לתלמידים במחלקה זו?! הנה הטואף הזה מספר שהוא מעביר סמינריון על האלימות אצל היהודים (תן דעתך! הוא מחפש את האלימות אצל היהודים, שזה נושא היסטורי חשוב וחיוני ביותר, וכמה מענקים נשפכו על מזבח זה), זה כמה שנים, במחלקה שלו.

האם זה החומר שלימד את הסטודנטים שלו. האם יש להניח שבהוראה היה זהיר יותר, או אולי דווקא זהיר פחות בהתבטאויותיו? 

הדברים חמורים בהרבה, משום שזה מבטא זרם חדש הקרוי 'היסטוריונים חדשים', ובהם כאלה שעוסקים בשם רוממות המדע והמחקר בשנאת ישראל וברדיפת הקיום היהודי.

[מיכי,

לוונדי אין כנפים. לטינקרבל יש.]