בית פורומים ישיבת הגולשים התמימים חבד

במרחק נגיעה

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-31/3/2007 22:57 לינק ישיר 
במרחק נגיעה

לק"י

הרבה זמן לא כתבתי בפורום, כי לא היה לי כל כך זמן והייתי בלימודים... אז עכשיו אחרי חופשה קצת ארוכה וכניסה לחופשת פסח, וגם גדלתי קצת בשנה...

אני לא יודעת מי מכם ראה את הסידרה במרחק נגיעה.

שלשום ישבתי וראיתי 6 פרקים מתוך 8.

אז...כמה נק´ למחשבה:

סדרת הדרמה "מרחק נגיעה" שהגיעה לסיומה בשבוע שעבר, זכתה לנתוני רייטינג מרשימים ולפופולאריות חוצת גבולות.

מה צריך יותר מסיפור אהבה טראגי בין צעיר רוסי נאה לבחורה חרדית אשר אינם יכולים לממש את אהבתם הטהורה? מה צריך יותר מסיפור דרמטי על פערים חברתיים אכזריים שמונעים מזוג אוהב לחיות יחד באושר ובעושר עד עצם היום הזה?

כנראה שבאמת לא צריך יותר. הסדרה הסתיימה בזעקתו הנואשת של זוריק אל רוחל´ה, זעקה מפלחת לבבות, והצופים בבית נותרו בלב עם תחושת כאב קשה, או כדברי קיפניס במאמרו בעיתון גלובס: "עם מועקה גדולה, כזאת שלא רק מקרבת ומפייסת, אלא גורמת לצופה המזדהה לרצות לשלוח את כל החרדים למחנה של חינוך מחדש", ועם שאלה גדולה שלא זוכה למענה: "למה, למען השם, זה צריך להסתיים כך? למה היא פשוט לא יכולה לברוח איתו? למה זה לא יכול להיגמר כמו שאר הסרטים? למה החרדים קרים כל-כך ובלתי אנושיים?...

"למהההההההההההההה????????"

ותשובה אַיִן.

הסדרה, שמסתבר שהופקה גם על-ידי "צו פיוס", לא דאגה לתת תשובה אמיתית לשאלה הזו, ומעבר לכך, נראה לעתים שהסדרה ניסתה להציג את העמדה החרדית ששמה קץ לסיפור האהבה הזה כעמדה קרה וסטיגמטית הנובעת מדעות קדומות ושנאת זרים, אך אלו מעולם לא היו הבעיות הרציניות בקשר הזה. הבעיה בקשר כזה היא עמוקה ומהותית הרבה יותר מאשר אפשר להביע במיני סדרה מסחרית, שתתיימר לאיכותיות ככל שתתיימר.

אין ספק שהתסריטאים עשו עבודה טובה, הם בנו דרמה משובחת שנשענת על אלמנטים שמעולם לא נס ליחם, דאגו לצילום מצוין ולשחקנים אמינים, אבל הם דילגו על סצנת תשובה הכרחית, הסצנה שתסביר בעצם את הכול, סצנה שמעולם לא נכתבה ולא צולמה, לה שותפים שלושה: רוחל´ה, זוריק והאמת.

לו הייתה מתקיימת הסצנה החסרה, רוחל´ה הייתה כותבת בה לזוריק מכתב ומסבירה לו את הפרובלמאטיות האמיתית בקשר ביניהם. שם הייתה כותבת לו הכול, או אולי מסבירה לו פנים אל מול פנים, אבל סצנה כזו מעולם לא התקיימה, והמכתב מעולם לא נכתב.

אם הוא היה נכתב - זה כנראה מה שהיה כתוב בו:


***

"זוריק יקר,

את המכתב הזה אני כותבת אליך בכאב.

אני מנסה במחשבתי, לא פעם, להיכנס לנעליים שלך, לראש שלך, לנסות לחשוב מה אתה חושב על העניין, מה אתה חושב עלי, ומה אתה חושב שאני חושבת על העניין.

אתה ודאי בטוח שאני ציפור בשבי, ילדה שנולדה לחופש הכלואה לה בחבלי חברה, דת, הלכה ומוסכמות מגבילות, שאני חיה חיים כפויים ואומללים, שאין מקום לאהבה בחיי, ושאני רובוט חסר בחירה שחי חיים מתוכנתים מראש.

הלוואי שזה היה נכון. אם זה היה נכון, הכול היה הרבה יותר קל, הייתי חוסכת לעצמי את אחת הבחירות הקשות שבחיי ומבצעת אוטומטית את הדבר הנכון, בלי חיבוטי נפש הנוראיים שאני חווה עכשיו. אבל זה לא כך.

אתה שואל "למה אי אפשר?" ולא מבין.

ולמה באמת?

כי אנחנו נמצאים במקומות אחרים. כה קרובים, במרחק נגיעה כמעט, אך בו זמנית - כה רחוקים. מרחק שאנסה להסביר לך את מהותו, אך אני בספק אם תבין. הלוואי ואצליח.


אנחנו לא שייכים לשתי מערכות חברתיות אחרות, אלא לשתי מערכות השקפתיות אחרות.

לא, אתה טועה. ידעתי שתחשוב את זה מיד. אבל זה לא נכון, ההבדל לא נעוץ בעובדה שאנחנו שייכים לשתי מערכות חברתיות אחרות, אלא בעובדה שאנחנו שייכים לשתי מערכות השקפתיות אחרות. זה לא עניין של גזענות או התנגדות משפחתית. גם לו הייתי ילדה יתומה, נטולת משפחה ואדון לעצמי - הקשר לא היה יכול לבוא לידי מימוש, ומאותה הסיבה.

זוריק, אתה חייב להבין.

אנחנו לעולם לא נוכל לחיות חיים משותפים, כאשר מערכת האמונות שלנו שונה כל כך ורחוקה כל כך. אני יהודיה מאמינה, הדבר שהכי חשוב לי בחיים הוא לצעוד עם האמת שלי קדימה, אך כל צורת החיים שלך היא אנטי-תזה מוחלטת אליה.

החיים שלי מושתתים על תורת החיים של עם ישראל, שמסבירה איך לחיות נכון, מה אמת ומה שקר, מהי ההתנהלות הנבונה וכיצד לנהוג בצמתים השונים בחיינו. התורה הזו היא אחד הדברים הנפלאים והאמיתיים בחיי, אני חיה אותה, נושמת אותה, היא ממלאה את כולי, ואני יודעת שאתה לעולם לא תבין אותה, לעולם לא תבין את דרכי. ייתכן כי תנהג בי בסלחנות, שתאפשר לי לחיות את חיי כפי שאני מבינה אותם, אבל תמיד תתייחס אל אמונותיי כאל גחמות נשיות, כאל פולקלור קדום, כאל מסורת מיושנת שגם אם תנסה ליישם - זה לא משום שאתה מאמין בה, אלא מפני שהנך מעוניין לרצות אותי.

בסופו של דבר - תמיד יפרידו בינינו עבותות ברזל של חוסר הבנה.

אני רוצה לחיות חיי אמת יהודיים, זוריק. אני רוצה להקים בית של תורה ומצוות, אני רוצה לחנך ילדים על פי הדרך בה אני מאמינה, ואני חייבת שותף שיצעד איתי באותו המסלול, שיחזק אותי ברגעים בהם אהיה חלשה, שיתמוך בי ושיחנך את ילדינו באותה דרך. איתך זה לעולם לא יוכל לקרות.

הבחירה שלי היא לא בינך לבין מוטי כץ או אבשלום, אלא בינך לבין אלוקים.


הבחירה שלי היא לא בינך לבין מוטי כץ או אבשלום, אלא בינך לבין אלוקים.

אני זוכרת, לפני לא הרבה שנים, כשהייתי בת ארבע עשרה אולי, קמתי יום אחד באמצע הלילה. השעה הייתה מאוחרת וכולם היו ישנים. היה זה ליל קיץ ולא הצלחתי להירדם מרוב החום, אתה הרי מכיר את רמת האוורור בבית שלנו. בהחלטה של רגע פתחתי את הדלת הנעולה בשקט ויצאתי החוצה לנשום אוויר. טיילתי במורד הרחוב. אור קטן בקע מחלון אחד הבתים וממנו נשמע קול בכי. התקרבתי אליו וראיתי שם יהודי מבוגר יושב על הרצפה, באמצע תיקון חצות. הוא בכה על גלות השכינה ובבכי שלו היו כל כך הרבה ערגה וגעגועים. לא יכולתי לזוז משם, נשארתי מרותקת למקומי, מאזינה בשקט, ולפתע מצאתי עצמי בוכה יחד עימו. היה זה הבכי האמיתי ביותר שבכיתי מעודי. דקות רבות בכינו יחדיו. הוא בפנים. אני בחוץ.

אתה היית מצליח להתחבר לבכי הזה? להבין אותו?
האם אתה יודע מהו תיקון חצות?

איזה מן שאלות מוזרות יש לי. אני מתארת לעצמי שכלל אינך מבין את הסיפור הזה, אינך מבין על מה היהודי בכה, ובטח לא מבין על מה אני בכיתי, וחוסר ההבנה שלך את הסיפור מסביר הכי טוב את הפער בינינו ולמה אף פעם לא תוכל להבין אותי באמת.

לא תוכל להבין את הדבקות שחשים כאשר שרים "ידיד נפש" בסעודה שלישית, את העוצמה החודרת והרגשת אימת הדין בתפילת "כל נדרי" ביום כיפור, את מתיקותו של דף גמרא, לא תוכל להבין מהי השמחה הסוערת של חג הסוכות, ולעולם לא תזדעזע מקולו הנוקב של השופר ביום הדין.

בשבילך אלו סמלים פולחניים, בשבילי אלו החיים עצמם.
אלו הדברים הכי אמיתיים בחיי.

אנשים מתו על קידוש ה´ במהלך הדורות.
אנשים העדיפו להיזרק לאש ולא לחיות חיים שמנוגדים לאמונה הפנימית שלהם.
אנשים קפאו מקור בסיביר כי רצו ללמוד תורה ולהישאר חלק משושלת הנצח.
אנשים ויתרו על כל אשר להם...

ואני יודעת שבאותה מידה שהם ויתרו הייתי מוותרת גם אני.
ובמקרה הזה, זה אומר לוותר עליך.

זוריק, אתה מדבר איתי על אהבה. אתה חושב שאין מקום לאהבה בחיי, שחרדים לא יכולים לאהוב ולא יודע עד כמה אתה טועה.


אנחנו מודעים לעוצמות של האהבה, ודווקא בגלל זה אנחנו זהירים כל-כך.

אנחנו מודעים לעוצמות של האהבה, אוהו מודעים, ודווקא בגלל זה אנחנו זהירים כל-כך. כל צורת השידוך מטרתה להבטיח שנוכל להכיר רק בני זוג שנוכל להרשות לעצמנו להתאהב בהם. אנחנו מבררים את כל הדברים החשובים לפני הפגישה, את האמונה הדתית של המיועד ומטרותיו בחיים, את מידותיו ותכונותיו האישיות, וכך בפגישה עצמה - אנחנו חופשיים לתת לרגש להביע את דעתו, בלי מניעות, בלי מעצורים.

משורר אחד שאל פעם "אם זו אהבה - אז למה היא לא טובה?" ולא ידע שבאותו רגע המציא את אחת השאלות המניפולטיביות ביותר שנשאלו אי פעם, אשר מנציחה את ההנחה המוטעית שאהבה היא תמיד טובה.

לצערי הרב, זה שמדובר ב"אהבה", לא בהכרח אומר שהיא טובה.

ברגע שאישה נשואה "מתאהבת" בגבר אחר, איש עסקים נאה ומצליח, שהוא אינו בעלה, זו אינה אהבה טובה. אהבה יכולה להיות דבר הרסני לפעמים. אני גם לא יודעת עד כמה באמת אפשר לקרוא לכל מה שנראה לנו כאהבה, ´אהבה´. על פי רוב מדובר במשיכה.

אותה אישה ש"מתאהבת" באותו איש העסקים, אם הוא יעבור תאונת דרכים יתמלא צלקות ויהיה נכה, ובו זמנית יאבד את כל כספו בבורסה - מה הסיכויים שהיא תמשיך לאהוב אותו?

תהיה כנה. אתה הרי יודע את התשובה. אז לאיפה נעלמה כל האהבה?... אולי היא מעולם לא הייתה שם, זוריק.

וכשאני חושבת עלינו, עלי ועליך.

כמה זמן אנחנו מכירים? פחות משבועיים.
כמה זמן יצא לנו להיות ביחד? מעט מאד.
מעולם לא דיברנו שיחה אחת אמיתית לעומק.
מעולם לא הכרנו באמת.

יש בינינו כימיה, אך איני יודעת עד כמה נכון לקרוא לה... אהבה.
אהבה זה משהו הרבה יותר עמוק מהקשר המטורף שהיה לנו. הרבה יותר.

זוריק, אתה בטח כועס עלי, לא מבין. אני מדמיינת אותך מקמט את הדף בזעם, זורק לרצפה, ואחר כך מרים אותו שוב, פותח את הקמטים וקורא מחדש.

אתה יודע כמה לא הייתי רוצה לכתוב לך את המכתב הזה, כמה הייתי רוצה אני לקמט אותו, לקרוע, לשרוף ולפזר את האפר על פני המים, כמה הייתי רוצה לדעת שזה שונה, ולומר לך מילים אחרות, אך המציאות אחרת.

אני כותבת את המכתב כי אני יודעת עד כמה יהיה לי קשה לעמוד מולך ולומר לך זאת. לעמוד מולך, מול עינך הגדולות והמבט התמה, הלא מבין.

יש בך כל כך הרבה תום לפעמים, כל כך הרבה רוך שאינני יכולה לו.

רק כאן, ממקום מושבי בסלון, מול ארון ספרים שמכיל את כל אוצר המחשבה היהודית, רק כאן אני מסוגלת לומר לך זאת, לומר שאין עתיד, ולומר לך שכן, אני שלמה עם ההחלטה כי אני רואה מהי תמורתה.

בבקשה, תאמר לי שאתה מבין.

ממני, הכותבת אליך ממרחק נגיעה כמעט,

רוחל´ה





דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/4/2007 13:22 לינק ישיר 

ה' ישמור.

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-1/4/2007 18:43 לינק ישיר 

לק"י

אזרחי, תוכל קצת יותר להסביר את תגובתך...



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/4/2007 23:36 לינק ישיר 


צורית, את צודקת. לגמרי.

קראתי סיפור אמת על אהבת אמת, ביוגרפי, התרחש במציאות, לא תסריטאי כתב אותו אלא החיים כתבו אותו.

נערה שוודית נאה נסעה עם חבר שלה משנים, כמעט בן -זוגה, לטיול בדרום אפריקה.

בסירה בה נסעו ישב בחור שחרחר, יפה כאל, לבוש כלוחם מסאי. הוא הביט בה, ונפשה נשבתה באהבה שלא ידעה כמותה מימיה.

מבט אחד.

וגם לו קרה משהו באותו המבט. בשפה מאד פשוטה, בלי לקשקש ובלי לקשט, סיפרה על תלאות שעברה שם עד שנפגשו שוב, איך מראהו רדף אותה בימים ובלילות, איך נפגשו לבסוף, איך נפרדה מהחבר שלה והלכה בסופו של דבר להיות אשתו לכל דבר של אותו בן שבט מסאי, קיבלה עליה את כל חוקי השבט המגבילים, העמידה לרשותו את כשרונותיה העדיפים והשכלתה, חיסלה את העסק המשגשג שהיה לה בשוודיה ולמעשה פירנסה אותו במשך זמן רב.
ונולדה להם בת.

ובסופו של דבר נאלצה לברוח ממנו. לא משום שהיה לא בסדר כלפיה, לא משום שסבלה כל כך (והיא סבלה, אבל לא זאת היתה הסיבה) ולא משום שהאהבה שם נגמרה.

אלא בשל הבדלי השקפות, תרבות, גישה ומחשבה לחיים שלא ניתן לגשר עליהם. האישה השוודית המודרנית, אם כל עדינותה ורצינות אהבתה, לא יכלה להפוך למשהו אחר.
והלוחם הפראי לא יכל להבין את צורת מחשבתה, גם אם יכול היה להבין את המילים שאמרה.

ובשלב מסויים, כשנעלמה האהבה, לא נותר דבר ביניהם מלבד סבל מתמשך.

זה לא שאני משווה כאן את זוריק או את רוחל'ה למודרני ולא מודרני (ראיתי פרק אחד), אלא מה שכתבת הזכיר לי את הסיפור הזה ובמיוחד אהבתי את זה שהדגשת "הבדלי השקפות".

וראיתי את זה הרבה פעמים גם בהבדלים פחות דרמטיים, כמו עולה חדשה שנישאה לישראלי ולהיפך, וגם דיאנה, הגננת המתוקה, שנישאה לנסיך אנגליה.

 כל כמה שאני חושבת ומאמינה שהאהבה חשובה ויש בה המון כוח - צריך להבדיל בין אהבה לבין תשוקה והתאהבות.

בין זוריק ורוחל'ה היו התאהבות ותשוקה, אבל אהבה עדיין לא. אהבה זה משהו שנבנה לאט, עם היכרות והשתדלות עצומה להבין אחד את השני, ועם תרגום נכון של מילים ושל מעשים ושל מחוות.

עם הבדלים כמו שביניהם - הם בסופו של דבר היו מותירים זה את זה לבד, אלא אם הוא היה מקבל עליו את עולמה. סביר להניח שהוא לא היה מסוגל להבין את המתיקות של ערב שבת, והיא לא היתה מסוגלת ליהנות מערב חופשי בבאר או מירוץ אופניים או כל משהו אחר שגורם לו הנאה.

נכון שבספרים ובסרטים זה הרבה פעמים מצליח. אבל בחיים הרבה פחות.

יש בארץ חיבורים יפים מאד בין עדות שונות ואף מנוגדות, אבל זה עובד בזכות זה שיש המון סביבה תומכת שעוזרת לקרב ולדלג מעל ההבדלים. ועדיין, יש שם פער, חלקי יותר או חלקי פחות, וסוג של בדידות בקשר שתמיד נמצא שם.




 



תוקן על ידי מגי_אדם ב- 01/04/2007 23:38:49




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-1/4/2007 23:47 לינק ישיר 

לק"י

מגי,

מאוד שמחתי על הדוגמא שהבאת בשביל להמחיש עוד יותר את ההבדל המהותי שבדבר.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-2/4/2007 00:06 לינק ישיר 

לק"י

לאחר שראיתי את הסידרה,עלו בי הרבה שאלות כמו: איך בעצם סידרה פשוטה יכולה לגרום לצופה להרהר במשמעות

האהבה, מהי אהבה? מהן הגבולות שלה? עד כמה כדי להקריב בשבילה? מהו האידיאל של האהבה על פי התורה?

אני רוצה שתנסו לענות לי על השאלות האלה...



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-3/4/2007 21:36 לינק ישיר 


כמו שאמרתי, אהבה שונה מאד מהתאהבות.

התאהבות יש בה המון "אני עם אני". אדם חושב על מישהי או מישהו יומם ולילה, אבל למעשה אינו רואה את המישהו אלא את עצמו בלבד ואת הדמות שבנה לעצמו לגבי האהוב. בנוסף יש המון חרדה לגבי היחס של השני אלי, המון התרגשות, המון יופי, המון התפעמות. על התאהבות כזו כולנו חולמים, או עוברים אותה פעם אחת, מקסימום פעמיים בחיינו.

אבל לא תמיד ההתאהבות הופכת לאהבה.

אהבה זה היכולת באמת לראות את השני, ואת עצמי ביחס לשני.

באתר שלי יש מאמר שלם המדבר על זה. אם מעניין אותך...






דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-3/4/2007 21:39 לינק ישיר 


http://www.megiadam.com/

תלחצי על "מאמרים"

ואחר כך על  "מיניות פרק 1 - סדר הגלגל".




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-3/4/2007 23:10 לינק ישיר 

http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=32538



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-10/4/2007 13:50 לינק ישיר 

הדגש הוא דגש של עולם השקר.

כאילו שמים במרכז את הפיספוס.

כאילו עומדת בפנינו הזדמנות נפלאה לחיי אהבה נפלאים ורק שיש איזו "בעיה טכנית" [דתית או בעיית מוצא או הרגלים].

ורוחלה [ או צורצור] מתנצלות בפני האהבה בטענות של מיסכנים

וכל ההורמונים המיסכנים מתקבצים בתוך מכתב מיסכן של מיסכנים שנשלח לאדם מיסכן.

החינוך הקלוקל הוא זה שבכלל נותן להורמונים להשתלט על הזרימה ולשלוח את המיסכנים לחיפוש אחר האושר בצאט או בתור בבנק או על הספסל הציבורי.

הגיע הזמן להסתכל קדימה צורצור.

האמת נמצאת אך ורק בדרך ישראל.

לא ברחוב ולא בטלויזיה.

ה' הטוב סלל לך דרך בטוחה אל האושר, ואפשר לבטוח בו מבלי לפזול לצדדים.

אין פיספוסים.

 

זה סרטים של חילונים מציצנים צורצור.

זה עולם של הורמונים שלא דרכה שם רגל אדם מעולם. 

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-18/4/2007 02:30 לינק ישיר 


היי אזרחי, כתבת כל כך יפה ונכון וכבר הכנתי שני יישר כוח עם אייקונים בתגובה -

אז היית חייב להוסיף את המשפט "האמת נמצאת אך ורק בדרך ישראל.."

"אך ורק", מה? וכי ראית אמיתות אחרות שתוכל לקבוע בנחרצות כזו? ניסית? שמעת? פגשת? חווית?

יכולת לכתוב "האמת נמצאת בדרך ישראל".

אז זה היה נכון וישר. אבל ה"אך ורק" הוא שגוי מיסודו וכולו רע וכולו הרחקה מן האמת.

מגי




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-18/4/2007 09:30 לינק ישיר 

אל תשכחי שכתבתי את זה לצורצור...
ואל תשכחי שזה אני הכותב...

ואל תשכחי שאני שטוף מוח ברוך השם מהתורה,

שאומרת שאין אמת אלא תורה.

ועוד אומרת הגמרא:

מה שבקשה לא ניתן לה - שאסורה לבועל: ומה שבידה נטלו הימנה - אם שותה מים מתה ואם הודתה נאסרה לבעלה והפסידה כתובתה:
תנו רבנן סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה מה שביקשה לא ניתן לה ומה שבידה נטלוהו ממנה שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו מה שמבקש אין נותנין לו ומה שבידו נוטלין הימנו
====================

 וכן מצינו בנחש הקדמוני שנתן עיניו במה שאינו ראוי לו מה שביקש לא נתנו לו ומה שבידו נטלוהו ממנו

אמר הקב"ה אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה ועכשיו (בראשית ג) ארור הוא מכל הבהמה ומכל חית השדה

אני אמרתי יהלך בקומה זקופה עכשיו על גחונו ילך

אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם עכשיו עפר יאכל

הוא אמר אהרוג את אדם ואשא את חוה עכשיו איבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה

וכן מצינו בקין וקרח ובלעם ודואג ואחיתופל וגחזי ואבשלום ואדוניהו ועוזיהו והמן שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם מה שביקשו לא ניתן להם ומה שבידם נטלוהו מהם.




========================================

על כל פנים מסתבר לומר שסכנת האוניברסיטה לבנות דתיות היא גם הסכנה שבהליכה במסדרונות,

שם ההורמונים השולטין על העין מנסים למצוא מזור או פינה חמה בעיני בני המין השני.

שם לא ניכר כל כך אורו של ה'. אין הרבה יראת שמים במקום ההוא.



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-19/4/2007 00:21 לינק ישיר 


עברתי על התורה לאורכה ולרוחבה, ובשום מקום לא כתוב שאין אמת אלא התורה, אלא כתוב חזור ואמור שעם ישראל צריך ללכת בדרך התורה בלבד, וזה לא אותה דבר. וכתוב חזור ואמור שעם צריך למלא מצוות אלוהיו, ולא להמציא לעצמו מצוות אחרות במקומן, וקיצורי דרך, ולא לעשות עימו עסקים של במקום. כל הסיפורים האחרים הם המצאות מאוחרות של האגו שלנו ואינם משם שמיים.




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-19/4/2007 10:23 לינק ישיר 

מה דעתך על כך שאת כל השאלות שיש לך על מה שאני או מישהו אחר כותב מהתורה שבעל פה תרכזי באשכול מיוחד על העניין הזה, כך שהנושא המרכזי של כל אשכול אחר לא יוסט אל העניין הזה שוב ושוב וכמו כאן שהנושא הוא המרחק נגיעה הזה ואנו נאלצים להתמודד שוב עם החיפושים שלך בתנך שאינם מתאימים למה שהבאתי מהגמרא שיועיל לדעתי לצורצור במעגל הצאטים ובאוניברסיטה וברחוב?

נראה לך שזה רעיון טוב?




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-8/5/2007 12:55 לינק ישיר 

http://www.makorrishon.co.il/show.asp?id=19854

עריות בתרבות


איתי אליצור

 
 

אחרי מות קדושים


הכותרת לפרשת העריות איננה מסר של קדושה וטהרה. "קדושים תהיו" היא כותרת שבאה מאוחר יותר. גם "אל תטמאו בכל אלה" איננו הכותרת של פרשת העריות, אלא סיום שלה. באופן מפתיע הכותרת לפרשת העריות עוסקת בתרבות העולם והשפעתה על האדם מישראל: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו". לכאורה מה גדול יותר ואוניברסלי יותר מיצר הרע של עריות, והנה לא מפניו התורה מזהירה בפתח הפרשה, אלא מפני יצר החיקוי והדחף להידבק ולהיטמע בתרבות השלטת בעולם.

יצר העריות, על פי השקפת התורה, הוא במידה רבה עניין של חברה ותרבות. נכון שביסודו הוא יצר לב האדם, והוא טבוע בכל אדם ואדם, אבל התורה אומרת שכוחו של היצר תלוי בתרבות שהאדם חי בה ובנורמות שלה. חז"ל ביטאו את זה במילים "רשעים מסורים ביד ליבם וצדיקים ליבם מסור בידם". לעומת זאת התרבות הגויית השלטת חינכה את בניה שאי אפשר לשנות את הלב, ושאין לאדם בחירה חופשית בשאלה את מי הוא אוהב ולמה הוא משתוקק. אלה הם מעשה ארץ מצרים וארץ כנען.

התרבות האלילית היא תמיד שלטת ובעלת כוח משיכה, משום שהיא אומרת שהלב לא מסור בידינו ואל לנו לנגוע בו. אם הלב שוב אינו מפרפר בהתרגשות למראה האשה, אומרת תרבות זו, לא את פעולות הלב צריך להחליף, אלא את האשה. ואם אשה מסוימת, אחרת, גורמת ללב לריגוש, האדם חייב ללכת אחר לבו ולקחתה. איזה רוע, אומרת התרבות האלילית, יש בספר חוקים העומד בין האדם ובין רצון לבו. בתרבות שבה האדם במרכז, וכל אליליו הם מעשה ידיו ולא נועדו אלא לשרת אותו ולספק את צרכיו, לא יעלה על הדעת לומר איזה רע הוא הלב, המפתה את האדם לחשוק במה שלא שלו. רגשות הלב וחשקיו הם נתון. הם אינם כפופים למבחן הטוב והרע, אלא הוא כפוף להם.


אפשר ואפשר

איך אפשר, שואל מעשה ארץ מצרים, לצוות את האהבה, ואיך ייתכן, מיתמם מעשה ארץ כנען, לכלוא את האהבה? כנגדם אומרת התורה: ואהבת את הגר, לא תחמוד אשת רעך, לא תשנא את אחיך בלבבך. אפשר ואפשר, לב האדם מסור בידיו.

פרשת עריות פותחת באיסורים הרחוקים מאוד מהלב החומד של אדם "נורמלי": אמך, אשת אביך, אחותך, נכדתך, דודתך. רק בסוף באות האזהרות מפני האיסורים ה"מצויים", אלה שתרבות ארץ מצרים כותבת עליהם רומנים ותרבות ארץ כנען עושה עליהם סרטי קולנוע: אחות אשתך, אשת עמיתך, משכב זכר. היצר, אומרת התורה, הוא עניין של תרבות. לא רק ההתנהגות שבפועל, אלא חמדת הלב עצמה. וראיה - קרובותיו של אדם החיות עמו באותו בית ובאותה משפחה, ואף על פי כן הוא כלל אינו חושק בהן (וראה אב"ע וספורנו שמות כ יד).

התנאי לכך הוא תרבות, שבה העריות אינן נושא שהלב חומד אותו אבל ספר החוקים אוסר אותו, אלא נושא שהוא חוץ לחשבון בכלל. אשת עמיתך כמו אמך, כמו סבתא שלך. בחברה שבה המעשים האלה אסורים - רבים החוטאים. בחברה שבה המעשים האלה כלל לא יעלו על הדעת - מעטים החוטאים.

התשוקה והצימאון לעריות, אומרת התורה, אינן מתפרצות מלב האדם, אלא מהתרבות השלטת בעולם. תמיד תהיינה ארץ מצרים וארץ כנען, המפתחות תרבות של פריצות והתמכרות ליצר, תמיד יצטרכו ישראל להיבדל ממנה. גם מתרבות מצרים הישנה שממנה יצאו, וגם מתרבות כנען החדשה שאליה באו.







דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > ישיבת הגולשים התמימים חבד > במרחק נגיעה
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר