בית פורומים כשרות

מאמרים מעניינים בנושאי כשרות

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-10/5/2007 12:01 לינק ישיר 
מאמרים מעניינים בנושאי כשרות


לתועלת חברי הפורום נעלה כאן מאמרים מעניינים בנושאי כשרות,

חברי הפורום מתבקשים להעלות לכאן מאמרים מעניינים

בשום אופן אין להגיב על המאמרים באשכול זה



דווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-10/5/2007 12:03 לינק ישיר 
מאמר של הרב אליהו בקשי דורון שליט"א (שו"ת בנין אב חלק ד' סי' מ"א)

כשרות כהלכה ולמהדרין

 

את הכתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח'), מבארים בשם האר"י הקדוש שאם את הגוף מזין הלחם, הנשמה ניזונת על כל מוצא פי ה' מהמצוות שסובבות את האכילה ומהברכות שמברכין לפניה ולאחריה, לפי שאכילתו של יהודי אינה רק צורך קיום הגוף, במאכלו עובד הוא את ה' יתברך בשמירה ממאכלות אסורות, בתיקון המאכל המותר במצוות התורה, כגון: הפרשת חלה, תרומה ומעשר, שחיטה, ניקור ומליחה, ובברכות שלפני האכילה ואחריה, ובזה מזין הוא את הנשמה עד שדרשו חז"ל (חגיגה כז.) "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'" פתח במזבח וסיים בשלחן, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם, עכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו.

במשנה באבות מבואר שלא רק בהכנת המאכל, במצוות שבו ובברכות מתעלה השלחן היהודי כמזבח, גם לאכול מתוך קדושה הוא חלק מעבודת ה', וכך שנינו באבות פרק ג' "רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'", יש לדייק מהמשנה שאכילה בכל מצב אינה רק ענין גשמי, וכל שולחן הוא מזבח, ומי שאינו אומר עליו דברי תורה, לא רק שהפסיד את המעלה הרוחנית שבאכילה, אלא כאילו אכל מזבחי מתים, לפי שעצם האכילה, מלבד הצורך הקיומי שבה, יש בה את התאוה לעינים ותאות המאכל הפוגעים בנשמה הטהורה, ולמעשה עצם האכילה היא מעשה בהמי שאינו מכובד ופוגע בגדלות האדם, כפי שדרשו חז"ל כשנגזר על אדם הראשון אחר החטא לאכול בצורה גשמית, ולדאוג למאכלו, בקללה של "וקוץ ודרדר תצמיח לך" (בראשית ג'), "זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו רבש"ע אני וחמורי נאכל באבוס אחד" (פסחים קיח.), על כן שלשה שאכלו בשלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום, לפי שהשולחן כמזבח שיש בו מצוות המקדשות אותו, וכשם שבמזבח עיקר עבודת הקרבנות אינה העבודה המעשית, אלא המחשבות שלשמן נזבח הזבח, ובלעדיהן פיגול הוא ולא ירצה, כך גם השלחן אשר לפני ה' יש לשלב בו דברי תורה כדי לקדש האכילה כאכילת מזבח (ועיין בר"ע ברטנורה אבות פרק ג' שכתב שבברכת המזון יוצאין ידי חובה בזה), ואם לא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים, שיש כאן זבח ללא מחשבה טהורה, ולא רק כהגדרת אדם הראשון "אני וחמורי נאכל באבוס אחד".

השולחן היהודי כמזבח אשר לפני ה' גדור בהלכות רבות המקדשות את השולחן והאוכלים סביבו, חלק ניכר מההלכות בשו"ע אורח חיים עוסקות במצות הברכות שלפני האכילה ולאחריה, וכמעט כל חלק יורה דעה שבשו"ע עוסק במצות כשרות המאכלים הקרבים על השלחן אשר לפני ה'.

עד כמה חשיבותו של השולחן היהודי כעיקר בעבודת ה' למדים אנו ממנהג קדום שמביא רבינו בחיי בפירושו על התורה בפרשת תרומה, בביאור השולחן שבמשכן מזכיר רבינו בחיי את הדרשה מהכתוב פתח במזבח וסיים בשלחן, לומר שבזמן שבית המקדש קיים אדם מתכפר ע"י המזבח, עכשיו שאין בית המקדש קיים אדם מתכפר ע"י השולחן, וכתב שם "ומנהג חסידים שבצרפת שעושין משולחנם ארון לקבורה", כדי ששולחנו של חסיד יעיד עליו בבחינת "והלך לפניך צדקך".

 

א. השולחן היהודי כמקרב לבבות

 

הדימוי של השולחן היהודי למזבח אשר לפני ה' יש בו להדגיש את קדושת המאכלים הטהורים והכשרים, ואת קדושת היהודי האוכל, המקדש את עצמו ואכילתו בברכות ובדברי תורה, אולם חז"ל הדגישו שהשולחן מכפר כמזבח בעיקר בגלל התרומה והחסד של בעל השולחן דוגמת המתנדב קרבן למזבח, הגמ' בברכות נה. מקדימה לדרשה של "זה השלחן אשר לפני ה'", את מאמר חז"ל "כל המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו", ומפרשת הגמ' דלמא אתי עניה ויהיב ליה, ועל כן נזכר בהמשך שמזבח מכפר. התוס' בחגיגה כ"ז ד"ה שולחנו ובמנחות צ"ז. ד"ה שולחנו מוסיפים על פירוש רש"י שכתב שהשולחן מכפר "בהכנסת אורחין", שולחנו של אדם מכפר דגדול כח הלגימה כדאיתא בפרק חלק סנהדרין קג:, וכוונתם לנאמר "גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים", לפי שיש בשולחן לא רק מצות חסד וצדקה עם העני והרעב, השולחן יש בו כדי לקרב את המסובים סביבו, השולחן הוא המחבר את הסובבים אותו, וגדולה לגימה סביב השולחן שיש בה לעשות את כל ישראל חברים זה לזה, ולפירוש התוס' המנהג בצרפת לעשות ארון הקבורה מהשולחן היה בו לא רק כדי להעיד על הצדקה והחסד של בעליו, אלא על האהבה השלום והרעות של בעל השולחן, וזו הזכות שבשולחן שגדולה לגימה שמקרבת את הלבבות.

שתי המעלות שב"זה השולחן אשר לפני ה'", בכשרות המאכלים ואכילתם בקדושה, והשולחן כמקרב את הלבבות לא תמיד עולים בקנה אחד, לפעמים דוקא הדאגה לכשרות המאכלים וטהרת השולחן יכולים למנוע את קרוב הלבבות ואת ההסבה על שולחן אחד, ולא פעם קורה שיהודי אינו יכול להסב בשולחן שבו הלגימה מקרבת, מטעמי כשרות המאכל, ואם כי ברור שגדולה לגימה רק כשהיא כשרה ולא נכשלים בה באיסור, ויש להקפיד שהשולחן כמזבח יהיה כשר כהלכה, השאלה היא כשאדם מהדר בכשרות ולא רק על פי ההלכה, אם נכון שעל ידי ההידור יפסיד את הכפרה שבשולחן, כשהשולחן אשר לפני ה' לא יוכל לקרב את הלבבות, השאלות מעשיות מאד בדורנו כשרבים מתקרבים וחוזרים בתשובה, בעיקר בנים  ובנות שלומדים במסגרות חרדיות, כשבאים הביתה, והבית כשר אך אין בו כשרות מהודרת, לא פעם טועים הם, וגורמים לחיכוכים לצער ואף למריבה, במקום שצריך להקל, והשאלה אינה רק פרטית בשולחן האישי של כל אחד, במישור הציבורי יש בעם ישראל כיתות כיתות, עדות וציבורים שונים שהמפריד ביניהם הוא לא רק המנהג אלא הכשרות, יש כשרויות שונות בדרגות שונות, שלצערנו אינם מקרבים את הלבבות, עד כדי שאינם מסבים זה עם זה דוקא בשולחן אשר לפני ה'.

את הכתוב "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כ"ג) מפרש הרמב"ם שומר פיו ממאכלות אסורות ולשונו מדיבורים אסורים, בימינו יש קשר בין המאכלות אסורות לדיבורים האסורים, לצערנו התחרות שבין הכשרויות מביאה לדיבורים אסורים, שיש להמנע מהם.

על הכתוב בתהילים "ואנכי תולעת ולא איש", מספרים שאדמו"ר גדול שכל ימיו נזהר במנהג אבותיו שלא לאכול כרוב, הגיע לעיר ובסעודת שבת הגישו תקרובת עם כרוב, האדמו"ר אכל ללא היסוס, והחסידים שראו זאת התפלאו כיצד זה שינה ממנהגו ואכל כרוב כשמנהגו שלא לאכול, לשאלתם השיב, החומרא שלא לאכול כרוב היא רק מנהג, אבל צער והלבנת פנים איסור דאורייתא, אם הייתי נמנע מלאכול היה הדבר פוגע בבעלת הבית וגדול היה צערה, ועל כך אמר דוד המלך ע"ה בתהילים "ואנכי תולעת ולא איש", מוטב להסתכן בחומרא של איסור התולעת שבכרוב ולא לפגוע באיש פגיעה בנפשו.

יש כיום כאלה שנזהרים מאוד באיסור תולעת, אבל באפם הרגו איש, ההידורים בכשרות ודאי שטובים הם ונכון להדר, אולם צריך להזהר שלא לפסול את הכשר, ובודאי שלא לדבר ולגרום שהכשרות תפריד בין הדבקים, ותרחק במקום שהלגימא מקרבת את הלבבות, משום כך צריך להבדיל בין הכשר בהלכה לבין המהדרין, ואם על הכשרות כהלכה יש לשמור בכל מצב, בהידורין נכון וטוב להדר, אולם לא על חשבון צער המארח, ולא עד כדי ריחוק בין הדבקים, ובודאי שלא על חשבון כיבוד אב ואם.

                                     

ב. הידור בכשרות במקום צער, איבה או פגיעה באב ואם

 

מצאנו שמשום צער או משום איבה, התירו חכמים והקלו באיסור דרבנן, אבל בדרך כלל ההיתר הוא כללי, במקום צער קבוע או כשיש איבה מוכרת וידועה כדוגמת הדין בשו"ע או"ח סי' ש"ל סעיף ב' "עכו"ם אין מיילדין אותה בשבת אפי' בדבר שאין בו חילול שבת", וכתב במג"א סעיף ה' דהיינו במקום דליכא איבה,   אבל במקום שיש לחוש לאיבה מותר לילד אם אין חילול שבת, וע"ש בפרי מגדים, ובשדי מערכת אל"ף שדן בזה. אולם נראה שגם אם התירו משום איבה איסור דרבנן, או במקום צערא, היינו דוקא כשהצער כללי והאיבה ברורה וכללית, וכדברי רש"י בברכות י"ט, שאמרו בגמ' "גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה", ומסקנת הגמ' דהיינו עשה דלא תסור, "דכל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור ומשום כבודו שרו רבנן", ופרש"י "שרבנן אחלוה ליקרייהו (מחלו על כבודם) לעבור על דבריהם היכא דאיכא כבוד הבריות",  ובמקום צערא, או במקום איבה, לא אסרו הדבר, אבל כשיש צער פרטי לאדם שנגרם ע"י מעשיו או רגשותיו, או איבה שבין אדם לחבירו ואיש לאשתו הנוצרת עקב רצונם, אין ראיה שיש להתיר. והדברים מפורשים בריטב"א ע"ז דף ו', שכתב בטעם ההיתר לשאת ולתת עם העכו"ם ביום אידם משום איבה, וז"ל "וכל היכא דאיכא איבה לא אסרו במשנתנו כלל, ואפי' ביום אידם שאיסור זה אינו אלא מדרבנן ומשום חששא, ולפיכך לא החליטו בו איסורם, ולא השוו מידותיהם, ואינו כשאר איסורים שלהם שהשוו בהם מידותיהם והחליטו איסורם". ומבואר בדבריו שאין היתר כללי, משום איבה או משום צער, בכל איסורים דרבנן, אלא היפוך הדברים מפורש בדבריו, שבמקום שהשוו מידותיהם, החליטו איסורם ואין היתרים, ורק במקום שאמרו, כמו באיסור יום אידם וכדומה, הם התירו לכתחילה.

השדי חמד הביא בזה דברי הב"י ביורה דעה סימן קי"ב מתשובה אשכנזית בשם רבינו שמחה, וז"ל "מותר לאכול פת נכרי למי שנזהר עם מי שאינם נזהרים משום איבה, וראייתו מהירושלמי שהתיר דמאי בשבת של סעודת מצוה, וכתב שדוקא פת שהוא עיקר הסעודה ואיכא איבה אם לא יאכל, אבל מי שנוהג איסור בחמאה של נכרים וכיוצא, אסור לאוכלה עם מי שאינו נזהר דכמה איכא שאין נפשם תאבה לאכול חמאה". ומוכח שההיתר משום איבה אמור גם על אדם פרטי, ובכל ענין התירו איסור דרבנן משום איבה, וכתב בשד"ח דגדולי ישראל אכלו חמין שהיה בו איסור דרבנן של הטמנה אצל בעלי בתים מחשש איבה, שאם לא יאכלו אצלם יפגעו. וכתב הזכור לאברהם הטעם ע"פ הירושלמי הנ"ל, וכן הרדב"ז אכל חצילים שסבר שיש בהם חשש ערלה אצל בעלי בתים בסעודה משום איבה. אולם עיין שם שהביא מהאחרונים המבארים שדברי רבינו שמחה אמורים כשלא ידוע בבירור שיש שם פת נכרים, או חמאה של נכרים, אבל כשיודע בבירור אין להתיר. ונראה שגם לסברת המתירים לאכול בסעודה של בעלי בתים איסור דרבנן משום איבה , היינו דוקא במקום שיש חשש לכבוד המארח שיפגע אם לא יאכלו עמו, ומקורם מהירושלמי שהתיר לאכול דמאי בסעודת מצוה, והוא ענין כללי וכבוד הבריות שאדם נפגע כשלא מסבים עמו לסעודה, ויש כאן ההיתר כללי של איבה, דומיא דכבוד מלכים וכבוד אבל, שיש כבוד המארח וחשש איבה באופן כללי, וגם בזה רבנן אחלוה ליקרייהו, אבל משום איבה שאנשים יפגעו מסיבה פרטית, וכן אם נגרם צער שאינו מחוייב, אין ראיה שיש  להתיר איסור דרבנן.

כל זה להתיר איסור ברור דרבנן, בזה נחלקו, אולם להחמיר במקום צער ואיבה במקום שאפשר להקל להלכה, ודאי שאינו משורת הדין.

בכדי שהשולחן אשר לפני ה' ימלא יעודו גם כמזבח שכולו טהור קודש, וגם כשולחן שיש בו את הלגימה שמקרבת את הלבבות, בחרתי במסגרת זו העוסקת בענייני כשרות לברר מה היא כשרות כהלכה, ומהי כשרות למהדרין, ואם נכון להדר ומתי.

 

ג. אם נכון להחמיר במקום שהתורה מתירה

 

תחילה יש לדון אם נכון להחמיר בענייני כשרות, מצאנו בהלכה בעיקר בשו"ע וברמ"א שנכון להחמיר גם במקום שנפסקה ההלכה להקל, והדברים נאמרו בפירוש בשו"ע בכמה לשונות "והמחמיר תבוא עליו ברכה, ו"טוב להחמיר", יש סגנון של "ונכון להחמיר", ויש מקומות שמדגישים הפוסקים "ובעל נפש יחמיר לעצמו" להורות שאין לראות בחומרא זו נחלת הרבים, אלא ענין פרטי לבעל נפש. מהוראת הפוסקים בשו"ע ונושאי הכלים, מתי נכון להחמיר, משמע שלא בכל שאלה וספק יש להחמיר. ולכאורה בעל נפש אינו צריך היתר להחמיר, לפי שמדה טובה היא ויסודה ביראת חטא, להתרחק מכל חשש של איסור. את הכתוב ביחזקאל ד' "ונבלה וטריפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פיגול", מפרשים חז"ל (חולין לז:)  שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם והיא בהמה מסוכנת שממהרין לשוחטה, ולא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, ומפורש שמידת חסידות להחמיר גם בדבר שהורה חכם להקל, אולם ברור שהלכה זו משנת חסידים ונאמרה רק לבעל נפש, כהוראה פרטית ולא לציבור כולו. ונתבונן שיש מחלוקת בפוסקים מהי בהמה שהורה בה חכם, מתי יש חסידות להחמיר, ומתי אין טעם ואף אסור להחמיר.

לכאורה חומרא שאין בה ספק אינה מידה טובה, וכך שנינו "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט" (ירושלמי שבת פרק א' הל' ב'), ומה מקום להחמיר במה שלא אסרה תורה, ושנינו בעירובין ו: "העושה מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל עליו הכתוב אומר הכסיל בחושך הולך", ומבואר שגם כשיש מחלוקת לאחר שנפסקה הלכה כבית הלל אין להחמיר כבית שמאי. וידועה המשנה בברכות י: במחלוקת בית הלל ובית שמאי אם צריך להטות בקריאת שמע של ערבית, "אמר ר' טרפון אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הליסטים, אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל", ומבואר שאפי' בעל נפש אין לו להחמיר כבית שמאי, ובחידושי רע"א על המשניות שם הביא דברי הרמ"א בתשובה סי' צ"א שהקשה ממעשה בגמ' ברכות נג: שמשמע שיש מקום להחמיר גם כדברי ב"ש, הגמ' מביאה מחלוקת במי ששכח לברך ברכת המזון ועקר ממקומו אם צריך לחזור ולברך במקום שאכל, שבית הלל מקילין ובית שמאי מחמירין, ומביאה הגמ' מעשה באמוראים שאחד החמיר לחזור בשוגג, ומצא ארנק של זהב, ומייחסת הגמ' מציאה זו בשכר על שהחמיר כבית שמאי, וא"כ מדוע נענש רבי טרפון שהסתכן מפני הליסטים מפני שעבר על דברי בית הלל. יש שרצו ללמוד מכך שהבבלי חולק על הירושלמי שאומר "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט", אולם אין כן דעת רוב הראשונים שהביאו כלל זה להלכה.

 

ד. כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט

 

הכלל כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט נזכר בירושלמי שבת פ"א הלכה ב' בהלכה שאם התחילו בסעודה אין צריך להפסיק לתפילת מנחה, והביאו מעשה במי שהחמיר ואמרו לו שכל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט, וכן בחתן שפטור מקריאת שמע שאין לו להחמיר, דברי הירושלמי נזכרים בתוס' גיטין ו: ד"ה א"ר יצחק בענין שרטוט, שאין לשרטט תפילין, ואין להחמיר שכל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט, והובאו הדברים להלכה בשו"ע או"ח ס' ל"ב סעיף ו' בהל' תפילין, ובמגן אברהם שם ס"ק ו' כתב הטעם שאין לשרטט משום שהפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, וכן מצאנו בהל' סוכה סי' תרל"ט סעיף ט' ברמ"א "וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוט", ובכמה מקומות מצאנו כלל זה שאין להחמיר בדבר המותר, מאידך מצאנו מקומות רבים שנכון להחמיר, ואפי' במקום שהורה חכם להקל, ועמדו על כך האחרונים בהרחבה, השבות יעקב מחלק בין מעשה היחיד להוראה לרבים, ובין אם הדבר נעשה בצנעא או בפרהסיא, הכלל כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט נאמר כהוראה לרבים, ובמקום שהדבר נעשה בפרהסיא, ואילו היחיד בצנעה יכול להחמיר על עצמו גם בדברים המותרים, דוגמת בהמה שהורה בהם חכם.

יש גם חילוק בין סוגי החומרות, יש חומרות שאין בהם כל טעם להחמיר, ועל כך נאמר כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט, ויש חומרות שיש בהם טעם רק שלהלכה לא הטריחו חכמים להחמיר, ועל כן נאמר כל המחמיר תבוא עליו ברכה, על פי יסוד זה מתרצים קושית רע"א שהבאנו לעיל, שר' טרפון כשהטה בקריאת שמע, לדברי בית הלל אין כל טעם להטות, ולכן נענש רבי טרפון, ואילו במעשה ששכח ועקר ממקומו לפני ברכת המזון, ברור שעדיף לברך הברכה במקום האכילה, רק שלא הטריחו חכמים לחזור, ואם החמיר תבוא עליו ברכה. מקור החילוק הוא בירושלמי עצמו שמחלק בין ההלכה שאין להפסיק את הסעודה כדי להתפלל מנחה, ועל כן נאמר כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט, ובין ההלכה הפוטרת חתן מקריאת שמע, ואם מחמיר יכול לסבור כרבן גמליאל, שלא לבטל קבלת עול מלכות שמים, לפי שבזה יש טעם נכון להחמיר, מה שאין כן בהפסקה לתפילה. לאור הדברים יש לבדוק בכל חומרא אם יש בה טעם ונכון להחמיר.

יש מהראשונים שהסבירו הכלל כל הפטור מדבר מעשה נקרא הדיוט, שהטעם הוא משום יוהרא, או שמבטל בזה דעת חבירו המיקל, ועל פי כלל זה חילקו בין מקום שאסור להחמיר, לבין חומרות שיש לנהוג בהם. לאור הדברים גם במקום שנכון להחמיר יש לעשות הדבר כחומרא, ולא משורת הדין. ובודאי שאין לפסול ההלכה והכשר, ואין להורות כן הלכה לרבים, ק"ו שיש להזהיר כשמביא הדבר לידי מחלוקת והלבנת פנים. גאון עוזנו הרב חיד"א זצ"ל בספר פתח עינים לחולין מחלק בזה חילוק יסודי בין קום ועשה לשב ואל תעשה, בקום ועשה נאמר כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, ואילו בשב ואל תעשה יכול להחמיר ונכון להחמיר, ולפ"ז בשאלת כשרות לא שייך כל הפטור מדבר ועושהו, לפי שמחמיר בשב ואל תעשה, ואמנם מצאנו גם במצות עשה שמי שאינו מצווה ועושה יש בו מצוה, אולם הדברים אמורים במצוה שיש בה מקור מהתורה רק שחתן פטור בכי האי גונא מותר לו להכניס עצמו לחיוב, אבל מי שפטור מעצם הדין כמו מצטער בסוכה, נקרא הדיוט, ואין לעשות מצוה או מעשה כשאינו חייב בו, ואילו בשב ואל תעשה בעיקר כשנזהרים מאיסור, נכון להחמיר ורצוי להחמיר כדי להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו.

 

ה. "מהדרין" בקום עשה, "נקיות" בשב ואל תעשה

 

השימוש שנעשה במושג "מהדרין" על זהירות בכשרות אינו מדוייק, רגילים לכנות כשרות שנזהרת בחומרות יתירות ככשרות למהדרין, ויש שמוסיפין "למהדרין מן המהדרין". המושג מהדרין לקוח מדברי חז"ל בדין הדלקת נר חנוכה, ושם גם נזכרים המהדרין מן המהדרין, אולם שם מדובר בהידור של קום ועשה כפי שכתב שם רש"י "המהדרין, אחר המצות" (שבת כא:), והכוונת למצות פרסום הנס שבנרות שע"י ריבוי הנרות כמספר הימים מהדרין בפרסום הנס, וגם שם רק תקנת חז"ל כיצד להדר קובעת את ההידור. מצאנו הידור במצוה עצמה על יסוד הכתוב "זה אלי ואנוהו" התנאה לפניו במצוות (שבת קלג:), וההידור במצוה עצמה, סוכה נאה, טלית נאה, ואפילו בעשיה של כלי נאה וכדומה. אולם אין שימוש במושג הידור לחומרא של חשש איסור, נכון יותר להשתמש בזהירות יתר בכשרות, במושג של נקיות, פרישות שמקורה ביראת חטא, ולא במהדרין ובהידור שמלמדים על קום ועשה.

כשם שבמצות עשה יש קיום המצוה בדרך שיוצאים בה ידי חובה, ויש הידור מצוה הן בעשיה והן בקיום המצוה, ומצוה להדר במצוות, כך גם באיסורים יש איסור חמור לעבור על האיסור, אולם יש ענין להתרחק גם מחשש איסור, ולהתנקות מכל שייכות לחטא, כפי שמצאנו באיסור ריבית, אבק ריבית, ובאיסור לשון הרע, אבק לשון הרע, כך גם במאכלות אסורות יש את האיסור עצמו שיש להזהר ממנו, ויש ענין גם להתנקות מאבק מאכל  איסור והדומה לו, ובענין זה ודאי שלא קיים הכלל "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט", כשם שאינו קיים במצוות שבין אדם לחבירו, שמי שפטור מצד הדין ודאי שמצוה לנהוג לפנים משורת הדין, להחזיר אבידה וכדומה.

הרמח"ל במסילת ישרים סלל את המסילה העולה בית אל בעבודת ה' יתברך על פי המדרגות שקבע רבי פנחס בן יאיר בברייתא, שתורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות לנקיות וכך עולים במעלות היראה, עד ליראת חטא, קדושה ורוח הקודש. הרמח"ל זצ"ל מבחין ומבדיל מה בין זהירות לנקיות, זהירות היא שימת הלב שלא להכשל ח"ו באיסורי תורה, ואילו נקיות היא התרחקות גמורה מן החטא ומן האיסור גם אם הוא מותר על פי ההלכה, כפי שהגדירו חכמים את השלמים המטהרים מעשיהם טהרה רבה, שלא יהיה בהם אפי' נדנוד דבר רע, "נקיי הדעת שבירושלים" (סנהדרין כג.).

עד כמה יש להתרחק מן האיסור ומן הדומה לו מביא הרמח"ל זצ"ל כדוגמא את איסור הנזירות מן היין, אע"פ שעיקר האיסור הוא שתיית היין שיכול להשחית את האדם, אסרה תורה לא רק את שתית היין, אלא מחרצנים ועד זג לא יאכל, וזה לשון הרמח"ל בפרק י"א בפרטי מידת הנקיות "והמדרגה השלישית אחר הגזל והעריות לענין החמדה הוא איסור המאכלות וכו', הנקיות בהם צריך דקדוק גדול וצריך חיזוק, כי יש תאות הלב המתאוה במאכלים הטובים, וחסרון הכיס באיסורי תערובות וכיוצא בזה וכו', והמקל בהם במקום שאמרו להחמיר אינו אלא משחית לנפשו וכו', כי המאכלות האסורות מכניסים טומאה ממש בלבו ובנפשו של אדם, עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת ממנו".

כדאי להזכיר את דבריו הנמרצים של הרמח"ל בחיוב הנקיות והתרחקות מאיסור מאכלות אסורות, וז"ל בהמשך דבריו שם, "והנה מי שיש לו מח בקדקודו יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים, או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי, כי הנה לו דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכול ממנו, אם ישאר לו בו איזה בית מיחוש, ואפילו חששא קטנה, ודאי שלא יקל, ואם יקל לא יהיה נחשב אלא לשוטה גמור, אף איסור המאכל, כבר ביארנו שהוא ארס ממש ללב ולנפש, אם כן מי אפוא יהיה המקל במקום חששא של איסור, אם בעל שכל הוא, ועל דבר זה נאמר "ושמת שכין בלועך אם בעל נפש אתה".       

 

ו. המחמיר במקום שאין חשש איסור

 

מצאנו שיש מצוה לעשות סייג לתורה ויש להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, החומרא והנקיות צריכים להיות מחשש איסור, אולם כשאין בחומרא התרחקות מהאיסור עצמו, אין זו נקיות או פרישות, וגם באיסורים יש את הכלל "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט", ועל המחמירים באיסורים במקום שאין צורך בכך, מצאנו בטויים חריפים יותר מנקרא "הדיוט", שחומרות שאין להם טעם הם בגדר מינות וכפירה, כדוגמא בגמ' נפסק שיש להחמיר לאכול גבינה אחר בשר מסעודה לסעודה שהוא כשש שעות, ואילו לאחר גבינה מותר לאכול בשר מיד, בתנאי שיקנח את הפה, וכתב על כך המהר"ם מרוטנברג (סי' תרט"ו) וז"ל "בימי חורפי הייתי מתלוצץ בבני אדם שהיו נמנעים מלאכול בשר בהמה אחר גבינה, ואדרבא שרא לו מרי שהיה בעיני כמו מינות, עד שפעם מצאתי גבינה בין שיני מסעודה לסעודה, ומאז גזרתי על עצמי בבשר אחר גבינה כמו בגבינה אחר בשר, ואין בדבר הזה לא כחולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע, דהא אמרינן (חולין קה.) אנא להא מילתא חלא בר חמרא, דאילו אבא כד אכיל בישרא האידנא לא הוי אכיל גבינתא אלא למחר, אלמא אע"ג דס"ל דשרי מסעודתא לסעודתא, אפ"ה משבח מי שעושה הרחקה יתר כדברי אביו, וכל חד וחד מצי לאחמורי אנפשיה לעשות סיג ומשמרת".

(וכבר העירו גדולי המוסר על מר עוקבא שקרא לעצמו חלא בר חמרא לפי שאביו שהחמיר יותר באכילת גבינה אחר בשר, וקשה לכאורה מדוע שרב עוקבא לא ינהג כמנהג אבותיו ויחמיר כדרך אביו, ותירצו שבכדי להתנהג בחומרא יש להיות בדרגה הראויה, וכל עוד לא הגיע מר עוקבא לדרגה זו, לא החמיר כאביו, ועל כן היה חלא בר חמרא, מכאן שלא כל הרוצה ליטול את ה' יבוא ויטול, ולא כל חומרא במאכלות אסורות יכול להחמיר מי שאינו בדרגה זו).

המהרש"ל בים של שלמה לומד מדברי המהר"ם מרוטנבורג שאילולא היה לו הנסיון האישי שמצא גבינה בשיניו והביא ראיה מדברי הגמ' בחולין שבנושא זה אפשר להחמיר על עצמו, היה המהר"ם רואה את החומרא כמינות, והמחמיר הרי הוא כחולק על התלמוד וכמי שמוסיף שהוא גורע, והוסיף שם שלאחר אכן אין להחמיר והוי כמינות, מכאן הסיק במנחת יעקב שלדעת המהרש"ל אין להחמיר לנהוג איסור בדבר שהתירו חז"ל כמו כלי שני או ביטול בשישים, ואם מחמיר בכגון דא הוי כמינות. מצאנו עוד בתשובות הרמ"א שדן בשאלה של שמן זית שנמצא בחביות עץ, שיש חשש שמורחים אותם בשומן חזיר, ולאחר שהתיר הדבר משום נותן טעם לפגם ועוד טעמים, כתב שם ומאחר שפשט הדבר להיתר אינו רשאי להחמיר על עצמו, והביא דברי הירושלמי שרבי ובית דינו התירו את גזירת השמן, שמואל אכל, רב לא קיבל עליה למיכל, אמר לו שמואל אכול ואי לאו אנא כתב עליך זקן ממרא, אטרח עליה ואכל, והובאו הדברים בתוס' עז לו. ד"ה אשר לא יתגאל, ואמרו בירושלמי לא דייך מה שאסרה תורה שאתה אוסר עליך דברים אחרים ופטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט.

דוגמא נוספת מצאנו במהרש"ל במי שנהג שלא לאכול בשר ויין לא רק מר"ח עד ט' באב אלא עד שבת נחמו, אם הוא מנהג טוב, וכתב כיון שנפסקה ההלכה כרשב"ג בגמ' אין להחמיר והמחמיר נקרא הדיוט, והביא המשנה בברכות שרבי טרפון הטה  וסיכן עצמו מפני הליסטים, אולם הב"ח דחה דברי המהרש"ל, לפי שמצאנו שחז"ל החמירו על עצמם בחומרות שונות, ועיין בט"ז סי' תקנ"א שהביא הדברים, ולדברי הכל יש לחלק שגם אם מותר לעשות לעצמו סייג וגדר, אין זה אלא כשמחמיר על עצמו בדרך של חומרא אישית ולא מצד הדין, וכנראה שרב שלא אכל שמן עשה זאת עקב גזירת חז"ל שבוטלה ולא כחומרא אישית.

 

 

 

 

ז. מתי מידת חסידות להחמיר בבהמה שהורה בה חכם

 

ויש לחקור בדין בהמה שהורה בה חכם, האם החומרא שלא לאכלה הוה מחשש רחוק שמא החכם טעה בהוראתו, והחסידות היא שלא להכנס לספק, או שאין בחומרא כל ערעור על היתרו של חכם, והחסידות שלא לאכלה משום עצם היותה בהמה שיש בה ספק ואינה חלקה בכשרותה, ונפק"מ כשאין כל חשש או ספק בהוראתו של החכם אם יש להחמיר בה, כמו כן נפק"מ אם יש להחמיר בתערובת או בבליעת כלים, אם הספק שמא אסורה היא, הרי שיש מקום ממידת חסידות לאסור אף התערובת או בליעת הכלים ככל מאכלות אסורות, אולם אם החסידות שלא להזקק להיתר, יש מקום להקל בכלים ובערובות גם למחמיר בבהמה עצמה, ונראה שבשאלה זו נחלקו הראשונים, כפי שנבאר.

הגמ' בחולין מ"ד: מסייגת האיסור בבהמה שהורה בה חכם רק להוראה שתלויה בסברא, ופרש"י שם ד"ה דתליא בסברא, "דהתם איכא לספוקי דלמא לא הוי סברא מעליא וכו', כגון מקיפין בריאה דאיכא למימר דילמא לא מידמו חזותא שפיר, וכגון דמיא לבשרא ודמיא לכבדא וכו' ופעמים שאדם טועה במראותיהן", מבואר בדבריו שהחומרא היא מחשש שמא החכם טעה, ולכן החשש רק בהוראה התלויה בראות עיני החכם, לפי שיש חשש שטעה בדמיונו או בראייתו, אבל בהוראה שיסודה בהלכה אין כל ענין להחמיר, לפ"ז יש להחמיר בבהמה שהורה בה חכם ככל איסור מאכלות אסורות מחשש נבילה. אולם בהגהות אשר"י מפרש דברי הגמ' שלא כפירוש רש"י, וז"ל שם "בהמה שהורה בה חכם בעל נפש לא יאכל ממנה, ודוקא שהורה בה מכח סברא, אבל אי גמרא גמר יאכל", ולפירושו סברא אינה רק הוראה בדימוי וראיה, אלא כל דבר הצריך פסיקה ואין בו הלכה ברורה הרי הוא בכלל בהמה שהורה בה החכם. לפירושו טעם האיסור בבהמה שהורה בה חכם אינו כפירוש רש"י מחשש שמא טעה החכם, אלא מפני שכל הוראה שאינה ברורה הרי היא יוצרת ספק בבהמה, ואע"פ שנפשט הספק בהלכה, מידת חסידות שלא לאכול בהמה שיש בה ספק, ולא להזדקק להיתרים, אע"פ שאין כל ערעור או חשש בהיתר.

הרמ"א ביו"ד סימן קט"ז סעיף ז' הביא ההלכה כלשון ההגהות אשר"י, וז"ל "בהמה שהורה בה חכם מסברא ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת, בעל נפש לא יאכל ממנה".

בפתחי תשובה שם ס"ק י' הביא מחלוקת האחרונים אם נכון להחמיר בבהמה שהורה בה חכם גם בהוראה ברורה להיתר, כגון איסור שנפל לכלי שני שאינו מבשל, או איסור שנפל ונתבטל בשישים. יש שכתבו שאע"פ שכתב הרמ"א שנכון להחמיר רק כשלא נמצא הדין בפירוש, היינו שאין חיוב על בעל נפש להחמיר כשאין ספק בהוראה, אבל הרוצה גם בהוראה כעין זו להחמיר, תבא עליו ברכה. אולם בסולת למנחה כתב שהמחמיר במקום שאין כל סברא כגון בכלי שני או ביטול בשישים, הרי הוא כמו אפיקורסות ויצא שכרו בהפסדו.

ונראה שמחלוקת האחרונים זו תלויה ביסוד דין בהמה שהורה בה חכם כפי שביארנו, אם החומרא היא שמא הוראת החכם בטעות יסודה כסברת רש"י, הרי המחמיר במקום שאין כל חשש כגון בכלי שני, הרי זה כאפיקורסות שאינו סומך על הוראת חכמים. אולם אם הטעם לאיסור בהמה שהורה בה חכם אינו משום חשש או ערעור על ההיתר, אלא משום שמדת חסידות לא להזקק להיתרים, ולאכול רק בהמה חלקה מכל שאלות וספיקות, יש מקום להחמיר גם בהיתרים של כלי שני, ביטול בשישים וכדומה, שהרי גם ביטול בשישים היתר הוא.

והנה חומרא זו שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם,  לא נזכרה כלל בשו"ע, ואילו הרמ"א הביא דין זה להלכה בסימן קט"ז לגבי דין מסוכנת ושאר דברים האסורים משום סכנה, אע"פ שמותרים הם באכילה מדיני איסור והיתר.  ונראה שדין אחד הם, שאף האיסור לאכול מבהמה שהורה בה חכם אינו מחשש שמא ההוראה אינה נכונה, אלא שחסידות היא שלא להזדקק להיתרים, ועל כן הובא דין זה של בהמה שהורה בה חכם עם הדברים האסורים משום סכנה, משום ששומר נפשו ירחק מהם אף על פי שאין בהם חשש איסור, ועל כן לא הביא הרמ"א דין זה להלכה בהל' שחיטה וטריפות, משום שאין שייכות לדין זה להלכות אלו, דבדיני שחיטה וטריפות  בהמה זו מותרת. ונראה שהשו"ע לא הזכיר כלל החומרא שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם, משום שאין לזה שייכות להל' איסור והיתר, אלא הנהגה טובה היא ומשנת חסידים שלא להזדקק לשאלות ולהיתרים ולאכול רק דבר חלק, ומקומה בדיני הנהגת האדם, ולא בהל' איסור והיתר בשו"ע, על כן אין מקומה לא בהל' טריפות ולא בהל' סכנה, והיא משנת חסידים ולא הלכה באיסור והיתר, ובשו"ע מזכיר מרן רק את ההלכות המחייבות ולא מידות טובות של חסידות.

המורם מכל שנכון להחמיר ולהתרחק מכל חשש או ספק במאכלות אסורות, ומצוה גם שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם אף שמותרת היא, אולם יש להבחין בין החומרא הרצויה לחומרות שאין להם טעם ואסור להחמיר בהם, כמו כן יש לנהוג הדבר כחומרא ולא כשורת הדין, ובודאי שאין לפסול את הנוהגים היתר כהלכה, ואין להעדיף החומרא במקום שיש פגיעה במאכיל, או שיכולה להביא לריחוק.

 

ח. יחס הרבנות לבד"ץ למיניהם

 

לצורך קידום מכירות יש שמשתמשים בכשרויות ובחומרותיהם שלא בדרך הנכונה, ופוסלים את הכשר ושאינו מחמיר, ויש לתקן הדבר ולהיזהר בשמירת פיו גם בענייני לשונו. בארץ כשרויות למיניהם של בדצי"ם הנוהגים בחומרות וכדומה, הרבנות רואה ברכה בעצם קיומם של גופי כשרות המחמירים ומשגיחים השגחה יתירה, ועל כגון דא נאמר "קנאת סופרים תרבה חכמה", ועצם התחרות בכשרות מחמירה יש בה ברכה, מה עוד שיש בכח גופים פרטים להחמיר בכמויות מצומצמות ולאוכלוסיה מצומצת, מה שהרבנות אינה יכולה להרשות לעצמה, כדוגמא בכשרות החלב חלק ניכר מבעלי הרפתות אינם שומרים שבת, וקשה להבחין בין חלב שנחלב בשבת לשאר החלב, וההיתר הוא שהנחלב בשבת מתבטל ברוב החלב המותר, גופי כשרות כבד"ץ הדואגים לכמות מצומצמת ואוכלוסיה קטנה, יכולים להרשות לעצמם להשתמש רק בחלב מקבוצים דתיים שומרי שבת, אולם הרבנות שתפקידה לדאוג לחלב כשר לכל הארץ, אינה יכולה להתיר רק חלב של שומרי שבת, ונוהגת בזה כפי שנוהגים בפירות וירקות, שגם בהם יש מי שאינו שומר שבת ואי אפשר לאסור את כל התוצרת מפני  שמעורב בה פירות שנקטפו בשבת.

יש לציין שיש שיתוף פעולה מלא עם גופי הכשרות הגדולים, ובדרך כלל יש תאום מלא עם המכשירים והרבנות, ובחלק גדול מהתוצרת, הכשרות שוה. בחוק הונאת כשרות שבס"ד מיושם יותר ויותר בארץ, החוק מחייב שלכל מוצר תהא כשרות הרבנות המוכרת, ורק בנוסף לכשרות הרבנות, אפשר להוסיף השגחה ותעודת כשרות אחרת.

באמצעות הרבנות הראשית הבד"ץ למיניהם מיבאים בשר מחו"ל בפיקוח הרבנות דבר שלא היה בימים עברו, ויש שיתוף פעולה מלא בידע במוצרי יבוא וחומרי גלם, כשם שהרבנות קשורה עם גופי הכשרות בעולם, אולם לצערנו לא כל הבד"ץ משתפים פעולה ולא כל הבד"ץ אמינים וכשרים, יש בשוק חותמת של בד"ץ, שאין כל כיסוי לחותמת המאשרת כשרות למהדרין, ויש להזהר ולהזהיר על כך, כמו כן יש לזכור שאם כי מצוה ונכון להחמיר בחומרות, אין לפסול הכשר שנעשה כהלכה ולפרסמו כטרף.

הרבנות עצמם מבדילה בין כשרות כהלכה וכשרות למהדרין, והדברים נעשים בעיקר במקום שיש להדר, וכשהחומרות נדרשות מצד הדין והנקיות, כדוגמא בין נוהלי הכשרות שמיושמים בארץ, מבחינים בין שחיטה כשרה ושחיטה למהדרין. הרבנות קבעה נוהלים ברורים, מה נקראת שחיטה כשרה ומה שחיטה מהודרת, בדרך כלל כל ההבדלים הם רק במקום שהשחיטה כשרה על פי ההלכה ואעפ"כ יש חשש של איסור, כגון מליחה בצד אחד כשרה היא לדעת מרן הב"י, אולם ברור שגם לדעת מרן יותר טוב למלוח משני צדדים, ונכון להחמיר כפוסקים להחמיר. וכן בקצב השחיטה, אפשר להכשיר גם בקצב מהיר, אולם ברור שעדיף לשחוט במתינות מחששות כבדים, ובנוהלים לשחיטה מהודרת יש החמרה בקצב השחיטה, ואפי' ברמת השוחטים וכדומה.

בכדי שמערכת הכשרות תפעל כראוי הן לציבור הרחב בכשרות רגילה, והן בכשרות מהודרת לציבור המבקש להיות נקי מכל אבק איסור, יש להעמיק בציבור הרחב את תודעת הכשרות, לידע את עיקרי ההלכה ואת הנעשה במשמר הכשרות כדי להבחין בדברים ולא להסתפק רק בבירור סוגי הכשרויות, וזה המצוה לידע להבחין בין הטמא והטהור שיש להגביר המודעות בהלכות הכשרות.

 




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-10/5/2007 12:08 לינק ישיר 
מאמר נוסף של הרב אליהו בקשי דורון שליט"א (שם סי' מ"ב)

מהי כשרות מהדרין שיש להורות בה לציבור

(מתוך הסכמה)

 

 

לכבוד

הרב משה ביגל שליט"א

רבה של מיתר ת"ו

 

השלום והברכה,

 

קבלתי בתודה גליונות "מחקר לענייני כשרות", שערכתם במכון לרבני הישובים ובו אמות מידה לכשרות מהדרין, הדברים ערוכים בטוב טעם ודעת וניכרת בהם עמלה של תורה, דבר בעתו מה טוב להורות לרבים הלכות הכשרות בכדי שידע הציבור לא רק להזהר ממאכלות אסורות, אלא גם לקיים את מצות העשה "זאת החיה אשר תאכלו".

 

הרמב"ם פותח בהל' מאכלות אסורות בלשון "מצות עשה לידע הסימנים שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאוכלן ובין שאין מותר לאוכלן", וכן מנה בספר המצוות מלבד איסורי הלאוין שלא לאכול בהמה טמאה ועוף טמא, מצות עשה לבדוק בסימני הבהמה מהכתוב "זאת החיה אשר תאכלו" (מצוה קמ"ט), ומבואר מלשונו שאין מצות העשה רק כתוספת חומרא וככל איסורי הלאוין, אלא מצות עשה בפועל לידע את הסימנים ולבדוק מבחינה מעשית, לפי שהמצוה אינה רק שלא לאכול מאכלות אסורות, אלא חיוב בפועל לאכול מתוך מודעות מהו טמא ומהו טהור, ואם בשמירה על הלאוין נזהרים ממאכלות אסורות המזיקות לנפש, הקיום בפועל של מצות העשה של הכשרות יש בה לקדש את האדם את האוכל והשולחן "כזה השולחן אשר לפני ה'", ועל כן יש לדאוג שהלכות הכשרות יהיו נחלת הכלל, ולא רק של הרבנים, ע"י פרסום ברבים את הלכות הכשרות.

 

אם נכון לחפש חומרות בכשרות

 

מה שכתב בשם הגראי"ה קוק זצ"ל שאין לחפש חומרות הכוונה לחומרות הבאות מחוסר ידיעה או שהם בגדר "במה", שאף שהכוונה לשם שמים, אינה במקום הנכון ולא על פי ציווי ה', כפי שהביא בשם הנצי"ב זצ"ל, יש לעיין במהרש"א שביאר מאמר חז"ל "גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים" (ברכות ח.), שפירש שגדול ת"ח שיודע ההלכה ופוסק לקולא מירא שמים שמחמיר מחוסר ידיעה, אולם יש להבחין בין חומרות שאין להם יסוד, או שנוהגים בהם מחוסר ידיעה וחולשת הפוסק, לבין הזהירות הנקיות והפרישות שיש לנהוג גם במאכלות אסורות, וכשם שיש להזהר מאיסור מריבית ולהנקות מאבק ריבית, ולפרוש מכל מה שדומה לריבית, כך גם במאכלות אסורות, יש להזהר מאכילת איסור, להיות נקיים מחשש איסור, ולהדר בפרישות מכל מה שיש בו חשש של איסור ודומה לו. 

 

הרמח"ל במסילת ישרים הגדיר היטב את המעלות העולות במסילה העולה בית אל, על פי הברייתא של רבי  פנחס בן יאיר "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות וכו'",  וז"ל הרמח"ל בפרק י"ד בביאור חלקי הפרישות "הפרישות בדינים הוא להחמיר בהם תמיד, לחוש אפי' לדברי יחיד במחלוקות אם טעמו נראה, אפי' שאין הלכה כמותו, ובתנאי שלא יהא חומרו קולו וכו', וכבר ביארו לנו חז"ל מאמר יחזקאל  ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי, שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם , ולא בא בפי בשר פיגול, שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם (חולין ל"ז), והנה כל זה מותר הוא מן הדין ודאי, אלא איהו דאחמיר אנפשיה, וכבר זכרתי למעלה שאין ללמוד ממה שהותר על כל ישראל, לפרושים שיש להם להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו". וכוונתו למה שכתב שם "שיש משנה ואינה משנת חסידים", והנה בזהירות מן הדין יש הלכה פסוקה, אולם להדר בנקיות אין שיעור ברור, ובודאי שלפרישות אין שיעור וקשה לקבוע תחומין, ועל כן המלאכה לקבוע גדרי מהדרין אינה קלה.

 

ונראה שיש לחלק בין הידור שיש בו נקיות מן החטא, שיש בו חשש איסור אע"פ שלהלכה כשר משורת הדין, לבין מהדרין מן המהדרין של פרישות, כגון בהמה שהורה בה חכם, שאע"פ שכשרה היא, משנת חסידים לחשוש לדעת יחיד וכדומה, כדברי הרמח"ל. על כן יש לנו להציב גבולות המהדרין בשאלות שיש בהם חשש לכשרות המאכלים אע"פ שמותרים משורת הדין, ועל כגון דא כתבו הפוסקים "בעל נפש יחמיר על עצמו", "והמחמיר תבוא עליו ברכה", שיש מקום לחומרא משורת הדין, ולא רק ממשנת חסידים.

 

לאור הדברים, הייתי מסתייג מההגדרה, שכתב בכללי כשרות 1, "הכשרות למהדרין היא מידת חסידות" לפי שהיא בגדר מידת הנקיות, שלפני הפרישות והחסידות, ונכון לחנך כל אדם ירא שמים לכך, לחשוש מאכילת איסור, הכלל שהלכה פסוקה בשו"ע מתקבלת ככשרה למהדרין, שהביא בכלל 5 שם, הוא אם נגדיר את המהדרין כמידת הנקיות, אולם לפרישות וחסידות גם פסיקת השו"ע אינה מחייבת כמשנת חסידים, ואם יש ספק שהורה בו חכם או דעת יחיד יש לנהוגים בפרישות להמנע מאכילה, וכמובן לא בכגון דא עסקינן להוראה לציבור, שבקשתם את הסכמת הרבנים הראשיים לכללי המהדרין, בעיקר בכללים בענייני העופות.

 

ברבנות הראשית עסקנו בשנים האחרונות בנושא זה, וקבענו נהלים ברורים בשחיטת עופות, מהו עוף כשר ומה עוף מהדרין, וניתנו הראות למשחטות לסמן את הכשר ואת העוף המהדרין על פי ההנחיות, הנוהלים נקבעו בועדת הכשרות למשחטות המורכבת מגדולי רבנים העוסקים שנים בתחום זה, וכן מרבני המשחטות המומחים, ולאחר דיונים עמנו אושרו הנהלים.

 

להלן כדוגמא החומרות שיש להחמיר בעופות מהדרין, שיש בהם חשש איסור כפי שהגדרנו, ולא רק פרישות של משנת חסידים.

 

 1.  בקבלת עופות "מהדרין" צריך להיות פיקוח יתר שהעופות לא הוזרקו בקטנותם בדרך שיכול להביא לחשש טריפה.

 2.  בשחיטת עופות מהדרין יש להקפיד על בדיקת סכינים תדירה יותר.

 3.  בדיקת חשש טריפות בריאות בעופות מהדרין, יש לבדוק היטב את כל הריאות ולא להסתפק בבדיקה מידגמית.

 4.  בחשש טריפות בצומת הגידין יש לבדוק לפחות בדיקה מידגמית של כל משלוח מכל משק, ורצוי לבדוק כל העופות.

 5.  לפני המליחה יש לחתוך מקום השחיטה בצוואר ואת קצות הכנפים.

 6.  בעופות מהדרין יש לפתוח העוף מגבו בכדי למלוח היטב העוף מכל הצדדים.

 

כל חומרות אלו נובעות מחשש איסור אף שבלעדיהם העוף כשר, מלבד זאת יש גם להדר באישיותו של השוחט שיהא ירא שמים מרבים, שהרי הרגש בדיקת הסכינים תלויים בלבו ויראתו של השוחט, וכן זהירותו בחשש שהיה דריסה וכדומה, וכן תנאי העבודה וההספק יש להם השלכות רבות לחשש טריפות ונקבעו נהלים מהי שחיטת מהדרין גם בנושאים אלה.

 

מצורף בזה הנהלים למשחטות שאושרו על ידינו  באלול תשנ"ט  ופורסמו בקובץ נוהלי הכשרות, והנני לברכו שחפץ ה' בידו יצלח להחדיר את תודעת הכשרות לציבור הרחב ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה מתוך בריאות גופא ונהורא מעליא.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > אקטואליה וחדשות > כשרות > מאמרים מעניינים בנושאי כשרות
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר