בית פורומים עצור כאן חושבים

על הלכות עקורות, או פסוקים שנעקרו

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-11/5/2007 09:21 לינק ישיר 
על הלכות עקורות, או פסוקים שנעקרו

 

בפרשת במדבר יש איסור נגיעה בכלי שרת (במדבר ד, טו):

וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד:

אבן עזרא, בפירושו לפסוק "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש" (בהמשך), קובע:

ולא יבאו - הקהתים אל אהל מועד לראות כבלע את הקדש. והטעם, כאשר יוסר בנינו, יוסר מסך הפרכת ונגלה הארון. וי"א כי כבלע כמו ככסות. והטעם, כאשר יכסו הארון לשאת אותו. וזה טעם קרוב מהראשון. והנה שתים אזהרות, שלא יגעו בקדש, כי אם בבדים ישאהו, ולא יראו הקדש:

כלומר יש איסור לגעת בכלי שרת. וכן הוא ברמב"ן כאן בשמו.

והנה הלוים מוזהרים שלא יגעו אל ארון הקדש ומתו רק בבדים ישאוהו

אם כן, איסור זה הוא מפורש בכתוב. הפסוק מפרש גם את העונש המוטל על העוברים על איסור זה. והנה, אף שהאבע"ז והרמב"ן אכן מתייחסים לכך כאיסור, אנו לא מוצאים את האיסור הזה בחז"ל ובפוסקים.

למעשה אנו אפילו מוצאים קביעה מפורשת ששוללת איסור נגיעה. הרמב"ם בספהמ"צ ל"ת עב מביא אזהרה על הלוויים לעסוק בעבודות של הכהנים, ולהיפך. בתוך דבריו הוא מביא את המדרש ספרי זוטא הבא:

ובמכילתא (ספ"ז בילקוט ובמדרש הגדול) אל כלי הקדש ואל המזבח לא יגשו יכול אם נגעו יהיו חייבין תלמוד לומר אך משום עבודה הם חייבין ולא משום נגיעה

אם כן, הנגיעה אינה מחייבת בעונש. זה כמובן בניגוד חזיתי לפסוק שכותב "ומתו". ועדיין היה מקום להבין שאמנם אין על כך עונש אך יש בזה איסור. כאן בא הרמב"ם בהל' כלי המקדש פ"ג ה"ט וכותב:

...וכל הלוים מוזהרין על עבודת המזבח שנאמר אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו לא יקרבו לעבודה אבל ליגע מותרין.

אם כן, כאן מבואר שהנגיעה מותרת לגמרי. מתברר שלפי הרמב"ם אנחנו עוקרים את הפסוק לגמרי מפשוטו: בפסוק מופיעים אזהרה ועונש על הנגיעה, ולהלכה אנחנו פוסקים שאין אזהרה וגם לא עונש.

 

כיצד ייתכן שההלכה עוקרת לגמרי פסוקים מפורשים? ודוק, אין מדובר על פרשנות מדרשית (כמו 'עין תחת עין' ממון), אלא על השמטת איסור מפורש בתורה.

אמנם הרמב"ם מביא מדרש שעושה זאת, אבל בכל זאת השאלה כעת נסובה על המדרש עצמו.

 

זה מזכיר לי את האיסור של 'שביתת בנו', המפורש בפסוק (למען ינוח...בנך) שהושמט בחז"ל ובכל הפוסקים (למעט הרשב"א בריש פ' מי שהחשיך, ובמג"א בכמה מקומות).

 

שאלותיי:

  1. אילו דוגמאות נוספות יש לנו שההלכה עוקרת את המקרא לגמרי? ודוק', לא דוגמאות לפרשנות מדרשית נגד הפשט (הלכה עוקבת מקרא) אלא עקירה של פסוק החוצה וזהו.
  2. כיצד זה ייתכן? בסופו של דבר מהי משמעותו של הפסוק?

 

אשמח גם למקורות שעוסקים בשאלות אלו.

_________________

מיכי




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/5/2007 10:01 לינק ישיר 

מיכי

להלן עוד דוגמה

ישנו פסוק בספר ויקרא שחכמי ההלכה לא קיבלוהו אל חיק ההלכה, כך שלשוא הכתיב ה' את הדברים למשה, ולשוא טרח משה וכתב אותם, חכמי ההלכה חשבו את המקרא כלא הגיוני, או כלא מובן, ולא פסקו הלכה למעשה כמותו. 

ספר ויקרא
כב,כג וְשׁוֹר וָשֶׂה, שָׂרוּעַ וְקָלוּט--נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ, וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה.
שרוע פירושו שאחד מאבריו גדול יותר מדי, וקלוט פירושו שאחד מאבריו מכווץ (אונקלוס) או שאחת מפרסותיו אינה שסועה.
כאמור מקרא זה לא זכה להיכנס להלכה, כי בעיני חכמי ההלכה, לא נראה הגיוני לחלק בין נדר לנדבה בשרוע וקלוט. 



תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 11/05/2007 10:01:22




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-11/5/2007 10:18 לינק ישיר 

מיכי:

סליחה שאינני מבין כלל את שאלתך ואולי תבהיר יותר - הפסוק אוסר על הלוויים נגיעה בכלי הקודש ומחייבם מיתה במקרה כזה. בא הדרש וההלכה וממעטים כי איסור נגיעה וחיוב מיתה בפסוק, בא רק כאשר הנגיעה באה במהלך עבודתם ולא נגיעה סתם - במה זה סותר את הפשט בפסוק?... 

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/5/2007 10:31 לינק ישיר 

ר' מיכי,

אין כאן הוראה שנעקרה מפשטה או שנשללה מההלכה, כי אם הוראה שנאמרה במדבר, ונקטו חכמים שאינה נוהגת לדורות. וכמותה מצאנו רבות. [למשל, מצות 'ויתד תהיה לך על אזנך' מנאה הרמב"ם (מצוה קצג) כנוהגת לדורות בזמן מלחמה, ואבן עזרא ביסוד מורא (פרק ה) כתב שלא נהגה אלא במדבר.]

והלא מקום היה לך לשאול אף על האזהרה השניה שבפרשה, ולא יבואו לראות כבלע את הקודש, שאף עליה נאמר חיוב מיתה ואף על פי כן לא העתיקוה חכמים. ויתירה מכך, לא נהגו כן למעשה כנודע מיומא נד, א שהיו מגלגלין את הפרוכת ומראין להם את הכרובים וכו'.

ועל זה כבר כתב הרמב"ם בביאור (סהמ"צ, שורש ג) שאינה נוהגת לדורות ועל כן לא תמנה, והשיג בזה על בה"ג שמנאה. וראה שם רמב"ן שבה"ג מנאה בעבור הגונב את הקסוה, שדרשוהו חכמים בסנהדרין פא, ב מ'כבבלע את הקודש', אבל משום גוף הלאו פשוט לו לרמב"ן שאינו נוהג לדורות, וכפה"נ מגמ' דיומא הנ"ל.

ומן המפורש נלמד על הסתום, שכל פרשה זו אינה נוהגת לדעת רמב"ם ודעימיה (ואף לבה"ג לפי' רמב"ן הנ"ל, וראיה מדלא מנה עכ"פ לאו דלא יגעו) אלא במדבר, ומשום הכי לא הובא איסור נגיעה להלכה, ואדרבה למדו חכמים בספרי זוטא שלדורות מותר ללויים הטהורים ליגע.

וראיה מסוטה לה, א שנחלקו ר' יוחנן ור' אלעזר מדוע נענש עוזא שאחז בארון, חד אמר על עסקי שלו וחד אמר שעשה צרכיו בפניו וכו', ולא עלה על דעתם לומר שעבר על לאו דלא יגעו. ועל כרחנו משום שאינה נוהגת לדורות.

ומכל מקום מעניין עד מאוד לציין שרס"ג במנינו (ל"ת ריב) מנה לאו של "ולויי לא יגעו"! והרי שלדידו נוהג לאו זה לדורות. וראה שם בביאור רי"פ פערלאוו שהאריך בביאור השיטות.

על שביתת קטן לא התעלמו חכמים. אדרבה, הם שפירשו לנו, במכילתא כמובא ברש"י, שהכתוב מלמד על שביתת קטנים, ועל כן שנינו בשבת קכא, א ששביתתן עליך. כאן השאלה היא מדוע הושמטה ההלכה מספרי הפוסקים, אך לא מספרות חז"ל.

 

דרום חוקר,

בתמורה ז, ב דרשו חכמים פרשה זו ואמרו ש'נדבה' היינו לבדק הבית, ו'נדר' היינו כל קרבן, אף נדבה. אפשר להתווכח, אך אין זה כבר מנושא האשכול.

 

רודולף




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/5/2007 10:32 לינק ישיר 

דרום חוקר:
"ותנן המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח, אף על פי שהוא בלא תעשה, מה שעשה עשוי,
תיובתא דרבא. אמר לך רבא, שאני התם דאמר קרא ולנדר לא ירצה, רצוי הוא דלא מרצה, הא מקדש קדשי"...

תמורה ה ע"ב

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/5/2007 10:39 לינק ישיר 

רודולף:
בנוגע להוראת שעה, יש כזה גם אצל הלוויים עצמם, שבתורה נאמר "ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה", ובפועל בזמן שבית המקדש היה קיים, אין הלוי נפסל בשנים אלא בקלקול הקול, כי בזמן שהיו נושאים הלוויים את המשכן, בן חמישים היה המקסימום, אך בזמן בית המקדש שעיקר עבודתם הוא השיר, אינם נפסלים בשנים...

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/5/2007 10:54 לינק ישיר 

שביתת בנו ובתו הובא להלכה ב"שער הציון" נ"ד על המשנ"ב בס' של"ד וז"ל: "לענ"ד בדלקת אביו מחויב מן התורה למחות כיון שהוא עושה לדעתו כדי שלא יעבור אמה דכתיב 'לא תעשה...בנך ובתך' ובדלקת אחרים מחויב האחר על כל פנים מדרבנן למחות בידו. למרות שבמשנה ובגמ' בפרק "כל כתבי" גבי קטן שבא לכבות לא הוזכר חילוק בין האב לאחר אלא רק שיש איסור בגלל שעושה על דעתו, המשנ"ב למד כדבר פשוט שהאב מדאורייתא ואחר מדרבנן.

לגבי נגיעה בארון: אם אין איסור, על מה נענש עוזה? אמנם הגמ' בסוטה אומרת שהיה לו ללמוד קו"ח "נושאין נשא בירדן את עצמו לכש"כ"? אבל לכאורה זה תירוץ למה נענש כמזיד כשהתכון למצווה, על אי עשיית קו"ח לבד נענש?. ועוד בגמ' יומא נד. : " תנינא מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק וראה רצפה משונה מחברותיה ובא והודיע את חבירו ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו וידעו ביחוד ששם ארון גנוז מאי הוה עביד אמר רבי חלבו מתעסק בקרדומו היה תנא דבי רבי ישמעאל שני כהנים בעלי מומין היו מתליעין בעצים ונשמטה קרדומו של אחד מהם ונפלה שם ויצתה אש ואכלתו" . אם אין איסור נגיעה לא עבר אותו כהן אפילו עבירה במתעסק, יש עונש מיתה בלי עבירה? (שאלתי על המקורות האלה מצד אחר באשכול   הקודש הממית: נדב ואביהוא, עוזה ועוזיהו.)


תוקן על ידי nmzilber ב- 11/05/2007 11:19:37




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/5/2007 10:54 לינק ישיר 

לענין שלנו אני חושב שהגמרא הזו מעניינת

ערכין דף יא :מר אביי, נקיטינן : משורר ששיער בשל חבירו - במיתה, שנאמר: +במדבר ג+ והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד וגו' והזר הקרב יומת, מאי זר? אילימא זר ממש, הכתיב חדא זימנא! אלא לאו זר דאותה עבודה. מיתיבי: משורר ששיער ומשוער ששורר - אינן במיתה אלא באזהרה! תנאי היא, דתניא: מעשה בר' יהושע בר חנניה שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל ר' יוחנן בן גודגדא, אמר לו: בני, חזור לאחוריך, שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים ; מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: מיתה היא, וגזרו בה רבנן; ומ"ס: אזהרה היא, ולא גזרו בה!

דוגמה אחת אתה מחפש שחז"ל עקרו ציוויום מפורשים מהתורה? יש עשרות
ששת ימים תעבוד-      ששת ימים תעשה המלאכה       שניהם נאמרו בלשון ציווי
יש התיחסות לציווים הלל?ו חוץ מהתיחסות במדרשים?

_________________

 



תוקן על ידי ירוחםשם ב- 11/05/2007 11:23:50

מודה ועוזב




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/5/2007 11:14 לינק ישיר 

מיכי,

לגבי הרמב"ם התורה שע"פ היא אוטונומית לחלוטין והסמכות שלה נובעת ממנה עצמה - אתה יכול לתאר לעצמך  את היהדות מחזיקה מעמד בלי נישוק ספר תורה? האם העם הנבון והגדול הזה..היה יכול לעמוד ב'גזירה' הזו של לא להתקרב לקודש? מה לעשות שהדברים לא התנהלו בהתאם לציפיות, והיה צורך להשתמש בסמכות החכם לעקור מקרא ולפסוק בהתאם להלך הרוח הציבורי -
ראה גברי הגר"א ב"אדרת אליהו" על התורה על פסוק מ'שמות' כא\ו "והגישו אדוניו אל הה', והגישו אל הדלת או אל המזוזה "
 
"פשטא דקרא גם המזוזה כשרה אבל הלכה עוקרת את מקרא...וכן ברובה של פרשה זו (משפטים הכוללת גם ממונות) וכן בכמה פרשיות שבתורה, והן מגדולת תורתינו שבע"פ, שהיא הלכה למשה מסיני, והיא מתהפכת כחומר חותם'
...והוא מה שאמר במסכת מכות: כמה טפשאי שאר אינשי שקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבא'

ראה רמב"ם ספר שופטים בפרק ג' - הלכה א' - מי שאינו מודה בתורה שבע"פ אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורסין..ומאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבע"פ מורידין אותו ולא מעליו, והרי הוא כשאר האפיקורסין והאומרין אין תורה מן השמיים, והמוסרין, והמומרים שכל אלו אינם בכלל ישראל 

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/5/2007 11:33 לינק ישיר 


[ שטיינר,

ראה כאן רמב"ם במו"נ:

האנשים נחלקו באשר לדרשות לשני חלקים. חלק דימו שהן באות להבהיר את הכתוב, וחלק זלזלו בהן ושמו אותן לצחוק34, שכן ברור ומחשור שאין זאת משמעות הכתוב. החלק ההוא35 נאבקו לסתור-את-מה-שגלוי-לעין כדי לאמת, לטענתם, את הדרשות ולהגן עליהן, וסברו שזאת היא משמעות הכתוב, שדין הדרשות כדין הדינים המסורים במסורת. שתי הקבוצות לא הבינו שהן בבחינת מליצות פיוטיות, שאין בהן כדי לבלבל את מי שניחן בהבנה36. שיטה זאת היתה נפוצה בזמן ההוא. הכול השתמשו בה כמו שהמשוררים משתמשים בביטויים פיוטיים37. (החכמים) ז"ל אמרו: תני38 בר קפרא: "ויתד תהיה לך על אזנך" (דברים כ"ג, 14): אל תקרא אזנך אלא אזנך, מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו39. מי ייתן וידעתי האם לדעת בורים אלה התנא40 הזה מאמין כזאת באשר לפירוש הכתוב הזה, ושזה עניין המצוה הזאת, ושהיתד היא האצבע ואזנך הן האוזניים! איני חושב שאף אחד מן הבריאים בשכלם סובר כך. אלא זאת היא מליצה פיוטית נאה מאוד, שבה הוא ממריץ למידה מעולה, והיא שכשם שאסור להגיד דברים מגונים כן אסור לשמוע אותם. והוא הסמיך זאת על הכתוב על דרך ההמשלות הפיוטיות. כן כל מה שנאמר בדרשות: "אל תקרי כך אלא כך"41 - זאת משמעותו ]

http://press.tau.ac.il/perplexed/chapters/searchRes.asp?fileId=chapters/chap_3_43.htm&searchFor=%E5%E9%FA%E3+%FA%E4%E9%E4+%F2%EC+%E0%E6%F0%EA

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/5/2007 12:51 לינק ישיר 

מעניין לעניין באותו עניין. דין מודה במקצת לשיטת רש"י הויא עיקור פרשיות (כן הוא ברא"ש, ולשיטת תוספות עירוב פרשיות).




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/5/2007 14:06 לינק ישיר 

איש ערבות,

בספרי זוטא נאמר כי הלוי מוזהר על עבודת המזבח ולא על נגיעה בו ובשאר כלים, בשעה שהכתוב אוסר על נגיעה, ולא רק על עבודה, בשעת משא. ועל כן הוראת הרמב"ם שמקורה בס"ז נוגדת את הכתוב, אם לא שאין בו אלא הוראה לדור המדבר.

ב. אכן הגבלת הגיל נהגה במדבר בלבד. הלכה זו מופיעה בספר הי"ד, במקרה (או שלא), סמוך ממש להלכה המתירה ללויים ליגע בכלי הקודש.


ריב,
תודה על ההפניה. אני כיוונתי כמובן על המצוה הבסיסית שבכתוב, שתהא יתד תלויה על אזני היוצאים למחנה לחפור בה ולכסות את צרכיהם.
נקטתי במיוחד בדוגמא זו, כי במקרה אבן עזרא שהובא כמוציא אזהרה מן הכתוב 'ולא יגעו' הוא שאומר שאין כאן מצוה לדורות, והיפוכו ברמב"ם. למרות שלענ"ד אין באבן עזרא הכרע אם דעתו שיש ב'לא יגעו' אזהרה לדורות או דווקא לנושאי המשא במדבר.


צ'או,
ר' מיכי מחפש דוגמאות לפסוקים או הוראות במקרא שכביכול 'נעלמו' בשלבים הבאים בתולדות ההלכה. דיון בפרשנות חז"ל על כתובים, אף אם הוציאום לגמרי מהקשרם, אינם ענין לכאן.

רודולף 



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/5/2007 15:08 לינק ישיר 

רודולף:

אם זוהי אכן השאלה:

א. אין כאן עקירת פסוק, אלא מקסימום ביאור אחר למילות הפסוק בניגוד אולי לדברי המדרש, דבר המקובל בפרט אצל הרמב"ם, אם מצד זה שיש לו מקור אחר [שאינו ידוע כעת] בדברי חז"ל לביאור הכתוב, ואפילו מבלי שיהיה לו מקור רק שהוא מבין את הפסוק אחרת מדברי המדרש שבעיניו לא מחייבים. זה אומנם נדיר אבל נראה לי שלא המקום היחיד...

ב. בנידון דידן אפילו אין צורך להגיע לכך וניתן לבאר בפשטות ע"פ מה שאמרנו כי הגבלת  הגיל אצל הלוויים הייתה במשכן בלבד וזאת משום שעבודתם הייתה במשא, בניגוד לבית המקדש שעבודת המשא התבטלה ועבודתם העיקרית הייתה שירה ושמירה וכו', הרי שהפסוק  "וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד" - מדובר על נגיעה בעת המשא, היא היא נגיעה בשעת העבודה לשעתה...

מכאן יבואר אולי גם מדוע יש צורך בשני פסוקים:

* במדבר ד' טו - וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד: [הוראת שעה בתקופת המשכן עת העבודה הייתה במשא. הלשון הוא יגעו, כי החשש במשא הוא נגיעה ללא חציצה].

* במדבר יח ג' - ושמרו משמרתך ומשמרת כל האוהל אך אל כלי הקודש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו גם הם גם אתם"... [הוראה לעתיד בתקופת המקדש עת העבודה היא בשירה ושמירה והחשש הוא מהחלפה וקרבה לעבודת האחר]

זוהי גם אולי הסיבה שבספר המצוות וביד החזקה ההלכה נקבעת מהפסוק השני המאוחר יותר בתורה ולא מהראשון...

ואם אכן מה שכתבתי נכון  ואינני מבלבל את השכל, הרי שנכונה ההשערה שלך מאוד כי לא במקרה קבע הרמב"ם את הגבלת הגיל  של הלוויים הלכה אחת לאחר מכן ביד....

_________________

 



תוקן על ידי איש_ערבות ב- 11/05/2007 15:09:11




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/5/2007 23:29 לינק ישיר 

 

איסורי ההונאה שקראנו היום בפרשה משולבים בתוך הלכות יובל ובזיקה ברורה אליהם: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו. במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך, במספר שני תבואות ימכר לך. לפי רב השנים תרבה מקנתו, ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו, כי מספר תבואות הוא מכר לך. ולא תונו איש את עמיתו וגו'".

וכתב הרמב"ן שלפי פשוטו של מקרא, מדובר בפסוק השני בפירוט האיסור של הונאת קרקע (וכך נראה בסברא שהרי מדובר בפירוט דין הונאה ש'כלוא' בתוך פסוק פתיחה ופסוק סיום בעניין הונאה, ומדובר בקבוצת פסוקים שמשולבת בדיני יובל שעיקרם דין בקרקע).

אבל, קיימא לן להלכה בפרק הזהב ש'אין הונאה בקרקעות' אלא רק במטלטלין!

ואומר הרמב"ן ש"על כורחנו נצטרך להטות מקראות מפשוטן ונאמר שיהיה כל פסוק עומד בעצמו...וכל זה אזהרה ביובל שיזהרו בו לעולם" יעו"ש.

 




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-13/5/2007 02:32 לינק ישיר 

ראשית, אני מתנצל שלא היה לי פנאי להתייחס למה שנאמר באשכול זה עד כה. לא התכוונתי לאשכול דור ג' (=שגר ושכח), אבל מה שהלב חושק הזמן עושק.
אתייחס כעת בקצירת האומר לנאמר עד כה:
1. דרום, לעצם הדוגמא ענו כבר שטיינר ואיש ערבות. וההסבר בכל אופן אינו הולם, שכן לא ייתכן שחכמי ההלכה ישמיטו פסוק בתורה כי הוא לא נראה להם סביר. הם יכולים לפרש אותו אחרת, אבל כל עוד לא הציעו פירוש אלטרנטיבי, כיצד ניתן להשמיט אותו.
2. איש ערבות, הדרש אינו על הפסוק הזה אלא על פסוק אחר. ומה עושים עם הפסוק הזה? יתר על כן הדרש ממעט נגיעה בכלל, ולא נגיעה בזמן הנשיאה בלבד. מה שמיעטו לעבודה אין הפירוש הוא חיוב על נגיעה בזמן עבודה אלא חיוב מיתה על עשיית עבודה של כהנים, כמבואר בדבריי.
3. שטיינר, לא יבואו לראות כבלע את הקודש אינו נוגע לנדון דידן, כפי שהערת בטוטו"ד בעצמך לאחרים. הרי הם מדברים על האזהרה מפשוטו של מקרא. לכן גם אין ללמוד סתום מן המפורש, שהרי בפסוק 'לא יבואו לראות כבלע' למדו בדרש איסור אחר שכן נוהג (לגונב את הקסווה). להיפך, עצם העובדה שלמדו מכאן איסור אחר אולי מבוססת על כך שהפשט אינו קביל. אמנם לעצם טענתך שמדובר על ציווי לזמנו ולא לדורות, זה רעיון מעניין ואחשוב עליו. ולגבי רס"ג, אבדוק. תודה.
4. המכילתא שמביא רש"י על החומש היא מדרש יחיד שלא התקבל, שהרי בגמ' וראשונים נפקד מקומה לגמרי. לכן בסוגיית שבת קכב לגבי קטן שבא לכבות כל הראשונים תמהים ומקשים קושיות (מכך שקטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווים להפרישו. ראה תוס' וראשונים על אתר), ואף אחד אינו מעלה אפילו כאפשרות שמדובר כאן על שביתת בנו. רק הרשב"א ר"פ מי שהחשיך מעלה זאת, וככל הזכור לי גם הוא עצמו על אתר כותב אחרת. אמנם המג"א הביא א תדבר יהרשב"א בכמה מקומות, ולכן ברור שהמ"ב שהביאו אינו ראיה לנדון דידן. אני שואל על שיטת כל שאר המפרשים והפוסקים, ראשונים ואחרונים, שהתעלמו מפסוק מפורש. כשאני כותב פרט למג"א ברור שאין כוונתי להוציא את המ"ב שנזון ממנו. ובזה תשובה להערת זילבר.
5. ירוחם, הדוגמאות הללו הן לא הכרחיות. יש ראשונים שאכן כתבו שיש מצווה לעבוד ולעשות מלאכה (ראה בספרו של פרופ' יהודה לוי 'שערי תלמוד תורה'), אבל רובם מסבירים שזוהי הקדמה לציווי לשמור שבת. זהו כביכול לאו הבא מכלל עשה, כלומר רק בששת ימים לעשות מלאכה ולא בשביעי. לגבי דין משורר ששיער לא הבנתי את הקשר לנדון דידן.
6. ריב, מה הקשר? מי דיבר על סמכות תושבע"פ? ועל דרשות? הערתי בהודעתי הפותחת להדיא שאני לא מדבר על פירושים שמוציאים את הפסוקים מפשוטם אלא על השמטת פסוקים לגמרי.
7. שוטנג, לא הבנתי את טענתך. תוכל לפרט?
8. ממללא, אני מדבר על עקירת פסוקים ולא על הוצאתם מפשוטם. עוד אעיר שנחלקו הראשונים האם יש איסור אונאה בקרקע (ורק אין ביטול מקח) או שאין איסור כלל.

_________________

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/5/2007 09:03 לינק ישיר 

ר' מיכי,

אמת שב'ולא יבואו לראות כבלע את הקודש' אין לכאורה מקום לשאול את שאלתך, כיון שבידנו דרשת חכמים עליו, לגונב את הקסוה. אולם, מדברי רמב"ם שכתב בשורש ג' כי גונב את הקסוה הוא אסמכתא בעלמא, אם כן יש כאן מקרא מלא שלא נפסק להלכה. אלא שעל זה כבר כתב שם רמב"ם בביאור שהוא משום שאינו נוהג לדורות. ועל כן כתבתי שמן המפורש בפרשה זו נלמד על הסתום בה, 'ולא יגעו', שאף הוא אינו נוהג לדורות.

ורמב"ם בשורש ג' לא הזכיר אלא הדברים שמנה בה"ג, ובא הוא לחלוק עליו, אבל 'ולא יגעו' שלא מנה בה"ג, לא היה צריך להזכיר כלל.

וכאמור, אף מדברי בה"ג נוכיח שאין איסור 'ולא יגעו' נוהג בזמן הזה, מכך שמנה 'ולא יבואו' ולא מנה 'ולא יגעו', ומדוע? מפני שב'ולא יבואו' מנה את דרשת החכמים שבו, אבל עיקר הכתוב לא מנה, שאינו נוהג לדורות.


ב. קצת על שביתת בנו: 1. פשט הכתוב מורה לכאורה שלא יעשו בנינו ובנותינו הקטנים מלאכה בעבורנו. כלומר, אל תאמר אני אשבות, אבל אשיג מלאכתי על ידי בניי הקטנים. כן פירשו במכילתא, וכן פירשו מפרשי המקרא (רש"י אבן עזרא ורמב"ן). ["להזהיר גדולים על הקטנים" היינו להזהיר הגדולים על מלאכת הקטנים.]

2. במשנה קכא, א נאמר על הקטן שבא לכבות, כי אין שומעין לו. למה? כי "שביתתו עליך". פשט המשנה, כדברי הכתוב, שלא יתכן שיעשה בני הקטן מלאכה בעבורי, וכן הבין רש"י בפירושו על התורה, וכן הביא להלכה ר"א ממיץ ביראים סי' קא.

3. הבעיה מתחילה בגמרא. מן המשנה הנ"ל מסיקה הגמ' ש"קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו". איך? אולי בי"ד [=כל אדם] אינם מצווים להפרישו, ורק בשבת, אביו מצווה להפרישו כיון ששביתתו עליו?

כן הקשו אחרונים רבים, ביניהם רי"מ אלתר מגור, שו"ת חידושי הרי"ם, אורח חיים, סימן ג; רא"צ פרומר, שו"ת ארץ צבי, חלק א, סימן עה; ר"י בלזר, שו"ת פרי יצחק, חלק ב סימן ג; ר"י מקרלין, שו"ת משכנות יעקב, סימן קיח; רח"ע גרודזינסקי, שו"ת אחיעזר, חלק ג, סימן פא; רמ"ש מדוינסק, אור שמח על הרמב"ם, הלכות שבת, פרק כד, ועוד.

אפשר להשיב על כך בכמה דרכים: א. הגמ' סברה בתחילה שהקטן בא לכבות על דעת עצמו, לא כדי לעשות רצון אביו וודאי שלא בדרישתו. במקרה כזה אין כאן את האזהרה על שביתת הבן (ממש כמו 'וגרך אשר בשעריך' שאסור לו לעשות מלאכה בעבורנו, אבל יכול לעשות לעצמו, ראה פי' רמב"ן על אתר). ב. המלאכה שעומד הקטן לעשות אינה צריכה לגופה, ועל כן אינה אלא מדרבנן, ועל מלאכות מדרבנן איננו מוזהרים על שביתת הבן.

4. את ההיסק הנ"ל דוחה רבי יוחנן : "בקטן העושה על דעת אביו". כלומר, אין ללמוד מן המשנה שקטן האוכל נבלות אין בית הדין מצווים להפרישו, כי במשנה מדובר כשעושה על דעת אביו (רש"י: "בקטן שידע להבחין שהכבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו").

ניתן להבין, וכן הבינו רוב האחרונים הנ"ל, שכוונת הגמרא לומר שכאשר הדבר נעשה לדעת אביו, הרי ששוב "אין שומעין לו" בגלל ש"שביתתן עליך", שהרי הזהירה תורה - אתה ובנך ובתך. והגמרא לא היתה צריכה להאריך בכך, כיון שחזרנו לטעם הפשוט של המשנה "ששביתתן עליך" (לשון שלס"ד של הגמ' היה צריך לדחוק ולומר שהוא מחמת הדין של קטן אוכל נבלות וכו', כי ס"ד שמדובר כשעושה על דעת עצמו, שאין את אזהרת שביתת בנו).

5. אולם, אמת שברמב"ם ובשו"ע לא הובאה הלכה מפורשת שאסור שהבן יעשה בעבורנו מלאכה בשבת (וכלשון רמב"ן: "לרצוננו ולדעתנו"). אבל איני יודע כמה קושי יש בדבר. האם צריך ללמדנו שכאשר אנו מנועים מעשיית מלאכה בשבת, ובא בננו הקטן ורואה את מצוקתנו ומציע את עזרתו, שלא נהפכנו לגוי של שבת? בסיטואציה של כיבוי, הציע אמנם אור שמח הנ"ל לפרש את דברי הרמב"ם באופן שהאיסור הוא משום שביתת בנו, אבל יותר מזה לא נראה לי שהיה צריך להאמר.

מה שכן, בשתי הדוגמאות שהבאת ישנה תופעה של מקרא מלא, שכדי לידע את דעת חז"ל על הוראתו למעשה עלינו ללמדה לא בדרך המקובלת, קרי דרשת חכמים, משנה, גמרא והלכה, אלא בדרך של להבין דבר מתוך דבר, כי במקרא זה עצמו לא עסקו חכמים. [על 'אתה ובנך' עסקו רבותינו, המכילתא, רש"י, אבן עזרא, רמב"ן ויראים, אולם סוגיא בגמרא עסקה בנושא ולא הביאה את הפסוק עצמו.] 


סליחה על האריכות.

רודולף



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > על הלכות עקורות, או פסוקים שנעקרו
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.