בית פורומים בחדרי חרדים

פרשת השבוע - ניצבים-וילך

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-6/9/2007 22:08 לינק ישיר 
פרשת השבוע - ניצבים-וילך

נושאי הפרשה - ניצבים-וילך

ניצבים:

 

כריתת ברית (כט, ט-יד)

משה מכנס את כל בני ישראל לפני מותו - ראשי השבטים ופשוטי עם, זקנים, נשים וטף, לכרות ברית בינם לבין הקב"ה. הברית כוללת גם את כל הדורות העתידים לקום לעם ישראל.

 

מטרת הברית (כט, טו-כח)

כפי שהזהיר כבר בעבר, מסביר משה, שהשפעת העמים שסביב עלולה לפעול באופן שלילי על בני-ישראל, להדיחם לעבודה זרה ולהליכה בדרכי הגויים הנלוזות. הברית אמורה לחזק את הקשר בין ישראל לה' ולקבוע גבולות ומחויבויות הדדיות.

ואכן, אם חלילה יחשוב מי מבני העם לעזוב את דרך ה', לא יסלח לא על כך והוא ישלם את מחיר הפרת הברית. אף הגויים ידעו לומר כי צרת ישראל הגיעה עליהם על הפרה זו של ברית ה'.

 

סוף טוב (ל, א-י)

למרות העונשים והגלות שיבואו עקב הפרת הברית, ואולי אף בגלל עונשים אלו, יזכרו בני-ישראל בקב"ה, ותתחזק אהבתם ואמונתם בו בתשובה שלימה. אז יחונם ה', יקבץ אותם מכל מקומות גלותם ויביאם שוב לארץ ישראל. הברית והאהבה שבין ה' לעם תתחזק. כל הקללות והאסונות יחולו על ראש אויבי ישראל.

 

'לא בשמים היא' (ל, יא-יד)

מצוות ה', אומר משה כדי לעודד את העם, אינם בגדר בלתי אפשרי. אדרבה, התורה ומצוותיה קרובות אל האדם וביכולתו לקיימן כנדרש - במחשבה, בדבור ובמעשה.

 

בחירה חופשית (ל, טו-כ)

למרות הציוויים הברורים, התורה ומצוותיה ניתנות ליהודי לבחירתו החופשית. בפני כל אדם מוצגות שתי דרכים - דרך התורה, היא דרך הטוב והחיים ולעומתה דרך החטא, היא דרך הרע והמוות. בכוחו של האדם, ועל-כך הוא מקבל סיוע אלוקי, לבחור בדרך הטוב. אם אכן כך יבחר, יזכה לכל ברכות ה'.

 

(בפרשה 40 פסוקים)

 

פרשת וילך

 

פרידה והעברת סמכויות (לא, א-ח)

ביום מותו, אומר משה לבני ישראל: הגעתי לגיל מאה ועשרים והגיע זמני להפטר מן העולם. לא אני הוא זה שאעבור אתכם את הירדן אל ארץ ישראל.

אולם עליכם להתחזק ולהתעודד כי ה' עמכם, והוא ינחיל אתכם את הארץ.

משה קורא ליהושע תלמידו וממשיך דרכו, ומחזקו לקראת תפקידו האחראי. הוא מבטיח לו כי ה' יהיה עמו.

 

הקהלת העם (לא, ט-יג)

את כל דברי התורה, כותב משה ומוסר בידי הכוהנים משבט לוי ובידי זקני העם. הוא מצווה אותם להקהיל את כל העם אחת לשבע שנים, בחג הסוכות, בשנה שלאחר שנת השמיטה. אז, כאשר כל העם יתכנס בירושלים בבית המקדש, יקרא המלך מתוך התורה לאוזני בני ישראל. מטרת הקריאה לחזק את רוח העם, את יראת ה', ואת הדבקות בתורה ובמצוות.

 

משה ויהושע לפני ה' (לא, יד-ל)

הקב"ה מצווה את משה לקרוא ליהושע ולהתייצב עמו לפני ה', עתה לפני מותו.

ה' פונה תחילה אל משה ואומר כי בדורות הבאים יסור העם מדרך התורה. לחיזוק נוסף על הברית שכרת משה עם העם, יש לכתוב, כך מצווה ה', 'שירה'. שירה זו, היא 'שירת האזינו' שבפרשה הבאה, ישננו בני העם, ובכל עת כשיסורו מן הדרך, תהיה השירה לעד ולתזכורת על מחויבותם לקב"ה ולדרך תורתו.

אל יהושע פונה ה' ומצווה אותו להתחזק בתפקידו כמנהיג.

משה אכן מקיים את דברי ה', כותב את השירה, ומכנס את כל בני ישראל ללמד אותם את שירת 'האזינו'.

את ספר התורה שכתב, מוסר משה בידי הלויים שיניחוה בארון ברית ה'.

 

(בפרשה 30 פסוקים. סה"כ ניצבים-וילך 70 פסוקים)


http://www.chabad.org.il/ParashotArticles/Item.asp?ArticleID=40&CategoryID=41



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-7/9/2007 14:30 לינק ישיר 

שבת שלום לכל בית ישראל



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-7/9/2007 14:41 לינק ישיר 

שבת שלום גם לך, ותודה על הדברים.

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2009 02:14 לינק ישיר 

ברכות ה' בשפע גשמי
"החודש השביעי, הקב"ה בעצמו מברכו בשבת האחרונה של חודש אלול; ובכוח זה מברכים ישראל את החודשים אחת-עשרה פעמים בשנה"

אתם נצבים היום (דברים כט,ט)

שבת זו שונה מכל שבת הקודמת לראש-חודש, שכן בעוד בכל שבת שלפני ראש-חודש מברכים את החודש החדש, הר בשבת זו אין מברכים את חודש תשרי.

את סיבת הדבר ביאר רבנו הזקן, בעל התניא, בשם רבו, המגיד ממזריטש (ששמע זאת מהבעש"ט): "החודש השביעי, שהוא החודש הראשון לחודשי השנה, הקב"ה בעצמו מברכו בשבת-מברכים, שהיא השבת האחרונה של חודש אלול; ובכוח זה מברכים ישראל את החודשים אחת-עשרה פעמים בשנה".1

מהי ברכתו של הקב"ה? ברכה זו נאמרת בקריאת התורה של שבת זו: "אתם ניצבים היום".2 המילה "היום" מכוונת לראש-השנה, יום הדין, וכמו שכתוב ויהי היום3 ובתרגום: "והוה יום דינא רבה" [=ויהי יום הדין הגדול]. וכאן מבטיח לנו הקב"ה, שבראש-השנה "אתם ניצבים", קיימים ועומדים, כלומר, "זוכים בדין".

מכלל לפרט

ברכה זו היא ברכה כוללת, ומיד אחרי הכלל באים הפרטים: "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם... מחוטב עציך עד שואב מימיך". לאחר הברכה הראשונה והכוללת, מפרטת התורה את כל הסוגים שבעם-ישראל, אשר כולם מקבלים את הברכה המיוחדת הדרושה להם.

כל הברכות הללו מיועדות לתכלית אחת - "לעברך בברית ה' אלוקיך".4 כריתת ברית היא ביטוי של התאחדות, כאשר שניים הכורתים ברית ביניהם כאילו נעשים מציאות אחת. כך צריכה להיות ההתקשרות של עם-ישראל לקב"ה - יהודי צריך להרגיש, שהוא והקב"ה דבר אחד.

המעשה עיקר

המטרה המרכזית היא לתת לדברים ביטוי מעשי. ברכותיו של הקב"ה צריכות להתבטא בתוך העולם הזה הגשמי, בשפע גשמי, בהרחבה גשמית. כידוע, הדין של ראש-השנה הוא בעיקר על ענייני העולם הזה ("אין אדם נידון בראש-השנה אלא לענייני העולם הזה"4), ולכן באה ברכת ה' דווקא בצורת שפע גשמי.

כך גם בעבודת ה', העיקר הוא שהדברים לא יישארו במישור הרוחני, אלא יבואו לידי ביטוי מעשי. אמרו חז"ל5: "המעשה הוא העיקר". לא הכוונות, יהיו הנעלות ביותר, הן העיקר, אלא דווקא קיום המצוות בפועל. לכן ההלכה היא, שעל-ידי כוונה בלבד אי-אפשר לקיים את המצוות, ואילו על-ידי הקיום המעשי, אפילו בלא כוונה, יוצאים ידי חובה (אלא שיש צורך גם בכוונה, לשלמות המצווה).

קוממיות

על-ידי עבודת ה' כדרוש, ובכלל זה עבודת התשובה, שעל-ידה נעשית כריתת-הברית עם הקב"ה, זוכים לקבל את ברכותיו של הקב"ה בשבת זו, ו"זוכים בדין", וחודש תשרי נעשה "המשובע והמשביע ברוב טוב לכל ישראל על כל השנה".6

ובפשטות - ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, עד הטובה העיקרית והפנימית - הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו, באופן של "ניצבים", כדברי הפסוק "ואולך אתכם קוממיות", בקומה זקופה - ובקרוב ממש.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי תורת-מנחם התוועדויות ה'תשמ"ז כרך ד, עמ' 377)

----------

1)"היום יום" - כ"ה אלול. איגרות קודש כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ כרך ג, סוף עמוד תל ואילך.

2) דברים כט,ט.

3) איוב ב,א.

4) דברים כט,יא.

5) לקוטי תורה דרושים לראש השנה נט,ב בשם הגהות מיימוניות הלכות תשובה ריש פרק ג - בשם הרמב"ן.

6) היום יום שם.





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2009 02:15 לינק ישיר 

מאמרים נוספים בפרשה
ברכות ה' בשפע גשמי
כוח לעקור הרים
ברית כפולה
אגודה אינה נשברת
יש לך כוח – עובדה
חוטבי עצים ושואבי מים
ברית עם הקב"ה
כל יהודי הוא "עשיר"
קיום נצחי לעם-ישראל
עם-ישראל אינו מיעוט
לא להפריד בין ה'ספר' לבין 'התורה'
הראש זקוק לרגל
עד שייגאל האחרון
כשהקב"ה יוצא מהגלות
תשובה כפולה
לא בשמים
קרוב אליך
תשובה מתוך שמחה
משה מרגיש שמסתיימת מנהיגותו
לצאת לחוצות ולעורר יהודים
מצוות 'הקהל' בנפש האדם
הסתר שאינו הסתר
האור יוצא מקודש-הקודשים



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2009 02:15 לינק ישיר 

כוח לעקור הרים
הביטוי "ניצבים" מבטא עמידה תקיפה ואיתנה, תקיפות של מלך, כפי שנאמר: "ניצב מלך"

אתם נצבים היום כלכם (דברים כט,ט)

בכל חודש, בשבת שלפני ראש-החודש, מברכים את החודש הבא. אולם בשבת שלפני ראש-השנה, ראש-חודש תשרי, אין מברכים את חודש תשרי. ההסבר הפנימי לכך נמסר על-ידי רבנו הזקן, בעל התניא, בשם הבעש"ט - בשבת זו הקב"ה מברך בעצמו את חודש תשרי, ולכן אין צורך שאנו נברך את החודש.1

ומהי הברכה? ובכן, הברכה מופיעה בתחילת פרשת ניצבים, שנקראת תמיד בשבת האחרונה של השנה. הקב"ה אומר לעם-ישראל: "אתם ניצבים היום כולכם". "היום" זהו ראש-השנה2, יום-הדין, ובו "אתם ניצבים", בעמידה איתנה - קיימים ועומדים, זוכים בדין.

לרתום את המכשול

ביטוי זה - "ניצבים" - מבטא עמידה תקיפה ואיתנה, תקיפות של מלך, כפי שנאמר3: "ניצב מלך". כשהגמרא מבקשת להמחיש את תקיפותו של מלך היא אומרת4: "אמר מלכא - עקר טורא" (=אמר המלך - נעקר ההר). זו אפוא התקיפות שנותן הקב"ה ליהודי - כוח לעקור הר!

לעתים צצות הפרעות בעבודת ה', ויש מהן ש"נדמה להם כהר".5 אולם ליהודי ניתן הכוח לעקור את ההר. ויש כאן דיוק - לא לסלק את ההר אלא לעקרו. כלומר, להעבירו ממקום אחד למשנהו. במשמעות הרוחנית הכוונה היא, שיש ליהודי כוח לקחת את המכשול עצמו ולהעבירו לתחום הקדושה, כך שישרת את עבודת ה'.

אחדות עמוקה

אולם התנאי לעוצמה זו של עם-ישראל ולקיום ברכת "אתם נצבים" הוא "כולכם" - תחושת אחדות. אמנם יש חילוקי דרגות בעם-ישראל - יש "ראשיכם שבטיכם" ויש "זקניכם ושוטריכם" ויש "טפכם נשיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך". לכל אחד תפקידו וייחודו, ואין צורך לטשטש את ההבדלים שבין מגוון הסוגים בעם-ישראל. ואולם הכול חייבים לחוש את האחדות המלכדת את כולם.

אחדות זו נובעת מהעובדה שכולם עומדים "לפני ה' אלוקיכם". מכיוון שכל חלקי העם עומדים לפני ה' וכולם רוצים לעבדו בכל ליבם ונפשם, נוצרת בתוכם תחושה עמוקה של אחדות, שנעשית כלי לקבלת ברכתו של הקב"ה.

היום ברכה

ברכה זו ניתנת, כאמור, בראש-השנה. אולם למילה "היום" יש גם המשמעות הפשוטה - היום, בשעה שדברים אלה נקראים בתורה; כלומר, בשבת זו. הלוא אמרו חז"ל6: "כל הקורא ושונה, הקב"ה קורא ושונה כנגדו". אם-כן, כאשר קוראים פרשה זו בתורה, אומר לנו גם הקב"ה: "אתם ניצבים היום כולכם".

והעיקר, שתיכף ומיד זוכים ישראל לברכה העיקרית ביותר - ברכת הגאולה האמיתית והשלמה, וכל ישראל עומדים "לפני ה' אלוקיכם" בבית-המקדש השלישי, שייבנה תיכף ומיד ממש.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי תורת מנחם - התוועדויות ה'תש"נ כרך ד, עמ' 290)

----------

1) קובץ מכתבים לתהילים "אהל יוסף יצחק" עמוד 193. - "היום-יום" כה אלול. איגרות קודש כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ כרך ג סוף עמוד תל ואילך.

2) מלכים א כב,מח.

3) בבא-בתרא ג, סוף עמוד ב.

4) סוכה נב,א.

5) ראה תנא-דבי-אליהו רבה ריש פרק יח. ועוד.





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2009 02:15 לינק ישיר 

ברית כפולה
בראש-השנה יש שני עניינים, המרומזים בפסוק "זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון"

אתם נצבים היום (דברים כט,ט)

בשבת שלפני ראש-השנה קוראים תמיד את פרשת ניצבים, ויש בפרשה רמז לראש-השנה: הפסוק "אתם ניצבים היום"1 אמור על ראש-השנה2, שבו עומדים בני-ישראל לפני הקב"ה וזוכים בדין.

נוסף על רמז זה, הטמון בפסוק הפותח את פרשתנו, מרומז ראש-השנה גם בפסוק נוסף, בפרשה הקודמת3: "היום הזה ה' אלוקיך מצווך".

אפשר להבחין מיד בהבדל בין שני הפסוקים - בפסוק שבפרשתנו נאמר "היום" סתם, ואילו בפרשה הקודמת נאמר "היום הזה".

התחלה וזיכרון

בראש-השנה יש שני עניינים, המרומזים בפסוק4 "זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון":

העניין הראשון הוא "זה היום תחילת מעשיך" - הדבר הגדול שנתחולל ביום זה עצמו, ביום השישי לבריאה, יום בריאת האדם. דבר זה אירע בראש-השנה עצמו, ועל-כן נקרא ראש-השנה "תחילת מעשיך", כי האדם שנברא באותו יום הביא את הבריאה כולה להכרה בבורא העולם, באומרו "בואו נשתחווה ונכרעה, נברכה לפני ה' עושנו".5

הדבר השני הוא - "זיכרון ליום ראשון". ראש-השנה (היום השישי לבריאה) הוא זיכרון ליום הראשון של הבריאה (כ"ה באלול), שבו נברא העולם כולו יש מאין.

האדם מגלה

זה שהעולם נברא יש מאין וקיומו בכל רגע ורגע נובע מהכוח האלוקי האין-סופי - עובדה זו אינה גלויה במציאות העולם. להפך, העולם עצמו נותן תחושה שיש לו קיום עצמאי ושאין הוא זקוק לכוח האלוקי. אנו נדרשים למחשבה ולהתבוננות כדי להבין שזו תחושה מוטעית, וכי העולם אינו יכול להתקיים אפילו רגע אחד בלי הכוח האלוקי.

בזה מעלתו של היום השישי לבריאה, יום בריאת האדם, שהוא מגלה בעולם את הכוח האלוקי. באדם עצמו יש נשמה אלוקית, 'חלק א-לוה ממעל ממש', ועל-כן האדם הוא המגלה את האלוקות בתוך העולם.

גוף ונשמה

שני הדברים הללו מקבילים לשני האופנים שבהם נרמז ראש-השנה:

"היום" (סתם) רומז לכך שראש-השנה הוא "זיכרון ליום ראשון", מכיוון שהכוח האלוקי אינו גלוי בזה.

לעומתו, "היום הזה" (ש'זה' הוא במשמעות של גילוי, שכן רק על דבר גלוי אפשר לומר 'זה') רומז ל"זה היום תחילת מעשיך", לכך שראש-השנה הוא יום בריאת האדם, שמגלה את הכוח האלוקי שבתוך הבריאה.

שני הדברים הללו מקבילים גם-כן לגוף ולנשמה:

הגוף מעלים ומסתיר את האמת האלוקית, ואילו הנשמה האלוקית מגלה את האור האלוקי ואת הקדושה בעולם. בשבת זו נעשית כריתת-ברית הן עם הגוף והן עם הנשמה, והדבר מבטיח קיום נצחי לברית זו. הברית הזאת מתעוררת מדי שנה בשנה, ובכוחה אנו בטוחים שנזכה בדין וניכתב וניחתם לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כד, עמ' 191)

----------

1) דברים כט,ט.

2) לקוטי תורה ניצבים מד,א ואילך.

3) דברים כו,טז.

4) תפלת מוסף של ראש-השנה (ראש-השנה כז,א).

5) תהילים צה,ו. זוהר חלק ג סוף פרשת אמור. וראה פרקי דרבי אליעזר פרק יא.

6) תניא פרק ב.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2009 02:16 לינק ישיר 

אגודה אינה נשברת
האחדות היא הכנה עיקרית לקראת ראש-השנה - "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם".

אתם נצבים היום כלכם (דברים כט,ט)

את פרשת ניצבים קוראים תמיד לפני ראש-השנה1, כי יש קשר בין הפרשה ובין ראש-השנה.

הפרשה נפתחת בעניין האחדות, שהיא הכנה עיקרית לקראת ראש-השנה. על הפסוק2: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם" נאמר3, ש"היום" רומז לראש-השנה, יום-הדין הגדול, ועם-ישראל ניגש לדין בתחושה של "ניצבים", בעמידה בטוחה, וזאת משום שהם בבחינת "כולכם" - מאוחדים ומלוכדים.

האחדות מעניקה לעם-ישראל כוח עמידה, והיא הכלי שבו שורה ברכת-ה'. המדרש4 ממשיל את עם-ישראל לאגודת קנים: כל קנה בנפרד נשבר בקלות, אך כאשר קבוצת קנים אגודה יחד, אי-אפשר לשברם. כך גם בעם-ישראל: כשהם מאוחדים, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "שואב מימיך" - הם "ניצבים" ועומדים איתנים.

סדקים פנימיים

האחדות היא מקור כוחו של עם-ישראל. הלוא עם-ישראל מאוחד עם הקב"ה - "חלק ה' עמו".5 לא ייתכן אפוא שגורם כלשהו יוכל לפגוע בו. אם בכל-זאת יכול מישהו לפגוע בעם-ישראל, הדבר נובע מכך שהיהודי פותח בעצמו מעין סדק או נקב קטן, ובכך מקנה אחיזה לגורמים חיצוניים. העדר אחדות ושלום עושה את העם חשוף לפגיעות, ואילו כששוררים בתוכו שלום ואחדות - שום דבר אינו יכול לפגוע בו.

האחדות יש בכוחה גם למנוע סדקים בין האדם לעצמו. לא תמיד מסוגל אדם לגלות את מגרעותיו, שכן אהבתו העצמית מכסה על חסרונותיו. רק חברו הטוב יוכל להעיר לו עליהם ולעזור לו לתקנם. כשיש אחדות, עוזר האחד לרעהו לתקן את עצמו.

חבר עוזר

זו הסיבה לדרישה של אדמו"ר 'האמצעי' מכל אחד ואחד6, לקנות לעצמו חבר לשם הידברות הדדית בענייני תורה ומצוות ועבודת ה'. הוא הסביר, שכאשר שני יהודים מתדברים ביניהם בענייני עבודת ה', יש לפנינו שתי נפשות אלוקיות מול נפש בהמית אחת, והדבר מקנה יתרון לכוח הקדושה.

ואם בימיו של אדמו"ר ה'אמצעי' היה צורך בכך, על-אחת-כמה-וכמה בימינו, כאשר החשכה הרוחנית נעשתה כפולה ומכופלת. ודאי שצריכים להיות יחד, מתוך שלום ואחדות, ובכוח זה ניתן לסלק אפילו את הסדקים והבקיעים הקטנים ביותר.

סכנת העושר

הסדקים הקטנים עלולים לבוא דווקא על רקע של רווחה. סכנתם של רדיפות וקשיים חיצוניים אינה מגיעה לגודל הפיתוי של תנאי העושר והרווחה. דווקא בתנאים נוחים עלולה לחול ירידה בחיים הרוחניים.

תחילה אין מדובר בסטייה מן ה'שולחן-ערוך', אלא בירידה בהידור במצוות ובהתנהגות כללית, שפעם, אצל הסבא, לא עלתה על הדעת. אך מהסדק הקטן הזה עלולה להתפתח הידרדרות, עד שהגורמים החיצוניים יקבלו אחיזה בעם-ישראל. על-ידי אחדות וחיזוק מתמיד של איש את רעהו, אפשר למנוע גם את הסדקים הללו ולגשת "כולכם", בהרגשה של "ניצבים", לקראת ראש-השנה.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 641)

----------

1) תוספות דיבור המתחיל "קללות שבתורת כוהנים" מגילה לא,ב. טור ושולחן ערוך אורח חיים סימן תכח סעיף ד. לקוטי תורה ריש פרשת נצבים.

2) דברים כט,ט.

3) ראה פענח רזא סוף פרשת ניצבים. לקוטי תורה תחילת פרשת ניצבים.

4) מדרש תנחומא ניצבים.

5) דברים לב,ט.

6) ראה "היום-יום" כ' טבת.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2009 02:16 לינק ישיר 

יש לך כוח – עובדה
אם מדגישים את המכנה המשותף, מטשטשים את ההבדלים בין איש לרעהו; ואם מדגישים את ההבדלים - איך שומרים על האחדות המוחלטת?

אתם נצבים היום כלכם (דברים כט,ט)

בשבת שלפני ראש-השנה קוראים תמיד את פרשת ניצבים1, שבה כורת הקב"ה ברית עם כל עם-ישראל: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם... עד שואב מימיך, לעברך בברית ה'".2

בפסוק זה בולטים שני מוטיבים, שלכאורה סותרים זה את זה3: תחילה מודגשת ההתאחדות של כל חלקי העם - "אתם ניצבים היום כולכם" - כולם כאחד, בלי שייראה הבדל בין איש לרעהו; ומיד אחר-כך מפרטת התורה בפרוטרוט את כל הדרגות השונות הקיימות בעם, מ"ראשיכם" ועד "חוטב עציך ושואב מימיך".

אחדות וייחודיות

כאן מלמדת אותנו התורה, כי צריך להיות שילוב של שתי הגישות: מצד אחד צריכים כולם להתאחד, כאילו היו איש אחד; ובה בשעה צריך כל אחד ואחד לדעת את תפקידו המיוחד ואת השליחות המיוחדת לו בלבד, על-פי מעמדו וכישוריו.

אלא שדרישה זו אינה קלה. אם מדגישים את המכנה המשותף, מטשטשים את ההבדלים בין איש לרעהו; ואם מדגישים את ההבדלים - איך שומרים על האחדות המוחלטת?

התשובה היא: "לפני ה' אלוקיכם" - מכיוון שכולם עומדים לפני הקב"ה, והקשר עם הקב"ה מקיף את כל מהותו של האדם4, אין הייחודיות של כל אחד ואחד מפריעה לתחושת האחדות המושלמת.

תפקיד ה'ראשים'

אין הדבר דומה לקבוצת אנשים שמתארגנת למטרה מסויימת, כאשר כל אחד ואחד תורם מהונו, מעמלו ומידיעותיו. שם התרומה למפעל המשותף היא רק בפרט אחד מתוך מהותו של האדם, ואילו בכל שאר הדברים נשאר כל אחד ואחד בגדר מציאות לעצמו. אך כאשר יהודים מתאחדים "לפני ה' אלוקיכם", במטרה לעבור בברית ה', כאן הברית מקיפה את כל מהותו של האדם, עם כל כוחותיו ותכונותיו. לכן כאן אין סתירה בין ייחודיותו של כל אחד ואחד ותפקידו המוגדר לבין האחדות של "כולכם".

תפקידם של "ראשיכם", של המנהיגים הרוחניים ובעלי ההשפעה בקהילותיהם (ואף של כל אדם כראש משפחתו), לחזק את ענייני היהדות באופן מעשי ויום-יומי. הם צריכים לדבר אל הציבור על דברים פשוטים ומעשיים ולעורר רוח של תשובה. תפקידם של היהודים הפשוטים לעמוד מול כל הקשיים בלי פשרות ובכל התוקף.

לגלות את הכוחות

יבוא אדם ויטען: בימינו קשה להקפיד תמיד על יהדות שלמה, חסרת פשרות. באה התורה וקובעת: "אתם ניצבים" - לא כציווי או הבטחה, אלא כקביעת עובדה. זו עובדה קיימת שיהודי ניצב איתן, עם כל התוקף, ויש לו היכולת למלא את רצון ה'. עליו רק לגלות את הכוחות הגנוזים בו.

עלינו להתחיל את השנה בהחלטה למלא את שליחותו של הקב"ה בעולם, ואז יקיים הקב"ה את המשך הפסוק: "למען הקים אותך היום לו לעם", עד השלמות הגדולה ביותר - הגאולה האמיתית והשלמה.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ט, עמ' 462. איגרות-מלך כרך א עמוד עה)

----------

1) תוספות דיבור המתחיל "קללות שבתורת כוהנים" מגילה לא,ב. טור ושולחן ערוך אורח חיים סימן תכח סעיף ד. לקוטי תורה תחילת פרשת ניצבים.

2) דברים כט,ט ואילך.

3) ראה גם כן אור החיים כאן.

4) ראה טור ושולחן ערוך אורח חיים סימן ה.





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2009 02:16 לינק ישיר 

חוטבי עצים ושואבי מים

ראשיכם ... מחוטב עציך עד שואב מימיך (דברים כט,ט)

בתחילת פרשתנו כורת הקב"ה ברית עם ישראל: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם", ובהמשך הפסוק מפרטת התורה את כל חלקי העם שבאו בברית: ראשיכם... טפכם, נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך".

מדוע רואה התורה לנכון לציין במיוחד את חוטבי העצים ושואבי המים? הדבר יובן כשנתבונן במיקום שבו הם מוזכרים בפסוק - לאחר כל הסוגים שבעם-ישראל, ואף לאחר הגרים. מכאן שלא מדובר בסתם יהודים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים לצורך פרנסתם, אלא בסוג מיוחד שלמטה אפילו מהגרים.

באו להתגייר

מפרש רש"י: "מלמד, שבאו כנענים להתגייר בימי משה, כדרך שבאו בימי יהושע... ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים". כלומר, אותם גרים היו חדשים שזה מקרוב באו. ממש עכשיו, לפני הכניסה לארץ-ישראל, באו כנענים אל משה וביקשו להתגייר, ומשה הטיל עליהם להיות חוטבי עצים ושואבי מים.

וזה החידוש שמציינת התורה בעניין הברית הזאת - שהיא מקיפה את כל חלקי עם-ישראל, אפילו את "חוטב עציך ושואב מימיך" - אותם כנענים שזה עתה באו להתגייר, שאף הם נכללים ב"לעברך בברית ה' אלוקיך".

לחטוב ולשאוב

עניין זה, של "חוטב עציך ושואב מימיך", מפרשת תורת החסידות כהוראה אישית בעבודת ה'. "עציך", מלשון עצה, רומז ל'עצות' הרבות הממלאות את האדם, בבחינת "רבות מחשבות בלב איש". יהודי נדרש להיות "חוטב עציך" - לחטוב ולהסיר את המחשבות המבלבלות.

"מימיך" - רומז ל"מים המצמיחים כל מיני תענוג". אלה תענוגות העולם, המושכים את ליבו את האדם ומפרידים אותו מהקב"ה. יהודי צריך להיות "שואב מימיך" - לשאוב ולהוציא את מי התענוג מענייני העולם ולהגיע לכך שהתענוג האמיתי שלו יהיה רק בענייני קדושה ועבודת ה'.

בכוחו של משה

אפשר היה לחשוב, שמשימה זו מוטלת רק על יהודי שהוא 'יושב אוהל', העוסק בתורה ובעבודת ה', ואילו מי שממילא עסוק במסחר ובחיי חולין, צריך להיות שקוע ב'עצות' ולהתענג מענייני החולין שלו.

מורה התורה, שגם 'כנענים', לפי הפירוש: סוחרים, צריכים להיות 'חוטבי עצים' ו'שואבי מים', לסלק את ה'עצות' המבלבלות ו'לשאוב' את מימי התענוג הגשמיים. ואם ישאל השואל, איך אפשר להגיע לדרגה גבוהה כל-כך? התשובה היא: "ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים" - הכוח לזה ניתן מאת משה רבנו ומניצוץ 'משה' הטמון בלב כל יהודי, וכאשר יהודי הולך בכוחותיו של משה רבנו, גם עבודה זו קלה לו.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 114




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2009 02:16 לינק ישיר 

ברית עם הקב"ה
"שכינסם משה" - שנעשה כאן כינוס מיוחד של עם-ישראל לצורך הכניסה בברית עם הקב"ה

לעברך בברית ה' אלקיך (דברים כט,יא)

פרשתנו נפתחת במילים1: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם... לעברך בברית ה' אלוקיך". מפרש רש"י: "מלמד שכינסם משה לפני הקב"ה ביום מותו להכניסם בברית".

במבט ראשון לא מובן מה מוסיף ומחדש כאן רש"י על מה שנאמר במפורש בפסוק; הלוא התורה עצמה אומרת: "אתם ניצבים... לעברך בברית ה' אלוקיך"?!

כינוס מיוחד

אלא רש"י מבקש להדגיש, "שכינסם משה" - שנעשה כאן כינוס מיוחד של עם-ישראל לצורך הכניסה בברית עם הקב"ה. אפשר היה לחשוב, שפרשת ניצבים נאמרה באותו מעמד שבו דיבר משה אל כל ישראל, כפי שמסופר בפרשה הקודמת2: "ויקרא משה אל כל ישראל". לכן מדגיש רש"י, שזה היה כינוס מיוחד לצורך הברית עם הקב"ה.

דבר זה מוכח מלשון הפסוק. אם הדברים נאמרו במעמד שמתואר בפרשה הקודמת, לא מתאים הלשון "אתם ניצבים", שכן הם כבר עומדים קודם לכן. גם ההמשך - "לפני ה' אלוקיכם" אינו מתאים, שהרי הם עומדים לפני משה. מכאן, ש"אתם ניצבים" זהו כינוס מיוחד, שבו העמיד משה את העם לפני הקב"ה כדי "להכניסם בברית".

דברי עידוד

מצד שני, לאור פירוש זה לא מתאימה כל-כך המילה 'ניצבים', שמשמעותה עמידה תקיפה ואיתנה. כאשר באים בברית עם ה' צריך האדם לחוש הכנעה והתבטלות, ולא תחושה של 'ניצבים'.

לכן מביא רש"י פירוש נוסף: "ומדרש אגדה, למה נסמכה פרשת אתם ניצבים לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות כו', התחיל משה לפייסם: אתם ניצבים היום... והרי אתם קיימין לפניו". לפי פירוש זה, "אתם ניצבים" מבטא דברי חיזוק ועידוד הרוח, כדי שעם-ישראל לא ייבהל מדברי התוכחה הקשים ויידע שהקב"ה ישמור לעולם על עמו ישראל.

ברית בראש-השנה

פרשת ניצבים נקראת תמיד לפני ראש-השנה3, והדבר נרמז במילה "היום"4, המכוון לראש-השנה. כשם שמשה רבנו העמיד את עם-ישראל כדי להכניסו בברית עם הקב"ה, כך נוצרת גם בראש-השנה 'ברית' של התקשרות פנימית בין עצם המהות של עם-ישראל והקב"ה.

התקשרות זו באה לידי ביטוי על-ידי התורה והמצוות, מכיוון שהתורה היא בבחינת מקשר, שמחבר את עם-ישראל עם הקב"ה. ועם זאת, לאחר שיהודי מתקשר עם הקב"ה על-ידי התורה, נוצרת ביניהם התקשרות עליונה יותר, שלמעלה מההתקשרות שעל-ידי התורה. זו הברית העצמותית בין הקב"ה לישראל, ברית שמביאה גם שפע של טובה מהקב"ה, בגשמיות העולם הזה, ובטוב הנראה והנגלה.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 258)

----------

1) דברים כט,ט.

2) שם, א.

3) תוספות דיבור המתחיל "קללות שבתורת כוהנים" מגילה לא,ב. טור ושולחן ערוך אורח חיים סימן תכח סעיף ד. לקוטי תורה ריש פרשת נצבים.

4) ראה פענח רזא סוף פרשת נצבים. לקוטי תורה שם. תורת הבעש"ט הובאה ב"היום יום" כ"ה באלול.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2009 02:17 לינק ישיר 

כל יהודי הוא "עשיר"
המלים הפותחות את פרשת השבוע "אתם ניצבים .. לעברך בברית ה'" מלמדות על הערבות בין יהודי ליהודי - "כל ישראל ערבים זה בזה". האמנם יכול כל אחד להיות ערב לכל אחד?

לעברך בברית ה' אלקיך (דברים כט,יא)

פרשת 'ניצבים' נפתחת במילים1: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם...לעברך בברית ה' אלוקיך". מפרשי התורה מסבירים2, שבכך כרת משה רבנו ברית של ערבות בין יהודי ליהודי, הברית של "כל ישראל ערבים זה בזה".3

העניין של "כל ישראל ערבים זה בזה" אינו פשוט. כשאומרים שכל יהודי ערב לחברו, פירוש הדבר, שאם חסר משהו אצל יהודי אחד, יכולים לקבל דבר זה אצל היהודי השני. וכאן נשאלת השאלה, וכי כל אחד ואחד יכול להיות ערב לכל אחד?

עני ערב לעשיר?

כשמדובר בערבות רגילה של כסף, מקובל, וזה גם הגיוני, שהערב צריך להיות בעל אמצעים רחבים יותר מהלווה. לא יעלה על הדעת שעני יהיה ערב בעבור אדם עשיר. אם המלווה אינו סומך על העשיר והוא דורש מישהו שיהיה ערב לו, הרי הוא זקוק למישהו שיש לו אמצעים רבים יותר מהעשיר לצורך תשלום החוב; מה יועיל לו העני כאשר העשיר אינו יכול לשלם?!

ואם-כן, איך ייתכן שכל יהודי הוא ערב לחברו, ובכלל זה שגם היהודי הפשוט הוא ערב בעבור הגדול שבגדולים? במה יוכל הקטן להוסיף ולתרום לגדול בערבותו?

הראש והרגל

ההסבר לכך טמון בדברי רבנו הזקן, בעל ה'תניא', על הפסוק "אתם ניצבים היום כולכם". הוא מבאר4, שכל ישראל הם בבחינת "קומה אחת שלמה". כלומר, עם-ישראל נמשל למכלול איבריו של אדם.

אף שהראש נעלה לאין-ערוך מהרגל, בכל זאת אי-אפשר לומר שהראש רק נותן לרגל ושהרגל רק מקבלת מהראש. הראש, עם כל מעלותיו, כשהוא צריך להגיע ממקום אחד לשני, לא יועילו לו תכונותיו השכליות הנפלאות; הוא נזקק דווקא לרגל הפשוטה. אנו רואים אפוא, שהרגל, על אף נחיתותה לעומת הראש, בכל-זאת יש לה מה לתרום לו ומבחינה זו היא עולה עליו. כך כל איבר בגוף יש לו יתרון מיוחד, ומבחינת יתרון זה הוא ניצב מעל כל האיברים ויכול לתת ולהעניק להם את מה שאין להם מצד עצמם.

זו המשמעות של הערבות ההדדית בין כל ישראל: על אף כל חילוקי הדרגות שבעם-ישראל - יש ליהודי הפשוט ביותר מעלות מסויימות שאין למי שמשמש ה'ראש' והמנהיג שלו. לכל יהודי יש המעלה המיוחדת שלו, שמבחינתה הוא עולה על כל עם-ישראל. על-כן יכול כל יהודי להיות ערב בעבור כל עם-ישראל, כי מבחינת מעלתו הייחודית הוא 'עשיר' שיכול להיות ערב לכול.

הכנה לראש-השנה

את פרשת 'ניצבים' קוראים תמיד לפני ראש-השנה5, שכן היא הכנה לראש-השנה. התנאי החשוב ביותר הנדרש מאיתנו בבואנו להתייצב ("אתם ניצבים היום") לפני הקב"ה היא האחדות. וכשאומרים 'אחדות', אין הכוונה לאחדות בין דברים נפרדים שמשום מה מתחברים יחדיו, אלא לאחדות אמיתית, אחדות של "קומה אחת שלמה", כאחדותם המוחלטת של איברי גופו של אדם. אחדות כזאת היא הכלי לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1139)

----------

1) דברים כט,ט.

2) ראה אור החיים וכלי יקר בתחילת פרשתנו.

3) ראה רש"י דיבור המתחיל "אף-על-פי שיצא" - ראש השנה כט, סוף עמוד א. שולחן ערוך אדמו"ר הזקן סימן קצז סעיף ו.

4) לקוטי תורה ריש פרשת.

5) תוספות דיבור המתחיל "קללות שבתורת כוהנים" מגילה לא,ב. טור ושולחן ערוך אורח חיים סימן תכח סעיף ד. לקוטי תורה תחילת פרשת נצבים.






דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2009 02:17 לינק ישיר 

קיום נצחי לעם-ישראל
וכי רק עכשיו, כשעם-ישראל כבר עומד לקראת הכניסה לארץ, מקים אותו הקב"ה לו לעם?

למען הקים אתך היום לו לעם (דברים כט,יב)

בפרשת ניצבים כורת הקב"ה ברית עם בני-ישראל: "לעברך בברית... אשר ה' אלוקיך כורת עמך היום".1 בהמשך אומר משה רבנו לעם-ישראל: "למען הקים אותך היום לו לעם".2

פרשה זו נאמרה ביום הסתלקותו של משה רבנו, אחרי ארבעים שנות הנדודים במדבר. נשאלת כאן השאלה: וכי רק עכשיו, כשעם-ישראל כבר עומד לקראת הכניסה לארץ, מקים אותו הקב"ה לו לעם, והלוא ארבעים שנה קודם לכן, במעמד הר-סיני, כרת עמנו הקב"ה ברית ועשה אותנו "ממלכת כוהנים וגוי קדוש"3?

קיום העם

את התשובה לשאלה זו רומז רש"י בפירושו למילים "למען הקים אותך היום לו לעם". מפרש רש"י: "כל-כך הוא נכנס לטרוח, למען קיים אותך לפניו לעם". כלומר, הברית הזאת אכן לא באה להקים את עם-ישראל כעמו של הקב"ה, שכן דבר זה כבר נעשה במעמד הר-סיני, אלא כאן הקב"ה "נכנס לטרוח" כדי לקיים את הברית הזאת ואת הזיקה של עם-ישראל אליו.

רש"י מדגיש כאן שני דברים: א) את הפעולה המיוחדת של הקב"ה ("כל-כך הוא נכנס לטרוח"), ב) שמדובר כאן בקיום העם ("למען קיים אותך") בעתיד.

מי מבטיח?

כריתת הברית שנעשתה בין הקב"ה לעם-ישראל במעמד הר-סיני, אכן יצרה קשר עמוק בין העם היהודי לקב"ה, אולם מי מבטיח לנו שקשר זה לא ייחלש ולא יתפוגג במשך השנים? הלוא יש אפשרות שבני-ישראל, בדור זה או בדורות הבאים, יתנהגו שלא כראוי, ואז יחול שינוי גם בברית שכרת עמם הקב"ה.

זה החידוש של הברית הנוספת שכרת עמם משה רבנו לפני הסתלקותו. הברית הזאת פעלה קיום בברית הראשונה של מעמד הר-סיני, והעניקה לה תוקף ונצחיות בשני היבטים: א) שהברית בין עם-ישראל לקב"ה תתקיים לעד ולעולמי עולמים, ב) ברית זו נכרתה במפורש גם עם הדורות הבאים, כפי שנאמר4: "את אשר ישנו פה... ואת אשר איננו פה".

קרבה מתמדת

במה עדיפה הברית הזאת מן הברית שנכרתה במעמד הר-סיני? אם הברית הראשונה אינה מספקת ועלול לחול בה שינוי, מי לידינו יתקע שדווקא ברית זו תשמר אותנו כעמו של הקב"ה? אולי גם ברית זו תשתנה בעקבות התנהגות שלילית של עם-ישראל?

זאת רומז רש"י באמרו "כל-כך הוא נכנס לטרוח". כלומר, כאן נעשתה, כביכול, טרחה מיוחדת מצד הקב"ה כדי להבטיח שברית זו תתקיים לנצח ושלא יחולו בה שינויים. הקב"ה הכניס את עצמו, כביכול, בברית זו, ובכך העניק לה תוקף מוחלט ובלתי-משתנה.

יכולה להיות ברית בין שני אנשים הרחוקים זה מזה, ואף שהברית קושרת ומחברת אותם, הרי המרחק יכול לגרום רפיון בברית ובהתקשרות. לעומת זאת, כאשר הברית היא בין שניים הקרובים זה לזה והשרויים יחדיו, מובטח שהקשר לא ייפגם לעולם.

ברית שמתחדשת

הברית הזאת באה לפעול דבר נוסף: עלול להיווצר מצב שאמנם נישאר עמו של הקב"ה, אך נהיה רחוקים ממנו מחמת חטאינו. בא כאן הקב"ה ומדגיש: "למען הקים אותך היום לו לעם", ומפרש רש"י: "למען קיים אותך לפניו לעם".

כלומר, הברית הנוספת, שנכרתה עם בני-ישראל ערב כניסתם לארץ, יצרה מציאות נצחית, שעם-ישראל הוא תמיד עמו של הקב"ה וקיים "לפניו" - בני-ישראל עומדים תמיד לפני הקב"ה, מאוחדים עמו וקשורים עמו קשר נצחי.

זוכים בדין

בזה ייחודה של הברית שנכרתה עם עם-ישראל בסוף שנת הארבעים. התורה מדגישה: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם".5 כלומר, עם-ישראל עומד תמיד לפני הקב"ה, קרוב אליו ודבק בו. משום כך אין יהודי יכול להתנתק מהברית הנצחית בינו ובין הקב"ה.

כריתת הברית הזאת הייתה בראש-השנה6, ובכל שנה היא מתעוררת מחדש. מכאן גם הביטחון, גם כשעומדים לפני ראש-השנה, שבני-ישראל זוכים בדין ומקבלים מהקב"ה כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, עד שנת הגאולה האמיתית והשלמה.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כד, עמ' 188)

----------

1) דברים כט,יא.

2) שם, יב.

3) שמות יט,ו.

4) דברים כט,יד.

5) דברים כט,ט.

6) לקוטי תורה דברים מד,א.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2009 02:18 לינק ישיר 

עם-ישראל אינו מיעוט
כאשר יהודי קושר את עצמו עם הקב"ה - הוא מתקשר עם כל היהודים שבכל העולם ושהיו ויהיו בכל הדורות

ואת אשר איננו פה (דברים כט,יד)

בתחילת פרשתנו מספרת התורה על כריתת הברית שנערכה בין הקב"ה לעם-ישראל לפני הכניסה לארץ-ישראל. בתוך הדברים מדגישה התורה1: "ולא איתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת... כי את אשר ישנו פה... ואת אשר איננו פה".

בפשטות היה אפשר לפרש, שדברי התורה על מי ש"איננו פה" מכוונים לאותם יהודים שנעדרו משום-מה ממעמד כריתת-הברית. אולם אי-אפשר לפרש כן. בראשית הדברים נאמר במפורש: "אתם ניצבים היום כולכם"2, ואם-כן, איש לא נעדר ממעמד זה. על-כן מפרש רש"י, שהכוונה במילים "ואת אשר איננו פה" היא - "ואף עם דורות העתידים להיות".

מציאות אחת

מצאנו כבר בתורה3 דברים שנאמרו לדורות וכריתת ברית שנעשתה גם עם הדורות הבאים. החידוש כאן הוא בלשון שממנה משתמע, כי כריתת הברית עם הדורות הבאים הייתה בדיוק באותה עוצמה ובאותו דיבור ישיר, כפי שהייתה עם הדור שנכנס לארץ. בדיוק כשם שנעשתה כריתת הברית עם "את אשר ישנו פה", כך נעשתה עם "את אשר איננו פה".

ההסבר לכך טמון במהותו הפנימית של עם-ישראל. כל ההבדלים בין יהודי ליהודי, בין יהודי שישנו כאן לבין יהודי שיוולד בשנים הבאות, קיימים רק בחיצוניות הדברים, רק כפי שהדברים משתקפים לעינינו. לאמיתו של דבר, עם-ישראל כולו הוא מציאות אחת, יחידה אחת, גוף מאוחד שאינו ניתן לחלוקה כלל. מבחינה זו אין הבדל בין יהודי שחי לפני שלושת אלפים שנה ליהודי שחי היום - הם קשורים ומאוחדים זה עם זה ומהווים יחדיו מציאות אחת.4

העיקר האיכות

בדברים אלה טמונה תשובה נפלאה לאותם יהודים, שחסרים להם ההחלטיות והתוקף בקיום התורה והמצוות, משום שהדבר מחייב הליכה נגד הרוב, בעוד היהודים הם "המעט מכל העמים".5 ודאי וודאי שאין הם מוצאים בעצמם את הכוחות הנפשיים לצאת אל הרחוב, אל הזולת, ולהפיץ שם תורה ומצוות.

ובכן, זה שעם-ישראל הוא "המעט כל העמים", הרי זה רק כאשר אנו שופטים את הדברים על-פי אמות מידה כמותיות. הכמות קשורה בתנאי העולם המוגבלים, במקום ובזמן, ומבחינה זו אכן עם-ישראל הוא מיעוט. אולם אצל יהודי הרוחניות היא העיקר, והוא שופט דברים על-פי אמות מידה איכותיות; ומבחינה זו עם-ישראל "לא יספר מרוב".6

עוצמה בלתי-מוגבלת

כאשר יהודי קושר את עצמו עם הקב"ה, על-ידי קיום התורה והמצוות, העומדות מעל לזמן ומעל למקום - הוא מתקשר באמת ובפועל ובאופן ישיר עם כל היהודים שבכל העולם ושהיו ויהיו בכל הדורות. עוצמתו היא עוצמה של אין-ספור יהודים.

זו גם הכנה לראש-השנה - "אתם ניצבים היום כולכם" - להתאחד עם כל עם-ישראל, באחדות אמיתית. ועל-ידי-כך זוכים לכתיבה וחתימה טובה לכל אחד ואחת מישראל.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 266)

----------

1) דברים כט,יג-יד.

2) דברים כט,ט.

3) כגון בברית בין הבתרים שהייתה לזרעו של אברהם. ובדומה לזה גם בפרשת בחוקותי. וכן רוב המצוות, שהקב"ה ציווה על-ידי משה רבנו, היו לדורות.

4) ראה תניא פרק לב.

5) דברים ז,ז.

6) בראשית לב,יג.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2009 02:18 לינק ישיר 

לא להפריד בין ה'ספר' לבין 'התורה'

ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה (דברים כט,כ)

כאשר הקב"ה כורת ברית עם בני-ישראל, ערב כניסתם לארץ, הוא מזהיר אותם לשמור את דברי התורה ומצוותיה, ושלא לסור חלילה מדרך התורה. בהמשך נאמר, שאם יש בתוך העם מי שלבבו פונה מהקב"ה לעבוד עבודה זרה, כי-אז "והבדילו ה' לרעה... ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה".

גם בפרשה הקודמת מופיע אזכור של "ספר התורה", כחלק מפסוקי התוכחה. הקב"ה מזהיר, שאם יסור עם-ישראל מדרך התורה הוא ייענש ב"כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת".

היכן הפסיק

השוואה קלה בין שני הפסוקים מראה הבדל בולט: בפרשתנו נאמר "בספר התורה הזה", ואילו בפרשה הקודמת נאמר "בספר התורה הזאת". מפרש רש"י, שהבדל לשוני זה נובע מכך שבפרשתנו הדגש הוא על ה'ספר', וספר הוא לשון זכר ("הזה"), ואילו בפרשה הקודמת הדגש הוא על ה'תורה', והיא לשון נקבה ("הזאת").

הבדל זה עולה גם מעיון בטעמי המקרא. בפרשה הקודמת קובעים טעמי המקרא שיש לקרוא כך: "בספר, התורה הזאת" – הפסק בין "בספר" לבין "התורה הזאת". לעומת זאת, בפרשתנו "ספר התורה" נקרא כיחידה אחת, ולכן ההתייחסות אליו היא בלשון זכר ("הזה").

אין הבדל

בנקודה זו טמון רמז עמוק. "ספר" מייצג את התורה שבכתב, הכתובה בספר. "התורה" מייצגת את התורה שבעל-פה. יהודי נדרש להתייחס לתורה כולה כאל יחידה אחת, ובלא שיהיה בעיניו הבדל בין דברים שנאמרו בתורה שבכתב לדברים שנאמרו בתורה שבעל-פה.

גם במצוות התורה צריך שלא יהיה בעיניו הבדל בין מצוות שכליות ומצוות על-שכליות ובין מצוות 'קלות' ל'חמורות'. כך אמרו חז"ל: "אל תהא יושב ושוקל מצוותיה של תורה". ועוד אמרו: "הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה".

התבטלות לקב"ה

אבל אם חלילה מתחיל יהודי לעשות הבדלים בין דברי התורה ולומר "שמועה זו נאה וזו אינה נאה", הרי עבירה גוררת עבירה, והוא עלול להגיע למצב שהוא מפריד בין התורה שבכתב לתורה שבעל-פה; התורה שבכתב היא בעיניו עיקר והתורה שבעל-פה – טפל.

צריכים אפוא לזכור, שהפרדה כזאת בין ה"ספר" לבין "התורה" מביאה את הפך הברכה, כפי שמפורט בפסוקי התוכחה. יהודי צריך לבטל את רצונו לרצון ה', עד שאין בעיניו שום הבדל בין מה שכתוב "בספר" לבין דברים שנאמרו בעל-פה, ואפילו מה ש"תלמיד ותיק עתיד לחדש" – הכול בעיניו תורה אחת, תורתו של הקב"ה. גישה זו היא ההכנה הראויה לקראת ראש-השנה, ועל-ידי כך זוכים בדין ונעשית כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.

 (מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 108)





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2009 02:18 לינק ישיר 

הראש זקוק לרגל

פרשת ניצבים נקראת תמיד בשבת שלפני ראש-השנה, והיא בבחינת הכנה לקראתו. בתחילת הפרשה מודגשת האחדות היהודית. הפרשה נפתחת במילים "אתם ניצבים היום כולכם", ובהמשך מפרטת התורה את כל הסוגים שבעם-ישראל, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך".

אחדות אמיתית אין פירושה שהאחד מוכן לסבול את זולתו, אבל בה-בשעה הוא מרגיש את עצמו למעלה מזולתו. אחדות אמיתית משמעותה, שכל אחד ואחד מרגיש שהוא נזקק לזולתו ובלעדי הזולת הוא-עצמו אינו שלם. כשם שבאדם הראש נזקק לרגל, כך בעם-ישראל צריך מי שהוא בדרגת 'ראש' להרגיש שיש ביהודי שבדרגת 'רגל' מעלה מיוחדת שאין בו-עצמו.

מי הראש?

תחושה זו צריכה להיות אמיתית, והדבר אפשרי מכיוון שזו האמת. כשיהודי מחשיב את עצמו לאחד מ'ראשיכם' ואת הזולת לאיש פשוט, יש לברר תחילה אם אמנם זו המציאות. בדרך-כלל האדם נוטה להעריך את עצמו יותר מדרגתו האמיתית, ואת הזולת הוא מעריך בפחות מדרגתו האמיתית.

אך גם אם אמנם זו המציאות, והוא באמת בדרגת 'ראשיכם' ואילו רעהו הוא בדרגת 'רגל', עדיין אין ל'ראש' שלמות בלא ה'רגל'. יש דברים שבהם ה'ראש' נזקק לתכונותיו ולכוחותיו המיוחדים של ה'רגל', ומבחינה זו יש ל'רגל' יתרון על ה'ראש'. ממילא צריך היהודי לחוש באמת שהזולת עומד בדרגה גבוהה משלו.

ברית נצחית

בראש-השנה נוצרת 'כריתת-ברית' בין עם-ישראל לקב"ה, ולשם כך נדרשת אותה אחדות. לכן קוראים את פרשת ניצבים לפני ראש-השנה, כדי לתת לנו כוח להביא אחדות זו לידי פועל. הקריאה בתורה היא-עצמה מעניקה את הכוח שאכן כך יהיה.

למה זקוקים אנו לכריתת-הברית בראש-השנה? העניין יובן מכריתת-ברית בין שני אוהבים. לכאורה, אם הם אוהבים איש את רעהו, לשם-מה להם צורך בכריתת-ברית? הצורך נובע מהחשש שמא ייווצרו נסיבות או אירועים שיפגעו באהבתם ההדדית. במקרה כזה עלולה האהבה להיחלש ואף להיפסק. לכן הם כורתים ביניהם ברית, כדי להפוך את הקשר שביניהם לבלתי-תלוי בשום תנאים ונסיבות.

מידה כנגד מידה

כך גם בעניין האהבה שבין הקב"ה לעם-ישראל: בראש-השנה האהבה שביניהם חזקה מאוד, שכן עומדים אז לאחר העבודה של חודש אלול, המסירה את החטאים שיכולים להעלים את האהבה. אבל יש חשש שמא במשך השנה תיחלש האהבה או תיפגע. לכן הקב"ה כורת ברית עם בני-ישראל, כדי שאהבתם תהיה מוחלטת, למעלה מכל סיבות וטעמים.

כאשר יהודי מתעלה מעל השכל וההיגיון שלו, ומוכיח בפועל שאף-על-פי שהוא בבחינת 'ראש', בכל-זאת הוא מכיר במעלתו של הזולת שבבחינת 'רגל', והוא חש אחדות מלאה עמו –הדבר פועל שאף הקב"ה ינהג עמנו מידה כנגד מידה. פעולה זו מעוררת, כביכול, את הקב"ה להתקשר עם בני-ישראל קשר שלמעלה מטעם ודעת ולתת להם כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 398)





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > אקטואליה וחדשות > בחדרי חרדים > פרשת השבוע - ניצבים-וילך
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.