בית פורומים עצור כאן חושבים

כיצד מבקרין? על הזכות לביקורת מוסרית

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-12/10/2007 09:33 לינק ישיר 
כיצד מבקרין? על הזכות לביקורת מוסרית

באשכול על ישיבת ה'שבעה' עלתה נקודה שלענ"ד שווה דיון ישיר ומפורט יותר.
אישציפ כתב שם (עמ' 9):
בכל מקרה אני מסכים איתך שלעיתונאים או אחרים שאין מחויבות להלכה, או שיש ערעור על עצם ההלכה הזו באשר היא (ולא בהקשר לישומה כיום) , אכן אין מקוםאו זכות לבקר את המשפחה/הפוסק וכיו"ב בנידון דנן.
הוא טוען שאין למי שאינו כפוף להלכה זכות לבקר אותה.
משעניתי לו שאינני חושב כך, יש זכות לבקר אלא שהביקורת (הספציפית) ההיא אינה מוצדקת בעיניי, הבהיר (בתגובה גם לירוחם):
ודאי שהדבר ראוי לדיון ציבורי (הרי אני ואתה משתתפים בכזה, לא?) אלא שמי שרואה את עצם ההלכה הזו ואולי את עולם ההלכה בכלל כלא ראויה, דומני שצביעות או לפחות חוסר יושר  יהיה מצידו לבקר את מעשי האח, כאשר למעשה הבעיה שלו היא עם עולם ההלכה.
זכות משפטית ודאי שיש לו (וכאן גם תגובת מה לדברי ר' מיכי) זכות מוסרית מהותית לדעתי לא. (או לפחות באופן מוגבל)

השאלה אותה רציתי להעלות היא האם בכלל יש מצב שבו למישהו אין זכות מוסרית לבקר את השני. במקרה ההוא אני לא חושב כך, אבל השאלה היא עקרונית. ייתכן בכלל מצב כזה?
לדוגמא, בעבר היתה תחושה חזקה שיהודי התפוצות אינם יכולים לבקר את מדינת ישראל מפני שהם לא נושאים בתוצאות המדיניות שלה. לדוגמא, אם הם ממליצים לנו להגיע לפשרה עם שכנינו, הסיכון ממלחמה מוטל רק עלינו ולא עליהם. כיום הגישה מעט שונה, ואכ"מ (זו רק דוגמא לצורך הדיון).
דוגמא נוספת היא ביקורת על התנהגות של אדם כלשהו בשואה. על כך תמיד התחושה היא שאין לדון אדפם עד שנגיע למקומו (או לפחות נוכל לדמיין את המצב ההוא, ומה אנחנו היינו עושים במצבו).
מאידך, מדוע ביקורת מוסרית דורשת תנאים כאלה? גם אם אני הייתי פושע בכך בעצמי, עדיין אין זה אומר בהכרח שההתנהגות ההיא אינה ראויה לביקורת מוסרית.
למעשה הדיון שלנו כאן עוסק בכלל 'קשוט עצמך תחילה'. אך גם הוא לא מובן, בדיוק על רקע זה, אלא אם רואים בו המלצה טכנית (שאם לא תקשוט עצמך לא יקבלו ממך את הביקורת. אבל אז השאלה היא באמת למה לא יקבלו?).
אבל דומני שמדובר כאן בטענה ששייכת לספירה המוסרית ולא הטכנית-טקטית. וגם אם מעלים את הטיעון הטקטי (לא יקבלו ממך), זוהי אינדיקציה לרובד המהותי (שהרי מה שלא יקבלו ממך זה בדיוק מפני שיש אצל הנחה מובלעת של 'קשוט עצמך תחילה', וכנ"ל בסוגריים הקודמים).

אציג כאן לפתיחה, הרהור ראשוני שעלה בי בעניין זה.
כל שיפוט מוסרי מכיל גם רכיב של הערכת מציאות. לדוגמא, מי שמבקר את מדינת ישראל על מדיניותה ודורש ממנה להגיע לפשרה עם שכניה (אני מדבר על דרישה שהיא על בסיס מוסרי, לא פרגמטי), בעצם אמר שזוהי דרישה ראויה שהאדם הסביר צריך לעמוד בה. שהרי ברור שיש בכך גם נטילת סיכון מסויים, והשאלה היא האם ניתן לדרוש מאדם ליטול על עצמו סיכון כדי לעמוד בסטנדרט מוסרי כזה. רמת סיכון גבוהה מדי, פירושה שלא ניתן לדרוש ממנו דרישה כזו (אדם לא מחוייב להתאבד, או אף להיכנס לספק פיקו"נ, בכדי להציל את חיי חברו). מה יקבע האם ומתי הסיכון הוא גבוה מדי? מסתבר שיהיה זה מבחן האדם הסביר.
כעת כשנתייחס לביקורת המוסרית אנו רואים שהיא מכילה שתי טענות:
1. המוסר מכתיב לעשות צעד X.
2. אמנם הצעד כרוך במחיר, אך לדעת המבקר המחיר מצדיק את הביקורת. כלומר האדם הסביר יעמוד בדרישה כזו.

הקביעה הראשונה היא בעלת אופי נורמטיבי-ערכי מובהק, אך הדרישה השנייה היא הרכיב המציאותי שבטיעון המוסרי, או בביקורת המוסרית. יש לקבוע מה יעשה אדם סביר במקרה כזה. [וכאן אולי מקום לחלק בין טיעון מוסרי לבין ביקורת מוסרית. אולי ניתן לטעון 'אקדמית' שכך ראוי לנהוג, גם בלי לקשוט עצמי תחילה. אך לפי בעלי גישת 'קשוט עצמך תחילה' ברור שלבקר מישהו שלא עושה כך, לא ניתן].
והנה ההרהור שלי: הגישה של 'קשוט עצמך תחילה' מתייחסת אך ורק לרכיב השני. המבוקר אומר למבקר: אולי אתה צודק בטענה המוסרית שלך (1), אבל אני לא חושב שהאדם הסביר צריך ליטול על עצמו, או שבפועל הוא נוטל על עצמו, סיכון ברמה כזו כדי לממש את הצו המוסרי שהצגת בסעיף 1 (ברור שרמת הסיכון שיש ליטול היא בפרופורציה לעוצמת הכשל המוסרי). והא ראיה, אתה עצמך אינך נוטל את הסיכון הזה (לדוגמא, מי שברח מהארץ כדי לא להסתכן). או לפחות אין ראיה שאתה עצמך היית עומד במבחן הזה (למי שסתם לא עלה לארץ).
הוא הדין לגבי ביקורת על השואה.

מה לגבי הביקורת על פסק הרב אלישיב? שם עלתה טענה שמי שלא נאמן להלכה אינו יכול לבקר את נאמניה. כך גם הסביר אישציפ את טענתו לאחר ההבהרה שהוא נתן. אך דומני שזוהי טענה מסוג שונה לגמרי, ואין לערבב בין שתי הטענות. בבסיס הטענה הזו עומדת האמירה הבאה: לא שאין לך זכות, אלא שביקורת מוסרית יש לערוך לשיטת המבוקר ולא לשיטת המבקר (ועל כך התקומם שם מייציצנו). די לי להראות שזוהי טענה שונה, ולכן לא אעסוק בה כאן. היא בהחלט שווה אשכול נרחב לעצמה, וביחד עם האשכול הזה הם יצטרפו לתורת הטיעון והביקורת המוסרית שעתידה להתפתח בעז"ה כאן בהאי אתרא קדישא.
גם דברי מו"ל באשכול ההוא ראויים לאשכול נפרד, שיצטרף גם הוא לעץ האשכולות על הביקורת המוסרית, ואכ"מ.


_________________
 

_________________

 



תוקן על ידי mdabraham ב- 12/10/2007 9:38:44

מיכי




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/10/2007 20:56 לינק ישיר 

כבר כתבתי לא"צ  כי באותו רגע שהפסיקה, האמירה, היא נחלת הכלל, והפוסק  דואג או נחה דעתו מזה שהפסיקה תפורסם או פורסמה, אין בל מניע מוסרי  לדון בה. אם כפרט מותר לי להגיד לפוסק "הורני מהיכן  דנתני," תורה היא ואני רוצה לדעת אולי טעית בדבר משנה?.
כך מותר לציבור לשאול ולבקר- לאחר שדאגו שהציבור ידע, כבוד הרב- האם דין נכון דנת?

כל איש ציבור- הרוצה לשרור על הציבו, או להבחר על ידו. מותר וחובה לבקר אותו

_________________

מודה ועוזב




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/10/2007 22:42 לינק ישיר 

הרב מיכי,

ביקורת - תוכחה.

כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע.
ביקורת קנטרנית שאין המבוקר רואה בה תוכחה אמיתית, לכאורה אינה לגטימית.
ביקורת מאדם 'קטן' לאדם 'גדול' אם בידוע שלא תתקבל לכאורה ג"כ מיותרת.

לפעמים צריך לומר ביקורת לא בתורת תוכחה לאדם מסויים אלא בשביל הכלל. גם אם האדם שעליו נמתחת הביקורת לא יקבלה, אחרים ילמדו ויסיקו מסקנות מהביקורת הנ"ל. במקום כזה ייתכן שצריך להוכיח אע"פ שהתוכחה לא תשמע ותתקבל ע"י המבוקר.

אמנם בביקורת כזאת שהיא מטבע הדברים ביקורת ציבורית, יתכן שאותו אדם שמבקרים אותו ישנה דרכיו מחמת לחץ ציבורי אפילו שלא מקבל את הביקורת כלפיו.

שאלתך מתי אדם צריך לקבל ביקורת אינה בעלת תשובה חד משמעית. הרי אדם נוגע בדבר ואם הביקורת 'תעצבן' אותו הוא לא יקבלה. אלא שצריך לקבל כל ביקורת שמקניטה? גם זה לא כלל נכון לא מחייב שביקורת כזאת היא בהכרח נכונה.

כנראה שאדם צריך להשתדל להיות אמיתי בעיני עצמו ולהיות כמה שיותר אובייקטיבי לגבי הנאמר אליו ולגביו.

ביקורת שודאי צריך לנסות ולקבל היא ביקורת שניתנת מאדם המוערך (רבו, הוריו וכו')  או מחבר שניכר וידוע שמנסה לסייע ולעזור.

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/10/2007 10:56 לינק ישיר 

דומני שדברי לא הובנו באופן מדויק,
טענותי הם:
1. מי שרוצה לבקר את ההלכה יכול עקרונית (אני מתכוון ליכולת אתית, ברור שמשפטית הוא יכול, והלכתית אני לא יודע מה דינו ואכ"מ לדון בדבר) גם אם אינו מקיימה, ובלבד שיבקר באופן עניני. (ורצוי שיבין גם את הנושא אותו הוא מבקר באופן בסיסי)
2. לא ראוי/הגון לבקר את פלוני אם נוהג כהלכה, כאשר בעצם הביקורת היא כנגד ההלכה. (במקרה כזה אפשר לבקר את ההלכה אבל לא את פלוני) 
3. אם סבורים שפלוני נהג שלא כהלכה ושלא כראוי (אתית) , אפשר ואולי חובה לבקר אותו.
        ובהקשר ממנו הדברים נלקחו, סברתי שאלו שהשתייכו לקטגוריה 2 נהגו שלא כראוי (אתית),
            לעומת אלו שנשתייכו לקטגוריה 3 שנהגו כראוי.
                מקוה שעכשיו הדברים ברורים יותר. (וגם אנסה לחשוב מעט אם יש לי מה להוסיף ענינית לדיון הזה)

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-14/10/2007 14:02 לינק ישיר 

כל ההודעות עד כאן לא עסקו בנושא האשכול.
אני לא מדבר מתי הביקורת מעצבנת, ומתי טכנית ייתכן שהמבוקר הסביר לא יקבל אותה. אלא האם יש סייגים מהותיים על הזכות המוסרית לבקר?

_________________

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/10/2007 14:37 לינק ישיר 

רב מיכי
כתבתי ואכתוב שוב ליתר תוקף-
אין כל סייג מוסרי הילכתי ואנושי. לבקר. מדובר כמובן בבקורת על אמירות שנוגעות לך-אתה הציבור
ואתה הפרט,
ואין אדם העומד מעל ביקורת. ואפילו אלוקים עומד תחת ביקורת- ראה אברהם- השופט כל הארץ לא יעשה משפט, וראה משה-  למה הרעות לעם הזה וכו וכו.

תיקון טעות: אין למתוח ביקורת אפילו ברמז- על מוחמד- ועל הגדויילים של היום, וגם לא של אתמול.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/10/2007 22:43 לינק ישיר 

כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע.

כמובן יש אנשים שיודעים להשמיע דברים שאינם נשמעים, ומנגד, יש האומרים דברים הנשמעים באופן שאינו נשמע. וכל מקרה לגופו.


תוקן על ידי מיכההמרשתי ב- 14/10/2007 22:48:16




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-15/10/2007 15:44 לינק ישיר 

לב,
אני לגמרי מסכים לדבריך. כשדיברתי על ההנחה 2, לא התכוונתי לנתק בינה לבין הספירה של המוסר. גוף טענתי היה שאם הדבר לא ישים (אצל האדם הסביר) אז הוא גם לא נדרש.
לגבי התוספת שבסוף על 'קשוט עצמך', תחושתי היא שזה עדיין לא ממצה את העניין. איכשהו בכל ביקורת ישנה תחושה של 'קשוט עצמך', ובאמת שאלתך טובה: מדוע שלא אוכיח את עניין האדם הסביר ממישהו אחר? מדוע דווקא ממני עצמי?

_________________

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-15/10/2007 15:57 לינק ישיר 

"הוכח תוכיח את עמיתך" פירשו חז"ל "עם שאיתך בתורה ומצוות", כלומר, מצוה להוכיח רק אדם שנמצא עמך, שאתה קרוב אליו מבחינת ההשקפה לגבי תורה ומצוות.

אמנם, זה מתייחס רק למצוות תוכחה, לא לזכות המוסרית להוכיח.

לי נראה שתמיד יש זכות להוכיח (אני לא מכיר שום איסור מהותי על כך), ותמיד צריך להתייחס לתוכחות ולראות מה אפשר להפיק מהן, גם אם הן נאמרות ממישהו רחוק מאד שבכלל לא דומה לנו ולא מבין אותנו. "מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי".




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-15/10/2007 16:55 לינק ישיר 

אראל

 ערכין דף טז:  אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח

_________________

מודה ועוזב




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-15/10/2007 19:39 לינק ישיר 

ביקורת מוסרית- ציון של מעשה או אופן התנהגות מסוימים במציאות כרעים.

נראה לי שיש לנסח את שאלת האשכול:
מתי אין לבקר ביקורת נכונה? שהרי ברור שאין לבקר ביקורת שאינה נכונה, וזו הבעיה עם רוב הביקורות בעולם. מה זה "נכונה" זו כמובן השאלה הכללית של האתיקה ולא שאלת אשכול זה.

תשובתי הבסיסית היא: אין לבקר. שאלת הביקורת תלויה הרבה במטאפיסיקה שבה אדם מחזיק. מי שמחזיק במציאוצת אובייקטיבית "קשה" כמו ר' מיכי, לא יראה בעיה אם הביקורת מעצם היותה ביקורת, שהרי הרע כבר קיים "שם" והמבקר רק "חושף" אותו. לעומת זאת אם העולם הוא לשוני, תרבותי, וסובייקטיבי, כפי שאני מניח, הרי מידת "קיומו" של דבר תלויה במידת נוכחותו במארג התרבותי והסוביקטיבי הכללי. ממילא עצם הביקורת מעצימה אותו, ולעומת זאת לימוד זכות מעצים את הטוב. כך למשל אין ל"בקר" מכחישי שואה- לא רק מהסיבה הטכנית שזה מעלה את דעתם לכותרות ונותן להם הזמנות להתבטא, אלא גם כי אין סיבה לתת לרשעות מקום בעולמי שלי. (גם הסיבה הטכנית היא למעשה הרחבה של הסיבה הסובייקטיבית מהסובייקט הפרטי לסביבה התרבותית כולה).

מתי בכל זאת יש לבקר? כאשר יש למעשה הביקורת גם ערך חיובי מספיק העולה על הערך השלילי האינהרטי שלו, ערך כזה יכול להיות משני סוגים:

א. תיקון- ציון השלילה יסייע להפסקתה. ב. הבנה- ציון השלילה יסייע להבנתנו את העולם, הכוללת גם הבנה במונחים מוסריים. אתה מראה צד רע שאינו מובן מאליו לנמען שלך והוא לא היה חושב עליו בעצמו. בביקורת כזו שיש בה "הברקה" אינטלקטואלית, מוצאת בד"כ צד רע בעניין שרובו טוב, שהרי הרע הפשוט כבר מובן ואינו חידוש. למשל : "נכון שחברה זו וזו תורמת למטרות חברתיות, אך שים לב שזה אמצעי להסוות כיצד הם מנצלים ילדים בסין".

נראה לי שיש  שלושה תנאים לביקורת והתנאים הם הכרחיים ולא מספיקים , כלומר תתכן ביקורת המקיימת אותם, אך לא במידה מספקת כדי להיות מוצדקת לאור השיקול הכללי לעיל.

א.תוכן: הביקורת צריכה להציע אלטרנטיבה . ציונו כרע של מה שאין אלטרנטיבה ברורה עבורו הוא סתום ולא מעורר שום הבנה חדשה ובודאי שאינו מתווה  דרך תיקון. אין ביקורת מטופשת יותר מהביקורת של אסכולת פרנקפורט ודור 68 על החברה המערבית  הבורגנית:  ביקורת שהמסר שלה הוא: 'עכשיו כל כך גרוע שאי אפשר אפילו לדמיין את ה"חברה הטובה", נהפוך הכל ואז נראה מה אפשר ליצור'. אין זה אומר שהשאיפות צריכות להצטמצם ביעדים ברורים ומוגדרים – אני שואף לתחיית המתים, ולהארת אור הלבנה כאור החמה, למרות שאני לא סגור מה זה בעצם.  אך שאיפות כאלה יכולת רק להיות בסיס לצפייה אופטימית לעתיד, ולא לכונן ביקורת מעשית על ההווה.

ב.נמען: הנמען בביקורת מוכוונת תיקון- צריך להיות פושע שיש סיכוי כי יתקן את דרכו עקב הביקורת, או לחילופין אדם ישר שעלול להדרדר אל העוון והפשע לולא ישמע את דברי הביקורת- כמובן שהנמען האחרון יכול להיות גם המבקר עצמו, המחזק את עצמו. ממילא הנמען לא יכול להיות רחוק מדי- כי אז הוא לא ישפע מהביקורת וגם אין חשש שנדרדר אליו. כך, אפשר לבקר את בוש על שאינו מפציץ את איראן, אך אין שום עניין לבקר את אחמדניג'אד ואת עוצם רשעותו.  הנמען בביקורת מוכוונת הבנה- צריך להיות מישהו בעל עולם מושגים קרוב לשלך שתוכל להאיר לו נקודה חדשה.  כך ששוב הנמען אינו יכול להיות רחוק מדי. 

ג.מוען: ביקורת, גם נכונה היא בד"כ אמצעי לחיזוק האגו של האדם על חשבון אחרים, באשר היא מגלה כמה הוא כבר מוסרי, שהרי הוא יודע לבקר. כך שכרה של הביקורת כלפי הנמען יצא בהפסדה כלפי המוען, הנוסף על ההפסד האינהרטי לכל ביקורת כמצוין לעיל. המבקר צריך לוודא שהמניע שלו ענייני ולא גאוותני, בעיקר ע"י בחינת השאלה עד כמה הוא פתוח לביקורת מאחרים- בנושאים מוסריים בכלל, ובנושא הנדון בפרט, ועד כמה הוא עצמו מבקר את עצמו.

כמדומני שרוב השחי הציבורי, הפוליטי, והתקשורתי, אינו עומד בתנאים הנ"ל. לדוגמא הביקורת על הרב אלישיב עומדת אך ורק בתנאי א'- היא מציעה למשפחה לשבת שבעה. לגבי ב'- היא  אינה מכוונת לאף אדם שיכול לתקן את דרכו, או להימנע מנפילה ל"אכזריות" כזו של הרב אלישיב. כמו כן אין בה שום הארה אינטלקטואלית- בעל עולם ערכים הומניסטי לא הלכתי היה שם לב לרע שבכך גם בלי עזרת המבקרים. לגבי ג'- עד כמה המבקרים מקבלים בחייהם הפרטיים ביקורת על אופי יחסיהם המשפחתיים? באמת אין לי מושג.

שאלה: האם יש גורמים מבניים, לכך שהשיח הציבורי לא עומד בתנאים הללו?



תוקן על ידי nmzilber ב- 15/10/2007 19:49:03




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/10/2007 10:54 לינק ישיר 

ירוחם: אכן יש מעט מאד אנשים שיודעים להוכיח, ובכל זאת, אנשים שחשוב להם להשתפר ולהתקדם, ישמחו לקבל תוכחה גם ממי שאינו יודע להוכיח.

אמנם, יש גם מעט מאד אנשים שיודעים לקבל תוכחה, ולכן יש להיזהר שלא להוכיח אנשים שלא מכירים, כדי שלא לגרום למריבות וכעס. אבל זה, כאמור, לא מתייחס לשאלת הזכות המוסרית, רק לשאלת הכדאיות.




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-16/10/2007 12:16 לינק ישיר 

זילבר,

"תשובתי הבסיסית היא:  אין לבקר. שאלת הביקורת תלויה הרבה במטאפיסיקה שבה אדם מחזיק. מי שמחזיק במציאוצת אובייקטיבית "קשה" כמו ר' מיכי, לא יראה בעיה אם הביקורת מעצם היותה ביקורת, שהרי הרע כבר קיים "שם" והמבקר רק "חושף" אותו. לעומת זאת אם העולם הוא לשוני, תרבותי, וסובייקטיבי, כפי שאני מניח, הרי מידת "קיומו" של דבר תלויה במידת נוכחותו במארג התרבותי והסוביקטיבי הכללי. ממילא עצם הביקורת מעצימה אותו, ולעומת זאת לימוד זכות מעצים את הטוב. "

איני מסכימה שהמחלוקת היא בין העמדה ה"מיכיאית" לבין זו ה"סובייקטיביסטית". גם לשיטתך, אפשר לטעון ש"חשיפת" הטעון תיקון (ולפיכך גם ראוי לביקורת) ואפילו "יצירתו" (ע"י מילול), הן הכרחיות למארג התרבותי (הכללי והאישי), שכן אדם או קהילה אינם יכולים להתקיים באופן שלם ונכון ללא ביקורת כלשהי (שאפשר לדחותה או לאמצה, ובכל מקרה להתמודד עימה). ביקורת היא האופן שבו אדם או קהילה בוחנים עצמם במרחב שבין המצוי לרצוי. בדיקה כזו יש בה אולי סיכון של הנכחת התסכול, אבל גם  סיכוי לשיפור, תיקון והתקדמות. זהו מבט במראה כדי לבחון מי אני ולשאול את עצמי שאלות על טיבי. בלא ביקורת אני נשארת תקועה במקום לעולמי עד. איני חושבת שאפשר לקיים חברה אנושית על בסיס כזה (וגם לא חיים פרטיים).

[מעבר לזה, גם מי שטוען שהעולם "סובייקטיבי", יהיה חייב להסכים (נדמה לי) שהעובדה שלא ממללים או מגדירים באופן כלשהו רצח נשים בידי בעליהן, אינה גורמת לו שלא להתקיים. מה שגורמים אי ההגדרה ואי המילול הוא לעיוורון כלפי המציאות (ובמובנים רבים גם לתקיעוּת האמורה לעיל, כיון שכל זמן שאתה עיוור לבעיה גם אינך מסוגל לתקן אותה). בדיוק בשביל זה קיימת ביקורת - היא מעלה את העיוורון שלנו לרמת מודעות כזו שאינה מאפשרת לו עוד להתקיים. אחרי שנאמרה הביקורת, אנחנו יכולים לבחור מה לעשות במודעות הזו - לדחותה מחמת שאינה רלוונטית (או שאינה אמיתית לטעמנו); לדחותה מחמת שאינה נעימה לנו; לחבקה בחום אל ליבנו ולהישבע להשתנות; וכו' וכו' - אבל להתעוור שוב זה בלתי אפשרי.
אולי זו התשובה שלי לשאלה (שלא נשאלה כאן), מהי ביקורת טובה - זו שלאחריה איני עיוורת יותר, לפחות בנקודה מסויימת (גם אם הפיקחות אינה נעימה לי ואפילו מדכאת).]




ולשאלתו של מיכי -
קשה לי לענות באופן עקרוני. ברמה האישית נראה לי שאני מצפה ממי שמבקר שיעשה זאת מתוך הכרות עם "המבוקר". אני חושבת שזה יהפוך את הביקורת לרצינית יותר ויאפשר למבוקרים לשמוע אותה (גם אם אינה נעימה לאזניהם). כלומר, ביקורת מחייבת לטעמי סוג של קרבה. גם כשאני מבקרת את הנאצים או את המשתפים איתם פעולה, אני חייבת לבקר אותם מתוך רגש של קרבה - נניח, גם אני וגם הם בני אדם - ואפילו תחושת הזדהות בסיסית, שאם לא כן אין לביקורת שלי שום רלוונטיות למבוקרים או לי עצמי, אם אני מבקשת להשתמש בביקורת שלי על אחרים כאמצעי לתיקון עצמי (להלן).

לדורשים מן המבקרים להיות "מושלמים" (לפחות בתחום אותו הם מבקרים) -
אני חושבת שיש כאן פספוס של נקודה חשובה. ביקורת על אחרים היא הרבה פעמים כלי עזר לתיקון שלי עצמי. אם אני מבקרת מישהו על גזענותו, סביר מאוד שזו תכונה או עמדה שאני מכירה מעצמי והיא בעייתית בעיני. לפעמים קל יותר לראות את הדבשת שעל גב הגמל השני, ובאמצעות חשיפתה והדיון עליה להתמודד גם עם זו שעל גבי שלי (לא צריך להגזים בהפשטה ולדרוש מעתה שכל מי שנאבק בשחיתות הוא מושחת בעצמו וכו'. לפעמים הקישור בין מושא הביקורת למבקר הוא עמוק יותר ופשטני הרבה פחות). דומני שמבקר שאינו מודע לכלל לדבשת שעל גבו, גם ביקורתו רצינית פחות, ומאליו גם מושכת פחות להקשבה. לענ"ד, מי שחושב שהוא מושלם לא יוכל לתת ביקורת טובה ובונה, ודבריו ממילא יישמעו פחות.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/10/2007 12:31 לינק ישיר 

.



ביום חמישי אחד, ניפיתי קמח. המסתי שמרים במים חמימים, הוספתי קומץ סוכר חום וכיסיתי. לאחר זמן, הוספתי מעט קמח מנופה, בחשתי היטב והנחתי בפינה חמימה למשך הלילה.
למחרת, השכם בבוקר, הוספתי קמח, בחשתי, עירבתי, לשתי ועיסיתי.

לאחר שהבצק תפח יפה, הומלח ותובל, גולגל והושטח - ובקיצור - עבר התעללות מהוסג שאם היה הבצק ילד ד"ר קדמן כבר היה תולה אות נבלתי בכיכר העיר עד הערב השמש - אפיתי שתי חלות לתפארת.

הריח התפשט מחרכי התנור אל המטבח, ומהמטבח לשאר הדירה, ויש רגליים לשמועה שאף חתולי החצר הבינו כי משהו משובח נאפה בתנורו של המואדיב.



הילדה הראשונה שטעמה, היללה בהתלהבות וביקשה עוד. ילד אחר, הביע התעניינות נימוסית, אכל מתוך התחשבות את שהוצע לו - והמשיך לשחק.

אבל הילדה החצופה מכולן, טענה שזה "לא טעים לי".

מה ???

פישרית קטנה שמעולם לא הפרישה חלה בעצמה עדיין, שאינה יודעת מאומה על שרשרות גלוטן, הפרשת גזים על ידי שמרים ומהי לישת-יתר, תעז להביע ביקורת על ככר שאפיתי במו שתי ידי המיומנות?


"לא טעים לי" היא אומרת! 









הערה:
במציאות הכל נטרף. נטרף מוקדם מדי. ילד אחד נשלח אחר-כבוד אל החנות כדי לקנות לחמניות לטובת לחם-משנה.







דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/10/2007 10:59 לינק ישיר 


שתי נקודות לסוגיית הביקורת:


נקודה מס' (1) 
ביקורת חברתית-מוסרית (שבה בעיקר ביקש מרא דאשכולא לדון) כוללת בתוכה משהו כמעט פרדוקסלי: מצד אחד, המבקר בא לשנות את ערכיה של החברה; מצד שני, כשהוא מראה את פגמיהם של ערכים אלה הוא פונה אל ערכים אחרים של החברה, בדרך כלל ערכים 'גבוהים' יותר, שהערכים המבוקרים סותרים אותם (ודוק: אייני מדבר רק על ביקורת של ערכיםבפועל באמצעות פניה אל ערכים אידיאליים, אלא גם על הערכים האידיאליים גופם). אם, נניח, אבוא לבקר מחר בבוקר את ערך השוויון - בלי ספק פרה קדושה בחברה המודרנית - מן הסתם אציג אותו כפסול משום היותו פוגע בערכים אחרים, כגון צדק או חירות או שגשוג תרבותי או מה שלא יהיה (תירגעו, אלה רק דוגמאות...). סביר להניח שאנסה להראות (א) כי ערכים אלה חשובים יותר - [טיעון נורמטיבי]  ו(ב) כי הם אכן נפגעים בשל דוקטרינת השוויון הנוהגת בחברתנו [טיעון עובדתי - ועיין הודעת הרב מיכי בפתיחה].  כאשר סבונרולה בא לתקן את ערכי החברה הפלורנטינית של ימיו, הוא בשם הערכים הדתיים של שומעי לקחו. וכך הלאה. הכמעט-פרדוקס הוא כדלקמן: אם אתה סבור שערכיה הפוזיטיביים של החברה מחייבים - קבל גם את הערכים ה'נמוכים' שנגדם אתה טוען; ואם אתה סבור שאינם מחייבים - דחה גם את הערכים ה'גבוהים' שבשמם אתה בא לתקן את הנמוכים! - ואפשר לתרץ, ואכמ"ל.


ולעניין אחר - עד כמה יכולה מערכת תרבותית אחת לבקר מערכת תרבותית אחרת, שאינה שותפה לערכיה? שאלה זו עלתה בעקבות טענות מייציץ כלפי, ולפיהן אני "מתיר" לחברה החרדית לבקר את החברה המערבית ולהצליף בה מתוך ערכיה הלא-מערביים, ואילו כאשר החברה מערבית מבקרת את החברה החרדית מתוך ערכיה שלה (כדוגמת מקרה האבלות על ישראל סגל)  - אני כביכול מזדעק ואומר שיש כאן נסיון של כפייה ערכית מצד הרוב על המיעוט. הוא אף הצביע בצדק על כך שאינני נוקט נימה מגוננת שכזו על תרבויות מיעוט אחרות, ועל כך שלמראה רצח על כבוד המשפחה לא אטען מן הסתם שיש להכיר בכך על רקע הערכים התרבותיים של המוסלמים, כי אם אפנה אל מוסכמות "אוניברסליות" (כלומר מערביות, של החברה השלטת).  ובכן,

נקודה מס' (2)
ברור לי כשמש שאין סימטריה בין תרבות הרוב לתרבות המיעוט. לתרבות המיעוט יש יותר "פריבילגיה" לנקוט עמדה מתגוננת ומסתגרת מאשר לתרבות הרוב. זה לא רק מתוך גישה של "אפלייה מתקנת" (איכס...) ולא רק מתוך חיבת האנדרדוג, אלא גם ובעיקר מטעמים של יושר אינטקלטואלי: "הכח משחית" ותרבות רוב שנהנית יותר מדי מעצמה ואיננה קשובה לביקורת עלולה בנקל להישחת, ולפיכך הביקורת עשויה לשפר אותה, ובטווח הארוך - לחזק אותה. החשש שהיא תיבלע כליל אל תוך תרבות המיעוט - אפסי. מנגד, תרבות מיעוט החושפת עצמה לביקורת של תרבות הרוב עלולה בהחלט להיחלש במידה ניכרת, ובמקרים קיצוניים אף להיעלם, לכן הסתגרותה ראויה יותר להצדקה (אם כי גם כאן יש סייגים, ואאריך בהמשך). על כולם יש להביא בחשבון את כל אותם מרכיבים לא-אינטלקטואליים של המאבק: אין איזון בכוחות לא מבחינת כלי הביטוי, לא מבחינת הפיתויים המאוד-לא-אינטקטואליים שבצד הטיעונים האינטלקטואליים - ועוד. 
אכן, הביקורת המשכנעת ביותר והחביבה עליי ביותר היא הביקורת 'לשיטתך', כלומר, זו המראה למבוקר את הכשל שבטעיונו או בהתנהגותו מצד תפיסתו-שלו. יש בכך גם ערך רב מבחינת הנקודה הראשונה (דלעיל) ומבחינת חשיפתן של צביעויות. למרבה ההפתעה (או לא), 'יתד נאמן' ה"מסתגר" מצטיין בכך הרבה יותר מ'הארץ' ה"פתוח".
ולבסוף, אינני סבור שלחברת הרוב אין זכות לכפות את ערכיה. אדרבא, יש ויש - במיוחד במדינה שיש בה חופש הגירה. אך גם כאן, הביקורת איננה מצד זה שרצח על כבוד המשפחה איננו ניתן להצדקה - שהרי הוא ניתן להצדקה במערכת-האמת האסלאמית המסורתית, ואינני יכול לדון "מבחוץ" מערכת שאינני שותף למקורות-האמת שלה; אלא מצד זה שבחברה נתונה יש מערכת שלטת, ויש מערכות נשלטות - ואין מנוס מכך. היכן שיש פגיעה בלתי-נסבלת בערכיה של המערכת השלטת - היא חייבת לכפות את ערכיה, כדי לאפשר קיום נורמטיבי משותף בחברה, אלא שאני מציע שלא לעשות שימוש אינפלציוני במונח "בלתי-נסבלת". וברור שהדברים נתונים לשיעורין, וברור שהגבולות האפורים נרחבים, וברור שהמדד הוא במידה רבה סובייקטיבי ויחסי (לפי ערכי חברת הרוב) ולא ואבייקטיבי או מוחלט.

מתנצל על האריכות ועל טעויות ההקלדה שישנן מן הסתם (לא היה לי זמן להגיה).

_________________

 



תוקן על ידי אידך_גיסא ב- 17/10/2007 10:59:33

אידך גיסא




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > כיצד מבקרין? על הזכות לביקורת מוסרית
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר