בית פורומים עצור כאן חושבים

ענווה וגאווה

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-7/4/2008 20:53 לינק ישיר 
ענווה וגאווה

מהי ענווה? מהי גאווה? האם יש גאווה מותרת? איך יתבארו סיפורים וציטוטים המראים כי גדולי ישראל הרשו לעצמם להתבטא בגאווה?

 

כאן המקום לדון בכל השאלות האלו.

 

אני מציע את חוות דעתי על הנושא. אבל איני מתיימר להציע סיכום ממצה ואני גם ער לכך שיתכן שיש מקורות רבים שנעלמו ממני, ואת הדברים ניתן לפרש בפרשנויות אחרות. יבואו אחרים ויוסיפו.

 

תוכן הענינים: הבהרת מונחים, טענה היסטורית, ניתוח דוגמאות, הצעת תזה אישית, ואני מרשה לעצמי לסיים בציטוט מהרמב"ם.

 

 

הבהרת מונחים

 

המונח "גאווה" משמש אצלנו בשני שימושים שונים. נקרא להם חיצוני ופנימי.

 

א. גאווה חיצונית

 

זוהי גאווה ביחס לזולת. האדם הגאה הוא מי שמראה יחס מתנשא כלפי אחרים.

האם יש צורך בדוגמאות?

 

כאשר מאשים קורח את משה ואהרן בהתנשאות על קהל ה', כוונתו לגאווה במובן זה. לפי טענתו, משה מזלזל בשאר בני אדם, מתעלם מהם, מרצונותיהם. מכתיב להם תכתיבים. אינו מקשיב להם. מדבר אליהם כאילו הם חייבים לו וכיו"ב.

(זו האשמת שווא, אבל היא ממחישה את הנושא שלנו).

 

אולי אפשר לעשות רשימה של סימני הגאווה. האדם הגאה:

אינו מקשיב לאחרים.

כופה עליהם את דעתו.

מראה בהתנהגותו ודיבורו שהוא טוב מאחרים והם פחותים ממנו.

 

ב. גאווה פנימית

 

הגאווה הפנימית היא בין האדם לבין עצמו. או, אם נעדיף לנסח זאת, כך, בין אדם לבין קונו.

הגאווה הזו היא התחושה שהאדם מחזיק מעצמו. "מי אני ומי כמוני".

 

דוגמא לדבר

 

ישעיהו פרק יד פסוק יג

 

ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי ואשב בהר מועד בירכתי צפון:

 

זו לא דוגמא כל כך טובה, מפני שההקשר מלמד שהנידון של הפסוק (שיש מחלוקת לגבי זהותו) ביקש להשיג דברים בפועל שלא היו ראויים לו, והגאווה שלו בהחלט לבשה ביטוי חיצוני, עד כדי "לכבוש את העולם".

 

דוגמא טובה בהרבה היא זו המיוחסת לאחד מאבות החסידות. הלה (איני זוכר מיהו) אמר: כדי להתגאות אין צורך במאמץ רב. מספיק שאדם ישכב במיטה ויהרהר לעצמו כמה הוא מיוחד. (פרפרזה שלי. איני זוכר את הלשון המדוייק).

 

כלומר, הגאווה הזו היא בתוך תוכו של האדם.

 

 

מבט היסטורי

 

איזה מקום יש לגאווה במקורות שלנו? בתנ"ך? בתלמוד ובמדרשים? בספרי הראשונים? ובדברי האחרונים?

 

הרושם שלי הוא שהגאווה הפסולה שעוסקים בה – עד לימי האחרונים, כגון בעלי המוסר ואבות החסידות – היא גאווה חיצונית.

 

כיון שיתכן שאני טועה, אשמח לראות דוגמאות נגדיות!

 

אולם נראה שהתלמוד, במקומות שהגאווה היא נידון, עוסק בגאווה כלפי אחרים. וכן נמצא בכתבי הפילוסופים ובעלי המוסר של ימי הראשונים.

 

רק בכתבי האחרונים מתחילים לדון על הגאווה הפנימית.




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-7/4/2008 20:55 לינק ישיר 

דוגמאות

 

הצלחתי למצוא בינתים רק דוגמא אחת בתורה שיכולה להתפרש בהתאם למה שכיניתי "הגאווה הפנימית". אבל זו דוגמא מפורסמת מאד, ולא עוד אלא שהמינוח שלה הפך לסמל של גאווה.

 

"כוחי ועוצם ידי"

 

דברים פרק ח

 

פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה וישבת:

(יג) ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה:

(יד) ורם לבבך ושכחת את יקוק אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים:

(טו) המוליכך במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש:

(טז) המאכלך מן במדבר אשר לא ידעון אבתיך למען ענתך ולמען נסתך להיטבך באחריתך:

(יז) ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה:

(יח) וזכרת את יקוק אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה: פ

(יט) והיה אם שכח תשכח את יקוק אלהיך והלכת אחרי אלהים אחרים ועבדתם והשתחוית להם העדתי בכם היום כי אבד תאבדון:

(כ) כגוים אשר יקוק מאביד מפניכם כן תאבדון עקב לא תשמעון בקול יקוק אלהיכם: פ

 

אותה תופעה של "רם לבבך" היא היא הגאווה. היא גם מקבלת את השם המפורסם "כוחי ועוצם ידי".

אולם יש לשאול: מה בדיוק הפסול שיש כאן? האם זו גאווה, שאדם נוטל לעצמו חשיבות, שזה הדבר הפסול, או שיש כאן לקיחה שאדם לוקח לעצמו זכות שאינה שלו, ולכן זו גם העדר הכרת הטוב? וסופו של התהליך הוא עבודה זרה?

מפני מה באה התורה להזהיר? גאווה פנימית, או תוצאותיה? ואם הגאווה הפנימית נפסלה, באיזה מובן שלה? ההחשבה, או הטעות בכך שאדם לוקח לעצמו זכות על דברים שלא עשה מעולם אלא נעשו עבורו?

 

מעין גישה זו משתקפת במאמר מפורסם:

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פח עמוד ב

 

שלחו מתם: איזהו בן העולם הבא? ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק, וגריס באורייתא תדירא, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה.

 

תירגום: שלחו מארץ ישראל. איזהו בן עולם הבא. ענוותן ושפל ברך, נכנס כפוף ויוצא כפוף, חוזר כל העת על משנתו ואינו מחזיק טובה לעצמו.

 

אותו "ענוותן" שנזכר כאן מתפרש בעיני כמי שאין בו גאווה חיצונית. אולם הענווה הפנימית היא מה שנאמר בסוף, לדעתי, "אינו מחזיק טובה לעצמו" וזה כעין מה שמצאנו לעיל בחומש.

 

כיצד זו תשובה לגאווה הפנימית לפי האופן שאני מבין זאת, אציע לקמן.

 




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-7/4/2008 20:56 לינק ישיר 

שמינית שבשמינית

 

במסכת סוטה ה/א מצאנו רצף של מאמרים בנושא הגאווה. אמנם, שם מכנים אותה "גסות רוח". ולכן סבורני שהכוונה שם היא לגאווה חיצונית.

 

גם הציטוט במעלת הענווה הנזכר שם, "את דכא ושפל רוח אשכון" (ישעיהו נז טו), מתייחס, לדעתי, למי שאינו מתנשא על אחרים. זאת לפי פרשנות הגמרא בהקשר זה. המשמעות המקורית מתייחסת מן הסתם למי שהתייאש כבר מן התקוה לגאולה.

 

(עוד יש לעיין בדברי הגמרא שם שעשויים להתפרש שלא כפי שאני טוען כאן.

 

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ה עמוד א

 

אמר חזקיה: אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים לבו כבשר, שנא': +ישעיהו סו+ והיה מדי חדש בחדשו [וגו'] יבא כל בשר להשתחוות וגו'. א"ר זירא: בשר כתיב ביה +ויקרא יג+ ונרפא, אדם לא כתיב ביה ונרפא. א"ר יוחנן: אד"ם - א"פר, ד"ם, מ"רה; בש"ר - ב"ושה, ס"רוחה, ר"מה; איכא דאמרי: שאול, דכתיב בשין.

 

מה זה "משים ליבו כבשר"? נראה לי שהמפתח הוא בהסברם של ר' יוחנן ור' זירא (שהגמרא מקשרת את דבריהם יחד, מה שקשה במקצת מבחינה היסטורית). אבל כאן בהחלט יש מקום לפרש את הדברים כפי שפירשתי אני, שהחסרון הוא בלב=רצון להרע אך לא פחות ואף יותר מסתבר לפרש שההכנה הנאותה לתפילה היא שאדם יראה את חולשתו (שהריהו הולך למקום רימה ותולעה) והוא מתבייש. אולם בושה במה? זו שאלה גדולה שניתן להציע לה תשובות ופרשנויות שונות. אני מזכיר זאת כיון שהדברים אינם חד משמעיים והם יכולים בהחלט להתפרש שלא כשיטתי כאן.)

 

אולם מצאנו ששם מובא בשם רב:

 

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ה עמוד א

 

א"ר חייא בר אשי אמר רב: ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית.

א"ר הונא בריה דרב יהושע: ומעטרא ליה כי סאסא לשבולתא.

אמר רבא: בשמתא דאית ביה, ובשמתא דלית ביה.

א"ר נחמן בר יצחק: לא מינה ולא מקצתה, מי זוטר דכתיב ביה +משלי טז+ תועבת ה' כל גבה לב?

 

יש כאן ארבע מימרות כאשר שלושת האמוראים האחרונים מציעים את תגובתם לדברי רב. לפי דברי האחרון, רנב"י, נראה שהבעיה של גאווה היא גובה לב, כלומר גאווה חיצונית.

הנידון, לדעתי, הוא בשאלה אם תלמיד חכם רשאי להתנהג במידה מינימלית של גאווה. בזמננו זה, בחברה החרדית והליטאית במיוחד, זה מזכיר דיונים ואף בדיחות על "כבוד התורה". אולם דומה שזה בדיוק הנושא שלנו, גם אנו רגישים מדי לשימוש לא מדוייק או פסול במונח זה.

כעין זה מצאנו שתלמיד חכם רשאי לפרסם את עצמו בתנאים מסויימים, כגון להבטיח לעצמו זכות מכירה בשוק שהיתה מוענקת לתלמידי חכמים (הטבות אחרות לא היו אז...). וכן אנו מוצאים בר' ירמיה שביקש לעצמו זכות כזו ולכן נשלח אחד מתלמידי רבא לבחון אותו.

ולפעמים צריך התלמיד חכם לנהוג בגאווה חיצונית ולא לוותר על כבודו. ובזה נוהגים לפרש את המימרה המפורסמת והקשה להבנה במעלת תלמיד חכם שצריך להיות נוקם ונוטר כנחש. משל מוזר ביותר! הפירוש שהפך לקלאסי ויתכן שהוא האמת מציע כי הנחש הוא סמל למי שאין לו הנאה למעשהו. וכך התלמיד חכם צריך להקפיד על כבודו בלי שיהיו רגשותיו מעורבים בזה, אלא רק כדי לשמור על כבוד תלמידי חכמים והתורה שלו.

 

 

מביאים בשם הגר"א כי מה שהותר לתלמיד חכם "שמינית שבשמינית" הוא כדי שיהיה לו במה לקדש את עצמו ולהתרחק עד הקצה האחרון. נראה כי רבנו הגר"א פירש את הגאווה שבכאן במובן של גאווה פנימית. לפי טענתי, לא זה המובן המקורי של המימרא.

 

ועוד דוגמא אחרונה לבעייתיות הגדולה בזיהוי בעית הגאווה, אם היא חיצונית או פנימית.

 

בהלכות דעות, מציע הרמב"ם את הפסיכולוגיה שלו. והוא כותב ואני מעתיק את הדרוש לכאן.

 

רמב"ם הלכות דעות פרק א

 

מתוך הלכה א

 

דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנו ביותר, יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל ואם יכעס יכעס כעס מעט בכמה שנים, ויש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח ביותר...

 

רמב"ם הלכות דעות פרק א

 

מתוך הלכה ה

 

ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד, כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות, ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה.

 

האם הרמב"ם מדבר על הביטויים החיצוניים, בהתנהגות, וזוהי הגאווה החיצונית שאותה הוא מנגיד לענווה (שנמצאת אצלו באמצע) או שכוונתו למה שקורה בתוך הנפש פנימה (וצריך כמובן להרחיב לדון בפסיכולוגיה של הרמב"ם ואיני יכול להידרש לזה כאן), ואז זוהי הגאווה הפנימית?

 

נראה מן הדברים שהרמב"ם מתייחס לשתיהן גם יחד. אולם אעיר כי הגאווה שהרמב"ם פוסל היא לכאורה הגאווה במובן של תשוקה להתנשאות על אחרים.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-7/4/2008 20:57 לינק ישיר 

הצעה להסבר

 

הבחנתי בתחילת הדברים בין גאווה פנימית לגאווה חיצונית. אולם זו הבחנה כללית שיש להוסיף עליה.

בגאווה החיצונית ניתן לזהות מרכיבים רבים. המשותף לכולם הוא התנשאות על הזולת.

אולם מהי הגאווה הפנימית האסורה? כפי שניסיתי לטעון, יש בה כמה מרכיבים וכמה רמות. ויש לדקדק יפה מה נאסר ומה מותר.

 

א. גאווה נאסרת בשל התוצאה שלה. עבודה זרה.

 

זאת בהתאם לפירוש שהצעתי בחומש. הגאווה היא שאדם מייחס לעצמו מה שלא עשה. ושוכח להכיר תודה לה'. וזה מוביל אותו להיכשל בעבירות כמו עבודה זרה.

 

ב. גאווה נאסרת בשל התוצאה שלה: חוסר הכרת הטוב.

 

התבאר בסעיף א.

 

ג. הגאווה הנאסרת היא שאדם מחשיב את עצמו.

 

זו תופעה שקשה להגדיר אך נראה שהיא מוכרת לכולנו. אפשר שהיא נידונה בדברי האמוראים בסוטה על כך שאדם צריך להפוך את ליבו לבשר. כלומר, להכיר בחולשתו מול מלך מלכי המלכים.

 

אולם כאן יש מקום למספר רמות של פירוש! האם הפסול הוא שאדם מחשיב את עצמו למה שאינו, או שהוא בכלל רואה בעצמו "יש"?

 

ניתן להציע פירושים שונים, וכאלו אכן נאמרו. דעתי האישית היא שאין פגם בכך שאדם יראה בעצמו "יש" וירצה להיות "יש". הבעיה היא שהוא אינו זוכר שהוא יש התלוי בזולתו. בקב"ה.

 

 

הרמב"ם על ענווה

 

אני מסיים בציטוט מופלא.

 

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב

 

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול א כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

 

על איזו ענווה מדבר כאן הרמב"ם?

 

כמדומה שהדברים טעונים בירור פנומנולוגי, ואיני יכול להאריך בדבר זה כרגע. המשך יבוא, בל"נ.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-7/4/2008 20:59 לינק ישיר 

דוגמאות לגאווה

 

מצאנו דוגמאות שונות לביטויים של גאווה במקורות ובספרות היהודית לדורותיה. איך מתפרשים הדברים? איזה סוג של גאווה הם מבטאים? האם זה פסול או מותר?


כאן מוזמן כל אחד להביא דוגמאות משלו.

אני מביא מהדוגמאות שהביא חברנו החדש לוצאטי באשכול הבא:

http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?whichpage=9&topic_id=166264&forum_id=1364

ד. גאווה

גדרו של מושג זה אינו נהיר לרוב האנשים. אסתפק רק בציטוטים (שוב מהזיכרון, מתנצל).
1. בן עזאי "כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה".
2. (בדילוג חד) ר"ש בן גבירול "והנני ושש עשרה שנותי, ולבי בָן כמו בן השמונים".
3. רד"ק "אם יש חכם בחכמי ישראל שבקי ומדקדק בדברי רז"ל בקוליהון ובחומריהון יותר ממני" (אגרות קנאות בסוף אג' הרמב"ם דפוס ליפסיא).
4. הראב"ע לר"ת "ואם הוא מן, אני שמש, וחם שמשי ונמס".
5. ר"י בירב (לא אצטט מכתב שלם, עי' בקונטרס הסמיכה שבשו"ת מהרלב"ח, קרוב לסוף).
וכו' וכו'.

מהי גאווה? אין כאן המקום.


עד כאן דבריו.


ניסיתי לבאר חלק מן הגדרים של גאווה בתחילת דברי. כאן אנסה לבאר חלק מהציטוטים שלו.






דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-7/4/2008 21:05 לינק ישיר 

נסיון להסבר:

1. האם יתכן שבן עזאי אמר את הדברים כדי להפליג בשבחו של ר' עקיבא? הוא ידע שהוא מתייחס לעצמו כחכם גדול, ואולי היה נוהג להחשיב את דברי עצמו יותר מדברי אחרים (והרי יש סוגים ורמות של חכמה). ולכן בא לומר שאפילו הוא, החכם הגדול, מוצא שר' עקיבא חכם יותר ממנו.

מדוע נקט לשון מעליבה זו "הקרח הזה" איני יודע.

איני בא להצדיק את שימוש הלשון הזה. יתכן מאד שלא זה היה הסגנון הראוי. ועל זה כבר אמרו:

פה קדוש יאמר דבר זה?

****

2. דברי הרשב"ג המפורסמים באים בוודאי כדי לציין מעלת עצמו. איני יודע באיזה הקשר הם נאמרו, אבל קל להבין כי היה עליו לשכנע את עצמו כי למרות גילו הצעיר, הוא חכם מופלג.

***

3-4 אגב ויכוחים, נוהג החכם להציג את מעלתו. האם זה ראוי? איני יודע. יש צדדים לכאן ולכאן. אך שים לב, לוצאטי היקר, כי אנו תמהים על הסגנון הזה ואנו סבורים שאין זה ראוי.

על אחת כמה וכמה שעה שמדובר בגאווה מסוג אחר, של מי שחש חוסר בטחון בעצמו כלפי עצמו שזה הנידון במקום שבו הופיעו דברי לוצאטי לראשונה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-7/4/2008 21:53 לינק ישיר 

הרב מימוני

נראה לי כי הדוגמה שהבאת בראשית דבריך- על קרח  ומשה, עונה על השאלה.
אדם גדול, מנהיג, תלמיד חכם, וסתם אדם חכם חשוב ועשיר. חייב לשמור על כבודו בקנאות רבה.

משה רבנו העניו מכל אדם- שאמר- ואנחנו מה?- כועס מאד מאד, הוא פונה אל ה' ודורש עונש חמור לאלו שפגעו בכבודו. עונש ולא סתם עונש, למען ידעו כולם, מה עונשו של אלו שפגעו בו.

הלל , בסיפור המפורסם, מדבר בסלחנות מעצבנת  אדם נורמלי. עד שמתברר לו שהבן אדם בכוונה בא לעצבן אותו, והוא פגע בו הוא מדבר איתו בשפה קשה מאד.

הגמרא ביומא כג' אומרת- כל תלמיד חכם שלא נוקם ונוטר כמו נחש, אינו תלמיד חכם.
איך בדיוק אדם יודע שהוא תלמיד חכם, כזה, שעליו מדברים? אם הוא לא בעל גאווה?

כל המשחקים של אנשים מסוימיים המשחקים את הענווים שנצחו את הגאווה, שחקנים הם, הם הענווים הידועים בכל הארץ, וכולם יודעים שהם ענווים, והם גם דואגים שכולם ידעו את גודל ענונותם.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-7/4/2008 23:01 לינק ישיר 

יש כמה דוגמאות לגאווה פנימית, ואביא כאן אחת: הנזיר שפחז עליו יצרו (נרקיס היהודי של שמעון הצדיק במסכת נזיר) וקיבל על עצמו נזירות לגלח את שערו לשמים. שם מדובר על אדם שהתגאה לעצמו ובפני עצמו בלבד (רק לאחר מכן הוא מספר זאת לשמעון הצדיק).
ומסברא נראה שאם מדובר על גאווה חיצונית, אזי זוהי עבירה שבין אדם לחברו (ונפ"מ לכפרת יוה"כ ותשובה). אבל אם זה פוגע בחבר אז יש עבירות אחרות ש'אחראיות' לכך. על כן מסברא נראה שעניין הגאווה הוא דווקא עבודת המידות הפנימית (יש שיאמרו ההידמות לקב"ה), והביטויים החיצוניים הם רק אינדיקציות למצב הפנימי.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-7/4/2008 23:31 לינק ישיר 

מיימוני, תיקון טעות:

מכתבו של ר"י בירב לא מופנה אל הרלב"ח, אלא אל נדיב א'. כלומר שלא בעת וויכוח.
ובו הוא מהלל ומשבח את עצמו ברמה שלא תכיר. ע"ש וגם בדברי הרלב"ח.

_________________

כי אולם כל דבר, אם יילקח שלא בגבולו, או אם ייוחס לנושא בלתי הגון לו - ישוב כוזב. (הקדמת רמח"ל לדרך ה')



תוקן על ידי לוצאטי ב- 07/04/2008 23:31:44




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/4/2008 01:02 לינק ישיר 

מיכי

לא זכרתי את המעשה הנפלא הזה בהקשר זה. וכדאי להביאו כדי לדון בו האם כדבריך.

תלמוד בבלי מסכת נזיר דף ד עמוד ב

תניא, אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד, שבא אלי מן הדרום יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית לשחת שער נאה זה? אמר לי: רועה הייתי לאבי בעירי, והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם (הערה 2),

אמרתי לו: ריקה! מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שסופך להיות רמה ותולע'? (הערה 1) העבודה, שאגלחך לשמי'!

(ושמעון הצדיק ממשיך:)
עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: כמותך ירבו נזירים בישראל, עליך הכתוב אומר: +במדבר ו+ איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'.


הערה 1

נראה לי שמיכי הסתמך בעיקר על הקטע השני.

אולם בעיני העיקר הוא הקטע הראשון, כמבואר בהערה הבאה.

הערה 2

כאן מבואר שהבעיה של יצר הרע שלו היתה שהוא ביקש לשכנע אותו לנצל את יופיו לדבר עבירה. אני משער: למצוא חן בעיני נשים. כלומר, איסורי עריות.

לפי מיכי, הבעיה היא כנראה עצם הגאווה בשיער היפה.

לפי פירושי, עצם השיער היפה וההנאה ממנו אינם פסולים, רק הכיוון שלשם הוא עתיד להוביל.

ואולי זה מאפשר למקד את מה שכתבתי לעיל. האם גאווה, במובן של הנאה מעצמי, מתכונותי (אפשר הפנימיות ואפשר החיצוניות) היא פסולה מצד עצמה, או מפני שהיא מובילה לדברים אחרים, אסורים?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/4/2008 01:03 לינק ישיר 

לוצאטי

הספר שציינת אינו לפני. האם זה נמצא בפרוייקט השו"ת?

אם לא, ואם אין לינק למקום שנגיש לרובנו, אאלץ כשלעצמי לוותר על ניתוח המקור אם לא תביאנו הלום עבורנו.


*****

שכחתי, שכחתי. כל המובאות הן מפרוייקט השו"ת של בר אילן, זכרה ה' להם לטובה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/4/2008 01:25 לינק ישיר 

לא תיתני ענווה דהאיכא אנא (סוטה מט:).




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/4/2008 01:52 לינק ישיר 

מצליח

דוגמא נפלאה, שהייתי צריך להביא בעצמי!

אני מביא את המקור ואז אדון בו.

במשנה שנו:

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מט עמוד א

משמת רבי - בטל ענוה ויראת חטא.

ובגמרא הוסיפו:

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מט עמוד ב

אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענוה, דאיכא אנא.
אמר ליה רב נחמן לתנא: לא תיתני יראת חטא, דאיכא אנא.

ועתה נשאל: מדוע האמירות האלו מהוות בעיה? וכי אין אדם יכול להעיד על עצמו שהוא ירא חטא או ענו?

זה תלוי איך אנו מבינים "ענוה".

לגבי יראת חטא, יתכן שיש תנאים שבהם נבדקת יראת חטא. מילולית, זה החשש מפני עבירה, שהוא עושה רושם של תכונה מודרנית מאד. אם יש מדדים, יכול אדם להעיד על עצמו.

אבל ענוה? היפוכה של גאוה? האם אין זה משפט פרדוקסלי, מפני שעצם אמירתו מהווה העדר ענווה?

ובכן, לא.

ויש בדבר שתי תשובות.

א. אם הענוה נמדדת בהתנהגות כלפי אחרים, יכול רב יוסף לראות שהוא מקיים אותה. למשל, ידוע הסיפור כי נבחר לשמש כראש ישיבה, אך ויתר לרבה. האם לא היה זה צעד של ענווה (אבל איני יודע מתי נאמרה אמירתו זו של רב יוסף). בדומה לזה, גם לאחר שנבחר רבה לכהן, לא נמנע רב יוסף מלהופיע בישיבה יום יום, למרות שהיה מקום לחשוב שזה יגרום לו השפלה, ולמרות שראינו אמוראים אחרים שכן נעדרו ממקום הלימוד מסיבות כאלו.

ויש עוד דוגמאות להנהגות של ענווה, שיכולות להצדיק הכרזה של אדם על עצמו: ראו שענו אני. אני מזכיר: מדובר בענווה בענייני התייחסות לאחרים, שהיא במישור שבין אדם לחבירו, האינטרסובייקטיבי.

ב. אבל גם במישור הפנימיות יתכן שאדם יכריז על עצמו שהוא ענו.

כיצד?

הצעתי לעיל להפריד בין כמה רמות של ענוה וגאווה.

1. גאוה שאסורה מפני שהיא גורמת לדברים אסורים (כמו בדוגמא החשובה של מיכי, שגאווה ביופי תוביל לאיסורי ערוה).

2. גאוה שגורמת להעדר הכרת הטוב כלפי הקב"ה ועוד, כפי שראינו במקרא.

3. גאוה שהיא אסורה מפני שאסור לאדם להחשיב את עצמו או להכיר בערך עצמו.

התפיסה השלישית, המקצינה מכולן, אכן הופכת אמירה כשל רב יוסף לפרדוקסלית.

אבל אם נניח שרב יוסף סבר בדיוק שלא כתפיסה זו, אין כאן בית מיחוש. אם רב יוסף ראה, כמו שאנו נוהגים היום, את כשרונותיו כמתנה משמים ולא כסיבה לגאווה. ואת הצלחותיו ומצוותיו כזכות שהושגה בסייעתא דשמיא ולא דווקא בתור מאמץ אישי שלו, או שסבר שעדיין לא יצא ידי חובתו לפי דרגתו והשגותיו, האם יש בזה גאווה?

גאווה היא רק כאשר האדם לוקח לעצמו מה שאינו שייך לו. ואם רב יוסף נשמר מכך, הוא יכול היה להרשות לעצמו להכריז על כך.

אני מבקש להוסיף כי סבורני שרב יוסף התכוון לענוונה במישור החיצוני. זאת מפני שזה היה הנושא שבו עסקה המשנה, וכך בדרך כלל נתפסת הענווה במקורות הראשונים. (וגם מפני שתמוה לי שהמשנה ורב יוסף יעסקו במה שמתרחש בפנימיותו של אדם, שהיא נעלמת מעיני כל אדם אחר).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/4/2008 02:07 לינק ישיר 

אגב, כמדומני, שרע"א (או אולי הגר"א, יש לבדוק ואין לי כרגע ספרים) מסביר שהיה תנא בשם 'אנא' ואליו היתה כוונת רב יוסף. פשוט וקל.

[מדי דברי עמך מרגיש אני לחץ עמום בלב, משום שקראתי את דבריך הבוטים היום על מוהרח"ו. חבל שאתה מתבטא כך על קונצנזוס, ואף לו חשבת או הוסכם אצלך אחרת]



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/4/2008 02:20 לינק ישיר 

מצליח

א. אכן הדברים מובאים, כמדומה, בשם הגר"א.

אבל פשטות הדברים אינה כדבריו, ועמו הסליחה.

צא והשווה את דברי רב נחמן לדברי רב יוסף. האם התכוון רב נחמן גם הוא שאותו אמורא (לא מסתבר שהיה תנא, בהתחשב בתקופת רב יוסף, שמדבר על זמנו) "אנא" הוא זה שיש לו יראת חטא ולא רק ענווה?

סגנון הדברים מעיד שכל אחד דיבר על עצמו. עם כל הקשיים שיש לנו עם זה.

***

לגבי הרח"ו, אני מבין את הקושי וגם לי זה כואב. אני מציע שאם תרצה נוכל לדון בזה באשכול המתאים).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/4/2008 09:00 לינק ישיר 

מיימוני,
ראה בעניין זה את הסברא שהבאתי. אם הגאווה היא בעייתית כי היא מביאה לעריות או לפגיעה בזולת, אז הבעיות הן הפגיעה והעריות ולא הגאווה. אם רואים בגאווה בעיה, אזי מסתבר יותר שהיא בעיה מצד עצמה.
וכבר למדנו מהצד השווה שבכל מצב בו יש אותה הלכה בשתי נסיבות שונות, היא כנראה תלויה בצד השווה שבשתיהן. מה הצד השווה בסיטואציות שגאווה מביאה לעריות או לפגיעה בזולת? העובדה שהיסוד הוא מידת הגאווה ה'פנימית', בלשונך.
משל למה הדבר דומה, לתפיסה שעבודה זרה היא בעייתית בגלל שהיא מוליכה לניאוף או רצח. אמנם הנביאים זועקים זאת כל העת, אבל ברור שאלו רק אינדיקציות לבעייתיות ולא גוף הבעיה. והה"נ הכא.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > ענווה וגאווה
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 4 לדף הבא סך הכל 4 דפים.