בית פורומים עצור כאן חושבים

משמעותה של המיתולוגיה: נרקיסוס ושמעון הצדיק

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-6/6/2008 12:26 לינק ישיר 
משמעותה של המיתולוגיה: נרקיסוס ושמעון הצדיק

כבר עמדו על הדמיון בין הסיפור של נרקיסוס במיתולוגיה היוונית, שמהתבוננות במים הוא התאהב בעצמו והפך לנרקיס, לבין זה של שמעון הצדיק (נזיר ד ע"ב ומקבילות), שאכל אשם נזיר טמא של אותו נזיר שגילח את שערו כי פחז עליו יצרו כשהתבונן במי המעין וראה את דמותו.
יש הרבה לדון בסיפורים הללו לחוד, וביחס ביניהם. אבל אצלי התעוררו כמה שאלות כלליות יותר. רוב סיפורי המיתולוגיה נראים מעט ילדותיים, חד ממדיים (כוונתי כשקוראים אותם כשלעצמם, לפני הפרשנויות הרבות שיוצקים לתוכם), ופשוטים מאד. ובכל זאת יש בהם משהו מאד יסודי בתרבות שלנו, ובנפש האדם בכלל.
דומני שיסוד העניין הוא שכדי להבין משהו מורכב יש לפרק אותו להיבטים, שכל אחד מהם הוא פשוט. העולם והאדם הם יצורים מורכבים ומסובכים. כדי להבין אותם עלינו לפרק אותם להיבטים שונים, ולדון בהם כל אחד לחוד. לאחר מכן יש להרכיב את ההיבטים הללו בחזרה, ולנסות להבין את האדם כמכלול.
כל תיאוריה מדעית שדנה במרכיב אחד כזה, היא הכללה פשטנית. לדוגמא, החוק הראשון של ניוטון (חוק ההתמדה) שכל גוף שלא פועל עליו כוח חיצוני ממשיך לנוע בתנועה קצובה בקו ישר. זה לא קורה לעולם, שכן תמיד יש איזשהו כוח (חיכוך וכדו'), אבל זו תפיסה טובה של מרכיב אחד מןם המציאות המורכבת. לכן גם לא נכון יהיה להאשים את החוק הזה בכך שהוא פשטני ומכליל מדיי. זו אינה האשמה, שכן עלינו לעבוד בסדר הזה כדי לנסות ולחזור למציאות המורכבת.
נדמה לי שסיפורי המיתולוגיה היוונית מצליחים ללכוד כמה וכמה מאבני היסוד הללו של הנפש. בכל אחד מאיתנו יש נרקיס (כך כבר קבע קוהוט), ואגממנון (=מנהיג שמקריב את בתו למען הרעיון. ע"ע יפתח), ואודיסיאוס (=תחמן מתוחכם. פוליטיקאי. מי שעובר מסע מפותל ורב תהפוכות בחייו, עד שהוא חוזר לביתו. האוצר בגשר בפראג, או פאולו קואלו), ואכילס (=גיבור), והרמס (=שליח), וכדו'. הוא הדין בחברה, שיש בה אנשים שכל אחד מהם יש בו מינון גבוה של אחד ההיבטים. כשיש משהו חריג אז הוא הופך לבולט. בעצם הוא חוזר להיות מיתוס. [יש גם מיתוסים של מורכבות, שזו התכונה הבולטת שלהם].
לכן כל סיפור כזה הוא פשוט ופשטני, ממש ילדותי לפעמים. אבל אלו אבני הבניין, ורק אחריהם ניתן היה להמשיך ולהרכיב משהו מתוחכם ומורכב יותר. כיום כשכותבים סיפור, ניתן להשתמש בנרקיס כמרכיב אחד, ובהלנה כמרכיב שני. הם כבר בנויים ומוכנים לשימוש. כך נוצר סיפור מורכב, שמתקרב יותר למציאות המסובכת שלנו. ממש כמו בהליך המחקר המדעי, שמאבני הבניין הפשטניות (שנוצרות מהפשטות של המציאות המסובכת) חוזרים ומרכיבים בחזרה את המציאות, וכך מבינים אותה טוב יותר.
במילים אחרות, רוב סיפורי המיתולוגיה אינם בעלי ערך ספרותי, וגם לא פילוסופי. הם אבני בניין של הפסיכולוגיה שלנו. כלומר יש להם ערך מדעי (במובן של מדעי החרתא כמובן ).

וכעת כמה הערות/שאלות על נרקיסוס ושמעון הצדיק.
1. זה מחזיר אותנו לאשכול שהיה פעם, בדבר אלכסנדר מוקדון ושמעון הצדיק, שלא יכלו להיפגש (אף שחז"ל מתארים פגישה שלהם), מפני ההפרש ההיסטורי ביניהם (אמנם היה שם מי שטען תרי שמעון הצדיק הוו, ואף הביא ראיות לכך). גם כאן אנחנו פוגשים את שמעון הצדיק עם סיפור שבא מהיוונים, כאשר מדובר בעת שקדמה די הרבה שנים להגעתם למחוזותינו. האם באמת היתה כאן בסיפור של אשם הנזיר ושמעון הצדיק השפעה יוונית, או תגובה (ריאקציה) להשפעה כזו? קשה להתעלם מהדמיון הזה.
2. מה באמת היחס בין שני הסיפורים? במישור הפשוט, נרקיס התאהב בעצמו, ולכן אבד. ואילו אותו נזיר התחיל להתאהב בעצמו ולחם כנגד זה. אבל יש להוסיף כאן כהנה וכהנה.
3. האם הדרך להילחם היא לגזוז את השיער? לכאורה זה לא פותר את הבעיה. כעת הוא יתאבל על השיער הגזוז. ואת"ל שלא יתאבל, אז מדוע לגזוז בכלל, שיעבוד על הנטייה הנרקיסיסטית עצמה, ולא על השלכותיה.

אני רק מעיר כדי לעורר את הדיון, ולכן לא אמשיך.
אשמח לשמוע: התייחסויות למה שכתבתי על סיפורי המיתולוגיה בכלל. למשמעותם של סיפורים מיתולוגיים מסויימים. ולסיפור של נרקיס (מלך הביצה) ויחסו לנזיר הטמא.

אני לא מצפה לדיון שיטתי מדיי, ולכן אל תחששו מהתפתחות של כיווני דיון שונים ומאקלקטיות.

_________________

מיכי




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-7/6/2008 23:07 לינק ישיר 

מיכי,

אבני הבניין שהזכרת מזכירים במידת מה את שיטתו הפסיכולוגית של קרל יונג. הוא טבע את מושג הארכיטיפים, שהנם דמויות מיתולוגיות המהוות חלק מהתודעה הקולקטיבית של קבוצה תרבותית. יונג מצא שבסיפורי עמים שונים מופיעות דמויות דומות, אך בכל קבוצה הארכיטיפ יגלם את סולם הערכים של אותה קבוצה.
בשני הסיפורים מופיעה דמות של צדיק/נביא שמתריע מראש על החולשה הגלומה אצל הנזיר/נרקיס. במקרה של נרקיס, הסיפור הוא למעשה טרגדיה יוונית בזעיר אנפין, בו הגיבור אינו יכול להשתחרר מגורלו/טבעו ומת מוות מנוול. בסיפור היהודי הדמות מגלמת את היכולת להתעלות מעל אותו הטבע באקט דתי, ולחזור ולסגור את המעגל אצל שמעון הצדיק.

_________________

למה לי קרא, סברא הוא




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-7/6/2008 23:33 לינק ישיר 



[הטענה באשכול הנזכר אודות תרי שמעון הצדיק היתה על שמעון הצדיק נוסף בשלהי ימי בית שני, ולא על שני שמעון הצדיק בראשית התקופה ההלנית. בדיון שהתפתח שם וסטה מנתיבו הוזכר מאמרו של חפץ במגדים על הכרונולוגיה של התקופה הפרסית, בו הראה חפץ את החפיפה בין דמות של 'שמעון הצדיק' של חז"ל לכהן הגדול ידוע הנזכר בס' נחמיה, וגם אצל יוסף בן-מתתיהו בהקשר זהה לפגישה עם אלכסנדר. ואין כאן המקום להאריך בזה. הלינק שם הוא: http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1639646&forum_id=1364].






דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/6/2008 00:36 לינק ישיר 

מתוך מאמר של פרופ' שלום רוזנברג :

הגדול ויצרו

 

הנזירות היא תופעה מופלאה, אך גם לה, כלתופעות דתיות ופוליטיות רבות, אורבת סכנה, הבאה לידי ביטוי בסיפור תלמודי מופלא. אביא אותו בנוסח שבתלמוד הירושלמי דווקא בגין לשונו המיוחדת (ירושלמי, נדרים ג ע"א). מסופר בו ששמעון הצדיק, היה – ככלל – מסתייג מהנזירות. מקרה אחד יצא מהכלל: "פעם אחד עלה אלי אדם אחד מדרום, וראיתיו אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו מסודרות תילים תילים. ואמרתי לו: בני, מה ראיתה להשחית את השיער הנאה הזה. ונם [אמר] לי: רבי! רועה הייתי בעירי, והלכתי למלאות את השָאᤡב [=דלי השאשיבה] מים וראיתי את הבובייה [בבואה] שלי בתוך המים, ופחז יצרי עלי, וביקש לאבדֵיני מן העולם. אמרתי לו: רשע! אתה מפחז בדבר שאינו שלך, עלי להקדישך לשמים". שמעון הצדיק עונה לו: "בני! כמותך ירבו עושי רצון המקום בישראל. עליך הכתוב אומר אִיᤝ אᤡ אִᤞָה ᤟ִי יַפְלִא לִנְᤞֹר נֶדֶר נָזִיר לְהַ᤟ִיר לה'". זאת הנזירות האמיתית.

 

הרועה מן הדרום מעלה מיד בזכרוננו את דמותו של נרקיסוס, גיבור המיתולוגיה היונית. נרקיסוס בעל היופי המהמם, עבר ליד אגם והתכופף כדי לשתות ממנו מים. הוא ראה את בבואתו שנשקפה אליו מן המים, התאהב בה, ולא יכול היה להתנתק ממנה עד שמת. מדמו צמח הנרקיס. מכאן המושג 'נרקיסיזם', המתאר את התמקדות האדם בעצמו, ללא יכולת להרגיש אמפתיה כלפי הזולת. הפסיכואנליטיקאי האוסטרי היינץ קᤡהᤞט, תיאר תסמונת פתולוגית מעין זאת, אותה כינה narcissistic personality disorder (NPD). אולם, הנרקיסיזם אינו רק מחלה, היא גם תופעה תרבותית וקיומית "נורמלית". במידה רבה של צדק כינה לש (Christopher Lasch) את התרבות המערבית, תרבות נרקיסיסטית. ואכן, העירו חוקרים, שמחלות הנפש מתאימות לרוח התקופה. הכל קורה כאילו תפס הנרקיסיזם, בשותפות עם הדֶᤠרסיה, את המקום הריק שהשאירה ההיסטֶריה. לדעתי, הנרקיסיזם "הנורמלי", היא תסמונת המלווה את האנושות בכל הדורות. היא תוקפת בעיקר את המוכשרים ובעלי שאר רוח, וזאת כדי לקיים את דברי הזקן המיסתורי שאמר לאביי (סוכה נב ע"א): "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו". תלתלי השערות הם משל. בני האדם יכולים להיות מאוהבים בעצמם בגין יופיים, אך גם בגלל נועזותם, הצלחתם הכלכלית או הפוליטית, ברק חכמתם או מכחול אומנותם, הקסם שבקולם או המגנטיות שבהופעתם. במדרגתם, כבר לא זקוקים לשקול הדעת או לבוחן המציאות. כך נכשלים גנרלים ונשיאים ואף נזירים ולויים. כך כותב הנצי"ב על טהרת הלויים (הכוללת גילוח השערות!) עליה נקרא בפרשה הבאה (העמק דבר, במדבר ח, טו): "כי מעלת האדם כשם שהיא מגביה לב האדם בדרכי ה', כך יש להיזהר שלא תוסיף מכשול על ידי גאᤞת... ונמצא הקריבה לקדושה גורם לטומאה".

 

 

ההד והשערות

 

לסיפור היווני על נרקיסוס יש פרק נוסף. אחת הנימפות, אותן דמויות נשיות המאכלסות את הטבע, שלב ביניים בין האלים לבני האדם, התאהבה נואשות בנרקיסוס. הייתה זאת 'אֶ᤟ᤡ'' (eco), דהיינו 'ההֵד'. נרקיסוס דחה אותה בזלזול. הנימפה נמוגה מצער, כשרק הקול נשאר ממנה. או אז, דחפה נמסיס, אלת הנקמה, את נרקיסוס לאירוע שיביא את מותו. אכן, המיתולוגיה היוונית השליכה על האלים את עולמו הפנימי של האדם, מכאן חשיבותה לא לתיאולוגיה, אלא להכרת הפסיכולוגיה האנושית. אלא שבסיפור זה, המיתולוגיה טעתה. אדרבה, נרקיסוס היה המאוהב בהד, בהד שלו עצמו. נרקיסוס זקוק תמיד לאנשים שיהוו הד לדבריו, לחלומותיו ולהזיותיו. ולפיכך, התלמידים הנאמנים והמעריצים העיוורים המלווים אנשים גדולים, עלולים לגרום להם לאבד את דרכם. כך קרה, לדעתי, לשתי דמויות חשובות בהיסטוריה היהודית, ישו ושבתי צבי. חסר היה להם מה, שלפי אשתי הפסיכולוגית מאפיינת בת-זוג אמיתית: "זכה עֵזֶר, זכה יותר - גם ᤟ְנֶגְᤞᤡ".

 

אכן, הנזר של הנזיר עלול להפוך סמל ליוהרה הנרקיסיסטית. ביטוי בולט לכך נמצא בדמותו של אבשלום, נרקיסוס מלכותי, אולי נזיר גם הוא: "ᤞכְᤞבְᤝָלᤡם לֹא הָיָה אִיᤝ יָפֶה ᤞְכָל ᤜᤝְרָאֵל... ᤞבְגַ᤟ְחᤡ אֶת רֹאᤝᤡ וְהָיָה מִᤠֵץ יָמִים לַ᤟ָמִים אֲᤝֶר יְגַ᤟ֵחַ ᤟ִי כָבֵד עָלָיו וְגִ᤟ְחᤡ..." (שמואל ב יד, כה-כו). אלו הן השערות שיביאו את מותו (שמואל ב יח, ט): "וְᤞבְᤝָלᤡם רֹכֵב עַל הַᤠֶרֶד וַ᤟ָבֹא הַᤠֶרֶד ᤡַחַת ᤝᤡבֶךְ הָאֵלָה הַᤞְדᤡלָה וַ᤟ֶחֱזַק רֹאᤝᤡ בָאֵלָה וַ᤟ֻᤡַן ᤞֵין הַᤞָמַᤜם ᤞבֵין הָᤞרֶץ..." שערות ראשו נאחזות בשובך, ואבשלום נופל לידי יואב ונעריו הממיתים אותו. אלגוריה מופלאה! מגורל זה בורח הרועה מהדרום. בדמותו מתגלית לפי שמעון הצדיק משמעותה האמיתית של הנזירות, המאבק נגד הנרקיסיזם

מקור: http://hagut.org/6777/




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-8/6/2008 01:14 לינק ישיר 

הריני חולק נגד ההנחה, שהיוונים כתבו איזושהי ספרות פשוטה ונחותה, שהתקדמה לה והתפתחה, עד שהגיעה לימינו, ולספרות המורכבת והמתוחכמת.

יתכן והסגנון היווני היה יותר פשוט וחד מימדי. אולי לא. אבל התפיסה שהיום אנחנו מתקדמים יותר במישור הרוחני-ספרותי-דתי-פילוסופי, על כל גווניו, הוא לא יותר משחצנות מערבית.

והנני דן בזה את מיכי לזכות, שהרי הוא כאיש מדע רואה את התפתחות המדע, פיזיקה ושאר מדעים, וחושב שגם במדעי החרטא כלשונו הזהב כך הוא.

_________________

אוי לשכן
ואוי לשכנו




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-8/6/2008 01:22 לינק ישיר 

השילוב בין ההד לבין נרקיסיזם הוא מעניין מאד, ואכן חשבתי עליו כבר בתחילה.

מחד: במעשה מיתולוגי אחר אקו (=ההד) נענשה על ידי הרה (=אשתו של זיאוס שליט"א) שלא תוכל לומר דברים משל עצמה אלא רק לחזור על דברי אחרים. כלומר היא בנויה אך ורק על התייחסות של האחר אליה, ולית לה מגרמה כלום. ודווקא כאן נרקיס מסרב לתת התייחסות כזו, ולכן היא מתאיינת (כי בלי ההתייחסות של האחר אין לה קיום).

ומאידך: נרקיס מוצג כמי שאוהב את עצמו, אבל לענ"ד אין דבר כזה אהבה לעצמי אהבה תמיד פונה למישהו אחר, ואדם לעצמו אינו אוהב אלא אולי קשור/דואג וכדו'. לכן נרקיס היה צריך את זמותו במים כדי להתאהב בעצמו, שכן הוא צריך מושא חיצוני, ולו פיקטיבי, לאהבה. [ובכל זאת הוא לא נתן זאת לאקו (=ההד)]
אך לאחר הניסיון הזה מתברר כי אהבתו לעצמו היא אשלייה, שכן אין דבר כזה אהבה של מישהו לעצמו. לכן אם הוא יכול לאהוב רק את עצמו, אזי למעשה הוא לא יכול כלל לאהוב. התנועה הנפשית הזו לא קיימת אצלו כלל, וזה מה שהוא מגלה, וכך מתאיין גם הוא בעקבותיה.
וקצ"ע מה משמעות העונש שלא  יוכל לאהוב אחר, אם מראש הוא היה כזה שלא אהב אלא את עצמו (וליתר דיוק לא אהב כלל). אולי ה'עונש' הזה אכן רק מגלה לו את מצבו שהיה עוד קודם לכן. קודם היתה לו אשלייה שהוא כן אוהב, אלא שזה כלפי עצמו. וקמ"ל שאין לו יכולת לאהבה כלל.
 
כללית: יש כאן שתי מונאדות (במונחים של לייבניץ) שלא משוחחות זו עם זו: נרקיס מתייחס רק לעצמו, ואקו צריכה התייחסות של אחר כלשהו אליה. זהו מירשם לאיון של שני הצדדים, וזה אכן מה שקורה.

ובשולי הדברים: ראיתי שאוסקר וויילד ממשיך את הסיפור כדרכו האירונית-מרירה, ואומר שלאחר מותו של נרקיס מי האגם הפכו מרים. פיות היער באו לנחם את האגם על מות נרקיס ואמרו לו באמפתיה שהן אכן מבינות את צערו על אובדנו של צעיר כה יפה שהתייחס רק אליו. ואז האגם שואל אותן האם נרקיס היה יפה? מתברר שהאגם כלל לא ראה את נרקיס, הוא רק בכה על כך ששוב לא יוכל להתבונן בעיניו ולראות בהן את יופיו שלו.
זוהי תמונה שמביאה לאבסורד את המונאדולוגיה דלעיל: שני יצורים נמצאים בזיקה הדדית, שנראית לעין חיצונית כאהבה הדדית גדולה. ומתברר שאלו שני צדדים שאף אחד מהם לא רואה את השני, אלא לכל היותר משתמש בו. אשליית האהבה לעצמו כפיקציה של אהבה מובאת כאן לאבסורד. 

ואסיים במה שכבר כתב אוסקר וויילד עצמו בבלדה מכלא רדינג שחביבה עליי טובא (בתרגומו של אורלנד):
אך הן כל איש רוצח את אשר יאהב ליבו.
יש עושה זאת במבט, יש במילים ריבוא.
מוג לב רוצח בנשיקה,
וגבר בחרבו.

_________________

 



תוקן על ידי mdabraham ב- 08/06/2008 1:23:00

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/6/2008 02:01 לינק ישיר 

אולי קשור, משיחת השבוע של השבת:

הגאון רבי יצחק-אלחנן מקובנה נהג לבוא לבית-הכנסת בערב יום-הכיפורים כשעה לפני כניסת הצום ולשהות שם עד לאחר צאת היום הקדוש. פעם אחת, במוצאי יום-הכיפורים, כשבא לנעול את נעליו, לא מצאן, והחל לחפש אחריהן.

הבחין אחד מהקהל כי הגאון מחפש דבר-מה והציע את עזרתו. הגאון השיב כי הוא מחפש את נעליו, ומן-הסתם ימצאן מיד, אך האיש התעקש לסייע לו בחיפושיו, וטען: "רוצה אני לקיים מצוות שימוש תלמיד-חכם!".

שאלו הגאון: "האם אתה סבור כי אני תלמיד-חכם?". "בוודאי", השיב היהודי. "אם-כן", נענה הגאון בחיוך, "רוצה אני לקיים בעצמי את המצווה הזאת של שימוש תלמיד-חכם".




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-8/6/2008 02:11 לינק ישיר 

מיכי,

אהבתי מאוד את האמירות שלך לגבי האהבה העצמית  וכו' . ייש"כ. מילים מדודות המתארות תופעה פסיכולוגית [וגם ספרותית] בצורה מתאימה ומשכילה.



[והריני לחלוק בזאת על אמשלום - המשך בדרך הזו*]


[*אמשלום, זה לא אומר שאת צריכה לעסוק בפיסיקה...]



_________________

אוי לשכן
ואוי לשכנו




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-8/6/2008 07:28 לינק ישיר 

[שלמה,

תודה על הבאת המאמר.
מעט מצחיקה אותי העובדה שכדוגמא לאנשים שתלמידיהם היו להם רק "הד" (והם לא זכו שיהיו גם קצת "כנגדם" - איזה מדרש נפלא!), הוא מביא את ישו וש"צ, שבאופן מובהק יצאו מן התחום "הנכון" של היהדות. בעת שקראתי את הגדרתו, עלו בראשי דוקא כמה וכמה אנשים גדולים וחשובים שהיו חלק מבשרה של היהדות ואפילו משפיעים עליה (מבפנים) עד היום...



מיכי,

אני מצטרפת לשכן. גם אני אהבתי את דבריך על האהבה ועל האהבה העצמית (וסחטיין על הציטוט מאוסקר ויילד, שעסק לא מעט במורכבותה של האהבה ובקשרים שבין אהבת העצמי לאהבת האחר, ועיין למשל בספר הילדים המופתי "הנסיך המאושר").

השכן,

אני מסכימה עם ביקורתך בעניין מורכבות הסיפורים, וראה דברי לעיל, בהם הגדרתי את הדברים מעט אחרת.
(תודה על הנחמה. עולם הפיזיקה הרוויח המון מדבריך...)]




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/6/2008 09:40 לינק ישיר 

משהו על אהבה עצמית/צ'ארלי צאפלין כאשר אהבתי את עצמי באמת הבנתי שתמיד בכל הזדמנות אני הייתי במקום הנכון, בשעה הנכונה ובדקה הנכונה ואז יכולתי להרפות. היום אני יודע שיש לזה שם: "הערכה עצמית". כאשר אהבתי את עצמי באמת יכולתי להבחין שהיגון והסבל הרגשי שלי הם רק אזהרות שאני הולך נגד האמת הפנימית שלי. היום אני יודע שקוראים לזה "אותנטיות". כאשר אהבתי את עצמי באמת הפסקתי להשתוקק לחיים אחרים והתחלתי לראות את כל המתרחש כתרומה לצמיחתי. היום אני יודע שזה נקרא "בגרות". כאשר אהבתי את עצמי באמת התחלתי להבין כמה מעליב זה ללחוץ על מישהו לעשות את מה שאני מבקש, למרות שידעתי שזה לא הזמן או שאותו אדם עדיין לא מוכן. אפילו כאשר האדם הזה הוא אני. היום אני יודע שלזה קוראים "כבוד". כאשר אהבתי את עצמי באמת התחלתי להשתחרר מכל מה שאיננו בריא עבורי, מאכלים, אנשים, מצבים, כל דבר שמשך אותי מטה. בהתחלה לבי קרא לזה- "גישה אגואיסטית". היום אני יודע שזוהי "אהבה עצמית". כאשר אהבתי את עצמי באמת חדלתי להתייסר על הזמן החופשי, הפסקתי לעשות תכנונים גרנדיוזיים, ממש נטשתי את ה"מגה" פרוייקט של עתידי. היום אני עושה את מה שאני רואה לנכון, מה שאני אוהב, בקצב שלי, היום אני יודע שקוראים לזה "פשטות". כאשר אהבתי את עצמי באמת הפסקתי לרצות להיות תמיד צודק וכך טעיתי הרבה פחות היום גיליתי שלזה קוראים "צניעות". כאשר אהבתי את עצמי באמת סירבתי להמשיך לחיות בעבר ולדאוג כל הזמן למה שיהיה בעתיד. עכשיו אני חי את הרגע הזה, כי כאן מתרחש הכל. היום אני חי כל יום ויום, ולזה קוראים "שלמות". כאשר אהבתי את עצמי באמת הבחנתי שהחשיבה שלי יכולה לאמלל אותי ולאכזב אותי מאוד, אבל כאשר אני מגייס אותה לשירות לבי, היא פוגשת פרטנר חשוב ואמיתי ולזה קוראים "לדעת לחיות". לא חייבים לפחד מהעימות המתקרב ביני לבין עצמי או ביני לבין האחרים. אפילו הכוכבים מתנגשים ביניהם ואז נולדים עולמות חדשים. (צ'ארלי קרא את השיר במסיבת יום הולדתו ה- 70 ב - 16 לאפריל 1959)

מיכי
לאחר קריאת הקטע האם תמשיך לטעון שאין אהבה עצמית?
כיצד ניתן לקיים ואהבת לרעך כמוך ללא אהבה עצמית?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-8/6/2008 09:42 לינק ישיר 

שלמה,
המעשה הזה מזכיר לי את חקירתו של ר' יוסף ענגיל באתוון דאורייתא, האם כשיש איסור במעשה כלשהו של אדם לזולתו, הוא עובר שני איסורים כשעושה כן לעצמו (כמו מקיף וניקף). כבר מזמן טענתי שיש פיוט רב בהלכה ובחקירות ההלכתיות.

_________________

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/6/2008 10:37 לינק ישיר 

אמנם יש לדון לגבי הציווי "ואהבת לרעך כמוך". אם אכן היחס שלי לעצמי אינו יכול להיות אהבה במובנה המקובל, אז כיצד התורה משווה את האהבה לזולת לאהבה לעצמי?
ייתכן שמכאן למדו חז"ל שההשוואה נעשית במישור הפרקטי (=ברור לו מיתה יפה, למשל . וברצינות: מאי דסני עלך לחברך לא תעביד). היחס הנפשי אינו יכול להיות זהה, ולא בגלל מה שתמיד חושבים שאני תמיד אוהב את עצמי יותר. לפי דרכי כאן לא זה שורש העניין. הסיבה היא שכלפי עצמי אין יחס של אהבה, משא"כ כלפי זולתי.
ואולי בזה יבואר מאמר העולם על הפסוק "ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה", שנראה הפוך למה שנתפס אצלנו כיום (שהאוהב לא יכול לחכות כדי למושא אהבתו, וכל יום נדמה לו כשנה). ומסביר העולם שיעקב אהב את רחל ואנחנו אוהבים את עצמנו. מי שאוהב את עצמו, לא יכול לחכות להתממשות ה'אהבה' הזו, שכן זו אינה אהבה אלא תאווה (דייג אוהב דגים? אז למה הוא אוכל אותם?!). לעומת זאת, מי שאוהב את זולתו יכול לחכות, שכן המטרה היא הזולת ולא הוא עצמו.
אם כן, היחס של אדם לעצמו אינו אהבה, אלא סוג של רצון להתרחב (=להגדיל את עצמו), להשתלט (=לספח לעצמו), או לפחות לדאוג לעצמו. הוא פועל למען עצמו, אבל זה לא מבוסס על אהבה. רצון 'רכושני' זה, מוליך אותנו למה שאנחנו מכנים 'תאווה' (בניגוד לאהבה), שהוא לכאורה יחס למשהו חיצוני (אני תאב למשהו אחר, לא לעצמי), ובמובן זה הוא כמו אהבה. אבל זה רק לכאורה. בעצם אני רוצה את הדבר החיצוני (=הדגים) לעצמי, ולכן זוהי תנועה נפשית שלי כלפי עצמי ולא כלפי משהו מחוצה לי.
ושוב חזרנו לנרקיסוס ש'אוהב' את בבואתו, שהיא פיקציה חיצונית.

מרוב בירבורים, אני מתחיל להרגיש כמו לוינס (אייקון מתבייש ובורח).

_________________

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/6/2008 10:40 לינק ישיר 

עוד חשבתי שבזה יש לבאר את דברי וויילד בבלדה הנ"ל. אדם רוצח את אשר יאהב ליבו, שכן אהבה מעצם טבעה פונה כלפי משהו בחוץ. מאידך, בתוך המשהו ההוא אני מוצא משהו מעצמי, שאל"כ מדוע שאוהב משהו שאין לו כל קשר אליי? ובזאת בעצם אני רוצח את אשר יאהב ליבי, שכן אני הופך את האחר לי עצמי, ובזאת אני חוזר ושולל מעצמי את היכולת לאהוב באמת (כי אהבה צריכה מושא חיצוני לפנות אליו). רצח האחר והפיכתו לי עצמי רוצח אותי עצמי. בדיוק כמו שקרה לנרקיס. לוינס, מי יגלה עפר מעיניך...

 

_________________

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/6/2008 10:46 לינק ישיר 

רק כעת ראיתי את דברי צענערענה, ואת הקטע היפהפה שהוא הביא מצ'פלין. אולי משהו כזה היה מונח בבסיס הקטע האחרון שלי (על כך שאני מוצא משהו מעצמי בתוך האחר כשאני אוהב אותו).
ובכל זאת, דומני שהמונח 'אהבה' אצל צ'פלין הוא מושאל. אני לא חושב שהוא מתאר שם 'אהבה' לעצמו, אלא יחס נפשי אחר שלכל אורך הדרך אני לא מצליח למצוא לו מונח מתאים.
כעת אני חושב שייתכן שכן ישנה דרך לאהוב ממש את עצמי, והיא לראות את עצמי כאחר, כלומר להתבונן על עצמי מבחוץ (על בבואתי שנשקפת במים). אבל אז אני לא באמת אוהב את עצמי אלא מישהו אחר, שהוא במקרה זהה לי (שהרי אני מתעלם מכך שהוא זה אני עצמי, שאל"כ שוב אינני אוהב). ואולי באמת זה מה שיכול להוביל אותי ליכולת לאהוב מישהו אחר ממני, וזה מה שמתאר צ'פלין בקטע הזה.

_________________

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/6/2008 11:16 לינק ישיר 

mdabraham כתב:

אדם רוצח את אשר יאהב ליבו, שכן אהבה מעצם טבעה פונה כלפי משהו בחוץ. מאידך, בתוך המשהו ההוא אני מוצא משהו מעצמי, שאל"כ מדוע שאוהב משהו שאין לו כל קשר אליי? ובזאת בעצם אני רוצח את אשר יאהב ליבי, שכן אני הופך את האחר לי עצמי, ובזאת אני חוזר ושולל מעצמי את היכולת לאהוב באמת (כי אהבה צריכה מושא חיצוני לפנות אליו). רצח האחר והפיכתו לי עצמי רוצח אותי עצמי. בדיוק כמו שקרה לנרקיס.  





ובכ"ז, אני רוצה להאמין שיש אהבת אמת (וחברוּת אמת) בין בני אדם, שהיא לא "רצח" של הזהות הנבדלת, אלא שיתוף בין הזהויות...
 




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/6/2008 11:47 לינק ישיר 

אולי הציווי של-- ואהבת לרעך- כמוך.       כשהוא כמוך




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > משמעותה של המיתולוגיה: נרקיסוס ושמעון הצדיק
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 לדף הבא סך הכל 3 דפים.