בית פורומים בחדרי חרדים

דברי תורה לשבת קודש - פרשת כי תצא

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-6/9/2008 20:51 לינק ישיר 
דברי תורה לשבת קודש - פרשת כי תצא

פרשת כי-תצא

נושאי הפרשה - כי-תצא

מצוות והלכות

בפרשת כי-תצא ממשיך משה רבנו להביא בפני העם רצף של ציוויים והלכות בנושאים שונים, חלקם בקיצור נמרץ או אף בפסוק אחד. כפי שהובהר בפרשה הקודמת, ההלכות במתכונת זו חסרות את פרשנות חכמי ישראל לדורותיהם, ולכן אינן מהוות פסק הלכה ואפילו לא ממצות את התובנה והמשמעות של הדברים.

 

שבוית מלחמה (כא, י-יד)

-          בהתחשב ביצרו של האדם, מתירה לו התורה לשאת אישה מבנות האויב שפגש מלחמה, למרות שהדבר אינו רצוי.

-          כדי לנסות להניאו מהמעשה, מצווה התורה שאישה זו תלבש בגדים מכוערים, תגלח את שערות ראשה ותגדל את ציפורניה, וכך תשהה בביתו חודש ימים  - אולי כך יחזור בו מרצונו.

-          אם אכן יתחרט, עליו לשלחה מביתו אך לא למוכרה לעבדות לאחר שלקחה לביתו.

 

בכור יורש כפליים (כא, טו-יז)

-          בן בכור יורש כפליים מכל אח אחר, גם אם הינו בן לאם שהאב שונא.

 

בן 'סורר ומורה' (כא, יח-כא)

-          בן סורר ומורה הוא זה שאינו שומע בקול אביו ואמו, והתנהגותו מגיעה, על-פי פרשנות חז"ל, למימדים לא אנושיים, ובאופן שאינו מצוי.

-          על ההורים להביא את הבן לבית הדין ועל-פי פסק הדיינים הבן יומת בסקילה.

 

איסור הלנת התלוי (כא, כב-כג)

-          אין להלין - להשאיר למשך הלילה - גופת אדם שחויב מיתה ונתלה בעוונו. יש לקוברו בו ביום ולא לבזותו יתר על המידה, כי בצלם אלוקים נברא.

 

השבת אבידה ועזרה בדרך (כב, א-ד)

-          הנתקל בבעל חיים או בכל חפץ הנראה כזנוח בשל אבידת בעלים, חייב לפעול להשבתו לבעליו. התורה מדגישה את האיסור להתעלם מן האבידה. אם הבעלים לא נמצאים, יש לשמור את האבידה.

-          הרואה את חמור חברו או את שורו קורסים תחת מסעם, עליו לסייע בהקמה, בפריקה ובטעינה, לפי הצורך. גם כאן אין להתעלם ולהמשיך כמי שאינו מבחין.

 

הבדלה בין המינים (כב, ה)

-          אסור לאישה ללבוש בגדי גבר ואסור לגבר ללבוש בגדי אישה. יש ליצור הבדלה ברורה גם באורחות החיים לבל תוצר תערובת המביאה לידי תופעות מגונות.

 

שילוח הקן (כב, ו-ז)

-          אין לקחת אפרוחים או ביצים מהקן, בעוד אמם נמצאת עמם. יש לשלח את האם ורק אחר-כך ליטול את האפרוחים או הביצים. הנוהג כך יתברך בכל טוב ובאריכות ימים.

 

מעקה לגג (כב, ח)

-          הבונה בית חייב לעשות מעקה לגג, ולהיזהר מכל דבר העלול להביא לנזקי נפשות.

 

כלאים, שעטנז וציצית (כב, ט-)

-          בעניינים שונים מצווה על הפרדה בין מינים:

o      אסור לזרוע יחד תבואה וחרצני ענבים. תערובת זו נקראת כלאיים.

o      אסור לחרוש במחרשה הרתומה לבעלי חיים משני מינים, כגון שור וחמור.

o      אין ללבוש בגד הארוג מצמר ופשתים. תערובת זו נקראת שעטנז.

-          התורה שבה ומצווה על מצוות הציצית. פתילי הצמר שיש לכרוך בבגד של ארבע כנפות. הסמיכות למצוות השעטנז מלמדת  כי לצורך קיום מצוות ציצית מותר לכרוך פתילי צמר בבגד של פשתן.

 

איסורי עריות ופסולי חיתון (כב, יג - כג, ט)

-          אדם הטוען כי אשתו בגדה בו עם אחר לאחר שקידשה בכסף אך טרם לקחה לאישה, יש להביא את טענותיו בפני בית-הדין. אם נכון הדבר, יש לענוש את האישה בסקילה. אך אם מסתבר, שמתוך שנאתו, בדה האיש את הדברים והוציא שם רע על אשתו, עונשין אותו במלקות, מחייבים אותו בתשלום קנס, ולא מתירים לו לגרשה כל ימיו.

-          השוכב עם אישה נשואה, חייבים שניהם מיתה.

-          השוכב עם נערה ארוסה - שקודשה בכסף אך טרם הייתה לאיש, דין שניהם בסקילה.

-          האונס נערה ארוסה, דינו סקילה, כמי שקם על חברו להורגו.

-          האונס נערה פנויה, חייב לשלם קנס ולשאת את הנערה על-פי הסכמתה.

-          אין אדם יכול לשאת את אישה שהייתה נשואה לאביו, גם אם אינה אמו, או אישה שהייתה נשואה לדודו, אחי אביו.

-          במקרים מסוימים של עקרות הגבר, אין מאפשרים לו לשאת אישה.

-          המכונה ממזר, כלומר שנולד לאישה שבזמן היותה נשואה בגדה עם איש אחר, אסור לשאת בת ישראל.

-          בני עמון ומואב, אסורים להיכנס לקהל ישראל בקשרי נישואין גם לאחר גיורם, בגלל מעשי אבותיהם שהתנכלו לישראל בהיותם במדבר  בדרך לארץ ישראל.

-          אדומי ומואבי, למרות שהיו קשים ופוגעים לישראל, אין לתעבם ושמורה להם הזכות לבוא בקשרי נישואין בקהל לאדומי שמורה זכות בגלל היותו אח לישראל (אדום, הוא עשיו אחי יעקב) ולמצרי בגלל היותו מארח לישראל במשך שנות גלותו במצריים.

 

טוהר מחנה ישראל (כג, י-טו)

-          בעת מלחמה, יש לשמור במיוחד על טוהר מחנה לוחמי ישראל, שכן השטן מקטרג במיוחד בשעת הסכנה.

-          לוחם הנטמא, מחויב להתפנות מהמחנה עד לגמר תהליכי הטהרה הכוללים המתנה לערב וטבילה.

-          יש להרחיק אל מחוץ למחנה את אתר השירותים. בהעדר תנאים מתאימים, יש לצייד כל לוחם בכלי חפירה שיאפשר לו לשמור על צניעות וטוהר, כראוי לצבא שהשכינה מתהלכת בתוכו, והקב"ה מצילו מן האויבים.

 

אין להסגיר עבד גוי (כג, טז-יז)

-          עבד גוי, שנמלט מאדוניו ומעוניין להינצל ולהיות בקרב ישראל, אין להסגירו. יש לדאוג לקיומו ולרווחתו.

 

איסור זנות (כג, יח-יט)

-          חל איסור על אישה או גבר לעסוק בזנות.

-          דבר שניתן כאתנן לזונה, אין להביאו כקורבן לה'.

 

איסור ריבית (כג, כ-כא)

-          אין להלוות בריבית. האיסור חל על הלווה וגם על המלווה. התורה מבטיחה כי השומר על דין זה יזכה לברכת ה'. מותר להלוות בריבית לגוי.

 

שמירת הנדר (כג, כב-כד)

-          הנודר לה', מתחייב להביא קורבן או תרומה להקדש, חייב למלא נדרו עד חלוף שלושה רגלים.

 

פועל אוכל במקום עבודתו (כג, כה-כו)

-          העובד בכרם רעהו או בכל עסק ומפעל, רשאי לאכול כדי שובעו מגידולי הכרם או התוצרת במקום. אולם התורה אוסרת לקיחת תוצרת אל מחוץ לעסק. התורה גם אוסרת על הפועל העובד בקציר, ליטול לעצמו בדרך של הנפת חרמש. עליו ליטול רק בדרך של קטיפה ידנית.

 

נישואין וגירושין (כד, א-ה)

-          הנושא אישה, יכול לגרשה רק כאשר יש לו טענות מבוססות כלפיה. הליך הגירושין חייב להיות על-פי כללים הלכתיים הכוללים מתן גט.

-          לאחר גירושיה יכולה האישה להינשא לאיש אחר.

-          לאחר שנישאה בשנית, גם אם שבה והתגרשה או שמת בעלה השני, לא יכול בעלה הקודם לשוב ולקחתה.

-          הלוקח אישה, מחויב ביחס מיוחד כלפיה בשנה הראשונה. בשנה זו לא ייטול על עצמו תפקיד צבאי או אחר המרחיקו מביתו ומאשתו. במשך שנה זו עליו להקדיש זמן רב יותר לאשתו ולהנעים לה את הזמן.

-           

הנהגות חברתיות וממוניות (כד, ו - כה, ד)

-          המעקל רכוש בשל חוב, לא ייטול ציוד המשמש לפרנסת האדם.

-          החוטף יהודי ומשתמש בו כעבד, חייב מיתה.

-          אסור לדבר לשון הרע. התורה מזכירה בהקשר זה את מרים הנביאה שדיברה באחיה משה ולקתה בצרעת. התורה גם אוסרת על חיתוך הצרעת מהגוף. הטיפול בנגע הצרעת הוא במישור הרוחני ועל-פי ציווי הכהן.

-          המעקל נכס מחברו בגין חוב, לא יכנס אל תוך ביתו, אלא יעמוד בחוץ וידרוש ממנו המצאת המשכון.

-          אם עוניו של בעל-החוב מאפשר רק עיקול של צורכי הבית, כגון שמיכה בה הוא מתכסה בלילה, יש להחזיר את השמיכה המעוקלת עם בוא הערב.

-          אסור להלין שכר, במיוחד כאשר מדובר בעובד עני.

-          אין להפליל אדם לדין מיתה על-פי עדות בנו או אביו.

-          אין להטות משפט, אפילו לטובת אדם מסכן.

-          אין לעקל רכושה של אלמנה.

-          כאשר נשכח עומר, כמות שאינה גדולה במיוחד, בשעת הקציר בשדה, אין לשוב ולקחתו. התבואה תישאר עבור העניים, ההולכים ואוספים את השכחה אחר הקוצרים.

-          גם בכרם, כמו בשדה, יש להשאיר 'פאה', חלק עליון בעץ הגפן שאותו לו בוצרים ומשאירים אותו לעניים. התורה מונה סוגים נוספים של שאריות שיש להשאיר בשדה בפרדס ובכרם לטובת העניים.

-          המתחייב בדין מלקות, אין להכותו יתר על החובה.

-          בשעת הדיש, אין לחסום את פי השור. יש לאפשר לו לאכול מן התבואה.

 

ייבום וחליצה (כה, ה-י)

-          אדם שמת ללא ילדים, חייב אחיו לקחת לאישה את אלמנתו כדי להקים דור המשך לאחיו המת. הלוקח נקרא יבם, האישה יבמה, והתהליך נקרא ייבום.

-          כאשר אחי המת אינו רוצה לייבם את גיסתו, מקיימים טקס הנקרא 'חליצה'. השניים באים לבית הדין, שם חולצת האלמנה את נעלו של האח הממאן, יורקת על הארץ בפניו ואומרת: " ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו".

 

דמי בושת (כה, יא-יב)

-          שניים רבים ביניהם ובאה אשת האחד ופוגעת בדרך גסה בשני, עליה לשלם קנס הנקרא דמי בושת.

 

יושר במסחר (כה, יג-טז)

-          אין לרמות תוך שימוש במשקלות שאינם אחידים ובכלי מידה מזויפים. חובה לקיים מסחר ביושר.

 

מחיית עמלק (כה, יז-יט)

-          התורה שבה ומזכירה את חטאו של העם העמלקי שנטפל לישראל בדרך בצאתם ממצריים. התורה מצווה לזכור זאת, ובעת הכושר להכרית את זכרו של עמלק.

 

(בפרשה 110 פסוקים)


http://www.chabad.org.il/ParashotArticles/Item.asp




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2008 20:52 לינק ישיר 

אפשר לנצח בלי מלחמה

כי תצא למלחמה על אויביך (דברים כ,י)

פרשתנו נפתחת במילים "כי תצא למלחמה על אויביך... ושבית שביו". באיזו מלחמה מדובר? מפרש רש"י: "במלחמת הרשות הכתוב מדבר". כלומר, אין הכוונה למלחמת כיבוש הארץ, אלא למלחמות שעם-ישראל עשוי לערוך לצרכים שונים עם מדינות בחוץ-לארץ.

תורת החסידות מפרשת, ש"כי תצא למלחמה על אויביך" אמור על המלחמה שצריכה הנפש האלוקית לערוך כנגד הנפש הבהמית. מלחמה זו מתנהלת בשעת התפילה, כמו שאומר הזוהר: "שעת צלותא – שעת קרבא" [=שעת התפילה היא שעת קרב]. בשעת התפילה צריך האדם להגביר את נפשו האלוקית על הנפש הבהמית ולנצחה, עד שייקח את כוחותיה ב'שבי' ("ושבית שביו") וירתום גם אותם לעבודת ה'.

'מלחמת רשות'

פירוש זה לכאורה אינו עולה בקנה אחד עם פירוש רש"י. רש"י מפרש שמדובר ב'מלחמת רשות', ואילו המלחמה של הנפש האלוקית כנגד הנפש הבהמית היא מלחמת חובה ולא מלחמת רשות! הלוא זה תפקידו של האדם בעולם, להגביר את הנפש האלוקית על הנפש הבהמית ולנצחה!

ההסבר הוא, שאכן עבודת התפילה בדרך של מלחמה היא אכן בבחינת 'מלחמת רשות' ולא 'מלחמת חובה'. לפני האדם עומדת האפשרות לברר את הנפש הבהמית ולרתום את כוחותיה לעבודת ה' שלא על-ידי מלחמה. אם בכל-זאת הוא בוחר לעשות זאת על-ידי מלחמה, זו אפוא 'מלחמת רשות'.

שתי דרכים

דרך המלחמה פירושה, שהיצר עומד בתוקפו ומתאווה לענייני העולם, ומולו מתייצבת הנפש האלוקית ונלחמת בו, עד שהיא מנצחת ומכניעה אותו. זה סוג אחד של בירור היצר, והוא מכונה 'בירור בדרך מלחמה'.

אולם יש דרך נוספת לברר את היצר – להגביר את אור התורה והקדושה, עד שהיצר יתמוסס מאליו. כשיהודי ממלא את עצמו באור התורה, הוא מחדיר בנפשו את האור האלוקי של הקב"ה, וממילא אין מקום לכל תאוות העולם ולעניינים גשמיים נחותים. דרך זו מכונה 'בירור בדרך מנוחה', שלא על-ידי מלחמה.

אפשר להתעלות

מסבירה תורת החסידות, שבתחילת העבודה הרוחנית של האדם אין מנוס מהמלחמה, שכן היצר עומד בתוקף מול האדם ומנסה למנוע אותו מלהתמסר לעבודת הבורא; אולם לאחר מכן עומדות לפני האדם שתי האפשרויות הללו – בירור בדרך 'מלחמה' או בירור בדרך 'מנוחה', והדבר אינו תלוי אלא בו.

על-כן המלחמה מכונה 'מלחמת הרשות' ולא 'מלחמת חובה', שכן לפני האדם עומדת האפשרות להתעלות לדרגה רוחנית גבוהה יותר, שבה יוכנע היצר שלא על-ידי מלחמה אלא בדרך של 'מנוחה', מכוח האור האלוקי של התורה.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 84)


http://www.chabad.org.il/ParashotArticles/Item.asp



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2008 20:52 לינק ישיר 

מאמרים נוספים בפרשה
אפשר לנצח בלי מלחמה
מלחמות חובה ורשות
שני אויבים, מקור אחד
כוחה של "מצווה קלה"
שכר המצוות - עכשיו או לעתיד?
כשיוצאים לדרך צריכים "מעקה"
צריך מעקה בחיים
לקרב בלי להתנשא
אחדות והפרדה
עבודה בלי טרדות
איך יכול הקב"ה "לגרש"?
הקב"ה אינו נפרד מישראל
לא למהר "להתגרש"
דבקות באלוקות ופרישות מתאוות העולם
יהודים כפועלי ה'
משפט צדק - חד משמעי
בלי כוונה
לזכור כדי להשכיח
לא לערבב כוחות נפשיים
מלחמה לשם זיכוך



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/9/2008 20:53 לינק ישיר 

שכר המצוות - עכשיו או לעתיד?

למען ייטב לך והארכת ימים (דברים כב,ז)

בפרשתנו כתובה מצוות שילוח הקן, שעליה מבטיחה התורה שכר נפלא: "למען ייטב לך והארכת ימים". שכר זה מובא גם על מצוות כיבוד הורים: "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך".

על זה מביא ר' יעקב בגמרא מעשה שהיה: אדם ביקש מבנו לעלות לעץ ולהביא לו את הגוזלים שבקן. עלה הבן, שילח את האם ולקח את הגוזלים, אולם ברדתו נפל ומת. שואל ר' יעקב: "היכן אריכות ימיו של זה והיכן טובתו של זה?", אחרי שקיים את שתי המצוות שעליהן התורה מבטיחה אריכות ימים וטוב? והוא משיב: "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" [=שכר מצווה אין בעולם הזה], אלא הברכה לאריכות ימים תהיה "בעולם שכולו ארוך" והברכה "למען ייטב לך" תהיה "בעולם שכולו טוב".

למה שתי מצוות?

לשם-מה נזקק ר' יעקב לדוגמה שיש בה קיום שתי מצוות שהשכר עליהן הוא אריכות ימים; וכי השאלה אינה עומדת במלוא תוקפה גם לו היה כאן קיום של מצווה אחת? הלוא התורה מבטיחה את השכר על כל אחת ואחת מן המצוות הללו, ולכאורה נדרש הסבר כאשר בפועל קורה ההפך, ומי שקיים מצווה כזאת מת ולא זכה לאריכות ימים.

יש להסביר זאת, שבמצוות שילוח הקן כשהיא לעצמה היה מקום לומר שאולי המחזה שראינו עדיין אינו מבטיח שאכן היה כאן קיום נכון של המצווה. מכיוון שזו מצווה שבין אדם למקום, ייתכן שלאדם הייתה כוונה שלילית (שלא לקיים את המצווה), וכוונה זו פגמה בקיום המצווה, וממילא לא מגיע לו השכר "למען ייטב לך והארכת ימים".

המעשה עצמו קובע

אולם בכיבוד אב, הואיל וזו מצווה שבין אדם לחברו, חשובה כאן התועלת שהמעשה הזה מסב לזולת ולא הכוונה. כאשר הבן עוסק בהבאת הגוזלים לאביו, אין כאן דבר שיכול לפגום במצווה, מכיוון שבכך הוא מכבד את אביו וממלא את רצונו. הכוונות שיש לבן אינן חשובות כל-כך, כי עצם המעשה שמביא תועלת לאב – הוא העיקר.

ואם בכל-זאת אנו רואים שבעת קיום המצווה נופל הבן ומת, מכאן ראיה ששכר המצווה אינו ניתן בעולם הזה, וההבטחה על אריכות ימים תהיה "בעולם שכולו ארוך".

תנאי עבודה

דבריו אלה של ר' יעקב מכוונים לשכר המצוות, אולם יש בתורה הבטחות גשמיות שאינן בגדר שכר, אלא משמעותן יצירת תנאים מתאימים לקיום התורה והמצוות – ואלה ניתנים כאן ועכשיו בעולם הזה. הקב"ה מבטיח ליהודי, שכאשר הוא עוסק בתורה ובמצוות, יסיר ממנו את כל הדאגות הגשמיות, כדי שיוכל לעבוד את ה' ללא הפרעה. ההבטחות האלה מתקיימות בפועל בעולם הזה הגשמי.

אין זה שכר אלא בבחינת 'תנאי עבודה', וכדברי הרמב"ם, שהקב"ה הבטיח לנו שאם נקיים את התורה והמצוות בשמחה – "יסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בזה, וישפיע לנו כל הטובות".

 (מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1114)


http://www.chabad.org.il/ParashotArticles/Item.asp?ArticleID=122&CategoryID=78&SelectdDate=



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/8/2009 23:00 לינק ישיר 

מלחמות חובה ורשות
פרשת השבוע עוסקת בדיני היציאה ל'מלחמת רשות'. תורת החסידות משליכה על המלחמה של האדם ב'יצר הרע' שלו – ושואלת: האם מלחמת היצר היא רק 'מלחמת רשות'?

כי תצא למלחמה (דברים כא,י)

פרשת השבוע נפתחת בדיני יציאה למלחמה: "כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו".1 מלחמות ישראל מתחלקות למלחמות חובה (הנעשות על-פי ציווי ה') ולמלחמות רשות (הנעשות מתוך שיקולים עצמיים של עם-ישראל). ה'מלחמה' שעליה מדברת פרשתנו היא מהסוג השני, כפי שמפרש רש"י: "במלחמת הרשות הכתוב מדבר".

לאור זה מתעוררת שאלה על הסבריה של תורת החסידות בפרשה זו. החסידות מפרשת2 פסוקים אלה ברובד רוחני, שעל-פיו ה'מלחמה' היא מלחמתו של כל יהודי עם 'אויבו' - יצר הרע, שאותו הוא נדרש לנצח ואף 'לשבות' ממנו 'שבי' (לרתום את כוחות היצר לעבודת ה'). וכי זוהי בבחינת 'מלחמת רשות', והלוא מלחמה זו היא חובתו הבסיסית של האדם?

למה שכר?

מצד שני מתעוררת שאלה אחרת: אנו יודעים שעל עבודת ה' ניתן שכר, כפי שמבטיחה התורה. שכר ניתן רק לשכיר שמשכיר את עצמו מרצונו, ואילו עבד, שחייב ממילא לעבוד את אדונו, אינו מקבל שכר. ומאחר שעם-ישראל חייב לעבוד את ה', כפי שנאמר "לי בני-ישראל עבדים"3 - מדוע זכאים אנו לשכר?

מכאן, שאכן יש בעבודתו של יהודי לבוראו שני מרכיבים: מצד אחד הוא בבחינת 'עבד', שחייב לעבוד את ה', ומצד שני יש בו מרכיב של 'מלחמת הרשות', שמבחינה זו הוא מקבל עליו משימה זו מרצונו ובבחירתו החופשית - ולכן הוא זכאי לשכר.

הנשמות כיועצים

חז"ל אומרים4, שלפני בריאת העולם התייעץ הקב"ה אם כדאי לבוראו. "במי נמלך? [=במי התייעץ?] - בנשמותיהם של צדיקים". כלומר, הקב"ה התייעץ, כביכול, עם נשמות ישראל ("ועמך כולם צדיקים"5) אם לברוא את העולם, והן הסכימו לבריאת העולם וממילא לירידתן למטה בגוף גשמי.

כאן טמונים שני המרכיבים של החובה והרשות: לאחר שנשמות ישראל כבר ירדו למטה והתלבשו בגוף גשמי, הן חייבות לעבוד את ה', כעבד שחייב לשרת את אדונו; אולם מאחר שעצם ההחלטה על הבריאה באה מרצונן ומהחלטתן העצמית, לכן המלחמה מול יצר הרע נקראת 'מלחמת הרשות', ולכן זכאים היהודים לשכר על עבודתם.

המפתח ביד

השכר האמיתי הוא עצם המצווה, כפי שנאמר6: "שכר מצווה - מצווה". בכל מצווה שיהודי מקיים הוא משרה גילוי של אורו האין-סופי של הקב"ה בעולם ומכין את העולם לקראת הגאולה.

שכר זה עומד כבר עכשיו לרשותו של כל אחד ואחד מישראל, שכן הוא דומה לאוצר סגור בתיבה כשהמפתח בידו של האדם. כך כל יהודי, כשישתמש ב'מפתח' שבידו ויעשה עוד מצווה שעל-ידה יכריע "את עצמו ואת כל העולם כולו לכף-זכות"7 - מיד תבוא הגאולה האמיתית והשלמה, ועמה גילוי השכר בשלמותו.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי ספר השיחות תנש"א כרך ב, עמ' 796)

----------

1) דברים כא,י.

2) ראה אור התורה ריש פרשתנו. דיבור המתחיל "כי תצא" בספר המאמרים תרמ"ו עמ' כו-כז.

3) ויקרא כה,נה.

4) ראה בראשית רבה פרשה ח,ז. רות רבה פרשה ב,א (ג).

5) ישעיה ס,כא.

6) אבות פרק ד משנה ב.

7) רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ד.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/8/2009 23:01 לינק ישיר 

שני אויבים, מקור אחד
אויבי הגוף היהודי הם גם אויבי הנשמה היהודית, ולהפך

כי תצא למלחמה על איביך (דברים כא,י)

הפסוק הראשון של הפרשה עוסק ביציאה למלחמה: "כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלוקיך בידיך".1 לכאורה יש בפסוק זה שיבוש דקדוקי: בתחילה מוזכר האוייב בלשון רבים - "אויביך", ואחר-כך בלשון יחיד - "ונתנו".

בתורה כל דבר מדוייק בתכלית, ויש בכל דבר גם משמעויות נסתרות, שמעבר לפירוש הפשוט. גם פסוק זה, מדבר בפשטות על מלחמה רגילה, אך בעומק הדברים יש כאן רמז למלחמה הרוחנית של כל אדם.

אויבי הגוף והנשמה

אויביו של יהודי מתחלקים לשני סוגים - יש אוייב שנלחם נגד קיומו הגשמי של יהודי - נגד גופו; ויש אוייב שנלחם נגד הקדושה המיוחדת של יהודי - נגד נשמתו. התורה כוללת את שני סוגי האויבים במילה אחת ("אויביך"), שכן גופו ונפשו של יהודי חד הם, ושניהם נועדו לשרת את הקב"ה. על כן אויבי הגוף היהודי הם גם אויבי הנשמה היהודית, ולהפך.

התורה מנחה אותנו כיצד לצאת למלחמה באויבים אלו: בראש ובראשונה - "כי תצא למלחמה" - עוד לפני המפגש עם האוייב נדרשת מהאדם היחלצות ("תצא") והתמלאות בתחושת ביטחון ואמונה בה'. הגישה צריכה להיות: "על אויביך" - תחושה של עליונות, שמלכתחילה היהודי עומד מעל האוייב2, שכן הקב"ה עצמו מתלווה אליו ומסייע לו לנצח במלחמה.

תחושה של עליונות

כאשר יהודי יוצא למלחמה בגישה כזאת, מובטח לו הניצחון. זה יהיה ניצחון לא רק על האוייבים הגלויים שהוא רואה לפניו, אלא גם על השורש והמקור הראשוני של כל האויבים למיניהם - על יצר הרע, שעליו אומרת הגמרא3: "הוא השטן (אוייב הנשמה), הוא מלאך המוות (אוייב הגוף)".

יהודי שיוצא למלחמה נגד אויביו מתוך הרגשה איתנה שבעצם אין כוח שיכול לעמוד נגד הטוב ונגד הקדושה, מצליח לנצח לא רק את ביטוייו החיצוניים של הרע, אלא גם את שורשו הרוחני. על כך נאמר "ונתנו ה' אלוקיך בידיך" - "ונתנו", לשון יחיד, שכן כאן כבר מדברים על יצר הרע, שורשם ומקורם של כל האויבים.

פדיון שבויים

מוסיפה התורה ואומרת: "ושבית שביו". קורה שיהודי אינו נזהר מפני יצר-הרע, נופל ברשתו ומעביר לרשותו כוחות עליונים שניתנו לו לצורך עבודת ה'. כוחות אלה נמצאים ב'שבי' בידי הרע. מבטיחה התורה, שהיהודי אף יצליח להוציא מהרע את "שביו" - את כל מה שהצליח ללכוד ו'לשבות' עד כה. וכמאמר חז"ל4, שעל-ידי תשובה גדולה - "זדונות נעשו לו כזכויות".

מלחמה זו מביאה גם את הגאולה האמיתית והשלמה, שבה ייכרת יצר הרע לגמרי, ובכך תגיע מלחמה זו לסופה ולניצחונה המלא.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי-שיחות כרך ב, עמ' 635 וכן 697)

----------

1) דברים כא,י ואילך.

2) ראה לקוטי תורה דיבור המתחיל "כי תצא" (השני) סוף פרק ב.

3) בבא בתרא טז,א.

4) יומא פו,ב.





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/8/2009 23:02 לינק ישיר 

כוחה של "מצווה קלה"
מצוות שילוח הקן היא מצווה קלה בכל המובנים - אינה דורשת אלא פעולה קלה, אינה כרוכה בקשיים ואין בה חסרון-כיס

למען ייטב לך והארכת ימים (דברים כב,ז)

על מצוות שילוח הקן, המופיעה בפרשתנו, מציינת התורה שכר גדול: "למען ייטב לך והארכת ימים".1 נשאלת השאלה: מצווה זו קלה ביותר, מדוע ניתן עליה שכר כה רב? משיב רש"י, שדווקא זאת מבקשת התורה ללמדנו: "אם מצווה קלה, שאין בה חסרון-כיס, אמרה תורה 'למען ייטב לך והארכת ימים' - קל-וחומר למתן שכרן של מצוות חמורות".

כלומר, התורה בחרה לציין את השכר הגדול דווקא במצווה קלה מאוד, שגם אין בה שום הוצאות כספיות, כדי לתת לנו מושג-מה על השכר העצום הצפוי למקיימי שאר המצוות, ובפרט המצוות החמורות, שגם יש בהן הוצאות ממוניות.

בלי קשיים

הסבר זה עדיין דורש ביאור: אם התורה חיפשה דווקא "מצווה קלה שאין בה חסרון-כיס", כדי להמחיש את גודל שכרם של מקיימי המצוות, הייתה יכולה לבחור מצוות קלות עוד יותר, שאפילו אין צורך לבצע פעולה מעשית כדי לקיימן, כמו קריאת שמע, שהיא בדיבור בלבד?

אלא ייחודה של מצוות שילוח הקן, שהיא נחשבת 'קלה' משום שאינה כרוכה בשום קשיים. מצווה זו מתקיימת במצב שהאדם אינו עסוק בשום דבר אחר, אלא הוא רוצה ממילא לקחת את קן הציפור, והדבר האחד והיחיד הנדרש ממנו הוא מעשה פעוט - לשלח את האם. ועל זה אומרת התורה ששכרו גדול ביותר.

גודל השכר

במצוות אחרות, כמו קריאת שמע, עלולים להתעורר קשיים. למשל, כשהאדם טרוד ועסוק באותו זמן בדברים אחרים, והוא צריך לעזוב את עיסוקיו ולקרוא את שמע - נדרש האדם להתגבר ולהפסיק את ענייניו לצורך קריאת שמע. לו הייתה התורה בוחרת במצווה זו כדי ללמדנו את גודל שכרם של מקיימי מצוות, היינו חושבים שהשכר הוא משום שקיומה של מצווה זו כרוך לעיתים בקשיים.

לכן בחרה התורה דווקא במצוות שילוח הקן, מצווה קלה בכל המובנים - אינה דורשת אלא פעולה קלה, אינה כרוכה בקשיים ואין בה חסרון-כיס. ואם במצווה קלה כזאת נאמר "למען ייטב לך והארכת ימים" - קל-וחומר בשאר מצוות.

מצווה גוררת מצווה

לאחר מצוות שילוח הקן נאמר2: "כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך", ואחר-כך מפורטות מצוות הכרם והשדה, שעטנז וכו'. אומר על כך רש"י: "אם קיימת מצוות שילוח הקן, סופך לבנות בית חדש ותקיים מצוות מעקה, שמצווה גוררת מצווה, ותגיע לבגד ולשדה ולבגדים נאים".

כאן אנו רואים לא רק את גודל שכרה של המצווה, אלא גם את כוחה של 'מצווה קלה' לגרור מצוות נוספות. כאשר מתעוררת עצם נשמתו של יהודי, אף שבתחילה היא מוצאת את ביטויה ב'מצווה קלה', מביא הדבר בהמשך לקיום כל המצוות האחרות, וזוכים לכתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה בכל הפרטים.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ט, עמ' 133)

----------

1) דברים כב,ז.

2) שם, ח.





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/8/2009 23:03 לינק ישיר 

איך יכול הקב"ה "לגרש"?
איך יכול להיות מצב של 'גירושין' אצל הקב"ה, אשר "מלוא כל הארץ כבודו"?!

כי יקח איש אשה (דברים כד,א)

במקומות רבים1 בתורה משול היחס בין הקב"ה לכנסת-ישראל ליחסי איש ואישה. מעמד הר-סיני הוא הקידושין2, שאז קידש הקב"ה לעצמו את עם-ישראל, והגלות היא בבחינת גירושין. הגאולה העתידה היא הנישואין, שאז 'ישא' הקב"ה את-עם-ישראל לנצח. דברים אלה מתקשרים עם פרשתנו, שבה מופיעים דיני הנישואין והגירושין.

הגמרא3 מספרת, שכאשר בא הנביא וגער בעם-ישראל על שאינו שב בתשובה, השיב לו עם-ישראל: "אישה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום". תשובה זו מתוארת כ"תשובה ניצחת", אף ש"אמר לו הקב"ה לנביא, לך אמור להן: איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה".4

פתיחת המסכת

כדי להבין עניין זה יש להקדים ולשאול, למה בחר רבנו הקדוש לפתוח את מסכת גיטין במשנה "המביא גט ממדינת הים וכו'". לכאורה היה צריך לפתוח את המסכת בהלכות העיקריות של הגירושין, ולא במקרה חריג ושולי? מכאן, שבכך בא לידי ביטוי עצם עניין הגירושין, ועצם האפשרות לגירושין, כפי שהדברים הם בשורשם הראשון - אצל הקב"ה.

ההלכה קובעת5, שכדי שיחולו הגירושין צריך הגט לצאת מרשות הבעל ולהגיע לרשות האישה. איך יכול אפוא להיות מצב של 'גירושין' אצל הקב"ה, אשר "מלוא כל הארץ כבודו"6?!

"מדינת-הים"

התשובה לשאלה זו טמונה במשנה הראשונה של מסכת גיטין. אפשרות ה'גירושין' אצל הקב"ה נוצרת מכך ש"הלך בעלה למדינת הים". כל עוד הקב"ה מתגלה כאן, בעולם הזה, ואין הוא מסתיר את פניו מאיתנו, לא ייתכנו 'גירושין'. אולם כאשר חטאינו גורמים שהקב"ה יתעלה, כביכול, למעלה, יתעלם ב'ים' ולא יתגלה למטה - נוצר כאן מצב של 'גירושין' בינו ובין עם-ישראל. הוא, כביכול, ב'מדינת הים'.7

מבחינה זו צודקים בני-ישראל כאשר הם טוענים: "אישה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום". הרי הקב"ה 'הלך למדינת הים', הסתיר את פניו מאיתנו, ולכאורה 'גירש' אותנו.

לא חל שום שינוי

אולם האמת הפנימית גלומה בתשובת הקב"ה: "איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה". מבחינת הקב"ה עצמו אין הסתר פנים. זו רק הסתרת-פנים מאיתנו, לגבינו. רק לנו נראה כאילו הקב"ה איננו נמצא כאן, אך לאמיתם של דברים לא חל שום שינוי ב"מלוא כל הארץ כבודו", ולכן בפנימיות הדברים אין כאן 'גירושין'.

במהותם הפנימית של הדברים לא נותק חלילה הקשר בין הקב"ה לעמו. אמנם איננו רואים זאת לעת-עתה, ולכן נראים הדברים כ'גירושין'; ואולם בקרוב ממש, בגאולה השלמה, תתגלה האמת ויהיו גם ה'נישואין' לעיני-כל לנצח.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ט, עמ' 143)

----------

1) וכל ספר שיר-השירים מיוסד על זה, כידוע במדרשי חז"ל.

2) ראה במדבר רבה פרשה יב סוף פסקא ח. וראה גם תענית כו,ב במשנה.

3) סנהדרין קה,א.

4) ישעיה נ,א.

5) גיטין פרק ח. טור שולחן-ערוך אבן-העזר סימן קלט.

6) ישעיה ו,ג.

7) תענית כ,א. סנהדרין קד, סוף עמוד א. איכה רבה פרשה א,ג.





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/8/2009 23:03 לינק ישיר 

כשיוצאים לדרך צריכים "מעקה"
בחיי האדם יש שהוא 'בונה בית חדש', כלומר, פונה לכיוון חדש בחייו. עליו לזכור לבנות 'מעקה'

כי תבנה בית חדש (דברים כב,ח)

"כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך", אומרת התורה בפרשתנו1, ומוסיפה עוד מצוות לא-תעשה: "ולא תשים דמים בביתך, כי ייפול הנופל ממנו". מצווה זו היא גם בבחינת הוראת-דרך בחייו הרוחניים של האדם.

בחיי האדם יש שהוא 'בונה בית חדש', כלומר, פונה לכיוון חדש בחייו. למשל, אדם הנושא אישה ומקים משפחה, פותח דף חדש בחייו ועומד מול קשיים שלא הכיר בעבר. קודם לכן היה שרוי בין כותלי בית-המדרש, אפוף באווירת תורה ותפילה, ועכשיו הוא יוצא אל העולם, אל פיתוייו וקשייו, והוא זקוק לכוחות חדשים כדי להתמודד עם המציאות החדשה.

מעברים בכל יום

מייעצת התורה: "ועשית מעקה לגגך". אל תסתפק ב'מעקה', בגדרים ובסייגים, שהיו לך עד עתה. אל תחשוב שאם עד עכשיו עמדת בניסיונות, אתה מובטח ומוגן מפני הקשיים החדשים. עליך לעשות 'מעקה' חדש. אתה עובר עכשיו ל'בית חדש', נכנס אל תוך העולם והאתגרים שהוא מזמן, ועליך להציב לעצמך גדרים חדשים, כדי שלא תגיע, חלילה, ל'ייפול הנופל'.

מעבר זה ל'בית חדש' קיים, במובן מסויים, בכל יום. זהו המעבר מאווירת הקדושה שבה שרוי האדם בבוקר, כשהוא שקוע בעבודת התפילה ובלימוד התורה שאחריה, אל היציאה לעבודתו, לחיי הפרנסה ולשאר צרכיו. מד' אמות של תפילה ותורה הוא עובר באחת אל ל"ט מלאכות החולין. גם כאן עליו לבנות 'מעקה', כדי שענייני העולם לא יגרמו לו נפילה רוחנית ("דמים בביתך").

חזק מן האדם

במה גדול כוחו של המעקה? בכך שהוא חזק מן האדם עצמו. לו היינו סומכים על האדם עצמו, לא היינו זקוקים למעקה. הצורך במעקה בא דווקא מפני החשש, שמא הזהירות העצמית לא תספיק, ולכן יש צורך להגן על האדם באמצעות מעקה, שיוכל לבלום אותו מליפול.

כך גם ה'מעקה' הרוחני צריך להיות חזק מהאדם עצמו, משכלו ומרגשותיו. כשאדם יוצא לכיוון חדש בחייו, אין הוא יכול להסתפק בכוחותיו הנפשיים ובהבנתו האישית. עליו להגן על עצמו באמצעות 'מעקה' - בהחלטות תקיפות וחזקות שלא יתערערו לעולם.

הידורים חדשים

פירוש הדבר במילים פשוטות - להוסיף בפרטים מסויימים, בהידור מצווה, בזהירות יתרה מאיסורי 'לא תעשה' ובהנהגות טובות. גם דברים שאולי לא היו הכרחיים באווירה של תורה וקדושה, עכשיו הם הכרחיים, משום שהם צריכים להגן על האדם מפני נפילה.

כ"ק אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש הורה לקבל הידורי-מצווה חדשים בכל ראש-השנה, כי בראש השנה נמשך אור חדש.2 יש כאן עיקרון זהה: הואיל ומתחילה שנה חדשה, 'בית חדש', צריך לעשות 'מעקה' על-ידי החלטות טובות נוספות. כך בונים בית איתן - "כתפארת אדם לשבת בית".3

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי-שיחות כרך ב, עמ' 385)

---------

1) דברים כב,ח.

2) איגרת הקודש סימן יד.

3) ישעיה מד,יג




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/8/2009 23:03 לינק ישיר 

צריך מעקה בחיים
מה משמעות הלשון "כי ייפול הנופל ממנו", והלוא עדיין איש לא נפל?

ועשית מעקה לגגך (דברים כב,ח)

בפרשתנו מצווה התורה: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך"1, ובהמשך מוסיפה התורה ומזהירה: "ולא תשים דמים בביתך, כי ייפול הנופל ממנו".

לשון הפסוק הזה מעורר כמה שאלות: ראשית, הניסוח "בית חדש" עלול להטעות, כאילו החובה לקבוע מעקה חלה רק על בית חדש, והלוא גם מי שקונה בית ישן, שאין בו מעקה, חייב לבנות בו מעקה. שנית, מה משמעות הלשון "כי ייפול הנופל ממנו", והלוא עדיין איש לא נפל, ומדוע התורה מכנה אותו "נופל", כמי שכבר נפל?

נישואין - "בית חדש"

על השאלות האלה אין תשובה מספקת על-פי חלק הנגלה שבתורה, וזו דוגמה לעניינים בתורה שיכולים להתבאר רק על-פי משמעותם בפנימיות התורה. הקב"ה השאיר בתורתו בכוונה תחילה עניינים שיכולים להתבאר רק על-פי פנימיות התורה, כדי להחדיר בלב האדם את ההכרה ברובד הפנימי והרוחני שבכל ענייני התורה.

וזו משמעות הפסוק על-פי פנימיות התורה: "כי תבנה בית חדש" - כשיהודי מגיע לשלב של חיי נישואין, כשהוא הולך לבנות "בית חדש" (כמאמר חז"ל2 "ביתו זו אשתו"), עליו לעשות "מעקה" - לקבוע לו מערכת של גדרים וסייגים. אל לו להסתפק בגדרים ובסייגים שהיו לו קודם לכן, אלא הוא נדרש לקבוע גדרים וסייגים חדשים.

צריך הגנה

מדוע לא די בכל הגדרים והסייגים הקודמים? מסבירה התורה: "כי ייפול הנופל ממנו". הואיל ושלב זה של בניית "בית חדש" קשור בתהליך של ירידה ו'נפילה' לעומת מצבו הקודם, ויש חשש שההתעסקות היתרה בעניינים גשמיים תוריד את האדם ממדרגתו, עליו להיות זהיר ביותר ולהגן על עצמו על-ידי גדרים וסייגים חדשים.

מצד שני, אף-על-פי שיהודי המגיע לשלב זה בחייו מכונה 'נופל' והוא יורד ממדרגתו הקודמת, בכל-זאת עליו לעסוק בבניית "בית חדש", משום שדווקא על-ידי כך נעשה חידוש אמיתי בבריאה, והעולם נעשה 'דירה' לו יתברך, שזו תכלית כל הבריאה.

לא להסתגר

בכך מלמדת אותנו התורה, שאין להסתגר בד' האמות האישיות ולהתנתק מהעולם, אלא חייבים לבנות 'בית' - לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. אין להירתע מפני ה'ירידה' וה'נפילה' הכרוכה בכך, שכן דווקא על-ידי אותה 'ירידה' באה אחר-כך העלייה הגדולה ונוצר החידוש האמיתי.

מצד שני חייבים לזכור, שכדי להצליח בעבודה זו ולעשות את גשמיות העולם כלי לרוחניות, מוכרחים לעשות 'מעקה', שמשמעותו - מחיצה והבדלה מענייני העולם. על האדם להתעסק בענייני העולם, אך להיזהר שלא ישקיעו אותו בתוכם ולא יתפסו מקום בעיניו. רק מתוך הקפדה על ה'מעקה' הזה אפשר להצליח בבניית ה'בית חדש' ולמלא את הכוונה העליונה של עשיית 'דירה בתחתונים' לקב"ה.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך יט, עמ' 208)

---------

1) דברים כב,ח.

2) משנה ריש יומא.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/8/2009 23:04 לינק ישיר 

לקרב בלי להתנשא
אם בדברי המקרב מתערבות נימות של ישות עצמית וגאווה - המתקרב עלול ליפול ולהתרחק

כי יפל הנפל ממנו (דברים כב,ח)

בפרשתנו מופיעה המצווה לעשות מעקה לגג הבית: "כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך... כי ייפול הנופל ממנו".1 על כפילות הלשון - "ייפול הנופל" - דרשו חז"ל2: "ראוי זה ליפול, ואף-על-פי-כן לא תתגלגל מיתתו על-ידך, שמגלגלין זכות על-ידי זכאי וחובה על-ידי חייב".

נוסף על המשמעות הפשוטה של הדברים, יש במצווה זו גם הוראה רוחנית בעבודת ה'. 'גג', מקום גבוה, מסמל גאווה והתנשאות.3 על כך מצווה התורה: "ועשית מעקה לגגך" - יש להגביל ולהכרית את הגאווה4, שכן היא הגורמת לכל המידות הרעות ולכל הנפילות הרוחניות5: "ייפול הנופל ממנו".

למנוע נפילה

יכול אדם לחשוב, שהדברים אמורים רק בגאווה אנושית רגילה; אך כאשר הגאווה באה מחמת התורה והמצוות - גאווה זו מותרת. זו אינה גאווה אישית, אומר האדם בליבו, אלא הכרה בערכה של התורה שבקרבו. הרי במפורש נאמר6: "ויגבה ליבו בדרכי ה'", ועל תלמיד-חכם אמרו7: "צריך שיהא בו אחד משמונה שבשמינית" (גאווה).

באה מצוות מעקה ואומרת: לא ולא. אף הגאווה שבאה מן הקדושה דורשת לעשות לה 'מעקה'. מה לנו קדוש יותר מבית-המקדש, וההלכה היא8, שגם גגו של היכל המקדש חייב במעקה. למדנו מכאן, שגם כאשר עומדים בשיא הקדושה, יש להיזהר מפני הגאווה וההתנשאות, וחובה להעמיד סייג בפניה, כדי למנוע נפילה רוחנית.

סכנה לזולת

אך זהו רק היבט אחד של מצוות מעקה. ישנו היבט שני - מניעת פגיעה בזולת. בפשטות, נועד המעקה למנוע את הזולת מליפול - "כי ייפול הנופל ממנו", וזו מטרתו העיקרית. כך גם במשמעות הרוחנית של הדברים, צריך לעשות 'מעקה' כדי שלא תיגרם נפילה ליהודי שני.

כשיהודי מנסה לקרב את הזולת לאבינו שבשמים, נחשב הדבר כאילו הוא בונה "בית חדש", עוד בית לקב"ה. וכאן נחוץ ביותר הצורך ב'מעקה', כדי שהפעולה אכן תצליח ולא תגרום תגובה הפוכה.

כשפונים אל הזולת בדברים היוצאים מן הלב, ללא פניות אישיות, ודאי ייכנסו לליבו ויפעלו את פעולתם. אך אם בדברי המקרב מתערבות נימות של ישות עצמית וגאווה - לא זו בלבד שהדבר מהווה הפרעה לקליטת הדברים, אלא הזולת אף עלול ליפול ולהתרחק.

בלי תירוצים

יבוא מישהו ויטען: "ראוי זה ליפול" - לו היה אותו יהודי ראוי לתורה ולמצוות, היה יודע להבחין בין דברים אמיתיים כשהם לעצמם, לבין הגאווה שהשתרבבה לדברי האיש שאומרם. אומרת התורה: "אף-על-פי-כן לא תתגלגל מיתתו על-ידך" - אתה צריך להשתדל שנפילתו לא תהיה על-ידך.

צריך בהחלט לבנות "בית חדש", לקרב יהודי שני לתורה ולמצוות, אך להקפיד לעשות "מעקה לגגך" - להכרית את הגאווה האישית. זו הדרך להצלחה אמיתית ולקירובם של יהודים נוספים לאביהם שבשמים.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כד, עמ' 137)

----------

1) דברים כב,ח.

2) שבת לד,א. פירוש רש"י על הפסוק.

3) להעיר ממאמר חז"ל בעניין גג בית-הכנסת ובתי העיר (שבת יא, ריש עמוד א).

4) של"ה חלק תורה שבכתב סוף פרשתנו. וראה אור-תורה להרב המגיד פרשתנו על הפסוק. ועוד.

5) ראה מאמרי חסידות על הפסוק "ראשית גוים עמלק".

6) דברי-הימים-ב יז,ו.

7) סוטה ה,א.

8) מידות פרק ד משנה ו. רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ד הלכה ג.





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/8/2009 23:04 לינק ישיר 

אחדות והפרדה
התכללות היא אכן תכונה נכונה בתוך תחומי הקדושה, אבל בענייני העולם, יש חשש שהערבוב בין המידות לא יביא אחדות ושלמות אמיתית

לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו (דברים כב,יא)

בתורה יש כמה וכמה איסורים על כלאיים ועל ערבוב של שני מינים זה בזה. בפרשתנו מנויים בזה אחר זה כמה מהם - "לא תזרע כרמך כלאיים"1, "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו".2

יש הבדל בין האיסורים הללו: בעוד איסור הכלאיים בגידולי קרקע ובבהמה הוא בכל מקום ובכל מצב, הרי איסור שעטנז אינו חל בציצית ובמקדש. מיד לאחר איסור שעטנז נאמר3 "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך", ומכאן למדו, שאפשר לעשות ציצית באופן של כלאיים - "אף מן הכלאיים". גם בבגדי הכהונה הותר השעטנז, והאבנט שחגרו הכוהנים היה עשוי מצמר ומפשתים.

לא לערבב

הסבר הדבר טמון בטעם הפנימי של האיסורים הללו. הטעם לאיסור כלאיים הוא למנוע ערבוב הגדרים שקבע הקב"ה בבריאה. אסור לעשות כלאיים בגידולים ובבעלי-חיים, כדי לשמר את המינים המקוריים שברא הקב"ה ולמנוע היווצרותם של מיני כלאיים.

וכאן יש הבדל בין כלאיים של גידולי קרקע ובהמות לבין כלאיים של שטענז: בעוד הכלאיים בגידולי קרקע ובבהמות יוצרים ערבוב מהותי ופנימי בין המינים, הפך ההפרדה שקבע הקב"ה בין המינים, הרי הכלאיים של שעטנז הם חיצוניים בלבד, שכן גם לאחר ערבוב הצמר והפשתה בבגד הם נשארים מינים נפרדים, שרק מחוברים זה לזה וגם לאחר מכן אפשר להפריד ביניהם.

חסד וגבורה

איסור שעטנז נכלל בתוך ה'חוקים', המצוות העל-שכליות. הרמב"ן אומר4, שטעם האיסור הוא "נעלם". רבנו בחיי5 אומר, ששעטנז "מערבב הכוחות העליונים". מוסבר על כך, שצמר רומז למידת החסד העליונה ופשתים רומזות למידת הגבורה, ולכן נאסר השעטנז, שכן יש בכך משום ערבוב מידת החסד ומידת הגבורה.

לכאורה אפשר לשאול, מדוע אסור לערבב את שתי המידות הללו, הלוא האחדות והשלום בין ניגודים היא התכלית והיא השלמות, וכל העבודה הרוחנית היא ליצור מיזוג ו'התכללות' בין המידות השונות שבנפש?

אחדות בקדושה

ההבדל הוא, שהתכללות היא אכן תכונה נכונה בתוך תחומי הקדושה. שם יש התבטלות כללית לקב"ה, ולכן יכולות גם מידות מנוגדות לפעול יחד ובהרמוניה, כמאמר חז"ל6, "אין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במידת הקב"ה בלבד". מטעם זה הותר השעטנז בציצית ובמקדש.

אבל בענייני העולם, כאשר לא מורגשת ההתבטלות לקב"ה, יש חשש שהערבוב בין המידות לא יביא אחדות ושלמות אמיתית, אלא זה יהיה ערבוב מין בשאינו מינו. לכן נאסר השעטנז, כדי לשמור את הגדרים שקבע הקב"ה בעולמו.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כט, עמ' 122)

----------

1) דברים כב,ט.

2) שם, י-יא.

3) שם, יב.

4) על הפסוק (ויקרא יט,יט): "בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזריע כלאים, ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך".

5) על הפסוק ויקרא שם.

6) ספרי על הפסוק (דברים ו,ה): "ואהבת את ה' אלוקיך".






דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/8/2009 23:05 לינק ישיר 

אחדות והפרדה
התכללות היא אכן תכונה נכונה בתוך תחומי הקדושה, אבל בענייני העולם, יש חשש שהערבוב בין המידות לא יביא אחדות ושלמות אמיתית

לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו (דברים כב,יא)

בתורה יש כמה וכמה איסורים על כלאיים ועל ערבוב של שני מינים זה בזה. בפרשתנו מנויים בזה אחר זה כמה מהם - "לא תזרע כרמך כלאיים"1, "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו".2

יש הבדל בין האיסורים הללו: בעוד איסור הכלאיים בגידולי קרקע ובבהמה הוא בכל מקום ובכל מצב, הרי איסור שעטנז אינו חל בציצית ובמקדש. מיד לאחר איסור שעטנז נאמר3 "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך", ומכאן למדו, שאפשר לעשות ציצית באופן של כלאיים - "אף מן הכלאיים". גם בבגדי הכהונה הותר השעטנז, והאבנט שחגרו הכוהנים היה עשוי מצמר ומפשתים.

לא לערבב

הסבר הדבר טמון בטעם הפנימי של האיסורים הללו. הטעם לאיסור כלאיים הוא למנוע ערבוב הגדרים שקבע הקב"ה בבריאה. אסור לעשות כלאיים בגידולים ובבעלי-חיים, כדי לשמר את המינים המקוריים שברא הקב"ה ולמנוע היווצרותם של מיני כלאיים.

וכאן יש הבדל בין כלאיים של גידולי קרקע ובהמות לבין כלאיים של שטענז: בעוד הכלאיים בגידולי קרקע ובבהמות יוצרים ערבוב מהותי ופנימי בין המינים, הפך ההפרדה שקבע הקב"ה בין המינים, הרי הכלאיים של שעטנז הם חיצוניים בלבד, שכן גם לאחר ערבוב הצמר והפשתה בבגד הם נשארים מינים נפרדים, שרק מחוברים זה לזה וגם לאחר מכן אפשר להפריד ביניהם.

חסד וגבורה

איסור שעטנז נכלל בתוך ה'חוקים', המצוות העל-שכליות. הרמב"ן אומר4, שטעם האיסור הוא "נעלם". רבנו בחיי5 אומר, ששעטנז "מערבב הכוחות העליונים". מוסבר על כך, שצמר רומז למידת החסד העליונה ופשתים רומזות למידת הגבורה, ולכן נאסר השעטנז, שכן יש בכך משום ערבוב מידת החסד ומידת הגבורה.

לכאורה אפשר לשאול, מדוע אסור לערבב את שתי המידות הללו, הלוא האחדות והשלום בין ניגודים היא התכלית והיא השלמות, וכל העבודה הרוחנית היא ליצור מיזוג ו'התכללות' בין המידות השונות שבנפש?

אחדות בקדושה

ההבדל הוא, שהתכללות היא אכן תכונה נכונה בתוך תחומי הקדושה. שם יש התבטלות כללית לקב"ה, ולכן יכולות גם מידות מנוגדות לפעול יחד ובהרמוניה, כמאמר חז"ל6, "אין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במידת הקב"ה בלבד". מטעם זה הותר השעטנז בציצית ובמקדש.

אבל בענייני העולם, כאשר לא מורגשת ההתבטלות לקב"ה, יש חשש שהערבוב בין המידות לא יביא אחדות ושלמות אמיתית, אלא זה יהיה ערבוב מין בשאינו מינו. לכן נאסר השעטנז, כדי לשמור את הגדרים שקבע הקב"ה בעולמו.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כט, עמ' 122)

----------

1) דברים כב,ט.

2) שם, י-יא.

3) שם, יב.

4) על הפסוק (ויקרא יט,יט): "בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזריע כלאים, ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך".

5) על הפסוק ויקרא שם.

6) ספרי על הפסוק (דברים ו,ה): "ואהבת את ה' אלוקיך".






דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-27/8/2009 07:53 לינק ישיר 

דברי יושר

http://www.scribd.com/doc/19121945/-62



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/8/2009 15:52 לינק ישיר 

שבת שלום לכל בית ישראל!!!



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/8/2010 18:46 לינק ישיר 

http://bhol-forums.co.il/forum_search.asp?forum_id=771



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > אקטואליה וחדשות > בחדרי חרדים > דברי תורה לשבת קודש - פרשת כי תצא
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.