בית פורומים עצור כאן חושבים

לך דומיה תהילה (פילוסופיה)

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-24/12/2002 00:12 לינק ישיר 
לך דומיה תהילה (פילוסופיה)

בתוך הדת מצוי פרדוקס ללא פתרון. הנושא המרכזי שלה, הא-ל, הוא נושא שאי אפשר לדבר עליו. אי אפשר לומר עליו שום דבר משמעותי. הלא כל מה שננסה להביע אינו מדוייק, אפילו מטעה. "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, נאום ה'" (ישעיהו נה ח).
ובכל זאת, אנו יודעים כי הקב"ה ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה. אנו חוזרים ואומרים, בכל תפילה ותפילה, כי הוא רחום וחנון, מלך אוהב צדקה ומשפט, ושומע תפילה.
זה כתוב בתורה ובספרי הנבואה, כך אמרו חז"ל, וכך אנו משתמשים במלים בתפילותינו.
כמו שאמרנו, זה פרדוקס. מצד אחד, כפי שהנביא עצמו מעיד, אי אפשר לומר מאומה על הקב"ה. מצד שני, אנו כן מדברים עליו, ואנו כן מדברים איתו, כלומר מתפללים אליו.
האם עלינו להישאר עם הפרדוקס, או שניתן להציע לו פתרון?

כדי להבין את הפתרונות האפשריים, כדאי לסקור איך הבעיה מתעוררת. נסקור כמה דוגמאות.
אם נאמר על האלקים שהוא רחום, כיצד נפרש את התואר הזה? כאשר אנו מעניקים את התואר הזה לבשר ודם, להבדיל, אנו יודעים, פחות או יותר, למה הכוונה. שהוא אדם שנוטה לרחמנות. שליבו נכמר בקרבו. שהוא אדם רגיש, שינהג בצורה רחמנית במקומות ובזמנים שבהם יש לתכונה זו מקום להתעורר. בין אם מדובר בחסד לזולת, בצדקה לעניים, ברחמים על מי שיש לכעוס עליו. תכונה יפה זו של רחמים שייכת לפסיכולוגיה של האדם.
מעל לכל, אנו מבינים את תוכן המילה מתוך חיי הנפש שלנו. אנו מכירים את עצמנו, ויודעים מתי אנו מרגישים אותה נקיפה קלה באותו מקום שבו אנו חשים את כל התחושות שלנו וחושבים את כל המחשבות שלנו. זוהי אותה נטיה לרחמים שפועלת בנו בשעה שאנו חושבים על חסד, או עושים אותו, וכן בצדקה וברחמים על מי שיש לכעוס עליו.
עד כמה ניתן להשתמש בתואר זה כלפי האלקים?
לקב"ה אין פסיכולוגיה, חלילה. הוא אינו מגיב בצורה רגשית על אירועים בזמן. תיאורים פסיכולוגיים כלפיו הם טעות, בדיוק כפי שתהיה זו טעות – סמנטית, לוגית – לשאול מה הצבע של השעה שש.
אז איך אפשר לומר עליו שהוא "רחום"?
אותה שאלה ניתן להציג לגבי שני התארים האחרים שהבאנו כדוגמא. האם אפשר לומר שהקב"ה אוהב צדק כפי שאנו מרגישים אהבה כלפי המושג המופשט והנעלה הזה? האם הקב"ה שומע תפילה – וכי יש לו אזנים לשמוע? וכי יש לו תודעה שבה הוא ישקול אם לקבל את הבקשה ואם לאו?
ומצד שני –
מצד שני, אם נחליט שאין משמעות להשתמש במלים כאלו, שזו טעות לוגית או סמנטית, אזי אנו סוגרים דלת בפני האפשרות היחידה כמעט שיש לנו לדבר על הקב"ה, וגם לדבר איתו. שהרי אם אין ה' שומע תפילה, חלילה, אז מדוע אנו מתפללים? והלא התפילה היא מרכיב יסודי, אולי המרכיב היסודי הראשי, בחיינו?


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/12/2002 00:13 לינק ישיר 

אחרי שהצגנו את השאלה, עבור כל אלו שמעולם לא נתקלו בה, ואולי גם, כמבוא, עבור מי שכן מכירים אותה, ניתן לעבור אל התשובות האפשריות. כן, יש תשובות. הענין, כפי שיתברר, הוא שלכל תשובה יש מחיר. מחיר אמוני. מחיר, אם נשתמש במילה יותר טעונה, תאולוגי.
כפי שנראה, יש כמה הסברים וכמה שיטות שמאפשרים להשתמש בתארים כלפי הקב"ה. אבל שימוש בלתי זהיר בתארים ובהסברים עולה ביוקר! במקרה הטוב, הוא מסבך אותנו מבחינה פילוסופית. במקרה הגרוע, הוא מוביל אותנו לעבודה זרה, החמורה מכל העבירות שבתורה.

בתורה ובספרי הנבואה, עד כמה שידוע לי, לא מצאנו מעולם התייחסות ישירה לבעיה שלנו. התורה מדברת אלינו ומספרת לנו על הקב"ה. התורה היא דברו של הקב"ה. אבל התורה אינה ספר פילוסופיה. היא מדברת אלינו בשפה אנושית, ומתעלמת מן הפרדוקס.
כמה אלפי שנים לאחר מתן תורה, נעשו נסיונות מעשיים להתמודד עם השאלה ולהציע לה פתרונות.
הפתרון של הרמב"ם, (ולא רק שלו) היה להסביר לנו כיצד אנו משתמשים בשפה. הרי, מבחינה מסויימת, כל העיסוק הפילוסופי הוא הבהרה של כללי שימוש במלים, וכך קורה גם עם השאלה שלנו.
הרמב"ם הסביר כי בשעה שאנו מדברים על הקב"ה, וקוראים לו "רחום" וכיו"ב, איננו מתארים אותו בתארי מהות, שאומרים משהו על המהות שלו, אלא בתארים שהרמב"ם קרא להם "תארי פעולה" ואנו, בלשוננו היום, היינו קוראים להם "תיאורי התנהגות".
תארי הפעולה הללו מתחלקים למעשה לשניים – חלוקה שאינה מופיעה במקורות, אבל היא מתבקשת. חלקם הם תארי פעולה היסטוריים, מן העבר. הם מספרים לנו על פעולותיו של הקב"ה. והם מדגימים לנו כיצד הקב"ה התנהג כמי שמרחם, כמי ששומע תפילה, כמי שאוהב צדק.
למשל, הקב"ה כעס בדין על סדום ועמורה ורצה להעניש אותם. זה הפירוש של התואר "אוהב משפט". אך הוא גם היה מוכן לשמוע את תפילותיו של אברהם אבינו על סדום ועמורה, כי הוא "שומע תפילה". והוא גם ריחם על לוט ומשפחתו, ועל העיר מצער שליד סדום, והצילם ממוות, כי הוא רחום וחנון.
(וכן ראינו גם בספר יונה, כפי שאפשר לקרוא באשכול בנושא זה).
יש תארי פעולה עתידיים. הם מספרים לנו כי אנו מצפים שהקב"ה ירחם עלינו, לא יענישנו מהרה, יתן לנו הזדמנות לחזור בתשובה, ישמע את תפילותינו.
אף אחד מהם אינו מספר לנו מאומה עליו עצמו. אבל הם מנחים אותנו בהתנהגותנו ובציפיותינו כלפי העתיד. הם מסבירים לנו מה הקב"ה רוצה מאיתנו, ומדוע. הם מכוונים כלפינו, לא כלפיו ית'.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/12/2002 00:14 לינק ישיר 

בעקבות החלוקה הזו, אפשר להשתמש כאן בחלוקה ידועה בפילוסופיה של המוסר, בין מושגים משמעותיים לבין מושגים פרפרקטיביים, כלומר שאינם בעלי תוכן אלא ציוויים נסתרים המחופשים למושגים.
דוגמא קטנה להבהרת הרעיון. כאשר אמא אומרת לבנה: עשית טוב שויתרת לאחיך, היא יוצרת מצב רגשי שבו ירצה לוותר גם בפעם הבאה.
כפי שניתן לזהות, הבחנה פילוסופית זו עלולה לרוקן משפטים על ערכים מתוכנם, והיא אכן שימשה קבוצה של פילוסופים אנליטיים בדיוק למטרה זו. איננו חייבים לאמץ את כל שיטתם. האבחנה שלהם הובאה כאן רק על מנת להשתמש בה למטרתנו שלנו.
ובכן, לפי חלוקה זו, התארים שאנו מייחסים לקב"ה אינם בעלי משמעות במובן הרגיל של המילה. הם אינם אומרים עליו מאומה. הם רק הופכים אותו לדגם מייצג עבור התנהגותנו. הם מראים לנו כיצד מתנהג הקב"ה בטובו וברחמיו, כדי שנלמד כיצד להתנהג בעצמנו. הם מלמדים אותנו על השכר והעונש הצפויים לנו, כדי לחזק אצלנו את הנאמנות לטוב ולאמת.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/12/2002 00:14 לינק ישיר 

ניסוח מעניין מאד שמציע פתרון קיצוני עוד יותר לבעית התארים נעשה על ידי פילוסוף בן זמננו, פרופסור אסא כשר.
אסא כשר הוא דמות יוצאת דופן. בין השאר, בגלל שהוא פילוסוף דתי, כלומר שומר מצוות. לפני שנים רבות, הוא כתב מאמר שמציע את הפתרון שלו. עד כמה שאני זוכר, המאמר נקרא "צללים תאולוגיים".
הרעיון של אסא כשר היה פשוט מאד, עד כדי גאוניות. הוא אמר: כאשר אנו מייחסים לקב"ה תכונה מסויימת, איננו אומרים עליו מאומה. אנו רק באים לשלול ממנו את היפוכה של הטענה.
כך, אם אנו אומרים עליו ית' שהוא רחום וחנון, אנו בעצם אומרים שהוא אינו אכזר. כאשר אנו אומרים ש"רק לך נאה לעבוד", אנו בעצם אומרים ששום דבר בעולם אינו ראוי שיעבדוהו. כאשר אנו אומרים שאדם צריך להיות עבד ה', אנו מתכוונים לומר שאסור לו להיות משועבד, מבחינה ערכית, לשום גורם אחר במציאות.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/12/2002 00:15 לינק ישיר 

האם אין לנו ברירה אלא לעסוק בפילוסופיה – בהבהרה בלתי פוסקת של מושגים וכללי השימוש בהם – אם אנו רוצים לשמור מצוות, להתפלל, להיות יהודים?
יתכן שלא. ההסבר הפילוסופי קיים ומסתתר מאחורי הקלעים של השימוש שלנו במלים, אבל איננו חייבים להתייחס אליו. הא ראיה, שהתורה מדברת אלינו בלשון גדושת פרדוקסים, ובמשך דורות לא היה מי שחשש מפני השימוש הבלתי זהיר הזה.
לאחרונה, יצא ספר בנושא זה של הראל פיש. "בסתר עליון". על פרדוקס וסתירה במקורות היהדות. בלי להיכנס לנושא שלנו בחומרה פילוסופית, הראל פיש, פרופסור לספרות דווקא, וכמובן יהודי שומר מצוות, מתאר את השימוש בשפה גדושת פרדוקסים במקורות היהדות.
הראל פיש לא גילה שום דבר חדש. הוא רק כיוון את תשומת ליבנו לתופעה שהיתה קיימת מאז ומעולם, ולא היוותה בעיה עד להופעתה של הביקורת הפילוסופית מיסודו של אריסטו. אז התעוררה פתאום הבעיה של האפשרות לומר משהו בעל משמעות על הקב"ה בלי לפגוע בעקרונות הפילוסופיים של אחדותו ונשגבותו מכל תכונה אנושית. עד היום אנו גוררים את המורשת הזו. עד היום אנו יודעים שעלינו לבדוק את עצמנו בכל שיח ושיג אם לא חטאנו ונכשלנו, ולא שגינו בהחלפת קטגוריות, בשימוש בתארי פעולה בתור תארי מהות.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/12/2002 00:15 לינק ישיר 

הבה נבחן כיצד נשמרת ההבחנה הזו במקורותינו.
אם נבדוק היטב בספרות חז"ל, נראה שהם היו זהירים בנושא זה. פעמים רבות הם מוסיפים הסתייגויות: "כביכול", "משל למה הדבר דומה", ועוד הרבה.
עכשו אני מבקש להציע את התפיסה שלי בנושא זה, שהיא מעוגנת, בעיני, במקורות ובשכל הישר גם יחד.
לאחר שהוסיפו את ההסתייגות הזו, חז"ל הרשו לעצמם להשתמש במשלים באופן חופשי. הם הסתמכו על כך שהקורא ידע להבחין בין התוכן לבין הקליפה, בין הסמל לבין המסומל.
אחד המשלים שחז"ל הרבו להשתמש בהם הוא הרעיון של "השכינה".
ניתן לקרוא על השימוש במונח זה, על ההיסטוריה שלו ועל המשמעויות שלו, בספרו המקיף של פרופסור אורבך, "חז"ל, אמונות ודעות".
אם נסכם את הכל במשפטים אחדים, בעיני, הרי הרעיון של השכינה היה הפתרון של חז"ל לשאלה כיצד להסביר שהקב"ה, מצד אחד, מלוא כל הארץ כבודו, ומצד שני הוא בוחר בעם ישראל, במקדש, במשכן, וכיצד הוא מתגורר בליבו של אדם ומלווה אותו.
הפן של הקרבה היתרה שבין הקב"ה לבין עם ישראל, לבין כל אחד ואחד מישראל, כונה אצל חז"ל:
"שכינה".
אבל מאחורי מילה זו לא היה שום תוכן שניתן להצביע עליו ולומר: הנה הוא. זו היתה, בעיני, צורת ביטוי שאיפשרה לאדם לומר כי הקב"ה איתו. "הקב"ה משרה את שכינתו על משה או על עם ישראל" היה זהה לביטוי "הקב"ה בחר במשה, או בעם ישראל".
דוגמאות נוספות – ואני בוחר בהן בכוונה – נמצאות בדברי חז"ל על ראש השנה. הם ציירו את הקב"ה כשופט של כל העולם, ולכן אמרו שיש לפניו שלושה ספרים, שבהם נכתבים צדיקים, בינוניים ורשעים. הם ציירו את החשבון שנעשה לכל בריה בתוך שקילה במאזניים של מצוות ועבירות.
אבל בשמים אין ספרים ואין מאזניים. כפי שכותב הרמב"ם, אין שם אלא א-ל דעות ששוקל בדעתו את הכל. ולמען האמת, אין גם "דעתו של א-ל דעות". לקב"ה אין שכל במובן שלנו, והוא אינו חושב ושוקל. זה רק לא נכון לומר שהוא נוהג בשרירות, ללא הבנה, ללא התחשבות, ללא רחמים, ללא אהבה. אבל לא במובן הפסיכולוגי שלנו. לעולם לא.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/12/2002 00:16 לינק ישיר 

המלים הבאות נכתבות בכאב רב:

לצערנו הגדול, במרוצת הדורות המשל נתפס כנמשל, התארים שהיו רק תארי פעולה נחשבו לתארי מהות, האמירות שלא באו אלא לשלול, להרחיק ולהזהיר, נתפסו כסודות נסתרים על האלקים.
במרוצת הדורות, האמינו יהודים - כן, גם אנשים שנחשבו לגדולי ישראל - שיש ספרים בשמים, ואפשר אפילו לעלות ולהציץ בתוכם. הם האמינו שיש מאזנים, אם כי הם מאזניים "רוחניים". הם האמינו שיש לקב"ה תכונות כמו שכל ושכינה.
ומי שאינו מאמין בהם, הריהו כופר בדברי חז"ל...


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/12/2002 08:47 לינק ישיר 

אין מנוס מתהליך רד"ק ומסקנת בד"ש.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/12/2002 20:41 לינק ישיר 

אולי יש גם פיתרון אחר.
כשאנו אומרים שהקב"ה "רחום" אנו לא אומרים שהוא רחום אלא שהוא מנהג את עולמו על פי מידת הרחמים.

כלומר, התואר רחום מתייחס לדרך הנהגתו את העולם ולא לקב"ה עצמו.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/12/2002 20:44 לינק ישיר 

שואל

אין הכי נמי (=כך הוא).
זה מה שהתכוונתי לציין לעיל בשיטת הרמב"ם על תארי פעולה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/12/2003 10:01 לינק ישיר 

עבר שנה כמעט!

איזה פורום! לא נס ליחה!

רד"ק - רנה דיקארט
בד"ש - בנדיקטוס דה שפינוזה



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/12/2003 13:45 לינק ישיר 

אכן לא נס ליחו וזה המקום להגיד 'יישר כוח'. ולהעיר...

א. לדעתי מי שהקדיש לעמוד על הבעייתיות הזו הוא אונקלוס, שלעיתים קרובות מתרגם ביטויים שיש בהם יחס ישיר לא-ל בעזרת 'יקרא דה'' וכד', והרמב"ם משבח אותו על כך פעמים רבות בח"א של המורה.

ב. בעניין אסא כשר, הרי שחלה תמורה מסויימת בהגותו, תמורה, שמדגימה את הבעייתיות בגישת שלילת התארים שעלולה לרוקן לגמרי את מושג הא-ל. כך למשל, במאמרו שפורסם בקובץ 'ישעיהו ליבוביץ' - עולמו והגותו' בעריכת אבי שגיא, מפתח כשר טיעון לפיו מושג הא-ל הוא בעצם שלילה של כל מה שלא א-ל, הא ותו לא (ולדעתו זהו מושג הא-ל של מורו ליבוביץ', אם כי יש להזכיר את שיטת נעמי כשר, אשתו, שטוענת שגם אליבא דליבוביץ' יש לא-ל משמעות פוזיטיבית שלגביה דומיה תהילה).

ג. אי אפשר להתחמק לדעתי מהבעייתיות שבשלילת תארים, כיוון שהיא למעשה מותירה אותנו 'עובדים על עצמנו', ומדברים לכאורה בשפה דתית שברור לנו שהיא שקר. האם באמת לכך עלינו לשאוף? האם לא יותר בריא מבחינה דתית שאדם יבין את הא-ל במשמעות פשטנית?

אשמח לשמוע תגובותיכם.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/12/2003 16:06 לינק ישיר 

מיימוני,

לא הבנתי, במחילה, מה חידושו ה"גאוני" של אסא כשר, הלא זוהי "התיאולוגיה השלילית" הותיקה והטובה מימי הביניים, שגם הרמב"ם שותף לה במקצת פרקי מו"נ.

אני בלחץ זמן, לכן אסתפק בזריקת שמות, והמתעניין יתעניין.

לבעיית חוס המשמעות התייחסו שפינוזה, מתוך נקודת מבט אתיאיסטית למעשה (לפי הפרשנות המועדפת עלי) ולהבדיל - פרופ' אליעזר גולדמן המנוח, שנתן פתרון אחר.

אזכיר גם את שיחתו של ר' ירוחם ממיר, "אתה בסממניך ואני בכבודי" (דעת חכמה ומוסר). הרעיון הבסיסי (אם נערטל את השיחה מההיבטים המוסרניקיים): אין ביכולתנו להבין את ה' או לעבוד אותו בכלים אלוקיים, לכן אנחנו נדרשים לעשות את זה בכלים האנושיים. זה מה שיש לנו, לכן עם זה נעבוד. בהמשך לכך ניתן לטעון: אנחנו יודעים (מכח חז"ל, המסורת וכו') כי יש איזשהו יחס בין תארים אלה לתאריו האמיתיים של הקב"ה, אך לא יודעים בדיוק מהו, כי בכך אנחנו פולשים את תחום הכלים האלוקיים. רק זאת נדע, שתארים אלה קרובים יותר מאשר תארים אחרים (כאמור, מכח חז"ל, המסורת וכו').

אכן, מיימוני, זה מזכיר לך את היחס בין התופעות לדכ"ל אצל קאנט. השוואה ברוח זו ראה אצל יצחק ברויאר.

כשלעצמי, אין לי כל בעייה לחשוב על הקב"ה במונחים "עממיים" (מה שנקרא "תפיסת אלוקות פרסונלית"), כי כל מסגרת חשיבתי עליו היא אי-רציונלית (עיין אשכולו של מציץ, "האם ישנה חובה להאמין" ודיוננו הזנוח שם). תגידו שזה פיחות בכבודו - אינני נרתע מכך. להיפך, העלאת יתר של כבודו היא הרבה פעמים "בעיטה כלפי מעלה".

ועוד יש להאריך, אלא שהשעה דוחקת. סליחה על הסגנון הטלגרפי.



זאב טורף, גרררר...



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/12/2003 19:24 לינק ישיר 


עד כמה שזכור לי , הרש"ר הירש תוקף את הרמבם בלשון קשה על תורת התארים שלו , בטענה שהיא אכן מרוקנת את המושג "אלוהים" מכל תוכן .
שהרי איננו רשאים לומר על אלוהים אפילו שהוא קיים, משום שאין מציאותו כפי שאנו מבינים (כפי שמוסבר בבהירות בכוזרי בתחילת החלק השני), ומכאן קצרה הדרך לכפירה.

לגופו של ענין מההיבט הפילוסופי , נראה לי שמושג האלהים הינו בעצם אידיאל השלמות שיש לאדם מכל רבדי המציאות .
כבר קנט הראה ,שמושג האלוהים משמש בעצם כאידיאה רגולטיווית (מכוונת) שנועדה לסיים את שרשרת הסבתיות הטבעית בתורת עקרון מנחה של השכל.
למרות שאמירה מסוג זה יכולה להיראות כאתאיסטית , אני בהחלט לא סבור כך ביחס לקנט ומשנתו (בניגוד לליבוביץ).
המושג אידיאה רגולטיוית איננו בא לומר שמושג האל הינו בבחינת יציר דמיון של התבונה בלבד . אלא רעיון זה מבטא , בעצם , את הזדקקותה של כל המערכת הטבעית כפי שהיא נתפסת על ידינו למקור אחדות שרק ממנו ובתוכו יכולה המציאות המותנה והפרטנית לשכון.
מושג "האל השלם " הנטוע בהכרתנו מהווה בעצם את מקורה של מציאותנו האונטולוגית בבחינת אין בפרט אלא מה שבכלל .

על קצה המזלג.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/12/2003 20:31 לינק ישיר 

א. לטעמי הפרדוקס כלל וכלל לא מוכרח המציאות , הוא נובע מתפיסה שמניחה את היות העולם מופרד לחלוטין מנוכחות הא-ל (בד"כ מגדירים את זה הפוך , שהא-ל מובדל לחלוטין מן העולם [וד"א אם נדייק זה לא בדיוק מה שהנביא ישעיהו אומר בפסוק שצוטט] אבל למעשה האמירות האלו כמעט זהות) , ואילו התורה (לפחות על פי הדרך שבה נראה לי הכי פשוט לקוראה) מניחה הנחה אחרת (שלא לאמר הפוכה) העולם נברא ע"י הקב"ה , והוא ממשיך להיות נוכח בו ברגעים יפים כמו בכאלו קשים .
ב. פילוסופית (או הגיונית) אכן יש כאן שאלה ,
אבל גם כאן השאלה היא בעיקר עלינו ...
מהי הנחת ה"יש" שלנו , האם מה שקיים בעולם הוא
מה שאנחנו משיגים באמצעים חושיים , והוא מה שמגדיר לנו את מושג ה"יש" , אם כן אין שום אפשרות להגיע כלל למחשבה על קיום משהו שמעבר ל"יש" הזה , כלומר להכרה בקיום הא-ל וכל שכן ביחס אליו .
אם הגענו להכרה שה"יש" שלנו הוא דוקא מה שמעבר
למה שמושג באמצעים חושים , היינו שיש "אדון לבירה" , השאלה ממילא לא קיימת , כי ממילא מושג הא-לוהות מיוחס למה שאנחנו חווים/יודעים , אם כי מתוך מודעות מראש לכך שהוא נמצא מעל למציאות שלנו . (בבחינת "אדון לבירה")
במילים אחרות , עצם השאלה נובעת מתוך השקפה של שניות , ובמסגרת הזו אמנם אין לה פתרון . אם נניח את האחדות כבסיס הקיום השאלה עצמה לא קיימת , ותחתיה מבצבצת השאלה מה ההבדל בין עבודת ה' לעבודה זרה ???
אשמח לשמוע תגובותיכם .



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/12/2003 21:45 לינק ישיר 

ווי לההוא בר נש, דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיטי, דאי הכי אפילו בזמנא דא אנן יכלין למעבד אורייתא במלי דהדיוטי ובשבחא יתיר מכולהו...
טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בההוא לבושא, דאיהו ספור דאורייתא... אינון דידעין יתיר לא מסתכלן בלבושא, אלא בגופא, דאיהו תחות ההוא לבושא. חכימין עבדי דמלכא עלאה, אינון דקיימו בטורא דסיני, לא מסתכלי אלא בנשמתא...



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > לך דומיה תהילה (פילוסופיה)
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 ... 6 7 8 לדף הבא סך הכל 8 דפים.