בית פורומים עצור כאן חושבים

מחנוך עד מטטרון

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-16/10/2009 16:18 לינק ישיר 
מחנוך עד מטטרון

 

בפרשת בראשית אנו פוגשים את חנוך. כוונתי לחנוך בן ירד, לא בן קין. מעט מאד ידוע עליו, אולם מה שקרה לו בסוף ימיו, אם היה להם סוף, פותח פתח לאחת הדרמות המעניינות בתולדות החשיבה הבלתי רציונלית ביהדות.

 

מזה שנים אני מבקש לכתוב את ההיסטוריה של פרשה זו. יש ערך רב לבירור היסטורי. הוא מאפשר להבדיל בין מה שהוא עובדה או לפחות מקורי לבין מה שהוא חשוד או נטול בסיס מן המקורות.

 

אני מבקש להצדיק את עמדתי. ניתן להבדיל בין היהדות הנורמטיבית, שמגלמת את אמונות היהדות הנכונות. היום זה לא בדיוק

הסקירה ההיסטורית תחל במקרא ותמשיך לפרשנויות ולתוספות שנכתבו סביב מעשה חנוך ודמותו. נכיר את הספרים החיצוניים ומה שנכתב בהם. נראה כיצד התייחסו חכמים ע"ה לנושא זה, מה אמרו ומה היו מניעיהם. נראה כיצד הפרשנים לדורותיהם נפלגו בשאלות אלו.

וכמובן נראה כיצד מספר פסוקים סתומים נתנו מקום לפירוש מרחיק לכת, לפיו אדם הופך למלאך בכיר בהיכלות, ודווקא באותו היכל עליון שבכולם, שבו ניצב, לפי עלילה זו, כסא ה'.

אכן, יהיה זה מעניין ואף מדהים לגלות כיצד קטע סתום שימש בסיס לפרשנות, שממנה התפתח אחד המיתוסים המוזרים והמרתקים ביותר בתולדות היהדות, התרבות המערבית (ואיני יכול להביע דעה לגבי כלל המחשבה האנושית).

נשמע מרחיק לכת? קראו ותראו.

אבל קודם לכן הערה מתודולוגית. הערה והתנצלות שלפני ההערה.

אני שואל את עצמי: ההערה המתודולוגית היא רבת חשיבות. היא מאפשרת למקם את הגישה שעל פיה מתנהל המחקר דלקמן בתוך גישות שונות המקובלות היום במחקר. אבל מי יתעניין בהתלבטות שלקמן, בהתנצלות שאני חב לעצמי ואולי לאחרים? בעלי גישה מחקרית, בעלי גישה אורתודוכסית, מי שאינו מתמצא במקורות? מי שרואה בהם קודש קודשים? האם יתכן ללמוד ולעיין ואף לבקר, ולהישאר יהודי "משלנו" בן היהדות הנורמטיבית?

מה שיש לי לומר על כך נמצא בפרק הבא.




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/10/2009 16:18 לינק ישיר 

 

הערה מתודולוגית

 

לפני שנתחיל בסקירה היסטורית בת אלפי שנים, אקדים הקדמה חשובה. הלימוד מטקסטים הוא מוגבל ביסודו. מתעוררים כאן כמה קשיים מתודולוגיים.

א. איך אנו יכולים להסיק מסקנות חד משמעיות ממה שנאמר וממה שלא נאמר? הרי לא כל מה שהיה ידוע (או מה שהאמינו) נכתב.

ב. איך אפשר לזהות בוודאות למה הכוונה בטקסטים קצרים, שניתנים להבנה בדרכים שונות?

אלו שני קשיים אמיתיים, ואין להתעלם מהם. אבל ניתן להתמודד איתם.

מה שאני מציע לעשות הוא לבחון את החומר שלפנינו בזהירות ובאחריות, להצביע על מה שנראה כ"פשט היסטורי" לפי כללי הבנה מנוסחים, וכן להצביע על פירושים מאוחרים, ומדוע הם נראים כתוספות על החומר המקורי.

השאלה כיצד להתייחס לטקסטים מוגבלים מטבעם, שזכו לפירושים שנראים כאילו הוציאו אותם מפשוטם, נתונה במחלוקת בין שני חוקרים מומחים בני ימינו, יוסף דן מכאן ומשה אידל מכאן.

יוסף דן מומחה לחקור טקסטים ולעמוד על המשתמע מתוכם. אמנותו מאפשרת לו להסיק מסקנות רבות מחומר מועט (אני רואה לנגד עיני את פירושו המזהיר לספר יצירה). הוא גם זהיר מאד ולכן בידו לחשוף התפתחויות היסטוריות שאינן נובעות מן הטקסט לבדו.

החסרון בשיטתו הוא בכך שהוא הופך את הנתון ההיסטורי לנתון מתודולוגי. לעתים הוא מתנסח באופן שמובן ממנו שמה שלא נכתב לא היה קיים. וזו כבר טעות מתודולוגית ממש. אני משער שזה נובע מויכוח פנים אקדמי בינו לבין אידל.

לעומתו, אידל דוגל בהנחה היסודית שקיימות מסורות שלא עברו תמיד בכתב. למרות שאין לנו עדויות עליהן, בכל זאת אלו הן מסורות עתיקות. לפי גישה זו ניתן להקדים תכנים של טקסטים שנתחדשו בתקופות מאוחרות (הזוהר הוא הדוגמא הבולטת ביותר, וכמובן אידל אינו סבור שהזוהר עתיק, אלא שהתיאוריות שלו עתיקות).

כמו כן הוא עשוי להציע שמסורות עתיקות הן בעצם סוטות מן היהדות הנורמטיבית באמונותיהן.

מדוע אני עוסק בהרחבה בשני פרופסורים? מה שהוא מעשה רגיל ואפילו נדרש בגישה האקדמית, מוצג לעתים כחסרון בחברה שלנו, החרדית. נתקלתי כמה פעמים בביקורת על שאני מחשיב דברי חוקרים ומתייחס אליהם בכבוד – לעתים בעיני המבקרים חלקתי לאותם חוקרים (לא רק שני אלו שהוזכרו כאן) כבוד יותר ממה שאני עושה כן כלפי דמויות הוד מן המסורת היהודית. השאלה הזו מצריכה אותי לעסוק בה במקצת, אם גם זה מיותר עבור חלק מאלו שהגיעו בקריאתם לנקודה זו. אבקש את מחילתם, אך ההערה הבאה עשויה להיות חשובה.

אני מבקש להבהיר שיש להבדיל בין הערכה אינטלקטואלית שמודדת ידע ויכולת מתודולוגית לבין הערכה כלפי האישיות שהיא נושא אחר לגמרי. כאן ובמקומות אחרים אין אני עוסק כלל באישיותם של חוקרים ומחברים, אלא במה שכתבו ומה שיש להם להציע לנו ולתרום.

אידל ודן הם מומחים גדולים בתחומם. מומחים בעלי ידע רב משלי (ודאי שאיני מכיר את כל המחקרים שהם קראו או כתבו, וגם לא הטקסטים הרבים שכתבו). אולם אני סומך על עצמי בכל מה שקשור לניתוח הדברים שלהם שלפני, או באימוץ המתודולוגיות להם כפי שאני מבין אותם. אותו עיקרון הוא נר לרגלי גם כאשר אני לומד מן המקורות שלנו מן המסורת שלנו.

זה נכון לגבי מה שאני מכיר משלהם, ומה שאני מכיר טקסטים בכלל. טקסטים מן המסורת ומחקרים כאחד.

בתור אדם בעל ידיעות מוגבלות, מה אני מציע לעשות?

ללמוד, לחשוב, לנתח, ולסכם. זה נקרא "ללמוד". זה נעשה אצלנו וזה נעשה גם במקומות אחרים, כמו באקדמיה.

כפי שניכר מכתיבתי, אני הולך בדרכו של יוסף דן (כמובן אין בכך לומר שהוא היה סומך ידיו על מה שאני כותב). אולם אני מסתייג מגישתו להפוך את המתודולוגיה (=להתייחס למה שנתון) לעובדה (=מה שלא כתוב ולכן אי אפשר לדעתו גם לא קיים). אני כן מקבל את ההנחה המתודולוגית של אידל, לאמור שייתכנו מסורות שעברו על פה, אבל איני רואה בהנחה מתודולוגית זו לקבל השערות כעובדה.

לפיכך, זו הדרך שאני רוצה ללכת בה. להצביע על הנתונים הטקסטואליים, לעמוד על משמעותם. להשוות בין המסורות הקדומות לתוספות המאוחרות, להודות בפה מלא כי יתכן שקיומם של פירושים מאוחרים מעיד שהם עשויים לנבוע ממקור קדום, אבל לא לראות בכך הוכחה לקדמותם...

לאחר הקדמה זו אני רוצה לעבור לנושא כבד ומאיים עוד יותר.

המסורות שלפנינו אינן כולן משתייכות ליהדות הנורמטיבית. יכול אדם, כמוני, לשלול את העובדתיות של תיאורים המצויים בספרים החיצוניים ובמגילות קומראן. יכול אדם, כמוני, לטעון שספרות המרכבה אינה אותנטית ולכן היא חשודה, זאת גם אם היא אומצה בהתלהבות בדורות מאוחרים. אולם כיצד עלינו להתייחס לדברי חז"ל ולתנ"ך? יתכן שעדיין נתונה הרשות לפרש חלק מדברי חז"ל כדרש, כלומר כסיפור יפה ובעל מסר, ולא כתיאור מציאות, בשום רמה מטפיזית שהיא. ניתן אפילו להניח, הנחה שקשה לקבל וקשה לחיות עימה, שחז"ל יכלו לטעות באמונות כאלו, לא רק בתוכנן אלא בהנחה שדיוקיהם והשערותיהם מן הכתובים אינם משקפים מציאות. אבל מה נעשה עם המקרא עצמו?

לא תמיד יש לי תשובות. אולם אני מאמין שחיוני לברר את האמת עד כמה שבידינו לעשות זאת. וזו ההתנצלות היחידה שיש לי במה שנראה לי כמפעל קיומי של הזמן הזה.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/10/2009 16:19 לינק ישיר 

 

המקרא: עדות סתומה

 

פרשת בראשית

 

(יח) וַיְחִי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת חֲנוֹךְ:

(יט) וַיְחִי יֶרֶד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת חֲנוֹךְ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:

(כ) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת: פ

(כא) וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מְתוּשָׁלַח:

(כב) וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הא-לוהים אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מְתוּשֶׁלַח שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת:

(כג) וַיְהִי כָּל יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה:

(כד) וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱ-לֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱ-לֹהִים: פ

 

בפרשת בראשית מופיעות לפנינו רשימות שמקשרות בין ראשית ההיסטוריה, אדם וחווה, לבין דורו של נח. כל חוליה בשרשרת מביאה שם של אדם, שנות חייו, וציון שם בנו, החוליה הבאה, עם שנת הולדתו. מבחינה זו חנוך הוא ככל האחרים - מלבד שני פסוקים. האחד מספר עליו, או מציע אודותיו שיפוט. השני מספר על קיצו (או שמא היתה זו התחלה חדשה?).

 

כל הידיעות שיש לנו על חנוך, כמו על שאר המופיעים כאן, זו רשומה קצרה. חנוך נולד לירד, שהולידו בגיל 162 שנה. בהמשך, חנוך מוליד את מתושלח בגיל יוצא דופן יחסית לשאר רשימת הדורות, בהיותו בן 65 שנה בלבד. מכאן ואילך, במשך 365 שנה, הוא מוליד בנים ובנות, כמסופר גם על אחרים.

אולם, באופן חריג ברשימה, נוסף אודותיו מידע שהינו חריג גם עבור מקומות אחרים במקרא.

תחילה, "ויתהלך חנוך את הא-לוהים", אמירה שנראית חיובית (מייד עולה בדעתנו מה שנאמר על נח ועל אברהם, כפי שנבחון לקמן בהרחבה).

ואז, לאחר שנמנים ימי חנוך, 365 שנה, נאמר:

"ויתהלך חנוך את הא-לוהים (חזרה על הקודם!) ואיננו, כי לקח אותו א-לוהים".

מה קרה לו? ומדוע? (לשאלה האחרונה אין שום תשובה כאן, אבל היא זועקת בסתימותה!).

 

אציין הנחת יסוד לגבי עיון במקרא. גם אם לשונו קצרה ולפעמים סתומה, אנו רשאים ואף נדרשים להניח כי הוא אמור להיות מובן למי שמכיר את הרקע ולמי שמוכן להתאמץ ולחשוב.

גם כאן, בהקשר הסתום הזה, ניתן לשער כי המשפטים האלו נכתבו מפני שהיה אמור להיות ברור מה הם מביעים לקוראים או לשומעים.

באופן אחר: שאלה שתעזור לנו בחיפוש הפירוש שהינו "כוונת הכותב": מה מטרת הקטע הזה? מה רוצים ליידע אותנו לגבי חנוך?

נכון שמזה דורות רבים שוב אין ודאות לגבי המשמעות. אבל אין אנו פטורים מן השאלות ומן הנסיון לברר כל מה שבידנו. וזה גם מעניין וגם, כמובן, מצוה.

 

כיצד נתקדם?

כרגיל במקרים דומים, נבחן את הפסוקים בעצמנו ונשווה למקבילו. ובהמשך נסקור את הפרשנות לדורותיה. אולם פרשנות זו היא, כמובטח, יוצאת דופן ומרחיקת לכת.

אמנם, בינתים, כרגיל, נתחיל במחשבה עצמאית ועצמית על סמך מה שידוע לנו, בטקסט ומסביבו. אז הבה נבדוק בעצמנו את שתי ההוספות לגבי חנוך.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/10/2009 16:19 לינק ישיר 

 

פירוש המילים

 

"ויתהלך את הא-לוהים". מה זה אומר? האם היה חנוך צדיק או רשע? זו שאלה חשובה ביותר ובמיוחד בהקשר זה.

האינטואיציות הלשוניות שלנו מראות שזו לשון שבח. חנוך הלך בדרך הנאותה לפני האלקים ואף שירת אותו באמונה.

אינטואיציה זו מוצדקת לאור ההשוואה לנאמר על אברהם ונח כדלקמן. והרי עליהם אין עוררים שצדיקים היו.

 

שאלה שניה: מה קרה לו? הוא "איננו". זו לכאורה לשון מיתה.

כיצד מת? "כי לקח אותו א-לוהים". האם זו לשון מיתה? אז מדוע הכפילות? ושמא "מיתה קודם זמנה"?

(לקמן נראה שאכן כך עונה פירושו של האבן עזרא על שאלות אלו).

 

שאלה שלישית: מדוע? זו שאלה מוסרית. אם היה צדיק, מדוע שימות כה מוקדם? אביו, לדוגמא, חי 800 שנה לאחר הולדתו של חנוך.

(זה גם אומר שאביו וסביו חיו עוד מאות שנה נוספות על פני חנוך. סיפור המוות הראשון של בן על פני הוריו וסביו הוא מה שהיה יכול להפוך לספר מרתק, גדוש בתיאורי תחושות ומחשבות, בידי סופר מודרני. כרגיל, זה נכלל במילים ספורות במקרא.).

נחזור על השאלה ונבסס אותה: ההנחה המקראית היא שהטוב זוכה לגמול והרשע לעונש. לפיכך, איך נקשר בין "איננו" ובין העובדה שא-לוהים החליט לקחת אותו לבין צדקותו, היותו "הולך את הא-לוהים"?

 

כמה מילים על האפשרות והחובה להציג שאלות מוסריות.

יש תקופות, למשל זו שלנו, שבה הגישה המקובלת היא שאין להקשות על ה'. הוא מלך העולם, ומה שהוא רוצה מחייב. אבל זו גישה מאד מודרנית, ואם יורשה לנו להוסיף, לא נכונה. לא מהסברה, לא מן המקרא עצמו ולא ממה שהיה מקובל אצל חז"ל.

נכון שהמקרא מקבל כפשוטו שאלקים הוא מלך העולם, ברצונו עושה וברצונו מבטל. אבל עדיין מוצדקת הציפיה לכך שמה שה' עושה הוא לפי מידת הדין או אף לפי מידת החסד. בוודאי שאין מקום למה שייראה בעינינו, בני אנוש, כפגיעה שרירותית.

איך אנו, בני אנוש, מתיימרים לשפוט א-לוה? ובכן אלקים הוא שלימד אותנו לעשות זאת ולהסתמך על כך.

וזאת משני מקורות. מן הסברה ומן המקרא עצמו.

מן הסברה - הציפיה שלנו לגמול מוסרי מצד האלקים נובעת מתחושתנו המוסרית, שאף היא הוענקה לנו בידי מי שברא אותנו (כמובן החוקרים יוכלו לטעון שזה ענין של תרבות ונניח לשאלה נכבדה זו למקום אחר).

אני משתמש במילה "סברה" כפי שהיא מופיעה אצל חז"ל, כמו בביטוי "סברה היא, למה לי קרא".

שנית, הציפיה הזו, כאמור, קיימת גם מצד המקרא. האלקים המציג את עצמו במקרא מגלה לנו שהוא אוהב צדק, שופט הארץ ואלקי משפט.

וכאשר כלל זה נראה כאינו מתקיים, אז יש מקום לשאלה "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", כדברי אבי אומתנו אברהם. כמובן, אם זוכרים להבהיר שהשואל הוא "עפר ואפר".

וכן מצאנו בנביא "מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בוגדי בגד". וכמסתבר גם להפך, אלא שאיני זוכר דוגמאות כרגע.

וכן מצאנו בדברי חז"ל, שנזקקו לשאלה. (אלא ששם התשובות אינן פשוטות).

אם כן, השאלה קיימת. ואם איננו מוצאים לה התייחסות בקטע זה שלנו, צריך להבין מדוע.

כדי להקל על תחושת האכזבה בהמשך אני מודה כבר כאן: השאלה הזו קיימת. לצערי אין לי תשובה וגם לא כיוון של תשובה.

אבל שאלה טובה היא הישג בפני עצמו.

 




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/10/2009 16:19 לינק ישיר 

 

סיכום מרכזי

 

נסכם את השאלות:

 

א. פירושי מילים: ויתהלך את האלקים. ויקח אותו האלקים. איננו.

ב. האם היה חנוך צדיק או רשע?

ג. מה קרה לחנוך?

ד. האם מה שקרה לחנוך מוצדק מבחינה מוסרית, כפי שהמקרא עצמו מניח?

ה. מה תכלית הסיפור?

 

בהמשך נסקור את המקבילות שעשויות לסייע במציאת תשובה. אני מודה מראש כי אין שום תשובה ודאית לחלוטין, ואילו השאלה האחרונה נותרת ללא תשובה לפי הגישה הפשטנית.

 




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/10/2009 16:20 לינק ישיר 

 

***

מקבילות מקראיות

 

יש בידינו כמה שאלות.

האם היה חנוך צדיק או רשע?

מה קרה לו?

בשלב ראשון ננסה לענות על השאלות שלו לאור מה שניתן למצוא בתנ"ך. ובהתאם לשאלות, נחלק את הדיון לשניים: צדיקותו של חנוך והליכתו את האלקים. ומה שקרה לו.

 

***

צדיק או רשע?

 

השימוש הלשוני "ויתהלך חנוך את האלקים" מזכיר לנו את הנאמר בנח ובאברהם. אף יותר מכך, ניתן לנו לשער כי השימוש הלשוני נבחר בכוונה תחילה.

 

לגבי נח נאמר: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הא-לוהים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ (בראשית ו ט).

לגבי אברהם נאמר: ... וַיֵּרָא יְקֹוָק אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו ... הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. (בראשית יז א).

 

אמנם אין אלו המקבילות היחידות לשימוש לשוני זה.

כן אנו מוצאים:

 

מלכים א פרק ח (כה)

וְעַתָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹר לְעַבְדְּךָ דָוִד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לּוֹ לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מִלְּפָנַי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל רַק אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְפָנָי:

 

מלכים א פרק ט (ד)

וְאַתָּה אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם לֵבָב וּבְיֹשֶׁר לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹר:

 

(ומקבילה להנ"ל בדברי הימים ב ז יז).

 

בדוגמא האחרונה אנו רואים במפורש כי "תלך לפני" פירושו תום לב ויושר, עשיית צווי ה', ושמירת חוקים ומשפטים. (כמובן, זה לאחר מתן תורה ובגדרי הדרישה ממלך).

 

כמדומה שזו היא ראיה חד משמעית שחנוך היה צדיק. זאת למרות שהביטוי "להתהלך לפני" נושא גם משמעויות נוספות ואיני מאריך בציטוטן.

 

***

גורלו של חנוך

 

המונח "איננו" מציין כמדומה מוות.

 

השע ממני ואבליגה בטרם אלך ואינני (תהלים לט יד).

הפוך רשעים ואינם (איוב ז כא).

כי עתה לעפר אשכב ושחרתני ואינני (איוב ח כב).

 

(הדוגמאות מובאות על פי קאסוטו, "מאדם ועד נח", עמ' 195).

 

המונח "לקח" בהקשר דומה מתפרש כמוות גם הוא.

 

תהלים פרק עג (כד)

בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי:

המפרשים פירשו את הסיפא כמדברת על המוות (ראו לדוגמא רד"ק שם).

 

מקבילות נוספות מופיעות באבן עזרא במקום.

 

קח נא את נפשי (יונה ד, ג)

הנני לוקח ממך את מחמד עיניך (יחזקאל כד, טז) (ואח"כ פירש מה היה - ותמת אשתו. אבן עזרא).



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/10/2009 16:21 לינק ישיר 

 

מיתה שאינה מיתה

 

אולם האם יש אפשרות לפרש זאת במובן אחר?

 

נכון שמצאנו את תהלים פרק מט (טז) אַךְ אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד שְׁאוֹל כִּי יִקָּחֵנִי סֶלָה:

וכאן ה"קיחה" היא דווקא הצלה ממוות! אולם האם הכוונה היא שה' מציל את הצדיק הבוטח בו ממוות, או שלאחר המוות הוא ניצל מן השאול – ואז יש להבין לאן הוא מגיע...

(נראה להלן את דעת חוקרי המקרא אליבא דקאסוטו, אולם בינתים אנו צועדים עם המסורת).

 

 

האם יתכן שאדם יעלה למרום, תהיה משמעותו של "מרום" זה מה שתהיה, פיזית או "רוחנית"? ניתן הרי לטעון שה' יכול לעשות הכל...

תשובתי שלי: המקרא, כמדומה, מקפיד על אבחנה חדה בין החיים הריאליים (שלתוכם פורצים הנסים או שאותם מכוונת ההשגחה האלקית) לבין תופעות על טבעיות, מהסוג שמצוי במיתולוגיות של עמים שכנים או רחוקים.

אך כאילו להוכיח שלא כפי שאני כותב, דווקא לאירוע של "עליה למרום" יש מקור דומה. וזהו סיפורו של אליהו.

 

אני סבור כי המקור הגדול והחשוב שממנו התפתח הפירוש של מה שקרה לחנוך באופן אחר ממיתה "רגילה" הוא כאן, במעשה אליהו. הרי גם כאן מצאנו לשון "לקח".

 

מלכים ב פרק ב ה

הַיּוֹם יְקֹוָק לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ

 

אני מעתיק כאן את עיקר המעשה המופלא:

 

מלכים ב פרק ב

 

(א) וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת יְקֹוָק אֶת אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע מִן הַגִּלְגָּל:

(ב) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל אֱלִישָׁע שֵׁב נָא פֹה כִּי יְקֹוָק שְׁלָחַנִי עַד בֵּית אֵל וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי יְקֹוָק וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיֵּרְדוּ בֵּית אֵל:

(ג) וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בֵּית אֵל אֶל אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם יְקֹוָק לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ וַיֹּאמֶר גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ:

(ד) וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ אֱלִישָׁע שֵׁב נָא פֹה כִּי יְקֹוָק שְׁלָחַנִי יְרִיחוֹ וַיֹּאמֶר חַי יְקֹוָק וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּבֹאוּ יְרִיחוֹ:

(ה) וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בִּירִיחוֹ אֶל אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם יְקֹוָק לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ וַיֹּאמֶר גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ:

(ו) וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ שֵׁב נָא פֹה כִּי יְקֹוָק שְׁלָחַנִי הַיַּרְדֵּנָה וַיֹּאמֶר חַי יְקֹוָק וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם:

(ז) וַחֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים הָלְכוּ וַיַּעַמְדוּ מִנֶּגֶד מֵרָחוֹק וּשְׁנֵיהֶם עָמְדוּ עַל הַיַּרְדֵּן:

(ח) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם בֶּחָרָבָה:

(ט) וַיְהִי כְעָבְרָם וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי:

(י) וַיֹּאמֶר הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן וְאִם אַיִן לֹא יִהְיֶה:

(יא) וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם:

(יב) וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים:

 

המקרא מעיד לנו בפה מלא:

ה' העלה את אליהו בסערה השמימה.

 

אך רק רגע. מה זה אומר בדיוק?

 

הרמב"ם מפרש שאליהו מת. ואמנם היתה מיתתו כחויה מיסטית. ולכן היא מתוארת בלשון זו של "רכב אש וסוסי אש". אולם אין זה אלא המראה הדמיוני של אירוע שבאמת היה חריג ומיוחד, אבל היה מוות לכל דבר. (ולגבי עצם הבאת התיאור, הרי זה בא להראות שאלישע היה ראוי לרשת את אליהו ולזכות ל"פי שנים ברוחך").

קצת ראיה לפירוש זה הוא במעשה אלישע. לאחר שנעלם אליהו מעיניו, הוא קורע. קורעים על המת ולא על החי שנעלם.

 

אבל את הפרשנות הזו אני יכול לכתוב היום. כאשר הייתי ילד, הסיפור הזה היה אחד המרשימים ביותר ששמעתי וקראתי (המילה "למדתי" היא חזקה מדי בהקשר זה). אליהו עלה חי לשמים...

כמו ילדים, אנו רגילים להתייחס לטקסט המקראי כאילו הוא מתאר תמיד עובדות (ויש רגלים לטענה שכך אנו מצופים לקרוא אותו). בהתאם לכך, ועל סמך מסורת בת מאות ואלפי שנים, אנו רגילים לחשוב שאליהו עלה לשמימה ולא מת. ובזמננו, ומזה דורות, הוא נחשב למי שעדיין חי. וכך התפתח סביבו המיתוס של אליהו הנביא המגיע לשליחויות, שמבקר בכל ברית ובכל בית יהודי בליל הפסח ואפילו לוגם מן היין...

 

מצד שלישי, האם עלינו לקרוא את הסיפור בעינים של ילד? מהי כוונת הכותב? מהו הפשט?

אני מציין כי לדעתי יש לשים לב לקריעת הבגדים בידי אלישע שמעידה כי אליהו מת. אבל אין להתעלם מכך שחז"ל, לכאורה, ראו את אליהו כחי עדיין.

 

ואם כך לגבי אליהו, מדוע לא לגבי חנוך?

אמנם, נראה לקמן שחז"ל נמנעו מפרשנות דומה לזו של אליהו כלפי חנוך. להפך.

 




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/10/2009 16:21 לינק ישיר 

 

פרשני המקרא: שני כיווני פרשנות

 

נראה עתה מה אמרו המפרשים:

 

מבין המפרשים המאוחרים, האבן עזרא דן ברוב הקושיות שלנו.

 

אבן עזרא בראשית שיטה אחרת - פירוש פרק ה

 

(כד) וטעם ואיננו - כי לא נמצא קברו ומלת לקיחה מפורשת בדברי המשורר כי יקחני סלה (תהל' מט, טז), וככה ואחר כבוד תקחני (שם עג, כד). והוא מעלה יתרה לנשמות החסידים. ולא הזכיר 'וימת', כי כל הדורות שהיו לפניו חיו יותר מתשע מאות שנה, וזה לבדו חיה שלש מאות וששים [וחמש].

ויש מקומות שמתרגמים כי לקח אותו ארי לא אמית יתיה ה'. [=אבל] וכל מלה בכל לשון יתכן שיהיה חסרה דרך קצרה חוץ ממלת לא, כי הדבר יהיה להפך. ואין ככה כי איש הרגתי לפצעי (ברא' ד, כג), כי ידבר האדם בתמה, או יחסר ה"א, ויהי: 'הכי איש הרגתי'? וככה: כי האדם עץ השדה (דבר' כ, יט) על דרך המתרגם:

 

הסבר למי שאינו מכיר את הלשון הקצרה של המפרשים הראשונים.

הפירוש הראשון שמביא האבן עזרא הוא שחנוך מת. מדוע לשון "איננו"? מפני שלא היה ידוע היכן קברו. ואילו השורש של "קיחה" בא לציין שהיה "חסיד" (מילת שבח המתארת השתדלות והישגים יתרים בדור שלא ידע את תופעת החסידות המודרנית). האבן עזרא רומז כי מעלה זו מזכה את החסיד במעמד שונה בעולם הזה והבא, אם כי קרוב לומר שאין לכך זכר בטקסט שלפנינו.

 

האבן עזרא כבר מכיר את הפירוש שחנוך לא מת, והוא בא לחלוק עליו שאין הוא "נכנס בלשון". הוכחתו היא שהמילה "לא" חסרה כאן והרי אי אפשר בלעדיה, למרות שיש תופעה במקרא של "לשון קצרה" של חסרון מילים כאשר הכוונה צריכה להיות מובנת מעצמה. (למרות שאני סבור שהאבן עזרא צודק, יש חסרון עקרוני בהוכחות שהתופעה אינה קיימת אלא כאן. אולי באמת זה היוצא דופן?).

 

כפי שמסוכם בדברי האבן עזרא, כבר מתקופה עתיקה בהרבה, אלף שנה לפניו, קיימות כבר שתי מסורות פירוש.

 

אונקלוס: והליך חנוך בדחלתא דיי וליתוהי ארי אמית יתיה יי:

(וילך חנוך ביראת השם ואיננו, כי המית אותו ה').

 

יונתן:  וּפְלַח חֲנוֹךְ בְּקוּשְׁטָא קֳדָם יְיָ וְהָא לֵיתוֹהִי עִם דַיְירֵי אַרְעָא אֲרוּם אִתְנְגִיד וְסַלִיק לִרְקִיעָא בְּמֵימַר קָדָם יְיָ וּקְרָא שְׁמֵיהּ מִיטַטְרוֹן סַפְרָא רַבָּא:

(ועבד חנוך באמת לפני השם, והרי איננו עם בני הארץ כי חלה ועלה לרקיע במאמר אשר לפני השם וקרא שמו "מטטרון הסופר הגדול").

 

לגבי הבעיה המוסרית שמעורר הפירוש של אונקלוס נאמרו כמה תשובות, אם כי אין הן נקיות מקושיות אחרות. רש"י מניח שחנוך לא היה כה צדיק. "קל היה בדעתו לשוב להרשיע". ולכן, לטובתו שלו, כדי שלא יחטא, נלקח והומת. "מיהר הקב"ה וסילקו והמיתו לפני זמנו". כפי שראינו, אין פירוש זה עולה בקנה אחד עם תיאורו של חנוך כהולך לפני ה' (אבל מפרשי רש"י חיפשו ומצאו חילוקים לשוניים).

לעומת זאת פירש רד"ק בשבחו של חנוך כי היה עסוק בחכמות עד שמאס הגוף ולכן סילקו הא-ל בחצי ימיו. מסתבר שרד"ק היה מפרש את מיתתו של חנוך כמה שאומר הרמב"ם לגבי משה והדומים לו, שמיתתם היא חייהם באמת. המסקנה העולה היא פרדוקסלית. טוב לו לאיש המעלה שימות כמה שיותר מהר כדי להגיע אל חיי הנצח...

 




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/10/2009 16:22 לינק ישיר 

 

חז"ל: חנוך השלילי

 

רש"י, כמסתבר, אימץ את פירושו מתוך דברי חז"ל. כך נאמר אודות חנוך במדרש בראשית רבה.

 

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה כה

 

א ויתהלך חנוך את הא-לוהים ואיננו כי לקח אותו א-לוהים.

1. אמר ר' חמא בר הושעיא אינו נכתב בתוך טימוסן של צדיקים אלא בתוך טימוסן של רשעים

2. א"ר איבו חנוך חנף היה פעמים צדיק פעמים רשע אמר הקב"ה עד שהוא בצדקו אסלקנו.

א"ר איבו בר"ה דנו בשעה שהוא דן כל באי עולם.

3. אפיקורסים שאלו לרבי אבהו. אמרו לו: אין אנו מוצאין מיתה לחנוך.

אמר להם: למה.

אמרו לו: נאמרה כאן לקיחה ונאמרה להלן (מלכים ב ב) כי היום ה' לוקח את אדונך מעל ראשך.

אמר להם אם ללקיחה אתם דורשים, נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן (יחזקאל כד) הנני לוקח ממך את מחמד עיניך. א"ר תנחומא: יפה השיבן רבי אבהו.

4. מטרונה שאלה את ר' יוסי אמרה לו אין אנו מוצאין מיתה בחנוך.

א"ל: אילו נאמר (בראשית ה) ויתהלך חנוך את הא-להים ושתק, הייתי אומר כדבריך. כשהוא אומר ואיננו כי לקח אותו אלהים, ואיננו בעולם הזה כי לקח אותו אלהים.

 

מיספרתי את הקטעים כדי לדון בהם ביתר בהירות.

שני הקטעים הראשונים שופטים את חנוך לרעה. לפי ר' חמא בר הושעיא לא היה חנוך כלל מן הצדיקים, וקשה מאד להבין כיצד פירש את "ויתהלך חנוך את הא-לוהים", נגד עדותם של הכתובים. תירוצו של ר' איבו עשוי בהחלט להיות מקורו של רש"י.

 

שני הקטעים הבאים עשויים ללמד כי הפירוש השלילי שנתנו רבותינו למעשה חנוך ודמותו צמח מתוך ויכוח עם מינים.

נתחיל באחרון. המטרונה טוענת כי חנוך לא מת. האם זו שאלה של בירור פשט אודות נס אפשרי? או שמא היא מבקשת לומר כי כפי שיש"ו לא מת לטענת הנוצרים (או מת וחזר וחי, אך יש לזכור כי בראשית הנצרות היו תפיסות שונות אודות מה שקרה לו ועל דמותו) כך מצאנו כבר בחנוך?

ר' יוסי דוחה את דבריה. וזה שהוא דוחה אותם אינו חייב להתפרש שהוא אכן סבור שהפירוש שלה אינו נכון. יתכן שהוא בא לשלול את דבריה כי הם תומכים בגישה של המינים. הרי מצאנו שבויכוח עם חיצוניים, חכמים לא הקפידו תמיד להציג את האמת ואת הדרשות שכמותן סברו ואותן גילו בנסיבות אחרות. ואין זו השערה גרידא. יש לכך תיעוד במקורות.

כמו כן, ר' יוסי, לפי המצוטט, קובע כי חנוך אינו בעולם הזה. אולי יש לדייק כי הוא נמצא בעולם הבא?

פרשנות זו שהבאתי לדברי ר' יוסי אינה חביבה עלי, אבל יש להבין שהיא אפשרית, גם אם לדעתי לא סבירה.

לעומת זאת, דברי ר' אבהו הם ודאי פולמוס נגד המינים.

 

 

גרסה מורחבת של המדרש מופיעה כאן:

 

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק ה

 

כד) ויתהלך חנוך את הא-לוהים.

1. שלשה מדות נאמרו בצדיקים, את הא-לוהים, הא-לוהים אשר התהלכו אבותי לפניו (בראשית מח טו), אחרי ה' אלהיכם תלכו (דברים יג ה).

משל לאחד שהיה לו שלשה בנים, הגדול הולך לפניו, לכך נאמר באבות אשר התהלכו אבותי לפניו, שהיו גדולים במצות, והבינוני הולך אחריו, לכך נאמר בישראל אחרי ה' א-לוהיכם תלכו, אחרי ענותנותו, אחרי אריכת אפים שלו, אחרי חסידותו, והקטן הולך בצד אביו שלא יתעה בדרכים, לפיכך נאמר בדורות הראשונים את הא-לוהים ויתהלך חנוך את הא-לוהים, את הא-לוהים התהלך נח (בראשית ו ט).

2. מטרונה אחת שאלה את רבי יוסי, אמרה לו אין אנו מוצאין מיתה בחנוך, אמר לה אילו נאמר ויתהלך חנוך את הא-לוהים ושתק, הייתי אומר כדבריך, וכשהוא אומר ואיננו כי לקח אותו אלהים, איננו בעוה"ז: כי לקח אותו אלהים. ולפי שהיה חנוך צדיק בן צדיק שינה בו ואמר כי לקח אותו אלהים:

3. המינין היו אומרים לר' אבהו נאמר לקיחה בחנוך, ולקיחה באליהו כי היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך (מ"ב ב ג), אמר להם אם לקיחה אתם דורשים הכתוב הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה (יחזקאל כד טז), א"ר תנחומא יפה השיבן ר' אבהו:

 

הקטע הראשון עשוי לשקף את דעת ר' הושעיא בר חמא, או שלא. לעומת זאת זו ודאי גישתו של רש"י.

בעל המשל מציג את חנוך כאותו בן קטן שנזקק לאביו (ויתכן שזה נבע מחולשת הדורות ההם, כנאמר כאן, והדברים צריכים עיון ובירור וסובלים, לפי הנראה לי במחשבה ראשונה, יותר ממשמעות אחת). על זה ניתן להקשות מייד: מדוע חנוך נלקח מהחיים ואילו נח זכה להאריך ימים ושנים? מצד שני, זה היה כדי להציל את האנושות ולהשאיר שריד מן המבול. ועוד, אכן אחרי המבול ירד ממדרגתו והשתכר, כפי שאכן העירו במדרשים אחרים.

 

2. התוספת שיש לנו בדברי ר' יוסי מסבירה מדוע נאמרה מיתה בחנוך באופן כה חריג בלשונו. יש לשאול מדוע לא הובאו כאן הדעות הנוספות דלעיל.

 

קטע נוסף שנזכר בו חנוך הוא:

 

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק ו

 

את הא-לוהים התהלך נח. הוא שפרשנו למעלה בויתהלך חנוך את הא-לוהים, לא היה זכותו גדול כמו של האבות, דכתיב בהם אשר התהלכו אבותי לפניו (בראשית מח טו), ורצו לפניו כסוסים לעשות רצונו, אלא את הא-לוהים התהלך נח, בשלש נקודות תחת הלמ"ד לשון עבר, אבל התהלך שני נקודות תחת הלמ"ד, כמו התהלך לפני והיה תמים (שם יז א), הוא ציווי עומד:

 

ההערה הדקדוקית הובאה כאן בכוונה כדי לסייע בתיארוך. הניקוד שמתואר כאן זמנו לאחר המאה העשירית (וכמדומה המאה היב). והוא חוזר על מה שנאמר לעיל.

 

ומה עם הגישה השניה? האם אין מקום שבו נזכר חנוך לטובה?

 




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/10/2009 16:22 לינק ישיר 

 

חז"ל: חנוך החיובי

 

בשבחו של חנוך טוען המדרש הבא, שאף עוסק בשביעיות, והולם לפיכך את תפיסת ספרות המרכבה שנכיר לקמן.

 

ויקרא רבה (וילנא) פרשת אמור פרשה כט

 

יא כל השביעין חביבין לעולם.

למעלן - השביעי חביב שמים ושמי השמים ורקיע ושחקים זבול ומעון וערבות וכתיב (תהלים סח) סולו לרוכב בערבות ביה שמו.

בארצות - שביעית חביבה. ארץ אדמה ארקא גיא ציה נשיה תבל וכתיב (שם /תהלים/ צו) והוא ישפוט תבל בצדק ידין לאומים במישרים.

בדורות - שביעית חביב. אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך וכתיב (בראשית ה) ויתהלך חנוך את הא-לוהים.

באבות - שביעי חביב אברהם יצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה וכתיב (שמות יט) ומשה עלה אל הא-לוהים.

בבנים - השביעי חביב. שנאמר דוד הוא השביעי במלכים השביעי חביב שאול איש בושת דוד שלמה רחבעם אביה אסא וכתיב (ד"ה =דברי הימים= ב יד) ויקרא אסא אל ה'.

בשנים - שביעי חביב. שנאמר (שמות כג) והשביעית תשמטנה ונטשתה, בשמיטין שביעי חביב שנא' (ויקרא כה) וקדשתם את שנת החמשים.

בימים - שביעי חביב שנאמר (בראשית ב) ויברך אלהים את יום השביעי, בחדשים שביעי חביב שנא' (ויקרא כג) בחדש השביעי באחד לחדש.

 

חנוך אם כן היה צדיק, ומעלתו גדולה משל אדם!

 

***

דמיון לגנוסטיקה

 

מדרש תנחומא (בובר) פרשת לך לך סימן כב

 

[כב] ד"א ויהי אברם בן תשעים שנה. זש"ה יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך וגו' חגור חרבך על ירך גבור וגו' (תהלים מה ג ד), על מי אמרו בני קרח המזמור הזה, על אברהם, יפיפית מבניו של אדם הראשון.

ומי היו בניו, שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך מתושלח למך נח, ומבניו של נח נקראו בני אדם, שנאמר ואת המגדל אשר בנו בני האדם (בראשית יא ה).

 

אצל מקצת הגנוסטיקאים פותחה תיאוריה לפיה יש באנושות בעלי נשמות שונות, מעולות יותר, או שהם אף זוכים לכך שנשמה עליונה, אלוהית, נכנסת בהם. לפי גישה זו, יש רצף שהיום היינו רואים בו כמו גנטי, המוליך משת דרך חנוך אל יש"ו. יש להאריך בפירוט מה שמשתמע מגישה זו, ואיני יכול לעסוק בכך כרגע. האם זו גישה זרה לגמרי ליהדות, או שיש כאן דמיון? ואם יש דמיון, מהיכן הוא נובע? האם יש כאן השפעה, לקיחה? או התפתחות מקרית שנובעת מן התכנים על פי כללי הפרשנות?

(מדובר בתקופה של מאות השנים הראשונות לאחר הספירה).

 

 

***

חנוך הצדיק – המשך

 

במדרש הבא מוצג חנוך כצדיק, מושווה לנח ואברהם, ואף נחשב כמי שה' הצילו בהשוואה לשאר בני דורו החוטאים!

 

במדבר רבה (וילנא) פרשת במדבר פרשה ה

 

אין מדותיו של הקב"ה כמדת ב"ו [=בשר ודם].

מלך בשר ודם שמרדה עליו מדינה הוא עושה בה אנדרולומסיא והורג הטובים עם הרעים והקב"ה אינו כן בשעה שהדור מכעיס לפניו הוא ממלט הצדיקים ומאבד לרשעים חטא דור אנוש איבד אותם הציל לחנוך (בראשית ה) ויתהלך חנוך למה ביום צרה ויודע חוסי בו דור המבול הכעיסו ואיבדן והציל לנח (שם /בראשית/ ו) ונח מצא חן בעיני ה' הוי ביום צרה ויודע חוסי בו טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו סדומיים הכעיסו ואבדם והציל לוט שנא' (שם /בראשית/ יט) ויהי בשחת אלהים את ערי הככר וגו' הוי ביום צרה ויודע חוסי בו הביא חשך על המצריים (שמות י) ולכל בני ישראל היה אור הוי ביום צרה ויודע חוסי בו, יצאו ישראל ממצרים באו למדבר עשו אותו מעשה חוץ משבטו של לוי שנא' (שם /שמות/ לב) מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי מיד עמד משה והרג לחוטאים ע"י שבט לוי שנא' (שם /שמות/ לב) ויעשו בני לוי כדבר משה ונגף הקב"ה עושי מעשה העגל ולא נגף שבט לוי שנאמר ויגף ה' וגו' הוי ביום צרה ויודע חוסי בו.

 




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/10/2009 16:23 לינק ישיר 

 

השוואה למקורות חוץ: המיתולוגיה הבבלית

 

אין לנו מקביל בעל שם דומה לחנוך בספרות התקופה. כלומר, אצל הבבלים, שלדעת מקצת חוקרים מסורות היסטוריות ומעין היסטוריות שלהם עוצבו מחדש במקרא. זו היא כמובן דעת קאסוטו.

קאסוטו מציע להשוות בין חנוך, שהינו השביעי ברשימת צאצאי אדם, לשביעי ברשימת המלכים שלפני המבול במיתולוגיה הבבלית. וכאן אפשר לגלות דברים מעניינים.

המלך הבבלי השביעי הוא אנמדורנו או אנמדוראנקי. יש עליו סיפורי נפלאות. הוא חביב האלים, המושיבים אותו על כס זהב. הם מוסרים לו סודות, סודות שמים וארץ. הם מעניקים לו את לוחות האלים. וגם מטה של ארז. וכן שיטת ניחוש באמצעות יציקת שמן על מים. (קאסוטו, מנח ועד אברהם, 193 ואילך). שיטתו של קאסוטו מובאת גם באנציקלופדיה המקראית. אבל מאז ימי קאסוטו התגבשו גישות חדשות במחקר ואיני מכירן ואיני מביאן...

 

לקמן נראה עד כמה מוטיבים אלו חוזרים בספרות החיצונית על חנוך. האם זה מפני שהדמיון האנושי או העממי פוסע באותם נתיבים? או בגלל שמסורות אלו התקיימו ועברו לדורות הבאים, בדילוג של אלפי שנים, מימי מתן תורה ועד לימי בית שני?

 

אנו עתידים להיתקל במקבילות בסיפור חנוך בספרים החיצוניים. כפי שנראה בהמשך. לוחות האלים עשויים להקביל ל"לוחות השמיים" בספר חנוך החיצוני. כך גם הסודות שנמסרים לו.

וגם במקורות חז"ל נזכרים מוטיבים מסויימים. המוטיב של המקום השביעי – אם כי זו ודאי עשויה להיות התפתחות פנימית במחשבת חז"ל. וכן המוטיב של מטה הארז, שנפגוש במדרשים מאוחרים.

 

לפי קאסוטו, הסיפורים על השושלת מאדם ועד נח ושוב משם עד אברהם הם עיבוד שעיבדה התורה את המסורות ההיסטוריות, הלא מדוייקות, על מנת לספק את הענין ההיסטורי. הגרסה של סיפור הצאצא השביעי בסדר הדורות מאז אדם נועדה להנמיך את ערך המעלות והמתנות שניתנו לו על פי האמונות של הדורות ההם. לפי גישה זו, מה שהשיגה התורה החזיק מעמד עד לימי בית שני. ואז החלו האמונות הנושנות לחזור למקומן, בגרסה מחודשת, אם גם בקבוצות כיתתיות שלא השתייכו ליהדות של חז"ל ולא הכירו במערכת האמונות של חכמים. לימים, כפי שנראה בהמשך, אמונות זרות אלו חדרו לתוך היהדות הנורמטיבית והפכו לחלק מנורמת האמונות המחייבת.

אבל אנו עדיין באמצע המסלול ההיסטורי שאנו מבקשים לעקוב אחריו.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/10/2009 16:23 לינק ישיר 

 

הספרים החיצוניים

 

מי כתב אותם? מי עומד מאחוריהם? מה היחס בין האמונות המבוטאות בהם לבין אמונות היהדות? בשאלות אלו ובשאלות נוספות נחלקים החוקרים לדורותיהם. והראיות שיש בידינו אינן חד משמעיות.

אנו יודעים כי בימי בית שני, בתקופת החשמונאים, היו שתי קבוצות גדולות של יהודים. אלו שקיבלו את סמכות חז"ל, ואלו שנקראו צדוקים. אבל היו גם קבוצות נוספות. היו האיסיים, והיו אלו שכתביהם יימצאו במערות קומראן. היו כאלו שהחזיקו באמונות שעל בסיסן יכלה להיבנות ראשית הנצרות. היו, כמסתבר, כאלו שדגלו בדעות שהיום מזוהות כגנוסטיקה.

הספרים החיצוניים, הלא הם האפוקריפה בשמה הנוצרי, הם אוסף של כתבים מימי בית שני. הם רובם ככולם פסאודו-אפיגרפיים. כלומר, מיוחסים לדורות קודמים. ביניהם אנו מוצאים ספרים כמו צוואות השבטים בני יעקב, ספר היובלים, וגם ספר "חנוך".

ספרים אלו נמצאו לראשונה בתירגום לשפות אחרות. הכנסיה הנוצרית אימצה אותם והגדירה אותם כקדושים וכאמיתיים. חז"ל, עד כמה שניתן לשפוט, שללו אותם. הם לא כללו אותם בין כתבי הקודש. ומסתבר שהם אלו שנאסרו בלימוד באותה מימרה מפורסמת כי "הקורא בספרים החיצוניים אין לו חלק לעולם הבא". מצד שני, מימרה זו אינה כוללת רשימה מלאה של ספרים. למשל, קרוב לומר שספר בן סירא, המיוחס באופן פסאודו-אפיגרפי לבנו של ירמיהו הנביא, לא היה פסול בעיני חכמים, כי הם אף ציטטו ממנו, כפי שאנו מוצאים בתלמוד.

בעברית יצאו כמה מהדורות של הספרים החיצוניים. האחת בידי אברהם כהנא, ובה אני משתמש. כמדומה שהספרים נסרקו ב"היברובוקס" המעולה.

ובכן, ספרים אלו מייצגים דעות חריגות, שניתן להגדיר כ"סוטות", בעם ישראל. דעות שאינן נורמטיביות למסורת חז"ל. (מי שירצה יוכל לטעון, כמו פרופסור אליאור למשל, שאין להיסטוריון לבכר גישה כזו או אחרת או קבוצה יהודית כזו או אחרת. וזה דיון בפני עצמו...).

מה היה למחברים האלמוניים של ספר חנוך לומר על הפרשה הקצרה והסתומה שבתורה?

הרבה מאד, כפי שנראה מייד.

 




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/10/2009 16:23 לינק ישיר 

 

ספר חנוך

 

אולי כדאי לציין שלא ברור עד כמה מדובר בחיבור אחיד. החוקרים, לפי קריטריונים שונים, מבדילים בין מספר חלקים שיכלו לצאת מידי מחברים שונים ובעלי גישה שונים. אך דווקא כאן טוען כהנא שמדובר בספר אחיד.

לא זו בלבד, אלא שספר חנוך מגיע אלינו במספר גרסאות. יש גרסה מרכזית, ויש גרסאות נוספות. חבשית, סלאבית, ועוד. הכל לפי הכתבים שנמצאו ונחשפו.

 

 

הגרסה הראשונה של חנוך היא החבשית. כהנא מספר (עמ' כא, הספרים החיצוניים כרך א'), כי הספר נתגלה באפריקה בידי תייר אנגלי שהביא איתו בשנת 1769 שלושה כתבי יד. מאוחר יותר נתגלו כנראה עוד כתבי יד אלא שלא מובא שם מהיכן נמצאו. צויין רק שנמצא גם תירגום ליוונית.

 

כבר בראשית הספר מסופר לנו כי "ויאמר חנוך איש צדיק אשר עיניו נפקחו ביד ה' ויחז מחזה קודש בשמים, אשר הראוני המלאכים ומהם שמעתי הכל".

איני יודע עד כמה ניתן לסמוך על לשון תירגום, אולם כמדומה שמדובר כאן בחויה שאנו מכנים היום "מיסטית". העינים הנפקחות רואות מחזה קודש בשמים. ומי שמראה את המחזה הם המלאכים.

מעניין לנתח את האמונות והדעות שבספר. כמו החלוקה בין רשעים לצדיקים, שמקבילה לתפיסתם של יושבי קומראן. אנו פוגשים את המיתוס על המלאכים החוטאים וכמדומה שזו הופעתו הראשונה ביהדות.

בפרק יב אנו מתבשרים כי
"לפני הדברים האלו נעלם חנוך ואיש מבני האדם לא ידע איפה נעלם ואיו ומה היה לו. וכל מעשיו היו עם העירים וימיו היו עם הקדושים". העירים והקדושים הם מלאכים.

חנוך הופך לשליח אל המלאכים החוטאים שהושלכו אל האדמה.

בפרק יד הוא גם עולה לשמים. "והרוחות במראה העיפוני ויעלוני וישאוני אל השמים" (ח).

כאן אנו פוגשים תיאור של מראה השמים, והוא אכן ראוי לציטוט וניתוח.

תחילה נתקל חנוך בחומה מבדולח ומוסבה לשונות אש. המראה מפחיד.

הוא עובר באש ומגלה בית גדול, רצפתו וקירותיו בדולח. כיפתו "כעין שביל הכוכבים והמאורות" אך יש גם "כרובי אש" ו"שמיהם מים". קירות הבדולח מוקפים להבות אש ובפתחים לוהטת אש. ובכל זאת, נכנס חנוך פנימה, ושם "חם כאש וקר כקרח" ואין שם תענוג חיים. רק פחד ורעדה אוחזים בחנוך.

ואז הוא נופל על ברכיו ורואה מראה חדש. בית שני בנוי להבת אש, גדול מן הראשון. ושם כסא רם מראהו כבדולח, סביבו כשמש זורח ושם מראה כרובים. מתחת לכסא יוצאים נהרות אש לוהטת שאין להביט בה. ועל הכסא, "והכבוד הגדול ישב עליו ומעילו הזהיר משמש והלבין מכל שלג" ואפילו מלאכים אינם מסוגלים להביט בו.

רבי רבבות עומדים שם (מלאכים, כמסתבר) אבל אין לו, לכבוד הא-לוהי, חפץ ביועץ ואיש אינו יכול לקרב אליו.

אבל יש שם "קדושי קדושים" שהם קרובים אליו ואינם מתרחקים ממנו בלילה (?).

והנה, דווקא חנוך מוזמן להתקרב.

 

פסקאות אלו מראות לנו את מראה השמים לפי תפיסת המחבר, ואת מי שמאכלס אותם. אש ומים, בדולח ופחד. המראות מתחלפים, וקצת משמע שאין כאן מעבר בגוף אלא בחזיון.

בבית הפנימי מן הראשון מצוי כסא ענק ועליו יושב הכבוד. ואיני יודע מהו זה. אם זה ה', או כבוד ה'. ומה התפיסה שבאה כאן לידי ביטוי, ומה עשויה להיות משמעותה.

המלאכים הם ריבי רבבות ואפשר שאין להם מספר ואפשר שיש. ויש בתוכם דרגות, כי "קדושי הקדושים" סמוכים אל הכס.

אני חוזר: חנוך מוזמן להתקרב. יותר מרוב המלאכים.

עדיין אין כאן את השינוי שיחול בו לפי גרסה שתיכתב בעוד כמה מאות בשנים. אבל ביקור בשמים, לפחות בחזיון, יש ויש. וה' מביא אליו, או אל כבודו המייצגו.

אבל חנוך הזוכה לכבוד עצום זה הוא רק אדם.

 

בפרק כ' אנו פוגשים את חשובי המלאכים, כמו אוריאל, רפאל, רעואל, הלוקח נקם מעולם המאורות (?). מיכאל, שרקאל, גבריאל, רמיאל.

ניתן להבחין כי מבנה השם של המלאך מורכב מסיומת של "א-ל" ולפני זה תחילית משמעותית בעברית.

מעלתו של חנוך באה לידי ביטוי גם בכך שהמלאכים מלוים ומשרתים אותו.

חנוך זוכה לסיור בעולם הגיאוגרפי ולא רק בעולם העליון. הארץ נראית כמו בתפיסה העתיקה. כלומר משטח גדול שבקצותיו אש או הרים וכיו"ב. ובחלק מקצוות הארץ מצויים שערים לשמים (לה א). ומשם מנשבת הרוח אל העולם (לד ג).

הקטע הבא הוא בעל חשיבות רבה. חנוך מוצג כמי שרוצה לדעת, ששואף לידיעה, ידיעה שנעלמת מרוב בני אדם ולקמן היא גם תוצג כסודית. מבקש ומשיג. הוא שואל את המלאכים המלוים אותו וזוכה לתשובה. מיכאל, "אחד המלאכים הקדושים והנכבדים אשר איתי" שואל "חנוך למה זה תשאלני" וחנוך עונה: "אני חנוך רצוני לדעת הכל ועל הכל". (סוף פרק כד – תחילת כה).

עד כמה שידוע לי, זו הפעם הראשונה שאנו נתקלים בניסוח של הרצון לדעת את הכל, גם מה שאינו ידוע לאדם. אני חוזר: רצון לדעת מכאן וידע נעלם מכאן. ולדעתי, השאיפה הזו לדעת את הנסתר – והאמונה שיש נסתר כזה – היא אחד מיסודות המיסטיקה. מיסטיקה במובן של חויה או פגישה של הנעלם, אף כזה שאין לו ביטוי במילים, ובוודאי שאינו זמין לבני עולם באופן הרגיל, יהיו גבולות הרגיל מה שיהיו.

(וראו גם בפרק מ ב, על המלאך המודיע את חנוך את ה"שמות" ומראה את "כל הנסתרות".)

 

נחזור לסדר הספר. בהמשך מתברר לחנוך כי הוא רואה הר גבוה שראשו "ככסא א-לוהים". ומה מטרתו? "הוא כסאו אשר ישב עליו הקדוש והגדול, אדון הכבוד, מלך העולם, ברדתו לפקוד את הארץ בחסד". (פרק כד ג).

אם ירצה מאן דהוא לטעון כי תפיסת הא-לוהים של מחבר ספר חנוך היא אנתרופומורפית, יהיה קשה שלא להסכים עימו.

 

בפרק לז מתחיל סיפור חדש. "המראה השני". הסיפור מתחיל כמשלי חכמה שמגלה חנוך לבני הארץ, אבל בהמשך (לט ג) מתגלה כי "נשאתני סערה מן הארץ ותניחני בקצה השמים". כמדומה שהתהליך המוביל להתגלות שונה מזה שבחלק הקודם.

בקצה השמים מצוי מקום מנוחת הצדיקים. כלומר, הצדיקים אינם מגיעים אל השאול אשר מתחת לארץ, כפי שנראה שהיה מקובל להאמין בימי התנ"ך.

שם גם נמצא "בחיר הצדקה והאמונה", זה אשר "צדק יהיה בימיו", וכנראה הכוונה למשיח שיבוא. ונראה שבינתים הוא ממתין בעולם שלמעלה. "משכנו תחת כנפי אדון הרוחות". האם הכוונה שלאדון הרוחות, הוא הא-לוהים, יש כנפים? כמו למלאכים בחזון ישעיהו? (לט ו-ז).

מתברר גם כי כאן היה משכנו של חנוך עצמו מקדם, או שמא הכוונה שלשם נועד להישלח (ט).

כאן גם מתברר מה עושים הקדושים בעולם העליון, אם נקרא לו כך. הם משבחים ומברכים.

יש שם גם ארבעה קולות מארבעת הצדדים שמשבחים ומבקשים על העולם שלמטה.

שוב מסייר חנוך ורואה מלאכים ולומד אודותיהם. וכן הוא מכיר ידע שאנו היינו משייכים היום לגיאוגרפיה, למטאורולוגיה, אולי לאסטרונומיה. הוא רואה את גבולות הארץ, את מוצא הרוחות, את מוצא הברקים. אין צריך לומר שתמונת העולם שלו סותרת לחלוטין את הפיזיקה שלנו. ולפי דרכנו אנו למדים שהנסיון לברר את מבנה העולם הגיאוגרפי והפיזיקלי היווה רצף אחד עם אותו תחום שאנו מכנים היום מיסטי או מטפיזי. שניהם לא היו בכוח האדם. שניהם לא נבדקו בכלים שאנו מכנים אמפיריים. בתלמוד אנו מוצאים נסיון לעמוד על טיבם לפי דרשות של פסוקים. אצל חנוך התשובות ניתנות על ידי גילויים מלאכיים. ומשותפת כמסתבר למקורות אלו ההנחה כי לכל אחת מתופעות הטבע, כמו הברד, יש מלאך הממונה עליה ואוצר שבו היא מוחזקת (מלאכי קרה, שלג, ברד, אד, טל ואוצרותיהם. פרק ס).

כך גם לגבי העתיד, ההיסטוריה. חנוך ממשיך ולומד על העתיד לבוא, על יום הדין העתיד לבוא, על עונש הרשעים ושכר הצדיקים.

 




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/10/2009 16:24 לינק ישיר 

 

הבחיר

 

"הבחיר" - זו המילה שמשתמש בה תירגום כהנא עבור מי שאנו היינו מכנים "המשיח". יש קבוצה שלימה של "בחירים", הם הצדיקים. והאמונה בחלוקת האנושות לטובים ורעים מצויה, במאות השנים ההן, גם בספרות קומראן וגם אצל הגנוסטים. חלוקה המתבססת על הליכה בדרך האמת המוגדרת בכת.

אולם הבחיר הזה עולה על כולם. ראו בפרק סב. כל המלכים והרמים מוזמנים לבדוק אם יוכלו להכירו. (האם יש כאן רמז לתפיסה שבעבר היה שפל?). "אדון הרוחות הושיבו על כסא כבודו" (פסוק ב) וההמשך מזכיר את הנאמר במשיח. "רוח הצדק נשפך עליו ודבר פיו ימית כל החוטאים" (שם).

"מקדם היה בן האדם נעלם והעליון שמרהו לפני כוחו" (ז).

מדוע אני מביא זאת בהקשר זה? מפני שאנו רואים שהמעלה הגדולה ביותר השמורה לאדם היא זו של המשיח, ה"בחיר". וגם הוא ממונה על בני אדם, ולא על מלאכים. מקומו אמנם על "כסא כבודו" אך מן ההקשר אין זה נראה שמדובר בהיכל הפנימי של השמים, אלא במקום שגם הרשעים יכולים לראותו.

בזה לא תם הספר. בהמשך ניתן להבחין בחלקים שונים. האחד עוסק במבנה השמים וסדר תנועת הכוכבים, אולם לא נטעה אם נראה בכך הקדמה לספירת הזמן הראויה, כמסתבר לפי לוח השמש. אחר כך באים חזיונות מסוג מעין-נבואי מיסטי, שאפשר לזהות בהם השפעה מספר דניאל. ואז באות הוראות התנהגות לצדיקים שנמסרות למתושלח על מנת שיעבירן כמסתבר הלאה.

הפרק האחרון של הספר, קו, עוסק בדמות פלאית נוספת שמוכרת לנו מן התנ"ך. "בשרו היה לבן כשלג ואדום כפרח שושן ושער ראשו וקווצותיו כצמר צחור ועיניו יפות. ובפקחו את עיניו האיר את כל הבית כשמש" (ג).

התינוק מדבר עם לידתו ואביו למך נס אל הסבא מתושלח כדי שיסביר לו מה קורה. לפי תיאורו, הבן "דומה לבני א-לוהים בשמים". כלומר התכונות שתוארו לעיל מתאימות למלאכים. "ונראה לי שהוא אינו ממני אלא מהמלאכים" שהרי לפי תפיסת הספר, בני ה-אלוהים החוטאים שנזכרים במקרא אינם אלא מלאכים שירדו ממדרגתם. כלומר, המלאכים נראים כאדם, אם גם בני אדם יפים במיוחד, והם גם מסוגלים להוליד.

רק חנוך מסוגל לפתור את התעלומה. ואכן יש בידו פתרון על פי מחזה שראה מזמן בשעה שביקר בשמים והתגלו לו העתידות. זה נח שיינצל מן המבול.

שוב, אני מביא את סיכום הפסקאות האלו כאן מפני שהן מלמדות אותנו שהמרחק בין האדם לבין המלאך אינו כה גדול. גם המלאך בנוי כאדם. אולם נח רק נראה כבן המלאכים ולא כמלאך עצמו. המרחק בין האדם לבין המלאך הוא בלתי עביר, גם אם המלאכים מסוגלים לרדת מטה.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/10/2009 16:24 לינק ישיר 

 

בית שני: ספרים נוספים

 

חנוך ממלא תפקיד יוצא דופן גם בספרים חיצוניים נוספים. חלקם נתגלו רק במערות קומראן. מפאת קוצר הזמן וכיון שלא כולם זמינים לי, אני מסכם על פי ספרה החדש של פרופסור רחל אליאור, "זכרון ונשיה" (ון ליר והקיבוץ המאוחד, תשסט). ראו פרק רביעי, עמ' 169.

אליאור מצביעה על הייחוד בדמותו של חנוך שאותו היא מציגה כ"אדם שאין דומה לו". ההישגים נראו לפנינו כבר בספר חנוך בפסקאות הרלוונטיות שסוכמו לעיל. ההישגים שלו עולים על מה שיוחס לנביאים בתנ"ך. בהסתמך על ספר חנוך ועל ספרים נוספים כמסוכם לקמן, אנו פוגשים אצל חנוך בימי בית שני, בכלל הספרות שנמצאה בידי יהודים, אם גם לא יהודים נורמטיביים, עורכת אליאור את הרשימה הבאה:

"מגלם את ראשית התודעה הכרוכה ... בזכרון כתוב ובידע נגלה בחזון הנפרש מעבר לקיומם של בני חלוף".

בחזון הפורש לפניו את עולם המרכבה הא-לוהי (חנוך א יד, ח כה).

ראשית רכישת הדעת ממקור שמימי ולימוד קריאה וכתיבה (היובלים ד יז-כו).

תודעה היסטורית נקנית במסע שמימי (חנוך א א לו, היובלים ד יט).

תום, דעת, צדק, בחירת לכהונת עולם וייסוד הכהונה (צוואת עמרם).

הבאת לוח השבתות והיובלים מהשמים (היובלים ד יז).

הנחלת ידע כתוב מדור לדור, בלימוד חישוב וספירה (חנוך א עב-פב).

רשימת הספרים שבהם נזכר חנוך הם חנוך א', שעליו עברנו יחד, חנוך ב' הסלאבי, שבו לא היה לי זמן לעיין. ספר היובלים שממנו נצטט להלן. צוואות השבטים.

מכאן ואילך הספרים הם גילויים מן המאה העשרים. בן סירא, במקבילה מן הגניזה בלבד. ספר הענקים שנמצא כתוב בארמית בקומראן. מגילה חיצונית לבראשית, אך היא מקומראן. ועוד "קטעי מגילות" בארמית אף הם מקומראן.

אולם בכל המקורות האלו, לפי סיכומה של אליאור, אין תוספת עקרונית על מה שפגשנו עד כה. פרט למקור אחד שנדון בו מייד.

 




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/10/2009 16:24 לינק ישיר 

 

היובלים: המינוי של חנוך לעד

 

מבין המקורות שאליאור מתייחסת אליהם אני מצטט במישרין (ולא רק על סמך סיכומה) את הקטע הבא מהיובלים ד כ-כו (אליאור מסתפקת ב-כג-כה).

נקדים כי חנוך, לפי מה שראינו, זוכה לידע על הנסתר ועל העתיד. הוא שומע על הגמול שיינתן לצדיקים ולרשעים, ונשלח אף למלאכים החוטאים למסור להם על מה שיקרה אותם בעתיד.

מנקודה זו חלה התפתחות נוספת. בקטע הבא אנו מתקדמים לקראת התפיסה שתבוא לידי ביטוי רק מאות שנים לאחר זמן. המינוי של חנוך לתפקיד מלאכי.

וכאן חשוב לשים לב מה נאמר ומה לא.

"ויהי עם מלאכי ד' ששה יובלות שנים ויראוהו את כל אשר בארץ ובשמים, ממשלת השמש, ויכתוב את הכל.

ויעד על העירים אשר חטאו עם בנות האנשים, כי החלו לשכב עם בנות הארץ להיטמא, ויעד חנוך על כולם.

וילקח מתוך בני האדם ונוליכהו אל גן עדן לגדולה ולכבוד, והנהו שם כותב דין ומשפט לעולם, וכל רעת בני האדם.

ובעבורו הביא ד' מי המבול על כל ארץ עדן, כי שם ניתן לאות ולמען יעיד לכל בני האדם להגיד כל מעשי הדורות עד יום הדין.

ויקטר קטורת בית המקדש אשר נרצה בעיני ד' בהר הדרום. כי ארבעה מקומות בארץ ל-ד' הם...".

 

קטע קצר זה מסכם היטב את מה ששמענו על חנוך. עלייתו אל המלאכים. הידע שנחשף לפניו. אולם כאן מצטרפים כמה ענינים חדשים:

חנוך מעיד. על החוטאים. על כולם.

הוא נלקח לגן עדן ושם הוא כותב דין ומשפט לעולם, וכל רעת בני האדם.

אולם יש לו גם תפקיד חיובי. הוא מקטיר קטורת בית המקדש.

מדוע זקוקים לו לעד? כפי שמעיר פרופסור יוסף דן, הרעיון על "עד" עשוי להיות נוצרי, והוא ממלא תפקיד נכבד בנצרות בראשיתה. ואני מוסיף: זו מעין הצדקה של השיפוט הא-לוהי הקשה על דור המבול. אפולוגיה.

אולם יש לשים לב כי חנוך מעיד על הרעים. ומסתבר ש"על הכל" כאן פירושו על כל הרע.

הכתיבה הזו נעשית בגן עדן, אך שם הוא כותב "דין ומשפט". כלומר חטאים ועונשים. וזה למעשה סיכום של כל מה שנעשה בספר חנוך. אילו היה קורא של ספר חנוך מתבקש לומר מה נלמד שם, התשובה היתה שחנוך כותב מה שראה על רעת האדם והמלאכים ועל העונש הצפוי להם. אלא שכאן זה מיוחס לא רק לחנוך ששב וגילה את הסודות לבני אדם, אלא לחנוך בעודו בגן עדן.

(יש לעיין אם עצם המונח "גן עדן" מופיע בספר חנוך הראשון, ולא עברתי בדקדוק מספיק).

חנוך מקבל גם תפקיד חיובי. הקטרת קטורת בבית המקדש שנמצא בעולם הזה.

אבל אין חנוך כותב זכויות. ואין הוא ממלא תפקידי שבח ברקיע. הוא נמצא בגן עדן, אולם לא על תקן של מלאך. גם אם ההבדל בין מלאך לאדם אינו כה עצום, כיון שלשניהם דמות הגוף...

אולם מכאן הדרך אינה ארוכה להפוך אותו למלאך. ואם מתחילים בכך, עד לאן אפשר להגיע?

אבל נזכור: הדרך אינה ארוכה להיפוך מאדם למלאך. אבל המהפך הזה טרם אירע.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > מחנוך עד מטטרון
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.