האם אלוקים אשם בטיפשותו של האנושות ??? (השואה, תאונות דרכים, מחלות, ועוד)

תלמוד בבלי מסכת שבת דף פט עמוד ב
לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם - ימחו על קדושת שמך. אמר: אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר ליה: בניך חטאו. - אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. - אמר: לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה. אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. - אמר לפניו: רבונו של עולם, בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם  בני בכורי, עכשיו בני ולא בניך ? ועוד, כמה חטאו ? כמה שנותיו של אדם - שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו - פשו להו חמשין. דל עשרין וחמשה דלילותא - פשו להו עשרין וחמשה. דל תרתי סרי ופלגא, דצלויי ומיכל ודבית הכסא - פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם - מוטב, ואם לאו - פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי - הא קריבית נפשי קמך. פתחו ואמרו: (כי) אתה אבינו. אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין לי - קלסו להקדוש ברוך הוא, ומחוי להו יצחק הקדוש ברוך הוא בעינייהו. מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים +ישעיהו סג+ אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך,

הגמ' הנ"ל קשה להבנה, הרי ברור לנו שכל זה מליצה ולא נבואה,
ולמה לא נבואה, 1,) כי ר' ישמאל לא היה נביא 2,) מה פירוש אלוקים יאמר לעתיד ואברהם יענה כך וכך ? הרי גילנו לאברהם מה הוא יענה לפני שאלוקים שאל אותו בכלל, וכן ליצחק ויעקב, הייתכן ?
ולכן ברור לנו שזה מליצה,
ומה חז"ל רצו לומר לנו עם המליצה הזה ??

ובכן צטטי כבר כמה פעמים את הספורנו והרמב"ם במורה בעניין הסתר פנים, והנה שוב
המורה: חלק א פרק כג והסתרתי פני מהם והיה לאכל. כי כשנעדרה ההשגחה הופקר, ונשאר מטרה לכל מה שאפשר שיבא ויקרה, ויהיה טובו ורעתו כפי המקרה, "ומה קשה זה היעוד", ובעבורו כנה באמרו אלך אשובה אל מקומי: 
הספורנו:
ורוב האומה הישראלית זולתי יחידי סגולה הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע והגרמים השמימיים הנכבדים מאותם בני אדם כשאר מיני בעלי חיים אשר לא תפול השגחה אלהית באישיהם אבל במיניהם בלבד כי בהם תשלם כונת הממציא יתברך.
 
הרמב"ם והספורנו ועוד גאונים וראשונים ידעו מה שכל חכם יודע שיש הסתר פנים הכל ביד המקרה, "טובו ורעתו כפי המקרה" במילא אין השגחה פרטית במובן צדיק וטוב לו ורשע ורע לו, כלומר גרלינו בידינו,

אז נוווו, מה יהיה על עמך ישראל, כלומר על עובדי השם מתוך יראה ??? לא יישאר מהם כלום אם הם ידעו שזה פירושו של הסתר פנים, הרי כל עבודתם את אלוקים זה בגלל יראה או בגלל שכר טוב, ברגע שהם ידעו שגרלינו בידינו ואין ממש עונש ישיר ואין שכר ישיר, אז לא יישאר מעם ישראל זכר ח"ו

התשובה להם זה הדרש, כלומר להמשיך את הנבואות לדורות הבאים ואז יפחדו ולא יחטאו,
אבל יש לזה כמה חסרונות גדולים
1,) כי יכול להיות שהם אף פעם לא ירגישו זכאים ואז יהרגו כצאן לטבח בפני שונאיהם, כלומר לא יתקוממו נגד שונאיהם,     
2,) ובוודאי לא יעיזו לחזור לארץ ישראל כי הם לא זכאים, אז מתי תתגשם הנבואות הטובות לעתיד ?
3,) השיטה הזאת לא יכול להמשך הרבה דורות כי יתחילו להבין מה קורה כאן ואז יקרה מה שזעק ר' חייא
"אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת (משלי ל' ו') תני ר' חייא שלא תעשה את הגדר יותר מן העיקר שלא יפול ויקצץ את הנטיעות, ר' חייא מנבא לנו את השואה הרוחנית שהיה בזמן ההשכלה לפני מאתיים שנה, שמעל 90% מהעם קיצצו בנטיעות,
וכן כל זה באמת קרה לעם ישראל במשך אלפיים שנה, שואה רוחנית ושואה גופנית,

השאלה היא איך חכמינו לקחו כזה אחריות גדולה כלפי מיליוני יהודים במשך אלפיים שנה רוחנית וגופנית,

הם יכולים לטעון שזה בידינו, כלומר אם אנחנו היינו צדיקים היינו מרגישים זכאים ואז לא היינו נותנים לאויבינו ושונאינו לטבוח בנו בלי שנשיב בכפליים, וגם היינו כבר מזמן מתארגנים לעלות לישראל, והכל היה יכול לבוא בשלום,

אבל בכל זאת זה אחריות גדולה מאוד, ועובדה שזה לא עבד, קיבלנו שואה גופנית בכל דור ודור 
וגם שואה רוחנית ובמיוחד בזמן ההשכלה כנ"ל,

על זה עונים חכמינו במליצתם הנ"ל
לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם - ימחו על קדושת שמך.
אמר ליה: (ליעקב) בניך חטאו. - אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך,
זה עומק דבריהם: מה אתה מקס החכמולוג טוען לנו, שיש סיכוי שיהרגו כצאן לטבח ?
תשובתינו שעדיף שכך, שימחו על קדושת השם, הרי בלי הדרשות והמשך הנבואות הם לא יחזיקו מעמד דור או שנים, כי לא יהיה להם יראת השם כי הם עובדים את השם מתוך יראה ובשביל שכר,
ולטענתך מקס שיש סיכוי של שואה רוחנית ?? הרי במילא בשב ואל תעשה זה גם יקרה כנ"ל,

ולמה מליצתם של חכמינו היא דווקא על האבות ? 
כי לדעת חכמינו זכות האבות על בניהם, כלומר האב יכול לטעון כלפי בנו כך: תשמע בני, זה שאני ויתרתי אל חיי והקדשתי את חיי בשביל להוליד אותך ולקיים ולגדל אותך, הכל בתנאי שתהיה אדם טוב ולא אדם רע,
ולכן חכמינו במליצתם אומרים שכביכול תשאל את האבות עצמם מה היה כוונתם בזה שהלידו את העם, 
תשובתם תהיה שכוונתם הייתה שנהיה אנשים טובים,
במילא כביכול לחכמינו הייתה את הסכמתם של אברהם ויעקב לקחת את הסיכון הגדול,
ולמקס לא היה תשובה רצינית לחכמים,

עד שבא יצחק אבינו, ודווקא יצחק אבינו במדת הדין שלו ???? היתכן ??
אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. - אמר לפניו: רבונו של עולם, בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם בני בכורי, עכשיו בני ולא בניך ? ועוד, כמה חטאו ? וכו' וכו' 

יצחק זה דין וצדק: קודם הם בניך ולא רק בני איך אני יכול להסכים לקחת סיכון כזה גדול
כלומר חכמינו אומרים שאי אפשר לקחת כזה אחריות כי אין זכות אבות מוחלטת על הבנים כי הם גם שייכים לאלוקים, וקשר לאלוקים לשאול אותו אין לנו כהיום, אז איך נקח על עצמינו סיכון גדול כל כך ועוד על חשבון בניו של אלוקים ?
וחכמינו חושבים שאם נשאל את אלוקים הוא בוודאי לא יסכים ולכן הוא מסכים עם יצחק ולא טוב לו עם תשובתם של אברהם ויעקב במליצה,

נווו מה עכשיו ? 
ולכן חכמינו שולחים את מליצתם דווקא לעתיד לבוא (לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם:וכו' וכו')
ולמה ? שהחכמים בעתיד יראו מה התוצאה של ההחלטה שלהם האם טוב להמשיך איתם או לא,
(ולכן זה היה המחלוקת מאז הראשונים בין חכמי אשכנז לבין חכמי ספרד,)

ובכל זאת השיטה הזאת כמעט גרם ויגרום לסוף של עם ישראל, רוחנית וגופנית, וחייבים להפסיק עם זה מיד, 
1,) כי זה פוגע בחוסן של העם בישראל כלומר בחוסן של חיילינו מול אויבינו ושונאינו,
2,) כי זה היה טוב אולי רק כגדרים של חכמים לצורך העם בגלות, אבל מי היתיר לעשות כך שאנו כבר בארץ ? 
הרי הנבואה של ר' חייא התגשם ותתגשם בהמשך, תני ר' חייא שלא תעשה את הגדר יותר מן העיקר שלא יפול ויקצץ את הנטיעות,
במילא אנו חייבים לדרוש מהעם אך ורק התורה נטו שזה כל יהודי יכול לחיות עם זה, ולהפסיק לדרוש מהעם על גדרי חז"ל כעיקר, רק כהידור ולא כחובה כעיקר תורה, במילא לא נרגיש את עצמינו כחטאים
ולא היפגע חוסן העם מול אויבינו ושונאינו,

ואם נשאל מה יהיה עם חטאו בני ?? תנו ליצחק ואלוקים לסדר ביניהם את הענינים והעיקר שזה לא יפגע בחוסן של העם בישראל כלומר שנרגיש זכאים וצודקים בצדקת דרכינו, והבינו,

הנה המאמר שהבטחתי על התורות שגרם לשואה מצד האויב, 

 אלפיים שנה מאפלטון, ענק חכמת יוון, עד דקארט, אבי הפילוסופיה המערבית החדשה. אלפיים שנה חיפש האדם האירופי את השורשים לעץ הדעת שלו, להיאחז בהם ענפי המחשבה, המרחפת על פני תהומות התחושה המעורפלת, המערפלת, המתפתלת בין ארץ ושמים, בין חומר ורוח, שכל ואמונה, נלפתת אל הפיסיקה האריסטוטלית, נפתלת עם המטאפיסיקה הנוצרית. 
                                                                                 תוהה ובוהה –
בין עולם של סמכות המחשבה האובייקטיבית של הפילוסופיה היוונית ושל המדע הניסויי החדש, לבין עולם האמונה הסובייקטיבית, שכל-כולה תלויה באותה תקיפות ובטיחות, בה נטל לעצמו סמכות מוחלטת משיחם-אלוהיהם של הנוצרים באומרו ובחזרו ואומרו פעמים אין ספור: הן אני אומר לכם.
                                           תוהה ובוהה – 
   בין גלגלי ההיגיון מזה ומרחבי הדמיון מזה. גלגלי סכולאסטיקה טוחנים מושגים ריקים, ואינם מעלים קמח של ממשות. מרחבי מיסטיקה חסרת שרירים, כולה שרירות, עצמות יבשות מזה, רוח ערטילאית מזה. סמכות הניסוי בלבד מזה, סמכות הנס בלבד מזה. צורת הדיאלוג האפלטוני בין בני-אדם מזה, צורת המונולוג האיוונגליוני של בן-האלוהים מזה.
  עד שבא דקארט ונעץ קנה בתוהו ובוהו זה למצוא מעמד לרגליה של ההכרה האנושית: אני חושב – משמע אני קיים.
האני האנושי בסיסה של המציאות. המחשבה האנושית ההגאי לשרירות הדמיון. האני האנושי החושב – קנה המידה לכל אמת.
  משפט קרטזיאני זה הפך להיות דיבר ראשון ללוחות ההגות האירופית. למדע ולאינדיבידואליזם. אני האדם החושב המוציא אותך מארץ השעבוד לחושים ומשמי האמונה הטרנסצנדנטית. אני חושב – זה ספר תולדות האדם המערבי החדש.
    ויולד האני את אנוש האינדיבידואליסטי. ויולד אנוש האינדיבידואליסטי את הצו הקטגורי כאנך המוסר, והצו הקטגורי הוליד את פיכטה ואת המְצָוֵה האנושי המוחלט –
       ואת היטלר.
ויולד החושב את המדע הטהור והמדע הטהור את הֵגֶל והגל הוליד את המטריאליזם ההיסטורי –
    ואת סטאלין.
    ותשוב הארץ אל דור מגדל בבל. הללו מגרדים שחקים באבן לבנה-לבנה. הללו שורפים שריפה באבן חומה-חומה. הללו מלעיטים בכוח מן האדום-האדום הזה, להרבות ידיים עובדות בעיר בבל. וישתה האני החושב מפרי גפן המדע אשר נטע וישכר וישכב עם בנותיו ויולד –
           את דרווין ואת פרויד.
    ויגל את ערוות אביו הגופני והנה הוא קוף והקוף היה לגורילה ממוכנת. ויחשוף את ערוות אמו הנפשית והנה היא חית יצרים בסבך יערות-בר ותהי חית היצרים לנחש ממוכן.
      מהם נפלגה הארץ ותשוב אל דור המבול, ומדור המבול הלוך ונסוע אחורנית אל תוהו ואל בוהו ואל חושך.
              אלה תולדות האני החושב כסמכות עליונה לקיום וליקום.
      שוב מחכה העולם השרוי בחושך לאִמרת אלוקים:
               י ה י   א ו ר .
     ושוב מחכה אברהם על חורבות מגדל בבל ועל פי הכבשן לצו אלוקים:
           ל ך  ל ך 
    ושוב מחכים בני ישראל בישימון תרבויות מזרח ומערב לדיבר אלוקים:
           א נ ו כ י   ה'   א ל ו ק י ך .
     כי באותה אִמרה בה הרוח מצווה על החומר וצר בו צורות ומאיר מחשכו, בה המוצא מאימת הגולם החומרי, אימת החומר האטום הקם על מניפו. ובאותו צו לך-לך בו התשובה של בני אברהם לאני המשמיד המוחלט. ואותו דיבר: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים", הוא האלטרנטיבה הברוכה למשפט הסמכות של דקארט: "אני חושב – משמע אני קיים".
                זה ה"אנוכי" הוא האנך.
    אין הבור מתמלא מחולייתו, אין העולם מוסבר מתוך עצמו, אין אדם מושה עצמו בציצת ראשו מן המים; כדי להניף את כדור הארץ דרושה נקודה ארכימדית מעבר לכדור הארץ, וכדי להקיף את העולם בהכרה ובהבנה דרושה נקודה מעבר לשמים ולארץ. ונקודה סיניית זו, ממנה ישאף האדם את ההכרה, בה תאחז מחשבתו המופשטת והיא לו קו ומשקולת לאורך חייו – הן עשרת הדברות ההם שבחזקת "אנוכי". לא מאזניים אופקיים הנוטים לכאן ולכאן או קופאים בסתמיותם, באדישותם, כי אם אנך, אשר את ראשו אין אנו רואים, אך את קצהו המגיע אלינו אנו קולטים בכל יושרו ובכל כבדו. כחוטי פלדה נצחיים וישרים אלה, כך נמתחים מן הגובה המילים האדירות: אנכי – ה' – אלוקיך – אשר – הוצאתיך – מארץ – מצרים – מבית – עבדים. איזה בטחון יצוק כאן 
     אנכי – הרי זה הסובייקט העליון, זה האחד אשר רשאי לומר "אנכי" שכן הוא האחד שאינו תלוי בדבר, וכל הדברים תלויים בו, ואחר כך השם המפורש. ואחר כך הקשר בין השם המפורש ובין האובייקט, אלוקים ש ל ך, ואחר כך המעש ההיסטורי שהוא המשקולת, שהוא הכובד שבו יימדד הכול: יציאת אומה מעבדות לחירות, מחירות ביחס לאדם אל קבלת עול מצוות מידי אלוקים.
    את כל האמונות שבעולם אתה מוצא והנה הן א-היסטוריות; ורק זו תורת משה, כל כולה היסטורית, וזוהי הממשות שבה פועל אלוקי ישראל. הסמכות היא בסובייקט העליון הטרנסצנדנטי אבל התחולה היא באובייקט ההיסטורי של עם ישראל שהוצא ממצרים. וזה הצירוף המוצלח של הבחינה הנסית עם הבחינה הניסויית. אנכי המוחלט הזה, הוא לגבי תפישת האדם כולו בחינת נס, אולם "אלוקיך אשר הוצאתיך" הרי זה ניסיון שעבר עלינו, הרי זה מעשה שהיה, ואנחנו העם המוגבלים לרגלי הר סיני סביב, אנו רק שומעים את הד ה"אנוכי". איך יהיה ה"אנוכי" ל"אלוקיך", את זאת אולי תפש רק אדון הנביאים בלבד. לגבינו נשארה חוליית הביטחון, ההיאחזות הזאת בלוחות, ההיאחזות הזאת בעובדת יציאת מצרים ובנין חיים בעזרת האנך הזה של הדיברות 
    לא דיאלוג בין בני אדם מתפלספים, לא מונולוג של משורר-בן-אלוהים, כי אם דיאלוג בין אלוקים ועמו. לא בן אלוהים והאדם היחיד המופשט שאין לו המשך, כי אם עם שיש לו המשך על כן הוא ממשי ולא מופשט. וכל ההתגלויות שנתגלה אלוקים, אותו "אנכי" עליון, לפרטים, לא נתגלה אליהם אלא כדי לעשותם שליחים לעם, לא לדו-שיח איתם כפרטים, כבני אדם בודדים.
    "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – זאת תורת ההכרה של האמונה ושל ההיסטוריה ושל השקפת העולם הישראלית.
    זה האנך לבנין בית ישראל, ליושר, למשקל ולקיום.
   אם יעקב האב מעפיל בחלומו בסולם לקשור שמים וארץ, אלוקי יעקב מוריד אנך זה משמים, אנך ה"אנכי" המגיע אלינו בכוח יציאת מצרים.
                                                        (פרופסור ישראל אלדד, "הגיונות מקרא", עמ' 102-105)