היזק וגניבה בדברים אסורים

מיכי,

בוודאי זוכר אתה את הסיפור על רב אדא בר אהבה ועל מעשהו הנמהר שעלה לו בטבין ותקילין של ארבע מאות זוז.

ולי יש שאלה מעשית אחרת. בשכונתי נוהגים כמה אברכים בלהט ובערת הרע להעלים חינמונים מתוך תיבות הדואר, ואם כי מצד אחד ניחא לי בזה שהת"ד מתנקה מהמרעין בישין שאיני חפץ בהם, מכל מקום חורה לי עד מות ההפקרות הזאת שיהין איש זר להכניס את פס ידו לתוך הת"ד שלי. ופעם אחת כבר תפסתי אחד מהם על חם כשהוא מחטט בת"ד שלי, ומכיון שנסתפקתי האם מצד ההלכה מותר לי לקצץ ידו בחוד התיבה, על כן פטרתיו בגערה. ועל להבא אני שואל, אם יבוא לידי שוב כדבר הזה, האם מותר לי לקפח את שוקיו?

ברור לגמרי שאם בעל החנות מוכר את העיתונים הנזכרים הרי שיש מי שקונה. זאת אומרת שגם בקריית ספר המעטירה תושבים רבים סבורים שאין כל רע בעיתונים אלה. אין אפוא ספק שהאברך הנזכר וחבריו הם פנאטים מן המעלה הראשונה: פנאטים למהדרין.

ברור לי שהרוצים לדקדק בדיני גזל כאותן יראים ושלמים המדקדקים בתולעים שבחסה, יכולים להגיע לכל תשובה, בדיוק כיצד שהם רוצים אותה. תומכי השבועון האחד יאמרו שמותר לשרוף את המתחרה, ובני המפלגה המתחרה יתירו לשרוף את העורך של העיתון השני. בין אלה לבין אלה נמצאו החרדים גזלנים, לבד משאר מצוות שדשו בעקבם, כשבת שהותרה ודחויה לצורך הפגנות, והשחתת רכוש, ופגיעה בנשים ברחוב, ולבד מרבותיהם וחבריהם שדשים בעקביהם ממש.

מספרים על חריף אחד שנשאל, הרי מסופר שרבי מאיר ידע להתיר את השרץ בק"ן טעמים. אם יש כל כך הרבה היתרים, מדוע איננו אוכלים שרצים? ענה אותו חריף: הרי סוף סוף, אחרי כל הפלפול, שרץ נשאר שרץ.

גזל הוא גזל. ולא לקו דור המבול אלא על הגזל. והשאר פירושא הוא, זיל וגמור.

_________________

מיכי,

אזכירך שבהתכתבותנו על כך בעבר, כשהזכרת את הסיפור באותו ספר, נשאלה השאלה כלפי מי תביעתך, הבחור-השואל או המשגיח-הגזלן. עלה גם צד שהחזקת ספר כזה במקום שיד המשגיח ממשמשת בו מהווה סוג של הסכמה/ויתור לאפשרות של החרמה (אבידה מדעת?).
אולי גם הנחת שבועונים מסוימים ברחובה של קרית ספר היא איבוד ממון ידוע מראש, והכל לפי פני המקום ופני הדור.

[אגב, למען הצדק ההיסטורי עם אותו משגיח, היה מהראוי שתספר גם שבסוף הוא שילם לך את מחירו הקטלוגי של הספר.]

תוקן על ידי מרחביה ב- 09/12/2010 21:45:22