בית פורומים תהילים חלוקה שבועית

פרשת בא

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-4/1/2011 23:05 לינק ישיר 
פרשת בא

החודש הזה לכם ראש חדשים (בא  יב-ב)

הברון ר' שמעון וולף רוטשילד – אחד מבני המשפחה שנודעה בעשרה – התפרסם בזכות מסירותו כל הקשור במצוות היהדות.

מספרים, כי בעת שרצה לקיים מצות כתיבת ספר תורה, לא סמך על סופר הסת"ם שבאשכנז (גרמניה) ארצו, שכן הללו לא היו בקיאים בכל חדרי התורה. מה עשה אפוא? הביא מרוסיה סופר סת"ם שנודע כירא שמים וכלמדן גדול, והאיש ישב בביתו של הברון תקופה ממושכת וכתב את ספר התורה בקדושה ובטהרה.

סוף סוף נשלמה מלאכת הקודש. ספר התורה היה מוכן, והסופר נכנס אצל  הברון כדי לקבל את השכר המגיע לו.

"האם כבקבלת סכום כל שהוא על החשבון?" שאלו הברון רוטשילד.

"כן", השיב הסופר. הוא שלף פנקס מכיסו והחל קורא בקול: "בחודש אפריל קבלתי כך וכך...בחודש מאי קבלתי כך וכך...בחודש"...

אך כאן קטע אותו קולו של הברון: "עד כדי כך"? הרעים הברון רוטשילד בקולו. "האם סופר סת"ם ירא שמים מונה על פי חדשי הגויים ולא על פי חדשי ישראל או פרשיות השבוע? הגם סופר סת"ם, העוסק כל הימים בכתיבת ספרי תורה, עובר על הנאמר 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך'"?

ובדברו נטל הברון רוטשילד את ארנקו ושלם לסופר את שכרו. "ובלכתך קח עמך את כל יריעות ספר התורה שכתבת"! ציוה עליו  (מעשיהם של צדיקים).

עלינו להתחזק באהבת הקב"ה ולעשות נחת רוח לבורא עולם שבראנו לכבודו והבדלנו מן הגויים ונתן לנו תורת אמת.

ראיתי לנכון לצטט כמה מימרות מספר מעשה אבות שמסמלות את אהבת הקב"ה לעם ישראל ומחזקות אותנו בתור עם סגולה.

בא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם מסית את חברו מדרכי חיים לדרכי מיתה. והקב"ה מסית את האדם מדרכי מיתה לדרכי נועם.

ישראל קרויים בנים לה' שנאמר "בני בכורי ישראל". וה' קרוב לישראל שנאמר "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" ואדם או אומה שתרצה שלוח יד בבני או בקרובי המלך – כיצד ימלט?

אמר ר' יוחנן למה נמשלו ישראל לזית, מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה וכתישה כך ישראל חוזרים לאביהם שבשמים ע"י צרה ומצוקה. וכן כשם שעלי עץ הזית אינם נושרים לא בקיץ ולא בחורף כך ישראל אינם בטלים לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. ומה השמן אינו מתערב בשאר משקין כך ישראל אינם מתערבים באומות העולם.

עם ישראל משול לאש ואומות העולם למים. כאשר יש ביניהם מחיצה כמו תחתית של סיר הרי שהאש גוברת ומאדה את המים לגמרי, אך אם אין מחיצה ויש ח"ו התבוללות הרי שהמים מכבים את האש ח"ו.

אמר דוד המלך ע"ה – "ניפלה נא ביד ה' כי רבי רחמיו וביד אדם אל אפולה" שאין לאדם רחמנות כמו רחמנותו של ה' יתברך.

"עמו אנוכי בצרעה". שכמו שאבא שמכה את בנו משתתף בצער הבן כך גם השכינה סובלת בצער והיסורים של עם ישראל.

מסופר על ר' תנחום, שפנה אליו פעם המלך ואמר לו בואו ונהיה כולנו עם אחד בלא שום הבדל. ענה ר' תנחום בבקשה אנו מוכנים אך כיון שאנו כבר מהולים אין אנו יכולים להיות שוב ערלים, אך אתם יכולים למול עצמכם ונהיה לעם אחד בלא הבדל. ירד המלך לסוף כוונתו של ר' תנחום ואמר לו – נצחתני, אך המנצח את המלך חייב מיתה. פקד וזרקו את ר' תנחום לגוב אריות. הסתובבו האריות סביב ר' תנחום ולא נגעו בו לרעה. וכל המלך והשרים עומדים ומשתאים לנוכח המחזה. באותו מעמד נכח יהודי מומר שחרה לו מאד על קידוש ה' שנעשה, פנה למלך ואמר שלדעתו כנראה האריות שבעים ולכן לא נגעו בר' תנחום. נענה המלך שאכן אפשרות סבירה היא וכדי לבדוק אם זה נכון ציוה לעלות את ר' תנחום ולהשליך במקומו את המומר, ועוד בטרם הספיק המומר להגיע לקרקעית הבור כבר טרפו וחתכו האריות את גופו לגזרים. זהו שנאמר "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו". יה"ר שכן יכרתו כל אויבנו ושונאנו.

אמר ר' חנינא: בא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם.  מידת בשר ודם המלך יושב בפנים ושריו ועבדיו משמרים אותו מבחוץ. אבל מידת הקב"ה אינו כן. עבדיו יושבין בפנים והוא משמרן מבחוץ. שנאמר: "ה' שומרך, ה' צלך על יד ימינך", דהיינו המזוזה הנמצאת בכניסתו מצד ימין.

שה תמים...מן הכבשי ומן העזים תקחו (בא יב-ה)

הגמרא (שבת עז) אומרת, שדרכן של העיזים השחורות והזריזות ללכת בראש העדר לפני הכבשים הצחורות המתנהלות לאיטן. ומדוע? "כברייתו של עולם", כמו שהחושך נברא לפני האור.

פירש הרב החיד"א זצ"ל בספרו "כסא דוד", שהעיזים השחורות והולכות בראש מסמלות את היצר הרע המתלווה לאדם משעת לידתו, והכבשים הלבנות, המשתרכות מאחור, מסמלות את היצר הטוב, המגיע רק בהיכנס האדם למצוות.

ואמר הרב יוסף חיים זצ"ל, בעל ה"בן איש חי", שלפיכך נצטווינו לקחת לקרבן הפסח מן הכבשים ומן העיזים, כי יש לו לאדם ללמוד הן מן היצר הטוב, המדריכו בדרך טובה, והן מן היצר הרע. כיצד? על כך המשיל משל בדרך המליצה:

פעם פגש היצר הטוב ביצר הרע. אמר לו היצר הרע: "עד מתי נילחם זה בזה, ועד מתי תתנגד לכל מעשי? והלוא כבר קרא לי שלמה המלך 'זקן', ולך קרא 'ילד' ועל הילד לשמוע לקול המבוגר!"

אמר לו היצר הטוב: "אדרבה, לך קרא שלמה המלך 'כסיל' ולי קרא 'חכם', ואין החכם נשמע לכסיל!"

אמר לו: ,אף על פי כן, בבקשה ממך, השלם איתי לשעה אחת".

אמר לו: "מה תרצה לעשות באותה שעה?"

אמר לו: "ברצוני להזמין אחד מאנשיך לבית מרזח".

אמר לו היצר הטוב: "את מי תרצה להזמין?"

אמר לו: "חסיד פלוני".

אמר לו: "ומי מונע בעדך? לך והזמן אותו!"

אמר לו היצר הרע: "חסיד גדול הוא ולא ישמע בקולי, אלא אם כן תצטרף להזמנה".

אמר לו היצר הטוב: "כן אעשה, אתן לו רשות ללכת לאותו מושב לצים".

בא היצר הרע לאותו חסיד ודיבר על ליבו ללכת לשם אך החסיד לא אבה לשמוע. עד שבא היצר הטוב ואמר לו: "תלך, ומה בכך, אולי יצא ממהלך זה דבר טוב. רק תשמור יראת ה' בקרבך ולא תחטא".

הלך אותו חסיד לבית המרזח, הקשיב מעט לדברי הליצנות שהעלו שם, הלך לחדר הצדדי ששיחקו בו קלפים, התבונן כשעתיים בכל אורחות בית המרזח ושב לביתו, והיצר הרע הולך אחריו לראות כיצד השפיע עליו כל מה שראה.

וירא, והנה החסיד נכנס אל ביתו ונופל על מיטתו בקול בכיה וצעקה מרה.

נזעקה אליו רעייתו ואמרה: מה לך, אישי?"

אמר לה: "כלי זהב היה לי, והלילה מסרתי אותו לבדיקה, ואמרו לי שהזהב מעורב בסיגים וערכו אינו רב!"

אמרה לו: "מה זה תדבר? וכי מניין לך כלי זהב? וכי מתוך שיכרות תדבר?"

אמר לה: "איני שיכור, ויודע אני את אשר אדבר. לבי הוא כלי הזהב שלי, אשר בו אני עובד את בוראי כל ימיי, והלילה העמדתיו למבחן. כל ימי סבור הייתי, שלבי זך וטהור, זהב מזוקק, ואני עובד את הבורא בחשק ובשמחה. אך הלילה הזה ראיתי עד כמה רחוק אני משלמות העבודה. כאשר התבוננתי בקבוצת אנשים הישובים למשחק קלפים, רתוקים ומתוחים לאין שיעור, התביישתי בעצמי כיצד אני איני רתוק כך לגמרא הקדושה. כאשר ראיתי באיזו התלהבות שמחים וצוחקים שם, ואני לא הגעתי לשמחה זו בעסק התורה והמצוות או אז נוכחתי לדעת כמה רחוק אני משלימות עבודת ה', והלב שחשבתי שהוא זהב טהור ומזוקק, התגלה לי כמעורב בסיגים ובפסולת!"

כשמוע היצר הרע דיבורים אלה מת ליבו בקרבו, והוא יצא מן הבית בקומה שחוחה ובראש מורד, כי לא עלתה מחשבתו בידו, ויהי להיפך.

למחרת בא היצר הרע לבית הכנסת לעשות את מלאכתו עם האנשים הנתונים ברשותו, להחטיאם בשיחה בטלה בתוך התפילה, בתפילה בלא כוונה, ובריב של כיבודים קטנוניים, וראה שהנה החסיד מתפלל בכוונה עילאית, בחשק ובהתלהבות כפל כפליים ממנהגו בכל יום. ויספוק היצר כפיים ויאמר: "אכן נתקיים בי מאמר חז"ל 'הגמל הלך לבקש לו קרניים, וגזזו לו את האוזניים'...

לעיתים אנו רואים אנשי עסקים העסוקים  במלאכתם והנה הקפה מונח לפניהם והם אינם נוגעים בו מהלהט של העבודה, ואף שהמשקה מתקרר הם אינם שמים ליבם לכך. ואנו, שיושבים ועוסקים בתורה הנה הקפה מונח לפנינו ואנו מיד לוגמים ממנו ולא "שוכחים" לשתות ממנו.

וכך צריכה להיות בחינתו של האדם את עצמו עד כמה הוא דבוק בהשי"ת. כאשר האדם מקיים מצווה והוא "חי" אותה, מתלהב ממנה, קיום המצוות אצלו היה נראה אחרת כפי שכתב "אור החיים" הקדוש, שאם היו בני האדם מרגישין במתיקות ועריבות התורה היו "משתגעים" ומתלהטים אחריה. צריך להרגיש מתיקות זו, בבחינת "טעמו וראו כי טוב ה'" ומי שירגיש במתיקות ממילא יתלהב ויתלהט באהבת תורה.

אדם שלומד תורה חייב להרגיש אחרת לאחר הלימוד, אם לימוד התורה לא השפיע עליו משהו היה חסר בעריבותה.

רואים אנו, שיש לו לאדם ללמוד אף מן היצר הרע ומפעלוליו לדעת לנצלם לעבודת ה' כראוי. ועל כך נאמר: "מן הכבשים" אלו כוחות היצר הטוב, "ומן העיזים" אלו כוחות היצר הרע,"תקחו" לימודים ולקחים בעבודת הבורא יתברך. (אור דניאל)

בימיו של המגיד הגדול ממזריטש ז"ל גר בעל הבית אחד שהיה גם עשיר וגם למדן, והיה עוסק כל ימיו בתורה ועבודה, ואשתו היתה עוסקת בחנות שהיתה להם. רק לשתי שעות ביום הבעל היה נכנס לחנות, ושאר היום יושב בבית המדרש. והיה האיש מתנגד לחסידות, ולא ראה את פני המגיד.

פעם אחת הלך באשמורת הבוקר של ערב שבת קודש לבית המדרש, ומצא שם אברכים אחדים, שלא מבני העיר, שיושבים ולומדים. שאלם האיש: "מאין אתם, ומה מעשיכם?" השיבו לו שבאו אל הרבי. נמלך האיש בדעתו: "הנה אנשים ממרחק באים אל המגיד, ואני דר כאן ועדיין לא ראיתיו אף פעם אחת! את זמן הלימוד בתורה אמנם אין כדאי לבטל בשביל כך, אבל אבטל פעם אחת את הליכתי לחנות, ואלך להקביל פניו".

כשבא אל המגיד נתרגש מאוד מזיו השכינה והדרת הקדושה שחפפה על פניו, והתחיל מי אז לבטל גם את שיעוריו בתורה בשביל להסתופף בצלו של המגיד, ונתקשר אליו בכל המסירות כאחד החסידים המובהקים.

וגלגל ההצלחה נהפך עליו מאז ועסקיו ירדו מטה מטה עד שנתדלדל. לא יכול עוד האיש להתאפק, ופנה אל רבו, המגיד הגדול, בשאלה: "למה זה מאז נתקרבתי אל הקודש ירדתי ממצבי?"

השיבו המגיד:

הרי למדן אתה, ובוודאי ידוע לך מאמר חז"ל (בבא בתרא כה, ב): "הרוצה להחכים ידרים, להעשיר יצפין, וסימנך שלחן בצפון ומנורה בדרום", אשאלך איפוא, מה יעשה האיש שרצונו להיות גם חכם וגם עשיר? הלא רב המרחק בין צפון לדרום?

שתק האיש, ולא ענה דבר.

אמר לו המגיד שוב:

אם האדם משים עצמו כאין ואפס הוא נעשה רוחני, ורוחני אינו תופס מקום, ויוכל איפוא להיות גם פה וגם שם.

ירדו הדברים לחדרי ליבו של האיש, ומאז והלאה נעשה שפל אברך ועניו, וההצלחה חזרה אליו כמקודם. (סיפורי צדיקים)

מעשה איך שדורות הראשונים היו מותרים על כל עושר וכבוד וכל תענוגי העולם הזה והיו מקבלים על עצמם צער, יסורים, עני, דוקא שיזכו לבן צדיק וכך היה המעשה. אחר גרוש אספניא התישבו היהודים בערי טורקיה, התפזרו מעט הנה ומעט הנה והתערבו עם הטורקים בכפרים שלהם וחיו חיים טובים. בכפר אחד היה ישמעאלי עשיר מאוד והיה בעל צאן ובקר ופרדסים ושדות אבל החיים שלו נמאסו עליו כי תמיד היה ריב בינו ובין אשתו ומשפחתו. פעם עלה בדעתו לברוח מכולם, שם היה יהודי בשם חיים קראקו, לא היה עשיר כל כך, אבל היה צדיק אמת שגם הגויים היו אוהבים אותו ומכבדים אותו. פעם נכנס הישמעאלי העשיר הזה אצלו ואמר לו סוד ביני ובינך אני צריך לברוח משפחתי בלתי ידיעתם, לכן תשמע לעצתי אני אמכור לך כל מה שיש לי במחיר נמוך כזה למשל כל דבר ששווה לירה אמכור לך בעשרה גרוש, מפני שאתה צדיק העושר הזה מגיע לך, עשו חשבון ביניהם במחירים נוחים כאלה שהיהודי היה צריך לתת לו שמונה מאות לירות טורקיות. הלך והתיעץ עם אשתו אמרה טוב הדבר שיסע העירה אצל הקרובים וילוה סכום שחסר לו וכך עשה. בחזרו טרם שיצא מהחומות החוצה, ראה בהלה גדולה וצעקות, ניגש אצלם לראות והנה אשה בוכה שהפחה לקח את שלשת ילדיה עבור חובות של בעלה שכבר מת, האיש הזה הוציא כל הכסף ופדה את שלשת הילדים בינתיים נהיה לילה, נכנס לבית כנסת אחד להתפלל מנחה וערבית. ובאותו הרגע נעשה רעש גדול בשמים על האיש הזה איך נתן כל כספו לפדות את הילדים היה צריך לקנות קודם כל מה שהיה בידו, ובמשך יומים שלוש, היה מוכר ופודה את הילדים, והיה נשאר גם העושר גם פדיון הילדים בידו. בא השטן וקיטרג עליו באומרו שלא כיון בדבר מצוה אלא עשה משום רחמנות לילדים, ואמר להקדוש ברוך הוא תן לי רשות אני ארד ואנסה אותו אם זה לשם שמים אם לאו? בא אליהו הנביא זכרונו לברכה ואמר הניסיון הזה שייך לי אני אנסה אותו וכן עשה, נכנס לבית הכנסת בדמות עשיר ישב על ידו שאל ממנו מאין בא, ולאן הולך, בין דיבור לדיבור עד שסחב מפיו שפדה את הילדים, אמר לו היית צריך לקנות את כל הסחורה שהבטחת לגוי עד מחר, אחרי כן לקיים מצוה זו. עכשיו שנשארת בלי פרוטה איך תתראה עם אשתך ומה תאמר לה? התחיל לבלבל מוחו עד שאמר לו אתן לך כל הסכום שנתת ונשתתף במצוה זו, אמר לו לך מכאן מה שנעשה נעשה, אמר לו תקח כפליים מהכסף ותן לי חצי מהמצוה, אמר לו בבקשה עזוב אותי, העשיר ונתן לו שלוש פעמים מהסכום שימכור לו רבע מהמצוה ולא רצה. כיוון שראה אליהו הנביא ז"ל שזה עומד על דעתו גילה את עצמו ואמר לו אי אליהו, וכיון שעמדת בניסיון אני מבטיח לך שני דברים, או לשנה הבאה תחבוק בן  ויקרא שמו אליהו ויהיה תלמיד חכם צדיק בדורו, או תהיה עשיר כזה ששרים גדולים בכל המדינות יצטרכו לכספך. אמר לו אני אלך להתייעץ עם אשתי, ומחר אתן לך תשובה, וכך היה אמרה לו אשתו לא ראיתי בתכריכים שיש כיסים שקוברים את המת עם כסף בכיסים, כולם נקברים בלי כיסים, טוב לנו בן צדיק בעולם הזה ובעולם הבא מכל אושר וכבוד של עולם הזה, ובבוקר כשקם ללכת לבית הכנסת להתפלל והנה פגש את אליהו הנביא ז"ל אמר לו, אשתי מרוצה בילד צדיק יותר מעושר, אמר לו זה וזה יתקיים בידך. אמרו חכמינו זיכרונם לברכה שהניסיון של האשה היה יותר גדול ממנו.(אהבת חיים)

ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלהו אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש...(בא יב-ט)

מצות לא תעשה שלא לאכול הפסח נא ומבושל שלא להותיר מבשר הפסח

לגביר אדיר אחד היה בת יחידה, כלילת מעלות אשר ביקש להשיאה לעלם כליל השלמות, חכם ונבון, ירא שמים ובעל מידות טובות, מתמיד ובעל נימוסין. את כל ההצעות שהוצעו לו פסל, בכל מעמד מצא פגם. חקר ודרש לא נח ולא שקט, עד שמצא את שחיפש.

בכפר אחד בביתו של עני ואביון גדל עלם כליל מעלות, ברוך כשרונות ובעל מידות - כל אשר שאלה נפשו! פנה הגביר אל אביו של הבחור ואמר לו:  "תן לי את בנך לי ונחוג מיד את כלולותיו!"  השתאה העני ואמר: "מה המהירות, ומה החפזון, קצוב נא זמן ואכין את צרכי החתונה כיאות!".
צחק העשיר ואמר: "ואם אקבע מועד לעוד שנה כלום תוכל להכין את צרכי החתונה, כלום תוכל לחסוך בה דינר זהב אחד לפחות? הנה, אקרא למשרתי, אקרא לחיטים, לאופים ולמבשלים, לנגנים ולשאר העוסקים במלאכה ובתוך כמה שעות יהיה הכל מוכן.  העשיר אמר כך מחשש שמא יקדימנו אחר ויקח את בן העני המבוקש לחתן. לכן ביקש למהר כדי לזכות בחתן המושלם.
ואכן, כך עשה: חיש מהרה הובאו הבדים, ונתפרו הבגדים, הבהילו את האופים והללו טרחו, לשו, ואפו, ובעל השמחה העשיר עומד עליהם לזרזם, אך מכיון שהוצרכו לעשות הכל במהירות, לא הספיק הבצק לתפוח והחלות יצאו נוקשות ורדודות.
בתוך כך הוכנו שאר צרכי החתונה והחתן החליף את בגדיו הבלויים בבגדים חדשים והדורים שהוכנו לכבודו, והנה בעת שהחליף החתן את הבגדים הבחין כי העשיר אבי הכלה לוקח את בגדיו הבלויים ואורז אותם בקפידה. החתן החכם הבין את פשר מעשי העשיר, ולכן מיהר לקחת אחת מחלות החתונה, חלה נוקשה ורדודה והכניס אותה אל בין בגדיו הקרועים שהיו כבר ארוזים.
החתונה נחוגה ברוב פאר והדר, העשיר הביא את החתן אל ביתו ונתן לו כל מחסורו.  לימים, הקל החתן בכבוד חותנו. ביקש העשיר לרמוז לו מאין בא, ומי הרימו מאשפתות.  מה עשה, ציוה להביא צרור בגדים המונחים בפינת הארון, העשיר החל לפתוח את הצרור לעיני חתנו, והוציא מתוכו בגדים בלויים וקרועים שלבש החתן בערב חתונת. והנה לפתע נשרה חלה יבשה נוקשה ורדודה.
"מה זאת?" תמה העשיר.
"אני הנחתיה שם", ענה החתן.  "בערב החתונה הבנתי מדוע ציווית לארוז את הבגדים, שכן בקשת לרמוז לי מי אני, ואני הכנסתי את החלה כדי לרמוז לך מי מיהר כל כך, מי דחק לערוך את הנישואין בחפזון, עד שלא היה לו פנאי לחכות ולהמתין שיתפחו החלות כראוי, כי בקש לזכות באוצר - בחתן המושלם..."

סיפור זה אינו אלא משל, והנמשל הוא: אכילת קורבן פסח מורה על מעלתנו וכבודנו כבני מלכים. מסיבים אנו דרך חרות, אוכלים אותו צלי ולא נא ואסור להשאיר ממנו לבוקר כדרך העניים. לא שוברים בו עצם, ואוכלים אותו על השובע - הכל כדרך בני מלכים. וכדי שלא תזוח דעתנו ולא ירום לבבנו, הורה הקדוש ברוך הוא לאכול עם הקרבן מרור, זכר לעוני במצרים ולשעבוד המר. כמוהו, כצרור בגדי הדלות של אותו חתן שעלה לגדולה. אבל, לבל תפול רוחנו בקרבנו, הורה לאכול עמו את המצה, המרמזת, שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה אליהם מלך מלכי המלכים וגאלם. מזכירה היא כאותה חלה שנצררה עם הבגדים שהקדוש ברוך הוא מיהר לקחת אותנו לו לעם, כמו שאמרו חז"ל:  "ואכלתם אותו בחפזון - זה חפזון של שכינה לקים מה שנאמר: "על מצות ומרורים יאכלוהו"!

אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים (בא יב,יד-טו)

מצות השבתת חמץ

ר' רפאל דבז'נסקי אשר חי באחת העירות בסביבת פרנצ'ב שבפולין - בעליו של בית שכר היה. אדם ישר והגון, עובד אלוקים באמונה. שמע יושרו והגינותו התפרסם בכל האזור כולו, והכל העריכוהו מאוד, גויים כיהודים. כולם ידעו שר' רפאל לא יקח מהם ממון מבלי לתת תמורה מלאה.

לא יפלא, אפוא, כי היהודי רפאל מצא את פרנסתו בשפע. הוא ואשתו יכלו לחיות חיים שלוים ומאושרים, אך לא כך היה, דאגה את כרסמה בלבם, שכן ילדים לא היו להם, ועל כך צערם היה גדול מנשוא.
שנים רבות חלפו עליו בכפרו ולא נשתנה סדר עולמו, עד שהופיע בכפר כומר שונא ישראל מובהק, שהשנאה ליהודים פעפעה עמוק בלבו ולא יכול היה לשאת כי היהודי רפאל מצליח בעסקיו, ולכן החל הכומר מתאנה ומציק לרבי רפאל.  תחילה סובב בין הכפרים ודרש מהם להחרים את בית השכר ולא להכנס אל רבי רפאל, כך קיווה שיצליח לשבור את מטה לחמו, אך הכפריים שהטיפה המרה משכה אותם כבחבלי קסמים, לא שעו לדבריו ולא שתו ליבם אל דרישותיו, והמשיכו כהרגלם להידפק על דלת בית המרזח לשתות לשכרה, ורבי רפאל המשיך להתפרנס ברווחה.
כשראה הכומר כי הטפותיו אינן מועילות, החליט לנסות מזלו אצל פריץ הכפר. הוא ביקש מהפריץ שיטול חזרה את רשיון החכירה של רבי רפאל. אך גם כאן לא האירה לו ההצלחה פנים. רבי רפאל זכה לחיבתו של הפריץ והוא סרב לשמוע בקולו של הכומר. כך נמשכו הימים והכומר חורש תחבולות ומחשבות כיצד להציק ולהרע ליהודי זה. אולם כל מזימותיו נתקלו בקשיים מרובים והדבר לא צלח בידו.

חג הפסח קרב ובא, והכומר הגה מחשבת

זדון חדשה.  יודע הוא כי רבי רפאל מוכר את חמצו מדי שנה בשנה לנכרי, אחד הכפריים, והנה החליט לעשות מעשה. הוא הלך לאותו כפרי והבטיח לו סכום כסף גדול ובלבד שלא יקנה את החמץ של רבי רפאל.
בתחילה סרב הגוי להישמע לכומר, "זה שנים אחדות קונה אני את חמצו של היהודי ומקבל תמורת זאת סכום הגון" כך סיפר "ולבד מזאת מעניק לי היהודי יין לפני החג ודאי שאינני רוצה להפסיד כל זאת!" טען בלהט.  "אני אתן לך סכום כפול מזה שהיה נותן לך היהודי", הבטיח הכומר ברוחב לב. "ונוסף לכך מבטיח אני לך כי ימחלו עוונותיך - הן אלה שכבר נעשו והן אלה שעתיד אתה לעשות".  הכפרי עמד תוהה ומהסס את מול הכומר ולא ידע להשיבו דבר, אך לאחר הבטחת הכומר להוסיף לו כמה בקבוקי משקה - התרכך מעט, ולאחר איומי הכומר בקללות, לא נשאר הכפרי אדיש והנהן לאות הסכמה.  הכומר לא הניח לו ולא עזב את הבית, עד אשר נשבע לו הכפרי כי רגליו לא תדרוכנה על מפתן בית השכר עד לאחר הפסח.
לאחר צאת הכומר מבית הכפרי עוד ניקר חשש בלבו שמא מישהו אחר מהגויים האחרים יקנה את חמצו של היהודי ואז תהא כל טרחתו לשווא, לכן, הזהיר את כל הכפריים לבל יהיה איש מהם לקנות את חמצו של היהודי, וכך היה בטוח שהצליח במשימתו.
ערב פסח מתקרב, רבי רפאל מחכה לבואו של הגוי, רוצה הוא לשוב לביתו ולהתכונן לחג המצות, אך הגוי שדרכו הייתה להופיע בשעת בוקר מוקדמת לא הופיע הפעם.  ודאי יגיע מאוחר יותר חשב רבי רפאל, והמשיך להמתין לו בבית השכר.
השעות נקפו והגוי לא הגיע לקנות את החמץ כהרגלו. או אז הבין רבי רפאל כי ידו של הכומר העריץ בדבר, וכי הפעם הצליחה מזימתו. לכן יצא חיש מחנותו ופנה לאיכר אחר שיקנה את חמצו, אך זה סרב לקנות את החמץ. פנה רבי רפאל לאיכרים נוספים וכולם סרבו לערוך עיסקה עם היהודי. בדמיונם כבר ראו כיצד נכנסים הם לבית השכר המופקר ושותים כתאות נפשם מבלי לשלם...

מכיוון שהגיעה שעת "איסור חמץ" חזר רבי רפאל אל חנותו פתחה לרווחה וקרא בפולנית:  "לכל מאן דבעי הנני מפקיר את כל החמץ שברשותי וכל הרוצה יכול לבוא ולקחת."  כשסיים את הכרזתו, ארז את תרמילו ויצא לכיוון ביתו.
במשך כל ימי החג היה שרוי רבי רפאל בשמחה מרובה, שכן בטוח כי מן השמים מנסים אותו וכדי לא לצער את אשתו הצדקנית על אבדן פרנסתו, לא סיפר לה מכל אשר ארע.
לאחר הפסח רתם רבי רפאל את עגלתו ונסע עם אשתו לכוון הכפר.  בדרך ראה רבי רפאל את אחד הכפריים, שבא מול, הוא עצר את עגלתו וברוח טובה פנה אל הכפרי ושאלו: "כיצד עבר עליכם חג הפסח, האם שתיתם לרוויה השנה? האם הרוויתם את צימאונכם בשנה זו שלא כבשנים קודמות?"
הביט הכפרי ברבי רפאל כלא מבין וענה לו: הכיצד רצית שנשתה, והרי שני כלבים שחורים מטילי אימה שמרו על פתח חנותך ולא אפשרו את הכניסה אליה.  נדהם רבי רפאל לשמוע את תשובת הגוי ובמהירות נסע לכוון חנותו, ואכן ראה שני כלבים שחורים עומדים בפתח, אך כלבים אלו - בראותם את רבי רפאל נגשו אליו, רחרחו בו ומיד עזבו את המקום במהירות ונעלמו.
הבין רבי רפאל שמן השמים סייעו לו ולחמו את מלחמתו, למרות זאת אמר לנפשו: בביתי לא ילין חמץ שעבר עליו הפסח, ותוך כדי מחשבה נגש אל ברזי חביות היין שרך, פתחן לרוחה והיין שרף החל להישפך החוצה מתוכן.  כשראתה אשתו את מעשהו נבהלה ואמרה: "כל פרנסתנו היא ביין זה וכיצד מאבד אתה פרנסתך במו ידיך?!"
שמע רבי רפאל את דברי אשתו והחליט לשאול שאלת חכם, כששמע הרב את סיפור המעשה פסק לו כי היין שרך מותר בהנאה.  שמחה אשתו לשמע פסיקת הרב, אך רבי רפאל עדין לא נרגע, הוא החל לעשות חשבון נפש, אמת ונכון הוא שחביות יין שרף אלה הן מקור פרנסתו. - אם יאבדו החביות תאבד גם פרנסתו, משום כך מצא הרב התר דחוק להשתמש ביין שרף זה, ואמנם יכול הוא לסמוך עליו - והמשיך להפוך במחשבותיו - רבונו של עולם, כיצד אני רפאל דבז'נסקי, יכול להסתמך על התר זה בגלל בצע כסף? ובחשבו כך גמלה בלבו החלטה:  כשהגיע לחנות פתח שנית את הברזים והיין שרף ניגר ונשפך ארצה. החביות התרוקנו עד טיפת היי"ש האחרונה...
לשמע מעשהו פרצה אשתו בבכי מר, היא נגשה לבית הרב וביכתה את מר גורלה. "בנים אין לי, ועתה אבד כל רכושנו ואני אנא אני באה?!"
"אל תבכי" ניחמה הרב, "שובי לביתך והסירי דאגה מלבך ובזכות המצוה שקימתם יולד לך בן שיאיר בצדקתו את עיני העולם..."  ואכן לתקופת השנה נולד להם בן, הלא הוא הצדיק רבי אברהם מטשכנוב (אביו של האדמו"ר רבי זאב מסטריקוב זצ"ל), עליו אמר הרבי מקוצק זצ"ל: "מי יכול להדמות לאיש קדוש כזה שכל אבריו הם תורה וקדושה".

שלא ימצא חמץ ברשותנו בפסח

ערב פסח לאחר חצות היום, ברחובות העירה ברדיטשוב

ניכרת התכונה האחרונה לקראת החג הממשמש ובא, בתי ישראל נקיים, רחוצים וממורקים, שלות החג הקרב כבר החלה לרדת על בתי היהודים.
הרב הקדוש, רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, יוצא לשוק, קורא לגוי אחד ומבקש ממנו:  "הא לך מטבע והבא לי מעט טבק תוצרת חוץ!" אותו טבק נאסר בסחורה על ידי המלכות.  נטל הגוי את המטבע וכעבור זמן מה הביא לצדיק את הסחורה האסורה, את הטבק, כשהוא ארוז ומוצנע היטב לבל יתגלה. כי ידע הגוי שהעובר על החוק וסוחר בסחורה זו צפוי לקנס כבד מאוד.  הודה לו הרבי ופנה אל משמשו ואמר לו: "הא לך מטבע ולך הבא לי לחם מאחד היהודים, שלם לו ביד רחבה עבור ככר לחם.  הביט המשמש בפני הצדיק ולא הבין: מנין ישיג עתה לחם?! כלום נשאר חמץ בבית יהודי?  אך את הרבי אין שואלים שאלות והמשמש החל לסובב בבתים לבקש לחם, אך כמובן, באף בית יהודי לא מצא את מבוקשו.
בידיים ריקות שב אל רבו ואמר לו: "רבי, הן ערב פסח היום והחמץ - בל יראה ובלא ימצא, לא מצאתי לחם בשום בית יהודי!"
נשא רבי לוי יצחק את עיניו למרומים, ואמר בהתרגשות: "ראה, רבונו של עולם, מי כעמך ישראל! הקיסר אסר על המסחר בטבק זה והציב אלפי שוטרים ופקחים והעניש בקנסות ובענשי מס, ולמרות זאת מבריחים בני המדינה כמויות אדירות מהסחורה האסורה. ואילו אתה כתבת בתורתך: "ולא יראה לך חמץ" ולא הצבת שום שוטר ופקח - ואין להשיג בבתי ישראל אפילו משהו חמץ!
היש עם כעמך ישראל?!"...

ושמרתם את המצות ושמרתם את היום הזה לדורותיכם (בא יב-יז)

 כשם שעליכם לשמור את עיסת המצות שלא תחמיץ, כך עליכם לשמור את היום הזה לדורותיכם שלא "יחמיץ" ברבות הדורות, ולא יתהפך חלילה "לחג ניצחון הצבא הישראלי על הצבא המצרי", ועליכם לשמור ולזכור תמיד, "כי בעצם היו הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים" ולא צבאותיכם הוציאו אתכם. (אזנים לתורה).




דווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-4/1/2011 23:11 לינק ישיר 
דבר תורה -ברי עוז

"וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת-אֹתֹתַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם" (י, ב)

בפרשה השבוע אנו קוראים על המכות האחרונות שבורא עולם מביא על ארץ מצרים, לב פרעה מוקשה ע"י בורא עולם, כי באופן טבעי לאחר מכת הברד גם אדם רשע היה נכנע אך  כדי שהוא יקבל את כל המכות לקראת הגאולה הקרבה בורא עולם מקשה את ליבו בניגוד לטבע.

בדרך כלל לפני כל מכה באה הכרזה איזה מכה תבוא עכשיו, אבל לפני מכת ארבה מובא העניין של סיפור יציאת מצרים, פה הולכת לבוא מכה שתשאיר את חותמה לאורך זמן. בד"כ כל מכה לאחר שהסתיימה לאחר זמן מה לא נותר זכר למכה, לדוגמא לאחר מכת ערוב, החיות הרעות נעלמו לאחר
שמשה הסיר את המכה מארץ מצרים. אבל פה במכת ארבה ההרס היה רב דבר שבמשך שנים יקח לתקן אותו, הארבה הרס כל נחלה טובה שנותרה עוד במצרים והמכה הנ"ל הותירה רושם לאורך זמן, בנוסף מכת הארבה קבעה את הגבול בין מצרים לארץ כוש באופן סופי, כידוע היה סיכסוך לגבי קו הגבול בין מצרים לארץ כוש, ובמכת צפרדע ניתנה הוכחה לגבול האמיתי בין שני המדינות בכך שהצפרדעים היו בכל ארץ מצרים כמובא: "וְהַעַל אֶת-הַצְפַרְדְּעִים עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם" (ח, א). הצפרדעים היו בכל ארץ מצרים וכך ניתן היה לדעת את הגבול המדויק, ועוד מביא הבן איש חי שבמכת הארבה ניתנה הוכחה נוספת והדבר גרם לפרעה לבושה נוספת ולכן החרטומים גם באו בטענה כלפיו.

"מִי וָמִי הַהֹלְכִים" (י, ח)

לפני מכת הארבה פרעה מנסה להגיע עם משה רבנו לפשרה בכך שהוא יאפשר רק לגברים לצאת מארץ מצרים ולהקריב קורבן לבורא עולם, מבחינת פרעה כדי לעבוד את עבודת השם מספיק רק שהגברים יצאו, הרי אין צורך בנשים בטף כפי שמשה מבקש, האחריות על עבודת הקורבנות היא של הגברים ולא של הנשים, ע"פ התפיסה של פרעה הדבר לא נשמע הגיוני שיש להביא את הנשים ואת הילדים.

אך משה רבנו מסביר לפרעה שמדובר ביום חג לבורא עולם, ושמחת החג היא משפחתית, כי אין לאדם שמחה אמיתית ללא בני משפחות במיוחד ללא אישתו כי מי שאין לו אישה -שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה ( יבמות) אדם כשהוא לבדו אין ... אבל איש ללא אישה זו לא ברכה. והמשפחה הטובה גורמת לשמחה במהותה המזוקקה.

כי כל השמחה של אדם ביום חג שהוא יושב עם כל בני משפחתו, אדם יכול לעבור אירוע רוחני בראש השנה באומן, אבל זו לא שמחה אמיתית כי אשתו לא שותפה לשמחה הזאת.

גאולת מצרים התרחשה בזכות נשים צדקניות וב"ה הגאולה הקרובה לבוא גם תתרחש בזכותם בך שהם שולחות את בניהם לתלמודי תורה ואת הבעלים ללמוד תורה עבודת השם של אדם היא דרך אישתו, גם אם האישה לא שותפה לכל הדברים לה יש החלק החשוב ביכולת לקיום העבודה.

כשיהודי מקיים מצוות עליו להשתדל שכל ביתו ירגיש את האושר שהדבר נותן לו. אישה צריכה להיות שותפה של האדם, שאדם חוזר בתשובה בני ביתו צרכים להרגיש שקורה פה דבר טוב, בכך שהם רואים את אב המשפחה משתנה והוא מתקן את דרכיו ועבודת השם היא לא עונש חלילה אלא דרך להגיע לשלמות.

וכשיהודי לומד תורה במהלך השבוע, ומתחזק בקיום מצוות עליו להשים לב לבני ביתו ולראות שגם הם שותפים לתהליך שהוא עובר, כי זו לא חכמה ללכת לשיעורים ולהחמיר במצוות ששאר בני המשפחה נמצאים מאחור, חזרה בתשובה היא חזרה שלמהֱ בה כל בני המשפחה צירך להיות חלק ממנה, ואם לאחד מבני המשפחה התהליך קשה יש צורך לעזור ולהמתין קצת בהתקדמות ולגלות רגישות כי רק כך תוכל להיות המשכיות.

רבים נוהגים שהם נמצאים בסיום מסכת או בסעודת מצווה בה נאמרים דברי תורה, להביא דבר מאכל לאישה מאותו אירוע, לא שחלילה חסר דבר בבית, אבל פה הגבר מעביר מסר לאישה שהוא היה באירוע רוחני חשוב ומרגש ומחזק ומשמח מאוד ומה שהיה חסר לשלמות של השמחה היא הנוכחות של אישתו, ולכן משה רבנו משיב לפרעה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג-ה' לָנוּ" (י, ט).

בברכות (לא, ע"ב) שאמרו "אסור לשבת" בסמוך למתפלל, ולא אמרו שאסור "להיות יושב" שם. משמע, שאין האיסור אלא אם הוא בא בתוך ארבע אמותיו של המתפלל ומתיישב שם, אך אם המתפלל בא בגבולו, אינו צריך לקום. ויש עוד נימוקים לדין זה. וכן הורה רבינו הרא"ש. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן קב).

אף שאסור לשבת בסמוך למתפלל תפילת העמידה, מכל מקום, אם היה יושב, וחבירו בא והתחיל להתפלל בתוך ארבע אמותיו, אינו חייב לקום ממקומו. והמחמיר לקום אף באופן זה תבא עליו ברכה. ואם היה יושב ובא חבירו להתפלל לפניו, באופן שנמצא הוא יושב מאחורי המתפלל, רשאי לשבת במקומו, ואפילו ממידת חסידות רשאי להשאר ולשבת.




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-4/1/2011 23:13 לינק ישיר 
שלושת המכות האחרונות - פרשת בא

הפרשיות "וארא" - "בא", מחלקות את עשר מכות מצרים לשני קבוצות. אולם החלוקה אינה שווה, בפרשה הראשונה שבע מכות, ובפרשת "בא" שלוש מכות (כמניין "בא"). חלוקת העשר לשבע ושלוש היא צורה מובהקת של חלוקה על פי פנמיות התורה. השבע מציין את הטבע ומכונה "שבעת ימי הבניין". כלומר, שבע מידות תחתונות (ז"ת) בהם מונהגת המציאות הממשית של העולם. ומעליהם עוד שלוש מידות עליונות המכונות ג"ר (ג' רשין = שלוש ראשים), שדרכם עובר השפע אל המציאות השכלית (רוחנית) ה"על טבעית" של ההויה. שבע המכות של פרשת "וארא" אכן רומזות על שידוד מערכות הטבע הגופני של העולם. החל מהיסוד הראשון בטבע - המים, שנהפכים לדם, ומשם בהדרגתיות בין ים ליבשה (דו חיים) הצפרדע, ואח"כ היבשה - הכינים, וכן על זה הדרך כמו שמבאר המהר"ל בפרושו להגדה ובספרו גבורות ה'. המכה השביעית עולה עד השמים: "נטה ידך על השמים ויהי ברד בכל ארץ מצרים. מתאור אזהרת המכה משתמע כאילו זו המכה האחרונה: "כי בפעם הזו אני שולח את כל מגפותי אל ליבך". אמנם כן בתום שבע המכות הראשונות, מסתיים פרק ראשון של נגיפת הטבע האוטונומי ומתגלה יד ה' המסובבת את חוקי הטבע שנבראו בשבעת ימי הבניין, כנ"ל. כדי לבאר את משמעותם של ג' המכות האחרונות יש להקדים שני אופנים של התייחסות בין טוב לרע. הראשון, והוא הפשוט, שהטוב וגם הרע כל אחד מציאות בפני עצמו, ייעודו של הטוב לגבור על הרע. כגון: כגון שוטר הנאבק עם גנב המנסה לפרוץ לבנק. האפשרות הפנימית יותר דורשת להגדיר את הטוב כמציאות בלעדית ואת הרע כהעדר של אותה המציאות. לדוגמא: האור הוא הטוב ("את האור כי טוב") והחושך הוא רק העדר אור. כך גם החום הוא הויה ואילו הקור הוא רק העדר חום. (אל תאמר נכנס קור אלא ברח חום...) שבע המכות הראשונות, מתארות את שלטון הטוב על הרע מצד גופה של המציאות. ומצד המידות התחתונות אכן הטוב והרע הם במאבק מתמיד כשני ישויות שעל הטובה מבניהם לגבור על ה"סטרא אחרא". אולם ג' המכות של פרשת בא מתארות בהדרגה את התגלות המידות העליונות שלגביהם הרע כבא אינו "יש" כשלעצמו, אלא העדר בלבד. אם נתבונן בהפשטה על מכת הארבה נגלה שהמכה לא הייתה רק החגבים שאכלו את עשב השדה, כבר היו מכות קשות יותר (כמו חיות רעות שאוכלות אדם), תאור אזהרת המכה הוא: "וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ". וכן בנתינת המכה מודגש: "ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ". שלוש רמות של חושך מובאות בשלוש המכות. החושך כאמור, מבטא את ההעדר. מה גם שפרעה תרגומו ממצרית קדומה - שמש. כלומר פרעה מלך מצרים ראה עצמו כשמש. השמש היא המלך של הטבע בסוד "אין חדש תחת השמש". כנגד זה באים שלוש המכות האחרונות: הראשונה מסתירה את עין השמש, ההסתר עדיין חיצוני ביחס למה שיבוא בהמשך, אך כבר ניכר שהטבע כולו, מצד עצמו,  נתון בהעדר ורק ההשגחה האלוקית תסלק את המחיצה ותחזיר את ההויה של האור לעולם. במכה הבאה - חושך - חלה התעצמות: "וימש חושך" והדברים ידועים, עד כמה החושך היה ממשי: "לא קמו איש מתחתיו שלושה ימים". אין כאן מציאות טובה שמכה את המציאות הרעה אלא הויה והעדר כנ"ל. השיא מתגלה במכת בכורות: :"כחצות ליל אני יוצא בתוך מצרים"... "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור". חצי הלילה אינו רק תאור זמן כי אם המידה עצמה שהתגלתה במכת בכורות שנעשתה ישירות על ידי השי"ת ולא ע"י מלאך. שהכם הקב"ה ברגע אחד שנקרא חצות הלילה (ע"פ המדרש פס"ר). גילוי העצמות האלוקית - "אני יוצא בתוך מצרים". לא נותן שום קיום להויה שסותרת את הנוכחות האלוקית. וממילא נעדרים כל בכורי מצרים ובו בעת מתקדשים בכורי ישראל (המשך המדרש שם). בגילוי המידות העליונות, העולם מהבחינה הגופנית, המוגבלת המיצרית (מלשון מיצר=גבול) שבו - הוא העדר מוחלט במקביל  מתגלה שאת ההויה האמיתית, שמעניקה משמעות לעולם -  מנהיגים ישראל, שיוצאים מהמייצרים אל החופש, מהמגבלות הטבעיות אל המרחב י'ה  שבו הרצון העליון ממלא את כל ההויה -  "למען ספר שמי בכל הארץ".




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-4/1/2011 23:16 לינק ישיר 
הכבדת הלב למען החופש-בקלות היה ניתן לגרום לפרעה לשלח את בני ישראל, ובכל זאת להכבדת הלב היתה מטרה נוספת.

לעומת פרשת וארא שפתחה בלשון משפט, כמובא ברש"י, שהקב"ה דיבר משפט עם משה רבנו על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה, פרשתנו פותחת בלשון רכה. ההקבלה ביו שתי הפתיחות "וידבר אלקים עם משה" / "וידבר ד' אל משה" מדגישה את ההבדל.
כשמשה התקשה להבין שדוקא כשמתחילים אירועי הגשמת הציפיות המצב הופך להיות קשה הרבה יותר מכפי שהיה, הקב"ה דיבר איתו משפט, דהיינו שהוכיח אותו. אמנם, הרבה יותר קל להאמין בביאת המשיח בעתיד מאשר להאמין באופיים המשיחי של אירועי ההווה. כי האמונה העתידית אינה צריכה להתמודד עם המציאות. לעומת זאת, היכולת להכיר באי-סדר המוחלט של אתר בניה, הניצנים של הבנין המפואר שיקום באותו מקום דורש יותר מאשר סתם אמונה.
זה דורש גם חזון. ולכן, היות וזאת היתה הפעם הראשונה שהתרחשו מאורעות של תחילת ההגשמה, היו למשה רבנו נסיבות מקלות. אף על פי כן, למרות שלא היה לו כביכול שום דוגמא מן העבר שתעזור לו להבין את מאורעות ההווה, הקב"ה הוכיח אותו. היה צריך ללמד אותו לקח חשוב: אין לאבד את התקוה מול הקשיים של המציאות כאשר מתחילה להתגלות אמיתת ההויה בבחינת "נאמן לשלם שכר למתהלכים לפני".

 

כך בפרשתנו, חוזר הקב"ה לתת טעם למה שמתבקש  עתה ממשה: "בא אל פרעה ... וידעתם כי אני ד'". אבל הפעם, בעיצומם של המכות, דהיינו של מדת הדין אשר פוקדת את מצרים "ביד חזקה ובזרוע נטויה" הפניה אל משה היא דוקא בלשון רכה של מדת הרחמים: "ויאמר ד' אל משה בא אל פרעה".

 

יתירה מזו, מה פירוש "בא אל פרעה"? "לך אל פרעה" היינו מצפים. על "והיה כי תבא אל הארץ" היה רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל מסביר כי הקב"ה פונה אלינו מארץ ישראל "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים". מבלי שנוכל להסביר במסגרת זו את כל ממדי הענין, עלינו להבין כי הקב"ה מדבר כאן כביכול מאצל פרעה, מלבה של מצרים. על משה כביכול לעזור לפרעה ולמצרים לגלות "כי אני ד'".
מבחינת כל יכולתו של הקב"ה, הוא היה יכול בקלות לגרום לפרעה לשלח את בני ישראל. הוא היה יכול להכריח אותו. אבל אז, בהכנעתו לכח שמעבר להבנתו, לא היה פרעה מקבל את התשובה לשאלתו: "מי ד' אשר אשמע בקולו?". הוא היה נשאר בבחינת "לא ידעתי את ד'" ולכן, לא הוא היה משלח את ישראל - "וגם את ישראל לא אשלח". ד' הוא המוציא את ישראל ממצרים, אבל הוא דורש את הסכמתו הרצונית של פרעה.
זאת אומרת שפרעה מתבקש לפעול בשילוח ישראל מרצונו החופשי כדי שיבין שד' אלקי העברים פועל ברצון אלקי חופשי ולא ככח עיוור מוכתב על ידי הכרח קוסמי. החופש העליון של

 ההויה היא הערובה לחופש הרצון של האדם ולאחריותו על מעשיו.

 

אכן, צריך לחזק ולהכביד את לב פרעה כדי שיוכל לעמוד בלחץ שד' מפעיל עליו ושלא ייכנע מבלי להכיר באמיתותו של ד'; כדי שיוכל להגיע מתוך הכרה והסכמה ל"מי כמוכה באלים ד', מי כמוך נאדר בקודש".

 

לכן מוטל על משה להתייחס בכבוד אל פרעה כי ד' הוא הכביד את לבו, כאילו מחזיר לו את כבודו שהיה עלול להיות משולל ממנו על ידי המכות. כי יש לזכור איך ולמה הגענו למצב הזה. יוסף היה במצרים והוא הביא אליו את אביו ואת אחיו כדי להגשים את חלומו המשיחי להיות לאור למצרים ככוכבים בחשכת ליל הגלות ולהיות המשביר בעת רעב, לא רעב ללחם כי אם לדבר ד' "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ד' יחיה האדם".

ונכשלנו. לא הצלחנו להביא למצרים את ערכי האבות, ללמדם מי הוא ד' אלקי העברים. ולא זו בלבד. הגענו למצב של פיקוח נפש שבו הקב"ה צריך להוציאנו ממצרים לפני הזמן כדי שאנו לא נתקלקל מעבר לכל אפשרות של תיקון. וגם אנחנו צריכים לדעת "כי אני ד'". לדעת "כי אני ד' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". התורה מספרת בהמשך עד כמה התקשו ישראל לקבל זאת. עד כמה "האשימו" את משה ואת אהרון על כך שהם הוציאו אותם ממצרים. ואם ישראל מתקשים בכך, אין פלא שהם לא מסוגלים לשחרר את המסר לפרעה ולעבדיו.
לכן, היות וצריך לשבור את מצרים כדי להוציא את ישראל מתוכם, אסור שכל מה שהתרחש שם יהיה לחינם. הדבר צריך להיוודע, והיות שישראל לא יכלו לעשות זאת, הקב"ה עושה זאת בעצמו: "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו". היות ופרעה היה מסוגל לשאול את השאלה: "מי ד'", הרי שהוא מוכן לקבל את התשובה. "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". "מי" היא המילה המבטאת את עצם המצאותה של ישות רצונית, מישהו, לא כח א-פרסונאלי, לא "מה". מאחורי מה שאנו רגילים לקרוא "חוקי הטבע" יש רצון אלהי-ם, הבורא. וכדי שיתגלה אלהי-ם, צריך להוסיף לאותיות "מי" את אותיות "אלה" - למען שתי אותותי "אלה" בקרבו.
עד הסוף פרעה יסרב לשמוע. וכשיהיה  כבר על סף ההכרה, כשכבר יסכים לצאתם של ישראל "כדברכם", זאת אומרת לפי התנאים הנדרשים על ידי משה ואהרון על פי ד', הוא לא יכול להתאפק ומוסיף: "ובירכתם גם אותי", גם האות שלי, דהיינו שמחפש מקום לעצמו בשיתוף עם הקב"ה, עד אשר ייוודע לו בקריעת ים סוף שאין עוד מלבדו: "מי כמוכה באלים ד', מי כמוכה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא".




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-4/1/2011 23:18 לינק ישיר 

*--center e**--footer s*
*--main page e**--left e* *--left e*

פרשת בא

 

בא בגימטריא 3 רמז לשלש מכות שיש בפרשה זו (בעל הטורים).

כשאמר ה' אל משה לבוא לבית פרעה אמר לו בא אל פרעה, וכשאמר לו לך אל המימה אמר לו לך אל פרעה (בעל הטורים) .

בא אל פרעה. ילד קטן הולך עם אביו ורואה כלב, הילד מפחד, אומר לו אביו בא אתי תן לי יד ואל תפחד, כך אמר הקב"ה למשה בא אל פרעה, בא אתי ואל תפחד מהכישוף והאריות.

כי אני הכבדתי את לבו. אומר המדרש לשון כבד, כמו כבד כמה שמבשלים אותו מתקשה יותר וגם אינו בולע, גם פרעה כמה שמכים אותו מתקשה עוד יותר ולא רוצה לשמוע מה שאומרים לו.

למען שתי אותותי אלה בקרבו. יש שתי אותות שהם זכר ליציאת מצרים, שבת אות היא לעולם, ותפילין והיה לאות על ידך, וזה שאמר למען שתי "אותותי אלה בקרבו", על ידי יציאת מצרים יהיו לנו שתי האותות האלו.

ולא יוכל לראות את הארץ. רש"י אומר מי שרואה שלא יוכל לראות. יש מפרשים שהארבה אינו רואה, וחז"ל אומרים שסומא אוכל יותר מכדי צורכו, כי העיניים לא משביעות אותו, ולכן הארבה מזיקים את התבואה ביותר (כלי יקר).

נטה את ידך על ארץ מצרים בארבה. האור החיים אומר יתכן שמשה קשר ארבה על המטה ונטה אותו כך על ארץ מצרים.

יש 8 מיני ארבה ארבה, סלעם, חרגול, חגב, גזם, ילק, חסיל, צלצל.

וינח בכל גבול מצרים. אומר הבעל הטורים שכתוב בתורה פעמיים וינח, וינח ביום השביעי, וינח בכל גבול מצרים, מלמד שנח הארבה בשבת.

ויצא מעם פרעה ויעתר אל ה'. מתפלת משה שילך הארבה ממצרים, עד היום לא נכנס ארבה במצרים, וגם אם נכנס הוא לא מזיק (רבינו חננאל).

לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו. החשך הכי הגדול שלא רוצים לדאוג על השני (חידושי הרי"ם).

וגם מקננו ילך עמנו. הכוונה שהבהמות ילכו מעצמם ובחשק שיקריבו אותם, כמו שכתוב אצל אליהו בהר הכרמל שהפר שהקריב אליהו רץ בשמחה (מלבי"ם).

כי ממנו נקח לעבוד את ה'. יש מפרשים שגם מפרעה אפשר ללמוד דרך בעבודת ה', שגם אחרי שקיבל כל כך הרבה מכות עוד עמד במרדו, כמו כן בעבודת ה' אף אם יש לפעמים קשיים או נפילות ח"ו, צריכים להתחזק ביתר שאת וביתר עוז לעבוד את ה'.

ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה. בעולם הזה אי אפשר לדעת אם עשה המצוות והעבודת ה' כראוי, עד שיבוא לעולם הבא לתת דין וחשבון, וזה פירוש עד בואנו שמה דהיינו לעולם הבא (חידושי הרי"ם).

הרב שאל את תלמידיו מה היה מסכים פרעה למשה ומה לא, וענו תלמידיו, בהתחלה לא רצה בכלל, ואח"כ הסכים קרבנות בארץ מצרים, ואח"כ הסכים לזה אבל רק מקרוב ולא רחוק, ואח"כ הסכים רק הגברים, ואח"כ הסכים לכולם חוץ מהבהמות, ולבסוף הסכים על הכל וגם שיקח מבהמותיו.

דבר נא באזני העם. למה כתוב נא לשון בקשה, שלא יאמר אותו צדיק וכו'. וכן יש אומרים כיון שהיתה להם מצוה לשאול כסף וזהב, יש כבר בזה יצר הרע, אפילו שזה לטובתם, ואמר משה נא לשון בקשה אני מבקש מכם להתגבר על היצר.

וישאלו איש מאת רעהו. בפשוטו רעהו הכוונה למצריים, אבל יש מפרשים וישאלו איש מאת רעהו היהודי, והיתה בזה תחבולה, שעל ידי שהיהודים העשירים ישאילו לעניים – ישאילו להם גם המצרים, כי יבינו שלצורך החג צריך שיהיו לכל אחד בגדים יקרים. והגר"א תירץ שקודם כל היו היהודים צריכים לעשות חסד אחד עם השני, ועל ידי זה נתן אח"כ הקב"ה את חן העם בעיני מצרים וישאילום.

גם האיש משה גדול מאד. לפי דרך הטבע היו צריכים המצריים לשנוא את משה, בגלל שהוא עשה להם את כל המכות, ובכל זאת כיבדו אותו מאד.

וישאלו איש מאת רעהו וכו ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים. אם בני ישראל גומלים חסד זה עם זה ועוזרים אחד לרעהו בשעת הדחק, אז ה' נותן חן ישראל בעיני העמים (תולדות אדם).

רבות מופתי בארץ מצרים ר"ת רמב"ם, ומסופר שבסוף ימיו היה במצרים, אבל במקומות אחרים היה לו הרבה רדיפות.

פעם אחת בכל הש"ס מוזכר הרמב"ם בתוספות במנחות דף מב: ד"ה תפילין, וכן פי' ה"ר משה בר מיימון דמזוזה לא בעיא לשמה, וסימנך רמב"ם-ר'אה מ'נחות מ"ב.

החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. אומר החתם סופר שישראל חייבים למנות לפי מספר חדשי ישראל ולא לפי מספר חדשי הגויים, כי ראשון הוא ניסן ולא כמו הגוים שאומרים ינואר הוא הראשון, שנאמר ראשון הוא לכם (חתם סופר).

ראשון הוא לכם. אומרים חז"ל יבוא ראשון זה הקב"ה שנאמר אני ראשון, ויפרע מראשון זה עשו שנאמר ויצא הראשון אדמוני, ויבנה ראשון זה בית המקדש שנאמר כסא כבוד מראשון, בשביל ראשון זה ישראל שנאמר ראשון לציון הנם, בחודש הראשון שנאמר ראשון הוא לכם.

ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל. אומר התרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים, שבא ענן והביא את כל בני ישראל להר המוריה והקריבו שם את הקרבן פסח וחזרו למצרים.

הרבי שאל לתלמידיו איך יתכן שמשה נכנס בארץ ישראל, ואמר להם על פי דברי היונתן בן עוזיאל שכל ישראל באו בענן ממצרים להר המוריה לעשות הקרבן פסח, ובודאי שהיה שם גם משה עמהם.

כל בן נכר לא יאכל בו. גוי ומשומד לא נותנין לו קרבן פסח. ושואלים למה אנו אומרים בכל נדרי אנו מתירים להתפלל עם העבריינים, ובקרבן פסח לא משתתפים עמהם, ומתרצים כי ביום כיפור שגם העבריינים באים לצום, בודאי צריכים לצרף אותם, אבל כשבא לאכול צליית קרבן פסח אי אפשר לצרף אותו (פרדס יוסף).

ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף. ובהמשך כתוב שמשה אומר לישראל למשוח מקודם על המשקוף ואח"כ על שתי המזוזות, כי הקב"ה מרוב אהבת ישראל אמר מקודם למטה על שתי המזוזות שזה יותר קל ואח"כ למעלה על המשקוף, אבל משה אמר להיפך שאנו צריכים להראות את אהבת ה', מקודם על המשקוף הגם שזה יותר קשה ואח"כ על המזוזות.

הרשב"א בשו"ת ח"ד סי' קפז כותב, שכומר אחד שאל אותו שכתוב גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, הנה שקראו אחרון וא"כ לא יהא ביהמ"ק השלישי. וענה לו, שבפר' שמות כתוב והאמינו לקול האות האחרון, ואח"כ כתוב והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה, וא"כ רואים שאחרון הוא לא תמיד האחרון. עכ"ד הרשב"א. והוסיפו ע"ז הדא הוא דכתיב בפרשתנו 'והיה הדם לכם לאות על הבתים', שהדם שהוא היה האות השלישי אף שהאות לפניו נקרא אחרון, הוא יהא אות על בתי המקדש.

רש"י בפרק י"ב פסוק ו' כותב שמלו באותו הלילה וכן כותב בבעל הטורים בפסוק יג שמלו בליל פסח, וגם רש"י ביהושע פרק ה' פסוק ב' כתב שמלו בליל פסח. שואלים איך מותר לימול בלילה, ומתרצים שכתוב בזוה"ק שבאותו לילה היה אור כמו תקופת תמוז שנאמר לילה כיום יאיר אם כן הלילה הזה היה יום.

קרבן פסח מסמן על אחדות ושלמות, שצריך לאוכלו בחבורה באחדות, צלייתו דווקא כשהוא שלם. אסור לשבור בו עצם כי צריך להיות בשלימות, צלי ולא מבושל, כי מבושל מתפורר וצלי רק מתכווץ ונשאר שלם, הקב"ה רצה לרמז לנו בקרבן ראשון שיהיו באחדות ושלמות ובזה יהיה לנו הצלחה בכל (מהר"ל).

ויסעו בני ישראל כשש מאות אלף. מה הוא הלשון כשש, אומר הדעת זקנים שגם השכינה חזרה עמהם ממצרים, כמו שנאמר בכל צרתם לו צר.

למה מקדימים עניני פסח לפני החג חצי יום מחצות היום של ע"פ, מה שאין כן בשאר חגים, מכיון שהקב"ה הקדים את הקץ גם אנו עושים זכר לחפזון, כלשון היוצרות שאומרים בשבת הגדול בקטע המתחיל אין ערוך, ולמה אכילת חמץ לשש שעות זכר לחפזון שכינה להעביר גזירות רעות.

ולטוטפות בין עינך. אומר רש"י טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים. שואלים הלא התורה נכתבה בלשון הקודש, ואיך יש בתורה לשון אומות, ומתרצים כי בעת דור הפלגה כל אומה הכניסה בשפה שלהם מילים בלשון הקודש, מפני שגם הטומאה יונקת מהקדושה כדי שיהיה להם קיום (מפרשים).

מדרש פליאה אין אוכלים פסח אלא בחמץ, והפירוש "בחמץ" ר"ת ב'לילה ח'צות מ'ינוי צ'לוי.

ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה. היה להם לישראל 2 פעמים קפיצת הדרך, 1) מגשן לרעמסס, כן כתב רש"י על הפסוק ואשא אתכם, 2) מרעמסס לסוכות שהיה דרך של 120 מיל ובאו שם בשעה (רש"י).

אחד בא אצל ר' יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ואמר לו שהשדי חמד אומר שאין מקור למה שאומרים שאפשר לפדות פ"ד תעניות בסעודת פדיון הבן, ענה לו ר' יוסף חיים שמצאתי לזה רמז, ר"ת של אד"ם בבני"ך תפד"ה הוא אד'בר מ'אכל ב'פדיון בנ'הנית י'היה כ'אילו ת'עניות פ'ד ה'תענית.

מספרים שבא אחד אצל ר' שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל באמצע הלימוד שיפסיק הלימוד ללכת לפדיון הבן, ענה לו שהוא באמצע הלימוד, אמר לו המזמין הרי זה חשוב כפ"ד תעניות, ענה לו ר' שלמה זלמן, "דף" גמרא בגימטריא פ"ד, אם כן גם הדף גמרא חשוב כפ"ד תעניות.

אומרים בשם רבי יוסף חיים זוננפלד, 2 בעלי חיים עזרו לישראל ליציאת מצרים, החמור במשאם של ישראל ממצרים, והכלב שלא חרץ לשונו, ולמה לכלב נותנים רק נבלה, ולחמור עושים מצות פטר חמור ומכבדים אותו בפרסום גדול, מפני שהחמור נתן כתף פירוש שהוא טרח ברכוש גדול כמו שאמרו חז"ל אין לך עני שבישראל שלא לקח משא של 90 חמורים, רואים אנו מזה הבדל גדול בין מצוה הבאה ע"י טירחה למצוה שבא בנקל.

הגאון ר' שלמה זלמן אויירבאך זצ"ל שואל, כתוב בתפלה בעזרת אבותינו, ממצרים גאלתנו, ואח"כ כתוב כל בכוריהם הרגת, לכאורה היה צריך לומר הפוך מקודם כל בכוריהם הרגת ואח"כ ממצרים גאלתנו, ובתפלת מעריב כתוב מקודם המכה בעברתו ואח"כ ויוצא את עמו ישראל, אבל בתפלת מעריב כתוב הלשון המכה, ובעזרת כתוב הלשון הרגת. ומתורץ על פי אגדת חז"ל שנמצאת לפני תחילת מס' שמחות, כתוב בפר' בא ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור, ובחומש במדבר כתוב ביום הכותי כל בכור אם כן מכת בכורות היתה ביום, אמר רבי יוחנן המכה היתה בחצי הלילה והמיתה היתה ביום, כל הלילה היו מפרפרים פירוש גוססים עד הבוקר, זה שאומרים בואמונה במעריב לשון המכה מפני שבחצי הלילה היה המכה, ובעזרת כתוב הרגת שבבוקר היתה ההריגה לגמרי.

המפרשים מפרשים למה קרבן פסח צריך זכר דוקא ולא נקבה בגלל שהשה הוא הע"ז של המצריים, שלא יאמרו שבגלל ששחטו הנקבה הע"ז לא יכלה להתנגד, אבל אם היו שוחטים הזכר היה מתנגד להם, ולכן צריך להיות בלי מום, שלא יאמרו שבגלל שהוא חלש הסכים עמהם.

למה נענשו במכת ארבה, מפני שאמרו לישראל לרעות הצאן שלהם, ולמה חשך, 1) כדי שידעו איפה הם מחביאים הכסף והזהב, 2) שלא ידעו שמתו מכלל ישראל אלו שלא רצו לצאת ממצרים, 3) שאמרו לישראל להדליק להם פנסים להאיר להם הדרך, ולמה בכורות, מפני שכלל ישראל נקראים בכורים שנאמר בני בכורי ישראל, ופרעה עינה את ישראל שהם בכורי ה', ועוד שהבכורים היו הע"ז של מצרים.

הרמב"ן בסוף פרשת בא: מן הניסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו, שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד הכל בגזירת עליון.

למה מדגישים דווקא על "מכת בכורות" המילה "מכת", ועל שאר המכות לא מדגישים המילה "מכת", רק אומרים "דם" "צפרדע" וכו', מפני שכל אחד מבין ש"דם" "צפרדע" וכו' זה דבר לא טוב, אבל "בכורות" לא מבינים מה לא טוב בזה, מפני זה מדגישים את המילה "מכת בכורות".

מוסר

מספרים על הגר"א שכשהיה ילד קטן אמרו לו שישחק ב"נדנדה", ענה שבמשחק "נדנדה" הסדר שאחד עולה ואחד יורד, ואינו רוצה להיות למעלה כשחבירו למטה. וגם שמה שהוא למעלה זה רק בגלל שחבירו למטה ואינו רוצה להיות למעלה על חשבון חבירו. 

 

*--search s**-- *
* method="get" action="searchResult.asp">
*--search e*
******* type="text/">*-- *********_client = "pub-5184241413025939"; /* ???? ????? ?? ???? 120x600 */ *********_slot = "2206322892"; *********_width = 120; *********_height = 600; //* ******* type="text/" src="http://pagead2.*****************.com/pagead/show_ads.js"> ******* src="http://pagead2.*****************.com/pagead/js/r20101117/r20101214/show_ads_impl.js">*******>google_protectAndRun("ads_core.google_render_ad", google_handleError, google_render_ad);*************** style="position: absolute; top: 0px; left: 0px" id="*********s_frame2" height="600" marginheight="0" src="http://googleads.g.doubleclick.net/pagead/ads?client=ca-pub-5184241413025939&output=html&h=600&slotname=2206322892&w=120&lmt=1294175866&flash=10.1.53.64&url=http%3A%2F%2Fwww.datipage.co.il%2Fpage.asp%3Fp%3D7207&dt=1294175866519&shv=r20101117&jsv=r20101214&saldr=1&prev_slotnames=0367110400&correlator=1294175865739&frm=0&adk=1127664866&ga_vid=1249292874.1293045396&ga_sid=1294175785&ga_hid=1958124363&ga_fc=1&u_tz=120&u_his=11&u_=1&u_h=768&u_w=1024&u_ah=728&u_aw=1024&u_cd=32&u_nplug=0&u_nmime=0&biw=1003&bih=503&eid=30143102&ref=http%3A%2F%2Fwww.datipage.co.il%2Fcat.asp%3Fc%3D1043&fu=0&ifi=2&dtd=437&xpc=ulrTRKoJOv&p=http%3A//www.datipage.co.il" frameborder="0" width="120" allowTransparency name="*********s_frame" marginwidth="0" scrolling="no"><*
*--banner left s*
*--*
*--*
*--banner left e*
 



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-4/1/2011 23:21 לינק ישיר 
טבלת תהילים

 

טבלת תהילים

פרקים

ספר ראשון

ספר שני

ספר שלישי

ספר רביעי

ספר חמישי

ספר שישי

ספר שביעי

ספר שמיני

א-י

צבעונית

אליהו1000

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

ברכה

רבקה פ

י-כ

צבעונית

אליהו1000

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

ברכה

שושי מ

כ-ל

שושו999

חנון חושב

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

ברכה

רבקה נוי

ל-מ

שושו999

חנון חושב

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

itscak54

עדנה

מ-נ

o0

שעשני כרצונו

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

שימעלה37

shery2

נ-ס

שרי5

שעשני כרצונו

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

shery2

מימי ה

ס-ע

שנות2000

TOXIC2004

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

shery2

פרידי

ע-פ

תוצאמת

TOXIC2004

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

shery2

פרידי

פ-צ

צבעונית

תוצאמת

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

TOXIC2004

shery2

צ-ק

סופר אמא

Ask_Moses

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

אריאל

רחל ו

ק-קי

תוצאמת

POUPEE

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

תמי 4

רחל דר

קי-קיט

mesama

POUPEE

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

shery2

רחל דר

קיט

שושו999

שושו999

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

shery2

רחל דר

קכ-קל

HEBROW

בן שחר

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

שושניתוש

ככר הכסף

קל-קמ

HEBROW

בן שחר

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

nosn21

ככר הכסף

קמ-קנ

HEBROW

בן שחר

שרית560

sos10

י.קרויצפלד

תופיM

nosn21

ככר הכסף

 




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-4/1/2011 23:30 לינק ישיר 

בא בגימטריא 3 רמז לשלש מכות שיש בפרשה זו (בעל הטורים).

כשאמר ה' אל משה לבוא לבית פרעה אמר לו בא אל פרעה, וכשאמר לו לך אל המימה אמר לו לך אל פרעה (בעל הטורים) .

בא אל פרעה. ילד קטן הולך עם אביו ורואה כלב, הילד מפחד, אומר לו אביו בא אתי תן לי יד ואל תפחד, כך אמר הקב"ה למשה בא אל פרעה, בא אתי ואל תפחד מהכישוף והאריות.

כי אני הכבדתי את לבו. אומר המדרש לשון כבד, כמו כבד כמה שמבשלים אותו מתקשה יותר וגם אינו בולע, גם פרעה כמה שמכים אותו מתקשה עוד יותר ולא רוצה לשמוע מה שאומרים לו.

למען שתי אותותי אלה בקרבו. יש שתי אותות שהם זכר ליציאת מצרים, שבת אות היא לעולם, ותפילין והיה לאות על ידך, וזה שאמר למען שתי "אותותי אלה בקרבו", על ידי יציאת מצרים יהיו לנו שתי האותות האלו.

ולא יוכל לראות את הארץ. רש"י אומר מי שרואה שלא יוכל לראות. יש מפרשים שהארבה אינו רואה, וחז"ל אומרים שסומא אוכל יותר מכדי צורכו, כי העיניים לא משביעות אותו, ולכן הארבה מזיקים את התבואה ביותר (כלי יקר).

נטה את ידך על ארץ מצרים בארבה. האור החיים אומר יתכן שמשה קשר ארבה על המטה ונטה אותו כך על ארץ מצרים.

יש 8 מיני ארבה ארבה, סלעם, חרגול, חגב, גזם, ילק, חסיל, צלצל.

וינח בכל גבול מצרים. אומר הבעל הטורים שכתוב בתורה פעמיים וינח, וינח ביום השביעי, וינח בכל גבול מצרים, מלמד שנח הארבה בשבת.

ויצא מעם פרעה ויעתר אל ה'. מתפלת משה שילך הארבה ממצרים, עד היום לא נכנס ארבה במצרים, וגם אם נכנס הוא לא מזיק (רבינו חננאל).

לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו. החשך הכי הגדול שלא רוצים לדאוג על השני (חידושי הרי"ם).

וגם מקננו ילך עמנו. הכוונה שהבהמות ילכו מעצמם ובחשק שיקריבו אותם, כמו שכתוב אצל אליהו בהר הכרמל שהפר שהקריב אליהו רץ בשמחה (מלבי"ם).

כי ממנו נקח לעבוד את ה'. יש מפרשים שגם מפרעה אפשר ללמוד דרך בעבודת ה', שגם אחרי שקיבל כל כך הרבה מכות עוד עמד במרדו, כמו כן בעבודת ה' אף אם יש לפעמים קשיים או נפילות ח"ו, צריכים להתחזק ביתר שאת וביתר עוז לעבוד את ה'.

ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה. בעולם הזה אי אפשר לדעת אם עשה המצוות והעבודת ה' כראוי, עד שיבוא לעולם הבא לתת דין וחשבון, וזה פירוש עד בואנו שמה דהיינו לעולם הבא (חידושי הרי"ם).

הרב שאל את תלמידיו מה היה מסכים פרעה למשה ומה לא, וענו תלמידיו, בהתחלה לא רצה בכלל, ואח"כ הסכים קרבנות בארץ מצרים, ואח"כ הסכים לזה אבל רק מקרוב ולא רחוק, ואח"כ הסכים רק הגברים, ואח"כ הסכים לכולם חוץ מהבהמות, ולבסוף הסכים על הכל וגם שיקח מבהמותיו.

דבר נא באזני העם. למה כתוב נא לשון בקשה, שלא יאמר אותו צדיק וכו'. וכן יש אומרים כיון שהיתה להם מצוה לשאול כסף וזהב, יש כבר בזה יצר הרע, אפילו שזה לטובתם, ואמר משה נא לשון בקשה אני מבקש מכם להתגבר על היצר.

וישאלו איש מאת רעהו. בפשוטו רעהו הכוונה למצריים, אבל יש מפרשים וישאלו איש מאת רעהו היהודי, והיתה בזה תחבולה, שעל ידי שהיהודים העשירים ישאילו לעניים – ישאילו להם גם המצרים, כי יבינו שלצורך החג צריך שיהיו לכל אחד בגדים יקרים. והגר"א תירץ שקודם כל היו היהודים צריכים לעשות חסד אחד עם השני, ועל ידי זה נתן אח"כ הקב"ה את חן העם בעיני מצרים וישאילום.

גם האיש משה גדול מאד. לפי דרך הטבע היו צריכים המצריים לשנוא את משה, בגלל שהוא עשה להם את כל המכות, ובכל זאת כיבדו אותו מאד.

וישאלו איש מאת רעהו וכו ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים. אם בני ישראל גומלים חסד זה עם זה ועוזרים אחד לרעהו בשעת הדחק, אז ה' נותן חן ישראל בעיני העמים (תולדות אדם).

רבות מופתי בארץ מצרים ר"ת רמב"ם, ומסופר שבסוף ימיו היה במצרים, אבל במקומות אחרים היה לו הרבה רדיפות.

פעם אחת בכל הש"ס מוזכר הרמב"ם בתוספות במנחות דף מב: ד"ה תפילין, וכן פי' ה"ר משה בר מיימון דמזוזה לא בעיא לשמה, וסימנך רמב"ם-ר'אה מ'נחות מ"ב.

החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. אומר החתם סופר שישראל חייבים למנות לפי מספר חדשי ישראל ולא לפי מספר חדשי הגויים, כי ראשון הוא ניסן ולא כמו הגוים שאומרים ינואר הוא הראשון, שנאמר ראשון הוא לכם (חתם סופר).

ראשון הוא לכם. אומרים חז"ל יבוא ראשון זה הקב"ה שנאמר אני ראשון, ויפרע מראשון זה עשו שנאמר ויצא הראשון אדמוני, ויבנה ראשון זה בית המקדש שנאמר כסא כבוד מראשון, בשביל ראשון זה ישראל שנאמר ראשון לציון הנם, בחודש הראשון שנאמר ראשון הוא לכם.

ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל. אומר התרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים, שבא ענן והביא את כל בני ישראל להר המוריה והקריבו שם את הקרבן פסח וחזרו למצרים.

הרבי שאל לתלמידיו איך יתכן שמשה נכנס בארץ ישראל, ואמר להם על פי דברי היונתן בן עוזיאל שכל ישראל באו בענן ממצרים להר המוריה לעשות הקרבן פסח, ובודאי שהיה שם גם משה עמהם.

כל בן נכר לא יאכל בו. גוי ומשומד לא נותנין לו קרבן פסח. ושואלים למה אנו אומרים בכל נדרי אנו מתירים להתפלל עם העבריינים, ובקרבן פסח לא משתתפים עמהם, ומתרצים כי ביום כיפור שגם העבריינים באים לצום, בודאי צריכים לצרף אותם, אבל כשבא לאכול צליית קרבן פסח אי אפשר לצרף אותו (פרדס יוסף).

ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף. ובהמשך כתוב שמשה אומר לישראל למשוח מקודם על המשקוף ואח"כ על שתי המזוזות, כי הקב"ה מרוב אהבת ישראל אמר מקודם למטה על שתי המזוזות שזה יותר קל ואח"כ למעלה על המשקוף, אבל משה אמר להיפך שאנו צריכים להראות את אהבת ה', מקודם על המשקוף הגם שזה יותר קשה ואח"כ על המזוזות.

הרשב"א בשו"ת ח"ד סי' קפז כותב, שכומר אחד שאל אותו שכתוב גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, הנה שקראו אחרון וא"כ לא יהא ביהמ"ק השלישי. וענה לו, שבפר' שמות כתוב והאמינו לקול האות האחרון, ואח"כ כתוב והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה, וא"כ רואים שאחרון הוא לא תמיד האחרון. עכ"ד הרשב"א. והוסיפו ע"ז הדא הוא דכתיב בפרשתנו 'והיה הדם לכם לאות על הבתים', שהדם שהוא היה האות השלישי אף שהאות לפניו נקרא אחרון, הוא יהא אות על בתי המקדש.

רש"י בפרק י"ב פסוק ו' כותב שמלו באותו הלילה וכן כותב בבעל הטורים בפסוק יג שמלו בליל פסח, וגם רש"י ביהושע פרק ה' פסוק ב' כתב שמלו בליל פסח. שואלים איך מותר לימול בלילה, ומתרצים שכתוב בזוה"ק שבאותו לילה היה אור כמו תקופת תמוז שנאמר לילה כיום יאיר אם כן הלילה הזה היה יום.

קרבן פסח מסמן על אחדות ושלמות, שצריך לאוכלו בחבורה באחדות, צלייתו דווקא כשהוא שלם. אסור לשבור בו עצם כי צריך להיות בשלימות, צלי ולא מבושל, כי מבושל מתפורר וצלי רק מתכווץ ונשאר שלם, הקב"ה רצה לרמז לנו בקרבן ראשון שיהיו באחדות ושלמות ובזה יהיה לנו הצלחה בכל (מהר"ל).

ויסעו בני ישראל כשש מאות אלף. מה הוא הלשון כשש, אומר הדעת זקנים שגם השכינה חזרה עמהם ממצרים, כמו שנאמר בכל צרתם לו צר.

למה מקדימים עניני פסח לפני החג חצי יום מחצות היום של ע"פ, מה שאין כן בשאר חגים, מכיון שהקב"ה הקדים את הקץ גם אנו עושים זכר לחפזון, כלשון היוצרות שאומרים בשבת הגדול בקטע המתחיל אין ערוך, ולמה אכילת חמץ לשש שעות זכר לחפזון שכינה להעביר גזירות רעות.

ולטוטפות בין עינך. אומר רש"י טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים. שואלים הלא התורה נכתבה בלשון הקודש, ואיך יש בתורה לשון אומות, ומתרצים כי בעת דור הפלגה כל אומה הכניסה בשפה שלהם מילים בלשון הקודש, מפני שגם הטומאה יונקת מהקדושה כדי שיהיה להם קיום (מפרשים).

מדרש פליאה אין אוכלים פסח אלא בחמץ, והפירוש "בחמץ" ר"ת ב'לילה ח'צות מ'ינוי צ'לוי.

ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה. היה להם לישראל 2 פעמים קפיצת הדרך, 1) מגשן לרעמסס, כן כתב רש"י על הפסוק ואשא אתכם, 2) מרעמסס לסוכות שהיה דרך של 120 מיל ובאו שם בשעה (רש"י).

אחד בא אצל ר' יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ואמר לו שהשדי חמד אומר שאין מקור למה שאומרים שאפשר לפדות פ"ד תעניות בסעודת פדיון הבן, ענה לו ר' יוסף חיים שמצאתי לזה רמז, ר"ת של אד"ם בבני"ך תפד"ה הוא אד'בר מ'אכל ב'פדיון בנ'הנית י'היה כ'אילו ת'עניות פ'ד ה'תענית.

מספרים שבא אחד אצל ר' שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל באמצע הלימוד שיפסיק הלימוד ללכת לפדיון הבן, ענה לו שהוא באמצע הלימוד, אמר לו המזמין הרי זה חשוב כפ"ד תעניות, ענה לו ר' שלמה זלמן, "דף" גמרא בגימטריא פ"ד, אם כן גם הדף גמרא חשוב כפ"ד תעניות.

אומרים בשם רבי יוסף חיים זוננפלד, 2 בעלי חיים עזרו לישראל ליציאת מצרים, החמור במשאם של ישראל ממצרים, והכלב שלא חרץ לשונו, ולמה לכלב נותנים רק נבלה, ולחמור עושים מצות פטר חמור ומכבדים אותו בפרסום גדול, מפני שהחמור נתן כתף פירוש שהוא טרח ברכוש גדול כמו שאמרו חז"ל אין לך עני שבישראל שלא לקח משא של 90 חמורים, רואים אנו מזה הבדל גדול בין מצוה הבאה ע"י טירחה למצוה שבא בנקל.

הגאון ר' שלמה זלמן אויירבאך זצ"ל שואל, כתוב בתפלה בעזרת אבותינו, ממצרים גאלתנו, ואח"כ כתוב כל בכוריהם הרגת, לכאורה היה צריך לומר הפוך מקודם כל בכוריהם הרגת ואח"כ ממצרים גאלתנו, ובתפלת מעריב כתוב מקודם המכה בעברתו ואח"כ ויוצא את עמו ישראל, אבל בתפלת מעריב כתוב הלשון המכה, ובעזרת כתוב הלשון הרגת. ומתורץ על פי אגדת חז"ל שנמצאת לפני תחילת מס' שמחות, כתוב בפר' בא ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור, ובחומש במדבר כתוב ביום הכותי כל בכור אם כן מכת בכורות היתה ביום, אמר רבי יוחנן המכה היתה בחצי הלילה והמיתה היתה ביום, כל הלילה היו מפרפרים פירוש גוססים עד הבוקר, זה שאומרים בואמונה במעריב לשון המכה מפני שבחצי הלילה היה המכה, ובעזרת כתוב הרגת שבבוקר היתה ההריגה לגמרי.

המפרשים מפרשים למה קרבן פסח צריך זכר דוקא ולא נקבה בגלל שהשה הוא הע"ז של המצריים, שלא יאמרו שבגלל ששחטו הנקבה הע"ז לא יכלה להתנגד, אבל אם היו שוחטים הזכר היה מתנגד להם, ולכן צריך להיות בלי מום, שלא יאמרו שבגלל שהוא חלש הסכים עמהם.

למה נענשו במכת ארבה, מפני שאמרו לישראל לרעות הצאן שלהם, ולמה חשך, 1) כדי שידעו איפה הם מחביאים הכסף והזהב, 2) שלא ידעו שמתו מכלל ישראל אלו שלא רצו לצאת ממצרים, 3) שאמרו לישראל להדליק להם פנסים להאיר להם הדרך, ולמה בכורות, מפני שכלל ישראל נקראים בכורים שנאמר בני בכורי ישראל, ופרעה עינה את ישראל שהם בכורי ה', ועוד שהבכורים היו הע"ז של מצרים.

הרמב"ן בסוף פרשת בא: מן הניסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינועד שנאמין בכל דברינו ומקרינו, שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד הכל בגזירת עליון.

למה מדגישים דווקא על "מכת בכורות" המילה "מכת", ועל שאר המכות לא מדגישים המילה "מכת", רק אומרים "דם" "צפרדע" וכו', מפני שכל אחד מבין ש"דם" "צפרדע" וכו' זה דבר לא טוב, אבל "בכורות" לא מבינים מה לא טוב בזה, מפני זה מדגישים את המילה "מכת בכורות".

מוסר

מספרים על הגר"א שכשהיה ילד קטן אמרו לו שישחק ב"נדנדה", ענה שבמשחק "נדנדה" הסדר שאחד עולה ואחד יורד, ואינו רוצה להיות למעלה כשחבירו למטה. וגם שמה שהוא למעלה זה רק בגלל שחבירו למטה ואינו רוצה להיות למעלה על חשבון חבירו. 

 




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-7/1/2011 03:40 לינק ישיר 

פרקים פנויים א-קנ.
להשתתפות אט באישי או באשכול.
או במייל srit560@walla.com



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-21/1/2021 12:28 לינק ישיר 

פרשת השבוע פרשת בא

בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו"
משה היה תוהה ומתפלא: קשיות עורף כזו ועקביות עזה כזאת לפרעה?! מידות כאלה הרי ראויות לירא שמים, להיות "עז כנמר …
לעשות רצון אבינו שבשמים" ? אלא אמר לו ה' : אני הוא זה שהכבדתי את לבו, ולא ממנו הן המידות הללו.

"לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו"
החושך הגרוע ביותר הוא, כאשר איש אינו רוצה לראות את אחיו בצערו ולהושיט לו עזרה. ברם, התוצאה היא, שכאשר אדם
מתעלם מדחקו של חברו אין הוא עצמו יכול למוש ממקומו "ולא קמו איש מתחתיו".

"ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה'
עד בואנו שמה"
כל העבודות והמצוות שאנו עושים בעולם הזה, אין אנו יודעים אם כשרות וטהורות הן כל צורכן ואם עשויים הן באמת לשם
שמים, "עד בואנו שמה" – עד אשר נבוא לעולם האמת ששם החשבון אמיתי ורק אז יתברר לנו מה היה טיב העבודה שלנו בעולם
הזה.

"דבר נא באזני העם וישאלו"
אין נא אלא לשון בקשה (רש"י) , מדוע היה צריך כל כך לבקשם על כך? מניין החשש שלא ירצו לקחת כלי כסף וכלי זהב? אלא כיוון
שהקב"ה ציוום על כך, הרי זו מצוה. ולגבי קיומה של מצוה מיד מופיע היצר הרע, והוא במזימותיו ובתחבלותיו כבר מוצא תואנה שלא
לקיים אותה. לכן היה צורך להתחנן ולבקש מהם שישאלו כלי כסף וזהב.

"ויאפו את הבצק… כי לא חמץ"
אמר ר' יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה (עבודה זרה ד), לכאורה מנין לו שכל אותו הדור לא
היה ראוי לאותו מעשה? והנה מובא בכתבי האר"י ז"ל, "שהנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה" , והואיל וכאן העיד
עליהם הכתוב : "כי לא חמץ" - הרי שעל כרחם לא היו ראוים לחטא, אלא כדי להורות דרך לבעלי תשובה.

"כשלחו כלה גרש יגרש אתכם"
כל מעשה ידידותי וטוב אינו הולך לאיבוד, משריש אהבה בלב. ואהבה מביאה לידי התקשרות. ולו היו ישראל יוצאים ממצרים בשל רצונו
הטוב של פרעה, היה נשאר בלבם רגש של הכרת טובה וע"י זה - זיק של התקשרות וגעגועים טמירים לטובת מצרים. ולכן היה צורך שפרעה
יגרש אותם - "כלה גרש יגרש" כדי לנתק את כל הקשרים הנפשיים למצריים ולמצרים.
שבת שלום


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
   
בית > פורומים > רוחניות > תהילים חלוקה שבועית > פרשת בא
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר