תאור פשוט של תורת המוסר של קאנט, כולל מבוא.

תאור פשוט של תורת המוסר של קאנט, כולל מבוא.

איך לבסס חירות ומוסר אוביקטיבי שיהיה תקף כלפי כל?

אזהרות.

1. תורת קאנט היא עמוקה מאד, רחבה ומקיפה מאד וקשה מאד. קשה להיכנס אליה ולהבין אותה ואת השלכותיה. מה שאוכל למסור כאן, באופן חלקי ומצומצם, יבא בפישוט רב מאד מאד.

2. כל תורה פילוסופית אינה כליל השלמות. יש בה בעיות רבות ואפשרויות שונות להבנה ופיתוח, אבל היא מספקת השקפת עולם שיש להתמודד עמה, כיוון שהיא נשענת על יסודות של טעם, מבררת שגיאות ואשליות ומציעה פתרונות של טעם.

3. אינני בקיא ומומחה לתורת קאנט ואינני מתימר לכך כלל. אנסה להציג הנושא בפשטות כמיטב יכולתי, ויחשבו דברי כטיוטא ראשונית, אם כי אשתדל כמובן לבדוק היטב את שאכתוב, כדי לא להטעות. אתקן דברים שגויים או שאינם מתוארים כראוי.

4. קורא המעוניין לקרא סקירה ראשונית טובה של תורת קאנט יפנה לאנציקלופדיה העברית. את הערך כתב פרופ' ירמיהו יובל והוא באמת מומחה בנושא הזה. ויקיפדיה מחסירה הרבה ואינה מומלצת כלל.

א. השקפה ניוטונית.

ניוטון ביסס את מדעי הטבע המודרניים כפי שאנחנו מבינים אותם היום. הם משולבי נסיון ופיתוח מתמטי.

הסיבתיות היא אחת מהנחות היסוד של התפיסה המדעית. סיבה פועלת על גוף ומשנה את מצבו. עלינו להבין את חוקי הסיבתיות שעל פיהן גוף אחד פועל על גוף אחר, ולנסח זאת במשוואות מתמטיות. למשל, אני זורק אבן מידי. בגלל שהפעלתי כח על האבן, היא נעה באויר במסלול מסוים וסופה שהיא נופלת לארץ. כל הארועים האלו נתנים למדידה ולביטוי מתמטי מדויק. בעזרת הביטוי המתמטי אוכל לחשב מראש איזה כח להפעיל על אבן במשקל מסוים כדי שתגיע למרחק מסוים.

ב. הספקנות של יום.

דוד יום Hume, פילוסוף סקוטי חריף אינו מטיל ספק בצורך המעשי של הפיסיקה להשתמש בסיבתיות. הוא שואל שאלה אחת קטנה: מה התוקף של המילה בגלל? אני רואה את היד המחזיקה באבן. אני רואה את התנועה שלה באויר, את הפגיעה באדמה. אפשר לחזור על הניסוי הזה. אבל מאין צצה לה המילה בגלל? אף אחד עוד לא חפר באדמה, מצא קופסה ובה מכתב האומר: 'כל דבר קורה בגלל סיבה.' על החתום: 'אמא טבע'. יום טוען שאולי זה צרוף מקרים מוצלח אבל אי אפשר לומר שיש לנו הכרה ודאית שפועל כאן איזה 'יצור' מוזר המכונה 'סיבה'. כאשר חושבים על הכרה ודאית, מתכוונים קודם כל למתמטיקה. אף אחד אינו מטיל ספק במשפט פיתגורס. למה?

ג. התשובה של קאנט.

קאנט מודה שיום העיר אותו מהחשיבה הדוגמטית המקובלת וגרם לו לפתח שיטה ביקורתית.

הוא קורא לכך המהפכה הקופרניקאית השניה.

אלפי שנים היו הכל בטוחים שהשמש מסתובבת סביב הארץ. רואים. כתוב. בא קופרניקוס והציע נקודת מבט חדשה: הארץ מסתובבת סביב השמש. הרעיון החדש התגלה כמוצלח יותר, נותן תוצאות טובות יותר.

מהי המהפכה של קאנט?

אם 'אמא טבע' לא חוקקה עבורי את חוק הסיבתיות, התבונה שלי תחוקק אותו. אם הטבע לא יכול לכוון את ההכרה שלי, התבונה שלי תכוון את הטבע.

האדם הרגיל משוכנע כי הוא תופס את מה שיש שם בחוץ כפי שהוא באמת. קאנט מבטל את התפיסה הזו ומשיב: אתה תופס על פי המבנה של התבונה, ועל פי האינטרסים שלה לתפוס ולהכיר. את מה שיש שם בחוץ באמת אנחנו לא יכולים לדעת. אנחנו קולטים נתוני תחושה מבחוץ ובונים מהם את התופעה. רק עולם התופעות – העולם הנסיוני של הפיזיקה, – כפי שאנו בונים אותו, הוא הנתון לנו, ולא מה שמעבר לו.

איזו מהפכה עצומה! איזה מחיר נצטרך לשלם עליה!

כמובן, צריך להראות שהיא מוצדקת ישימה ונכונה.

ד. תבונה

התבונה אינה לוח שהעולם החיצוני מטביע עליו את צורתו, ואינה רק אוסף כלים לביצוע פעולות מסוימות. התבונה היא פעילות מאורגנת ומכוונת של התודעה, שיש לה  מטרות, והיא פועלת באופן אקטיבי לפי האינטרסים שלה כדי לבנות את עצמה במבנה מסוים ולממש את המטרות שלה.

מאז ומתמיד בני אדם שאלו את עצמם שאלות שלא יכלו להימנע מהן כיוון שהתבונה שלהם כפתה אותן, ולא יכלו להשיב עליהן, משום שהדבר הוא מעבר לכוחה של התבונה. למשל, האם יש סיבתיות בלבד או גם חירות? האם העולם קדמון או מחודש בזמן? האם נוצר מתוך סיבה או במקרה? מהם היסודות האחרונים של העולם? האם יש מהות הכרחית כל יכולה או אין? האם יש איזה חומר פשוט או לא? איך הוא העולם כמכלול אחד שלם? כולנו מתקשים להבין מה הם באמת החלל והזמן. האם העולם טוב ורע? האם יש צדק? האם קימת הישארות הנפש?

לעומת המתמטיקה והלוגיקה, שנתנו תמיד ידיעות ודאיות, בכל יתר התחומים לא השגנו תשובות מספקות, והתבונה הסתבכה בכל מיני סתירות ובעיות. הבעיה של התבונה במה שיש לה שאיפות שהן מעבר ליכולות שלה, וכשהיא חורגת מן היכולות שברשותה, היא בונה 'ארמונות בשמים' שאין להם ביסוס של ממש.

קאנט מסכם את כל מגוון השאלות הזה בשלוש שאלות יסוד:

1. מה אני יכול לדעת? – זו שאלה עיונית של התבונה.

2. מה אני רשאי לעשות? – זו שאלה מעשית של התבונה.

3. למה אני רשאי לקוות? – זו שאלה עיונית ומעשית גם יחד.

הגיע השלב שבו התבונה צריכה ויכולה להביט בעצמה ולבקר את עצמה. לגלות את המבנה שלה, את היכולות שלה ואת הגבולות שלה. יש לתבונה יכולת להקים 'בית דין' פנימי שישפוט את הכשרים שלה ויקבע את הגבולות שלה. הוא כותב את שלשת ספרי הביקורת שלו, – זה מפעל חייו של קאנט, – בקורת התבונה הטהורה, בקורת התבונה המעשית, ובקורת כח השיפוט.

המילה 'טהור' מאז משמעה הוא דבר שנתון לנו מחוץ לנסיון. המתמטיקה היא מדע טהור, כי היא בונה את המושגים והמשפטים שלה בשימוש התבונה בלבד, ובלי לערב את הנסיון. לכן (א) התבונה תמיד תאשר את המשפטים של המתמטיקה. עובדה זו גורמת לוודאות האוביקטיבית של המתמטיקה, ו (ב) להיותה כפויה בהכרח על כל היצורים בני התבונה.

מעשה הבדיקה והחקירה הזה הוא ביקורת של התבונה הטהורה, שנתונה לנו מחוץ לנסיון. המדע הבודק את התבונה והנפש הנתונים לנו בנסיון הוא הפסיכולוגיה. אלו שני מדעים נפרדים. הראשון טהור, השני נסיוני.

ה. יכולת הבניה של התבונה.

כשאני אומר: 'יש לי מכונית רגילה', הקורא יודע מה כלול במושג הזה 'מכונית רגילה': מנוע, ארבעה גלגלים, הגה, מיכל דלק, דוושת דלק דוושת בלמים, בלם יד, מושבים, דלתות, חלונות... הוא לא צריך לעשות דבר מלבד לנתח את המושג 'מכונית' שקיים אצלו. שום ידע לא נוסף לו. הידיעה הזו היא ודאית, כי 'מכונית רגילה' בלי מיכל דלק היא לא 'מכונית רגילה'.

כשאני שואל: 'איזה צבע יש למכונית שלי?', אין לקורא מושג. הדרך היחידה לענות על השאלה היא ללכת ולראות את המכונית. לבצע נסיון. מצאנו שהמכונית אדומה. הנסיון מוסיף לנו מידע על המכונית שלא היה לנו קודם.

שאלה: האם יש לתבונה משפטים שמוסיפים לנו ידע בלי ניסיון, לפני כל נסיון?

קאנט משיב: כן ! כאשר אני מנסה להשיב על השאלה כמה הם 5 ועוד 7, התשובה אינה מצויה ב 5 ו ב 7. אני צריך לבצע הרכבה של יחידות, צעד אחר צעד, ולקבל את התוצאה 12. נוסף לנו מידע, אבל מידע זה נעשה על ידי השכל, בלי צורך לצאת החוצה ולקבל נתונים מבחוץ על ידי החושים.

המסקנה: משפטי המתמטיקה מוסיפים לנו ידע, אבל הידע הזה הוא 'טהור'. ידע שאינו תלוי בניסיון, והוא קודם לכל נסיון. כשאצטרך לספור בנסיון תפוחים או כפתורים אעשה זאת על ידי המשפטים של המתמטיקה שנתונים לי לפני הנסיון. המשפטים האלו מאפשרים לי לבצע את הנסיון.

שאלה: האם יש לתבונה שלנו עוד משפטים שמוסיפים לנו ידע, אבל הידע הזה הוא 'טהור', לא ידע שבא מהניסיון, אבל ידע שיאפשר את הנסיון?

איך אני יכול לבדוק ולהשיב על השאלה הזו? זכור, הבדיקה צריכה להעשות בתוך התבונה, בלי לצאת החוצה ולעשות נסיון.

התבונה שלנו משתמשת בשפה. זה הביטוי הפנימי שמצוי בה. השפה בנויה ממשפטים. אם ננתח את המשפטים של השפה, נגלה את הקטגוריות שקימות בתבונה ומאפשרות לנו לתפוס דברים וקשרי דברים במציאות.

סוג אחד של משפטים הוא משפטי סיבה. 'לכל תופעה יש סיבה'. זה משפט שמוסיף לנו ידע על התופעה: יש סיבה לקיומה של התופעה הזו. כשאני רואה יד אוחזת אבן, והיד מפעילה כח, והאבן עפה באויר, אז התבונה שלי אומרת את המשפט הבא: האבן עפה באוויר בגלל שהיד השליכה אותה. המילה 'בגלל' נאמרה כי התבונה שלנו הוסיפה לנתונים של ההכרה את הקטגוריה הסיבתית ויצרה משפט נסיוני.

המסקנה של קאנט: לתבונה שלנו יש קטגוריות טהורות, המצויות בתוכה לפני כל נסיון. כאשר ההכרה מקבלת מבחוץ נתונים מסוימים, היא מארגנת אותם מקשרת אותם על ידי קטגוריות מתאימות, ויוצרת משפט נסיוני : האבן עפה בגלל שהשלכנו אותה. הקטגוריות חלות על מושאי הטבע שבנסיון.

לא כל כך פשוט, התאור למעלה בא על מנת לסבר את האוזן בקריאה ראשונה.

באמצעות החושים, ההכרה קולטת חומר של תחושה.

את החומר הזה ההכרה מסדרת ומארגנת בצורות הסתכלות כלליות שנמצאות בה: החלל והזמן. בחלל אני מארגן תחושות זו לצד זו, ובזמן, תחושות הנמצאות זו עם זו או זו לאחר זו, ויוצר תופעה. התופעה מוצגת לשכל, והוא, בעזרת הקטגוריות, יוצר מושגים ומשפטי נסיון.

זו מסקנה מהפכנית. התבונה שלנו אינה מקבלת נסיון מוכן מבחוץ. התבונה שלנו בונה בעצמה את הנסיון מחומרים שהיא קולטת מבחוץ, בעזרת כלים שמצויים בידה. לא 'אמא-אדמה' או 'אמא טבע' הודיעה לנו על חוק הסיבתיות. התבונה שלנו היא בעלת החוק הזה, והיא שיוצרת לנו בעזרתו את הניסיון.

כל עולם התופעות הנסיוני, – העולם שתופסת הפיזיקה, – אינו נתון לנו בחוץ. אנחנו לא מביטים ורואים עולם. אנחנו בונים את העולם הנסיוני על ידי התבונה, על פי הכלים שבידיה.

העולם שבנינו אינו חלום, דמיון או הזיה. הוא עולם אובייקטיבי. כל העולם הנסיוני שהתבונה בונה, הוא עולם מאורגן שפועל על פי חוקים, ( חוק הסיבתיות הוא אחד מהם), כיוון שכך בנתה אותו התבונה. בכך השיב קאנט לבעיה שהעלה דוד יום.

ומה עם החירות שלנו? אנחנו דורשים חירות!

התשובה שמשיב קאנט: מצטער. אין חירות בעולם התופעות שבניסיון. הכל כפוף לסיבתיות.

אבל איש חכם הוא, עמנואל קאנט, והומניסט גדול. הסיבתיות הכרחית כדי לאפשר את הפיזיקה והעולם הנסיוני שלה. החירות הכרחית כדי לאפשר מוסר. איך נציל את המוסר? צריך לפנות לו מקום משלו!    

לפני שנעבור למוסר צריך לעסוק בעוד ענין חשוב אחד.

ו. גבולות יכולת התבונה.

קאנט הצליח, לשיטתו, לבסס את אפשרותה של הפיזיקה הנסיונית, הפיזיקה של ניוטון וממשיכיו.

עולם הנסיון הפיזיקלי הוא אפשרי משום שהתבונה היא שיוצרת אותו.

ומה באשר לשאלות הגדולות שכל כך מענינות אותנו. האם, למשל, יש לעולם התחלה או אין לה? האם יש מצוי ראשון כל יכול? האם ישנה חירות?

קאנט טוען כי התבונה שלנו היא סופית ומוגבלת. יש גבולות ליכולות שלה. כאשר התבונה שלנו חורגת מעבר לתחום היכולת שלה, היא יוצרת אשליות ומסתבכת בסתירות.

החריגה הזו אינה קפריזית, אלא היא נובעת מאינטרס מהותי של התבונה: להשיג את היסוד המוחלט של הדברים. כעת הגיע הזמן שהתבונה תסמן את הגבולות שלה ותכיר בחוסר אפשרותה לחצות אותם ולעמוד על קרקע יציבה.

קאנט טוען כי ישנן שלש אידאות גדולות, הנפש, העולם, אלהים, אשר ההכרה האנושית מנסה לקבוע אותן, אבל אין היא מסוגלת לכך כיוון שהיא חורגת מיכולתה.

1. בעניין הנפש, האם ה'אני' הוא עצם פשוט ולכן נצחי?

2. בענין העולם בכללו.

האם העולם [מעבר לתופעות שבו, המוכרות בנסיון], יש לו גבולות?

האם החומר נחלק לא'ס או אטומיסטי?

- על שתי אלו אין לענות לא לחיוב ולא לשלילה, כיוון שהדבר חורג מן הנסיון ומתיחס לעולם כולו ולא לתופעות שבו.

האם יש חרות או הכל קורה על פי חוקי הטבע (דטרמיניזם)?

האם יש נמצא הכרחי?

- תשובת קנט: בעולם התופעות, עולם הנסיון, אין חרות ואין נמצא הכרחי.

בכך משאיר קאנט פתח לעולם שמחוץ לנסיון.

3. בענין מציאות האלהים, אלהים אינו נתון של הנסיון הפיזיקאלי, והתבונה בכוחות עצמה בלבד אינה מסוגלת להוכיח את מציאותו. קאנט מונה את סוגי ההוכחות האפשריות, ומראה כי כל סוג של הוכחה נכשל.

האינטרס של התבונה בשלשת האידאות האלו יקבל ביטוי במישור חדש – המישור המעשי, תחום המוסר.

עלינו להכיר בגבולות ההכרה שלנו. אלפי שנים בנינו ארמונות מחשבתיים עצומים ומפוארים, אבל כולם היו ללא יסודות, וכולם התפוררו. כעת הצלחנו לבנות רק בית קטן, אבל בית יציב של ההכרה הנסיונית של הטבע, ועלינו להתנחם בכך. הנה המחיר שמשלם קאנט בעבור תורתו. בית קטן ובטוח תמורת ויתור על ארמונות מתפוררים.

ז. תורת המוסר. [כאן תתקבל גם התשובה של קאנט על השאלה שנשאלה באשכול אחר: באין אמונה באלהים מדוע לא לרצוח?] 

הבעיות.

1. הטבע הוא דטרמיניסטי, הכל פועל מתוך סיבה. כיצד אפשרי מוסר הדורש רצון ובחירה חופשיים, המניעים שרשרת סיבות חדשה

2. על מה נתן לבסס מוסר אוניברסאלי, התקף כלפי הכל.

הפתרון ימצא בתבונה.

1. התבונה היא שביססה את אפשרות הטבע הפיסיקלי. יש לבדוק אם היא יכולה לבסס אפשרות טבע מוסרי.

2. כל בני האדם הם יצורים בעלי תבונה. מוסר הנובע מן התבונה יהיה אוניברסאלי ותקף עבור כל היצורים התבוניים, והאדם בכללם.

הקטע הבא הוא קשה לתפיסה, ומצריך מאמץ בקריאה ראשונית.

האדם הוא אזרח בשני עולמות.

1. אזרח בעולם התופעות.

כאשר אני בוחן אדם אחר, או את עצמי, כאוביקט של נסיון בעולם התופעות, תמיד אמצא אותו כפוף לחוק חיצוני.  אין חירות ורצון חופשי בעולם התופעות. יש אינטרסים רגילים ומותנים, ויכולות פעולה למימוש האינטרסים האלו. למשל, אדם נותן תרומת כסף גדולה לבית חולים. מעשה זה מונע על ידי גורמים שונים, כגון לעשות שם טוב בציבור, להשיג השפעה או טובת הנאה אחרת. אדם אינו גונב מפחד העונש. כל אלו, מעשים ראויים או בלתי ראויים, אינם שייכים למישור המוסרי, כיוון שכולם מותנים בסיבתיות ולא בחירות.

2. אזרח בעולם תבוני.

כאשר התבונה מביטה בעצמה ובוחנת את עצמה מחוץ לנסיון, היא מגלה בתוכה תכלית עליונה, להשיג את הטוב העליון. הטוב העליון מבקש להשיג את עיצובו של עולם הטבע כולו כעולם מוסרי. איחוד הטבע שבנסיון  ועולם המוסר לעולם אחד.

עוד היא מגלה בתוכה כלים המאפשרים את המוסר. כושר הבחנה בין טוב ורע. רצון חופשי לבחור בין אפשרויות על פי ההבחנה המוסרית, יכולת להניע את עצמה למימוש הבחירה ובכך להניע שרשרת סיבתית חדשה.

התבונה בשימוש העיוני שלה, הצליחה לבסס את הטבע הנסיוני. אבל היא דורשת מעצמה שימוש נוסף, שימוש מעשי, להגשמת התכלית המוסרית שלה. שימוש שלא הצליחה להוכיח אבל גם לא לסתור בביקורת העיונית. כך נתפנה מקום עבור השמוש המעשי של התבונה.

ההצדקה ההגיונית של הדרישה המעשית לאושר והשגת הטוב העליון, במה שהתבונה מוצאת אותם בתכליות ובאינטרסים שלה. וכשם שהתבונה, באינטרס העיוני שלה, ביססה את הכרת הטבע שבנסיון, כך, באינטרס המעשי שלה, היא רשאית לדרוש את יכולת ההגשמה של התכלית המוסרית שלה.

המוסר הוא ביטוי המגלה את המבנה הפנימי של התבונה.  

כשם שהתבונה הראתה לנו כיצד היא מסוגלת להכיר ולבנות את הטבע הפיזיקאלי מתוך המבנה הפנימי שלה, כך היא מראה לנו כיצד, באלו כלים ולאזו תכלית היא מסוגלת לפעול בעולם המעשי של המוסר.

אם אי אפשר להוכיח את כל אלו בנסיון, אלא רק בהסתכלות פנימית בתוך התבונה, אזי התבונה מציגה לנו דרישה – פוסטולט, ודורשת מאיתנו לקיים את הדרישה הזו במישור המעשי.

הפוסטולאטים – הדרישות – של המוסר המעשי.

1. קיימת חירות, רצון שאינו מותנה בסיבה חיצונית. אם מוטלת עלינו חובה מוסרית, חייב שיהיה רצון חופשי כאפשרות לקיים את החובה.

2. דרישה לקיום מקור משותף לעולם הטבע הדטרמיניסטי ולעולם המוסרי בעל החירות. דרישה זו נחוצה כדי שאפשר יהיה לכונן מוסר בעולם הטבע.

מקור משותף זה הוא 'אלוהים', אבל אין שום הקשר בין המושג הזה לבין ציורו אצל בעלי הדתות.

3. דרישה להישארות הנפש כאפשרות להשלמת המשימה המוסרית של האדם בעולם, משימה שאינו מסוגל להשלימה בפרק חייו הסופי.

ח. האימפרטיו הקטגורי = הצו המוחלט.

מה צריך להיות החוק העליון שיקבע את המעשים המוסריים שלי?

הבן היטב: זה אינו חוק שאני מוצא בחוץ. זה חוק שהתבונה שלי מחוקקת.

כיוון שכולנו חולקים באותה תבונה, הרי כולנו, כסוביקטים, שווים במעמד, וכולנו בעלי רצון חופשי.

צריך למצא צו, שכל אחד, באופן חופשי, יחוקק אותו, וכולם יחוקקו את אותו הצו. כך יהיה אחד ומשותף לכולם.

כיוון שהצו צריך לחול על כל המקרים שמחייבים הכרעה מוסרית, הצו יכיל רק צורה המשותפת לכל התכנים.  

נוסח ראשון של הצו הקטגורי.

[זה אינו הנוסח הנכון אלא נוסח מפרש שלי, להקל על הבנת הענין].

במצב מסויים, אבחר לפעול באופן מסוים, אשר אני רוצה שיהיה גם חוק כללי. כלומר, שכל אחד במצבי, יבחר מרצונו החופשי לפעול באותו האופן.

השוויון שבין כל בעלי התבונה כיצורים מוסריים, דורש להתיחס אל כל אחד לא רק כאמצעי להשיג איזה דבר, אלא תמיד גם כתכלית לעצמה, כלומר שגם האחר ישיג את האושר שלו.

הנוסח השני של הצו הקטגורי.

[במילים שלי]

פעל תמיד כך, שהאנושי בי ובכל אחד אחר, יהיה תמיד גם תכלית של הפעולה, ואף פעם לא רק אמצעי למטרה אחרת.

ט. הפעולה המוסרית.

יש לפני מצב מסוים. אני בין חבורה של אנשים היושבים יחד. הבחנתי כי אחד מהם שמט מבלי משים עט יקר על הארץ ואיש מלבדי אינו משגיח בדבר. מה לעשות?

1. להרים את העט ולשים בכיסי, אבל אני חושש שמישהו יראה ואבוא לידי בושה.

2. להרים את העט ולהחזירו לבעל האבדה. כולם ישבחו את יושרי ויכבדו אותי.

שתי האפשרויות האלו אינן בתחום המוסר. יש בהן שיקול זר המפעיל את שיקול הדעת שלי.

שלב 1. שיקול מוסרי.

כיצד הייתי רוצה שכל אחד יפעל במקרה כזה? – תשובה: שכל אחד יחליט להחזיר את האבדה, ושהחלטה זו תהיה חוק כללי. 

אני רוצה שכל אדם שאיבד דבר ונגרם לא נזק או צער, תושב אבדתו ויעלמו נזקו וצערו.

שלב 2. חקיקת כלל מדריך לפעולה.

אחר השיקול המוסרי אני מחוקק לעצמי כלל מדריך שיקבע מה עלי לעשות במצב המוסרי בו אני נתון.

הכלל המדריך שאני מחוקק הוא: פעל להחזרת העט לבעליו.

שלב 3. חופש הרצון.

הכלל המדריך שחוקקתי מתיצב מולי ומצווה עלי לציית לו. קמה לי חובה לציית לכלל המדריך הזה.

אבל יש לי רצון חופשי. והוא שקובע את המעשה בפועל. אני יכול לציית לצו ולמלא את החובה, ואני יכול שלא לציית לצוו, ולא למלא אחר החובה.

אני בוחר ועושה לפי רצוני החופשי.

אם החזרתי את האבדה עשיתי מעשה מוסרי חיובי. אם לא החזרתי את האבדה, עשיתי מעשה מוסרי שלילי. שני המעשים נעשו במישור המוסרי.

אם נמנע ממני, באופן אוביקטיבי שאינו תלוי בי, המעשה שהחלטתי עליו, קובעת הכוונה, ולא מה שארע בפועל. [להבדיל מהנהוג במשפט ששופט על המעשה].

החלטתי להרים את העט לשים אותו בכיס שלי, אבל קודם מעשה, מישהו הסב את תשומת ליבו של בעל האבדה לעט שעל הארץ והוא הרים אותו. מבחינה מוסרית אני אשם בגנבה, אף על פי שבפועל לא עשיתי דבר.

י. האוטונומיה של המוסר. [אוטו-נומיה = חוק משל עצמי].

כל השלבים שתוארו למעלה, נעשו על ידי, כיצור תבוני חופשי, מתוך הכרה ושיקול דעת תבוניים ומתוך בחירה של רצון חופשי.

התאור משלב ביטויים חובה, צו, חוק. כולם ביטויים אשר בלשון יום יומית מציינים כפיפות של אדם לדברים שהם חיצוניים לו. אבל במישור המוסרי, כל אלו מציינים פעולה עצמאית, אוטונומית לחלוטין. אני השוקל, אני המחוקק, אני המעמיד את הצו מולי כדי שיחייב אותי ויצווה עלי, ואני מפעיל את רצוני החופשי ובוחר את המעשה. כל השלבים האלו הם ביטוי של חירות ואוטונומיה.

כולם ביטוי של ספונטאניות -  כולם נובעים ממני כאדם פרטי, ללא נגיעה אל החוץ.

אדם המציית לחוק המדינה האוסר על גנבה, וטוב שהוא מציית לכך, אינו פועל במישור המוסרי.

טענת יסוד שהשמיע אייכמן במשפטו היתה: אני קאנטיאני, ועל פי תורתו המוסרית עלי לציית לחוק של המדינה וכך עשיתי. לכו אני אדם מוסרי ואין אשמה במעשי. הטעון הזה אינו ראוי אפילו לעיון.

[מדינה המעריכה את מעמדו של האדם כיצור מוסרי, - בהכרח זו מדינה דמוקרטית, - מדינה כזו תחוקק חוק המכיר בכבוד האדם וחרותו, ותדאג שלא תהיה התנגשות בין צרכי המדינה והצווים שלה, לבין הדרישה המוסרית-תבונית המחייבת את הפרט. הדברים כלל אינם פשוטים לישום].

יא. ממלכת התכליות.

האדם מתנהג על פי האינטרסים שלו על מנת לממש את מטרותיו. הוא מתחרה באחרים ופועל נגדם. בחברה הרגילה הוא מתנהג על פי חוקים האמורים לאזן בין האינטרסים המנוגדים.

אילו היו בני האדם מגשימים את הצו הקטגורי, היתה נוצרת אגודה של בני אדם אשר כולם סולידאריים בינם לבין עצמם, ורצון כל אדם להשיג את אושרו שלו היה קשור ותלוי ברצונו לספק גם את אושם של כל יתר החברי האגודה, אשר אל כל אחד מהם הוא מתיחס כאל תכלית לעצמו.

כך נוצרת ממלכה שכל אחד מחבריה הוא תכלית בפני עצמו, ולכן היא קרויה 'ממלכת התכליות'.

בראש הממלכה הזו עומד האל, גם הוא דמות תבונית, גם הוא פועל במישור המוסרי, גם הוא בעל רצון חופשי, אבל רצונו חסר כל שיקול זר מעבר לזה התבוני-מוסרי, ולכן הוא נוהג בהתאם לצו המוסרי בלבד. רצון זה נקרא רצון קדוש.

יב. הקבלה לרעיונות במחשבה היהודית.

1. חז'ל אומרים 'אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' [ברכות לג:]. יראת שמים היא מוסריותו של האדם להיות טוב או רשע. מה שנותן מקום לפעולה מתוך חירות בעולם דטרמיניסטי. פעילותו המוסרית של האדם לקיים את הצו המוסרי או לדחות אותו נתונה לבחירתו, על פי רצונו החופשי. מקום שיש בו בחירה חופשית יש בו גם אחריות החלה על הבוחר.

מהי כל התורה על רגל אחת? שני צווים ונימוק קטגורי (מוחלט).

2. צו אחד מנוסח באופן שלילי ואומר מה אסור לך לעשות: 'את השנוא עליך אל תעשה לחברך'. הצו הוא צורני. את התוכן צריך למלא בכל מקרה לגופו. [משמעות הנוסח השלילי כאן אינו זהה למשמעות הנוסח החיובי בו מנוסח הצו הקטגורי].

3. הצו השני מנוסח באופן חיובי ואומר מה אתה חייב לעשות והוא כמעט בלתי אפשרי: 'ואהבת לרעך כמוך'. בחינתו של צו זה היא תכליתית. הנימוק המוחלט 'בצלם אלהים ברא אותו' [בראשית א 27]. 'צלם אלהים' משמע שהוא יצור תבוני, בעל רצון חופשי והכרה מוסרית. מכאן נובע כבודו של האדם וחובתך לכבדו. כשם שאתה שואף להיות מאושר, חובתך המוסרית לסייע גם לזולת להיות מאושר, כיוון שהוא, עבורך, תכלית כשלעצמו. זהו 'ואהבת לרעך כמוך'.

4. צלם אלהים הוא העיקרון המאחד את כל בני האדם כבעלי תבונה, הוא המחייב לראות בכולם בעלי מעמד מוסרי שווה, כולם בעלי חירות וכולם ראויים לכבוד. העיקרון הזה גם מבטא את ממלכת התכליות שכל בני האדם הם חבריה, ובראשה עומד האל. אבל מושג האל, והיחס בין האל והאדם שונים לחלוטין בשתי התורות, ואינם אלא משותפים בשם 'אלוהים' בלבד.

5. ההבדל המכריע לדעתי בין שתי התורות האלו, במה שבמחשבת ישראל החוקים העליונים מתקבלים מבחוץ והמאמין נדרש לקבל אותם. האדם הקאנטיאני נדרש לחוקק אותם על ידי תבונתו מתוך נביעה פנימית, ספונטאנית. הוא יצור אוטונומי. גם היחס אל-אדם ומעמדו של האדם בעולם שונה לחלוטין.

עודד

מתעניין, אין לי זמן לעבור על הכל. אתייחס רק להתחלת דבריך. כתבת: