| נשלח ב-3/7/2012 23:21 |
 |
| |
הסבר החזו"א לאיסורים בשם חז"ל
כתבתי היום באשכול המשאלות את המשאלה הבאה:
הוזכרו כאן בפורום מזמן דברי החזו"א שהסביר את התופעה שפוסקים רבים אוסרים דברים מדרבנן, על אף שאין שום עדות לכך שהיה מושב בי"ד במניין שאסר אותם. ולכאורה הדברים תמוהים, שהרי לגזירה או תקנה אין תוקף אלא אם תקנו/גזרו אותה. החזו"א מסביר שזהו מנגנון של תקנה או גזירה מכללא.
האם מישהו יודע/זוכר את המקור בו דבריו מופיעים? או שמא מקורות אחרים שמסבירים זאת?
אשמח אם מישהו יענה לי.
[האשכול התפתח, כתקוות הפותח, לדיון בעניין גופו. משום כך תוקנה הכותרת והוסרו ההערות ביחס לאשכול המשאלות.
הערת הכותב בקשר לאשכול המשאלות הועברה לדיון אצל מועצת גדולי התורה דפה. אף אחד לא מבטיח תשובה, אבל שווה לנסות.
מ. משנה]
תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 04/07/2012 12:15:11
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2012 23:51 |
|
| |
בקונטרס שהוציאו החזונאישניקים על טיפולי פוריות והזרעה מלאכותית וכו', יש הרחבה גדולה ביסוד הזה. הקונטרס נקרא "מעלת היוחסין" [הוא גם לא הופץ בחנויות בצורה רשמית ונורמלית.]
כמדומני שגם בספר "מילי דהספידא" [הספר ה"חרדי רשמי"] על ר' גדליה נדל, ישנם דברים בנושא זה.
הוא טוען שאל"כ איך יש כ"כ מחלוקת לגבי גזירות דרבנן, האם כולם מחלוקות היסטוריות אם נתקן או לא?
אגב, גם הספר הנ"ל נתלה הרבה ברג"נ, שמא יוכלו מתלמידיו פה להסביר לנו. [נראה לי שיש כאן יסוד אחד שנותן הרבה יותר כח ביד מפרש ההלכה בימינו, אפשר להשתמש בה לחומרא מאד ואפשר להקל בה מאד. [גם אצל החזו"א עצמו זה כך] ומשום מה זה נתפס בעיקר לגבי להחמיר חומרות חדשות לא שערום אבותיהם. [בכלל הקונטרס ההוא ראוי לדיון רב מבחינה זו איך שהוא מסיק מסקנות החלטיות מאד בדבר שגם להודאתו אין לו מקור בתלמוד ופוסקים רק לפי סברות והגיונות. ויוצא רק להחמיר בממדים לא נורמליים. והוא נע על הגבול שבין הלכה והשקפה והערבוב ביניהם. מיימוני, אולי אתה יכול להרחיב בזה?]
תוקן על ידי יהיאור ב- 04/07/2012 00:10:09
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2012 00:29 |
|
| |
ועי' חזו"א או"ח ל"ז ס"ק ב' לגבי שמא יחתה- שכל שיש מצב שיכול להביא לשמא יחתה בכלל הגזרה אע"פ שהמציאות הזאת בכלל לא היתה אז ובפירוש לא נכללה בתקנת חכמים.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2012 08:52 |
|
| |
הביטוי שהובא בשמו של רג"נ היה: דרבנן טבעי.
וכמנהג הנהוג הוא טיעון אד הומינום.
ב http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1257218&forum_id=1364 כתב אריק:
<
עמ' כט – רג"נ הגדיר שגזרות חכמים הן <הרחבה של גבול המצווה המשך הרעיון של שביתה בשבת עד מעבר לגדר המחייב מן התורה. חכמים ידעו ע"פ הבנתם בחכמת הכתוב, לומר מהו הגדר המחייב מן התורה ומהו סייג לתורה שלימודו מהכתוב הוא רק אסמכתא.>
אם זוהי ההגדרה בגזרות דרבנן, כיצד היתה תקופה שלא נהגו הגזרות, הלא הם היו חייבות להיות מהרגע הראשון שנתנה המצווה? אמנם יש הגדרות של רוח התורה ברמב"ן במספר מקומות, אולם ברור שגם לדעת הרמב"ן פרטי השבותים לא התחילו בבת אחת.
>
ולי נראה שזוהי התחמקות מהשאלה העקרונית.
יהיאור
דבריך על שמא יחתה, מעלים את השאלה מדוע החזון איש התנגד לתענית על השואה, הלא היא כלולה בתעניות הקודמות שנקבעו. כנראה שקריטריון העל הוא אחר.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 04/07/2012 08:53:57
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2012 09:55 |
|
| |
שפוסקים רבים אוסרים דברים מדרבנן, על אף שאין שום עדות לכך שהיה מושב בי"ד במניין שאסר אותם. ולכאורה הדברים תמוהים, שהרי לגזירה או תקנה אין תוקף אלא אם תקנו/גזרו אותה
מענין אם כן למה הוא המשיך להמנע מאכילת קטניות בפסח, על האיסור הזה לא היה מעולם -מושב בית דין
לא היתה מעולם גזירה או תקנה.?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2012 10:57 |
|
| |
הרב מיכי, שמעתי פעם מת"ח אחד כמה ראיות לכך אך איני זוכר כעת אלא אחת.
מסכת שבת דף מח עמוד א'; רבה ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא, חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקומא, נזהיה רבה. אמר ליה רבי זירא: מאי שנא ממיחם על גבי מיחם? אמר ליה: התם - אוקומי קא מוקים, הכא - אולודי קא מוליד. הדר חזייה דפרס דסתודר אפומיה דכובא, ואנח נטלא עילויה, נזהיה רבה. אמר ליה רבי זירא: אמאי? אמר ליה: השתא חזית. לסוף חזייה דקא מעצר ליה. אמר ליה: מאי שנא מפרונקא? - אמר ליה: התם - לא קפיד עילויה, הכא - קפיד עילויה.
המשמעות הפשוטה שלא היה 'מושב בי"ד ותקנה,
דין זה נפסק בשו"ע סימן שכ'. וראה גם רמ"א סימן שא' סעיף מו'.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2012 12:53 |
|
| |
לאחר שנכלל בגמ' (שקבלוה) יש צורך בתקנה מיוחדת???
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2012 13:16 |
|
| |
כל דבר שנכלל בגמרא התקבל?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2012 13:17 |
|
| |
זאב, לדעתי זו ראיה בעייתית, מפני שקביעה באותו מקום זו סמכותו של מרא דאתרא, ולכן אפשר לראות זאת כתקנה שנעשתה על אתר. אבל לאחר שנחתם הש"ס וקיבלוהו, יש כאן כבר כאילו תקנה שנכנסה להלכה (ולכן הובאה בשו"ע).
לדעתי ראיה טובה יותר היא מדין שליחותייהו. מעיקר הדין מופיע בגמרא שתיקנו במקום שיש פסידא ושכיח (ב"ק פד ע"ב), ובכל זאת תוס' גיטין פח ע"ב מסיק שגם בגיור ניתן לוותר על סמוכים (כי אין ברירה). זה לא נכלל בתקנה המקורית, ובכל זאת תוס' מכניס אותה.
יתר על כן, מדברי תוס' משמע שהתקנה המקורית היתה מא"י לבבל, 'שליחותייהו של בני א"י' או 'של סמוכים'. זו התקנה הראשונה, ועניינה שכשיש סמוכים בא"י הם ממנים את חכמי בבל לדון בשמם. אבל כעת תוס' מרחיב זאת לזמה"ז, וזו תקנת 'שליחותייהו דקמאי', שקיימת גם בזמן שכבר אין סמוכים בא"י. מניין למדו תוס' על ה'תקנה' הזאת? הרי די ברור שלא היתה באמת תקנה כזאת (יצתר על כן, היכן מצאנו שליח שפועל כשהמשלח מת. ודברי קצוה"ח בשיטת הרי"ף בזה - שיש שליחות למת - הם מדרש פליאה, והדברים עתיקים). על כורחנו זוהי תקנה מכללא: מכיון שברור שכך נכון וכך ראוי להיות, יש פיקציה משפטית כאילו זה תוקן היסטורית.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2012 13:25 |
|
| |
דוגמה קלאסית לסיבוך המיותר, הנובע מהיצמדות נוקשה לכללים. היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2012 16:09 |
|
| |
מצאתי. זה לא בדיוק מה שזכרתי, אבל יש שם את העיקרון. חזו"א יו"ד סי' קנ סקי"א (לא מצליח להעתיק). הוא כותב שם שגם דברים שלא היו בכלל הגזירה הקדמונית ולא נאסרו שם, אם נראה לחכם כיום שכך ראוי - הם נאסרים כאילו היו בכלל הגזירה. כאילו חכמים הקדמונים השאירו לחכמים המאוחרים לפרש את הגזירה. אבל ברור שהם לא באמת חשבו כך, ולכן מדובר בפיקציה של גזירה מכללא. הדבר אסור על אף שלא נאסר במניין.
עוד ראיתי בשו"ת יביע אומר ח"ז או"ח סי' לז סק"א וסק"ג שכתב שאין לגזור גזירות חדשות מדעתנו. אבל הביא שם שהרב אלישיב סובר שכן (וכמה מקורות לזה). ראה גם יחווה דעת ח"ב סי' נב.
וכן יש להוכיח מסופ"ג דב"ב, שהיה ראוי לאסור פו"ר בגלל מלכות הרשעה, אבל בסופו של דבר לא אסרו. ובכל זאת "הנח להם לישראל, מוטב יהיו שוגגים". ולכאורה זה לא שייך, שהרי כל עוד לא גזרו אין איסור, אז מהי השגגה? על כורחנו שגם בלי שגזרו, כיון שראוי לגזור הדבר הוא אסור. אלא שלא מוחים ביד העוברים על זה, מדין 'מוטב יהיו שוגגים'.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2012 16:14 |
|
| |
בעל
גלוי וידוע שלהתנגדות החזו"א לתענית השואה יש טעם אחר, לא הלכתי.
אצל החזו"א ותלמידיו יש פרדוקס מסוים שמצד אחד הוא שם מעט מאד על סמכות פורמלית, ומבקש להראותת כאילו הכל כלול אובייקטיבי בתוך המקורות ההלכתיים, שהצורה בו הוא מבין אותם אובייקטיבי, וממילא אין רשאים לחלוק עליו, אבל לא מטעם סמכות אלא מטעם האמת. יוצא שהוא לוקח לעצמוסמכות יותר מכל מי שחלם על סמכות פורמלית, ובו בזמן טוען שאין כאן ענין של סמכות כלל אלא ויכוח מה עולה אובייקטיבית מתוך הטקסט. [כתבתי על כך כבר באשכול על ספרו של בראון לגבי מטא הלכה אצל החזו"א- הוא משתמש בה הכי הרבה, ובו בזמן טוען שאין דבר כזה.]
איך אמר רג"נ,? "על טעם וריח יש להתווכח".
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2012 16:32 |
|
| |
יהי
הפרדוקס אכן חריף.
מייכ
אני מניח שאם כן ראוי שבחתונות נמעט בשמחה ככל האפשר. הרי כל חתונה היא רק בדיעבד.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2012 16:37 |
|
| |
אכן, ולא רק מטעם זה (ראי שו"ע על מיעוט שמחה בזמה"ז). אבל הנח להם לישראל.  חוצמזה, היום כבר חלפה אותה גזירה של מלכות הרשעה (אני חושב שהציויינים הרשעים לא נכנסים לגדר זה). לכן חזרה מצוות פו"ר למקומה.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2012 16:40 |
|
| |
כבוד הרב
גם אחרי גזירת הגיוס?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2012 18:27 |
|
| |
אכן צל"ע בזה. 
|
|
|
|
|
