אפריםבן, באשכול הקישורים לכתבות לינקק לכתבתו של משה רט (גילוי נאות: תלמידי לשעבר), וכתב את ההתייחסות העניינית הבאה:
כנראה שמשה רט ,מחבר ה"מאמר" שהביא חכם לעצמו .צפה ביותר מידי תכניות של כמרים נוצרים הקוראים לחזרה בתשובה אחרת אין להבין את האובססיה שלו עם השטן.
גם בקישור הבא הוא עוסק בשטן ובשדים. שימו לב לתגובות שחוסכות לי את העבודה..
http://www.kipa.co.il/family/48883.html .
עוד דוקטורנט מבר אילן שמן הסתם בעוד מספר שנים/חדשים ישא את התואר: דוקטור לפילוסופיה.
מכיון שאני מכיר היטב את משה רט, ומדובר באיש חכם מאד, משכיל וחושב, פתוח ועצמאי בדעותיו, שבהחלט יהיה ראוי לדוקטורט שהוא יקבל, הלכתי לקרוא את מאמרו (פרסומות תמיד עבדו עליי. וכשמלגלגים על מישהו בלי להביא טיעונים זה סימן ששווה לקרוא את דבריו).
רט כותב שם שנטישת הדת היא בגידה במורשת הדורות שמסרו את נפשם על התורה וכדומה. הוא טוען שאמנם לפעמים אפשר להבין אותה ואת מניעיה (הדתל"ש חושב שכל זה לא נכון, או לא מתאים לו), אבל בכל זאת אי אפשר לסלוח לה, כי על בגידה לא סולחים גם אם היא מוצדקת.
הוא מביא דוגמה לחייל שעורק ו/או פועל לטובת חמאס כי הוא השתכנע שהם צודקים. גם אם אנחנו מאמינים בכנותו, האם נבין אותו ונסלח לו?
זהו תורף הטענה.
והנה, גם אנוכי הקטן מהפרימיטיבים של בר אילן. אצלנו, מה לעשות, מנסים ללמד שיש להתייחס עניינית לטיעונים, גם אם הם נראים לנו שגויים. באוניברסיטה שנותנת דוקטורט לאפריםבן-ים כנראה מעדיפים להסתפק בלגלוג מתנשא וריק מתוכן, שנישא על גבי שיח אופנתי ופופוליסטי. זה תחליף הרבה יותר נוח. שם כנראה גם נוהגים להוסיף ללגלוג את האמירה שהטיעונים הם אך למותר, ולהפנות לטוקבקים שמייתרים את הדיון. ובסוף תמיד כדאי להזכיר את בר אילן. זו ערובה בטוחה לקבלת דוקטורט ולקידום אקדמי.
לכן, יסולח לי שבניגוד להתייחסות נאותה נוסח זו של אפרים, בעוונותיי החלטתי לבחור בדרך אחרת, פסולה מעיקרה. על אף שאיני מסכים לדבריו של רט, ועל אף שרבותינו בעלי הטוקבקים כבר מיצו הכל, בכל זאת חשבתי שמן הראוי לדון בדבריו. טוב, ככה זה אצל הפרימיטיבים בבר אילן.
טענתי נגד דבריו של רט היא שבאמת המניעים הם החשובים ולא המעשה. יש להבחין בין הסכנה והרוע שבמעשה לבין האשמה והרוע שבעושה. כשאני שופט את המעשה אני שופט את התוצאות ואת המשמעויות של המעשה הזה לדעתי, ואז אני באמת לא אוהב ומגנה את מה שנראה לי כבגידה, ואף פועל לסכל אותה. אבל כשאני בא לשפוט את העושה, עליי להתייחס למניעים ולהשקפות ולשיקולים שלו, ולא לאלו שלי. דומני שאת ההבחנה הזאת משה רט לא מוכן לעשות, ובזה אני חולק עליו. [אני לא בטוח. ייתכן שהוא מתכוין לדבר רק על המעשה ולא על העושה, ואז בכלל אין לי ויכוח איתו]
לדעתי אם דתל"ש פועל כך בגלל שזה מה שהוא חושב, אז בהחלט זה נסלח ואף קביל, על אף הביקורת שיש לי על העמדה השגויה והמזיקה (לדעתי) שהוא אוחז בה.
אבל עלינו לשים לב לנקודה אחת שלגביה ודאי צודק רט: ה'מחיר' של עמדה כזו הוא אימוץ המסקנה שהחייל שפועל למען חמאס, או וענונו ודומיו, ראויים בדיוק לאותו יחס (בהנחה שהם כנים). הוא הדין לגבי משתתפי המשט לעזה, אנרכיסטים של הגדר, נשות ווטש, ומהצד השני ברוך מרזל, יגאל עמיר, ברוך גולדשטיין ועמי פופר ועוד ועוד. ואם ניקח זאת צעד אחד הלאה (חוק גודווין), גם מי שהיה פועל למען הנאצים או למען החבר אוסיפ ויסריונוביץ סטאלין כי הוא משוכנע (בכנות) בצדקתם ובסכנה היהודית / הריאקציונרית, זה היה קביל ונסלח ברמה האישית. שוב, את התוצאות והמעשים הייתי שופט לחוד, וכמובן הייתי מנסה למנוע את כל זה, אבל אני מדבר על שיפוט של האדם עצמו (האם הוא רשע/אשם או לא).
אבהיר כאן שיש מקום להבחין בין רשע לבין אשמה (אף שבהמשך לא אעשה זאת לצורך הפשטות). אדם שבוחר ברצח הוא אולי רשע. אבל אם הוא באמת חושב שכך ראוי לעשות אז הוא לא אשם (במובן המוסרי של האשמה, שדורש מודעות לערכים ולמחוייבות אליהם, ופעולה נגדם). לכן למעשה יש אולי שלושה מישורי שיפוט ולא שניים. כאמור, לצורך הפשטות אתעלם בדבריי מההבחנה הזו.
כעת השלב האחרון של הדיון. אני באמת חושב כך, ולכן אני באמת מוכן גם להסיק את כל המסקנות המתבקשות לגבי כל הדוגמאות הנ"ל, מכל הכיוונים. זוהי באמת עמדתי.
אבל מי שמתנגד למסקנה לגבי החמאס או הנאצים, או ברוך גולדשטיין או יגאל עמיר וכדומה, צריך להסביר מדוע הוא חולק על הטענה לגבי הדתלש"ים? אם אכן הוא אינו מוכן להפריד בין המעשה לעושה, אז למה לגבי הדתלש"ים כן?
כדי למנוע טעויות או התלהמות מגמתית לא רלוונטית (אבל מאד צפויה). איני משווה דתל"ש למחבל או לנאצי. אני מדבר במישור העקרוני. יש לזכור שמדובר בטענה של אדם דתי שנטענת בתוך החברה הדתית כמובן, חברה שרואה במעשה הזה סוג של בגידה מזיקה ובעייתית. מדוע מה שהוא אומר שונה מהטענות לגבי גולדשטיין או לגבי וענונו? אם לא מבחינים בין האשמה של האדם לבין תוצאות המעשה, איני רואה הבדל. ואם מוכנים להבחין, כפי שאני עצמי חושב, כי אז יש להסיק גם את שאר המסקנות המתבקשות.
משום מה יש לי תחושה (שנסמכת גם על התייחסויות רבות שפגשתי בעבר, גם בפורום הזה), שרבים מבין אלו שלא מסכימים עם משה רט, בכל זאת ישפטו לפחות חלק מהדוגמאות שהבאתי לפי הקריטריון שלו. כלומר הם לא יהיו מוכנים להבחין בין המעשה לעושה.
האם כשהייתי כותב שלהיות ניאו נאצי זו בגידה בלתי נסלחת במוסר, גם אם הניאו נאצי הזה אכן משוכנע בצדקת דרכו, האם הייתי זוכה לאותו לגלוג לא ענייני וריק מנימוקים? האם כשהייתי אומר זאת לגבי יגאל עמיר / האנרכיסטים של הגדר זה היה קורה? אני די משוכנע שלא.
באמת למה? מדוע חוסר היושר הזה? אני רואה לכך שתי סיבות עיקריות:
א. כי מדובר בחברה שבה זה אופנתי מאד לגנות את יגאל עמיר / נשות ווטש, ואופנתי לא פחות לצדד בדתלש"ים.
ב. אולי גם בלי קשר לאופנה, זה כנראה תלוי בעמדה עצמה. מי שמאמין שעזיבת המחוייבות הדתית היא אסון לעם ישראל, ייטה להסכים עם משה רט לגבי הדתלש"ים. מי שמתנגד לזה, יתנגד גם לדבריו. על אף שמדובר בשתי שאלות בלתי תלויות (העושה והמעשה), כפי שהסברתי לעיל. זוהי דוגמה מובהקת לקורלציות לא אמיתיות (שאנשים מסמנים את המטרה ואז יורים את החץ).
אביא כאן דוגמה שהבאתי פעם לדבר. בתקופת ממשלת רבין השנייה התעורר (שוב) הפולמוס האם לעשות הסכם שלום עם סוריה ולמסור להם את הגולן או לא. עלו שם שני סוגי טיעון: 1. טענה שקשורה למוסר: רבין הבטיח לפני הבחירות שלא יחזיר את הגולן. ראש ממשלה שנבחר על מצע מסוים לא רשאי לשנות את מדיניותו (דברים שרואים משם לא רואים מכאן). עליו לחזור לציבור ולקבל מנדט מחודש. 2. טענה בטחונית-אידיאולוגית: לא נכון (בטחונית ו/או אידיאולוגית) להחזיר את הגולן.
אלו שתי טענות בלתי תלויות, ולמיטב שיפוטי הפרימיטיבי לשתיהן יש צדדים טובים לכאן ולכאן. אפשר להסכים ל-1 ולהתנגד ל-2 ולהיפך. אם כך, הייתי מצפה שייווצרו בציבור ארבע קבוצות: (1,2) (2-,1) (2-,1-) (1,2-). ובכל זאת, למרבה ה'פלא', הציבור נחלק רק לשתי קבוצות ולא לארבע. נחשו אילו שתי קבוצות לא היו שם? רמז: אלו שבהן ערכו המוחלט של הפרש הרכיבים של הווקטור עלה על 2. אני בטוח שגם מי שלא שמע על ווקטורים וערכים מוחלטים יוכל בקלות לתת את התשובה.
ואידך זיל גמור...