בית פורומים תהילים חלוקה שבועית

פרשת תרומה

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-14/2/2013 11:04 לינק ישיר 
פרשת תרומה

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (תרומה כה-ח)

השראת השכינה תהא במקדש וגם "בתוכם" - אצל כל אחד ואחד מישראל. (ספרים)

מעשה מיוחד שמור היה עם האדמו"ר רבי בונם, ואותו היה מספר לאותם חסידים שבאו אצלו בפעם הראשונה: עני מופלג היה ר' איזיק בן יעקיל מקראקא. שנים רבות ידע אך דוחק ומצוקה, פרוטה לא היתה לו בכיסו, ובביתו היו הרעב והמחסור דירים של קבע.
למרות כל הסבל - בטח ר' איזיק בה' בכל לבבו ותמיד האמין כי בבוא העת יחלצנו הקב"ה מסבלו.
באחד הלילות חלם ר' איזיק חלום מיוחד במינו: בחלומו ציוו עליו לנסוע מקראקא אל פרג. "שם, בפרג, מתחת לגשר המוביל לארמון המלך, טמון אוצר. חפור שם, ר' איזיק, ותתעשר!" בתחילה לא יחס ר' איזיק חשיבות רבה לחלום. הן נאמר, כי חלומות שוא ידברון... אך כשבלילה הבא שוב חלם אותו החלום, מקץ לילותיו - חלם אותו חלום בפעם השישית, הבין ר' איזיק כי יש דברים בגו...
קם אפוא בבוקר והחליט לנסוע לפרג. ארוכה היתה הדרך מקראקא לפרג, וכשסוף סוף הגיע - נחפז למחוז חפצו: הגשר המוליך אל הארמון. אך שם נכונה לו אכזבה. על הגשר היו מופקדים שומרים יומם וליל. הללו צעדו שם, דרוכים וקשובים לכל המתרחש סביב. תחת משמר שכזה לא העז ר' איזיק לחפור ולחפש אוצרות... למרות זאת, לא חזר לקראקא עירו, בכל בוקר היה יוצא ממקום אכסניתו והולך אל הגשר, שם היה ניצב ומביט עד הערב.
דמותו של היהודי, אשר בא אל הגשר מדי יום, עוררה את סקרנותם של השומרים. "אמור לי", פנה אליו באחד הימים ראש המשמר, "מדוע בא אתה לכאן בכל יום? האם מחפש אתה פה משהו, או שמא ממתין אתה למישהו? הבין ר' איזיק כי לא יוכל לפטור את ראש המשמר בדברים חמקמקים, ועל כן החליט לספר לו על החלום שחלם, אותו חלום שבעקבותיו בא לפרג מביתו שבקראקא, העיר אשר בפולין. האזין ראש המשמר לסיפורו של ר' איזיק ופרץ בצחוק אדיר. "חה... חה... דרך כל כך ארוכה עשית בגלל חלום! חה... חה... כנראה, זה מה שמסוגל לעשות מי שמאמין בדברי חלומות! אילו האמנתי גם אני בחלומות," המשיך ראש המשמר, "כי אז היה עלי לצאת לדרך לקראקא עירך, כי הנה, חלום חלמתי ובו נאמר לי, כי בקראקא שבפולין גר לו יהודי ושמו איזיק בן יעקיל. בביתו של איזיק זה", התמוגג השומר, "מתחת לתנור, טמון לו אוצר... האם חושב אתה, שאסע לי לקארקא להרוס את תנורו של היהודי ולחפש אוצר? חה... חה..." נהנה מעצמו עזב ראש המשמר את היהודי הנצב מול הגשר, וחזר אל חבריו השומרים. ואלו ר' איזיק - עלה על העגלה הראשונה הנוסעת לפולין, ושב לביתו אשר בקראקא. שם חפר מתחת לתנור, ומצא אוצר גדול, בחלק מהכסף שמצא בנה בעירו בית כנסת מפואר, שנשא את שמו ונקרא: "בית כנסת של רבי איזיק בן ר' יעקיל".
כששמעו החסידים את סיפורו של רבי בונים הבינו גם הבינו את כונתו של רבם הצדיק: לא רק בעת שהם מרחיקים נדוד ומסתופפים בחצר הרבי מסוגלים הם להגיע לאוצר הגדול - לעבודת הבורא בדבקות. גם בהיותם בעירם ובביתם מסוגלים הם למצוא את האצר, לעבוד את הבורא ולהגיע למדרגות גבוהות בתורה ובעבודה! (מעשיהם של צדיקים).
המסקנה
שיהודי יכול להיות מבחינת "זה אלי ואנווהו" יכול להשכין את הקב"ה בתוכו ולדבוק בו ע"י תורה ומצוות שנאמר "זה אלי" על פי השגתו והשגת הנשמה שבו "ואנווהו" (אני והוא) חלק בלתי נפרד. "אלוהי אבי ארממנהו" אלוהי אבותי מבית אבא ויחדיר גם את מידת היראה ואז יבנה לו כל יהודי ויהודי מקדש בתוכו וכשיבנה מובטח לו שיצליח שנאמר "ועשו מקדש ושכנתי בתוככם" וזה עדיף מלהתיאש מן העולם להסתובב בין רבנים ולחפש ברכות ועצות וישועות כי האוצר הברכה והישועה בבית, בינך ובין האשה, בינך לבין קונך. ובמיוחד ששפע הברכות נמצאות בשבת שנאמר לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה. השבת היא מקור השפע, שהקב"ה מברך את האדם ששומר שבת שנאמר "ויברך אלהים את יום השביעי". יהי רצון שהקב"ה יחזיר את כל עם ישראל בתשובה שלמה ואמיתית ויביא לנו את משיח צדקנו במהרה בימינו ממש אמן כי יהי רצון.




דווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-14/2/2013 11:04 לינק ישיר 

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי (תרומה כה-ב)

ראיתי מה שכתב בעל המחבר עונג לשבת זכרונו לברכה: ויקחו לי, משלי, ממה שאני נתתי, ולא מגנבה ומגזלה חס ושלום, אלא תרומה, "תרומה" אותיות מותר שיהיה מן המותר. אמרו חכמי המוסר כי זאת הפרשה מדברת בענין התורה והצדקה, בענין הצדקה הפסוק אומר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב, וכסף, ונחושת, זה שלושה דברים תלויים בלב האדם. זהב יש בן אדם הנותן מרצונו הטוב, גם משתדל שיתנו אחרים. וכסף מבחינת אדם שנותן כי כך צווה. נחושת זה הדרגה הירודה ביותר עד שאינו נידחק לפינה לפינה אינו תורם וגם לשם שמים.

"כמתנת ידו" – בגימטריא 930. תענית בגימטריא 930. לומר לך שאדם שאין בכוחו לשבת בתענית, יתן צדקה ויועיל לו בעזהי"ת.

חשובה מצוות צדקה, שכל הנותן צדקה כאילו מלוה להקב"ה עוזר לו לזון את עולמו כדכתיב: "מלוה ה’ חונן דל". והקב"ה משלם לו כפלי כפליים. וגם אם אין באפשרותנו לתת צדקה אז אפשר לתת חיוך ושיחה חיובית אם לחיצת יד כמתנת ידו גם זה ניקרא צדקה.

"מלבד עולת הבוקר".

מלבד ר"ת: מלוה לעני בשעת דחקו. לומר לך: אדם העושה זאת כאילו הקריב עולת הבוקר.

ביום שנברא אדם הראשון, אמר הקב"ה למלאכים: בואו ונגמול חסד עם האדם. שעל מידה זו העולם עומד. ואמר הקב"ה: חביבה גמילות חסדים יותר מעולות וזבחים. שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח". וגמילות חסדים אפשר לעשות בין לעשיר בין לעני, בין לגדול ובין לקטן ובין לחיים למתים.

פעם אחת בשנת בצורת כשלא ירדו גשמים גזרו הרבנים על תענית ציבור. אמר הרב- בני התמלאו רחמים אלו על אלו (דהיינו לדאוג למחסור העניים) וגם הקב"ה מתמלא עליכם רחמים.

אצל ר’ נתן מצ’רנוביל היה ידוע שאדם עני יכול לשהות עמו שעה ארוכה ולשיח את כל אשר בליבו בעוד שעם העשירים היה מקצר ביותר. שאלוהו פעם לפשר הדבר, ענה להם שהרי כך דרכו של הקב"ה שנאמר "כי יעמוד לימין אביון" ונאמר "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".

הממון נקרא "דמים" ללמד מידותיו של הקב"ה, שאם חטא האדם ונגזרה גזירה על נפשו התלויה בדם שבגופו, הרי הוא יכול לפדות עצמו בממון שנקראו גם כן דמים, דם תחת דם דם הממון כנגד דם הגוף, ומתכפר לו שנאמר צדקה תציל ממות.

במהפיכת סדום אנו רואים את גודל חרון אף ה’ כלפי עיר או קהילה שמונעת עצמה מעשיית צדקה וחסד עם הענים. וידוע המעשה בסדום שנערה אחת נתנה פת לחם לעני ודנו אותה למיתה משונה, שמרחו את גופה בדבש ונתנו אותה לפני דבורים שעקצו אותה עד שמתה. מזה לומדים שצריך תמיד שהעינים והלב יהיו פתוחים לצרכי העניים.

לא די בכך שהאדם עצמו נותן צדקה, אלא עליו לעורר גם את הזולת ולומר לו: "פתח תפתח את ידך". וזה גם משמעו של דרשת חז"ל: "כבד את ה’ מהונך אל תקרי מהונך אלא מגרונך". שחייב אדם לתת צדקה לא רק מהונו אלא גם מגרונו כלומר בדיבור, בדברי התעוררות שמביאים גם את האחרים לידי נתינה.

צדק צדק תרדוף: "צדק צדק" גימטריה שווה: "למשיח" שבזכות הצדקה נזכה לביאת המשיח. שנאמר: "בצדקה תכונני". פירוש אחר: המילה "צדק" נכפלה פעמים לרמוז למי שנותן צדקה במהירות חשובה היא כשתי צדקות.

זהב וכסף ונחשת (תרומה כה-ג)

בעל החתם סופר ז"ל מוצא כאן רמז מפליא, שאותיותיהן של שלוש מילים אלה מרמזות על כל ימות השנה שישנה בהם קריאת התורה:

ז – היום השביעי, שבת, ה- יום חמישי – בשבוע. ב’ – יום שני בשבוע. כ- כיפורים, ס – סוכות, פ – פסח, פורים נ – נרות (חנוכה) ח – חודש (ובכלל זה גם ראש השנה, שגם הוא ראש חודש) ש- שבועות שמיני עצרת, שמחת תורה, ת – תענית. ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא (מעיינה של תורה).




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-14/2/2013 11:05 לינק ישיר 

ועשו ארון ועצי שטים (תרומה כה-י)

בכל כלי המשכן נאמר ועשית, ואילו בארון שבו היו מונחים לוחות ושברי לוחות נאמר ועשו לשון רבים, והרמז בזה שהרי הארון רומז לתורה, ז"א שבענין לימוד התורה אין האדם יכול לפטור את עצמו ולהטיל זאת על אחרים, אלא הוא בעצמו חייב בעסק התורה, וזהו ועשו ארון, שכולם חייבים בלימוד ובעסק התורה, ועל דרך שאמרו במשנה באבות שלושה כתרים הם כתר כהונה כתר מלכות וכתר תורה, שכתר מלוכה וכהונה רמוזים בענין של מזבח ושולחן, שרק איש מזרע אהרון או מזרע המלוכה יוכל לזכות בזה, אבל כתר תורה מונח בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול, וזהו ועשו ארון עצי שטים שכולם יבואו ויעסקו בתורה. ועוד נראה לרמוז בלשון רבים שנאמר ועשו, שהרי לא כל אחד זוכה לשבת ולעסוק בתורה יומם ולילה, אלא יש שתומכים בלומדי התורה ומחזיקים בה בבחינת עץ חיים היא למחזיקים בה, וזהו בבחינת ועשו לשון רבים (וידבר יוסף).

ונתת על השולחן לחם פנים (תרומה כה-ל)

במיקדש אסור שיהיה חמץ לכן הלחם היה מקמח מצה ונישא חם מי שישי עד שישי בתבנית כיכרות לחם כך מי שמחשיב את עצמו תמים עניו ושפל לעומתו יתברך כמו חמץ שלא תופח שמסמל ענוה הקב"ה דואג לו שהארת השבת תשמור עליו קדוש מי שישי ועד שישי.

מעשה באחד מהאנוסים בתקופת האינקויזיציה הצליח להמלט מפורטוגל והגיע לצפת שבגליל. מיד בבואו לצפת הזדמן האיש לדרשתו של הרב, והדרשה – עסקה בלחם הפנים, שהיה במקדש מידי שבת בשבתו.

תוך כדי דבור פלט הרב הדורש אנחה כבדה ובקול ספוג צער אמר: "ועכשיו, אין לנו דבר מוכן, כדי שיחול השפע גם על הבלתי מוכן".

שב האנוס לביתו ובתום לב צוה על אשתו, כי מידי שבוע בשבוע, ביום השישי, תכין שתי ככרות לחם, עשויות קמח המנופה י"ג פעם, את הבצק עליה ללוש בטהרה – כך אמר – ולאפות היטב בתנור ביתם. זאת, משום שרצונו להקריב את הלחם לפני ה’, כפי שהיה במקדש.

בציתנות מלאה האשה את הבקשה. מדי יום שישי היתה אופה – על פי הוראותיו המדויקות של בעלה – שתי ככרות לחם, הבעל נוטל היה את הככרות אל בית הכנסת, שם התחנן והתפלל לפני ה’, שיקבל את לחמו ברצון. ובתום תפילתו – היה יוצא מבית הכנסת ומותיר אחריו את שתי הככרות.

לשמש בית הכנסת נכונה מתנה מידי שבוע בשבוע: בכל יום שישי היה מוצא בבית הכנסת שתי ככרות לחם טריות וניחוחיות. מי הביא את הככרות – זאת לא ידע. אף לא טרח לברר. שמח וטוב לב היה נוטל את שתי הככרות לביתו ומענג בהן את שבתו.

לעת ערב היה אותו אנוס שב לבית הכנסת, וכמובן – את שתי ככרותיו לא מצא. שמחה גדולה מלאה את לבו. וכך היה מספר לאשתו: "השבח לה’, שלא בזה את בקשתי וקבל את לחמי ואף אכלו בעודנו חם וטרי. ואם כך, עליך להמשיך ולהקפיד על הכנתו עשרת מונים. הן חובה עלינו לגרום לאלוקינו נחת רוח!"

כך נהגו האנוס ואשתו לטרוח באפית הלחם ולהביאו לבית הכנסת מידי שבוע בשבוע.

והנה, באחד מערבי השבתות, בא הרב אל בית הכנסת וניצב על הבמה כדי להתכונן לדרשה שאמור הוא לשאת ביום המחרת, יום שבת קודש.

עודנו עמד שם – ואל בית הכנסת נכנס האנוס ובידיו שתי ככרות לחם, כמנהגו. הניח את הלחם והחל שוטח את דברי תחנוניו, בלי להרגיש ברב, הניצב על הבמה.

והרב – הוא עקב אחר מעשי האנוס. ברגע הראשון נדהם למראה עיניו, אך מיד התעשת והחל גוער בקולי קולות: "שוטה שכמוך! כלום ה’ אוכל ושותה? בודאי השמש הוא שלוקח את לחמך, ואתה – בתמימותך – מאמין שה’ מקבלו! הן זהו חטא כבד מנשוא ליחס גשמיות לה’ יתברך!!"

לא הספיק הרב לסיים את דברי גערתו, ואל בית הכנסת נכנס השמש. כהרגלו מידי שבוע, בא בשעה הקבועה ליטול את שתי ככרות הלחם הטריות...ניגש אפוא ליטול את הככרות, וגערותיו של הרב השיגו גם אותו: "אתה, השמש, תן תודה לאיש זה, שהביא לך מידי יום שישי שתי ככרות לחם טריות!"

"תודה! תודה!" מלמל השמש, ללא בושה או מבוכה.

מבט אחד לעבר האנוס גילה לרב ולשמש כי פניו חפו ועיניו החלו זולגות דמעות. "ימחל נא לי הרב על טעותי", התחנן האיש. "לא הבנתי את הדרשה בדבר לחם הפנים... מצוה התכונתי לעשות – והנה, עברה חמורה עברתי"...

עודנה בוכה בדמעות שליש, ואל בית הכנסת נכנס אדם נוסף, היה זה שליח של האר"י הקדוש. פנה השליח אל הרב וכך אמר לו: "שוב לביתך ואמור לבני משפחתך כי ביום המחר, באותה שעה שבה התכוננת לדרוש את דרשתך בבית הכנסת – מות תמות! כבר הוכרז על כך למעלה בשמים!"

נבהל הרב למשמע הבשורה הרעה. חיש מהר נשאוהו רגליו אל האר"י הקדוש. "מה חטאתי שכך באה לי?" שאל בקול נכנע.

השיבו האר"י: "כיון שביטלת נחת רוח שהיתה לקדוש ברוך הוא – נגזר עליך כזאת. דע לך, כי מיום שחרב בית המקדש לא נגרמה למלכו של עולם נחת רוח כפי שגרמו לו מעשיו התמימים של האנוס הזה, בהביאו את שתי הלחם ובסברו שה’ קבלם. על שום שאתה גרמת לו להפסיק להביאם – נגזרה עליך מיתה, ואין כל פתח של תקוה להצלה!"

עצוב ומתייסר שב הרב לביתו והודיע לבני משפחתו את דברי האר"י הקדוש.

ואכן, ביום המחרת – הוא יום שבת קודש – בשעה שאמור היה לדרוש בבית הכנסת, השיב הרב את נשמתו ליוצרה. (מעשיהם של צדיקים).

מכאן ניתן ללמוד שתמימות זה שלימות ומסמלת את שיא האמונה בה’ יתברך. לכן זכה יעקב אבינו שפרצופו יהיה בכיסא הכבוד שנאמר "איש תם יושב אוהלים" ובכל מקום שיש שם תמימות שם שוכנת השכינה.




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-14/2/2013 11:06 לינק ישיר 

ועשית קרנתיו על ארבע פנתיו ממנו תהיין קרנתיו וצפית אותו נחושת (תרומה כז-יב)

ולמה נקרא המקום שעליו מקריבים קורבנות בשם מזבח, מלשון זבח. שעליו זובחים הקורבנות. ועוד שראשי תיבות של מזבח הם מחילה זכות ברכה חיים. שכל אותם הטובות זכו מן המזבח. שבקורבנות שהיו מקריבים עליו היו מתכפרים עונותיהם, ובזכות הקורבנות נתברכו ישראל והאריכו ימים. שמן הטעם הזה ציוה הקב"ה שלא יגע שום דבר של ברזל במזבח כשבונים אותו, כדרך שנוהגים לתקן האבנים בכלי ברזל, כיון שהמזבח עשוי להאריך ימים והברזל נברא לקצר ימים, שבו הורגים אנשים. אם כן הם סותרים זה את זה, ולכן אל יגעו זה בזה. ולכן נצטוו לעשותו נחושת ולא של מתכת אחרת, לרמוז שבא לכפר על עזותנו, כפי שנאמר וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה (ישעי’ מח).

ושלוש סוגי ניסים נעשו במזבח.

הנס הראשון היתה אש יוקדת על המזבח יומם ולילה, ולא נשרף הציפוי הזה ולא עצי המזבח.

הנס השני שהמזבח היה בעזרה במקום פתוח, ולא היה שום כיסוי מלמעלה ובכל זאת לא כיבו הגשמים את אש המערכה.

והנס השלישי. שהעשן של המערכה היה מתמר ועולה ישר כעמוד, ולא היו הרוחות שולטים בו לפזרו לצדדים. וזהו שנאמר במשנה בפרקי אבות ולא כבו הגשמים אש של עצי המערכה ולא נצחה הרוח את עמוד העשן.

והטעם שהיה המזבח רחב חמש אמות כאורכו שאף הוא היה חמש אמות, להזכיר זכות עשרת הדברות שקיבלו, שהיו חרותים ה’ דיברות על לוח זה וה’ על לוח אחר. וכן שלוש אמות גובה של מקום המערכה, באו להזכיר זכותם של ג’ הפרנסים שהיו לישראל, משה אהרון ומרים.




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-14/2/2013 11:12 לינק ישיר 

אשר ידבנו ליבו

בסיסו של האדם הוא טוב אולם חטאים גרמו לאבד את המוסר הטבעי לו, לשם כך צריך את המשכן


כתוב (קהלת ז כט): "אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" מלמד אותנו שהאדם בטבעו הוא טוב אלא שה'חשבונות הרבים' גרמו לאדם לעוות את דרכו, על כן במצבו הנוכחי אי אפשר להשאיר את ההתנהלות המוסרית של האדם להחלטה שרירותית של כל אחד ואחד. לפיכך הנחיל לנו בורא עולם תורה ומצוות, שהן ההנחיות המינימליות, שהיהודי הרוצה לממש את טבעו המוסרי, צריך לקיימן בחיי היום יום שלו. על הקשר בין המוסר הטבעי של האדם לקיום התורה והמצוות כותב הראי"ה קוק בספרו 'אורות התשובה' (פ"ו ג): "יראת חטא הטבעית היא הטבע האנושי הבריא ביחס למוסר הכללי, (עיין "עין איה" שבת פרק רביעי אות א' שכתב: "וכלל תורת בני נח הנם יסודי המוסר הטבעי") והיא הטבע הישראלי המיוחד ביחס לכל חטא ועוון מצד התורה והמצווה מורשה קהלת יעקב" וממשיך שם הראי"ה וכותב: "ואין טבע זה חוזר לישראל כי אם על ידי תלמוד תורה בהמון, תלמוד תורה לגדל תלמידי חכמים ותלמוד תורה של קביעות עתים לתורה להמון הרחב, ואי אפשר שיחזור ישראל לאיתנו לחיות חיים טבעיים כי אם כשישוב לו גם טבעו הרוחני בכל מלואיו".
יחד עם החובה לשמור על מערכת חוקים מחייבת אין החברה האנושית יכולה להתקיים על מדת הדין בלבד, כשהאמירה: "מה חובתי ואעשה" היא המנחה את אנשיה, ועל כך אמרו בגמרא (ב"מ ל ב): "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין". לכן החברה האנושית אינה יכולה להסתפק בשורת הדין בלבד, אלא עליהם לעודד את ההתנדבות ולעשות לפנים משורת הדין. יתירה מזו אנו לומדים מהמעשה המובא בגמרא (ב"מ פג א): על רבה בר בר חנן שפועליו שברו לו חבית יין ובתמורה לקח מהם את גלימתם, וכשביקשו ממנו את בגדיהם טען שעל פי דין הפועלים הם שומרי שכר החייבים בשבירת החבית ומגיע לו פיצוי על כך. אבל רב חייב אותו להחזיר להם את הבגדים, ולשאלתו: האם כך הוא הדין? אומר לו רב: כן! וכאשר אחרי כן בקשו ממנו הפועלים גם את שכר העבודה למרות שלא ביצעו אותה, והוא סירב, שוב אומר לו רב: שישלם להם! וגם כאן על שאלתו של רבה בר בר חנן: דינא הכי? גם על זה משיב לו רב: כן! מתשובותיו אלו של רב אנו לומדים שמעשים שלגביהם האדם הרגיל אינו חייב מן הדין והם לגבי האדם הרגיל מצד הדין בבחינת 'לפנים משורת הדין', הם הופכים לגבי איש המעלה לשורת הדין שהם חייב בהם.מצד הדין שהרי הוא שאל: דינא הכי?

בהקמת המשכן אנו מוצאים את חשיבות ההתנדבות ובלעדיה אי אפשר היה להקים את המשכן, ועל כן כתנאי מוקדם לתרומת המשכן הציבה התורה את נדבת הלב ככתוב: "מכל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". ובהתנדבות אין התורה מסתפקת בתרומה כספית להקמת המשכן, כמו במצות 'מחצית השקל' שנצטוו לתת 'עשרים גרה השקל' ובכסף ירכשו את מה שצריכים, ואילו כאן צריכים ישראל לתת את החומרים עצמם הנחוצים להקמת המשכן, כמו "זהב כסף ונחושת", או "תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים", וכן "עורות אלים מאודמים ועורות תחשים ועצי שטים", אעפ"י שהיו יכולים לקנות בכסף את החומרים הללו. את הצורך הזה מסביר המגיד מדובנא: כי בבניית המשכן רצה הקב"ה בעיקר את נדבת הלב, את הרצון הטוב של כלל ישראל, כמו שנאמר על מקדש שלמה: "אפריון עשה לו המלך שלמה . . . עמודיו עשה כסף רפידתו זהב . . . תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים", שהאהבה תהיה רצופה בתוך חומרי המשכן. ומפני הסיבה הזו המשכן שנעשה בהתנדבות לא שלטה בו יד אויב, כמו שמובא באליהו רבא (סוף פרק כה): "ומפני מה נטמן המשכן עד היום הזה מפני שעשעוהו הכשרים בנדבת לבם, וקשה לפני הקב"ה להפסיד כל מה שעשו הכשרים בנדבת לבם, ולעתיד יבא הקב"ה וישרה בתוכו כמידה הראשונה" וכן אמרו במדרש הגדול: "משכן שהתנדבו אותו בכל לב לא שלטה בו עין, אבל מקדש (הכוונה למקדש ראשון ושני) שהתנדבו אותו בלא לב, שלטה בו
יד אויב".



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-14/2/2013 11:14 לינק ישיר 

להשכין שכינתו בעולם

"ויקחו לי תרומה .... ועשו לי מקדש..." על שני הפסוקים מפרש רש"י "לשמי" , לשם מה החזרה על הדברים ?

א) וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: (ג) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: (ד) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: (ה) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: (ו) שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: (ז) אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן: (ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: (ט) כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ: ס

קדשי בדק הבית נותנין מהן לאומנין בשכרן. מנא הני מילי? אמר רבי אלעזר דאמר קרא: ועשו לי מקדש, לי - משלי.

על הפסוק "ויקחו לי תרומה", רש"י מפרש: לי - לשמי. וגם על פסוק ח', "ועשו לי מקדש" הוא אומר: ועשו לשמי בית קדוּשה. ויש לשאול למה צריך רש"י לחזור על הדברים שכבר נאמרו בתחילת פירושו. אם היה בכוונתו לפרש כאן את משמעות המילה מקדש, היה די באומרו: מקדש - בית קדוּשה. יתירה על כן, הרי המילה כבר מופיעה בתורה קודם לכך בפרשת בשלח בשירת הים, "מקדש, ד', כוננו ידיך" ושם לא הרגיש רש"י צורך להסביר את המילה. לכן עלינו לומר שלא די במילים "בית קדושה" להבנת הענין ושהמילים "ועשו לשמי" הן חלק הכרחי מפירוש הענין כולו.

המפרשים מסבירים כי התורה מפרטת כאן את "התרומה אשר תקחו מאתם" (פסוק ג' עד ז') הכוללת ט"ו פריטים כמנין השם הקדוש י-ה שבפסוק "כי בי-ה ד' צור עולמים" שבית המקדש הוא המעמיד על מכונם את העולמים שברא הקב"ה, שהעולם הבא נברא ביו"ד משמו ית' והעולם הזה נברא בה' משמו ית'. אין אנו עוסקים כאן בפירוש דברי חז"ל האלו ומי שרוצה להעמיק בנדון יכול לעיין בדברי המהר"ל בפירושו למשנה הראשונה של פרק ה' בפרקי אבות. די לנו כאן בקביעה של הקשר בין עולם הזה ועולם הבא מחד והמקדש מאידך.

אנחנו רגילים לייחס באופן כללי את הקדושה לעולם העליון בעוד כי העולם הזה הוא בבחינת חולין לגביו של הראשון. העולם שהקב"ה רוצה בו באמת, הוא העולם הבא. העולם הזה נברא כמכשיר כדי שהאשם ישיג בזכות עצמו בחלקו לעולם הבא ולא כמתנת חינם. השגת הזכות הזו נקראת בלשון חז"ל בשני ביטויים כלליים, האחד מדבר בייחוד השם ואחד מדבר בקידוש השם. החשוב לעניינו כאן היא המילה "שם". שמו של הקב"ה הוא המבטא את הקשר שלו עם העולם התחתון. והיות והעולם התחתון הוא בעיקרו חולין מצד אחד ושולט בו הריבוי מצד שני, כל זמן שהעולם עומד בפירודו, יש רע בעולם בבחינת "ייפרדו כל פועלי אוון", היינו שהפירוד הוא תוצאה של מעשיהם של פועלי אוון, ושמו ית' אינו אחד אלא מתפורר כביכול בהתאם לפיזור של המציאות. וכל זמן שהשם אינו אחד, הוא בבחינת "שמי המחולל בגויים".

מפרש רש"י: לי - לשמי. שלא נחשוב שמטרת בית המקדש הוא לד' עצמו, אלא הוא לצורך ייחוד וקידוש שמו, כפשוטו. לכן, כשבא הכתוב להסביר כי המשכן נקרא מקדש, היינו שהשכנת השכינה בעולם הזה התחתון, היא היא הבחינה של "מקדש", ככתוב אח"כ "ושכנתי בתוכם", הוא מדגיש "ועשו לשמי בית קדושה".

היינו יכולים לחשוב שכל התרומות שנתקדשו על ידי כך שנתרמו לגבוה, אינם יכולות לשמש אלא אך ורק לגבוה, ואם כן יש לשלם את המשכורות של הפועלים הבונים את הבית ובהמשך עוסקים בהחזקתו (בדק הבית) מכספי ציבור אחרים. אומרים חז"ל: "קדשי בדק הבית נותנין מהן לאומנין בשכרן", ז"א שמשלמים מהכספים שנתנו לבניית הבית עצמו את משכורות הפועלים. וזאת אומרת שהמלאכה עצמה הינה שווה בערכה לאותם קדשי בדק הבית. וכמו שהפועלים בונים ומתחזקים את הבית להיות בית קדושה לשמו ית', כך אנחנו מתבקשים לפעול כדי לקדש את העולם שנברא בבי"ת לעשותו בית ד', מהיותו בית עבדים. ושכר פעולה זו בצידה, ואין כאן עבודה מצד אחד ושכר שאין לו קשר מהותי עם עצם העבודה אלא שכאשר אנו נותנים לו משלו - כי אתה ושלך שלו - בנדבת הלב כי אז ע"י אותה הנתינה עצמה הופכת התרומה המיוחסת לו ית' בהתחלה "ויקחו לי תרומה", "תקחו את תרומתי", להפוך להיות משל הנותן "וזאת התרומה אשר תקחו - מאתם".





דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-14/2/2013 11:15 לינק ישיר 



טבלת תהילים

פרקים

 ספר ראשון

ספר שני

ספר שלישי

ספר רביעי

ספר חמישי

 

א-י

ענתאור

שרית560

י.קרויצפלד

תופיM

נירה

 

י-כ

ענתאור

שרית560

י.קרויצפלד

תופיM

נירה

 

כ-ל

ענתאור

שרית560

י.קרויצפלד

תופיM

 

 

ל-מ

ענתאור

שרית560

י.קרויצפלד

תופיM

 

 

מ-נ

ענתאור

שרית560

י.קרויצפלד

תופיM

 

 

נ-ס

ענתאור

שרית560

י.קרויצפלד

תופיM

 

 

ס-ע

ענתאור

שרית560

י.קרויצפלד

תופיM

 

 

ע-פ

ענתאור

שרית560

י.קרויצפלד

תופיM

 

 

פ-צ

ענתאור

שרית560

י.קרויצפלד

תופיM

 

 

צ-ק

ענתאור

שרית560

י.קרויצפלד

תופיM

 

 

ק-קי

ענתאור

שרית560

י.קרויצפלד

תופיM

 

 

קי-קיט

ענתאור

שרית560

י.קרויצפלד

תופיM

 

 

קיט

ענתאור

שרית560

י.קרויצפלד

תופיM

 

 

קכ-קל

ענתאור

שרית560

י.קרויצפלד

תופיM

נקודת חן

 

קל-קמ

ענתאור

שרית560

י.קרויצפלד

תופיM

נקודת חן

 

קמ-קנ

ענתאור

שרית560

י.קרויצפלד

תופיM

נקודת חן

 

 





תוקן על ידי שרית560 ב- 31/01/2014 02:06:02




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-14/2/2013 11:18 לינק ישיר 

פרקים פנויים כא-ק.
להשתתפות או באישי או במייל
 srit560@walla.com



תוקן על ידי שרית560 ב- 31/01/2014 02:07:24




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-18/2/2021 11:40 לינק ישיר 

לרפואת יונתן חיים בן מרים
ולע"נ מו"ר הצדיק הרב חיים צבי בן שרה זצ"ל שהיום פקידת שנתו

פרשת תרומה

"ויקחו לי תרומה"
בנוהג שבעולם, אדם מוכר חפץ בתוך ביתו, הוא עצב עליו. ואילו הקב"ה נתן תורה לישראל – ושמח. בנוהג שבעולם, אדם קונה לו חפץ והוא דואג עליו לשמרו, אבל התורה היא ששומרת את בעליה, שנאמר: "בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמר עליך" . בנוהג שבעולם, אדם קונה חפץ מן השוק – שמא יכול לקנות גם את בעליו עמו? אבל הקב"ה נתן תורה לישראל, ואמר להם: כביכול, לי ואותי אתם לוקחים. זהו: "ויקחו לי תרומה".

"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו"
בזמן שיש לבני ישראל רצון ונדיבות הלב לקיים מצוות לשם שמים, אומר ה' יתברך: "לי תרומה" אני בא ע"י כך לידי התרוממות. "כשישראל עושין רצונו של מקום מוסיפים כח בפמליא של מעלה"

"זהב וכסף ונחושת"
ישנם שלשה סוגי אנשים אשר נותנים צדקה:
זהב
כסף
נחושת
"זהב": זה הנותן בריא.
"כסף": כשרואה סכנה פותח.
"נחשת": נתינת חולה שאומר תנו.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"
ועשו לשמי בית קדושה אדם מישראל צריך להשתדל להכניס קדושה לתוך ביתו הפרטי, שיהיו חיי משפחתו בקדושה, וזה נקרא "מקדש"

"ועשו ארון.. אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבה ואמה וחצי קומתו"
כל מידות הארון הינן שבורות, אמתיים וחצי, אמה וחצי וכו.
ארון מרמז על תלמיד חכם, והפסוק בא לרמז כי כל תלמיד חכם חייב להיות שבור בעיני עצמו.
עליו לדעת, כי עדיין עומד הוא במחצית הדרך וטרם הגיע אל השלימות,

"וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ"
"כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו – אינו תלמיד חכם" .
אמרו חז"ל: לימדה תורה, שעל נושא התורה להיות "זהב טהור מבית" – שלם בין אדם למקום, ו"מחוץ" – שלם בין אדם לחברו. ורבי מנחם מנדל מקוצ'ק מוסיף: "מבית ומחוץ" – הציפוי מבחוץ יש לו ערך אם הוא נובע מהבית, מהפנימיות של התורה, ואינו זוהר חיצוני בלבד.

"וְעָשִׂיתָ מְנרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה"
אומר רש"י הקדוש:
"לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקב"ה: 'השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה'. לכך לא נכתבה 'תַּעֲשֶׂה'."
ר' ישראל ממודזיץ' היה אומר: "אפשר ללמוד מזה עצה תמידית לכל אדם מישראל - שכל דבר שאתה מתקשה בו אין לך אלא להשליך יהבך על הקב"ה - "והוא יכלכלך" - הדבר ייעשה מאליו.

לא מן המידה
הצדיק רבי ארון מקראקוב (זה היה שמו בפי-כול: ארון, ולא אהרון) היה מתלמידיו של רבי שלמה מרדומסק. פעם, כשרבי שלמה אמר דברי-תורה, הצטופפו כל התלמידים ונדחקו להתקרבאל רבם ולשמוע את דבריו. רק ר' ארון עמד בצד ולא נדחק.
כשסיים רבי שלמה לומר את דברי תורתו, אמר: "חז"ל אמרו, 'מקום הארון אינו מן המידה'. כל כלי המשכן תפסו מקום, אך הארון לא תפס מקום, ובכל-זאת היו הלוחות מונחים דווקא בארון. כזה הוא ר' ארון - הוא לא נדחק ולא תפס מקום, אבל הוא קלט את תורתי יותר מהאחרים".

שבת שלום


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
   
בית > פורומים > רוחניות > תהילים חלוקה שבועית > פרשת תרומה
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר