בית פורומים עצור כאן חושבים

הנותן פרוטה לעני ולא כיוון לשם מצוה - מה דינו?

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-1/7/2014 13:46 לינק ישיר 
הנותן פרוטה לעני ולא כיוון לשם מצוה - מה דינו?

אם מצוות צריכות כוונה, האם כאשר אדם נתן פרוטה לעני מתוך חמלה אנושית ושכח לעשות זאת לשם מצוות צדקה, האם הוא שווה לאדם אחר שכן כיוון לשם מצווה?

ושמא הדין שמצוות צריכות כוונה - הוא רק במצוות שבין אדם למקום?

יש למישהו ראיה לכאן או לכאן?

_________________




דווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/7/2014 13:58 לינק ישיר 

אכן כך דעת רוב הפוסקים דיצא ידי חובתו בזה ,א כי העיקר הוא הנתינה והתוצאה שהוא טובת העני ,
ב הרי כיון לטובתו של העני
ג ההבדל בין בין אדם למקום לבין אדם לחבירו

תוקן על ידי חסדא ב- 01/07/2014 14:00:44




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/7/2014 14:21 לינק ישיר 


לא רק שיצא ידי חובה. אלא הוא צדיק גמור. יותר מזה שנותן לשם קיום מצוה.

ראש השנה דף ד.

והתניא: האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא - הרי זה צדיק גמור!

ההבדל בין אדם למקום- המקום לא יכול לסלוח לאדם שפגע והיזיק לאדם, אפילו עם יצום 40 תעניות ויאמר כל יום  את כל פרקי תהילים.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/7/2014 14:22 לינק ישיר 


א.       
כל המצוות שיש בהם עשיית מעשה, העושה אותו מעשה יצא ידי המצוה, אפילו שלא כיוון לצאת ידי חובת המצוה, כיון שמצוות אינן צריכות כוונה. לפיכך הנוטל ארבעת המינים, משהגביהם יצא ידי חובתו[1] ואפילו שלא התכוון לצאת ידי חובת המצווה. וכן אם כפאוהו גוים לאכול מצה, יצא ידי חובתו, למרות שלא התכוון לצאת ידי חובת המצווה[2]. אבל מצוות שאין בהם עשיית מעשה, כגון שמיעת שופר[3], צריך שיתכוון בשמיעת השופר לצאת ידי חובה המצווה[4].

ב.         קריאת שמע ותפילה וברכות, הרי הם מצוות שיש בהם עשייה באמירה בפה. ולמרות שיש בהם עשייה, ולכאורה אין צורך בכוונה, אבל מכיוון שכוונת הלב [תשומת לב למילים שמוציא מפיו] היא עיקר המטרה בהם, לפיכך יתן את דעתו למילים שמוציא מפיו, מתחילת אמירתם ועד סופם[5]. עבר ולא כיוון במשך כל זמן אמירתם, בקריאת שמע הכוונה בפסוק ראשון מעכבת, ובתפילת העמידה הכוונה בברכה הראשונה מעכבת, ואם כיוון בקטעים אלה ולא כיוון בשאר יצא ידי חובתו, כיוון שקיים את המצווה באמירה בפה[6].

ג.         עשה מעשה מצוה ונתכוון שלא לצאת ידי חובתו באותו מעשה, כגון שאכל מצה או תקע בשופר או שמע ברכת המזון ונתכוון שלא לצאת ידי חובת המצוה, הרי זה לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולקיים את המצוה[7].



[1] לולב ז,ט. ברכות יא,טו.

[2] מדובר שיודע שהיום פסח, וזו מצה (מ"מ), אחרת הרי הוא כמו חסר דעת, ואם אכל מצה כשהוא שוטה לא יצא ידי חובתו. (חמץ ומצה ו,ג)

[3] בשמיעת השופר, המצווה רק לשמוע קול שופר, ואינו עושה מעשה.

[4] שופר ב,ד. ע"פ הרב קאפח הלכות שופר פרק ב הערה ח. ואין להקשות על כל הנ"ל מהלכות מגילה ד,ה, שם כתב הרמב"ם: הקורא את המגילה בלא כוונה, לא יצא.  כיצד:  היה כותבה, או דורשה, או מגיההאם כיוון ליבו לצאת בקריאה זו, יצא; ואם לא כיוון ליבו, לא יצא. ע"כ. לכאורה נאמר בהלכה זו שצריך לכוון לצאת ידי חובת המצוה. אולם דבר זה אינו נכון, והכוונה הנדרשת שם אינה לצאת ידי חובת המצווה, אלא שיכוון לקרוא קריאה הגונה, לפי הקריא, שיכול לצאת בה ידי חובה, ולא שיקרא לפי הכתיב, כדרכם של כותבים או מגיהים או דרשנים. ובכל מקום שנזכר במשנה שצריך לכוון כשהוא מגיה או כותב, זה ביאורו, ראה פיהמ"ש ברכות ב,א, ואמרו אם כיון לבו, ר"ל אם נתכון לקרות, לפי שאפשר שהוא מגיה הניקוד ולא נתכון לקריאת הפרשה. ע"כ. וראה עוד פיהמ"ש מגילה ב,ב, שם פירש הרמב"ם, בתנאי שיתכון על קריאה שקורא במגלה שמעתיק ממנה שהיא שלמה לא על הקריאה במה שהוא מעתיק, מפני שאינו יוצא ידי חותבו עד שיקרא במגלה שלמה. ע"כ. מוכח ברור מפיהמ"ש, שמעולם לא עלתה על דעתו של הרמב"ם שיכוון לצאת ידי חובת המצוה, ואף את דבריו במשנ"ת צריך לפרש בהתאם.

[5] הכוונה בהם שונה משאר מצוות שאין בהם עשייה שמתכוון לצאת ידי חובת המצווה, וכאן מתכוון ונותן את דעתו למילים שמוציא  מפיו.

[6] קרית שמע ב,א. תפילה ד,טו. י,א. וע"פ הערת הרב קאפח הנ"ל. לעומת שיטת הרמב"ם הברורה שכתבנו. ראה שו"ע ס,ד שהביא שתי דעות, י"א שמצוות אינן צריכות כוונה, וי"א שצריכות כוונה, לצאת בעשיית אותה מצוה, והלכה כדעה שנייה.

ובמשנ"ב ס"ק ז כתב: שיש שתי כוונות למצוה, כוונת הלב למצוה, כוונה לצאת יד"ח המצוה. והשו"ע מדבר בכוונה לצאת ידי חובה, אבל בכוונת הלב למצווה, לכתחילה עדיף לכוון את לבו למה שאומר. ע"כ. והמעיין בשום שכל יבין, שהרמב"ם לא יסכים להגדרתו, ומה שצריך לשים לב למילים שמוציא מפיו, אינו מפני כוונת הלב למצוה, אלא היא חובה מיוחדת במצוות שיש בהם אמירה. אבל בשום מקום בתלמוד, אין הגדרה של כוונת הלב למצוה. ומה שמצאנו כוונה באכילת מצה, זה שידע בתת ההכרה שמקיים מצוה, וידע שהיום פסח, אחרת הוא כמו שוטה, וכך ביאר המ"מ בהלכות חמץ ומצה ו,ג, אבל כוונת הלב למצווה לא מצאנו בתלמוד.

וראה עוד במשנ"ב ס"ק י שכתב (מ"א בשם הרדב"ז): שרק במצוות מהתורה צריך כוונה לצאת ולא במצוות של חכמים, ואח"כ כתב את דעת החולקים ואף במצוות של חכמים צריך כוונה. ולאחר מכן כתב (בשם מ"א), שאף אם לא כיוון, וחוזר ומקיים את המצוה, אבל לא יחזור ויברך, ואנו חוששים לשיטה שמצוות אינן צריכות כוונה. ולבסוף כתב (בשם חיי אדם), שאף שאמרנו שאם לא כיוון לא יצא ידי חובה, זה דוקא כשכיוון שלא לצאת ידי חובה, כגון התוקע לשיר, אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה וכן אם אכל מצה או תקע ונטל לולב אף על פי שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אף על פי שאינו מכוין, וכך העתיקו הרבה אחרונים. וכל זה בדיעבד אבל לכתחילה צריך לכוון.

היוצא מכל הנ"ל, מצוות צריכות כוונה רק לכתחילה, ואם לא כיוון, ויודע שעושה מצוה, יצא ידי חובה. וכן אם חוזר ועושה מצווה בכוונה לא יברך.

ובשיטת הרמב"ם הדברים פשוטים וברורים, אם לא כיוון לבו לצאת ידי חובת תקיעה לא יצא ידי חובתו, כך הדין בתוקע ובשומע, ואין בדבר ספק ולא פקפוק, מפני שהיא מצווה ללא מעשה, ויחזור וישמע תקיעת שופר בברכה. ובשאר מצוות שיש בהם מעשה, רק אם כיוון שלא לצאת, או שלא ידע שהיום חג, לא יצא, אבל אם אינו כן, יודע בתת הכרתו שמקיים מצוה, ודי לו בכך, ויצא ידי חובתו לכתחילה, כדעה האחרונה שהובאה במשנ"ב, שהיא דעת חיי אדם. ובשיטת הרמב"ם כך היא שורת הדין לכתחילה, ואין זה רק מנהג מפורסם שכך עושים כולם ללא הסבר.

[7] כך כתב בשו"ת הרמב"ם (סימן רנ"ג) וז"ל: "כל מצוה שחייבין לברך עליה, ואפלו אדם שכבר קיים המצוה ויצא ידי חובתו ורצו אחרים לקיים המצוה יכול לברך להם כדי שיקיימו את המצוה ואע"פ שאינו עושה עמהם שום מעשה מפני שכבר יצא ידי חובתו. וכל שכן אם עדין לא יצא שמותר לו לברך כדי שישמעו אליו ויעשו ויצאו ידי חובתן, ואע"פ שזה המברך עדין לא יצא ואינו רוצה לצאת בכלל אלו שברך להם אלא לאחר זמן, כגון מי שמברך לאחרים ויאכלו מצה ואע"פ שאינו אוכל עמהם כלום". וכך כתבו הפוסקים (ראה ילקוט יוסף כרך פסוקי דזמרה וקריאת שמע, סימן ס סעיף ט). ואף שמצוות אינן צריכות כוונה, זה משום שיודע בתת הכרתו שהוא עושה מצווה, אבל לא הצריכוהו לכוון לשם מצוה, ודי בידיעתו בתת הכרתו ובמעשה המצווה. אבל אם מתכוון בפירוש שלא לשם המצוה, עקר את עצמו מהמצוה, ולא ניתן להחשיבה כמצוה בניגוד לרצונו.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/7/2014 14:27 לינק ישיר 

נראה שמצוות שהתוצאה היא בהם העיקר כוונה אינה מעכבת, אריה פריה ורביה, היו לו בנים ונתגייר, קיים פריה ורביה.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/7/2014 14:27 לינק ישיר 

ירוחם 

זה לא מדוייק ,הוא מכוון למצוה אבל מקיימו על מנת שיחיה בנו



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/7/2014 14:37 לינק ישיר 

פסחים ח ע"א:

תנא: אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק - מפני הסכנה. מאי סכנה? אי נימא מפני סכנת עקרב - כי משתמש היכי אישתמש? - לא צריכא, דנפל. - אי נפל - למה לי בדיקה? והתנן: חמץ שנפלה עליו מפולת - הרי הוא כמבוער! - התם - שאין הכלב יכול לחפש אחריו, הכא - כשהכלב יכול לחפש אחריו. - והא אמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין! - אמר רב אשי: שמא תאבד לו מחט, ואתי לעיוני בתרה. וכהאי גוונא לאו מצוה הוא? - והתניא: האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא - הרי זה צדיק גמור! - דילמא בתר דבדק אתי לעיוני בתרה.
רואים בגמרא שנתינת צדקה לשם שכר גם היא מצווה.
ויש שהקשו מדין מצוות צריכות כוונה. המאירי שם כתב:
האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני או כדי שאזכה לחיי העולם הבא אינו מפקיע שכר צדקתו בלשון זה אף על פי שדומה כעובד על מנת לקבל פרס שאין זה אלא כמתעורר לידור מחמת יראת עונש ולא שאם יבואהו עונש אחר אח"כ שיהא קורא תגר אלא מצדיק את דינו ואינו מהרהר אחר מדותיו ית' וכבר ביארנוה בראשון של ראש השנה:
וכן הוא במקבילה ר"ה ד ע"א, ע"ש בתוס'.
וראה רמב"ם הל' תשובה פ"י ה"א-ד ובפרנקל שם הפנה למקור ברוך (רפח ע"ג) שכתב שהוא דין מיוחד לצדקה. אחרים תירוצו שזה בכל מצוות שבין אדם לחברו, כמו שנכתב כאן למעלה.
אבל זה אינו נכון. משתי הסוגיות מדמים את הדין הזה לקרבנות ולבדיקת חמץ שאינם בין אדם לחברו ולא צדקה.
ובפשטות נראה שכוונת הגמרא היא שהוא צדיק גמור, אבל אין בכך כדי לומר שהמצווה היא מצווה מעולה. אין בזה פסול, אבל קיום מצווה מלא אין כאן.
ואין לקשור זאת לדברי הרמב"ם סופ"ח ממלכים שכתב שהעושה מצווה מפני הכרעה הדעת הוא מחכמי אומות העולם ולא מחסידיהם, שכן הוא מדבר על מי שאינו מאמין בקב"ה. אבל מי שמאמין ועושה זאת מפאת החמלה זו לא מצווה מן המובחר. ואםפ בלי החמלה לא היה עושה זאת אז נראה  שאין לו מצווה כלל (לשיטות שמצוות צריכות כוונה).
ואין לקשור זאת גם לדברי הרמב"ם פ"ו משמונה פרקים שכתב שבבין אדם לחברו דווקא יש עניין להזדהות עם המצווה ולהפנים אותה, שלא כמו בין אדם למקום שעליו נאמר אפשי ואפשי ומה אעשה... גם זה לא קשור לנדון דידן, שכן שם מדובר על השאלה האם להזדהות, אבל לא מדובר על מי שעושה זאת רק מחמת ההזדהות.
זכור לי שבס' תשובה מאהבה על הל' תשובה לרמב"ם האריך בזה, ואינו תח"י כעת.




תוקן על ידי mdabraham ב- 01/07/2014 14:38:25




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/7/2014 15:05 לינק ישיר 
אחדד את השאלה

בעלבעמיו כתב:

"נראה שמצוות שהתוצאה היא בהם העיקר כוונה אינה מעכבת, אריה פריה ורביה, היו לו בנים ונתגייר, קיים פריה ורביה."


בעל בעמיו,

האלה שלי היא לא האם קיים או לא, (אין לי ספק שהתקיים כאן רצון ה') אלא האם כוונת המצוות בכלל נצרכת במצוה מסוג זה, כי תכלית המצווה הזאת היא עצם ההזדהות והנתינה והסולידריות. ואז לא יהיה הבדל בשלימות המצווה בין אדם שנתן מתוך חמלה לאדם שנתן לשם מצווה. ששניהם קיימו המצווה באותה רמה ממש.


נשלח מהאנדרואיד שלי

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/7/2014 15:41 לינק ישיר 

כוונה בעשיית מצוה הינה לכוון לטעמה וזה עיקר המצוה. שאל עצמך מה פירוש המלה צדקה, למה נתינת מתנות לעניים נקראת צדקה, ומדוע כשאומרים מצוות סתם הכוונה בד"כ לצדקה?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/7/2014 15:58 לינק ישיר 

פתיאמי
לדעתי לא, והבאתי ראיה מגר.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/7/2014 16:18 לינק ישיר 

פתיאמי

אתה כותב  אין לי ספק שהתקיים כאן רצון ה'. אם התקיים רצון ה' מה הבעיה?
כי הרי בעצם איך אנחנו מבינים את רצון ה'? במקרה הזה. הוא רוצה שאתה תתן מלחמך וכספך לעני.

אז מה זה משנה לו איך אתה נותן?
למה לא אומרים ברכה לפני מתן צדקה? הרי זו מצוות עשה, כמו כל מצות עשה אחרת.
אלא הבינו חז"ל - כי אנשים מסוימים ירצו להדר  בקיום המצווה הזו, ויגידו לשם יחוד  וכו'  והנני מוכן ומזומן. וכד', בינתיים העני המבקש צדקה ימות מרעב.
עיקר המצווה היא לתת לעני צדקה, ואידך זיל גמור.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/7/2014 16:25 לינק ישיר 

מם

ומה מכוונים בפרה אדומה?

 

המשנה ברורה כותב (לא זוכר איפה) שמי שקרא קר"ש וכל התפילה על הסדר – נחשב למכוון, שהרי ברור שעשה זאת לשם מצווה כי אין שום סיבה אחרת לעשות את זה. וזה דבר מסתבר מאוד. לכן גם מי שנתן צדקה, ויודע שזו מצווה מהתורה, ודאי התכוון לזה. 




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/7/2014 17:56 לינק ישיר 

פתיאמי

ברוך הבא אל הפורום!

השאלה שהצגת היא חשובה מאד וכמובן היא נכונה לגבי כל המצוות שאינן תלויות בכוונת הלב בלבד. כלומר, להבדיל למשל מתפילה.

לצערי אין לפני מזומן הספר, אולם הרב יונתן זקס הביא את החילוק הבא בשם מפרשים (ואיני זוכר מי הם): יש מצוות תועלתניות, ובהן כוונת העושה אינה מורידה אם לא היתה כזו. ויש מצוות שבין אדם למקום, שבהן הכוונה חשובה. אני מקוה שאמצא את המקור. ושוב, זה מקור מאוחר מאד, אלא שהדברים הוצגו בצורה יפה ומעניינת, כדרכו של המחבר.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/7/2014 21:28 לינק ישיר 

גר שנתגייר ולא נתגיירו בניו עמו לא קיים פרו ורבו ,רמבם,

לגבי בעיית הכונה, מצות פרו ורבו היא מצוה מתמשכת כל זמן שילדיו קיימים ולכן די לו שיכוין עכשיו ,הרי שעת עשיית המצוה הוא בס"ה הכשר מצוה,



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/7/2014 23:14 לינק ישיר 

תודה לרב מיימוני (במיוחד על קבלת הפנים היפה) ולכל מי שהגיב. ברוכים תהיו!

באמת מסקרן לקבל את ניתוחו של הרב זקס בעניין, אמתין בסבלנות.


נשלח מהאנדרואיד שלי

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-2/7/2014 01:38 לינק ישיר 

מי אדם טוב יותר? הנותן פרוטה מתוך שהוא אדם רחמן ורך. או אדם אדיש בלא טיפת רחמים, שכופה על מידותיו ונותן צדקה כי צריך לקיים מצווה.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > הנותן פרוטה לעני ולא כיוון לשם מצוה - מה דינו?
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 לדף הבא סך הכל 3 דפים.