הנותן פרוטה לעני ולא כיוון לשם מצוה - מה דינו?

[1] לולב ז,ט. ברכות יא,טו.

[2] מדובר שיודע שהיום פסח, וזו מצה (מ"מ), אחרת הרי הוא כמו חסר דעת, ואם אכל מצה כשהוא שוטה לא יצא ידי חובתו. (חמץ ומצה ו,ג)

[3] בשמיעת השופר, המצווה רק לשמוע קול שופר, ואינו עושה מעשה.

[4] שופר ב,ד. ע"פ הרב קאפח הלכות שופר פרק ב הערה ח. ואין להקשות על כל הנ"ל מהלכות מגילה ד,ה, שם כתב הרמב"ם: הקורא את המגילה בלא כוונה, לא יצא.  כיצד:  היה כותבה, או דורשה, או מגיההאם כיוון ליבו לצאת בקריאה זו, יצא; ואם לא כיוון ליבו, לא יצא. ע"כ. לכאורה נאמר בהלכה זו שצריך לכוון לצאת ידי חובת המצוה. אולם דבר זה אינו נכון, והכוונה הנדרשת שם אינה לצאת ידי חובת המצווה, אלא שיכוון לקרוא קריאה הגונה, לפי הקריא, שיכול לצאת בה ידי חובה, ולא שיקרא לפי הכתיב, כדרכם של כותבים או מגיהים או דרשנים. ובכל מקום שנזכר במשנה שצריך לכוון כשהוא מגיה או כותב, זה ביאורו, ראה פיהמ"ש ברכות ב,א, ואמרו אם כיון לבו, ר"ל אם נתכון לקרות, לפי שאפשר שהוא מגיה הניקוד ולא נתכון לקריאת הפרשה. ע"כ. וראה עוד פיהמ"ש מגילה ב,ב, שם פירש הרמב"ם, בתנאי שיתכון על קריאה שקורא במגלה שמעתיק ממנה שהיא שלמה לא על הקריאה במה שהוא מעתיק, מפני שאינו יוצא ידי חותבו עד שיקרא במגלה שלמה. ע"כ. מוכח ברור מפיהמ"ש, שמעולם לא עלתה על דעתו של הרמב"ם שיכוון לצאת ידי חובת המצוה, ואף את דבריו במשנ"ת צריך לפרש בהתאם.

[5] הכוונה בהם שונה משאר מצוות שאין בהם עשייה שמתכוון לצאת ידי חובת המצווה, וכאן מתכוון ונותן את דעתו למילים שמוציא  מפיו.

[6] קרית שמע ב,א. תפילה ד,טו. י,א. וע"פ הערת הרב קאפח הנ"ל. לעומת שיטת הרמב"ם הברורה שכתבנו. ראה שו"ע ס,ד שהביא שתי דעות, י"א שמצוות אינן צריכות כוונה, וי"א שצריכות כוונה, לצאת בעשיית אותה מצוה, והלכה כדעה שנייה.

ובמשנ"ב ס"ק ז כתב: שיש שתי כוונות למצוה, כוונת הלב למצוה, כוונה לצאת יד"ח המצוה. והשו"ע מדבר בכוונה לצאת ידי חובה, אבל בכוונת הלב למצווה, לכתחילה עדיף לכוון את לבו למה שאומר. ע"כ. והמעיין בשום שכל יבין, שהרמב"ם לא יסכים להגדרתו, ומה שצריך לשים לב למילים שמוציא מפיו, אינו מפני כוונת הלב למצוה, אלא היא חובה מיוחדת במצוות שיש בהם אמירה. אבל בשום מקום בתלמוד, אין הגדרה של כוונת הלב למצוה. ומה שמצאנו כוונה באכילת מצה, זה שידע בתת ההכרה שמקיים מצוה, וידע שהיום פסח, אחרת הוא כמו שוטה, וכך ביאר המ"מ בהלכות חמץ ומצה ו,ג, אבל כוונת הלב למצווה לא מצאנו בתלמוד.

וראה עוד במשנ"ב ס"ק י שכתב (מ"א בשם הרדב"ז): שרק במצוות מהתורה צריך כוונה לצאת ולא במצוות של חכמים, ואח"כ כתב את דעת החולקים ואף במצוות של חכמים צריך כוונה. ולאחר מכן כתב (בשם מ"א), שאף אם לא כיוון, וחוזר ומקיים את המצוה, אבל לא יחזור ויברך, ואנו חוששים לשיטה שמצוות אינן צריכות כוונה. ולבסוף כתב (בשם חיי אדם), שאף שאמרנו שאם לא כיוון לא יצא ידי חובה, זה דוקא כשכיוון שלא לצאת ידי חובה, כגון התוקע לשיר, אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה וכן אם אכל מצה או תקע ונטל לולב אף על פי שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אף על פי שאינו מכוין, וכך העתיקו הרבה אחרונים. וכל זה בדיעבד אבל לכתחילה צריך לכוון.

היוצא מכל הנ"ל, מצוות צריכות כוונה רק לכתחילה, ואם לא כיוון, ויודע שעושה מצוה, יצא ידי חובה. וכן אם חוזר ועושה מצווה בכוונה לא יברך.

ובשיטת הרמב"ם הדברים פשוטים וברורים, אם לא כיוון לבו לצאת ידי חובת תקיעה לא יצא ידי חובתו, כך הדין בתוקע ובשומע, ואין בדבר ספק ולא פקפוק, מפני שהיא מצווה ללא מעשה, ויחזור וישמע תקיעת שופר בברכה. ובשאר מצוות שיש בהם מעשה, רק אם כיוון שלא לצאת, או שלא ידע שהיום חג, לא יצא, אבל אם אינו כן, יודע בתת הכרתו שמקיים מצוה, ודי לו בכך, ויצא ידי חובתו לכתחילה, כדעה האחרונה שהובאה במשנ"ב, שהיא דעת חיי אדם. ובשיטת הרמב"ם כך היא שורת הדין לכתחילה, ואין זה רק מנהג מפורסם שכך עושים כולם ללא הסבר.

[7] כך כתב בשו"ת הרמב"ם (סימן רנ"ג) וז"ל: "כל מצוה שחייבין לברך עליה, ואפלו אדם שכבר קיים המצוה ויצא ידי חובתו ורצו אחרים לקיים המצוה יכול לברך להם כדי שיקיימו את המצוה ואע"פ שאינו עושה עמהם שום מעשה מפני שכבר יצא ידי חובתו. וכל שכן אם עדין לא יצא שמותר לו לברך כדי שישמעו אליו ויעשו ויצאו ידי חובתן, ואע"פ שזה המברך עדין לא יצא ואינו רוצה לצאת בכלל אלו שברך להם אלא לאחר זמן, כגון מי שמברך לאחרים ויאכלו מצה ואע"פ שאינו אוכל עמהם כלום". וכך כתבו הפוסקים (ראה ילקוט יוסף כרך פסוקי דזמרה וקריאת שמע, סימן ס סעיף ט). ואף שמצוות אינן צריכות כוונה, זה משום שיודע בתת הכרתו שהוא עושה מצווה, אבל לא הצריכוהו לכוון לשם מצוה, ודי בידיעתו בתת הכרתו ובמעשה המצווה. אבל אם מתכוון בפירוש שלא לשם המצוה, עקר את עצמו מהמצוה, ולא ניתן להחשיבה כמצוה בניגוד לרצונו.