הכל בפתח. זיכרון העם והקבוצה,מדינה,צבא,חברה ,תרבות,סביבה והחבורה שמנסה להתבדל.
וכמו כאבי עיכול מחודשים חודרת החומצה המעובדת היטב למערכות הגוף המפולג אברים אברים.
בכל הכח אנחנו ,או שמא לא כולנו מתנדנדים במטוטלת חסרת המנוח בין מנעמי המדינה הקיימת והכרוכיה הצווחת ומצווה עצור.
יום הזיכרון ולאחריו יום העצמיות הזהותית ,הם אלה שיפרידו כבמסרק כינים דק בין אלה המיזדהים והמתקוממים.
שיעורי התורה הרבים הקמים כקוצים לאחר שריפת הרעיון הלאומי,אינם מצליחים להסתיר את הנפת הדגלים המטפורית אותה אנחנו מקדמים בחמדה רבה במיסגרת ה" מדינה".
גם מבלי להגיד הלל או לתקוע בשופרות ארוכים אנחנו מנהלים את החיים החרדיים שלנו בנחת גדול.נכון יש עוד לאן לצעוד ועל מה להצטער,אבל את טעמה הניפלא של הגירסא היותר מתוקנת של להיות יהודי חרדי בארץ לא ניתן להפיג.
כדאי שנישיר מבט אל הטוב והשפע הניפלא שהמדינה החילונית ברובה עדיין מציעה לנו.בכל היבט ונושא.
שירותי הבריאות והחינוך ההצלה החברה והמזון הרווחה התיקשורת וכן גם שירותי הדת.הכל נגיש לנו ,מתאים ברובו לצרכינו ותראו לי מדינה שתוך חצי יום אתה מתקבל אצל רופא המישפחה שלך כשאתה זקוק.
ככה בעדינות אנחנו מחליקים אל תוכה של המולדת כשאנחנט מנסים בכח לא להראות שזה כיף לנו,מתאים ובעיקר חיוני.
ממש כמו בתרגילי דיאטה מיסתכלים על השוקולד או הבורקס ונישבעים שהאוכל הזה הוא פשוט מעשה שטן.וזה נכון.בואקס הוא מעשה שטן אבל ללא המדינה היינו ניראים אחרת.
ושרק לא יתקיים בנו שום סימן של היזדהות או שמחה .באין הדגל או המנגל אנחנו נחשבים חרדים מסורים יותר טובים יותר צדיקים יותר,
בעלי עצמיות חסרת עצמאות.דגל לא תראו אצלינו,אבל חיים שלמים הכוללים את כל מוסדות המדינה
אותם דיירי הדירה בקומה 2 ברחוב הצדיקים 12, שבתוכה ממש מתקיימים חיים שללא שירותי המדינה חייה היו קשים יותר,לא יניפו דגל,וינפנפו ברעיון האנטי מדיני חורבני גלותי.
לבושתינו למדנו לנפנף בקולות עמומים של מאיסת המדינה בעודינו מחזיקים את כרטיס קופת החולים,בדרך עם הילדים לגבעה נמוכה בקצה השכונה למנגל קצר עם האחיינים.
וזוהי תקומת ישראל האמיתית,כשרב חרדיה משתמשים ונהנים בה וממנה עד למיפגשי הרחוב הארקאיים שם מתכננים לאיזה שיעור יגיעו ביום העצמאות לאחר שהעצמיות חגגה כבר במקום אחר.השילוב הניפלא הזה הוא העצמאות של חרדי הדור הזה.
לא צריך דגל.אנחנו מצביעים ברגליים.
נשלח מהאנדרואיד שלי
