בית פורומים עצור כאן חושבים

מהי נשמה? ספרו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-31/5/2018 23:42 לינק ישיר 
מהי נשמה? ספרו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) הוא אדם חכם, תלמיד חכם, הוגה דעות. מאמריו וספריו העניקו לי אישית תובנות רבות. את חלקם אני מצטט עד היום הזה. אבל לגבי יש שני שטיינזלצים. אחד הוא אותו הוגה דעות חכם והשני הוא... חבדניק, תלמיד של הקבלה...

ספרו "נשמה"[1] שייך לסוג השני. ועם זאת, הספר כתוב בכשרון המופלא של הרב עדין ישראל לתרגם מונחים רחוקים ללשון ימינו, לחויות אנושיות שכל אחד יכול להתחבר אליהן, במיוחד טיפוסים אינטלקטואליים מהסוג שמגיע לפורומנו.

בשורות הבאות אני מסכם את הרעיונות והמתודולוגיות (שיטות) שמצאתי בספר. מעיר עליהן לפי מה שנראה לי. כל אחד מוזמן להצטרף.

אני מסכם מראש: אבן ישראל מתחיל מן הנתון שמוכר לכל אחד מאיתנו: האני, המודעות, הזכרונות, הרציות. הוא מצביע על כך שאנו מכירים גם חויות ושאיפות וערכים. בכך הוא תורם תרומה חשובה מפני שהוא מציע הסבר חליפי להתמודדות הצפויה לנו מול מכחישי מציאות האני (כן יש כאלו שמתווכחים עם דקארט...).

כאן אבן ישראל, בכשרונו העצום לכתוב רהוט ולהתחבר לקורא היה יכול לענות לביקורות פילוסופיות וכפי שהוא עושה בהמשך גם לעורר את האדם לחשבון נפש ולהתחברות לחלקים היפים שיש בכולנו.

אבל זה לא כל מה שהוא עושה. כיון שהוא מאמין בחבד, הוא מתעקש לפרש את התופעות הנפשיות בהתאם לשיטה, או להגות, שהינה נסיון של בעל התניא, הרבי מחבד הראשון, לעצב שיטה מסודרת מתוך אוסף של אמונות שונות שהתפתחו במשך דורות רבים. ואותו מחבר מחבד ובהמשך לו אבן ישראל מסתמכים על מקורות אלו כדי להגיד לנו מה אנחנו, מי אנחנו, ואיך כל זה משתבץ בתוך מערכת האמונות הקבלית, לא רק לגבי האדם והרכבו (בחבד זה מורכב מאד עד כדי היעלמות האני הפרטי המוכר) אלא גם, כמובן, לגבי הא-לוהים, שגם הוא, בקבלה, מורכב כל כך עד שהוא נעלם ונשארו רק חתיכות מחוברות.

האם זה אומר שלא כדאי לקרוא את ההמשך? ואולי להפך, עדיף לקרוא את הספר? רציתי לסכם בקצרה את מה שכתבתי להלן. זה הרי ארוך מאד. אבל עכשו התעייפתי מן הקריאה ומן הסיכום ומן הביקורת. יש המון פרקים גם אצלי. אולי כדאי לעבור עליהם מלמעלה ולהציץ ואז להחליט אם להמשיך? כן, זה אולי הכי כדאי. שימו לב שיש פרק על המוות ומה שאחריו. וחשוב לעיין בפרק על "לבושי הנשמה" ועל הטוב ועל הרע כי הם מציגים את תפיסתו החבדניקית ומסבירים מדוע לדעתי זו טעות ובכלל לאן נעלם האני?

אני מסכם בקצרה: האדם הוא האני שאנו מכירים, וגם גוף, אבל גם יש בו משהו יותר. המשהו הזה הוא הנשמה אם כי הנשמה, כך יתברר, היא בעצם משהו שונה כמעט לגמרי מן האני.

הצד הטוב בספר הוא שאנו מכירים בהיות האני אני, ולא אוסף של אטומים פזורים שמדמיינים לעצמם שהם אני אחד ויחיד. יש גם הסבר מהו הטוב ומהו הרע, ואיך נוכל להקשיב לקול הפנימי שלנו כדי להיות אנשים טובים יותר. יש גם תיאוריה יפה מאד לגבי מה שקורה לאחר המוות.

בסך הכל, אפשר למצוא דרכים פחות מעניינות ולמדניות לבזבז את השעתיים הבאות או פחות שיידרשו לקריאת ההמשך.

האם כדאי לקנות את הספר בשבוע הספר הקרוב? תחליטו אתם.



[1] נשמה, הוצאת מגיד המכובדת, תשעה.





דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-31/5/2018 23:43 לינק ישיר 

מי אני? וחכמי הנשמה

 

מבוא: יתכן שהשאלה החשובה ביותר, במיוחד בדורנו, היא: מי אני? מה אני? יש כאלו שלא ירשו אפילו לומר שיש לי תודעה, שאני אני. הם יטענו שיש כאן החלה של פרשנות תרבותית מטעה. אבל לדעתי שלי צדק דקארט: אני אני, אני חושב אני קיים, אני חש אני קיים, ולפעמים, כמו שכותב שטיינזלץ בספרו זה, אני כואב אז אני קיים, או גם טוב לי ואני מאושר אז אני קיים. רק שאז יש פחות צורך והתלהבות לעסוק בבירור עצמי מי אני ומהי נשמתי, אם בכלל יש כזה דבר.

הפרק הראשון מזכיר לנו את עצמנו. הנה: יש לנו נשמה. אנחנו יכולים לומר זאת משום שאנחנו מרגישים אותה (עמ' 1). יסוד היסודות של דקארט לכל הפילוסופיה מופיע גם כאן, אפילו בלי ההקדמה המתודולוגית שמציעה להטיל ספק בכל ולהישאר עם מה שחייב להיות אמיתי.

מכאן אל האופן שבו אנו מכירים את האני שלנו. אדם מעצב את דימוי הגוף שלו בהדרגה, וכך גם דימוי הנשמה.  אמנם אנו מגלים אותה דרך מצבור של חויות (עמ' 2) אבל בסופו של דבר מתעצב דימוי של אני או למצער "תחושה כלשהי של אני" (שם).

כאן פילוסוף מהסוג המערער על קיום של אני היה טוען שהתחושה הזו היא פרי טעות המונחלת בתרבות, אבל הבה נישאר עם נתונים שנראים לנו ודאיים.

הנשמה היא דבר שאנו מרגישים אותו ובטוחים בקיומו לא פחות מהגוף (עמ' 3). ואם הגוף הוא דבר אחד אחדותי אז גם הנשמה כך. ושוב יוכל הפילוסוף הטרדן והספקן לטעון שהגוף הוא רק אוסף של תאים מאוחדים לזמן בתיפקוד הדדי, אז אולי גם הנשמה כך. אבל האפשרות הזו אינה נידונה כאן. לפחות בפרק זה, אבן-ישראל אינו מתעמת עם הפילוסופיה, במיוחד לא זו התוקפנית והטכנית, אלא מצביע על אמיתות או אמונות ברורות מחיי יום.

והוא מצרף להן סקירה היסטורית ומחקרית. היכן נמצאת הנשמה ביחס לגוף? בסרעפת כי כך חשבו היוונים? או בדם כי זה מה שכתוב בתורה? כאן אבן ישראל מעז להתבטא כי גם אם זה כתוב בתורה זה לא חייב להיות נכון. החרימו אותו על פחות מזה, אם כי הוא צודק. (התורה מדברת לפי לשון הקוראים שקיבלו אותה, או שהפסוק ניתן לפירוש מחודש). היום מייחסים את הנשמה למוח. אבל הלב והמוח הם רק חתיכות בשר, במקרה המירבי רק נקודת מגע עם הנשמה. (שוב, יש טוענים שבתוך חתיכות בשר אלו יש מורכבות שיוצרת תודעה. אני עצמי, המסכם והמבקר, מסכים שהמוח אינו יכול להיות זהה לתודעה ואי אפשר לעשות רדוקציה לתודעה לאוסף מולקולות, כפי שמסביר יקירנו ישעיה לייבוביץ, אבל לא זה הנושא כאן).

האם צריך להישאר עם הנשמה בתור "נתון שאין מהרהרים בו" (שם)? כאן אבן ישראל יוצא נגד הפסיכולוגים. יש שאינם מאמינים בנשמה. יש בעוסקים במחלותיה וכאביה. אבל לא בה עצמה. הפסיכולוגיה מציעה תיאוריות לגבי הפעילות ההדדית של חלקי הנפש, אבל לא מרחיקה לכת עד נסיון להתבונן בנשמה (עמ' 4). וההוגים באמת מבינים שאינם מכירים את מהותה.

כאן אבן ישראל מחזיר אותנו אחורה אל התקופה הטרום מדעית המודרנית. החיפוש אחרי חוקיות במקום מהות הוא שמקדם את המדע. השאלה על "מהות" יש בה להטעות. מי שמכיר את התיפקודים מכיר את הדבר בהתבטאויותיו.

ובכלל, הרי כל אחד מאיתנו אומר "אני" כלומר יש לנו "תפיסה מוקדמת ובסיסית יותר מכל הכרה ומחשבה". למה זה לא טוב? ובכן, "זו רק הצהרה". זו לא "הגדרה אמיתית". "אני חושב, מרגיש, קיים" הם אופנים שהאני פועל אבל לא הכרה של מהותו (עמ' 5).

האם יש משמעות לשאלה על המהות הנעלמת? איזה סוג של תשובה אפשר לקבל? נצטרך לחכות לפרקים הבאים. בינתים, אבן ישראל מגניב – בכוונה בחרתי במונח זה – את הרעיון הבא:

"רק אישים בודדים, אשר להם נגלו תעלומות מעבר להכרה השכלית, יכולים לדבר במידה כלשהי על מהות הנשמה". הספר שלו מתבסס על דברי "חכמי הנשמה".

כלומר עלינו להסתמך על אותם "חכמי נשמה", מקובלים ואדמורים, כגון התניא. הטיעון קובע שהם מומחים. אני הכותב כמובן חלוק עליהם. אבל למה להקשיב לי כאשר אפשר להקשיב לרב אבן ישראל? למה לא לשמור על פתיחות? מוצע להקשיב לדבריהם ולבחון אותם באמצעות הקומון סנס, הפילוסופיה של המדע? השילוב של שניהם הוא מה שיש לנו. הבה נצא לדרך עם אבן ישראל.





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-31/5/2018 23:44 לינק ישיר 

הכאב מעורר

 

מי שטוב לו נשאר לישון. כאבי נפש מעוררים את האדם לחפש. וברוך הבורא שנתן לכולנו ייסורים של "האני האנושי" (עמ' 7). מצוקות גדולות עקב טרגדיות, כאבים קטנים עקב מפגש עם המציאות כאשר משהו לא לפי רצוננו.

זה בסדר, גם בתורה ובנביאים מצאנו שצרה היא אמצעי להתעוררות, הגעה להכרה חדשה ובחירת דרך חדשה (עמ' 8). המשפט הזה אופייני מאד לאבן ישראל והוא דוגמא למה שאני אוהב אצלו. שיבה אל המקורות, הוצאת מסקנה מדוייקת, ותירגומה לחיים המודרניים. זה נכון כאן אבל לא לגבי השאר.

יש כאבים שבאים עקב פגמים וחסרונות בנפש. לזה אפשר להסכים גם בלי להיות מקובל. חכמי הסטואה מן העבר ידעו שהנפש הבריאה והשלווה לא תתרגש מייסורים. אבל לא זה הכיוון של אבן ישראל.

פתאום מתברר, או בעצם לא הכי ברור, שיש אני, יש נפש ויש נשמה. יש כאבים שמגיעים מהגוף, יש מהנפש הבסיסית ואז הם לא קשורים לנשמה. רגע, מתי בדיוק גילינו שהאני זה לא הנפש והנפש היא לא הנשמה? כמה ישים שונים יש כאן? האם לא ניגשנו לחקור את הנושא מתוך החויות היומיומיות שלנו? לא נראה לי שמישהו מאיתנו פגש נפש לחוד ונשמה לחוד. המונחים הנרדפים האלו הפכו למילים שונות המצביעות על ישויות שונות רק עם התפתחות הקבלה. אבל אבן ישראל כבר הצהיר בסוף הפרק הקודם שהוא סומך על "חכמי הנשמה" שלו. אז זה מה שנעשה כאן.

אז תדעו: הנשמה אינה הויה ערטילאית שמתקיימת ברומו של עולם (משפט חסר משמעות חוששני). היא "מודרכת ומכוונת מטרה, ומטרתה היא לפעול בתוך המציאות בכללה ובתוך האדם בפרט" (עמ' 9). האם למדנו משהו חדש מהמשפט הזה? כן ולא. כן – מפני שלומר שהנשמה מודרכת זה לגלות דבר יקר: יש מישהו שמכוון את דרכנו לאן שהוא. אנו לא לבד. יש מטרה כלשהי בסוף הדרך. יש לקוות שזו מטרה טובה שנוכל להזדהות איתה ולשמוח בה. אבל אם המטרה היא "לפעול במציאות ובאדם", האם זו אמירה בעלת משמעות? הנשמה, אם זה האני שלי, תמיד פועלת, תמיד חשה, תמיד מחליטה, ולפעמים סובלת...

הכאב היסודי ביותר הוא אי יכולת הנשמה להגשים את מטרתה ולממש את עצמה (שם). זה נשמע נכון מאד. (זו גם ההתחלה של הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים"). האם באמת יש מטרה מסויימת לאדם? בעידן הפוסט מודרניסטי זה נשמע חשוד מאד. אבל בסדר, אנו עם אבן ישראל.

והנה עוד משפט שנראה פשוט ובעצם הוא מניח הנחות שאפשר לערער עליהן, מצד הפסיכולוגיה, מצד הפילוסופיה, אפילו מצד המסורת היהודית.

"כאב זה בוודאי נעשה חריף יותר ומציק יותר כאשר האדם לא רק איננו עושה את כל הפעולות שהנשמה רוצה שהוא יעשה.. אלא אף פועל בכיוון ההפוך. כל פגם, חטא ועבירה שעושה אדם גורמים כאב לנשמתו".

ואם איננו מספיק מודעים לתהליך הזה, זה בגלל "שנשמתו של אדם בדרך כלל אינה גלויה ומודעת לו... פעולתה אינה ישירה אלא עוברת דרך כלים וכוחות אחרים". יש אם כן "כאבה של הנשמה" ויש "כאבים שהוא חש בתודעתו הנפשית והגופנית" (עמ' 10).

כאן אני כבר מתקשה להבליג. כאן קורא ביקורתי יתקשה להבליג.

הדבר היפה אצל אבן ישראל, כפי שכתבתי, הוא זה שהוא יוצא מחיי היום יום, מהחוויות החשובות שלנו שאנו לא תמיד עוצרים לחשוב עליהן. לכן הוא יכול לעשות מעשה דקראט במובן של הצבעה על האני שהוא תמיד איתי, ושאי אפשר להכחיש את קיומו בלי סתירה לוגית. אבל כאן אבן ישראל ממשיך במסע הפירוק של הנתונים האלו שאי אפשר להתווכח עמהם. התודעה הנפשית והגופנית ממש איננה הנשמה. הנשמה בכלל לא גלויה ולא מודעת. הנשמה רוצה דברים ואנו, האני הגופני והנפשי, עושה דברים אחרים לגמרי. לכן יש כאן חטאים. לכן יש כאן פגמים. ואין הכוונה למעשים לא יפים, כגון שאני גונב וגוזל ומרמה ואולי רודף אחרי העריות, אלא כנראה זה שאיני מניח תפילין ושומר שבת ואוכל כשר ואולי אפילו איני מבצע משימות קבליות כמו תפילה לפי כוונות האר"י?

באמת מסכן האדם שהטילו עליו משימה ללכת עם נשמתו המודרכת אבל הוא אינו יודע כלל על הנשמה ועל המטרה ואינו שומע את ההדרכה ואולי, רק אולי, יבואו "חכמי נשמה" ויגלו לו.

כל זה נכתב בציניות. התמונה הזו של האדם, שמודע כל כך מעט לחלקים הנרחבים והחשובים בהרבה של נשמה ושל חכמה עילאית, היא יציר מודרני מאד. כלומר לא נמצא במקורות היהדות העתיקים אלא מחודש ומפוקפק. אבל אתם יודעים מה? נלך עם אבן ישראל...

הספר מערב יחד תובנות שלדעתי הן נכונות עם תיאוריות קבליות. עולם הבילוי והבידור, המשחק והשעשועים, הוא "נסיונות להשכיח את כאבי הנשמה" (עמ' 10). גם האקזיסטנציאליסטים (אפילו היידגר הקשה והכופר) אמרו שאדם אינו חי מחובר לאותנטיות של עצמו אלא שוכח את היש ובורח לחוויות חיצוניות. אז התיאור הזה על חסרונות הבידור עושה רושם אמיתי מאד. אבל זה נכון ודברים אחרים הם קפיצות לוגיות שאין להן שום חיבור לחויות האישיות שמהן יוצא אבן ישראל ושהם כל כך מדברים אלי ואני משער שלכולנו.

ככל שאדם רגיש יותר כך הוא חש בצורך של נשמתו וכך הוא עלול להשתיק אותה על ידי מעשים רעים במיוחד: מסמים ועד מעשים אכזריים, הכל כדי להשתיק את הקול הפנימי (עמ' 11). אני מסכים. אבל מה אומר הקול הפנימי? בכך אנו חלוקים...

ושוב אבן ישראל כותב מה שמאד מדבר לאדם החושב והרגיש. גם מי ששקע במעגלי רוע חש "פקפוקים בדרך, הבזקים של רצון להשתנות, רגעים של כאב ממשי". יש חרטות, אבל לא מספיק חריפות כדי להביא שינוי. כדי להביא לשינוי צריך גילוי מלמעלה, וגם אז זו הארה שעלולה להיות חד פעמית ולהישכח. אדם צריך לנצל את החלון שנפתח לו. לזכור שיש מציאות ממין אחר שנפתחה אליו ולחפש אחריה ולהגיע אליה (עמ' 14). בלי זה, הוא ישקע בחשכה עמוקה עוד יותר. וזה בהחלט מתייחס למה שיכול להיות מוכר בפנומנולוגיה (צורת חקירה שעוסקת במה שאנו חווים בלי לשאול מה הבסיס האונטולוגי=הישותי מציאותי).

אני מתפעל מן הכתיבה והתיאור. זה נכון, זה נכון. נסו להתחבר. האם גם אתם חשים שאתם רוצים אל ה"מעבר" הזה? אבל כאן אבן ישראל מוסיף מאמונותיו שלו. האם ידעתם שחלק ממה שעובר עלינו הוא בשל גלגולים קודמים? אני מוסיף: האם אבן ישראל זוכר שהרעיון של הגלגול הוא מחודש במסורת היהודית, וכבר רב סעדיה גאון יצא נגדו וזיהה את מקורו ההודי? אדרבה, הרעיון היהודי המקורי הוא שהחיים הם חד פעמיים וצריך לנצל אותם. אצל אבן ישראל ומוריו, החיים כאן ועכשו הם סיבוב אחד בדרך ארוכה, אולי אינסופית. (אז אולי אין מה למהר).

הכאבים של הנשמה יכולים לנבוע מגלגולים קודמים ולא מודעים או אפילו, וזו דרגה גבוהה, מ"צער השכינה" (עמ' 16). אלו שני נראטיבים (=ביאורים ברמה של מיתוס שאנו מספרים לעצמנו כדי לתת משמעות לחיינו ולחוויותינו) שהם מאוחרים מאד בהופעתם ביהדות.

פסקה אחרונה: נשמת אדם תלמדנו. שימו לב אליה, לסימנים שהיא שולחת (בדרך כלל כאב) וגם לגילוי אור כלומר חויה של אושר ומשמעות. לאן זה יקח אותנו?




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-31/5/2018 23:44 לינק ישיר 

העמל

 

אם מסכימים שיש אני וגם שיש נשמה, אז איך מכירים את המשימה, את הדרך ואת המטרה? ובכן, זה דבר שצריך ללמוד. כל אדם יכול ללמוד דברים, למשל לכתוב ולקרוא, אבל לשם כך צריך בית ספר, מורים. כך גם ביחס לנשמה (עמ' 22).

נכון שאבן ישראל כותב יפה? נכון שהמשל הזה מדבר אלינו?

אז יש כאלו שהנשמה מדברת אליהם בתוך עצמם וכך הם מבינים ויודעים. אלו הם יחידי סגולה אבל הקוראים של הספר הזה אינם נמנים עמהם. אבן ישראל אינו ממליץ על עבודה עצמית מתוך הקשבה פנימה. לא זוהי דרכו.

לפני שיחשוף מהי הדרך ומהי המטרה אבן ישראל חוזר אל החויות שלנו. יש לרובנו או לחלקנו רגעים של התנוצצות, של הכרה שיש "הויה בדרגה גבוהה יותר". זה מביא הרגשה טובה, של משמעות. אבל אין בהם "אמירה מפורשת" (עמ' 24). גם לאחר שהיא חולפת, החויה, הזכרון שלה מעודד. "נותן ליגעים מעט כוח להמשיך ללכת" (עמ' 25). אבל האם לחויות אלו יש גם תוכן? אם כן, אבן ישראל אינו מתייחס אליו. זה יבוא אחר כך.

רוב החיים עלולים להיות מורכבים מרגעים קטנים ולא משמעותיים שאין בהם רוממות רוח. זה יכול להיות נכון גם לגבי מקיימי מצוות. אלו הם חיים "נטולי נשמה". "אדם יכול להתהלך בעולמו שנים הרבה כאשר הכוחות הנמצאים ופועלים בתוכו הם כוחות הנפש הנמוכים יותר ואין זה משנה אם הוא חנווני, פקיד או סופר".

התיאורים האלו מאד מדברים אלי. האם גם אליכם? אבל שימו לב לחיתוך הדק והמדוייק שיש לבצע כאן. זה שיש לנו השתוקקות למה שמעבר, למשימה נעלה, למשמעות, לקשר עם אלוקים אולי, זה דבר אחד. (גם עם זאת אפשר להתווכח, שהרצון בכזה קשר והאיתותים של חויות אור הם הוכחה שיש באמת כאלו דברים). אבל אני מסכים לתיאור הפנומנולוגי. כאן כוחו של אבן ישראל. לזהות את התחושות, לתת להן ביטוי, חי ומדבר עם הקורא.

אבל בשלב כלשהו תבוא השאלה: מהו אותו "מעבר"? מהי הדרך? וכבר ראינו שהתיאוריה שאבן ישראל רוצה ללמד אינה תיאוריה יהודית אותנטית. היא של "חכמי הנשמה" כלומר מקובלים ואדמורים. זהירות!

יש כאן אפילו סכנה. מצד אחד, אדם עשוי לחוות חויה כה עוצמתית של משמעות, שבה "מאיר בתוך הערפל הזה (של חייו) אור חדש". כל כך יפה כותב אבן ישראל. "מה שבראיה הפגומה הקודמת נראה כהויות שלמות נראה כעת כחלקים של דברים גדולים יותר. מה שנתפס ככתלים וכמחיצות מתגלה ככניסות ומבואות למקומות אחרים". וגם "מה שנראו... נוצצים ובהירים משנים את מקומם ואת ערכם... אדם מגלה למשל שהדרך שהוא חשב שהיא הדרך היחידה איננה אלא אחת מכמה דרכים אפשריות. מה שנראה לו כדרך המלך אינו אלא מבוי צדדי (עמ' 29-30)".

זעזוע. השפעה דרמטית. אבל חויה שעלולה להתפוגג. (כבר כתב זאת לעיל ועכשו חוזר).

וכנגד ההתגלות של האור יש גם טמטום הנפש והלב. אטימות. יהיה לו מעצור שימנע מן הנשמה להתגלות (עמ' 32). יש כאן תיאור פנומנולוגי שמי שלא התחבר לתיאורי האור יכול להתחבר אליו כאן. האם אתה הקורא מזלזל בכל התיאורים האלו? יתכן שזה בגלל שיש לך אטימות...

 מאדם כזה ניטלים "שמחת חייו ואפילו תחושת החיים שלו". יתכן כמובן שהמצוקה הזו האקזיסטנציאליסטית באה בגלל שאדם גילה את האמת העצובה שהחיים אינם שמחים והם מלאי ייסורים ואין בהם תכלית חיצונית. הילד חש חיבור ותקוה והמבוגר עלול לאבדם. אבל לפי אבן ישראל זה רק מצב זמני שניתן לשיפור אם מגלים מחדש את הנשמה שבתוכנו. צריך לחזור אליה (עמ' 34). מה זה אומר? קודם כל להיות פתוח לאפשרות שיש משמעות ויש נשמה ויש כנראה גם דרך ומשימה והכוונה מלמעלה (עד כאן אני עם אבן ישראל).

המלצה אחרונה, שאולי באה כדי לעודד: להתפלל כי כאשר תגיע ההתגלות, היא לא תגרום למשבר והאדם יוכל להכיל אותה ולהתקדם (עמ' 36). זו בקשה שיוצרת את המוכנות לפתיחות. זה טריק פסיכולוגי, אבל זה גם עובד יפה.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-31/5/2018 23:45 לינק ישיר 

הנשמה ואלוקים

 

אז הנה ההסבר החשוב ביותר. וגם הוא מתחלק לשנים.

ראשית, אנחנו לא לבד. יש אלוקים.

לקמן נמשיך לעסוק בצד הזה. אבל קודם יש להצביע על הפתעה שאבן ישראל חושף כאן לאחר שנרמזה קודם.

ה"אני" המסתורי שלכאורה כל אחד מאיתנו מכיר מעצמו אינו הנושא של הספר הזה!

הנפש, במובן הרחב של המושג, יש בה רציות, תחושת 'אני', ידיעות, כושר למידה ועוד – אבל לא בה עוסק הספר הזה. הספר הזה עוסק במשהו אחר. בנשמה. יש אני אנושי ויש נשמה.

מהי נשמה? ובכן, אולי נגלה בהמשך. כאן אנו רק שומעים כי הנשמה היא ניצוץ של הקב"ה. ולכן הנשמה רוצה להגיע לבוראה (עמ' 37).

הבעיה היא שמעבר למסר הרגשי שמצוי במילים אלו, מה הן בדיוק אומרות? מה זה להיות ניצוץ? האם אני עצמי אלוקים? (פנתאיזם, כלומר סכנה פילוסופית של הפיכת האלוקים לכלל המציאות וכלל המציאות לאלוקים, טשטוש שאכן מצוי בחסידות ובחבד כמו גם אצל שפינוזה ובהינדואיזם).

אבל נחזור אל הספר.

הנשמה משתוקקת אל אלוקים אבל אין היא כופה את עצמה. ניתן להבין שלאני יש בחירה אם לשמוע לנשמה או לא.

ומה קורה לאדם כאשר נשמתו מאירה בו, כלומר הוא מחובר יותר לאלוקים?

ובכן, זה לא מחייב לחיות בדרך מסויימת. אדם בעל תכונות של מלאך יכול לעסוק בסנדלרות. לחילופין אדם יכול לעסוק בתחום דתי בלי להיות מחובר לאלוקים. (עמ' 38. נשמע כמו ביקורת חסידית ידועה).

אדם שמחובר גם לא חייב להיות עם עצמו, ממעט בדיבור ובקשר עם אחרים. הוא יכול להיות איש משפחה טוב ואדם חביב ואפילו בעל חוש הומור (עמ' 39).

וכאן קצת על איך מגיעים להיות מחובר. קודם כל, זה טוב לגדול בתוך דרך "טובה וישרה", או לפחות להגיע אליה מתוך בחירה אישית (אבן ישראל עצמו הוא כנראה בעל התשובה הראשון של מדינת ישראל). וכמובן לחיות בעולם אמוני עוזר גם כן. אבל אלו רק מקרבים ואינם מבטיחים את ההישג.

אבל הנשמה תמיד נמצאת, גם אצל מי שלא זכה ממש לחוות אותה. היא כמו כוח הצמיחה או החיים (עמ' 43). גם אם מדכאים אותה, היא שם ומחכה להזדמנות לפרוץ ולהאיר.

יש גורמים שונים שמעוררים את החויה הזו: אירוע טראומטי שמעורר כוחות נוספים גדולים כמו תביעה למסירת החיים לקידוש השם (עמ' 42); אסון או נס (עמ' 44; הזקנה ופחד המוות.

זו נקודת פתיחה. אם יהיה מהלך המשך אז יגיעו הבנות חדשות ורגשות חדשים. זו לא רק הבנה שכלית אלא מצב נפשי ואופן אישי פנימי של התייחסות (האם המילים האלו מתארות באמת מצבים שונים? אני סבור שכן).

החיפוש הזה יכול להתרחש בלי שהאדם ידע לקרוא בשמות הנכונים למה שעובר עליו, כי אין לו מושגים (נניח, אם הוא גדל ברוסיה הקומוניסטית?). ועוד, חשיבה פילוסופית לבדה אינה יכולה להכריע בין תאיזם לאתאיזם (עמ' 45). אבל אפילו "זה מרגיז אותי" זו התחלה.

האם זו בחירה אישית, מקרה או מתנה משמים? אין תשובה לשאלה המעניינת הזו אלא בכך שלפעמים זה כך ולפעמים זה כך. יש אישים שהכוח המיוחד הזה יפעל בהם בלי תשתית סביבתית. זה אומר שהם מתעוררים לחיפוש גם בלי רקע מוקדם.

האין המשפטים האלו מכוונים לעורר את הקורא, כנראה החילוני, לחפש את אלוקים? לחפש את נשמתו? אני משער שכן, אבל איני רואה בכך רע. (אם כי היה ראוי להצהיר על כך בפתיחת הספר).

סיכום: יש גוף ויש אני, ויש נשמה שהיא משהו נוסף, שנחשב כאן כניצוץ של אלוקים (מה זה ואיך זה יכול להיות). האדם עצמו יכול להיות מודע לנשמה ולקשר עם אלוקים או שלא. וקשר כזה יכול להתעורר אצל כל אדם בלי קשר לביוגרפיה שלו ולסביבה שלו עד אז.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-31/5/2018 23:46 לינק ישיר 

בין הנשמה לבין האני

 

הפרק הזה צריך להיות הפילוסופי ביותר.

"אני" – זכרונות, רציות, תובנות. האני מופיע כמהות מוגדרת ונבדלת רק כמה שנים לאחר הלידה שהרי גם הילד אינו יודע להשתמש במילה "אני" או מה היא כוללת.

מצד שני האם הפסיכולוג והפילוסוף יודעים מה זה "אני" (עמ' 49).

האני קשור לגוף מכאן ולנשמה מכאן (יסלח לי הרב אבן ישראל על הדיוק שלו "נשמה שנתת בי" שמראה שאני לחוד והנשמה לחוד. בעיני חז"ל ובעיני המקרא התיאוריות שלו טרם נולדו... והן זרות).

"כואב לי" ו"אני נהנה" הן תגובות של האני לגופו. כיון שהוא אינו גוף (ואינו נשמה לפי אבן ישראל) אזי הוא הויה פסיכו-פיזית. האם עלינו להבין שזה משהו שקשור לשניהם, מורכב משניהם? איך הוא משתמש במונח הלועזי הזה?

אבל זו לא הויה שלישית אלא נקודת הממשק בין הגוף לנשמה. וזה איני מבין כלל. אם שני דברים נוגעים זה בזה ואפילו אם קורים שם דברים ביניהם, האם תצמח תודעה? אמנם כן, הסימביוזה היא מציאות חדשה, היוצרת הויה קיימת ומוגדרת לעצמה, המכירה את עצמה ומשמשת כמרכז האישיות, הפרסונה של האדם (עמ' 51).

ואני שואל: סליחה?

האם המילה "אני" מצביעה על משהו כשאני מדבר על עצמי? האם אני רק גופי? האם האני הוא אותה נשמה? ובכן, לפי אבן ישראל לא ולא. אם כן מה אני? ממה אני עשוי? אם אני רק נקודת מפגש, אז זו טעות של האני. אבל מי טועה? (דקרט שלנו הטוב).

כאן מתחיל אבן ישראל לסקור את התפתחות האני של ילדים. ולהראות שיש לכל ילד אופי משלו. אפילו תאומים זהים מתבדלים. טוב ויפה. עדיין לא הבנתי מהו אותו "אני" שלו והאם הוא יש בפני עצמו או לא, והאם יש זה הוא רק ממשק אז הרי הוא ולא כלום?

האני גדל, מתבגר, משתנה, מתחנך, לפעמים עובד על עצמו. הוא נוצר והוא כנראה יוצר את עצמו, אולם מתוך תגובה לצרכי הגוף ולפניות הנשמה (עמ' 52).

בשלב זה בא אבן ישראל לחלוק על הדיכוטומיה הקלאסית, הנוצרית (או האפלטונית?) שמחלקת בין גוף לנשמה, כאשר הגוף רע והנשמה טובה. אבל אם הרגש הוא בנפש, הרי יש רגשות רעים, ואז הנפש גם יכולה להיות רעה (משמעות דבריו עמ' 53).

בני אדם המציאו מיתוסים לגבי יצר הרע, נפש רעה וכיו"ב (גם ה"תניא" מאמין בכך!) אבל התאוות הלא גופניות הן עיוותים שהאני מעוות את נפשו שלו. (בזה דומה שאנו מסכימים, רק שמה שהוא קורא לו "תאוות" עשוי להיות רגש סביר כל עוד הוא במידה ובמקומו, אבל אני מציג כאן אותו ולא את דעותי שלי).

כאן טוען אבן ישראל שהמפגש עם הנשמה מחזק את האני ומעניק לו עוצמות, מרחבים של דמיון ומחשבה (עמ' 54). מה המנגנונים שפועלים כאן? האם יש כאן תיאוריה אחת ברורה או שאבן ישראל כורך יחד רעיונות שונים ולכן אין כאן תמונה פשוטה ומובנת? ואולי זה רק אני שאיני מבין? אני משער שאבן ישראל, כתלמיד של "התניא" וכמפרש שלו, ובתור אדם חכם מאד, הוא תיאורטיקן מסודר ולכן יש כאן תיאוריה ביסוד מה שכתוב כאן, אלא שעקב הצורך להציג את הדברים באופן עממי ככל האפשר, הם לא ממש מסודרים בצורה שיטתית. חבל.

מה קורה במוות? זו השאלה המעניינת שהיא גם מבחן לגבי התיאוריה על הנפש, או ה"אני". עם המוות מתפרד הקשר בין הגוף לנשמה. לנשמה יש זכרונות כלשהם אבל האני כבר אינו קיים. כל מה שנאמר לגבי תיקוני הנפש בעולם העליון אינו נוגע לאני האנושי הקיים בפועל בעולם הזה.

כאן צריך להבדיל בין מה שאמרו חז"ל, התנאים והאמוראים, לבין מה שפירשו אחר כך המקובלים ועוד יותר האחרונים ביניהם כמו "התניא" ומפרשיו, כמו נניח הרב דסלר.

לפי חז"ל לא מצאנו "תיקוני נפש" אלא גמול. מה שאבן ישראל טוען כאן הוא שהגמול בעולם הבא אינו ל"אני" שלנו כאן ועכשו. אבל אם אותו יש שנמצא שם ועובר שם מה שעובר אינו ה"אני" שלי אלא רק יש לו כמה זכרונות מפה, מה לי ולו? והאם יש כאן תרופה לפחד המוות שממנו ראשית האדם והאקזיסטנציאליזם?

אמנם אבן ישראל בוחר עוד אמונה מתוך מכלול האמונות שנקלטו והפכו לעיקרים שלנו, והוא טוען שביום הדין הגדול, לאחר תחית המתים, הגוף והנשמה נפגשים שוב ואז, ורק אז, תוכל ההויה של ה"אני" לעמוד לדין על חיינו כאן ועכשו. (עמ' 54)

כל זה מעורר את השאלה המציקה: דומה שהנשמה ממש אינה אני והתגובה הטבעית של מי ששומע את כל הרעיונות האלו תהיה: כבר אכפת לי מגופי הרבה יותר מנשמתי. (כלומר, אני כן רוצה קשר עם אלוקים, אבל לגבי השאר? מה לי ולנשמה? אני כ"אני" קיים בעיקר עם מה שאני מכיר ומה שהכי חשוב, הלא כן?).

אני רואה שבדברי ביקורת אלו אני משייך את עצמי למחנה של שוללי הנשמה ואלו שאינם מכירים בחשיבות הקשר עם אלוקים (אבן ישראל יוכל לומר שמי שלא זכה לקשר אינו יודע להעריך אותו, ואני מסכים).

זה לא מה שאני מתכוון. מה שאני מתכוון הוא שבאופן שאבן ישראל מציג זאת – והוא בוודאי אינו היחיד, לא בין ההוגים היהודיים ולא בדתות אחרות – נוצר נתק כאשר הקורא יגיב: עזוב אותי, מה שמעניין אותי הוא העולם שאני מכיר ושאני שרוי בתוכו. לא סיפורים על עולמות אחרים שבהם אפילו לא אהיה אני עצמי.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-31/5/2018 23:46 לינק ישיר 

התרבות, האני והנשמה

 

אבן ישראל פותח באבחנה היסטורית ותרבותית על קצב החיים והנושאים הרבים יותר המעסיקים את האדם המודרני בהשוואה לאדם הפשוט, החקלאי נניח, שלפני אלפיים שנה ויותר. הכל נכון (עמ' 56).

החיים המודרניים, הוא מזהיר, כאילו נבנו למנוע מהאדם אפשרות לעמוד מול עצמו. נכון מאד!

עיסוקי הפנאי אינם מותירים לנו פינה קטנה מלחצים – או מבידור. נכון.

ובכן, האדם מחפש מנוחה, רגיעה. אדם משתוקק "להדמים את פעולת הנפש" עד רעש רקע. או, עדיף, מוזיקה שקטה (עמ' 57).

הנה אתם רואים למה אני אוהב את אבן ישראל. התיאורים שלו מאד מדברים אלי (אלינו אני משער), והם כתובים להפליא, בשפה מודרנית קולחת ומדוייקת.

ואמנם הנפש פועלת גם כאשר אין היא מודעת לכך. והעדר המודעות נכון גם לגבי נסיונות הנשמה לעורר את האני. ויש לה הוראות: זה כן וזה לא (אהה. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שאנו קוראים שהנשמה אינה רק מעוניינת להתחבר למקור שלה, אלוקים, אלא גם קובעת דברים עבור האני כאן ועכשו. ויש לשאול: מדוע זה משנה לחיבור עם אלוקים? זו שאלה חשובה מאד!).

אלו הם "הרהורי תשובה" שחכמינו הזכירו. וכאן אני מבקש להסתייג. אמנם כדי לענות על כך צריך לפחות פסקה ארוכה, או כמה קצרות. הרשו לי להסביר.

כפי שעולה מן הדברים, אדם יכול לחיות באופן לא מודע, או לא מחושב. לעשות מעשים טובים ורעים. טובים ורעים לפי מוסר שכולנו מכירים או טובים ורעים לפי מערכת המצוות (שיש בה חלקים שמעיים, כלומר שאינם נובעים מן ההכרות של השכל הטבעי כלשון רס"ג ואחרים).

אדם יכול לעצור משטף חייו ולשאול את עצמו: מאין אני בא ולאן אני הולך. האם אני מרוצה ממעשי? האם הם ערכיים? והיכן היחס ביני לבין בוראי? ומה יהיה בעולם הבא? עולם הגמול?

כל השאלות האלו הן דוגמאות של הרהורי תשובה. חוששני שאף אחת מהן אינה זהה למה שאבן ישראל רוצה לתת לנו, מפני שאני חושד בו שהדגם של נשמה וחיבור שלו הוא לפי בעל התניא...

אבל נמשיך ולא אניח לחשדותי להעיב על הנאת הקריאה.

בעידן המודרני יש תלונות על דיכאון ואפילו הזדקקות לתרופות. זה מפני שהנשמה מעוררת אותנו אבל אין אנו מספקים את הצורך שהיא מעוררת בנו (עמ' 58). נכון. יפה.

הרי אין אנו מודעים לאברי גופנו, כגון הכבד, אז האם לא סביר שלא נהיה מודעים לנשמה?

התעוררות מחמת הנשמה עלולה להוביל דווקא לטעויות. נטישת המשפחה, התפטרות מעבודה כדי להיות צייר. "לא כל קול המגיע אלינו מתוך המציאות בהכרח נושא בשורה אמיתית", מזהיר המחבר שלנו (עמ' 60).

גם כאשר הנשמה מתגלה, לא תמיד אנו מבינים אותה.

ובכן, מהי התגלות הנשמה האמיתית?

נישאר איתו.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-31/5/2018 23:47 לינק ישיר 

הנשמה ולבושיה

 

בהדרגה, באופן מפוזר, ניתן למצוא את התיאוריה על הנשמה של אבן ישראל. כצפוי, היא מבוססת על בעל "התניא". הנה כאן בתחילת הפרק (עמ' 63) אנו שומעים קצת יותר.

מה היה לנו עד כה? רק שהנשמה היא ניצוץ א-לוהי. (וגם זה כל כך לא ברור? האם הנשמה היא אלוהים?) ובכל אופן, האני הפרטי שלי שאני מודע לו ואכפת לי ממנו אינו זה שישרוד אחרי מותי אלא רק זכרונות שלי בנשמה שלמעלה, ורק ביום הדין הגדול, אי פעם בעתיד, יחזרו הגוף והנשמה יחד ואהיה שוב אני. כולנו כך.

ובכן, הנה על מקור הנשמה.

המקורי הראשוני, יסוד היסודות (מטאפורה מן הסתם) – כל הנשמות נובעות מאותה נקודה. השלכות של מוקד אור אחד על עולמות אחרים.

מה?

כל נשמה היא הויה בפני עצמה, אבל יש בה הארה של האור הראשוני.

רגע, זה לא סותר מה שאמרנו קודם?

דבר אחד מוצא חן בעיני. כל הנשמות שוות. לכולן אותם ערך ומעלה (זה מאד שונה ממה שכותב "התניא" שמדרג את הנשמות לסוגים ורמות...).

רגע, יש בין הנשמות כאלו שמשתייכות לשורש אחד ואחרות כנראה לא. איפה השורשים האלו בין מקור האור הראשוני לבין הנשמות כהויות נפרדות?

והיכן מתרחשים כל הדברים האלו? ומתי בהשוואה ללוח הזמנים של ההיסטוריה שבתוכה אנו חיים?

לכל נשמה יש מהות מיוחדת, תפקידים מיוחדים, נתיבים פרטיים. (עמ' 64). יפה מאד. השאלה למה הוא מתכוון. אפשר שהוא מתכוון למה שכנראה התכוון הרמח"ל, שלכל אחד מאיתנו בני האדם, או לפחות היהודים, יש משימה ייחודית שהיא רק שלו ולא של זולתו. זה אומר שאני ייחודי, שאין מי שיכול להחליפני, שערכי בעיני הבורא הוא עצום, ושאל לי לחקות אחרים כי הם הם (כל אחד בנפרד) ואני אני. וכן כותב אבן ישראל עצמו בפירושיו לסיפורי רבי נחמן.

והנה עוד מונח טכני שיקבל כאן הגדרה. "לבושי הנשמה".

זה מונח קבלי וכלל לא אינטואיטיבי. למעשה, כפי שאבן ישראל יגדיר זאת, לא ברור מה התועלת במונח הזה.

לבושי הנשמה הם מכלול התכונות, הכשרונות והיכולות שיש לנשמה מסויימת (עמ' 64).

רגע, לא אמרנו שכל הנשמות שוות? אז מהיכן מגיעה הדיפרנציאציה (ההיבדלות)?

הלבושים קשורים למוצא האדם וסביבתו, למשפחתו, לגנים שלו, לביולוגיה וגנטיקה. יורשים מההורים צבע עינים וגובה ותוי פנים, כישורים וכשרונות, כמו כשרונות מוזיקליים שמגיעים במינונים שונים (ומתפתחים לפי הסביבה והבחירה).

כל אלו לבושי הנשמה.

סליחה? הרי אלו פונקציות של הגוף והאני? מה לניצוץ א-לוהי ולתכונות גנטיות?

אולי לא הבנתי. אולי מה שאבן ישראל רוצה לומר הוא שלבושי הנשמה הם הם האני. "תכונות האני של נשמה מסוימת בתוך גוף מסוים" (שם). אז לבושים = "אני"?

הלבושים שייכים לנשמה עצמה. כלומר האני שייך לנשמה. נראה לי שיש להבין זאת כך. אני שייך לנשמה זה הנושא של הפרק הזה. ואילו עד עתה, כאשר הסתכלנו מנקודת הראות הטבעית של האני, הנשמה נראתה כחיצונית ושייכת לאני.

הנשמה הבסיסית אינה משתנה אלא רק לבושיה (עמ' 65).

אבל יש עדיין תכונות לנשמה שיוצרות חלק מדמותו הרגשית והשכלית של האדם. תכונות אלו האם הן הנשמה או הלבושים כלומר האני?

תוספת מאוחרת על פי פרק "נשמות ושורשיהן". כאן, בעמ' 96, מתברר שהלבושים הם ההכרה, הרגש והזכרון. בין השאר. כלומר מה שהוא אצלנו, שטרם למדנו את השיטה הזו, ה"אני עצמו" על מכלול רכיביו, מזכרון ועד רגש ורציות, כל אלו הם לבושים של הנשמה. ויש להעיר: כיון שהאני הזה העלוב בהשוואה למה שמעליו הוא בפני עצמו, אז לשייך אותו כלבוש לנשמה, מה זה אומר? האם הקביעה כי האני שלי הוא רק לבוש לנשמה הלא מוכרת שלי (כפי שהתבאר ויתבאר) מה היא באה לומר על מה שאני מכיר בתור האני היחיד והמרכזי שלו אני דואג? האני שהפילוסוף הקיומי רואה כנקודת התחלה וממנו אמורה הפילוסופיה להתחיל.

חושדני שהטענה שהאני הזה אינו אלא "לבוש" באה להוריד בערך מה שאנו מכירים בתור אני כדי לקדם ישים (או יש מורכב ומתחלק במידרג) לא מוכרים כעדיפים וחשובים יותר..

וכאן אנו מגיעים לקצת מידע על המידרג בין הא-לוקים, הניצוץ שלו שהוא הנשמה, ואני כאן למטה בעולם הזה.

ובכן, הנה מקור הדיפרנציאציה של הנשמות. הן מגיעות מ"קוים" כלומר בספירות שהן חלקי האלוהות לפי הקבלה. יש למשל נשמות מקו החסד ויש מקו הגבורה ואז הם מגיבים באופנים שונים, קפדנות או נדיבות למשל. המקור של הנשמה משפיע כנראה עד הלבושים שלה, כי מידות האדם אינן החלק המעולה שלו הא-לוהי שלו, הלא כן?

שימו לב: יש מרכיבי יסוד מן הקו שממנה יצאה הנשמה ויש מרכיבים גנטיים וסביבתיים והם אינם חייבים להיות זהים. אם הם זהים הם מחזקים זה את זה. (עמ' 66).

ובכן, זוהי תיאוריה מעניינת על ההשפעות על האני...

ויש נשמות גבוהות וגדולות ויש קטנות. איך זה מסתדר עם זה שכל הנשמות זהות? איני יודע. אבל הרעיון הזה של מידרג בנשמות, כאשר צדיקים יושבים "למעלה" הוא רעיון חבדי אופייני כבר אצל "התניא".

בניגוד למה שנאמר בפרקים קודמים כי הנשמה לא תבוא לידי ביטוי מתברר כי נשמה גדולה פורצת כבר בגיל צעיר (עמ' 67). אני משער שזה נועד להסביר את אישיותו של הרבי שלו, התניא. אבל גם צעירים ואולי גם מבוגרים נלהבים עשויים להתרגש מן הגילוי הזה: הנה, אם אתה מוצא את עצמך בספר הזה, גם אתה בעל נשמה גדולה. ישר נולדת מהסוג המובחר.

שוב הרשו לי לצרף הערה משלי. מדוע החלוקה הזו של נשמות אינה נראית לי? מפני שיש משהו דמוקרטי בנשמתי שלי. מפני שאיני מאמין שה' יתן לכתחילה נשמות נפרדות עם יכולות נפרדות. די לנו שהעובדה היא שילדים נולדים בתנאים שונים ועם כישורים נבדלים. להוסיף על זה תיאוריה כי גם הנשמה, תהא מה שתהא, גם שם יש מידרג? אצל הבורא? לא מוצא חן בעיני (זה לא אומר שאני צודק כמובן, אבל מערכת הערכים שלי שוללת את זה).

נחזור אל אבן ישראל. כפי שיש נשמות גדולות וקטנות, יש נשמות יותר קדושות. כלומר עם רגישות לתחום הקדושה. האם זה אומר יותר מאשר זה שהן האני שמחובר לנשמה כזו יהיה פתוח יותר לנשמתו? אולי כן. זה לא רק מאפשר תחזית (במובן הפופריאני, בפילוסופיה של המדע) שזה יקרה מוקדם יותר, אלא שזה גם סיבה. המהות של נשמה כזו היא להתפרץ ולהתגלות מוקדם יותר.

בעל נשמה קדושה יש לו גאוניות לגבי קדושה כפי שלמלחין מלידה יש גאוניות לגבי מוזיקה (עמ' 68). משל נאה ומשובח ביותר, ללא ספק.

האם בעל נשמה כזו יגשים את יכולתו וייעודו? לא בטוח. הוא צריך למצוא את ההבנה התיאורטית של תפקידו. אם לא, הוא יחיה עם תיסכול ויחוש תמיד שלא מצא את מקומו. האם יש כאן רמז לקוראים שישמחו לגלות כאן את ההסבר מדוע החיים המודרניים אינם מספקים אותם?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-31/5/2018 23:47 לינק ישיר 

נשמה ומידות

 

המידות הן מונח פילוסופי שמגיע אלינו היהודים מאריסטו. המקבילה המודרנית היא כנראה "תכונות אופי". רחמנות ועדינות מול אכזריות ונוקשות, למשל. אבן ישראל יודע להדגים את התיאוריות שלו בצורה שמתחברת היטב לחיינו אנו. זה אחד מיתרונותיו.

אבל אבן ישראל מאמין שיש "מידות" למרות שאני משער שהוא יודע שזה רעיון אריסטוטלי. הרי הרעיון הזה נקלט לתוך הקבלה, ור' חיים ויטאל למשל מרבה להשתמש בו. המידות הן מהגנטיקה אבל גם, כאמור בפרק הקודם, מן הנשמה הנתונה לכל אחד באופן אחר (וכבר הערתי על הסתירות ועל הקושיות).

יש השפעות חינוכיות וסביבתיות. ויש עיצוב של האני שלי בידי עצמי. הכל נכון.

ואם אדם מקשיב לנשמתו, ואם היא מדברת אליו, הוא יכול לבחור מסלול. "כלפי מעלה" (עמ' 71). לכן יש שמתעוררים בתשובה. כי הנשמה לימדה אותם על "שמים".

בני אדם נולדים עם אנוכיות והנשמה פותחת את עיני ליבם להבחין באחרים, לראותם, לחוש בהם ולהבינם – ולהתחשב בהם (עמ' 72). כל זה טוב ויפה ואפילו תואם למה שאפשר למצוא אצל חז"ל, אבל לא בהקשר קבלי. ובוודאי שאפשר להסביר את הרגישויות שלנו לאחרים באמצעים אחרים, אפילו על ידי גנטיקה ומעין מקבילות של חומרה שנולדנו עמהן. המידה הטובה והאלטרואיזם הן חלק מן הציוד הגנטי שהאדם קיבל באבולוציה, טוענים חוקרים מסויימים (נניח מיט רידלי ונדמה לי גם סטיבן פינקר).

אם יש לאדם מידות רעות, זה בגלל שהוא אטום לנשמתו (שם).

ואם הלב (משכן הרגשות, ואבן ישראל חייב לפרש זאת מטאפורית למרות שאצל חז"ל ובמקרא אולי הובן הדבר כפשוטו) – שולח את האדם לעשות מעשים רעים או טפשיים, צריך אדם לא ללכת אחרי הלב. כאשר אדם מבחין במידות רעות עליו לדעת שהן התנהגויות חיצוניות, הרגלים, ומעל לכל – חסרון בהתגלות הנשמה.

אני חוזר למה שכתבתי לעיל. יש כאן שני היבטים בנשמה. היא מגלה את אלוקים לנו אבל גם תובעת מאיתנו דרכים מסויימות ופוסלת אחרות. ויש לקורא, במיוחד בעל חשיבה פילוסופית, לשאול: מה התביעה האלוקית להיות טוב ולא להיות רע מגלה לנו על אלוקים? ומנין שזה כך? האם אלוקים בוחר את הטוב כי הטוב הוא טוב או שהטוב הוא טוב בגלל שאלוקים בוחר בו? (הקושיה של אפלטון).

התגלות הנשמה אם כן היא בכיוון של להיות טוב ולא רק להיות "רוחני" או "דתי". וזו אכן נקודה חשובה (עמ' 73).

כתוב בתורה "ועשית הישר והטוב" ולפי אבן ישראל זה בגלל הנשמה המאירה באדם. האני לבד לא מספיק לזה? תמהני. זה לא מה שהוא כתב קודם, נדמה לי.

ובכל אופן יש פגמי אישיות ויש חסרונות בהתגלות הנשמה. אבל חלילה לאבן ישראל לטעון שיש נשמות פגומות...

המידות הן המרחב שבו אדם נפגש ומתעמת עם נשמתו.

האדם יעבוד על נקודה זו אם יחבר את ההתנוצצויות של הנשמה לכדי מערך כולל והומוגני. כך יזכה למהפך לטובה.

כל זה נכון מאד, אבל אפשר לסבור כך גם בלי להאמין שהנשמה היא ניצוץ א-לוהי...




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-31/5/2018 23:48 לינק ישיר 

אנוכיות וגם: "אני" – זה טוב או רע?

 

בשלב זה כבר התעייפתי מהספר. הגעתי למסקנה שאין בו באמת דברים חדשים וחשובים מעבר לכך שהוא מכיר בכך שיש גוף ויש אני ויש אפשרות להתחבר עם אלוקים. ואילו התיאוריות שלו לגבי נשמה, במידה שהוא חושף אותן אט אט, אינן של חז"ל וגם לא שלי וגרוע מזה – הן מן התניא...

למענכם קוראים יקרים אני ממשיך לקרוא ומסכם.

יש שלושה סוגים של אנוכיות לפי אבן ישראל.

אגואיזם במובן של ראית העולם כמכשיר לצורך עצמי (האני שלי).

אגוצנטריות: האם רואה עצמו כמרכז העולם. אין התחשבות באחרים.

מה בין אגואיזם במובן שלו לאגוצנטריות במובן שלו? נראה שהאנוכי פוגע באחרים למען עצמו (אם כי לא בכוונה לפגוע בהם אלא מתוך התעלמות) ואילו האגוצנטרי רק לא מתחשב בהם אבל לא לוקח מהם לעצמו. זה ההבדל בין עשיה לבין שב ואל תעשה (עמ' 79 ואילך).

המופע השלישי הוא "התמקדות בענין אחד ויחיד".

אבן ישראל כותב שהסוג השלישי (שאין לו שם בשפה האנושית משלו) הוא פחות חמדן ודורסני. אבל זה הבדל של דרגה או של מהות. האם יתכן ששלושת גילויי האנוכיות אינם נובעים מהכרת המציאות הפסיכולוגית אלא מאיזה מקור קבלי?

הוא מבטיח להרחיב בכך לקמן. נחכה לו.

עכשו מציג אבן ישראל, לא בפעם הראשונה, את התפתחותו של התינוק. את ההופעה של המונח "אני" וכנראה של ההכרה העצמית הזו בשלב מסויים בהתפתחותו. וכאן הוא טוען שהתפתחות זו מושפעת גם על ידי הנשמה. ואת זה אי אפשר להוכיח. רק לדעת שזה מה שהוא כותב.

השפעה זו של הנשמה תגרום לילד להתפתח בתור יותר או פחות אנוכי.

יש גם השפעות אחרות. יש חברות ותרבויות שמעודדות אגואיזם. יש ששמות דגש על התחשבות והרגישות. וכמובן בכל חברה יש כאלו יש כאלו.

טריויאלי, ווטסון יקירי.

נקודה חשובה: אגואיסט אינו בהכרע רע ובעל תאוה לרע. הוא אינו מזיק לאחרים אלא חושב על עצמו. אם מישהו ייפגע זו תוצאת לוואי ולא מטרה. אבל תמה אני. וכי הרשעים תמיד מכוונים להרע? וכי הגנב רוצה להרע לממון הזולת? הוא רק חושב שהממון יהיה יעיל יותר בארנקו שלו. אבל אולי זו דוגמא לא מוצלחת.

אבל הנה משהו על הקשר בין האדם לאלוקים. "האנוכיות היא עיוות מהותי של הנפש (האני כזכור). במקום לשמש כקשר החיים בין האדם לבין הקב"ה הופכת הנפש לענין של זהות, ומשום כך היא פוגמת ביכולתה של הנשמה להתבטא" (עמ' 79).

המשפט הזה אינו מובן לי כלל. קודם כל, האדם הוא האני, אז המשפט הזה מיתרגם ל: במקםו לשמש כקשר החיים בין הנפש לבין הקב"ה, הנפש הופכת לענין של זהות". מסתבר שמה שאבן ישראל רוצה לומר הוא שנפש, כלומר אני או אדם, שעסוקה רק באנוכיות, מאבדת קשר עם אלוקים.

ניתן להציג דוגמאות סותרות לכך. יש בהחלט אנשים דתיים מאד, במובן שהם עומדים בקשר עם אלוקים, אבל הם גם אנוכיים להדהים, גם במצוות שלהם וגם בכלל. ניתן לטעון שהם מחמיצים את התכלית האנושית ואת מה שה' רוצה, שלא יתכן שהנשמה שלהם מעבירה להם את המסר הזה. אבל מה יעשה אבן ישראל עם אלו שיטענו שזה בדיוק מה שהנשמה מלמדת אותם? לפי מה נקבע אם זו הנשמה או רק תחליף וחיקוי גנטי (גוף) או פסיכולוגי (אני המוכר לנו).

אנוכיות היא עבודה זרה לפי אבן ישראל שאומר כי זה מה שאמרו חכמים "איזהו אל זר שבגופו של אדם" או "אל אחר". מי שחי רק בתוך עצמו אינו מחובר לאלוקים ולנשמה. זהו זה.

זה נכון כנראה גם לגבי האגוצנטרי שלפי אבן ישראל אליו התכוונו חז"ל בביטוי "גס רוח", שהאני שלו ממלא את כל המציאות ואינו משאיר מקום לקב"ה.

למעשה בשלב זה כבר לא ברור לי מי גרוע יותר לפי החלוקה של המחבר.

המתקבע הוא מי שמזדהה עם איזה רעיון או עיסוק וזה הופך למוטיב מרכזי. לא חמדנות אישית אלא הזדהות עם משהו אחד. התמכרות אליו (עמ' 82). שימו לב לתיאורים היפים של אבן ישראל!

כאשר זה קורה, רק זה מעניין אותו ושום דבר אחר לא. הוא אינו רוצה ואינו מסוגל להבין אנשים או עיסוקים אחרים. אין לו בעולמו אלא עניינו שלו. ושוב, זה לא אדם רע ולפעמים יש בו מן התועלת כדי להזיז פרוייקטים. ראוי הוא לכבוד על כושר היצירה שלו.

כאן הייתי מבקש לשאול מה עם אותו אדם שמקובע כל כולו ביחס לאלוקים. הוא שוכח את העולם מפני שהוא כולו באלוקים. יש כאלו מיסטיקאים אבל יש כאלו סיפורים גם על רבעס חסידיים. מה יאמר אבן ישראל?

אולי הוא יאמר שמי שפתוח לנשמתו, ונשמתו הרי מחברת אותו אל אלוקיו, אז הוא לא יגיע לכזה מצב. מי יודע.

מכאן פותח אבן ישראל נושא אחר. האם "האני" אמור להיות הכוח המרכזי בחיי האדם? יש להבדיל כאן בין נוכחות האני שהיא מתמדת, הרי האני הוא זה שהכל קורה לו והוא הבוחר. אבל יש גם הצבת האני לא כפועל אלא במטרה.

על זה מוסיף אבן ישראל שהאני צריך לזכור שהאינסוף גדול ממנו. והוא מייחס זאת לרמב"ם האומר שלענווה אין גבולות.

מכאן ממשיך אבן ישראל למשפט שלדעתי הוא שגוי מכל וכל:

"האני של האדם הוא מכשול מהותי בכל דרך של עליה" (עמ' 85).

האם רק אני מרגיש כאן את השפעת התניא, שאומר כי האדם צריך "לבטל את עצמו"?

המלחמה ב"אניות" היא לא רק ביצרים רעים, פיתויי חומר. לכן היו שדגלו בסיגוף. זו מלחמה במהות הכוללת של האני.

ואני כלומר הכותב תמה. האני הוא הבוחר. וכי השמדת האני היא ערך? אני יודע שכך סברו בנצרות. וכך באמת סוברים בחבד או לפחות בתניא. אבל זו בעיני כבר לא יהדות. מפני שזה משגה והיהדות שלי אינה כוללת משגים. (אפשר לטעות אבל אין להפוך טעות שנתבררה לאמת שחייבים להאמין בה).

זה הרעיון של "ביטול היש" שהוא מן האושיות של עבודת הנשמה, לפי המחבר. אמנם לא להתקטן ולהעשות "לא כלום" אלא להמעיט את שליטת האני. כמדומה

ואולי לא הבנתי מה זה בכלל "ביטול האני"?

לפי ההסבר של אבן ישראל כאן, אפשר לשרטט ציר שבקצהו נמצאת האנוכיות, אבל גם נמוך יותר, "אצל אנשים נורמליים לחלוטין משתתף ה'אני' בכל מחשבה ובכל שיקול דעת" (עמ' 85).

למה הכוונה בהשתתפות זו? קאנט טען שדימוי האני משתתף בכל חויותינו ומחשבותינו. כלומר, כאשר אני מסתכל על השולחן, נניח, אני ער לא רק לנוכחות השולחן אלא לכך שאני מסתכל בו. אפשר לא להסכים עם זה...

האם זו הבעיה שאבן ישראל, אליבא דהתניא, מתייחס אליה? אולי כוונתו אחרת. אולי כוונתו שכל מעשה שלי מכוון לא רק כלפי מטרה חיצונית אלא גם מתחשב בשיקול: ומה זה יעשה עבורי.

כך, גם המצוה הגדולה ביותר, לתת צדקה, להציל נפש, לעשות משהו שעולה לי, אינה נקיה מן החישוב של "מה זה יתן לי"? כלומר האינטרס העצמי, ולא האני כשלעצמו. האם בכך צריך להילחם?

גם הטענה האחרונה הזו, שאמנם אינה מבקשת להעלים את האני האנושי, גם היא אינה משקפת את דעת התורה וחז"ל. כלומר אין לה זכר שם ואדרבה היא אינה עולה בקנה אחד עם תודעתם. המשפט מפרקי אבות, "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", יכול להתפרש כמציע דרישה לזו שייחסתי כאן לאבן ישראל. וכמובן הרמב"ם רבנו הוא שאמר שצריך לעשות האמת מפני שהוא אמת. אבל אותו הרמב"ם סבור שעשיית האמת והכרת האמת היא זו שמבטיחה את הישארות הנפש. הדברים ארוכים, ולכן ארשה לעצמי את מה שטעון אשכול בפני עצמו, ואטען כי אפילו הדרישה לא לקבל תמורה כלשהי אי פעם גם היא אינה אותנטית ביהדות של התורה שבכתב ושל חז"ל.

יתכן שאבן ישראל מודה בזה, אם כי דומה בעיני שאם הוא מוותר על הדרישה הקיצונית אזי הוא מוותר על החבדיות ואולי על החסידות. (הבעשט, לפי סיפור יפה, בירך מישהו וכיון שרצונו היה חייב להעשות, נענש לאבד את העולם הבא שלו, שהיה ושיהיה. ואז הוא רקד משמחה: עכשו אני יודע שאני עושה מצוות לשם שמים! המשך הסיפור הוא שזה היה נסיון והוא קיבל הכל ויותר מזה בחזרה. אבל הנקודה היא שהבעשט ניסה להגיע לדרגה שמוצגת כאן כבלתי אפשרית).

אבן ישראל מסתפק בפחות לפי ההמשך. "כאשר האני חורג מן הממדים הראויים לו, אז הוא הופך לא רק למכשול בדרך, אלא לדרך הירידה עצמה" (שם). יש אם כן ממדים ראויים לאני ולא צריך לבטלו או למחקו לגמרי.

מה שלא צריך להיות הוא שהאני לא יבוא במקום אלוקים, מסכם אבן ישראל בסוף הפרק.

"בעצם המציאות המורכבת שלנו של גוף ונפש, הצבת גבולות ותיחומים לאניות, כדי שלא לאפשר להפוך את נשמתנו למכשיר המשרת מטרה זרה, היא לפיכך עבודה כלל אנושית" (עמ' 86).

איך יכולה הנשמה להפוך למכשיר של עבודה זרה? כאשר האדם מבקש קשר עם אלוקים למען עצמו? ומה רע בזה?

חקר המניעים האנושיים ודעת התורה על זה, לפי הדורות של הפרשנים, הוא נושא חשוב. כאן אני יכול לומר רק שלפי מה שהבנתי (או שלא) את התניא, הוא ממשיך עד קיצוניות בלתי אפשרית ובלתי נדרשת את הדרישה להמעיט את האני. לא ברור לי עד כמה אבן ישראל הולך בעקבותיו. אבל הפרק הזה שמתחיל עם האנוכיות מסתיים בתפיסה חבדית לחלוטין.

 




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-31/5/2018 23:49 לינק ישיר 

תורת הנשמות

 

כאן נוטש אבן ישראל את הגישה האמפירית שלו, שיוצאת ממה שאנו מכירים מעצמנו, וגם את הנסיון שלנו להשתמש בידיעות מדעיות מתחום הפסיכולוגיה, התפתחות הילד וחקר התרבות, כדי להציג את הגישה הקבלית, זו שבתורה מאמצת תפיסות יווניות ועתיקות זרות ויוצרת שיטה פילוסופית שהיא כביכול סוד התורה. וכל זה בלי להצהיר על זה במפורש.

הפרק מתחיל במאפיינים חדשים של הנשמה. וזו הזדמנות לצטט ולבחון:

"לכל אדם מראשית היותו יש נשמה שהיא מקור החיים, שורש התודעה ונקודת הגבול של האני האנושי" (עמ' 87).

איך ניתן להבין זאת ולאמת זאת? למשל, הטענה שיש נשמה שהיא מעבר לאני אינה מתבססת על בדיקה אמפירית כלשהו. מציאות האני שאנו מכירים בתודעתנו, כלומר התודעה, נתון במחלוקת חוקרים ופילוסופים בני זמננו, אבל התיאוריה שיש אני ויש תודעה תואמת את הנתון שאנו מכירים באופן הקרוב ביותר לעצמנו.

לא כן באשר לנשמה. הטענה שיש נשמה שהיא ה"מעבר" אינה יכולה להימדד אלא על ידי פריצות שלה, של חויה, של "נצנוצים". או על עדותם של "חכמי נשמה" שסמכותם וידיעותיהם זקוקים לגיבוי והוכחה בפני עצמם.

הטענה שהנשמה היא מקור החיים נראית מוזרה. באיזה רגע של התפתחות העובר מתחברת הנשמה למה שעתיד להיות אני?

הטענה של אבן ישראל היא שהנשמה קיימת תמיד, אולי מקודם, והיא רק זקוקה להתפתחות התודעה האנושית כדי שנוכל להכיר אותה. טענה שנשמעת סבירה לפי התיאוריה הזו.

וכמובן, כפי שנאמר פעמים רבות בספר, לא די בכלים אלא צריך בחירות נאותות.

"הנשמה מתגלה עם השאיפות שיש לאדם ביחס להויות גבוהות יותר ומערכת היחסים שלו עמן" כותב אבן ישראל (עמ' 88). כאן אבן ישראל מבקש ללמד את הקורא תירגום מודרני של רעיון המידרג של הנשמה, שמופיע כמדומה לראשונה בזוהר. שם מופיע מידרג של נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה (הלקוח מן המדרש בראשית רבה (תיאודור-אלבק) למשל, פרשת בראשית פרשה יד).

ואכן אבן ישראל מפנה לזוהר שעל סמך הנאמר בו הוא מסביר שאדם צריך להשלים דרגות כדי להגיע לנפש ואחר כך לרוח ועוד ועוד. והוא מצטט מדרשים נוספים לפי שיטתו. (עמ' 89).

הפרק הזה, בפעם הראשונה בספר, פונה למקורות מחז"ל ואילך, ומקשר בין ההסברים של אבן ישראל לבין המקורות. כמובן, לפי הפרשנות הקבלית והחסידית שלו.

משל למה הדבר דומה? למי שיש לו בנין גבה קומות והוא גר רק בקומה הראשונה. האני צריך לטפס בקומות. והכל תלוי בבחירתו והחלטתו של האדם.

וכאשר מגיעים לדרגות גבוהות יותר, ההתחברות היא עם "יחידה" שהיא הנשמה הכללית האחת המשותפת לכל. איני יודע איך ניתן להבין את המשפט הזה, אלא אם כן כמו במסורות מיסטיות שונות (הכל אחד, כמו בפנתיזיאם, או שמה שנותר מהאדם הוא השכל הנקנה שהופך לחלק מהשכל הפועל המשותף לכל האנושות שהצליחה לזכות בו, בפילוסופיה המוסלמית של ימי הבינים ואולי, לפי פרשנויות מסויימות, גם לפי הרמב"ם. אבל זה שאנו יכולים למצוא טענות כאלו אינו הופך אותן למובנות. בכל אופן, הצגת טענות אלו כיהדות ראויה לתוספת שזו גישה של חבד ויש גישות אחרות גם ביהדות, שלא לדבר על הביקורת המתבקשת של החושב האנליטי שאינו מסכים לדיקלום מונחים בלי משמעות ברורה).

ואם הגענו לכאן, אבן ישראל טוען שיש לכל באי עולם "נפש בהמית", שקיימת לא רק אצל האדם אלא אצל כל יצורי העולם (עמ' 91). זו טענה שמתחילה אצל אריסטו וממשיכה אצל יורשיו, עד שנקלטה לתוך הפילוסופיה היהודית של ימי הבינים ואחר כך לקבלה כשזו הופיעה. האם הכוונה ליכולת התיפקוד של הגוף שמשותפת לכל בעלי החיים? מה מוסיף השימוש במונח "נפש" בהקשר זה? ובכן, כיון שהרעיון שיש נפש בהמית הוא חלק מן הקבלה וממלא תפקיד חשוב בתניא החבדי, אבן ישראל חוזר עליו כאן. חושדני שחכם כמוהו לא היה מתאמץ על כך אילולא היה לא רק חכם ותלמיד חכם אלא גם מי שנשבה (מילה חריפה!) בחסידות. (אתם מוזמנים להאשים אותי שאני נשביתי בגישה הפוכה).

בכל אופן, הנפש הבהמית של האדם אינה הנפש הבהמית של הפילוסופים שהרמב"ם חולק עליהם בשמונה פרקים לרמב"ם. הנפש הזו רוצה את צרכיה ויש לה גם יכולת של מחשבה, הכה ויצירה. היא הכוח המניע לא רק מאחורי מסעדות פאר אלא גם מאחורי הספרות, הפילוסופיה, המתמטיקה והמוסיקה (עמ' 92).

מה היחס בין הנפש הבהמית ושאר הנפשות של הקבלה, החסידות והתניא לבין האני הפרטי של מחשבות ורציות וזכרונות שמהכרתו מתחיל אבן ישראל את הספר? מדוע שקורא, במיוחד קורא ביקורתי, יסכים לאמץ דגם מופלג של נפשות בתור ההסבר התיאורטי לאני שאנו מכירים בחיי יום יום? אם מישהו מאמין שאלו שהביעו את התיאוריות האלו הם אכן חכמי הנשמה – אי אפשר להתווכח עם בעלי העין השלישית. הם מסוגלים לראות נסתרות ואני לא. כל שאני יכול הוא לתהות אם באמת יש להם עין שלישית, ואם המבנים המשוכללים שהם משרטטים הם חכמה או משחק מתוחכם בנדמה לי.

אבן ישראל מסביר קצת יותר על היחס בין הנפשות לבין האני שמוכר לנו. "הנפש הבהמית בנויה מעיקרה על ה'אני' והיא פועלת אצל כל אדם בדרכו שלו למילוי התשוקות של ה'אני' בין תשוקות יצריות גופניות בין רוחניות מופשטות... היא נפש החיים כפשוטה, הכוח המפעיל את הגוף האנושי ונפעל על ידו".

נדמה לי שיש כאן יותר מדי כוחות תיאורטיים וקשה לי להתאים בין הנתונים שאנו מכירים באינטרוספקציה (=התבוננות בעצמי) לבין התיאוריה המורכבת הזו. הבשורה הטובה: ממש לא חייבים להאמין בזה.

בסופו של פרק: יש שניות באדם, שתי נפשות הפועלות כאחת אך בכיוונים שונים לגמרי. הן גם לא מובחנות זו מזו (עמ' 93). לכן כנראה מישהו כמוני טועה לחשוב שאין באמת שתים כאלו.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-31/5/2018 23:49 לינק ישיר 

נשמות ושורשים

 

ובכן, מה שהתחיל בתור נסיון להסביר את הנתון האמפירי (מן הנסיון שלנו) והאינטרוספקטיבי (מתוך התבוננות בעצמי) הוביל לתיאוריה מורכבת ומסובכת שאמנם מייצגת הגות יהודית מן המאה ה19 ומפרשיה עד היום, אבל ללא בסיס היסטורי. (לא רק שאין מקורות לגישה החבדית אלא שהיא סותרת אפילו גישות קבליות מוקדמות יותר).

ולכן יכול אבן ישראל לכתוב כאילו הדבר פשוט:

... נשמתו של אדם היא רבת חלקים, דרגות וצדדים (עמ' 95) ועם כל זה, "היא נתפסת אצלו כהויה אחת".

ונזכיר: אותה נשמה של המחבר אינה האני, התודעה. לא, הללו מציאותם מוסברת בתור נקודת המפגש בין הנשמה לגוף. מעבר לכך לא נקבל כנראה הסבר. ואילו הנשמה היא בעצם ניצוץ א-לוהי אך הניצוץ הזה מתפרק, מתחלק, יורד ממקורו, מתחלק דרגות דרגות.

האם יש טעם לנסות להקביל בין המידרג המורכב הזה למשהו מובן מהנסיון? לנסות לייחס למשל דרגות שונות מן הספרות שאבן ישראל שואב ממנה (כלומר בעיקר תניא של חבד) למה שמוכר לנו אצל האני או החלקים "העליונים" שאנו מכירים בהם כעליונים? מניעים טובים. חויות של "נצנוצים"? כנראה לא, מפני שההיכרות עם אותם חלקים שמורה רק ליחידים "חכמי נשמה" שהוזכרו כמקור הידע כבר בפרק הראשון. או שתקבלו את האמור כאן בתור אמת נגלית דרך אותם יחידים – או שלא.

למה אני ממשיך לקרוא? האם זה בגלל שאני אוהב את אבן ישראל החכם (למרות הכשלים שלו בעיני כמו פה בספר הזה) או בגלל שאני כל כך לא אוהב את התניא ואת חבד, את ההגות ואת האמונות שלהם? ובכן, זה נכון וזה אמת.

ובכן, האדם עצמו (המודעות המוכרת) אינו פוגש את נשמתו אלא לעתים נדירות. האם יתכן מגע בין נשמה של אדם לנשמה אחרת?

כאן יש לאבן ישראל טענה שאי אפשר להתכחש לה. איננו מכירים את עצמנו לגמרי וזה באמת לא אפשרי. לא רק זכרונות נשכחים מאיתנו אלא גם מניעים פועלים באופן לא מודע לעצמנו ואנו מופתעים לגלותם (זה לא רק פרויד, ולא רק המוסר של נובהרדוק אלא תופעות מוכרות לעצמנו, לעתים באופן מבייש למדי). לפיכך, יש בנו צדדים רעים וטובים, נעלים ונמוכים, שמתגלים רק בנסיבות מיוחדות (עמ' 97).

כמובן, הפרשנות המחודשת כאן היא שיש לאדם חלק נכבד ביותר והוא הנשמה ודרגותיה שאין אנו מודעים אליה ולא נוכל להיות מודעים אליה אלא רק לקרוא אודותיה לאחר שקיומם נחשף בידי "חכמי הנשמה".

זו הזדמנות עבור אבן ישראל להשתמש בשני מקורות. ירמיהו אומר "עקוב הלב מכל, ואנוש הוא, מי ידענו" (יז ט) אבל ירמיהו מתכוון למניעים הנעלמים ולא תמיד היפים ולא לנשמה של "חכמי הנשמה". בדומה לזה מזכירים חז"ל את "אוצר הנשמות" אבל זו תיאוריה פשוטה, אפילו פשטנית, שלפיה הנשמה היא האני הרגיל שאנו מכירים, והוא יורד אלינו משמים ולא הנשמה של הספר הזה.

כאן אבן ישראל חוזר לפרט קצת יותר את התיאוריה שלו לגבי מקור הנשמות בספירות. הספירות הן אלוהיות בתוך אלוהים. באופן אחד הן מייצגות מידות שבהן מונהג העולם והאדם. אם הניצוץ האלוהי שהוא הנשמה מגיע משילוב ספירות כזה או אחר, סביר לצפות שהוא ישקף אותן מידות. (האם לייחס זעם לא-לוהים אינו מינות? במקרא זו רק מטאפורה והמקובלים עשו מזה רכיב פנים אלוהי).

הכרה עצמית של הספירות שמהן מגיעה הנשמה אמורה לכוון את האדם לשימוש בנתוני יסוד אלו של אישיותו. (עמ' 98. מי שתוהה כיצד מידות יכולות להיות אלוהיות ולא פונקציות אנושיות ואפילו פונקציות עלובות למדי – מצטרף לביקורת שלי).

והנה טענה היסטורית: בדורות עברו היו אנשים שהיו טורחים להגיע לגדולי הצדיקים... כדי להכי טוב יותר את מהות נשמתם שלהם" (עמ' 99). המונח "גדולי הצדיקים" אמור להיות נרדף ל"חכמי הנשמה" ואולי יותר מזה. לפחות אלו שפנו אליהם ראו אותם בתור כאלו. ברור שהפונים אליהם התכוונו לפעמים למה שאבן ישראל מייחס להם. אבל זה לא אומר שהם חיפשו מה שקיים ובר השגה. אני למשל סבור שאם הם האמינו בתיאוריות המוצגות כאן הם האמינו במיתוס זר ליהדות ולכן טעו.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-31/5/2018 23:50 לינק ישיר 

הכרה עצמית

 

כאן מעלה אבן ישראל שאלה שאני תומך בה מאד. איך אנו מכירים את הנשמה שהוא כותב עליה בכל הספר הזה? אותה נשמה שאינה האני?

ובכן, "אנו לכל הפחות מרגישים" (עמ' 101). לפעמים הכרה מעומעמת אך עדיין "מעבר לצורות הגלויות של חיי הנפש שלנו". זו "מהות פנימית". יש כאלו שמנסים להשיג, מגיב לגילויים וגו'.

כולנו, אני מסכים ואני מניח שתסכימו איתי, מכירים את עצמנו במגוון של חויות. לעתים אנו חשים שיש משהו בעומק, מתחת לחויות השונות, אבל אנו מתקשים לקרוא לו בשם ולומר מהו. מה שחשוב לשים לב זה שהמשהו הזה, יהיה מה שיהיה, אם הוא יש אחד ויחיד, בוודאי אינו חייב להיות זהה עם היש התיאורטי שנקרא נשמה בשיטת הקבלה וחבד. זה שאני מכיר משהו נעלם ויקר לי אינו אומר שמישהו שטוען בשם "חכמי הנשמה" באמת יודע עליו. הוא רק מאמין שהוא יודע. אבל פעם האמינו שהארץ היא משטח או שהיא כדור אבל השמש והכוכבים מקיפים אותה, רוכבים על גלגלים.

אם מאמינים שיש נשמות, במובן המפתיע שמוצג בספר הזה, אז האם ייתכן קשר ישיר בין נשמות? גם אם הקשר המודע של האדם לנשמתו בא רק בנצנוצים מפוזרים?

ובכן, תלמיד או חסיד יכול ליצור קשר כזה עם המורה או הצדיק שלו  (עמ' 102).

אבן ישראל, שוב בהתאם ליכולתו הקסומה (מטאפורה כמובן) לחבר את הקורא לחויות אישיות, מצביע על כך שלעתים אנו מכירים אדם ומתפעלים ממה שאנו מחשיבים לנשמתו. שוב הוא טוען שזה גילוי מהסוג של היש שעליו הוא מדבר בספר הזה.

מלבד זאת יש כאן רמיזה שמלבד חכמי נשמה יש כאלו שלומדים מהם ואז הם מסוגלים להכיר טוב יותר אותה נשמה שלהם ואפילו להתחבר לנשמה של המורה.

ניסוחים כאלו יכולים להזכיר ומזמינים השוואה להתבטאויות על קשרים בין מיסטיקאים בדתות אחרות, אבל אבן ישראל אינו עוסק בזה וגם אני לא אעסוק בכך.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-31/5/2018 23:50 לינק ישיר 

נשמות אינן שוות

 

זה אחד הדברים המכעיסים אותי בחבד. הקביעה שיש נשמות שזכו ליותר ויש לפחות.

בפרק זה מקפיד אבן ישראל להסביר שנשמה גדולה אינה כשלעצמה מבטיחה השגיות לאני שמתחתיה. יש מי שמגלה את נשמתו ויש מי שלא זכה. אבל כדאי לכל אדם לחפש את היהלום הגולמי הזה. אולי הוא ממש גבוה?

כפי שנאמר לעיל, המידות האלוהיות של הספירות משתתפות ביצירת טיפוסים שונים של נשמות. לכן למשל יש מחלוקת בית הלל ובית שמאי. כי החכמים מכל צד הגיעו מאותו הרכב ספירות. חוששני שבדיקה של המחלוקות ההיסטוריות ושל מייצגיהן לא תתמוך בתיאוריה כזו אבל זו תיאוריה שלא ניתן להפריך במובן הפופריאני (מכיון שהמסביר יטען שהמקור בספירות היה רק אחד מן הגורמים המשפיעים על עיצוב החכם).

ובכן, יש גלגולים ויש נשמות שמגיעות מקין ויש מהבל. כן, אותם בני אדם הראשון שאחד הרג את אחיו. הנשמה מטיפוס קין היא עזה ויצירתית יותר ואילו הנשמה מטיפוס הבל היא רכה ושלמה יותר.

אבן ישראל מגן על הטיעונים שלו מפני הפרכה גם על ידי כך שהוא כותב שנשמות שלנו מורכבות משילובים מורכבים מאד של ספירות, מה שנקרא "פרצוף" ולכן הכל בלתי ניתן לבדיקה. כל דבר הוא כנראה יחידאי.

האם צריך להניח את המערכת המורכבת הזו כדי לבאר את מציאותנו בעולם, או כדי להיות יהודים הנאמנים למסורת? ממש לא. אלו חידושים נוסח חבד.

יש לכל הדיון הזה מסקנה מעשית, שמופיעה, למשל, גם אצל פאולו קואלו (האלכימאי ועוד ספרים). יש באדם פנימיות שמנחה אותו איך להתקדם, לעבר "הכיוון שנכון לו באמת".

כפי שמראה ההשוואה (המקוממת?) לקואלו, אין צורך להאמין בקבלת חבד כדי לקוות להנחיה של קול פנימי ותחושה פנימית. מספיק להיות מי שהולך אחרי "העידן החדש" והמיסטיקה להמונים.

אסיים בסיפורון שמביא אבן ישראל בהערה עמ' 108. חסיד של "השפת אמת" למד תורה על חשבון חמיו, כפי שהיה מקובל אז. הוא גם הצטיין בזה. אבל רבו אמר לו שעליו להיות סנדלר. וזה מה שהוא עשה. הוא ויתר על כתב הרבנות שהיה לו, עבד כסנדלר. וכל שנה היה מביא לרב נעלים חדשות.

איני יודע מה אמרו עליו בשמים, אבל אני יודע איך הסיפור הזה מצטייר לי.


אני למשל לא הייתי מסכים להיות סנדלר...




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-31/5/2018 23:51 לינק ישיר 

החלום

 

תסלחו לי אם לא אדון בפרק על החלום. זה לא ממש קשור לנושא שלנו.

 


הטוב והרע והיצרים

 

הפרק הבא הוא יצר טוב ויצר רע. אלו שאבן ישראל כתב עליהם שאלו ישים שבני אדם ממציאים לעצמם (או שלא? או שזו פרשנותי לדבריו? ראו לעיל בפרק " בין הנשמה לבין האני").

הסיכום שלו של גישות שונות לסיבות לחטא האנושי ולגבי תפיסות של יצר טוב ורע הוא קצר, תמציתי ומחכים.

יפה מתחיל אבן ישראל מן הגישה "החילונית" שאינה נזקקת לבעית הטוב ורע כי אין לה ממשות אמיתית. במיוחד בעולם "רב תרבותי". (עמ' 120). השטן יכול להיות מורה. (אני משוכנע שאי פעם בחייו קרא אבן ישראל את "החטא ועונשו" של דוטוייבסקי!).

חוקי מוסר הם חוקי תנועה וזו תפיסה מעוותת, כותב המחבר. ולא הבנתי את ההשוואה.

גישות אחרות קובעות שהרע נובע מטעות, מכשול חיצוני או כניעה למשיכה רבת עוצמה. לזה אני מסכים. (עמ' 121).

אבן ישראל מסווג את הגישה הזו יחד עם גישת האמצע של הרמב"ם (המעשה או המידה הנכונים הם תמיד או כמעט תמיד באמצע על מידרג). (עמ' 122)

אבן ישראל מוסיף שלפי הגישה הזו הרע הבלתי נורמלי ואילו האדם טוב מיסודו. לצערנו זה לא נכון...

אבן ישראל טוען שהחיים מורכבים דווקא ממאבקים. וכאן אני חלוק עליו. יש בוודאי רציות רעות ולא תמיד קל לי לעשות את הנכון ולהימנע מהרע. אם אני עושה דייאטה, עוגת השוקולד קורצת לי. גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן (התלמוד) וגם שלא בפניו היצר מתחזק ומראה לי דמיונות אסורים. אבל האם כל היום כולו אני עסוק בזה?

ממה שאני מכיר ויודע העימות עם היצר הרע מגיע לעתים ולא מעסיק את כל הוייתנו. אם מישהו כל היום עסוק במאבק ברע הפנימי שלו, הריהו אדם שמנסה להיות קדוש, אבל אינו מבין מה זו אותה קדושה. הוא עוסק כנראה בטהרת המניעים שלו וקידוש המחשבה שלו. אדם שעסוק בעבודתו אינו עסוק בעריות, למשל (גם זה בתלמוד). העמדת המאבק ביצר הרע כנושא המרכזי של האדם, כצד האחר של התדבקות בנשמה ומקורה, זו אמנם לא המצאה חסידית אבל היא מקבלת תנופה ותאוצה בגישה כמו זו שמציג אבן ישראל.

מבחינה זו, הגישה המודרנית שאבן ישראל פוסל אכן הרבה יותר בריאה. לא באותו פן שטוען שאין רע וטוב. יש ויש. אלא באותו פן שרואה את העימות הזה כחלק מהחיים הטבעיים. אין אדם פטור ממנו אבל הוא גם לא ממלא את כל שגרת יומו.

סוגי היצר הרע (עמ' 125). כבר כתבתי בשבחו של אבן ישראל וזו הזדמנות לחזור על זה. הא מחלק את יצר הרע, כלומר מקור הרציות הרעות, או אולי אוסף הרציות הרעות עצמן, לשלושה סוגים. רציות שמגיעות מהגוף האנושי. רציות של תכונות מידות ומה שאינו גוף. והיצר לעשות "רע לשמו".

יש לנו רציות גופניות. חלקן אובייקטיביות. אנו כולנו זקוקים לאוכל, שתיה ושינה. אולם הגוף שלעצמו אינו מקור הרע ואינו רע, מודה אבן ישראל (בניגוד לגישות נוצריות שהתאזרחו גם אצלנו היהודים) (עמ' 126 -127). הרע הוא אם כן חריגה. הפרזות למשל.

ומעניין כי הנפש האנושית, כלומר האני שלי הפרטי (המודעות וכו') יכול לרצות רציות גופניות במידה שאינה נחוצה לו באמת. מי שרואה אשה יפה וחומד אותה, וזה טבעי אם אנו בנויים עם הגנים האלו, מגיב כפי שהיה מגיב אריה או קוף שימפנזה או אפילו איל אוכל עשב בשעת הייחום של הנקבה. רק שהאדם מתאווה לא רק בשעה שיפה ליצירת הדור הבא וגם לזו שאינה שלו אלא, נניח, נשואה לאחר. אלו הגנים, או שמא זה נמצא במקום אחר באישיותנו?

אדם יכול לעורר בעצמו תאווה לעוגת שוקולד או כל מעדן גם כשהוא אינו רעב. הפסיכולוג יאמר שאלו התניות, או הרגלים רעים.

ניתן לפתח תרבות סביב צורך כזה או אחר. למשל אכילה. אחרת, למה יש קונדיטוריות לעוגות, יקבים ליין משובח ועוד ועוד?

אבן ישראל מעדיף לכנות זאת "יצר הרע" אבל אלו בסך הכל התפתחויות נפוצות שמופיעות אצל האדם ומתבארות באופן פסיכולוגי ותרבותי. האם עלינו לייחס להן ממשות בפני עצמן ולתלות את הופעתן וההתמודדות איתן במאבק דואליסטי בין טוב לרע? אני סבור שלא.

יש רציות שאין להן מקבילה גופנית. מי שרוצה כסף או כבוד, למשל. או סקרנות ללימוד, לפיתוח האינטלקט. האם זה רע? וממה זה נובע? (עמ' 130). האם זה בכלל שייך לתחום של טוב מול רע?

אלו כולם מכשירים המשמשים את האדם אך למעשה הם חלק מאיתנו. אבן ישראל מסכים לחלק הראשון של המשפט. הוא מסכם כי כל תופעה כזו אינה ניתנת למדידה באופן פשטני וחד משמעי כי לכל רציה כזו יש השלכות טובות ורעות. וכאן למעשה מקבל אבן ישראל את הקריטריון התועלתני בשיפוט ערכי. זה דבר יפה מאד לדעתי. אבל לצערי הוא לא יאמר זאת במפורש. מלבד זאת, התועלתנות אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם היקום הדואליסטי של חבד.

לפי חבד, כל מכלול הרציות, או היצרים, הם "נפש בהמית" (עמ' 134). כבר פגשנו בה לעיל, ולא ברור מה היחס בינה לבין האני שאנו מכירים וממנו מתחיל הספר. נראה שהמחבר מנסה לשכנע אותנו שהאני הזה היומיומי הוא בעצם "נפש בהמית". וכאן לדעתי חוטא אבן ישראל חטא גדול לקוראיו מפני שהוא מבקש מהם לנטוש את העולם שלתוכו נבראנו (הושלכנו, יאמר הפילוסוף הקיומי) לטובת עולם בדיוני של ספירות ונשמות ואילו החיים היומיומיים נפסלים, ומותר לחזור אליהם רק לאחר שממקמים אותם בתוך תיאוריה מורכבת שמורידה מערכם ומערכנו כבני אדם חיים.

לצד הפרשנות החבדית כותב אבן ישראל דברים נכונים ואמיתיים. למשל שיש בתוכנו רציות עזות מאד, שאם הן פורצות הן עלולות לסחוף אותנו לדברים לא טובים. עדות לכך יש לא רק בחיים האישיים. שהרי מתי בפעם האחרונה נגרפנו לעשות משהו יוצא דופן בגלל רגש עז? אבל אנו בהחלט יכולים להכיר דברים כאלו מתיאורים ספרותיים (הזכרתי את דוסטוייבסקי, וקורא ספרות יוכל למצוא דוגמאות רבות. אפילו ב"הארי פוטר").

בסופו של דבר מכריז אבן ישראל שיש לנו מלחמה עם היצר. ואני, בניגוד לו, סבור שאין דבר כזה יצר אלא רציות שלא במקומן. ואין לנו מלחמה אלא מאמץ של עשית סדר בנפש. ואלו תפיסות שונות לגמרי, עד שאני כמעט מתפתה להוציא ספר מתחרה לזה שלו...





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-31/5/2018 23:52 לינק ישיר 

בחירה חופשית

 

תסלחו לי אם לא אטרח לקרוא ולסכם. בסך הכל אנו יודעים. לנו יש בחירה כי אנו מכירים זאת מעצמנו. (יש כאן בעיה לא פשוטה מבחינה פילוסופית ומדעית ויש על זה אשכולות אצלנו).

שאלה מעניינת שאיני יודע אם ניתן לענות עליה בשיטת חבד היא: מי בוחר? הרי האני שאני מכיר אינו האני האמיתי. הוא רק לבוש של הנשמה שאינה מוכרת ומושגת. אז מי כן בוחר?

 

 


מוות

 

אה, הנושא הכי מפחיד, הכי מעניין!

האם צריך לפחד מן המוות, ומדוע? מה קורה לאדם? מה יקרה לי אישית?

הגוף מתכלה.

אין לנו דרך ישירה לדעת מה קורה לנשמה עם המוות (עמ' 143).

יותר גרוע, מה שקורה לנשמה פחות מעניין אותי, אם הנשמה היא אותו דבר שמתאר אבן ישראל לעיל. כלומר חלק עליון שהאני שלי משתלשל מתוכו. זכרונותי, למשל, לא יהיו בתוך הנשמה שתשרוד לפי התיאוריה שהוא מציג. האני שלי יחזור, אם הוא יחזור, רק אי פעם ביום הדין הגדול של תחית המתים. רק אז יהיה שוב אני עם זכרונותי ואפילו גופי.

אם נאמין לחז"ל שכך זה יהיה, אם נפרש את חז"ל כפי שמפרש אבן ישראל כאן.

מצד שני, זה לא יהיה נורא כל כך לחכות, כי הרי לא נהיה מודעים להפרש הזמן עד לאותו יום גדול ונורא.

אבן ישראל ממשיך ומציין לסקרנות ולפחד, לתשובות שמציעים בני אדם במשך ההיסטוריה, מיתולוגיות וסיפור אגדה או משאלות לב (עמ' 144-145). מה שנשאר הוא כנראה "אותו אדם עצמו, על כל מרכיבי אישיותו, אולי בעידון מסויים, אולי בתוספת תגמולים אלו ואחרים, רק בלי כיסוי של גוף חומרי, ועם חיי נצח" (שם).

זה לא רע בסך הכל.

אולם כל הציורים האלו, הטובים והיפים ואלו שמאיימים בעונש כמו שריפה אינסופית, כולם ילדותיים (עמ' 146).

מה טוב יותר מעוםל שאין בו מחלות, בעיות פרנסה ופחד מן המוות, שיש בו מנוחה שלווה ופגישה עם כל הקרובים והאהובים שמתו (עמ' 146).

רגע, אתה אבן ישראל רוצה לקחת מאיתנו את התנחומים האלו?

אבל יש אולי משהו טוב יותר. רוחניות, גם אם איננו מסוגלים להבין מה זו כפי שהחרש לא יוכל לדמיין מוסיקה. וכך כותב גם הרמב"ם בשמונה פרקים, לא?

אז הנה התיאוריה שאבן ישראל מוכן לספק לנו, גם אם נאמרו דברים הרבה שרק אחדים מהם אנו מסוגלים להבין מתוך חיינו בעולם הזה (שם).

אחרי המוות מתנתקת הנשמה מן הגוף. מן ההויה השלמה של האני החי. יש לה זכרון כלשהו של ההויה הקודמת. לכן יש תיאורי חויות של סף המוות. הזכרון אינו נעלם מייד. זה מה שנאמר בספרים "קדושים" (או אוסף מעשיות והשערות, לפי דעות אחרות) כי הנשמה משוטטת ליד הגוף...

הנשמה מתקשה להתרגל לכך שהיא כבר לא מחוברת לגוף. (עמ' 147).

אבל היא "עולה למעלה". ויש לה מסלולים שונים, לפי מה שהגיעו בני האדם בעולם הזה.

הנה שני שלבים לפי ספרי הקבלה המאוחרים והמוקדמים כאשר מנסים לבנות מהם מסגרת שיטתית. יש תיקון ויש שכחה. כף הקלע הוא סקירה של החיים שעברו עלינו כאן. בכף הקלע רואה אדם את הזכרונות שנשכחו ממנו במהלך חייו, ומקבל לגביהם מודעות שלמה (עמ' 148). זה יכול להיות עונש.

ואכן, אדם יראה את עצמו בנקודות של עליה וירידה, טעויות, כשלונות, הצלחות, ממרחק אובייקטיבי יותר. מאורעות שנראו חשובים הופכים לקלי ערך. כמו מבוגר המסתכל על משחק ילדים. אירועים שנראו כמה בכך היו חשובים לאין שיעור (עמ' 149).

זה יכול בהחלט להיות עונש (אם אנו מצטערים ומתביישים).

מתברר שהשאלה כמה הרווחנו או הפסדנו בבורסה פחות חשובה מאשר כמה טוב וכמה רע עשינו (עמ' 150).

עונשי הגהנום הם אמצעי לטהרה. צלקות שהשאיר הרע יתוקנו ויוסרו. כביסה. המטרה היא לנקות את החולצה שלא תהיה יותר מלוכלכת.

כל התיאורים המצויים בספרות היהודית על מקומות פיזיים ועונשים פיזיים הם כמובן משלים ודמיון.

יש מי שדי לו בתקופה מסויימת אבל יש מי שזקוק ליותר, לתיקון "עמוק וגדול יותר" (עמ' 152). המדד הוא הפגם בנפש. והחשוב מכל הוא שהנשמה תוכל להתעלות לתובנות נעלות יותר. (פתאום מתברר שגם הנשמה יכולה להיות ברמות שונות של מודעות? ומה היה איתה עד היום? מדוע היא אני יותר מאשר האני של החיים והחויות והזכרונות? ואיך הנשמה שהיא מעל לאני נאלצת לעבור טיהור אם לא היתה שותפה לכל הכשלונות?)

ואז יש גן עדן. עונג ממה שהצליחה להשיג. שימו לב:

גם אדם גדול, המקיים מצוות לא רק בדרך של הכנעה וקבלת עול אלא מתוך שמחה ודבקות, מוגבל על ידי הוויתו החומרית בעולם הזה. כל עוד נשמתו מצויה בתוך הגוף אין היא משיגה דברים אלא באמצעות הכלים שברשותה. (עמ' 154). יש גבולות גם בתחום הרוחני. (נראה לי שהשקפה כזו אפשר לייחס גם לגאון מוילנא, המתנגד הגדול של בעל התניא).

אם הנשמה רוצה להעפיל עוד יותר למעלה עליה להתגלגל ולזכות שוב. ואולי לסייע לאחרים (כבר כתבתי לעיל מה שכתב רב סעדיה גאון על אמונת הגלגול. כאן אבן ישראל לוקח אותנו לתפיסה המאוחרת ביהדות ולעיבודיה).

ואז – תחית המתים. הגוף והנפש יתוקנו וישוכללו ויחוברו. אז יינתן השכר האמיתי.

יפה? לכאורה כן. משכנע? תחליטו אתם. לי עצמי קשה למצוא תיאור סביר יותר של העולם הבא לפי המקורות שאני מכיר, גם אם הרקע התיאורטי הקבלי אינו מקובל עליו, האופן שבו נתפסים החיים שאחרי החיים, כהתעמתות עם מה שבניתי לעצמי בחיי, זה נראה נכון מאד. ואפילו מפחיד.

 

כאן יש תת פרק על גלגולים, וכיון שזו אמונת הבל לא אטרח לסכם את דברי אבן ישראל. הוא חכם מאד ומסכם להפליא, אבל לעתים הוא הולך שבי אחרי מקורותיו.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > מהי נשמה? ספרו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 4 לדף הבא סך הכל 4 דפים.