בית פורומים בחדרי חרדים

בת "הסופר ואיש הרוח" חושפת כי אביה התעלל בה.

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-23/2/2021 15:12 לינק ישיר 
בת "הסופר ואיש הרוח" חושפת כי אביה התעלל בה.



בת 8, נחבטת כמו חפץ. קטעים מספרה של בתו של עמוס עוז
גליה עוז כותבת על האלימות שספגה מאביה, מתוך "דבר שמתחפש לאהבה"
גליה עוז 22.02.2021| עודכן ב: 14:15

בילדותי אבא שלי היכה אותי, קילל והשפיל. האלימות היתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת. לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם אלא שִגרה של התעללות סדיסטית. הפשע שלי היה אני עצמי, ולכן לענישה לא היה סוף. היה לו צורך לוודא שאשבר.

***

ביום חמסין אחד ישבתי עם בן כיתתי וחברי הקרוב יוסי צור על הדשא ליד הבית של ההורים שלי ושתינו קפה קר. אבא שלי ישן. את הקפה הכנתי על קצות האצבעות, כי מנוחת הצהריים היתה קדושה. אבל הערנו אותו, לרוע המזל. יוסי זכר פרטים שאני שכחתי: "הקפה הוכן בקנקן זכוכית או בקנקן נירוסטה שהמכסה שלו מחובר אליו בשרשרת. עמוס התפרץ מהבית, תפס את הקנקן, הרים אותו ושפך עלייך את הקפה. הוא היה בהתקף זעם איום. זה זיכרון שתמיד היה איתי. אני לא יכול לשחזר מה הוא אמר. זה היה כמו סרט. לא שוכחים דבר כזה". 

אמרתי ליוסי: "ואז אתה ליווית אותי לבית הילדים כדי להחליף בגדים. חצינו ככה את כל הקיבוץ, אני עם הבגדים הרטובים. הייתי מוכנה בכל רגע להמציא איזה סיפור אם נפגוש מישהו שישאל למה אני נראית ככה". יוסי ענה: "היתה התזכורת הזאת התמידית, שהבית שלהם הוא לא הבית שלך". 

וגם האירוע הזה, שאני זוכרת לפרטי פרטים: הוא כועס ורוצה שאסתלק מהבית. הפעם אני מסרבת. אני מתעקשת שלא עשיתי שום דבר רע, ולמודת ניסיון אני נאחזת ברגל של שולחן האוכל. אני בת שמונה, אולי בת עשר. הוא תופס בזרוע שלי ומושך בכוח עד שהוא מנתק אותי מהשולחן, ואז גורר אותי על הרצפה. מחוץ למטבח יש מבואה וממנה יורדות שלוש מדרגות אל דלת הכניסה. אני נחבטת כמו חפץ במורד המדרגות. כנראה צעקתי ובכיתי. הדלת נפתחת ואני מושלכת החוצה, אל המרבד שעליו מנגבים רגליים. בחדר שלי בבית הילדים אני ממששת את החבלות ואחרי כמה שעות מופיעים גם כתמים כחולים. 

יש איזו חוכמה עממית שעל פיה התעללות נפשית היא חוויה איומה יותר מאלימות פיזית. לכאורה, מילים פוגעות יותר. האמת היא שעם כל הכבוד ליכולת הרטורית של אבא שלי, במכות הוא הצטיין. אני מקטינה ומרחיקה את התמונה כדי לקבל פרספקטיבה. גבר בן שלושים וחמש נגד ילדה בת שמונה, וזה נמשך רגעים ארוכים, גם שתיים או שלוש דקות כאלה הן יותר מדי, הנפילה ממדרגה למדרגה מכאיבה ואני רוצה שזה ייפסק, וההשפלה, והפחד ממה שתכף יבוא, ובסוף ליפול כמו שק על המרבד בחוץ. והדלת הנסגרת מאחוריי. 

***

עברו עשרות שנים לפני שהעזתי לדבר. העזתי בקושי. זה קרה כמעט במקרה. ישבתי עם אמא שלי ועם אדם קרוב נוסף. היינו מוקפים בטבע ורחוקים מהבית, ובהלך רוח רגוע. אמרתי שלא היה קל לגדול בבית שלנו. לא נכנסתי לפרטים. אמא שלי הכחישה מיד. היא אמרה: "את נולדת מרירה, ואני לא היחידה במשפחה שחושבת ככה. לעמוס היתה ילדות קשה. לך היתה ילדות רגילה של קיבוץ". בשעות הבאות התחלתי לשתות קפה. בדרך כלל אני נמנעת מקפאין כי בהשפעתו אני נשארת ערה בלילות, אבל אחרי הדברים ששמעתי שתיתי עוד ועוד קפה. אחר כך לא ישנתי כמעט ארבעים ושמונה שעות, וגם לא יצאתי מהמיטה, התהפכתי מצד לצד לילה ויום ועוד לילה, מתודלקת באספרסו. לא העימות ריסק אותי — מי שהיה מתבונן מהצד אפילו לא היה מזהה כאן מריבה — אלא הניכור. אמא שלי דיברה מתוך ריחוק, בלי כעס, כמו קוראת מתוך דף מסרים. לא ריחמה על הנפש הקרובה שנכחה שם. ואולי פשוט נהגה כמו אבא שלי וביקשה לצרוב את התודעה, להכניס עוד מישהו למעגל המאוימים והשותקים. ניסיתי להילחם בנבואת הלב המשונה שקרה דבר איום, בלתי הפיך. במילים הדטרמיניסטיות — נולדת מרירה — קם פתאום לתחייה העבר הרחוק והשתלט על סדר היום שלי. לא רק אני, היא אמרה, עוד אנשים במשפחה אומרים.

בהשפעת הקפאין הכול היה צלול ואיום, ועדיין לא העזתי לראות. כשהתאוששתי דיברתי איתה בטלפון ושאלתי אם היא באמת מתכוונת למה שאמרה. היא ענתה באפתיות מוזרה, לא חזרה בה ולא דיברה איתי מאז ועד היום. היא הפכה באחת לאדם זר, ויתרה עליי, נסוגה ונעלמה. לא ווטסאפ, לא שיחת טלפון, אף מילה על געגועים. שוב לא היו חיבה, דאגה או אמפתיה. אבל האם הם היו, אי־פעם? מה היה שם קודם? היו פיגומים שהחזיקו משהו, והם קרסו.

"כשמכיר הקורבן בתוקפנות, הוא נתקף הלם", כותבת הפסיכיאטרית מארי היריגוין. "עד לאותו רגע לא עלה בו כל חשד, אולי אף נתן אמון מוחלט בתוקפו. הוא פגוע, הוא אובד עצות. הכול מתמוטט. כאב וחרדה מתערבבים בהלם הרגשי... יש שמתארים זאת כמו פגיעה גופנית".

בספרה המופתי "הטרדה נפשית" מנתחת היריגוין את הדינמיקה שמתפתחת לאחר שקורבן לאלימות נפשית מתמשכת נעשה בבת אחת מודע למצבו. כשקראתי אותו התנפל עליי שיטפון של זיכרונות מהשנים העצובות בחולדה, ואיתו אלף סימנים לעריצות שהבלגתי עליה לאורך השנים. למשל, עשרים ושתיים שיחות טלפון שלא נענו מאבא שלי בסתם בוקר של יום חול, בשעה שלא הייתי זמינה כי נפגשתי עם קוראים בבית ספר יסודי. כשבסופו של דבר החזרתי צלצול, בחרדה רבה, התברר שלא קרה אסון, אבל הוא זעם כאילו הייתי נציגה של שירות לקוחות לא מתפקד. והיתה הנהיגה המטורפת שלו במהירות מופרזת, המלחמות עם נהגים על הנתיבים והתוקפנות הקיצונית שבה הגיב כשלא איפשרתי לילדים שלי, שהיו אז צעירים, לנסוע איתו. בבת אחת התבהר לי שתיחזקנו שלום קר, שמאז ומעולם חששתי להיחשף או להסגיר רגש בנוכחות הוריי, שהחבאתי מפניהם את מה שהיה יקר לי כמו שמחביאים מפני ישות עוינת. שכל מפגש או שיחה איתם היו כרוכים במתח ובחשש, ולפעמים נדרשו לי ימים או שבועות כדי להתאושש.

היריגוין מתארת את התגובה של המתעלל לטענות נגדו כצונאמי מתמשך של זעם והרס. מרגע שמתרופפת שליטתו באדם האחר — זה שנבחר כשעיר לעזאזל — הוא מקצין את התוקפנות כלפיו. "שלב השנאה", היא כותבת, "מופיע בגלוי כשהקורבן מגיב, מנסה לקום על רגליו כסובייקט ולהשיב לעצמו מעט מן החירות שאבדה לו. התוקף נבהל ונתקף פניקה וזעם: הוא משתולל — כי קורבן שביטא את תחושותיו יש להשתיק".

דמותו של הנרקיסיסט הטורף שעלתה מן הספר היתה מבעיתה, אבל זה היה תיאור נאמן של האיש שהכרתי. העובדה שדיברתי רק במעגלים המשפחתיים, ורק על אירועים שהתרחשו לפני עשרות שנים, לא הועילה. אבא שלי הגיב כאילו נפתחה נגדו מלחמה שסיכנה את עתידו, את הדימוי הציבורי שלו, את עצם הווייתו. הבבואה שלו שהשתקפה מתוך העדות שלי איימה עליו, והוא סירב להשלים איתה. היה אסור לי לבטא בקול רם, ולו בחוג המשפחה בלבד, את מה שתמיד הוכחש. מאז ומעולם היה אצלנו רק קורבן אחד, כפי שאמא שלי התעקשה להבהיר לי, והוא שהחזיק בזכויות היוצרים על הסבל במשפחה. אני, בתלונה שלי, חציתי גבול וניכסתי לעצמי דבר במִרמה. היה הכרח לקעקע את הסיפור שלי, להשתיק אותו. במאמר מוסגר צריך להגיד שבמשך עשרות שנים אף אדם מבוגר בסביבתו הקרובה של אבא שלי לא העז לקרוא עליו תיגר בשום עניין מהותי. התקוממות של מי מילדיו — גם אם המורדת היא כבר אישה מבוגרת — היתה בלתי נסבלת. הטאבו שהפרתי הצדיק את מה שעמד להתרחש. מכאן ואילך הואשמתי בהתנהלות מרושעת מתוך מניעים אפלים; נאמר לי שמטרתי האמיתית היא להכאיב, לנקום ולהרוס, שאני עצמי עושה להוריי את מה שטענתי שעשו לי, שהם הקורבנות שלי. ולא רק הם. גם באחרים אני פוגעת.

יוחסה לי רגישות יוצאת דופן, ובמשתמע בעיה בהבנת המציאות. אמרו לי שאני רהוטה ומתוחכמת, וזאת לא היתה מחמאה, וכאילו בלי סתירה נטען שאני אדם חלש, שכוחות זרים ועוינים שוטפים את מוחו ומפעילים אותו. אדם מסביבתו הקרובה של אבא שלי אמר לי: "לא היתה התעללות. אני מכיר אותך, לא מתאים לך לדבר ככה. פסיכולוגים הכניסו לך דברים לראש". ראו בי אחראית להחמרה במצב הרפואי של יותר מאדם אחד, לביופסיה אחת, ובגללי היה מי שחזר לעשן לאחר שכבר נגמל. הטיחו בי שאני רוצה במותם של אנשים. "אַת רוצה שאני אמות, שהמטוס שלי יתרסק".

שוב ושוב נטען נגדי שמתוך נקמנות חיבלתי בקשר שבין אבא שלי לבין אנשים קרובים. מכל השקרים, זה היה נורא במיוחד. פעם נשלחה חבילה לאחד מבני הבית שלי. בתיבה שלי נחתה הודעה על דבר דואר, אבל הנמען לא זכר ללכת לסניף הדואר לקחת את החבילה, והסניף החזיר אותה אל השולח. זה הספיק כדי לקבוע שלא איפשרתי לבן משפחה לקבל מתנה. ההסברים שלי לא עזרו, ובעצם מעולם לא ניתנה לי הזדמנות להשמיע אותם. הייתי אשמה כי לא היה יכול להיות אחרת. את הכינוי נקמנית הייתי עתידה לשמוע שוב ושוב בכל מיני גרסאות, בעל פה ובכתב.

"יש כאן תהליך של השלכה, ובו התוקף שונא את קורבנו במידה שהוא מדמיין שקורבנו שונא אותו. הוא רואה את הקורבן כמפלצת הרסנית, אלימה, הרת אסון", כותבת היריגוין.

עכשיו הכול הפחיד אותי — שיחות הטלפון מאבא שלי, המסרונים — לכל דיבור היתה תחתית כפולה. בין המילים ומאחוריהן התחבא מטען של רעל. כל ניסיון לבקש הסבר על הדבר הנורא שעשיתי או לשאול איך אפשר להתיר את הקונפליקט רק הוכיח את כוונותיי הרעות. מי שאף פעם לא נלכד במבוך כזה שכולו עוינות שקופה, לא יבין אותי. כשאני מנסה לזקק מסר אחד עקבי מתוך הכאוס שהקיף אותי אז, הוא נשמע פחות או יותר כמו אין עשן בלי אש, ואם מאשימים אותךְ בכל כך הרבה עוולות, נראה שלפחות חלקן נכונות. ואם כך, מוטב שתבחני את עצמך לפני שאת מתלוננת על אחרים. אם הגבתי ואמרתי, בסדר, אני רוצה לשמוע מה הדבר הרע שעשיתי, נעניתי במבטים רבי־משמעות, בשתיקות, ברמזים ובחצאי משפטים שמהם היה אפשר להבין שהמעשים שלי כל כך איומים, עד שמזעזע מדי להזכיר אותם. לא יכולתי להתגונן כי אף טענה לא היתה מפורשת, וההשמצות נוסחו כך שתמיד היה אפשר להכחיש שנאמרו. הייתי במלכוד: אם הבלגתי, כאילו אישרתי שהכול נכון; שתיקה התקבלה כהודאה. ואם הגבתי נקודתית והכחשתי את ההאשמות, שמעתי בתגובה רמזים שאני פרנואידית: אף פעם לא אמרו לךְ דברים כאלה, לא היה ולא נברא. העובדה שהעזתי לענות רק סייעה איכשהו לייצר כתב אישום חדש נגדי. כל ניסיון שלי למחות או להתווכח, גם אם השתדלתי להיות עניינית, תידלק את התסיסה נגדי. זה היה מעגל קסמים שלא ידעתי איך להשתחרר ממנו. יכולתי לחזור בי, כמובן, אבל התעקשתי לא להתקפל, ולכן התייחסו אליי כאל משוגעת או שקרנית.

אם הצלחתי להתעלות מעל המלחמה המוסווית, התברר שאפשר לשנות את נושא השיחה בלי להניד עפעף, להחליף דעות בענייני פוליטיקה או ספרות כאילו כלום. התכונות האנטי־סוציאליות שלי נעלמו, ואיתן גם הסכנה שנשקפה ממני. לפתע פתאום היה אפשר לפטפט ברוח טובה איתי, עם האישה שרוצה שמטוסים יתרסקו ואנשים ימותו. באנגלית קוראים לזה Gaslighting (גזלייטינג), מושג שנגזר מתוך הסרט "אורות הגז" של ג'ורג' קיוקור מ־1944, ומשמעו מניפולציה שנועדה לערער אדם באמצעות פקפוק מתמיד בעדות שלו, בכושר השיפוט שלו, בתחושת המציאות שלו ואפילו בשפיותו. זוהי אסטרטגיה עקבית שנועדה, בעברית פשוטה, לעשות למישהו את המוות. לבודד אותו, לתמרן אותו לא להאמין לעצמו, לגרום לו לחשוב שהוא משתגע.

בתוך הבלבול והמצוקה שנפלו עליי בתקופה ההיא קרה שהקשבתי לדיבורים האלה ושלווה ירדה עליי, כאילו ציפיתי לזה, כאילו כבר שמעתי את הניגון הזה המון פעמים. והרי באמת שמעתי אותו מאז שנולדתי. הציפוי התרבותי התקלף. חזרנו להיות מה שתמיד היינו. עכשיו לפחות ידעתי איפה אני עומדת, אבל לא ידעתי מה לעשות. נתקפתי בהלה ושיתוק, התקשיתי להתרכז ולא ישנתי בלילות.

פעם אחת ויחידה אבא שלי הכריז באוזניי שיאסוף את כל בני המשפחה ויגיד להם מיוזמתו שהיה אבא מפלצת, אבל באותה נשימה טען שגם אני פגעתי באופן מזעזע באחרים, בלי שהסכים להבהיר מה עשיתי ולמי. מובן שההתנצלות בחוג המשפחה לא התקיימה אף פעם. בהזדמנות אחרת הוא טילפן ואמר לי בקול קשה שהנתק בינינו מזיק לו כי אנשים חושבים שהוא תקף אותי מינית. איכשהו אני נמצאתי אחראית גם לדברי ההבל האלה. שיחות הטלפון הבודדות שהתקיימו בינינו היו מייאשות. הוא לחץ על כל המתגים של האשמה והמועקה, אמר שהוא נורא־נורא כועס אבל לא נימק. לפעמים הרגשתי שהוא לא יודע למה הוא מדבר איתי, שהוא לא רוצה כלום, שמישהו כופה עליו שיחת טלפון שהוא לא מעוניין בה.

בדיעבד אני חושבת שהצלילים הפחידו אותי יותר מהתוכן, הקול הקר והרשמי שכילדה שמעתי רק בבית, כאשר לא היו עדים סביבנו ודברים רעים עמדו לקרות. עד עכשיו אני שואלת את עצמי מה הוא ציפה שיקרה. הוא לא ביקש את קִרבתי ולא ניסה להתפייס בשום דרך. כלפי חוץ הוא הציג עצב תהומי וגעגועים. הוא, כביכול, עשה מצדו הכול כדי לתקן את הקשר בינינו. אדם אחד סיפר לי ששמע מפיו שהוא התנצל לפניי פעמים רבות. אנשים השתתפו בצערו. חברים שלו שפגשתי במקרה הפסיקו להישיר אליי מבט, קפאו במבוכה או הביטו בי בפנים מאשימות, מזועזעות. כל כך הרבה בוז לא מילולי היה שם, עד שלפעמים ראיתי את העיניים שלו מביטות בי מתוך פרצופים אחרים. לוהקתי לתפקיד הבת המתנכרת והלא סלחנית, שממאנת לפתוח דף חדש. לא היה לי מושג מה עוד האנשים האלה שמעו ממנו, אבל עדיין האמנתי שכלפי העולם, לפחות, הוא מציג מראית עין אבהית. 



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/2/2021 16:36 לינק ישיר 

זהו איש הרוח, איש האור והנאורות, הדמוקרטיה והזכויות. בני הדור כפני הכלב.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/2/2021 17:20 לינק ישיר 

רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-23/2/2021 17:26 לינק ישיר 

"חוסך שבטו שונא בנו"



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/2/2021 17:32 לינק ישיר 

כחובבי אמת כפי שהיא,

תמיד יש עירבון מוגבל מאוד מאוד להאמין לילדים, בפרט שהיא היתה בנתק עם אביה,



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-23/2/2021 18:13 לינק ישיר 

הסיפור קשה והשמחה לאיד צפויה אבל למען ההגינות צריך לציין ששאר בני המשפחה מכחישים את הסיפור, חלקם טוענים שהיא בדתה סיפורים עליהם
אני כמובן לא יודע מה האמת



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/2/2021 18:26 לינק ישיר 

"אבא אמר לי כך שאת כל צווי המוסר ועשרת הדברות אפשר לצמצם לדיבר אחד - לא תכאיב. ואם זה לא אפשרי, השתדל להכאיב כמה שפחות" (פניה עוז-זלצברגר).



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/2/2021 22:43 לינק ישיר 

A_Smithee כתב:

הסיפור קשה והשמחה לאיד צפויה אבל למען ההגינות צריך לציין ששאר בני המשפחה מכחישים את הסיפור, חלקם טוענים שהיא בדתה סיפורים עליהם
אני כמובן לא יודע מה האמת


תאמין לשניהם...


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/2/2021 01:36 לינק ישיר 

כל מי שגדל בשנים שלה יכול לבכות ויכול להודות, היא בחרה בבכי ובנהי, וזאת זכותה, אך היא והדומים לה מתקיים בהם הפסוק אכל לקה ושילם



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/2/2021 02:15 לינק ישיר 

זה נוגע לכולנו. כשיש רמז שמשהו קורה אצל שכנים או משפחה, כשמזהים חשש של התעללות בחסרי ישע, לא לעמוד מנגד.
"הספר הזה הוא עליי, אבל אני לא יחידה. בתים כמו הבית שבו גדלתי צפים איכשהו בחלל, הרחק מהישג ידם של עובדים סוציאליים, מחוץ לטווח ההשפעה של מהפכות, בלי להשאיר סימן ברשתות החברתיות. מסויטים ומבודדים, הם מצפינים בחוכמה את הסודות שלהם כמו ארגוני פשיעה.

כדי לכתוב על זה אין לי ברירה אלא להתגבר על האילמוּת והחשאיות, על ההרגל לשמור הכול בבטן ועל הפחד מה יגידו. אני לא באמת מתגברת, כמובן. אבל אני כותבת."
ציטוט מתוך "דבר שמתחפש לאהבה"מאת גליה עוז.








נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/2/2021 09:30 לינק ישיר 

""אחזתי בחוזקה ברגל השולחן""
היא מודה שהיא עשתה דברים בכוח בניגוד לרצון אביה, בגיל 8-10,,,,
זה לא גיל 14-16
....אחרי מות קדושים

גילוי נאות, לא מכירה את מושא הכתבה ולא את יצירותיו.


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/2/2021 09:54 לינק ישיר 
פום_פאקערט

במקרה נתקלתי היום בראיון עם אמנון לורד מישראל היום והנה ציטוט:

"השומר הצעיר יצאו נגד העלייה ההמונית אחרי קום המדינה. בעליות הקודמות היו רק אנשים שעברו הכשרה. יש קטעים של עמוס עוז שפורסמו בשנות השמונים בניו יורק טיימס, שהוא טוען בהם שמי שקלקלו לנו את חלום החברה הצודקת היו העלייה ההמונית של המזרחים עם המנהגים הבורגניים שלהם, ופליטי השואה שהביאו מוסר של הישרדות". (ההדגשים שלי  פ.פ.)
יש לכם את זה ביותר הומאני?
לא בכדי להכפיש את המת ח"ו! שידעו כל ההוזים ב"אידאות הנשגבות" שפרופסור למתמטיקה לא חייב להיות משולש...
לינק לראיון המעניין  במקור ראשון: www.makorrishon.co.il/magazine/268609/

תוקן על ידי פום_פאקערט ב- 24/02/2021 10:03:08




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/2/2021 11:03 לינק ישיר 

וְכַאֲשֶׁר שָׁמְעָה אִשְׁתּוֹ זאת
שָׁלְחָה בִּתָּהּ אֵלָיו לִשְׁאל אוֹתוֹ אֵיךְ אֶפְשָׁר לוֹ לְהַנִּיחַ אוֹתָם
מִי יְפַרְנְסֵם
וְהֵשִׁיב כָּךְ: אַתְּ תִּסְעִי לִמְחֻתָּנֵךְ
אֲחוֹתֵךְ הַגְּדוֹלָה יִקַּח אֶחָד אוֹתָהּ לִהְיוֹת בְּבֵיתוֹ מְשָׁרֶתֶת קְטַנָּה שֶׁקּוֹרִין נִיָאנְקֶע
אֲחוֹתֵךְ הַקְּטַנָּה יִקַּח אֶחָד אוֹתָהּ לְבֵיתוֹ מִצַּד רַחֲמָנוּת
וְאִמֵּךְ תִּהְיֶה מְשָׁרֶתֶת. קֶעכִין
וְכָל מַה שֶּׁבְּבֵיתִי אֶמְכּר הַכּל עַל הוֹצָאַת הַדֶּרֶךְ
וְכַאֲשֶׁר שָׁמְעוּ זאת בְּנֵי בֵיתוֹ גָּעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה וּבָכוּ כַּמָּה יָמִים
וְלא הָיָה לוֹ שׁוּם רַחֲמָנוּת עֲלֵיהֶם
<*>



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/2/2021 11:48 לינק ישיר 
מצדרביעי

מפוטרת כתב:
""אחזתי בחוזקה ברגל השולחן""
היא מודה שהיא עשתה דברים בכוח בניגוד לרצון אביה, בגיל 8-10,,,,
זה לא גיל 14-16
....אחרי מות קדושים

גילוי נאות, לא מכירה את מושא הכתבה ולא את יצירותיו.


נשלח מהאנדרואיד שלי



אתה באמת חושב שילד צריך לתת לאביו לזרוק אותו מהבית כל פעם שיש לו "קריזה"??...



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/2/2021 21:01 לינק ישיר 

מצדרביעי כתב:
מצדרביעי

מפוטרת כתב:
""אחזתי בחוזקה ברגל השולחן""
היא מודה שהיא עשתה דברים בכוח בניגוד לרצון אביה, בגיל 8-10,,,,
זה לא גיל 14-16
....אחרי מות קדושים

גילוי נאות, לא מכירה את מושא הכתבה ולא את יצירותיו.


נשלח מהאנדרואיד שלי



אתה באמת חושב שילד צריך לתת לאביו לזרוק אותו מהבית כל פעם שיש לו "קריזה"??...


ממש לא.
אבל ילד בגיל הזה לא רב עם הוריו, והכוונה לריב עם כוח,
אסור לתת מכה לילד מגיל הטיפש עשרה.
אבל בגיל 8 זה עוד השלב שילד מציית להוריו, לולא הוא ילד מרדן ואלים שצריך להעיף אותו מהבית לפנימייה.

אני אמא לילדים בשלל הגילאים, ולזרוק מהבית מעורר אי אילו אסוציאציות לא נעימות..

עדיין האמינות של הכותבת ירד ברגע שהתחלתי במשפט הזה, ולא המשכתי לקרוא, ואני לא מכירה את אביה ולא את יצירותיו, לא את אופיו, ולא יכולה לשער האם מתאים לו התיאורים המזעזעים שכתבה עליו,

האמינות ירדה אל מתחת לאפס כשהיא נזכרה היום ולא פנתה אז/ בגיל 18 אל הרשויות בדיווח על ההתעללות,

אני נוטה יותר להאמין שזה שקר וכזב בכדי להשיג משהו (גם צומי זה הישג) כשהדברים מסופרים על מישהו שכבר לא יכול להכחיש.


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/2/2021 21:28 לינק ישיר 

קשה לדעת מה האמת, ותכלס זה שיח על אדם אחד שאף פעם לא היה קונצנזוס וגם מת כבר, אבל יש שני דברים מעניינים, בעיקר עלינו כאזרחים פשוטים אבל חיים, שעולים מההעלאת הנושא הזה: א. לא מדובר כאן רק על איש רוח ותרבות או פרופ'/ סופר מחונן, אלא בעיקר על איש הומניסט, ליברלי ופלורליסט שכל חייו הטיף לכל החשוכים האלימים; האם אין אפילו הוכחה ברורה אחת לכך שהוא לא היה אלים? האם יכול להיות שהמטיף הגדול לא השאיר אפילו דוגמה אישית אחת - עד שכל כך קל לצייר אותו כמלאך חבלה? מה זה אומר על המוסר של חלק מהאזרחים כאן, ובעיקר של מקבלי ההחלטות והבכיינים התורנים?? ב. מאוד מוזרה העובדה שהשמאל הליברלי, הפרוגרסיבי, זה שנהיה טהרן מדופלם על כל חצי מבט של פורוש או בנט, או סתם טיפת דיו ב"תורת המלך", לא מוציא שום גינוי, הכחשה, דיון, בירור, חשיבה מחדש... מה קרה שהפעם כולם מבינים שיש שני צדדים, שאולי זו לא הכוונה, שאולי היו טעויות... הסלחנות ראויה רק כשזה מחבלים ותומכיהם? איך יתכן שאותה כת שנהיית כל כך אלימה כזה צד אחד, תמיד תהיה חשדנית ורכרוכית כשזה צד אחר??



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > אקטואליה וחדשות > בחדרי חרדים > בת "הסופר ואיש הרוח" חושפת כי אביה התעלל בה.
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.