איש דתי בראש שלטון חילוני

ההבדל בין החרדים לנטורי קרתא זו לא הנכונות להקריב למען קיום המצוות בצורה מחמירה. הרי בקרב החרדים יותר אנשים מקדישים זמן ללימוד בכולל כל החיים מאשר בקרב חסידי סאטמר.
ההבדל הוא במתן העדפה לסמלים, שלמעשה מעוקרים מתוכן, על פני שיקולים פרגמטיים.
ראש העיר ירושלים אינו זה שמורה על פתיחת עסקים בשבת ועל "מצעד הגאווה" ועל שאר הדברים. לכך אחראים החוק והבג"ץ. אבל באופן סמלי כך זה נתפס.
אומנם, לפי ההלכה, אסור להתחזות לכומר למשל, כדי להינצל מרדיפה, משום שזהו סמל של עבודה זרה, ובשעת הגזירה נהרגים אפילו על שרוך הנעל, בשל הסמליות. אבל התחושה שלי היא שבדרך כלל ההלכה נוטה לכיוון הפרגמטי.


תוקן על ידי - זריחתעץ - 6/5/2003 10:20:14 AM

מסתברא,

כאשר חשו בצורך מסוים ליהדות, מעולם לא היה קושי לעגן אותו בהלכה בצדק או שלא בצדק בפלפול מפולפל או באיזכור "עת לעשות להשם הפרו תורתיך". כבר הזכירו את שייקספיר שלהביא ראיות מהמקורות גם השטן יכול.

הקושי אינו עיגון היתרים. הקושי הוא לקבל את הסכמת הציבור וזה לא קשה בדרך כלל,
א. בנושא שהציבור חפץ בו,
ב. כאשר זה נתמך במי שמושכות הציבור בידו,
ג. כאשר אין זה חידוש פתאומי אלא הדרגתי מהיתר להיתר.

אם תעיין בספר בעיות הזמן לר"ר גרוזובסקי ז"ל שעמל ללבן את היתר הישיבה בכנסת ואיסור הישיבה בממשלה ותשווהו למצב כיום, תיווכח מהתהליך.

אם מאיזו סיבה שהיא תוצע ראשות הממשלה לחרדי, נראה שיהיה קשה למנהיגים לסרב וגם אולי בצדק!

התשובה לכל השאלות, בעניין איך שומתומ"צ
יכול להיות ראש לעיר שיש בה הנהגות הסותרות לדברי התוה"ק, מתיישב בהרבה מקרים כך -

"כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע", ממילא הלך לו חובת עצם ההתערבות של ראש עיר חרדי למשל, להתערב ולמחות במנהגי הבלתי שומרים תו"מ. יתר ע"כ, מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, וכן, מוטב יאהבו כלל מושג התורה מאשר ישנאוה ללא תמורה.

ומצד חילול ד', כיוון שכל אדם יודע שמטרת הישיבה ועצם הישיבה על כס ההנהגה, אינם מהוים הסכמה להנהגות העיר, אלא נסיון להנהיג עיר כראוי ולהתאים בין התורה לנוהג עד כמה שהדבר "נשמע". לכן חוקי ההנהגות הפסולות, אינם מתייחסים אליו, אלא לממשלה והציבור שאינו מאפשר לשנות את המנהג כדעת התורה.

הבעיה מתחילה כאשר ראש העיר יש לו חובת נשיאת חן לציבור שאינו שותו"מ. אז הוא הרבה פעמים מזומן להיכשל בויתור וחוסר התערבות ראויה בנושאי דת לצורך הצלחתו האישית פוליטית.

אבל לגבי "השבעת האימונים", אכן, עיני עיני......היו בני שוממים....... והוא רחום אולי יכפר עוון.

דבר נוסף, ככל שעובר הזמן, יש אדישות גוברת, ונשכח כלל כי חוקי המדינה חילול השם המה, ולפלא שאין מידי פעם איזו הבעה לסתירה הצורמת של יהודי ללא יהדות.

בהמשך לדברי יהוסף על "שאינו מאפשר לשנות את המנהג כדעת תורה."
הויתור וחוסר ההתערבות הראויה ברב המקרים אפילו לא נעשה במודע.
גם אם נתעלם מכל דברי חז"ל בגנות השלטון והשררה,ועל כך שאין אדם נעשה ראש למטה אלא אם נעשה רשע למעלה, והוא לא ידאג להצלחתו האישית פוליטית. הגדרת תפקידו מחייבת אותו להיות כפוף למערכת פוליטית שהחוקים בה נועדו לקדם אינטרסים שהם טובים למדינה בכלל, ולאדם בפרט, ולא לציבור שומרי תורה ומצוות.

הנהגת והדרכת דרך התורה מחייבת את המנהיג למחשבה רציונלית שבכוחו השכלי יגיע לחשיבה שתוביל למה שהרמב"ם מכנה 'מצוי אמת'

'מנהיגי המדינות (הפוליטיקאים) ומניחי הנימוסין (המחוקקים)טועים' – שהם אינם חושבים מחשבה רציונלית אלא הם מדמים לעצמם מה טוב למדינה, ומה טוב לאדם.

לכאורה באישור התקציב וכו' אין הודאה או הסכמה לחילול השבת ולמוסדות הנוצריים, אלא כלל אנשי העיר ממנים מישהו שיחלק את הכסף בצורה הוגנת והאישור הוא רק החותמת של ראש המסדרים.
אמנם אם יהודי יהיה מנהל כספים של מנזר יהיה זה צורם כיון שהוא משוייך למנזר, אך כשניהול מתייחס לאיזור, ובתוכו גם יש מנזר אין כאן שיוך למנזר שיאסר.

כולכם אומרים סברות יפות ונכונות.
השאלה אם זה נכון ברמה הפסיקתית המעשית.
גם אם תאמרו שרמה זו גמישה היא תצטרך עדיין להסתמך על מישהו בר סמכא ובקי בנושא

אי אפשר להתעלם מסמכויותיו הרחבות של ראש עיר.יש לו כן אפשרות לתת יותר תקציבים לאחד ולא לשני.ואם משמעות הדבר חילול שבת או חילול ה' בכלל לא תמיד נוכל לומר שהוא רק חותמת גומי.ראש עיר הוא הרבה יותר מזה מבחינת סמכויותיו