בית פורומים עצור כאן חושבים

יישום מעשי לניסיון בתר-זרמי [לרודףשלום]

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-7/1/2007 03:28 לינק ישיר 

אם יוריד את הכיפה אבל יישאר ערכי
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1119465

לימוד תורה לחילוניים [ללא מגמת "החזרה"]
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2066543

_________________

בברכה.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/1/2010 07:07 לינק ישיר 

יואב שורק - פוסט אואטודוקסיה


שמעת? לחש מכר לרעהו, יואב שורק הוריד את הכיפה.
צור ארליך
מה, ישאל הרֵעַ הנרעש, הוריד את הכיפה? שבר את הכלים? חי-לו-ני? לא, יחזיר לו הראשון, נראה לך? הוא סתם דוס פלסף. לך תבין.
האיש פונדמנטליסט, יאמר קורא שלישי. הוא רוצה לחזור לדיני תורה שבטלו עוד לפני ימי הביניים.
הוא ניאו-רפורמי, יאמר הרביעי. מה ניאו רפורמי, רפורמי ממש. הוא חושב שיש לשנות הלכות.
והחמישי, שיקרא עד הסוף, ינסה להסביר: הוא חילוני מאמין ושומר מצוות; הוא דתי פוסט אורתודוכסי.
אה, יאמרו השאר בהקלה. הבנו.
ובכל זאת, יואב שורק הוא מהדתיים הכי פחות מתוסבכים שמסתובבים כאן. יש לו משנה ברורה, מקורית, מאתגרת, שהוא פורס זה כעשור וחצי במאמרים על פני מבחר במות, ובתוכן מוסף ′שבת′ של ′מקור ראשון′ שהוא עורך. בלבה עומדת האבחנה ששיבת ציון ותקומת מדינת ישראל הן שלב חדש בתולדות היהדות, המחייב אותה להתחדש – כפי שידעה לשנות את עצמה לפני אלפיים שנה, כשאבדה הריבונות היהודית. עליה לאסוף אל חיקה את חיי המעשה, את החולין, כפי שעשתה עד החורבן. הציונות הדתית כשלה בהבנת השינוי הזה, ומבחינה תיאולוגית נותרה חרדית. ואילו הציונות החילונית בחרה בְּניתוק בִּמקום בְּשינוי. הגיע הזמן ליהדות ישראלית, יהדות של עם בארצו, לתורה שאינה תוחמת עצמה למגזר ואינה מסמנת עצמה בכיפה.
"בָּעיקרון", הוא מסביר שבועות ספורים לאחר גילוי הראש, "הציונות החילונית צדקה: צריך להמיר את אורח החיים הדתי הגלותי באורח חיים יהודי חדש, של עם המכונן חברת מופת בארצו. ואילו בפרטים, האורתודוכסיה צדקה: אי אפשר לבנות עם בלי הלכה, בלי מחויבות עמוקה שיש לה ביטוי יומיומי בעולמו של היחיד ובעולמה של הקהילה. אני אפוא חילוני – בהכרעה הציונית-חילונית, המתבטאת בגילוי הראש ובהזדהות עם המפעל הציוני החילוני; ושומר מצוות – בחיים הממשיים, מצוות שעוד צריכות כמובן ללבוש פנים שמתאימות יותר להכרעה הציונית חילונית, ועוד חזון למועד".
שורק, בן ארבעים, יליד רחובות ומתכנת מחשבים בהכשרתו, רמז לראשונה על הצעד הסמלי במאמר  מקיף שפרסם לפני כשנתיים בכתב העת האורתודוכסי-מודרני ′אקדמות′. הוא הציע שם שרבנים יעמדו בראש קהילות מעורבות דתיות-חילוניות, וכסימן לעל-מגזריות יוותרו על חבישת הכיפה. "כל בן תורה של היום", כתב, "אם יערוך ניסוי מחשבתי קטן ויבחן את האפשרות הזאת ברצינות – שהוא יתחיל בקרוב להלך ללא כיפה לראשו – יחוש, כמדומני, תחושת בטן חזקה, מזעזעת, שתבהיר את עומק הקפיצה שיש כאן, את עומק השחרור מקונספציות מגוננות וההיפתחות אל שיח יהודי חדש, שמבקש באמת להשיב את התורה אל האומה".
אחרי חודש ראשון עם כיפת-שמיים הוא מאשר ש"יש בצעד הזה גם משהו משחרר, מגניב. צד שאומר, אני יכול לנקות את האמונה שלי, את הקשר שלי עם מה שאני מאמין בו, את השייכות שלי לעם ישראל, את עבודת ה′ שלי, איך שלא תקרא לזה – כי זה מסיר את האוטומטיות, החמה אבל המרדימה. הסרת הכיפה היא כמו לקפוץ למים: מפחיד אבל מרענן, פותח. מכריח אותך לעמוד מול הדברים. למרות שזה צעד קטן וחסר משמעות הלכתית".
הוא מסביר שעל פי חלק נכבד מהפוסקים כיסוי ראש לגברים הוא רשות, אפילו בתפילה. לתפילות במניין הוא בא עם כיפה, אך כשהוא מתפלל ביחידות ראשו גלוי. "התפילה בלי כיפה מונעת ממני לומר מילים לא נכונות. בכיפה, תחת המחויבות הדתית, אנחנו יכולים להתפלל באופן שמנותק מהחוויה הקיומית, כי זה הנוסח שכתוב. להתפלל למשל על שיבה לירושלים, שכבר שבנו אליה. חז"ל בנו את התפילה על ערכים שהאומה הייתה זקוקה להם אז, באין גאולה – ובאותו אופן, הדור שלנו צריך לבנות תפילה על הערכים שהאומה זקוקה להם בחיים הגאולים. תאר לך איזו תפילה משמעותית הייתה אם בתפילת שמונה עשרה כל יום היינו אומרים ברכות העוסקות באבני היסוד של קיומנו כחברה – חינוך נכון, מערכת חוק ראויה, חוסן לאומי, סולידריות חברתית".
בינתיים הוא צובר חוויות של דתי בעור חילוני. "יום אחד מצאתי עצמי במאה שערים – הייתי צריך לקנות ציוד לחנוכייה – וכל הזמן פחדתי שאם אכנס לאיזו חנות יאכילו אותי טרפות, כי יאמרו, הגוי הזה... וכשהגיע זמן מנחה אמרתי, אם אעמוד פה ואתפלל בלי כיפה יסקלו אותי. עמדתי בפינה צדדית והשתדלתי לא לעשות תנועות של מתפלל. ילד שעבר שם עם אמו שאל אותה בבהלה, מה קרה לאיש הזה? כנראה נראיתי מסכן. אתה פתאום קולט כמה קשה לעשות פעולות דתיות בלי הדֶגל הדתי".
על התחושה של ניעור האוטומטיות הדתית כתב לפני כמה שבועות במוסף ′שבת′ הרב נתן לופז-קרדוזו, במאמר בכותרת "אני מוריד את הכיפה". אבל אצל שורק זה חלק ממהלך שהוא הרבה מעבר לרענון הרגש הדתי האישי. "אני מרגיש שבהורדת הכיפה יש אמירה של ′אני סתם ישראלי′. זה קצת מצחיק, כי החברה התפוררה למגזרים – ועדיין, להיות עם כיפה, לפחות אצל אשכנזים, זה כמו להגיד ′אני ישראלי, אבל′. ′אני ישראלי, אבל אני מחויב לדברים אחרים′. ואילו אני חושב שאין זהות יהודית משמעותית יותר מלהיות ישראלי, כי הריבונות היהודית היא הביטוי העיקרי של הזהות היהודית בדור הזה.
"נכון שהזהות הזו הולידה במקרים רבים דבר שטוח שורשים לגמרי, ונכון שלחינוך הדתי, היחיד היום שמחנך לאידיאליזם ולמגע חי עם המקורות היהודיים, יש הרבה כלים שאין לאחרים להתמודד עם הבעיה הזאת; אבל זו בעיה שלנו, הישראלים, לא בעיה ′שלהם, החילונים′. יותר מכך: הכישלון של החברה הציונית הלא דתית להעמיד דור חדש עם שורשים עמוקים נובע מכך שלכתחילה היא נטלה על עצמה אתגר גדול ומשמעותי – העברת היהדות לעידן חדש, של ריבונות בארץ. הציונות הדתית לעומת זאת ויתרה על הסיכון – אבל ויתרה בכך גם על הסיכוי להיות רלוונטית. החוכמה עכשיו היא לעשות את המהפך – אבל בלי להתנכר אל מקור האנרגיה היהודי שלנו".
ואתה חושב שבלי כיפה, אבל עם כל המטען הדתי שלך וסדר היום התורני שלך, לא תיתפס כסוכן דתי בתחפושת?
"אם העתיד של עם ישראל נמצא באותם תכנים קדושים של הציונות הדתית, אז שם הוא נמצא, גם אם זה בעייתי מבחינה שיווקית. אבל אני לא משווק ציונות דתית רגילה. כי השינוי שאני מצפה שהציונות הדתית תעבור הוא לא קוסמטי. הורדת הכיפה היא רק סמל לחשיבה מחדש על הכול שצריכה להיעשות, לעבור ממגזר לעם. זה סממן שהוא רק קריאת כיוון; במה מתבטא הכיוון הזה, אני עדיין לא יודע. הכול פתוח מבחינתי. לא אני אקבע בעצמי אילו פנים חדשות תקבל המסורת. את זה צריך לברר בית מדרש שיעסוק בדברים באופן יסודי ומקיף. זה החלום שלי".
יחסית לדתיים אחרים, לך קל לעשות את הצעד הסמלי הזה, כי אתה דמות מוכרת ולא יחשבו שהתפקרת.
"אני מסכים. בחברה שאני יושב בה אני אדם מוכר ותולדות חיי עד היום דוסיות, ולכן אני לא ′חשוד′. אבל זה לא אומר שבעיני אנשים זה לא מוזר או מפריע. זה כן. וזה גם לא מאוד נעים. אם הייתי חושב שזה יגרום לכך שהבן שלי ייזרק מהישיבה התיכונית וישים סימן שאלה על החברות שלי ביישוב שאני גר בו, עפרה, אני מניח שלא הייתי עושה את זה. לשמחתי הרבה היישוב שלי מספיק סובלני. גרים פה אנשים בלי כיפה, שהולכים לבית הכנסת בשבת ושולחים את ילדיהם לחינוך דתי. היישוב הבין שאפשר להכיל אנשים שרוצים להיות יהודים גם אם הם לא בדיוק כמוך. וזה מה שיפה בו. התחליף מבחינתי למגורים בעיר, בחברה מעורבת דתית-חילונית, הוא לפתוח את היישובים הדתיים שמסוגלים לכך לחברה מסורתית. לחברה שמכבדת שבת וצניעות בסיסית מסוימת, אבל לא מודדת את אורך החצאית וכיסוי הראש.
"עפרה מתייחדת גם בכך שהרב שלה, אבי גיסר, מתייחס לתפילה ככזו שצריכה לבוא מתוך המציאות. לכן הוא אומר למשל בראשי חודשים ′מי שעשה נסים לאבותינו ולנו וגאלנו מעבדות לחירות′ ולא רק ′מי שעשה נסים לאבותינו וגאל אותם′. שאלתי אותו פעם מה עם תפילות המוספים של החגים, שבהן בולטת מאוד התחינה ′שתעלינו בשמחה לארצנו ותיטענו בגבולנו′, וההבטחה שאם רק נעלה ארצה מיד נקריב את הקורבנות – דברים שהם בבחינת כפיות טובה ובעצם גם שקר. הוא השיב לי, ′ודאי שצריך לשנות, אלא שעל דברים קטנים יותר לא הודו לי (לא קיבלו את דבריי), בוודאי שעל זה לא יודו לי′. במילים אחרות, כרב המכבד את רבותיו, כמי שהוא חלק מהמערכת האורתודוכסית, אני לא יכול לשנות. אני לא מזלזל בתשובה הזאת. היא נכונה, ולעתים גם נכון להקריב את האמת של התוכן כדי לשמור על מסגרת קדושה. אבל מה נעשה שרוב עם ישראל כבר מזמן לא במסגרת הזאת? מבחינתי זו הייתה המחשה בהירה לפינה שלתוכה הדתיות הכניסה את עצמה, פינה שבה היא מונעת מעצמה להיות עבודת ה′ כנה ואמיתית, להיות רלוונטית לחיים הישראליים".
בטח כולם שואלים מה עם אשתך, מה עם הילדים.
"אשתי לא מתלהבת מהשיגעון החדש שלי, למרות שהיא מבינה ובמידה מסוימת מזדהה עם מה שעומד מאחוריו. היא בת של רב (הרב בנימין הרלינג, שנרצח בהר עיבל) ובאה עם חינוך קצת שונה מהבית, אבל מבחינתה אני הפוסק בבית בענייני הלכה ואם זה מה שנראה לי נכון, היא לא תעמוד בדרכי. זה יפה מאוד, כי במובן מסוים היא משלמת על זה מחירים.
"לגבי הילדים, בעיניי זו שאלה של חינוך. גם בלי הורדת כיפה. אף פעם לא הייתה בבית לנו דתיות שבלונית, אוטומטית, שהיא פונקציה של שייכות חברתית. זה תמיד משהו שאנחנו מחפשים איך לעשות אותו יותר טוב, או לפעמים אחרת. כבר כמה שנים שאנחנו אופים יחד מצות בערב פסח בצהריים. שזה מצד אחד מצווה גדולה, ומצד שני בדרך כלל מאוד מפחדים מזה, שיחמיץ. וזה מלמד אותם גם לא לפחד וגם להשקיע".
וההורים? כאן יש לו אבחנה מעניינת. "אני מעריך שחמותי תקבל את זה אחרת מאיך שקיבלו את זה הוריי, כי היא ילידת הארץ והם ניצולי השואה. אלו שבאו מהגולה ומהשואה, האתגר הגדול שלהם היה הקמת מדינת ישראל, והשותפות בו חשובה להם יותר מכול, גם במחיר העלמת עין מאכזבות. החשיבה שלהם ממלכתית יותר. לעומת זאת אנשים שגדלו פה, בתוך החברה הדתית הקטנה והנרדפת למדי שהייתה פה בראשית המדינה, האתוס המכונן שלהם היה המאבק הדתי-חילוני, הרצון לשמור שאף אחד מילדינו לא ′יוריד את הכיפה′. דבר ראשון שהם ישאלו על אדם שהם שומעים עליו יהיה אם הוא דתי או לא דתי.
"בכלל, דתיים שחיים בעיר, בחברה מעורבת, לוקחים את זה מאוד קשה: בלי כיפה מה נשאר? מה מזהה אותך? ככל שהחיים שלך דומים יותר לחיים החילוניים אתה מתבצר ב′אני דתי′, בכיפה, כי בלי זה מה נשאר. ואילו ביישובים למשל, כשכולך בתוך הבועה הזה, אז כיפה לא כיפה פחות מעניין. אנשים שהביוגרפיה שלהם היא המאבק הדתי-חילוני, או שהזהות הדתית שלהם מאוימת, לוקחים את זה קשה. הרב בני אלון, שאני גם תלמידו, לקח את זה כשובבות קלילה, בוודאי לא ככישלון חינוכי".
שורק הוא עוזרו של אלון בקידום התוכנית המדינית שלו, ′היוזמה הישראלית′. "הכול קשור", הוא אומר. "הציונות של הרב בני היא בדיוק הציונות שאני מדבר עליה. הוא מבין שבדור הזה צריך לעסוק בפוליטיקה וצריך לפתור את השאלות האסטרטגיות. מפתיע אותי כמה הוא לבד בדור הזה, בין המנהיגים והרבנים, שבאמת חווה את שיבת ציון באופן כזה. זה נוגע גם לקשר שלו עם האוונגליסטים: תקומת ישראל ובניינה היא מעשה שיש לו משמעות אוניברסלית, ואנשים פה תקועים עם המלחמות הגלותיות ועם המחשבה שיש המון נוצרי צמא דם שרוצה לנצר אותו. מי שחווה את שיבת ציון דרך המפגש עם אנשים בעולם שרואים בה מימוש דבר ה′ בהיסטוריה, מקבל פרופורציות. אתה נהיה מקראי, תנ"כי.
"אני באמת מרגיש שהמחויבות הדתית שלי ברמה העמוקה ביותר באה מהמקום הציוני. ההתגלות של דורנו היא הציונות, לא משהו אחר. אם הייתי נולד לפני מאתיים שנה, ייתכן שהייתי מתקשה להתפלל ′ותחזינה עינינו בשובך לציון′ אחרי מאות שנים שמבקשים את זה ושום דבר לא זז. אבל ברוך ה′ זכיתי לגדול בדור שראה בעיניו איך זה קרה, בדרכים אנושיות אבל בפלא ונס. וזו בעיניי נקודת המוצא. אנחנו אומרים שהתורה שבכתב אומרת לנו להאמין בתורה שבעל פה, והאמת היא הפוכה: אנחנו יודעים שספר התורה הוא ספר קדוש כי כך התורה שבעל פה מספרת לנו. באותו אופן, אני שומר מצוות בגלל הציונות, לא הפוך. אני שומר מצוות כי שיבת ציון הראתה שיש שכינה בעולם. ששכינה שוב אינה משהו מופרך".
על ההשלכות התיאולוגיות וההלכתיות שאמורות להיות לסיום הגלות עמד שורק במאמרו הגדול הראשון, ′תורת ארץ ישראל ותורת חוץ לארץ′, לפני 12 שנים וחצי בכתב העת ′תכלת′. הוא היה אז מלגאי במרכז שלם, המוציא את ′תכלת′ לאור, וזו הייתה גם שנתו האחרונה בישיבת בית-אל (והתשיעית בשנותיו בישיבות גבוהות). הוא לא התכוון שתהיה האחרונה, אך פרסומיו המהפכניים, בהם מאמר זה וחוברת על הצורך בחידוש התורה ושמה ′חזרו וייסדום′, גרמו לראשי הישיבה להבהיר לו שמקומו אינו שם. "אני גאה להיות אחד המעטים בדורנו שעפו מישיבה בגלל אידיאולוגיה", הוא מחייך.
המאמר ב′תכלת′, הוא מסכם, "הראה כמה ההלכה שאנחנו חווים תפורה נקודתית למציאות של עם ישראל בגלות, ושונה בכל המהות שלה מהתורה כפי שאנחנו פוגשים אותה במקרא ובמהות הבסיסית שלה – שהיא איך לבנות חברת מופת שיש בה שכינה. כל ההלכה שאנחנו מכירים היא על בסיס ההנחה שאין שכינה בעולם הזה, שהיא הסתלקה ממנו, ושעכשיו העניין הוא לשמר את המצוות כדי שיום אחד נוכל להשתמש בהן. התורה הזמנית הזו עבדה טוב, ועם ישראל שרד בזכותה – ודווקא משום כך אנחנו לא מצליחים להשתחרר ממנה עד היום, אף על פי שהגענו למקום אחר, שבו אפשר לחזור לתורה שמממשת ערכים – והדחף הזה הניע גם את הציונות החילונית".
מאז ועד לסדרת המאמרים ב′שבת′ של מקור ראשון ולמאמר הפרוגרמטי ב′אקדמות′ עברו כמה שנים. "הציונות הדתית ויתרה על היומרה ליצור אורח חיים יהודי חדש", כתב ב′אקדמות′. "היא חיה ברוחה ובחינוכה את התפיסה התנ"כית, התפיסה של עם הנושא ברית עם אלוהיו ומממש אותה בהיסטוריה, תפיסה של שייכות למאמץ האנושי הכללי, תפיסה של כבוד לעולם הזה והעמדת ערכים מוסריים ואנושיים כשיא המימוש הדתי – אבל בחיי המעשה והמצוות אין לכך ביטוי".
רק בשנתיים האחרונות התעוררת לפרץ כתיבה, לצעד האישי של הסרת כיפה, ולגיבוש גרעין לתנועה שתפעל בכיוון הזה. למה לקח לדברים כל כך הרבה זמן להגיע לכלל מעשה?
"כשהייתי בישיבה ניסיתי לבנות תנועה שתקדם דבר כזה, בצורה נאיבית קצת, ואז הבנתי שאני לא יכול לעשות את זה. שמתי את זה בצד ועשיתי לביתי, והנחתי שאם הדבר נכון, מישהו גדול ממני יצליח לקדם אותו. בשנים האחרונות חשבתי שוב. ראיתי כיצד החברה הדתית רק מתחרדת והולכת – שזה בעיניי המשך טבעי לבחירה שלה להישאר בתפיסה ההלכתית החרדית, האורתודוכסית, הגלותית, זו שמתעלמת מהתמורות העמוקות שחלו בחברה, בתרבות, באורחות החיים ובתפיסת האדם את עצמו. ראיתי שהבשורה הזאת צריכה להיאמר, וכיוון שאינה נאמרת עליי לומר אותה.
"עוד סיבה להמתנה הארוכה היא שעם השנים השתנה אצלי גם משהו בתוכן. ראשית, הבנתי שהרבה דברים שהציקו לי בהלכה היו תוצאה של קריאה דוגמטית שלה; שהרבה פעמים הבעיה אינה בהלכה, אלא בדרך שקוראים אותה. ובעיקר, התחוור לי בשנתיים האחרונות שהחילון היה חלק בלתי נפרד והכרחי מהתהליך הציוני; שהמימוש של התורה הוא לחלן אותה במידה מסוימת, לתת לחול הרבה יותר מקום והרבה יותר משמעות".
אולי הישועה תבוא ממה שאתה קורא לו מגזר התפר, אנשים שמסתובבים בין הדתי לחילוני?
"נכון. הורדת הכיפה היא אולי סוג של הצטרפות למרחב המגוון הזה. אני מצטרף אליו כדתל"ש שומר מצוות, או איך שתקרא לזה. מדובר באנשים שהמשותף להם הוא שהם חושבים שהזהות היהודית היא העיקר, השורש, שהיא שצריכה להנהיג אותנו ועלינו להתחבר אליה בצורה משמעותית – ומצד שני מבינים שהנוסחה הדתית האורתודוכסית היא לא זו שתושיע אותנו. אלו אנשים שלא קונים את עסקת החבילה הזו, מכל מיני סיבות. חוזרים בתשובה, יוצאים בשאלה, ביאליקיסטים מאחרוני המוהיקנים, יוצאי מכינות מעורבות, ועוד ועוד. כל החבורה הזו היא בעיניי קדושה, כי שם נמצא המפתח. בחיבור הזה.
"אלא שהחבורה הזו אמורפית. היא שטה. כל אחד עם הצירוף שלו. מה שחסר זו תפיסת עולם בנויה שיכולה לחולל מחויבות, שיכולה להצמיח תהליך חברתי מעבר לדברים המעניינים שיכולים לצאת מכל אחת מהדמויות. וזאת השליחות שאני רואה לעצמי, התנועה שאני מנסה לבנות. אין לי לא היכולת ולא הרצון להקים זרם חדש. השאיפה שלנו צריכה להיות להתחבר לתהליכים קיימים ולכוחות קיימים ולתת להם כלים שאין להם".
שהם?
"כשאני פוגש אנשים שקרובים לי ברעיונות, אני מרגיש שאם יכולה להיות לי תרומה ייחודית, זה היעדר ההרגשה שאני צריך לשבור משהו כדי ללכת לאן שאני הולך. אני בא משושלות של רבנים, ואוהב אהבת נפש את המשא ומתן של הפוסקים במהלך הדורות, שעמלו לברר את דבר ה′, ומרגיש שמה שצריך היום לעשות הוא להמשיך את המפעל הזה. ואת זה אפשר לעשות במקום שאני מדבר עליו, ולא בדיונים העיוורים לחלוטין למה שנעשה מסביב, שמתקיימים ברוב בתי המדרש. ואני מרגיש שזאת המשכיות, מסורתיות. שֶפֹּה יִראת השמיים. אני מרגיש שהרבה אנשים עומדים באיזה קרע בין הדתיות שלהם לבין הדברים האחרים – ואני לא".
יש גם זרמים קיימים שיושבים על התפר: המסורתי-מזרחי והמסורתי-קונסרבטיבי. 
"מה שנכון במודל המסורתי הוא שבתורת-עם יש שתי רמות. יש מה שחייבים, ויש שכבה גבוהה יותר של מה שתעשה אם אתה רוצה להשקיע בצד הדתי שלך בחיים. כך זה נראה בחברה המזרחית, וזה המודל הנכון לעתיד לבוא. באופן מסוים המודל הזה קיים בהלכה, רק שהוא מטושטש. ′שולחן ערוך′, ואפשר להוכיח את זה בכמה מקומות, כתוב לתלמידי חכמים, לאנשים שרוצים ברמה רוחנית גבוהה, וברור שלא הכול בו נועד להיות מחייב את כולם. למשל, כתוב שם שצריך להיות מהעשרה הראשונים בבית הכנסת. איך כולם יהיו מהעשרה הראשונים? ברור שזה מכוון למי שרוצה לקיים מידת חסידות.
"הבעיה היחידה במסורתיות המזרחית היא שהיא מאוד שמרנית. היא מבקשת לשמר את הדת כפי שהייתה בגלות. היא אומרת, אני רוצה שיהיה מודל דתי אידיאלי מאוד אורתודוכסי, ואני אקיים רק את חלקו. מבחינתו של המסורתי, שלא יבוא משיח אף פעם, אל תחדש לי חידושים, אל תמציא המצאות".
והמודל הקונסרבטיבי? האגף ההלכתי יותר של התנועה הזו לכאורה קרוב אליך, רק שבעיניו נקודת המפנה היא לא הציונות אלא המודרנה.
"אני קורא לכיוון שלי פוסט אורתודוכסיה. חזרה למה שהייתה היהדות לפני האורתודוכסיה. מבחינה הלכתית, הפסקים של הרב דוד גולינקין, הנציג הישראלי של אנשי ההלכה בתנועה הזו, הם פסיקה אורתודוכסית. לטוב ולרע. גם הוא לא חושב, להערכתי, שהגאולה הגיעה.
"אין לי בעיה להזדהות עם הרבה תכנים של מה שמכונה האגף הימני של התנועה הקונסרבטיבית. אני נרתע, לעומת זאת, מתפיסות הלכתיות המחפשות יהדות שלא מזיקה יותר מדי, שלא מפריעה לחיים המודרניים, תקינה פוליטית. מזה אני סולד. הבעיה עם התנועה הקונסרבטיבית היא במנגינה ולא בתוכן. היא יוצרת קונוטציה לא טובה, ובחלק מהמקרים היא קנתה את זה בצדק.
"אבל בכל מקרה, אני חושב שבמשבר הדתי של היום, שבו האורתודוכסים הם מיעוט בעם ישראל, שגם אחראי לחלק מהעיוותים של האופן שבו התורה מתממשת במציאות, אין להם זכות להוציא אחרים מחוץ לתחום".
אולי הרצון שלהם הוא לא שהתורה לא תפריע לחיים המודרניים, אלא שהיא לא תסתור ערכים נוספים המקובלים עלינו, ערכים הומניסטיים?
"אני לא מקבל אוטומטית את המוסר המקובל כעדיף על מוסר התורה. לדעתי הוא הוכיח את עצמו עד היום הפוך. אני בכלל לא בטוח שלא צריכים להיות קורבנות בבית המקדש שיקום במהרה, ואני כן בטוח שרוב הקונסרבטיבים – והרבה אורתודוכסים מודרנים – ייפלו מהכיסא אם תציע להם בית מקדש עם קורבנות. אני חושב שאנחנו צריכים לחתור לחדש את הלכות טומאה וטהרה, לא לבטל. לא להקטין את התורה כמה שיותר, אלא לפעמים גם להגדיל אותה במקומות שהיא לא נמצאת בהם היום".
למה לחדש את הלכות טומאה וטהרה?
"הן הלכות שמסדירות את היחס אל עולם הדומם. הן היו אחד העיסוקים הדתיים המרכזיים של ימי בית שני. יש בזה סוג של דתיות עמוקה שאנחנו לא מכירים היום, שחסרה לנו".
ההלכה צריכה, לדעתו, לחזור למסלול ההתפתחות האיטית שאפיין אותה עד שהוקפאה כשהחלה האורתודוכסיה – למעט מה שקשור בנקודת המפנה ההיסטורית של תקומת ישראל בארצו, שעליו לעבור שינוי קרדינלי; "וזה לא רק הלכות מדינה, אלא גם היחס אל הגוף, והיחס אל העבודה, והיחס לזמנו של אדם ועוד המון דברים".
אולם כשיורדים לדוגמאות, שורק זהיר עד קמצן. אני מציע לו כדוגמה קלאסית את מצוות הפרשת תרומות ומעשרות: האם דמי הביטוח הלאומי אינם גלגולה הריבוני הראוי, ההוגן והיעיל של מצוות המעשרות – מצווה חברתית במקורה, המקוימת כיום כמסגרת נטולת תוכן, השחתת פירות גרידא, ומוטלת על החקלאים בלבד? הוא מסתייג. עדיפה מצווה הנעשית באהבה, הוא אומר, על מס שנתפס כעונש.
אבל "יש משהו נוירוטי כמעט במציאות הדתית היום", הוא מסכים. "והאמת היא שהדור הצעיר בחברה הדתית יודע קצת להשתחרר מזה. יותר בוחר, יותר מתחבר. ועם זאת, לוותר על הלכות בקלות יהיה חוסר אחריות".


צילום:מירי צחי

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/1/2010 08:33 לינק ישיר 

יואב שורק סותר את עצמו מיניה וביה.
אם ינהגו דיני טומאה וטהרה הרי הפער של הכפה הוא זניח לעומת הפער שיהיה בין חילוניים לדתיים.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/1/2010 12:17 לינק ישיר 

"אני מצטרף אליו כדתל"ש שומר מצוות, או איך שתקרא לזה."
 

כפור חם?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-4/2/2010 00:09 לינק ישיר 

Post-Orthodox: Th(ree) Visions


_________________



תוקן על ידי לינקזעצער ב- 04/02/2010 00:10:28

בברכה




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-4/2/2010 05:53 לינק ישיר 

לדעתי כדאי להקדיש לרעיון של שורק אשכול נפרד.

אני חושב שהוא אחרון המרכזניקים האמיתיים. המרכזניקים תמיד אמרו ושיננו שאין באמת הבדל בין דתיים לחילוניים, למרות שהם התעקשו שלא לפרוט את האמירה הזו לפרוטות מעשיות. מה שעמד מאחרי המלים האלו הוא  התפיסה לפיה היהדות בצורתה ה"ישנה" (נאמר החרדית) היא נטיה מהיהדות ה"אמיתית" ולכן זקוקה לתיקון. כשיגיע התיקון יתברר למאמינים שהם האמינו בדבר לא מדויק, ולכופרים שהם לא הבינו בעצם במה הם כופרים, והכל יבוא על מקומו בשלום.

השלב הבא היה נסיון להציג את אותו תיקון נכסף של היהדות, שזה המהלך שהתחיל הרצי"ה לפתח במרכז של שנות הששים. כמובן שאפשר להמציא הרבה שינויים או תיקונים; הדרך המעשית בה ניסו המרכזניקים ללכת היתה נסיון להגיע למין טיפוס של יהודי שומר תומ"צ ומצד שני מעורב בדעת עם הבריות, הן בפתיחות להשכלה, הן בעבודה, והן בשותפות במפעל החלוצי של בנין ארץ ישראל. נקודה חשובה מאד היא שהם בפירוש טענו שכל זה צריך לבא בלא סטיה וניע מן ההלכה עד רמת הסעיף קטן בשעה"צ ועד בכלל.

את מה שקרה בשלשים השנים האחרונות אפשר לסכם, פחות או יותר, בכך שהמהלך מיצה את עצמו ולא הביא לתוצאות המקוות. נעשה המון בקטע של "תורה עם..." ושל התנדבות והליכה לפה ולשם, ובסופו של דבר אף אחד, או כמעט אף אחד, לא עומד ומתפעל ובודאי שלא מצטרף. להיפך, גם החרדים וגם החילוניים חידדו מאד את רגשות השנאה כלפי הציבור הדתי לאומי. היחידים שאפשר לגרד מהם טיפת סימפתיה הם הציבור החילוני הרך הידוע בכינויו מסורתי, אבל לא לזה התכווין המשורר ולא על כך חשב הרב צבי יהודה כששלח את כתבי אביו לי.ח. ברנר תוך שהוא מתאר את פניתו כפניה של צעיר יהודי לרעהו, ואת אביו כ"חוקר חפשי".
 
לאור הכשלון המחפיר הזה של התכנית החברתית, המרכזניקים דהאידנא התפלגו, תכל'ס, לשלש כתות.  אנשי הר המור הודיעו באופן כללי שהתכנית ההיסטורית מצוינת אבל צריך סבלנות, לחכות איזה אלף-אלפיים שנה, ובינתיים צריך לשבת בישיבה וללמוד קצות ונתיבות במרץ כי רק כך יגדלו ת"ח עצומים שהדור מצפה להם בשקיקה. בקיצור: הרוצה לשקר ירחיק עדותו.

מן הצד השני עומדים המורדים למיניהם, שבעצם כבר אי אפשר לזהות אצלם את הפלטפורמה של כתבי הרב קוק. הרב גינצבורג לדוגמה לא ציטט אותו מעולם בכתביו, למיטב ידיעתי. הם אמנם קשורים למאבק על ארץ ישראל, אבל באיזה שהוא מקום בדרך הם שמו איקס על  הרב קוק וחסל.

הכת השלישית, של מרכזניקים ותיקים שלא "פרשו" להר המור ומצד שני אינם אנשי גבעות, פותרת את כל העניין על ידי הכחשה גורפת. מבחינתם הכל טוב ויפה, עם ישראל איתנו, הציבור הרחב מאוהב בנו, ושמאלנים יש רק בטלויזיה ובידיעות אחרונות. כדי שיוכלו לטמון את הכרוב בחול באופן היותר מהודר הם משתדלים להגביל את התחככותם   עם כלל  ישראל לכל מיני בתי כנסת בקרית מלאכי, בלוד  ובקרית שמונה, בעיקר באלו שבהם מקפידים להתפלל מתוך הסידור "איש מצליח".

למיטב הבנתי יואב שורק מאמין בדוגמה המרכזניקית הבסיסית דלעיל, אבל הוא מספיק משוחרר מאשליות על מנת להבין שבפועל זה לא הולך. הוא חיפש במשך שנים איזה שהוא רעיון שיאפשר לו לפרוץ את הריבוע של המסגרת המפריד בין שומרי מצוות לשאינם כאלו בלי לפרוץ את גדר ההלכה. מה שהוא מצא לבסוף [וגם זה מהלך מרכזניקי אפייני] הוא לבצע את המהפך ברמה הסמלית. בזה הוא מנסה להרויח משני הצדדים: מחד הוא לא  משלם כלום ב"כסף" הלכתי, ומאידך הוא מבצע מהלך משמעותי ביותר מבחינה מנטלית גם כלפי הדתיים וגם כלפי החילוניים.

עד כמה זה יצליח? ימים יגידו. אני אישית פשוט הפסקתי להאמין מתישהו בסיפור של המרכזניקים אבל זה לא אומר כלום - אולי אני טועה. הניחוש שלי הוא ששורק ימצא עצמו לכוד מפני שאלו שיימשכו לרעיון שלו יהיו בעיקר אוסף של מוזרונים וטרדנים, דתיים בעלי טרוניות מחד וכל מיני בן גוריוניסטים מיובלי שיער  - מורים לתנ"ך בקיבוצים שמצרים על "החומרנות של הנוער" - מצד שני. זה, כאמור, הניחוש שלי, אבל אני לא אצטער כלל וכלל אם שורק, שכוונותיו ודאי לטובה, יצליח לבנות איזו אלטרנטיבה רוחנית מעניינת.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-4/2/2010 17:37 לינק ישיר 

קיבלתי מחבר:

פעם שאלתי אחד מתלמידי מרכז הרב הוותיקים, מה היה כוחה של הישיבה בשנות הששים כשהוא הגיע לישיבה, הרי זו לא היתה הישיבה הגדולה עם בית המדרש ההומה שהכרנו בזמננו (תש"ל ואילך). הוא ענה לי שגורם המשיכה היה הרב צבי יהודה, הרב צבי יהודה נתן מענה לצעיר הדתי שחיפש איך הוא יכול למצוא אצת עצמו כדתי וכציוני במדינת ישראל. אולם מאז השתנו הנחות היסוד, אם הרב צבי יהודה יכל לטעון שאם רצונך בציונות אמיתית ועמוקה, הרי אנחנו יכולים לענות על משאלתך, אם רצונך בתחושה לאומית, הרי זו תחושה חיובית הנובעת מלב טהור, ואנחנו בישיבה נעזור לך להעמיק את התודעה הלאומית ולהבין את חזרת מלכות ישראל.

כיום השתנו פני הדברים, הציונות כבר אינה אטרקטיבית, הלאומיות הפכה למילה גסה וממילא שדה המערכה עבר למקום אחר לחלוטין. החשיבה כיום היא פוסט ציונית ופוסט לאומית ואחד מעקרונות הבסיס שלה היא קבלת האחר ואי עדיפות נרטיב אחד על משנהו. ממילא, הגות שבנויה על סגולת ישראל ועל ייחודו של עם ישראל מתחילה את המאבק מנקודת פתיחה נחותה. יתירה מזו, השמאל מרגיש את עצמו כחלק מהעולם התרבותי הנאור, וזו תחושה נפלאה לעומת תחושת המצור של עם לבדד ישכון. ושוב, אילו היינו חיים בעולם לאומי, הרי כמו שהגרמני והצרפתי הם פטריוטים כך גם אנחנו, אולם כיום לדברים אין כמעט סיכוי להשמע. אם אביב העמים היה הרקע לציונות (ונא לא להסתער עלי עם הרב קלישר והרב אלקלעי) הרי הפוסט מודרניזם הוא הרקע לפוסט ציונות.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-4/2/2010 21:36 לינק ישיר 

לשנרב



"יתירה מזו, השמאל מרגיש את עצמו כחלק מהעולם התרבותי הנאור, וזו תחושה נפלאה לעומת תחושת המצור של עם לבדד ישכון "

לי נראה שיש הפרזה רבה בדבריו של חברך הן לגבי המצב בארץ והן לגבי העולם.

אצלנו לשמאל יש כח בתקשורת ובאקדמיה ולא יותר.
רוב העם פונה ימינה על אף ההטיה המובהקת של התקשורת לכיוון השמאל.

וגם לגבי העולם אינני רואה את סוף הלאומיות .

הנה מה שכותב הפובלציסט רועי גולדשלגר:




"אני מאמין היום שהאיחוד האירופי לא מסוגל ללכת לכיוון שיוביל לארצות הברית של אמריקה, אין ספק שאף מדינה ריבונית באיחוד האירופי, הדגש על המדינות החזקות במערב הן כלכלית והן מדינית - בריטניה, אירלנד, צרפת, גרמניה, הולנד ואף חלק ממדינות סקנדינביה החזקות כגון - פינלנד ושוודיה לא יוותרו על עצמאותן לטובת מדינה אירופית אחת או לטובת האחרת בגוף הענק הזה.

אינני רואה, למשל, את ההולנדים מוותרים על החופש שלהם לליברליזם מובהק, שהמשמעות שלו מרחיקה לכת, לטובת ויכוחים מרתוניים בפרלמנט האירופי בשטרסבורג ובבריסל כאחד על מדיניות שמרנית, שלמשל פולין דוגלת בה, או לחילופין מדיניות אחרת שבה מדינה חברה באיחוד דוגלת - קונפליקט לא פתור. אינני מאמין שהממלכה הבריטית תוותר על ריבונותה המובהקת עם בנק משלה, מטבע, כלכלה, מערכת פוליטית משומנת, המנון, דגל, לאום וכדומה לטובת לאומיות אירופית - דגל אירופה עם הכוכבים, ההמנון האירופי המפורסם וההצדעה במקום ליוניון ג'ק לדגל הכוכבים של אירופה, הבריטים לא יסכימו להפוך מבריטים לאירופים, על כל המשתמע מכך. אני לא רואה את הצרפתים שכל-כך גאים בלאומיות שלהם משתנים ומוותרים על כל מה שיש לטובת אירופה המאוחדת, זאת על-אף היותם בחוד החנית של האיחוד האירופי עם גרמניה והם הראשונים שתמכו ותומכים בתזוזות חזקות לכיוון שותפות אירופית מאוחדת יותר ממה שיש היום. אני לא רואה אותם מוותרים על הבירה האהובה שלהם, פריז, לטובת בירה חדשה - בריסל ועוד. אני לא רואה היום ולא מחר את גרמניה מתמזגת עם רומניה ובולגריה, ולא את אסטוניה מתמזגת עם בריטניה ואירלנד, ולא את פולין מתמזגת עם צרפת. קיימת בעיה ענקית, והיא לאומיות אתנית. אירופה היא לא אמריקה, אין ספק שהאופציות שעמדו בפני האמריקנים לפני שנים רבות לא עומדות היום בפני האירופים ".

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-43378-00.html?tag=21-23-11

מספיק לצפות במשחק כדורגל או בטקס האוסקר כדי להווכח עד כמה תחושת הלאומיות חיה ובועטת כתמיד ולא נראה שיחול שינוי ממשי במציאות בעתיד הנראה לעין.
(כמובן שתיאוריות אקדמיות קיימות לרוב אבל רובן בינתיים בגדר תאוריה ).

תוקן על ידי צענערענע ב- 04/02/2010 21:40:11




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-5/2/2010 08:53 לינק ישיר 

להשלמת דברי שנרב וחברו.

הרב צבי יהודה היה נוהג לדרוש את הפסוק "תורת ה' תמימה משיבת נפש", אימתי היא משיבת נפש, כשאר היא תמימה. התורה הגלותית אינה משיבת נפש כי היא חלקית בלבד, אולם כאשר התורה תהיה בתמימותה, כולל מצוות התלויות בארץ, ובוודאי כאשר יבנה המקדש אזי היא תהיה משיבת נפש ולא יהיה מי שלא ירצה להשיב את נפשו.
מכאן מובן מדוע ההקפדה על סעיף קטן אינה סותרת דיאלוג עם חילוניים. אדרבא, שלמותה של תורה המתבטאת בסעיף קטן, היא היא המגלה את אורה של תורה.
מאחורי הטיעון הזה מסתתר טיעון נוסף, שהתורה היא טבעית (מלעיל) לישראל. אני מבין שהכוונה היא שכמו שאדם נורמלי רוצה לאכול בצורה טבעית, ואם אינו רוצה לאכול זהו סימן לחולי, כמו כן ישראלי שאינו רוצה ללמוד תורה ולקיים מצוותיה זו מחלה שסופה להרפא. כוחות החיים הטבעיים דורשים את שלהם וסופם להחזיר את הגוף לבריאותו.
כמובן שהטיעון הזה מהותני. לפי טיעון זה, ניתן לדוגמא לדבר על טבעיותה השונה של האשה ללא חשש (מה שעלה לדיון באשכול סמוך). כמו שטבעי לאשה ללדת ולגבר לצאת לציד (דוגמא בעלמא) כך הטבעיות של האשה אינה דורשת לימוד תורה והטבעיות של הגבר דורשת תלמוד תורה. אם כל אחד מהם יחרוג מטבעיותו, הוא ימצא את עצמו/ה במצב לא טבעי, הווה אומר בתחושה לא טובה הנובעת מסתירה לחוקי הטבע, קרי חוקי התורה.



תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 05/02/2010 08:52:59




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-10/2/2010 16:36 לינק ישיר 

אענה לעצמי
כיצד אנחנו מתיחסים לחשיבה מהותנית כזו?
מצד אחד הרפלקסים המודרניים והפוסט מודרניים מזדעזעים מחשיבה כזו.
מאידך האם באמת כל בני האדם שווים? אני לא מומחה גדול בפסיכולוגיה אולם ניתן לראות שלבני אדם שונים יש תכונות אופי שונות. ספרו של סטיבן פינקר "הלוח החלק" מוקדש כולו לסתירת טיעון שאנחנו נולדים כלוח חלק.
בתכלת האחרון http://www.tchelet.org.il/ התפרסמה ביקורת ספר תחת הכותרת "גזענות: האמת המטרידה" מאת מרשל פו. המאמר אכן מעורר למחשבה, אם כי הטענות שמועלות שם לא תמיד קלות לעיכול.
באותו גליון התפרסם גם מאמר של אבנר מולכו http://www.tchelet.org.il/article.php?id=470 על החינוך לשיויון שגם הוא מתיחס לאותה נקודה מזווית שונה.

אם מקבלים את טענתו של פינקר, אזי ניתן להכניס את סגולת ישראל בדלת האחורית, אולם אז תישאל השאלה כיצד הסגולה הזו עוברת מאב לבן, אם דרך הגנים, הרי זו סגולה פיזית כמו כל הסגולות התורשתיות?

אני מקווה שלא עצבנתי יותר מדי.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-12/7/2010 11:30 לינק ישיר 

   

יהדות רצופה בין הלכה לחילוניות / אלחנן שילה

הגיע הזמן לעבור מבניית גשרים בין דתיים לחילונים אל יצירתו של מרחב קיומי חדש, שבו יוכלו להתקיים במקביל יהדות הלכתית, יהדות מעשית ויהדות קיומית. לבניית המרחב הזה מוכשר הציבור הציוני דתי, אשר התעצם מספיק שנים כדי לשבור את מחיצות העבר.

רווחה השיטה בחיי ישראל האומרת או שתקבל הכל או לא כלום. [...] אבל מכיוון שרק מועטים מוכנים לקבל את הכל, דוחפת השיטה הזאת את הרוב המכריע של האומה באמת הבנין. השיטה הזאת אינה מוכנה לוותר על קוצו של יוד, אבל מוכנה לוותר על המוני בית ישראל (אברהם יהושע השל, מאזנים ט"ו, עמ' 243).
  

    

דתי וחילוני

הקרע הגדול ביותר שקיים בעם היהודי בעידן המודרני הוא הפיצול הדתי-חילוני. כבר מאתיים שנה מתחולל מאבק שאינו מוביל לשום מקום. מערכות החינוך הנפרדות שקמו במדינת ישראל העצימו פיצול זה ויצרו שני עולמות תרבותיים נפרדים. השאלה שצריכים אנו לשאול את עצמנו היא האם נגזר עלינו פיצול זה גם במאות השנים הבאות? האם אין דרך מוצא?

כשסוקרים את התהליכים שעברו על הציונות הדתית בארבעים השנים האחרונות, ניתן לדבר על שלושה שינויים עיקריים: א) מעבר מ"דתיות בורגנית" של "המזרחי הישן" אל חיוניות דתית בעלת עוצמה. ב) יצירת חברה דתית בעלת השכלה יהודית רחבה הן בגיל תיכון (ישיבות תיכוניות) והן ברמה העל-תיכונית (ישיבות הסדר, מדרשות ומכינות קדם צבאיות). ג) הפיכת החברה להלכתית הרבה יותר, בשל התרחבות ההיכרות עם המקורות התורניים. כך, היהדות של מסורת בית אבא הפכה ליהדות שחיה על פי הספר (כפי שמתאר חיים סולוביצ'יק במאמרו הידוע "שבר ותיקון, הטרנספורמציה של האורתודוקסיה בת זמננו"; טרם תורגם לעברית).

בעוד שני השינויים הראשונים היו מבורכים, השינוי השלישי העמיק את התהום והגביה את החומות שבין החברה הדתית לחברה החילונית, שהפכה להיות חילונית יותר (מבחינת היכרותה עם התרבות היהדות) ומתירנית יותר. במציאות הנוכחית נראה שזוהי דרך ללא מוצא: אין סיכוי שחלק משמעותי מהחברה החילונית ירצה לקבל על עצמו אורח-חיים כל כך נוקשה ותובעני מבחינתו. גם המעבר מחילוניות לדתיות ומדתיות לחילוניות הפך להיות אירוע טראומתי, ואף כאן התגובה הטבעית לכך הייתה לחץ והסתגרות של כל חברה בתוך עצמה.

כנגד המגמה השלישית קמה קבוצת "נאמני תורה ועבודה" ויצאה כנגד תופעת "ההתחרדות" במחנה הציוני-דתי. ואולם, כל עוד השיח שלה עם שאר חלקי הציונות הדתית יישאר על בסיס המחויבות להלכה, עשייתה נידונה לכישלון. תמיד תהא ידה על התחתונה, מכיוון שההלכה עצמה, כפי שהיא מתגלמת ב'שולחן ערוך', נובעת מצורת חשיבה חרדית.

בציונות הדתית של הדור הקודם היה הכרח ביצירת מחיצות בגלל תחושת הנחיתות של הנוער הדתי (שזכה לרגשות גאווה בזכות תנועות הנוער הדתיות), ולשם כך נבנתה מערכת חינוך שתוכל לעצור את גלי החילון הגואים שהגיעו לשיאם במחצית הראשונה של המאה העשרים. החברה הדתית ההלכתית-תורנית שנולדה מתוך מערכת חינוך זו צברה לה עם השנים ביטחון עצמי ועוצמות רוחניות המאפשרים לה בימינו לשבור את אותן מחיצות של העבר ולהתחיל מהלך חדש. ואולם, במקום להתערות בַּכלל היא מקימה עוד מכללות דתיות ושכונות דתיות שמעצימות את הבידול.
הציונות הדתית הייתה בעבר נקודה, נספח לציונות החילונית, כמו מצבה הראשוני של נוקבא ביחס לזעיר אנפין (בקבלת האר"י). היא עברה תהליך של נסירה, התנתקות, גיבשה לעצמה את זהותה, ובנתה לה פרצוף שלם בפני עצמו. כיום היא מודעת לכך שהיא התנועה החיה והתוססת ביותר בתוך החברה הישראלית, ומבחינה זו הדרישה שלה להנהיג היא מוצדקת. ואולם, כל עוד החברה הישראלית נמצאת בדיכוטומיה הדתית-חילונית, כל ניסיון להנהיג ייתפס כאיום של השתלטות וסופו להיכשל. לכן, עתה, הגיע הזמן לחזור ולהתאחד עם החברה החילונית, להוליד רוחניות חדשה, ולהפסיק לנסות לשכפל את הדתיות גם לדור הבא.
הדרך לשבירת הקיפאון היא ביצירת דגמים פחות תובעניים ונוקשים של אופציות דתיות נוספות, שיוכלו למשוך אחריהן ציבור רחב. כך ממילא ההתקרבות למסורת לא תצית מיד נורות אזעקה ופחד ש"הלכת לי חבר"...

מעבר הדרגתי

מבחינה סוציולוגית ניתן לראות דגמי ביניים כבר כעת. ברמה האינדיבידואלית אנו מוצאים אנשים שאינם שייכים לשום "מגזר", וברמה המוסדית אנו נחשפים בעשור האחרון לבתי ספר ומכינות קדם צבאיות מעורבות אשר יכולים להוות בסיס לתנועה מסוג זה. למרות שברמה הרשמית מוסדות אלו מצהירים שהם מכילים שתי קבוצות שונות (דתיים וחילונים), נראה שעצם הערבוב יוצר מיזוגים חדשים.
הרחבת מוסדות אלו עד לכדי תופעה רחבה יותר שתשפיע על כלל החינוך יכולה להיעשות על ידי פתיחה של מגוון אפשרויות מתונות יותר, כגון בתי ספר דתיים-חילוניים שבתוכם יוקמו כיתות דתיות וחילוניות נפרדות. האוכלוסייה הדתית תקבל השכלה יהודית ברמה הדומה לזו שבישיבות תיכוניות, ובחלק מהשיעורים (כגון בפיצול למגמות) ילמדו במשותף. מכיוון שגיל תיכון הוא גיל מעצב, שמירת העצמיות במסגרת נפרדת והיפתחות לאחר במקביל יוכלו ליצור את האיזון שיביא לשינוי המיוחל, ואשר ירכך את שני הצדדים וייצור גוונים חדשים.

גוני הביניים שהתחילו להיווצר עדיין לא נתנו דין וחשבון הגותי-פילוסופי למקום שבו הם נמצאים. ההימצאות במצבי הביניים כרוכה לפעמים גם ברגשות אשם, ולכן עד שלא תקום משנה סדורה שתהווה אלטרנטיבה, ותקים מתוכה אנשים השלמים עם עצמם ועם דרך חייהם - לא תוכלנה הקבוצות האינדיבידואליסטיות הקיימות כבר היום להגיע להשפעה ציבורית רחבה, והדיכוטומיה הדתית-חילונית תמשיך להיות דומיננטית.

בדברים שלהלן אנסה לתת בסיס רעיוני שעל גביו יוכלו להישען אנשים התומכים במגמה זו, אך דומני שתחילה יהיה צורך להקדים תנאי יסודי לכך.

בשביל שהמהלך החדש יתאפשר, על החברה הדתית והחילונית כאחת להשתחרר מהעמדה השיפוטית שבה הן בוחנות זו את זו. מידת הרצון להמשיך ולקיים אורח חיים דתי תלויה בשני גורמים עיקריים: א) חינוך. ב) התאמה בין אורח החיים הדתי/חילוני לאופי האינדיבידואלי של כל פרט.

ישנם יהודים שגדלו כחילונים והחלו לשמור מצוות בגלל שמבחינה נפשית המערכת הדתית התאימה להם כמו כפפה ליד. החזרה בתשובה גאלה אותם מבחינה רוחנית וחייהם נעשו בעלי משמעות. לעומת זאת, ישנם אנשים שגדלו בחברה הדתית, אולם אופיים הנפשי לא תאם את המערכת ההלכתית והם הרגישו בה מחנק. לפיכך, כשם שהציבור הדתי רואה באופן חיובי את המעבר של אנשים מסוימים מהחברה החילונית אליו, כך גם עליו לראות את דרכם של אותם אנשים שלא מצאו את מקומם בחברה הדתית-הלכתית ופרשו ממנה.

דא עקא, בהקשר זה ניתן לשאול: האם היה צורך בחילון גמור? האם לא ניתן היה לגרום רק לעזיבה חלקית? האם ייתכן שאילו היו לפני הצעיר הדתי שנטש את החברה הדתית אופציות פחות נוקשות, הוא יכול היה להישאר בעולם הדתי, לפחות באופן חלקי?

יש לציין שאותה תופעה של שלילה גמורה קיימת גם בציבור החילוני. אנשים מסתכלים על העולם הדתי-הלכתי ואומרים לעצמם: "אם זה מה שנדרש בשביל להיות דתי; אם בשביל להיות דתי אני צריך לשנות את עולמי ואת ערכיי, עדיף לי להישאר חילוני" - ובכך מתנתקים מהמסורת היהודית באופן טוטאלי.

לא מסורתיים, לא רפורמים

לפני שאפרט את האופציות החדשות, ברצוני לעמוד על ההבדל שבין הצעותיי ובין הדגם המסורתי-מזרחי מצד אחד, והזרמים הדתיים האשכנזיים הלא-אורתודוקסים - רפורמים וקונסרבטיבים - מצד שני.

א) הזרמים הדתיים הלא-אורתודוקסים באים מתוך עמדת שיפוט כלפי האורתודוקסיה וטוענים שצריך לתקנה היות שהיא קפאה על שמריה. היהדות הרפורמית קוראת לעצמה "התנועה ליהדות מתקדמת", ובעצם הגדרה זו היא כבר שופטת את האחרים כפרימיטיביים. לעומת זאת, הדגמים שאציע אינם מתמקדים בתיקון היהדות ובביקורת על האחר אלא מנסים ליצור רב-גוניות פלורליסטית.

להלן שתי דוגמאות לאופי הלא-שיפוטי של גישתי:

  1. קידום מעמד האישה בבית הכנסת, המבדיל בין הזרם האורתודוקסי לקונסרבטיבי. הגבר, ובייחוד האישה, צריכים לשאול את עצמם היכן מתאים להם להתפלל. האישה צריכה לומר לעצמה: 'אם לא נוח לך שגברים יכולים לראות אותך בזמן התפילה, לכי והתפללי מעבר למחיצה'. ולעומת זאת, 'אם את מרגישה מעין 'מצורעת' מעבר למחיצה, לכי ותצטרפי לבית כנסת שבו ישנה ישיבה מעורבת'. ההימנעות משיפוטיות תבוא לידי ביטוי בחזון של הקמת בתי כנסת עם שלושה אגפים (גברים, נשים ומעורב), דגם הקיים כיום בארה"ב.
     
  2. בחלק מהחתונות של קבוצות דתיות-ליברליות ישנם ריקודים נפרדים, ורק לקראת סוף הערב, לאחר שכל "הממסד" כבר הלך, "יוצאת ממחבואה" האוכלוסייה הדתית שרוקדת מעורב. או אז זורקים לה איזו עצם, ובמקביל יוצרים הרגשת אי-נחת כלפי אלו שרוקדים בנפרד.
     

ברגע שהדתיות הליברלית תפסיק להרגיש נחיתות ביחס לדתיות ההלכתית, היא מלכתחילה תקיים שלושה מעגלים - גברים, נשים, ומעורב או "משפחתי" - ובכך תיתן אמירה פלורליסטית אמיתית. לא "התבכיינות" כלפי "ההתחרדות", אלא הכרה בצורך לתת לכל קבוצה להיות במקום שבו היא מרגישה בנוח ללא רגשות אשם, ומאידך הכרה בלגיטימיות של העוצמות הדתיות הקיימות בתוך החרד"ל, שגם להן צריך לתת מקום.

ב) הן הקהילות של הזרמים הלא-אורתודוקסיים והן האוכלוסייה המסורתית-מזרחית מכילות ברובן אנשים בעלי רקע דל ביהדות, בעוד האנשים האמורים לחולל את האלטרנטיבה החדשה (שאמורה להתפשט במשך הזמן גם למעגלים רחבים יותר במידה שמפת הזרמים תתגוון) הם אנשים בעלי השכלה יהודית רחבה, תורנית ואקדמית, בוגרי הציונות הדתית השייכים מבחינה סוציולוגית אליה - כך שלמרות שבמישור האידיאולוגי הם כבר אינם רואים את עצמם חלק ממנה, הם עדיין קרובים אליה באורח חייהם.

מגמה חדשה זו עדיין לא תופסת תאוצה בגלל החרדה שברגע שתוסר המחויבות ההלכתית הכול ייפול. ואולם, מכיוון שמדובר על אוכלוסייה שספוגה בתרבות ובהשכלה היהודית, מהלך מסוג זה לא יביא לקריסה דתית או לאורח חיים הדומה לזה של האוכלוסייה הרפורמית (הקרובה לאורח החיים החילוני), אלא לדגם דתי של קיום מצוות רך יותר, לדתיות ששלמה עם עצמה ומשוחררת מהתסביכים של התנגשות בין ההלכה ובין ערכים מערביים-מודרניים.

ג) המסורתיות המזרחית היא תופעה סוציולוגית, ואילו כאן יוצג בסיס הגותי-פילוסופי. העדר הבסיס הרעיוני-הגותי לעמדה המסורתית-מזרחית גורם לה לקרוס לתוך שלוש האידיאולוגיות האשכנזיות: החילונית, הדתית-לאומית והחרדית. בטווח הארוך (מאות שנים), להערכתי, אין למסורתיות זו עתיד. כל הניסיונות של הוגים מסורתיים-מזרחיים משכילים לתת לה עוגן פילוסופי לא יצלחו, מכיוון שאין סיכוי שהמזרחיות המסורתית העממית תפנים תפיסות אלה. לעומת זאת, קבוצות באוכלוסייה הדתית-לאומית המרגישות מחנק, וכן דתל"שים שלא מוצאים את מקומם בחברה החילונית, כבר בשלים לעבור לשלב חדש וליצור גוני ביניים בני-קיימא.

הבסיס הפילוסופי

נקודת המוצא של כל אופציות הביניים בנויה על שתי הנחות מוצא, אחת "רכה" ואחת "קשה". האופציה הרכה מחלקת בין ההלכה ובין רצון ה' - חלוקה שפותחה על ידי הרב מרדכי ליינר, הרבי מאיזביצה, בספרו "מי השילוח". לפי תפיסה זו המערכת ההלכתית איננה תואמת לכל אחד, ולכן גם חטאיהם של גדולי המקרא קשורים רק למישור של ההלכה ולא למישור של רצון ה'. הבחנה זו לא אמורה להביא את האדם "לסבול איסור עבור חברו" ("מי השילוח", סוף פרשת וירא) למען אחידותה של ההלכה, כפי שטוען הרבי מאיזביצה, אלא להפך - יש ליצור גיוון ושוני ברמות הקיום של ההלכה בהתאם לאופיו הרוחני של כל אדם.

95 אחוזים מהמעשה ההלכתי הם פרויקט אנושי של תורה שבעל-פה שהתפתח עם השנים, ולכן אפשר שלא כל פרט שיש במערכת זו מתאים לכל אדם ולכל תקופה. מהיכן בא הביטחון האורתודוקסי שרצון ה' הוא שכולם ינהגו באותה צורה? אולי רצון ה' הוא שכל אדם יתבונן בקרבו פנימה ויחיה חיים דתיים אותנטיים? אולי רצון ה' הוא שאותם אנשים המרגישים התעלות דתית בקיום ההלכה לפרטיה ודקדוקיה יהיו יהודים הלכתיים, בעוד אותם אנשים שמרגישים מועקה עם מערכת זו ושומרים אותה "כאילו כפאם שד" יקיימו מצוות באופן פחות נוקשה?

עזיבת עולם ההלכה על ידי מיליוני יהודים במהלך מאתיים השנים האחרונות הייתה צריכה להדליק נורה אדומה ולהביא לחשיבה מחדש בנוגע למקומה של ההלכה בעידן המודרני. בעוד בדור הקודם היהדות הדתית הייתה בקרב בלימה שתכליתו לא להימחק, בדור הנוכחי עליה לעשות חשבון נפש ולשאול את עצמה האם יצירת הדיכוטומיה הדתית-חילוניות והדה-לגיטימציה של כל אופציה דתית לא הלכתית לא הביאו אותה להסגר בתוך עצמה, לחיים בתוך "תקרת זכוכית" שלא ניתן לפרוץ אותה.

הנחת המוצא של האופציה ה"קשה" תטען שההלכה איננה מחייבת מעצם העובדה שתודעת המחויבות מנוגדת לתפיסת האדם המודרני כיצור חופשי ואוטונומי. מודעות זו איננה באה לבטל את ההלכה, אלא לקבוע את מעמדה כדבר התלוי ברצון החופשי של כל אדם. דברי הגמרא על חוסר התוקף של כפיית התורה "הר כגיגית" אינם צריכים להתבטל בעקבות קבלת התורה על ידי כנסת ישראל בימי אחשוורוש (שבת, דף פח ע"א). הדבר צריך להיות תלוי בהחלטה של כל פרט ופרט, בכל דור ודור ובנוגע לכל מצווה והלכה. אדם יכול להגיע להזדהות עם עולמה של ההלכה ולקיים את כל פרטיה גם אם הוא לא רואה את עצמו כפוף לה. ואולם, מטבע הדברים, מצב נפשי חדש זה פותח פתח לאופציות דתיות נוספות שאינן הלכתיות.

היהדות המעשית

מהרמה התיאורטית נעבור עתה להיבטים מעשיים. לאופציה אחת אקרא "יהדות מעשית", בעוד האופציה השנייה תיקרא "יהדות קיומית". לכל אופציה מאפיינים ייחודיים משלה. אופציות אלו יהוו אלטרנטיבה ל"יהדות ההלכתית" ויהפכו את המעברים מדתיות לחילוניות ולהפך למהלך של תנועה בתוך עולם יהודי נזיל שבו אנשים נעים בכיוונים שונים על הרצף שבין היהדות ההלכתית ליהדות החילונית. חלקם ימצאו את מקומם בתוך קבוצות וחלקם יוכלו לחיות על 'קו התפר'.

"יהדות מעשית" היא כזו המחלקת בין שמירת מצוות ובין ההלכה. חלוקה זו, שכלל אינה קיימת בעולמו של היהודי ההלכתי המוכר, היא עניין סובייקטיבי ולא ניתן לשים גבול ברור הקובע מתי מסתיימת המצווה ומתי מתחילה ההלכה. ישנם יהודים רבים שרוצים לשמור מצוות, להמשיך את המסורת, אבל אינם מעוניינים בהלכה על כל הסעיפים הפרטניים והמעיקים מבחינתם. לדוגמה, הם רוצים לשמור שבת אבל לא את פרטי ההלכות שבה, כגון החובה של שניים מקרא ואחד תרגום (שו"ע או"ח סימן רפ"ה), איסור מריחת משחה או איסור תסרוקת (סוגיות המעסיקות את היהודי ההלכתי). הם פשוט מרגישים סלידה ודחייה מעיסוקים דקדקניים אלה. גישה זו קיימת גם אצל דתיים רבים שנמצאים במתח בין אורח החיים של שמירת מצוות, שבה הם מעוניינים, ובין ההלכה הפרטנית שכלפיה הם מרגישים מחויבות למרות שאינם רוצים בה.

"היהדות המעשית", כשמה כן היא, תופסת את היהדות לא רק כדבר הנבנה על ידי לימוד אינטלקטואלי, אלא גם כדבר שיש לו ביטוי מעשי. ואולם, המעשה שבו איננו דקדקני וחמור סבר כמו זה של היהדות ההלכתית, אלא קשור ברצון להמשיך את 'מסורת בית אבא'. ישנם גם כאלו שאינם מודעים לכך שהם עושים חלוקה בין מצוות להלכה, אבל אורח חייהם מעיד על כך. נזכור שלפני מהפכת הישיבות בציונות הדתית לא הייתה היכרות עם פרטי ההלכות ולכן לא היה צורך בהצבת אלטרנטיבה לא הלכתית - אך המודעות להלכה בימינו כבר איננה מאפשרת חזרה אל אותו עולם תמים שהיה ואיננו.
תחום נוסף ומהותי יותר שבו יבוא לידי ביטוי הפער שבין "היהודי המעשי" ובין "היהודי ההלכתי" הוא תפיסת המיניות. היהודי המעשי הוא אדם שהפנים ואימץ (לפחות באופן חלקי) את תפיסת המיניות שבתרבות המערבית המודרנית, והדבר הביא אותו לחיות בתחום זה באורח חיים שאיננו הלכתי. כמובן, יהיו גוונים שונים בתוך אותה קבוצה, אולם המכנה המשותף יהיה יחס חיובי לארוטיקה וראייתה כחלק מהחיים, כדבר אנושי ונורמלי, ולא כמין "יצר הרע" שצריך לברוח ממנו בכל מקום שהוא איננו בתוך מסגרת של חיי נישואין. באגף השמרני של אותה קבוצה יהיו בוודאי כאלה שיסלדו מהמתירנות של ימינו היוצרת לדעתם מין וולגרי, בעוד אחרים יזדהו בתחום זה עם הקודים של החברה החילונית. אך הן אלה והן אלה יאמצו רק את היסודות החיוביים שבה, את היחס החיובי והנורמלי לארוטי, ולא את היסודות הפוסט-מודרניים ההרסניים המביאים לפירוק התא המשפחתי והערך של חיי משפחה יציבים, תוך כדי התעלמות מהנזק הנפשי שנגרם לילדים הנולדים בתוך מערבולת זו.
כיום, החברה הדתית-אורתודוקסית משמרת את עצמה על ידי רטוריקה של הפחדה והצגת מציאות חיים דיכוטומית - או קיום עולם ההלכה או פירוק המשפחה. אך אסור להיכנע למסע הפחדה זה; יש לבנות חברה המאמצת לעצמה את היסודות החיוביים הנמצאים בכל תרבות.האופציה של "יהדות מעשית" יכולה להתאים בשלב הראשוני לאוכלוסייה הבאה מבתים דתיים אבל מרגישה במצוקה בתוך העולם ההלכתי הנוקשה מבחינתה, ובעתיד תוכל להתפשט למעגלים רחוקים יותר ולהוות אלטרנטיבה גם לחילונים הרוצים לחזק את זהותם היהודית והדתית ללא צורך בהתנתקות מעולמם הקודם.

מהפך המיניות

אחת הסיבות לאותה "תקרת זכוכית" שלא מאפשרת לציבורים רחבים - הן דתיים שעזבו את הדת והן חילונים שמתעניינים ביהדות - לעבור לחברה הדתית היא עסקת החבילה שבה דתיות פירושה אימוץ קודים אחרים של מיניות מאלו המקובלים בעולם המערבי. אני מעריך שרבים מתוך אלפי הדתל"שים לא עזבו את החברה הדתית מתוך רצון להתנתק ממצוות כגון תפילות או שמירת שבת, אלא מתוך רצון לאמץ את הנורמות המיניות של החברה החילונית. ומכיוון שמבנה החברה בישראל מצריך הגדרה ומיקום בתוך קבוצה סוציולוגית מסוימת, ברגע שישנה החלטה לעבור ל"צד האחר" נופלים בדרך לא רק הדברים שבגללם התבצעה העזיבה, אלא גם דברים הנובעים מכך שהדתל"ש מגדיר עצמו כ"חילוני".

אם יסתכל היהודי הדתי-הלכתי על האלטרנטיבה החדשה בראייה צרה של שמירת הגדר - הגטו הדתי שלו - הוא יראה במהלך זה איום. ואולם, אם הוא יסתכל על הדברים בראייה רחבה וכלל ישראלית, הוא יוכל לראות בחיוב את המהלך הזה, שיאפשר להחזיר את העם המפוצל כיום לעם אחד עם מכנה משותף רחב של זהות יהודית.
המאפיינים שבהם ייבדל "היהודי המעשי" מ"היהודי ההלכתי" יבואו לידי ביטוי בריקודים מעורבים, בשחייה מעורבת, בלבוש חשוף (לרוב יותר מהנורמות של החברה הדתית ופחות מאלו של החברה החילונית) אצל נשים הרוצות בכך, במגע ידידותי בין גברים ונשים, במגע אינטימי לפני הנישואים ובהתעלמות מדיני הרחקה בזמן הנידה - הן בנוגע למידת ההרחקה והן בנוגע למספר ימי ההרחקה.
מבחינה מסוימת, האגף השמרני של "היהדות המעשית" הוא מעין חזרה ורנסנס של "המזרחי הישן" מלפני חמישים שנה. ואולם, בעוד "המזרחי הישן" היה חסר בסיס הגותי (בדומה לחברה המסורתית) ולכן התמסמס והפך ברובו להיות "יהודי הלכתי", "היהודי המעשי" יחיה מתוך מודעות עצמית לאורח חייו הלא-הלכתי, ועל כן הוא לא ייבהל מהטפות המוסר של חברו ההלכתי. תהיה לו האפשרות לשרוד ואף להתעצם.

"היהודי ההלכתי" יגיד מן הסתם על "היהודי המעשי" שהוא אימץ תרבות גויים שזרה ליהדות, שהוא "ניאו-רפורמי", שהמציא אידיאולוגיות הבאות לרצות את "היצר הרע" ושהוא פועל מתוך חולשה (מן הסתם אלו יהיו התגובות שיתקבלו במערכת...), בעוד "היהודי המעשי" יגיד ש"היהודי ההלכתי" חי בתפיסת מיניות פרימיטיבית של ימי הביניים שהוא צריך להשתחרר ממנה, ושעצם העובדה שהוא מתייחס למיניות כ"יצר הרע" היא שורש הבעיה. "היהודי ההלכתי" יגיד שכיסוי ראש האישה מביא לשמירת התא המשפחתי, להימנעות מבגידות ולאורח חיים צנוע, בעוד "היהודי המעשי" יאמר שכיסוי ראש הוא סירוס המיניות של האישה, ובכלל אינו קשור לנישואין בהיותו חל גם על פנויות: "לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש" (שו"ע אבן העזר, כ"א). אם "היהודי ההלכתי" אכן נאמן לשולחן ערוך, שיחייב בכיסוי ראש גם את בנותיו הרווקות (בדומה לגרושות ואלמנות).
אין אני בא כאן לשפוט אם "היהדות ההלכתית" היא חברה שיש בה קדושה וטהרה או חברה שמדכאת את המיניות. שאלה זו אמורה להיות מוכרעת על ידי כל אינדיבידואל, ואין כאן "אמת מוחלטת" כלשהי.

גם "היהודי ההלכתי" יכול להיות נשכר מהופעתו של "היהודי המעשי". בעוד שעד עתה היה לו נשק פשוט כנגד מתנגדיו - נפנוף בסִסמה "הלכה" - עכשיו, כשפג כוחה של ססמה זו אצל "היהודי המעשי", הוא צריך לתת לעצמו דין וחשבון למה הוא מעדיף את אורח חייו ומזדהה עם תכניה של ההלכה, ומכיוון זה לנסות לשכנע את הצד השני. במקום לעשות דה-לגיטימציה, הוא יצטרך להיות מודע לערך של עצמו ולעוצמות הדתיות שנוצרות על ידי שמירה דקדקנית של פרטי ההלכה.

היהדות הקיומית

הדגם השני שבין יהדות הלכתית ליהדות חילונית הוא האופציה של "יהדות קיומית". לשם זה יש משמעות כפולה. מצד אחד הוא מבטא את האופי המעשי של דגם זה, הדוגל בקיום, בעשייה, ואיננו מסתפק ב"ארון הספרים היהודי" של בתי המדרש החילוניים; ומצד שני הוא בא לומר שהמעשה איננו מוכתב על פי קריטריונים הלכתיים, אלא על פי קריטריונים קיומיים - הזדהות ורלוונטיות.

האדם הוא יצור פסיכו-פיסי וגם היהדות איננה רק עניין אינטלקטואלי. לכן היא צריכה לבוא לידי ביטוי בחיים עצמם. כיום, קיימת פוביה בשני הצדדים. בתי המדרש החילוניים נרתעים ברובם מלעסוק בצדדים המעשיים של היהדות מחשש שיזהו אותם עם חזרה בתשובה, ואילו הצד האורתודוקסי שרוי בפחד מכך שברגע שתיעלם המחויבות להלכה הכול יקרוס ולא יישאר כלום. ואולם, ברגע שהרצון החופשי ייהפך להיות המניע לקיום, החיבור לצדדים המעשיים שביהדות ייהפך להיות חיבור לתכנים עצמם ולא לציווי שהוא חיצוני להם, ובכך יקבל עוצמות חדשות.

גם בדגם זה (כמו בדגם הקודם של "יהדות מעשית"), בשונה מהזרמים האשכנזיים הלא-אורתודוקסיים, המוקד איננו בתיקון היהדות אלא בשאלת הרלוונטיות והמשמעות של אותה מסורת, רלוונטיות שמשתנה מאדם לאדם.

ישנם כמה הבדלים מהותיים בין שני הדגמים המוצעים כאן. בעוד ש"יהדות מעשית" באה לידי ביטוי באורח חיים משותף של אנשים שונים שניתן לבנות על גביהם קהילה משותפת, המאפיינים של "יהדות קיומית" יכולים להיות שונים בצורה קיצונית מאחד לשני. לדוגמה, "היהודי המעשי" על פי רוב מעוניין להמשיך את מסורת בית אבא ולהפריד בין בשר לחלב, בעוד "היהודי הקיומי" רואה בדין זה הרחבה מלאכותית של דין מוסרי שנאמר בתורה שבכתב ("לא תבשל גדי בחלב אמו"), והיות שהוא חסר משמעות לגביו הוא לא יקיים אותו. מצד שני, יכול להיות "יהודי קיומי" שהוא גם "יהודי הלכתי", מכיוון שהוא מזדהה באופן מוחלט עם ההלכה, בעוד אצל "היהודי המעשי" באופן עקרוני אין התאמה בינו ובין מערכת זו.
תחת קורת הגג של "יהדות קיומית" יכולים להיות פערים עצומים בין כל פרט. יכול להיות "יהודי קיומי" אתאיסט החי אורח חיים קרוב לחילוני, והאופי המעשי של יהדותו יבוא לידי ביטוי בעיקר בחגים המהווים חלק מהתרבות והזיכרון ההיסטורי. הוא ידליק נרות בחנוכה, ישלח משלוח מנות ויקיים סעודת חג בפורים, יאכל מצות בפסח ויצא לסוכה בסוכות. יכול להיות מצב (שבימינו איננו קיים, פרט אולי לזוגות מעורבים) של "יהודי קיומי" אתאיסט שתפילות לא רלוונטיות לגביו, אולם אופיה של השבת הדתית הוא משמעותי עבורו, והוא יקבל על עצמו לשמור את השבת בצורתה הדתית. שבת זו תהיה הפוכה לגמרי ממאפייניה של השבת המסורתית-מזרחית או הרפורמית המתמקדת בבית הכנסת ובתפילות, ואילו בשאר שעות היום נוהג בה אורח חיים חילוני לחלוטין.

עם הפנים לעתיד

כיום הדתיות ההלכתית בונה את עצמה מהחילוניות הרדיקלית והחילוניות הרדיקלית בונה את עצמה מהדתיות ההלכתית. כל צד בונה את עצמו על ידי הצגת האלטרנטיבה הנגדית המפחידה מבחינתו. ואולם, מתחת לפני השטח מבעבע "המרד השפוף". גוני ביניים נוצרים בצורה אינטואיטיבית, ללא מוסדות רשמיים, כוח פוליטי, בסיס רעיוני או מוסדות חינוך התומכים בהם. האופציות החדשות יכולות להתחיל מאליטה אינטלקטואלית, וייתכן שזו תתפשט בשלב מאוחר יותר גם לתוך שכבות עממיות שיזעזעו את המבצרים האידיאולוגיים הדתיים-הלכתיים והחילוניים כאחד, יפרקו את הדיכוטומיה הדתית-חילונית, ויהוו פרק חדש בתולדות העם היהודי.
גוונים אלו צריכים לקום בשלב הראשון בצורה וירטואלית ובהמשך גם להקים מוסדות חינוך משלהם. שאיפה זו נראית לעת עתה מגלומנית; אולי 'לא איכשר דרא', אולם ייתכן שכאן נטמנים הזרעים שמהם ייווצר הפרי בדורות הבאים: "כֹּה אָמַר ה' א-להים, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם, [...] וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל. [...] וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת" (יחזקאל ל"ז כ"א-כ"ב).

פורסם במוסף שבת של מקור ראשון, כ"ג אייר תש"ע, 7/5/2010.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/7/2010 12:22 לינק ישיר 



 (ביקורת על הנ"ל)


"הדתיות האורתודוקסית חייה מצוין עם המסורתיות, כי כשאת מסורתית, אפילו את הולכת לכדורגל בשבת או מתלבשת חשוף, את מכירה בעליונות האורתודוקסית ויודעת שהשלמות והאמת אצלה בכיס ואת חייה במידה זו או אחרת של קבלה או אי קבלה עם פגמיך הדתיים. לעומת זאת, המודל שמתאר שילה הוא מודל של מרידה חילונית לכל דבר ועניין: חוסר קבלת סמכות והיררכיה הלכתית. זה לא משנה לצורך העניין שזה מרד של אנשים בעלי רגש דתי (בניגוד לחילונים גמורים), את המרד הזה האורתודוקסיה לא תסבול והיא תסלוד ותפחד ממנו יותר ככל שיהיה מושכל ומלומד יותר (מסורתיים וחילוניים בורים הם נהדרים, אפשר תמיד לקרב אותם ולחזק אותם, אבל אפיקורסים בקיאים הם הגרועים שבאויבים, אפיקורסים להכעיס).
זאת לא השקפה שאומרת שעדיף שצריך להזהר מגישת הכל או כלום כי אין אדם שמקיים את הכל. גישה כזאת לא מבטלת את האידאל של שאיפה לשלמות דתית ובוודאי שאינה חותרת תחת מקור הסמכות וההיררכיה. ההצעה הזו היא הצעת מרד.
ה"בסיס ההגותי" החתרני הזה, אולי יענה על צורך של חלק מהדתיים להיות יהודים לומדים ואקטיבים ולהיות חלק מיהדות מתקדמת על פי דרכם, אבל הוא ינכר מהם את הרוב האורתודוקסי (וגם את הרוב המסורתי שתחושת הנחיתות אל מול האורתודוקסיה היא חלק מתחושת השייכות שלו).
ההצעה הזאת היא הצעה של אינדיוודואליזם במקום קבלת סמכות, עשיית דין לעצמי לא ממקום של אי קיום כל המצוות בגלל הנסיבות הקשות או חולשת הנפש, אלא כהצהרת עצמאות. זאת הצעה ניו-אייג'ית. היא מצויינת עבור אינדיוודואליסטים שרוצים דת, כאלה שהעולם הניו אייג'י כבר פתח בפניהם הרבה מאד אפשריות כולל אפשרויות לסינתזה יהודית. עבור מי שתחושת השייכות שלו קשורה לכפיפות לממסד (ומה לעשות אישיות סמכותנית במידה זו או אחרת קיימת בתוך הרוב ואם זאת קבוצה דתית אז שם זה יתבטא), זה לא יעבוד, נהפוכו"

(נענע)



ביקורת נוספת (הרב דוד ביגמן): http://www.maalegilboa.org/index.php?option=com_content&view=article&id=156:2010-05-28-09-49-42&catid=1:2010-01-30-22-05-27



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/4/2011 12:12 לינק ישיר 


ביטול החברה הדתית / יואב שורק

http://musaf-shabbat.com/2011/04/21/%D7%94%D7%90%D7%AA%D7%92%D7%A8-%D7%91%D7%99%D7%98%D7%95%D7%9C-%D7%94%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%93%D7%AA%D7%99%D7%AA-%D7%99%D7%95%D7%90%D7%91-%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%A7/



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/4/2011 12:57 לינק ישיר 

"הוויתור על הזהות הדתית הוא אפוא חלק מ'תנועת מלקחיים', שבה מן הצד השני נפתחת מערכה יסודית להנחלת הערכים שלמדנו מהתורה לתוך הציבוריות הישראלית. הרי המחיצה שהקמנו בינינו לבין הישראליות ה'רגילה' הדירה אותנו מן השיח הציבורי הישראלי, והותירה את הציבור הכללי רק עם המנהיגות הליברלית-רדיקלית. זה פשוט: כאשר הדתיים 'בורחים' לחוף נפרד, הם אינם שותפים יותר לדיון הציבורי על צניעות – ולמעשה הוא כלל לא מתקיים; כאשר הדתיים מתחנכים במערכת חינוך נפרדת, לא תישמע ביקורת חזקה על הדרך הביקורתית והמנוכרת שבה נלמד המקרא בבתי הספר הרגילים. לא רק ההתבדלות מונעת את השיח, אלא גם הדגש ההלכתי, המציב את העמדה הדתית ככזו שלא ניתן להתדיין עמה "

האם יואב שורק סבור  שתהיה תנועת מלקחיים ?

האם הציבור החילוני יתחיל לשמור שבת רק בגלל שיואב שורק וההולכים בעקבותיו יורידו את הכיפה?

(או שלא הבנתי כלל את הרעיון שלו)



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/4/2011 13:33 לינק ישיר 

בדיוק רציתי שייפתח אשכול בנושא. מעולה.
צענ', חשבתי שיהיו כאלו שיבינו שהוא  מציע הצעות טקטיות, כאילו מטרתו האמיתית היא השפעה על הציבור החילוני. אבל נראה לי שלא לזה כוונתו. הוא מציע שינויים מתוך אמונה בנחיצותם ובנכונותם, ולא ככלי השפעה כזה או אחר.
הטענה המרכזית בהקשר זה היא שלכתחילה אמורות להיות רמות שונות של קיום תורה, בהתאם לאופי האדם ולסגנון חייו. 
ואולי, נתחיל לפני, היסוד המרכזי לפני הכל הוא: בואו נחשוב על הכל מחדש, לא נהיה מחויבים לאופן בו אנחנו מתנהגים מפני שכך אנו מתנהגים, אלא ננסה לחשוב איך אמורה להיראות התורה והיהדות בכלל. ללא שום מחויבות מעשית לשום דבר רק מפני שהוא קיים. כל הדברים שיסודם סוציולוגים, 'בקבלת האומה', יכולים מבחינתו  להשתנות. קיבלנו כך בעבר, נניח, בואו נקבל כעת אחרת. הדברים מגיעים אפילו עד להלכה התנאית והאמוראית.
דבריו מחודשים אף יותר: הוא לא קורא להקמת בית דין גדול שישנה את הדברים, אולי הדרך לחלוק על תנאים ואמוראים לפי הסברו של הרב אלחנן וסרמן ביסוד סמכותם, הוא פשוט קורא למרד צרכנים - בואו נפסוק אחרת, ננהג אחרת. 
מהבחינה הסוצ' יש כאן תופעה מעניינת:   זניחת כל היסודות כמעט של האורת' על ידי דמות משפיעה מאוד  בעולם התקשורת הציוני דתי. התגובות בגיליון הבא יהיו ודאי נסערות וחריפות להפליא. 
בעיני הוא טועה טעות מרה מבחינה ציבורית וטקטית: הוא הולך הרבה מעבר למה שהציבור רוצה ואולי  מסוגל לקבל. הפסקת החובה להתפלל שלוש תפילות ביום, לברך לפני האכילה, ועוד דברים שכאלו, היא משהו שיקח אותו למחוזות לא לגטימים אפילו בקרב הציבורים הפתוחים יותר במגזר. 
למרות זאת אני ממליץ בחום לקרוא את המאמר בעיון רב. יש שם נושאים רבים עליהם ניתן לדון ולעיין. הרבה מעבר לכל כך מעט שכתבתי. מועדים לשמחה.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > יישום מעשי לניסיון בתר-זרמי [לרודףשלום]
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
לדף הקודם 1 2 3 4 ... 7 8 9 לדף הבא סך הכל 9 דפים.