בית פורומים עצור כאן חושבים

עבודה בעיניים

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-9/5/2004 13:27 לינק ישיר 
עבודה בעיניים

מאמרו של הרב אלישיב קנואל, רב קב' כפר עציון, "הכתובה והסכמי ממון בנישואין", מופיע ב"תחומין" (כא), ובשינויים קלים, ב"קולך", אתר הנשים הדתיות, לדבריו, הוא הפתרון בעיית מסורבי ומסורבות הגט, ע"י חתימה בשעת החופה, על חוזה לנתינת הגט או קבלתו.

איני יודע אם החוזה המוצע יפתור את בעיית העגינות, אך ברצוני להתייחס רק למאמרו, שמצאתי בו הרבה דברים "מעניינים", שאיני יודע איך להתייחס אליהם, אם כאל דברי בורות, או כאל "עבודה בעיניים".

המאמר ב"קולך", פותח בתגובת עו""ד, על פס"ד של בית הדין הרבני בנתניה, שפסק, ש"האשה זכאית לקבל את סכום הכתובה והתוספת, שהבעל התחייב לה בעת נישואיהם", שהופיעה בשבועון "לאשה", (סוף סוף, הרי באתר נשים עסקינן), שכותרתה: "מה באמת שווה הכתובה שלך", עו"ד זה טען, ש"בעשרים שנות עבודתי כעו"ד לעניני אישות וכרב, אני לא מכיר תקדים, ליישום הכתובה ולמימושה". בפתיחת מאמרו ב"קולך", הגיב הרב קנואל על דברי העו"ד: "איני יודע אם אכן צודק עוה"ד שמואלי, שזהו פסק דין כ"כ נדיר, אך מהעולה מבירור על הנעשה בבתי הדין, נראה ש*עפ"י רוב*, כשמגיעה לבית הדין תביעת גירושין, שולח ביה"ד את בני הזוג להגיע ביניהם, להסכמה על עניני הממון שביניהם, ורק לאחר מיכן הוא ניגש לסדר להם את הגט, בדרך כלל בני הזוג מחלקים ביניהם את רכושם המשותף, ובמקביל האשה מוותרת על כתובתה".

אין ספק, שתגובתו של הרב קנואל לא היתה (וזה רק אחרי מקסימום לימוד זכות), "מדוייקת", שהרי לא ייתכן שהרב קנואל לא ידע, מבירור בבית הדין, שטענתו של עוה"ד היתה נכונה ומדוייקת, גם לא ייתכן שהוא לא ידע שכאשר האשה "מוותרת במקביל על כתובתה", היא אינה עושה זאת בהתנדבות, אלא היא *חייבת* לוותר עליה, אם רצונה בגט, מבלי לקבל עבורה כל תשלום, וסכום הכסף שבכתובה, אינו יכול לשמש כאמצעי מיקוח, בעת ה"מסחרה" של חלוקת הרכוש המשותף, אף אם אין ספק, שעורך דינה של האשה, יתבע את הכתובה, כדי "להלחיץ" את הבעל, אך באם הבעל יודע ממדיניות בתי הדין, הוא לא יתייחס לתביעה ברצינות.

נוהל בתי הדין הרבנים, ש"על האשה *למחול* על כתובתה", ובלי מחילה על הכתובהז, לא מסדרים גט, מופיע מפורשות בפסקי דין של בית הדין הגדול: "לכתחלה לא מסדרין גט, אא"כ *מחלה* האשה על כתובתה".(פד"ר, חלק ה' עמוד סח ערעור תשכג/שמנים וארבע). "הנוהג בביה"ד לגיטין הוא, שמצהירים לפניו על הסדר הענינים הכספיים, כולל הכתובה, יש להניח שעובר לסידור הגט *מחלה* לבעלה כתובתה". (פד"ר חלק י"א, עמוד רכו)

מחילה" פירושה *וויתור על זכות*, וויתור פירושו חינם. ללא קבלת תמורה, מדברי הפד"רים שהבאנו לעיל, ברור, ששמקפידים *לא* לגבות, את הכתובה, ולא ש"לא מקפידים" לגבותה.

מקורו של מנהג זה, הוא בשו"ת מהר"י מינץ, (סדר הגט, סימן קכ"ג), שכתב שם: "יחקרו וידרשו, שלא יהיו הבעל והאשה אגודים *בשום קשר או תנאי בעולם*, מנתינת הגט ואילך, *וגם הכתובה צריכה להחזיר אם ישנה בידה, ואם אינה בידה, תפטור אותה בפני עדים ממנה, או תמחול אותה לו קודם נתינת הגט*".

מלשונו של המהר"י מינץ, שכתב: "שלא יהיו הבעל והאשה *אגודים בשום קשר או תנאי בעולם*, מנתינת הגט ואילך", ניתן להבין, שטעמו הוא הרחבת מאמר הגמ': "ספר כריתות - דבר הכורת בינו לבינה", (גיטין דף כא עמוד ב, גיטין דף פג עמוד א), שפירושו במקורו הוא, שאין הגירושין חלים, אם הגט אינו פועל כריתת מושלמת של הקשר האישי, בין בני הזוג המתגרש, וכמו שכתב הרמב"ם (שו"ת, סימן תכג): "ולא ישאר ביניהם קשר בשום פנים וכל קשר שיבארו הם ז"ל שבסבתו אינו גט או אינה מגורשת", והמהר"י מינץ הרחיב את הקשר, לכלול אף קשרים ממוניים, ותביעות ממוניות, כזכות תביעת הכתובה.

על התקבלות המנהג, כמנהג של "לכתחילה" או אף כמנהג הפוסל את הגט, בדיעבד, ראו באגרות משה, אבן העזר ח"ד סימן קטו, ובמאמר: "מתן גט והסדרי ממון-מה קודם", תחומין כב, עמ' 157- 184)

הרב קנואל, לא הזכיר את דברי המהר"י מינץ, כמקור לנוהל בית הדין הרבניים בארץ, שלא לממש את הכתובה"אוטומטית", ולדעתו, הדבר נובע משני טעמים אחרים:

הטעם הראשון.

א). חשש מגט מעושה:

"אם ביה"ד יפסוק לחובת הבעל בעניני הממון, עלול הגט ליהפך ל"גט מעושה", כי הבעל יסכים לתת לאשה את הגט כדי להמנע מתשלומים יתרים, לכן נמנע בית הדין להמנע מכפיה כל שהיא, בשעת הדין, בעיקר אם היו בכתובה התחייבויות, של תוספת כתובה בסכומים ניכרים"

("גט מעושה הוא גט, שנכפה על הבעל לתיתו, והוא פסול שהרי הגט חייב להנתן לרצונו של הבעל, כאן, חיוב הממון יוצר לחץ על הבעל לתת את הגט. יש לציין שעצם חובת הבעל לשלם את הכתובה אינה בבחינת כפיה שיוצרת גט מעושה, אלא הסכומים הנוספים המפורטים בכתובה עלולים להביא למצב של כפיית גט". (הערה 2 בתחומין, והערה 3 בקולך),

אך מלשונם של הפד"רים שהבאנו לעיל, ברור, שמקפידים *לא לגבות*, כל כתובה, בין אם יש בה תוספת בסכומים ניכרים או לא, ואין אלא לשאול: אם כדבריו, ש"תוספת כתובה" בסכומים ניכרים, מהווה בעייה, בשעת הגירושין, למה כותבין סכומים אלה ,בזמן הנישואים?.

הטעם השני.

ב). חרם דרבנו גרשם:

לדברי הרב קנואל, מאחר וחרם דרבנו גרשום, אוסר לגרש אשה בע"כ , שוב אין צורך בכתובה, שמטרת תקנתה היתה, "כדי "שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה", ולכן לא *מקפידים* לגבותה.

ויש להוסיף לדבריו, שגם הטעם האחר, ה"לא כתוב", שניתן לכתובה, שתקנו את הכתןבה כדי שהיא תשמש מקור כספי, לקיום "מינימום" של האשה, בתקופה הראשונה לאחר גירושיה או מיתת בעלה, אינם "קיימים" בימינו, בגלל הזכויות ה"ממשלתיות", חוקי השיתוף וירושת האשה.

לאחר שהביא את שני הטעמים, המשיך הרב קנואל, לשאול: "מצב זה יוצר מציאות משונה, שבית הדין עצמו אינו משתמש בכתובה, והיא נותרת כאבן שאין לה הופכין, א"כ למה לכתוב כתובה, שאין בה שימוש כלל? הלא אין מדובר כאן על חיוב שמקורו בדיני איסור והיתר, אלא על תקנה ממונית, שנועדה לסייע לבני הזוג לחיות בשלום, ובמקרה של פירוד, להיפרד בצורה אנושית".

מסקנתו:

"אם תקנת חכמים אינה נותנת מענה כיום, לאותם הדברים שעמדו לעיני חכמים, בעת תקנם את התקנה, הרי שעלינו לחפש דרך לתקן הדבר, כמובן, שהדרך חייבת להיות מפולסת, ומעוגנת היטב בתוך עולם ההלכה".

על שאלתו, "א"כ למה לכתוב כתובה, שאין בה שימוש כלל?" ניתן לענות תשובת תם: כתוב בשולחן ערוך אבן העזר סימן סו סעיף א: "אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה". ומאחר ומתחתנים כדי להתייחד, כותבים כתובה, או תשובה שיודע אותה כל ילד, אפילו שאינו חכם: את הכתובה, תקנו לא רק לגרושה אלא גם לאלמנה, ואצלה, הסיבות ה"מונעות" את גביית הכתובה בגרושה, שאותם הביא, (גט מעושה וחרם דרבנו גרשם), אינן קיימות.

בעצם, מה זה משנה, אם הוא ידע, או לא ידע, על תקנת הכתובה לאלמנה, אם הוא יודע, ש"הכתובה נועדה לסייע לבני הזוג לחיות בשלום, ובמקרה של פירוד, להיפרד בצורה אנושית".

אין ספק, שהוא גרם "שמחה גדולה" לקוראות "קולך", ולגברת חנה קהת, יו"ר "קולך", שאמרה בכתבה שנדפסה ב"סופשבוע", "הילדים שלי כבר לא יתחתנו בלי הסכם על גופתי המתה. גם הגבר הכי טוב, אם חס וחלילה נטרפת דעתו, או שהוא בדיכאון, כבר אי אפשר להוציא ממנו גט", כאילו שההסכם יפתור את בעיית ה"בעל שנטרפה דעתו, כאשר גילה להן, שתקנת הכתובה היתה, כדי ש"במקרה של פירוד, יפרדו בצורה אנושית", ולא "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה", הטעם המובא בגמרא, (יבמות דף פט עמוד א, ועוד), שהוא עצמו הביאו בפתיחת מאמרו, והסבירו: "הטעם שאמרו חז"ל, בתקנת הכתובה, "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה", דהיינו החיוב הממוני ירתיע את הבעל מלגרש את אשתו", שהיא סיבה שונה "בהרבה מאוד", מהסיבה שהוא/היא/הם/הן המציאו.

שהרי את הכתובה התקינו, בתקופה שבה יכל הגבר, לשאת מספר נשים מספר בלתי מוגבל שרצה, כ"ז שיכל למלא את חובתו כלפיהם, מבלי שאשתו תוכל למנוע אותו מכך, (ראו רמב"ם הלכות אישות פרק יד הלכה ג, ושולחן ערוך אבן העזר סימנים א' סעיף ט, ע"ו סעיף ז: "נושא אדם כמה נשים אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו, ואין אשתו יכולה לעכב, והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת", מקור: יבמות דף סה עמוד א, וראו תוספתא מסכת כתובות (ליברמן) פרק ד הלכה ז, ירושלמי כתובות פרק ה ה"ב: "נושא אדם אשה על מנת שלא לזון על מנת שלא לפרנס ולא עוד אלא שפוסק עמה שתהא זנתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה", משהו כמו כוילל'ניק), והוא יכל לגרש את אשתו, (לפחות השניה, טור אבן העזר סימן קיט), "אפילו אם הקדיחה תבשילו, או "אם מצא אחרת נאה הימנה", (גיטין דף צ עמוד א), אם היה לו די כסף כדי לשלם את כתובתה, (ראו שו"ת הרשב"א חלק א סימן אלף רנד: "שמעתי משם הגאון ז"ל שאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה כן מצאתי לרב אלפסי ז"ל בתשובה...").

ואילו האשה היתה צריכה להיות בשמחה גדולה, כאשר מצאה מי שישא אותה לאשה, אפילו אם הוא מוכה שחין, (ראו בבא קמא דף קיא עמוד א), דאמר ר"ל: "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו". (כתובות דף עה עמוד א, קידושין דף ז עמוד א, קדושין דף מא עמוד א.

לדברי הגמרא, תקנת הכתובה לא היתה כדי שיחיו בשלום, ולא כדי שיפרדו בצורה אנושית, אלא כדי שהסכום שעליו לשלם, "אולי" ירתיע את הבעל מלגרש את אשתו, לגרום לו "לחשוב פעמיים", אם *כדאי* לו לגרשה, ובאם החליט שכן כדאי לו לגרשה, הוא נתן לה את כסף הכתובה ובלאותיה, ושלח אותה למקום ממנה באה, לבית אביה, ואם אין לה אבא, או שאביה לא רצה אותה, (ויש לשער שכך היה ברוב הפעמים), היתה זו הבעיה שלה ורק שלה.

מה היה אנושי בפרידה שכזו?

גם כאן ייתכן, שהוא ידע שתשובתו אינה "מדיוקת", אלא שהוא היה צריך להמציאה כדי להגיע ממנה אל "תקנת החכמים" אליה הוא חותר, שהיא תקנתו "הסכם קדם נישואין", שלאחר שהוא שינה את טעם תקנת הכתובה, ממטרתה המפורשת בגמרא, "כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה", ל"במקרה של פירוד, להיפרד בצורה אנושית", הוא התקדם לשלב הבא: "אם תקנת חכמים אינה נותנת מענה כיום, לאותם הדברים שעמדו לעיני חכמים, בעת תקנם את התקנה, הרי שעלינו לחפש דרך לתקן הדבר, כמובן, שהדרך חייבת להיות מפולסת, ומעוגנת היטב בתוך עולם ההלכה"

בדרך לא דרך, הוא הגיע מתקנת חז"ל, שמטרתה היתה "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה", לתקנתו, תקנת ה"הסכם לכבוד הדדי", שלדבריו היא"חקנת חכמים", ש"אם סבר אחד מבני הזוג כי עלו הנישואין על שרטון, כי אין הוא מסוגל לחיות עם בן זוג השני בשלום, יכול הוא למסור הודעה בכתב, ובה הוא מודיע כי הוא מבקש לממש את ההתחייבות בן הזוג השני, המופיעות בסעיף ו' או ז'...

מה הן ההתחייבויות שבסעיף ז'?

סעיף ז. התחייבויות האשה:

1. האשה מתחייבת מעכשיו לשלם לאיש, החל מתום 180 יום, מיום ההודעה, דמי מזונות חודשיים בסכום הגבוה מבין הסכומים המפורטים להלן:

1. סך בש"ח, השווה ל1500$ ארה"ב, לפי שערו היציג שיהיה ידוע בזמן התשלום בפועל.

2. סכום המהווה 80% (שמונים אחוז)מהכנסתה החודשית הממוצעת (נטו) בשנה שקדמה ליום ההודעה.

4. התחייבויות אלו שרירות וקיימות מלואן, על אף כל מעשה או מחדל של האיש.

8. לענין ההתחייבויות האמורות בבסעיף ו' ובסעיף ז' דלעיל, "סיום הנישואין" משמעו: סיום הנישואין שבין בני הזוג כדת משה וישראל, ללא קשר וללא התנייהבכל צורה או דרך שהיא בנושאים אחרים הנלוום או הקשורים לסיום הנישואין. בכלל זה עניני החזקת הילדים וחינוכם, עניני ממון, סמכויות שיפוט, או נושאים נילווים אחרים כל שהם (להלן"ענינים אחרים") למען הסר כל ספק, מובהר, כי בן זוג שמסכים לסיום הנישואין כדת משה וישראל, אפילו אינו מסכים לתנאים או לדרישות בענינים האחרים, לא ייחשב כמי שמסרב לסיום הנישואין".

מתקנת חז"ל שהיתה "כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה", הוא הגיע לתקנתו, הסכם שמטרתו "שיהא קל להוציאו או להוציאה", שהוא מטרתו המוצהרת של ההסכם.

מטרתו של המאמר ב"קולך", הוא לשכנע את ציבור הקוראות, ואת בני הזוג העומדים לפני נישואיהם, לחתום על הסכם שיביא לנתינת או קבלת גט, תוך זמן קצר, מהזמן בו דורש אותו אחד מבני הזוג, מבלי שהצד הדורש יצטרך לתת סיבה, או יפסיד דבר, אף אם הוא האשם בהתמוטטות הנישואין, או שמהבחינה ההלכתית, הוא/היא אינם יכולים לתבוע כפיית גירושין, ובלי שבית הדין יוכל לעכב את נתינת הגט, משהו כמו בגירושין אזרחיים, אלא שמאחר ולפי ההלכה גט כפוי הוא פסול, הוא מציע לבני הזוג, לחתום בסמוך לחופה, על "הסכם קדם נישואין", שיכפה (אך לא יפסול את הגט), אם מפני סיבה טכנית-הלכתית, או בגלל שמצבם הנפשי של בני הזוג. דקות לפני החופה, הזמן שבו בן/בת הזוג, המשפחה, החברים, החברות, הצלמים, הרב, התזמורת, "מבלבלים את המוח", וראשם של בני הזוג "בעננים", והם אינם מסוגלים לחשוב "ישר", וניתן להחתימם על כל מה שיוגש לפניהם לחתימה.

אלא שחתימה על הסכם גירושין דקות לפני החופה, אינו הזמן ה"מתאים" לכך, ולכן הוא כותב: "אחת השאלה המעשיות שעמדו לפננו, היא, החשש שזוגות לא יהיו מעונינים לחתום על הסכמים מעין אלו בשעה רוממה זו, שהם באים בברית הנישואין, מדוע לעסוק בפירוד (או במות הבעל) ח"ו, יתר ע"כ, האם אין בכך סימן רע לבאות?היא, מדוע לחתום על הסכם העוסק בגירושין לפני החופה, שכולה שמחה.

מי חכם ויסביר לי, איך הגיע מות הבעל לכאן, שהרי אין לו כל זכר, לא בכתובה הארמית המקורית ולא בכתובה המתוקנת שלהם?!

והרי פתרונו, לשאלותיו אלו:

"מבחינה עיונית, התשובה לכך היא, שגם הכתובה שחז"ל תקנו, *עוסקת* באותו מצב שבני הזוג עלולים לפרוד חלילה, החתן חותם עליה כיום בשעת החופה, ואפילו נהוג לכבד את אחד האורחים המכובדים להקריא את הכתובה, אף אחד לא אומר לעצמו, מדוע נעסוק בשעה חגיגית זו במציאות של פירוד, הסיבה שאין חוששים היום לחתום ולהקריא ברוב פאר והדר את נוסח הכתובה בשעת החופה היא, שהדבר הפך להיות טקס רוטיני שאף אחד לא חושב על המשמעויות שלו, לכן אין הוא מרתיע את הזוגות הצעירים. על כן יש לחתור שגם הסכמים אלו יהפכו לדבר שבשיגרה, ברגע שכך יהיה, שוב לא יוטרדו האנשים, האם יש בכך פתחון פה, שהרי הכל עושים כך, זוהי התשובה המעשית לשאלה שהעליתי לעיל".

איני יודע, אם דבריו נכתבו, כשעל פניו היתה נסוכה הבעה של אדם המאמין בדבריו, או שעל פניו חיוך, ובלבו המחשבה, "אידיוטית מי שמאמינה לי".

מאחר והוא "רב" בישראל, אני מעדיף לומר ברבים שהוא האמין בדברים שכתב.

הבה ונבחן את דבריו.

<"מבחינה עיונית, התשובה לכך היא, שגם הכתובה שחז"ל תקנו, עוסקת באותו מצב, שבני הזוג עלולים לפרוד חלילה, החתן חותם עליה כיום בשעת החופה, ואפילו נהוג לכבד את אחד האורחים המכובדים להקריא את הכתובה >".

אילו היה כותב הדברים, מעיין בנוסח הכתובה שתורגמה לעברית, והמופיעה שם באתר קולך, כנספח למאמרו, היה רואה שאין בשטר הכתובה זכר כלשהוא ל"מצב שבני הזוג עלולים לפרוד", בנוסח הכתובה ימצא רק : שאמר,"היי לי לאשה כדת משה וישראל, ואני על דברתי, בעזרת השם, אעבוד ואכבד ואזון ואפרנס אותך, כדרך בני ישראל העובדים ומכבדים וזנים ומפרנסים את נשותיהם באמונה...", דברים שאינם אלא התחייבויות הבעל לאשה בחייהם המשותפים, אך אין בה זכר *"למצב שבני הזוג עלולים לפרוד", אן שהבעל ימות.

אף אם מטרת תקנת הכתובה היא "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הרי אין אנו מוצאים אותה, ולא בלשונה לא בתוכנה, תקנת הכתובה מרומזת שם רק במשפט, "ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כסף זוזי מאתן דחזו (ליה) [ליכי] מדאורייתא, ("אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקל כ*מהר* הבתולות" (שמות פרק כב פסוק טז שיהא זה כ*מוהר* הבתולות ו*מוהר* הבתולות כזה, מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה, נשמע אפילו לחתן, שטרח לקרוא את הכתובה, והמבין את הנאמר בשפה הארמית, יותר כ"סיפור מוהר בדווי", ולא כמתייחס להסמכת תקנת הכתובה לפסוק שבתורה, בעוד שההסכם שהם רוצים ל"דחוף", כל כולו, מתחילתו ועד סופו, אינו עוסק, אלא במה יהיה כאשר אחד מבני הזוג יחליט שהוא רוצה "לפרוד" ולהתגרש, מכל סיבה שהיא, אפילו הקדיחה תבשילו או מצאו נאה יותר, מבן/בת הזוג אותם הם עומדים לשאת.

החתן חותם על הכתובה, לא מפני שהוא רוצה, או יודע על מה הוא חותם, לרובם אין הכתובה אלא "משהו שצריך לחתום עליו", כי כך אמר הרב, הוא חותם על כתובה בארמית, כי הכתובה היתה בארמית, שפה שאינו מבין, כי הרב הגיש לו אותה כשהיא כתובה בשפה זו, ( הכבה היתה בארמית, מאז תיקונהוייתכן לא רק בגלל היותה השפה המקובלת באותו הזמן, וכפי שניתן להבין מדברי רב האי גאון, (אחרון הגאונים), בספר השטרות שלו, (סימן ב - גט פשוט), "אלו שני השטרות,*כתובת אשה* וגט אשה *מנהג ישראל בכל המקומות שכותבין אותם בלשון ארמי*. והגט אין מוסיפין על הדברים האלה ואין פוחתין מהן. אבל שאר השטרות יש שכותבין אותם בלשון ארמי וכן *תיקנום חכמים*, (ויש מקומות שאין מכירין היטב בלשון ארמי וכותבין אותם בלשון הקודש. ויש שאף בלשון הקודש אין מכירין היטב וכותבין תורפיהן בלשון [יש]מעאלים או בלשון פרס או בלשון יוני וכותבין ראשון וסופן לשון ארמי או לשון הקודש ואנו כותבין לך לשון ארמי כמו שביארנו)").

<"הכתובה שחז"ל תקנו, עוסקת במצב שבני הזוג עלולים לפרוד *חלילה*">

ה"חלילה" והביטוי "היה לא תהיה", הם ביטויים "מודרניים". זמן תקנת הכתובה, כאשר הזכירו גירושין. היה זמן שבו יכל אדם לשאת את מספר הנשים, שרצה, ולגרש את אותן הנשים ש"נשבר" לו מהן, (וכפי שהבאתי לעיל),;וכשאדם גירש את אשתו הראשונה ייתכן שרק המזבח בכה, (ראה גיטין דף צ עמוד ב, סנהדרין דף כב עמוד א: "אמר ר' אלעזר, כל המגרש אשתו ראשונה - אפילו מזבח מוריד עליו דמעות"), על האשה השניה, והבעל הראשון, אפילו המזבח לא בכה.

< *החתן חותם עליה כיום בשעת החופה*">

הכתובה לא אומרת לחתן דבר, הוא אינו מבין את השפה ואף אם ידחפו לו שטר שכתובים עליו שני היקום פורקונים, והרב יגיד לו תחתום, הוא יחתום, כי הראש שלו במקום אחר, הוא רוצה לגמור עם החופה, ולהתחיל עם החתונה.

<"אפילו נהוג לכבד את אחד האורחים המכובדים להקריא את הכתובה, אף אחד לא אומר לעצמו, מדוע נעסוק בשעה חגיגית זו במציאות של פירוד">

מי הוא העוסק בשעה חגיגית זו במציאות של פירוד?

<"הסיבה שאין חוששים היום לחתום ולהקריא ברוב פאר והדר את נוסח הכתובה בשעת החופה היא, שהדבר הפך להיות טקס רוטיני, שאף אחד לא חושב על המשמעויות שלו, לכן אין הוא מרתיע את הזוגות הצעירים. על כן יש לחתור שגם הסכמים אלו יהפכו לדבר שבשיגרה, ברגע שכך יהיה שוב לא יוטרדו האנשים, האם יש בכך פתחון פה, שהרי הכל עושים כך, זוהי התשובה המעשית לשאלה שהעליתי לעיל">

הכתובה הפכה להיות טקס רוטיני, מפני שאין לה כל משמעות, כפי שאין כל משמעות לבני זוג של היום גם לטקסים דתיים אחרים, הוא מתחתתן בכתובה וקידושין כי אין לו ברירה, אדם בימינו אינו מסוגל להבין מה ערך יש לחתימה על כתובה שבה מתחייב החתן, "לעבוד לכבד לזון ולפרנס אאת אשתו, כדרך בני ישראל העובדים ומכבדים וזנים ומפרנסים את נשותיהם באמונה, שהרי אם תהיה עבודה, לא רק הוא יעבוד, גם היא תעבוד, ימי ה"איני ניזונת ואיני עושה", עברו מן העולם, כבר מזמן, הכתובה לא מרתיעה אותו, כי הוא אינו מבין את שפת ה"יקום פורקן", שבה נכתבה.

הרב רוצה שיחתמו, אז חותמים,

למאמר שבאתר קולך, נוספו גם מספר מכתבים והסכמים, וביניהם:

מכתב לבני הזוג.

מכתב לרב המסדר את החופה והקידושין.

הסכם לכבוד הדדי.

והרי מספר פנינים:

"...תאמרו לשם מה אנו צריכים להסכם כזה?

התשובה: שעה כזו של אהבה ואחדות היא השעה המתאימה ביותר לניסוח הסכמה כזו.

אמנם כעת הכל מלא תקוות וציפיות לבנין של אהבת עולם, אנו בטוחים בכך, שכך יהיה, בעזרת ה', אך מאידך מכירה היהדות באפשרות של פירוק המשפחה, ולדאבוננו אנו יודעים שהדבר קורה מדי פעם, ע"כ טוב שניסוח הסכמות אלו נעשה דוקא בשעה של אימון הדדי מרבי, כדי שיסייע אם נזדקק לו בשעות קשות יותר, (עלינו להכיר שבשעת משבר אמון, ח"ו, קשה מאוד להגיע להסכמה או להבנה גם על דברים פעוטים).

ברוח זו מוצע הסכם נוסף- לכבוד הדדי.

הסכם זה נועד שבני הזוג יקבלו על עצמם, דוקא כעת לפני בואם בברית הנישואין התחייבות הדדית, שאם ח"ו יעמדו בפני מצב משברי, לא ינסו לעכב את תהליך הפירוד, מעבר לזמן סביר ומקובל.

... הידיעה שגם בעת משבר יש ביננו הסכמות עקרוניות, שנקבעו בשעה של אמון ואהבה, מרגיעה ומצננת את המתח שעלול להיוצר במהלך חיי הנישואין.

על כן ברוח תקנת חכמים אנו יכולים לומר, שהסכמים אלו משמשים כסגולה, לאריכות החיים המשותפים בשלום ובשלוה".

החכם כותב המכתב, שאינו יודע מהו ההבדל בין חתימה על כתובה שנאמר בה: "אני אעבוד ואכבד ואזון ואפרנס אותך, כדרך בני ישראל העובדים ומכבדים וזנים ומפרנסים את נשותיהם באמונה", לחתימה על הסכם, שנדמר בו: "אם ח"ו יעמדו בפני מצב משברי, לא ינסו לעכב את תהליך הפירוד, מעבר לזמן סביר ומקובל", יודע להבטיח לחותמים: "על כן *ברוח תקנת חכמים אנו יכולים לומר*, שהסכמים אלו משמשים כסגולה, לאריכות החיים המשותפים בשלום ובשלוה">

איני יודע מהי הרוח שהסמיכה אותו לומר, ש"הסכמים אלו משמשים *כסגולה*, לאריכות החיים המשותפים בשלום ובשלוה". כמו"כ איני יודע מדוע "רוח החכמים" שלהם, העניקה להסכמים שלהם, רק את הסגולה לשלום בית, ולא את כל "הסגולות", שהעניקו אחרים, ל"כתובה האורגינלית", כגון:

סגולה לבנים.

סגולה ללידה קלה.

סגולה למצוא בעל שנעלם.

סגולה לדיור זול.

סגולה למשותקים ברגליהם.

(מתוך "משפט הכתובה" ח"ב עמודים תר"ה-תרז).

החכם שהבטיח, "אריכות החיים המשותפים בשלום ובשלוה", למי שיחתום על ההסכם שבו נאמר: "אם ח"ו נעמוד בפני מצב משברי, לא אנסה לעכב את תהליך הפירוד, מעבר לזמן סביר ומקובל", הוא גם זה שכתב במכתב לרב מסדר הקידושין: "כידוע מתרבים מקרי הגירושין כיום, בחברה הכללית ואף בחברה הדתית, תופעה זו מחייבת אותנו להכין את הכלים המתאימים למצבים המתחדשים, *הסכם זה נועד ליצור מצב בו יקשה על אחד מהצדדים לגרום בסחבת במתן הגט או בקבלת הגט*".

בסעיף 3 במכתבו לרב מסדר הקידושין, נאמר:

"ככלל, הסכמים אלו עוסקים במצב השונה בתכלית, מהאוירה ערב הנישואין, שהכל נראה כה ורוד וכה יפה, אך הנסיון מלמדנו, שזוהי השעה הנכונה להכין לזוג הסכמים מתאימים שיגנו עליהם בשעת משבר שאף אחד אינו מעוניין בה אך לצערנו היא נפוצה יותר ויותר. אין הכוונה, שכל בני הזוג יהפכו משפטנים, ויצטרכו לשכור עו"ד, כדי לחתום על ההסכמים המצ"ב, אלא, כשם שעל הכתובה כולם חותמים, מבלי לעיין בה יותר מדי, כי הציבור סומך על חכמים, שתקנו דברים לטובת הכל, כך הכוונה שהסכמים אלו יהפכו לנחלת הציבור, והחתימה עליהם תיהפך לדבר שבשיגרה, שהזוג הממוצע אפילו לא יטרח לקוראם מתוך אמון במערכת".

מי שלא הבין עד עכשיו, למה גם עדיף, שהחתימה תהיה בסמוך לחופה, אין ספק שהוא יבין את הסיבה לכך, לאחר שקרא את הדברים:

" אין הכוונה, שכל בני הזוג יהפכו משפטנים, ויצטרכו לשכור עו"ד, כדי לחתום על ההסכמים המצ"ב, אלא, כשם שעל הכתובה כולם חותמים, מבלי לעיין בה יותר מדי, כי הציבור סומך על חכמים, שתקנו דברים לטובת הכל, כך הכוונה שהסכמים אלו יהפכו לנחלת הציבור, והחתימה עליהם תיהפך לדבר שבשיגרה, שהזוג הממוצע אפילו לא יטרח לקוראם מתוך אמון במערכת".

מתי היה זה הפעם האחרון, שאיש האמין למערכת?

כדי להמתיק את הגלולה, הם מציעים לבני הזוג, לחתום על הסכם שבו הם מתחייבים לחיים משותפים של "שבע ברכות", חיים של שלום, אהבה אחווה ורעות, אף שהם יודעים שהסכם שכזה, לא שווה את הנייר, שהוא כתוב עליו, אלא שלדבריהם מומלץ לחתום עליו, כי "לדעתנו יש ערך מחנך להצהרות, גם אם אין להם "שיניים", בבחינת "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך.

באמת?

בעיית ה"עגינות" היא בעיה, אלא שהיא רק בעייה אחת, מתוך מכלול הבעיות הקשורות לנישואין ולגירושין, וייתכן שהחתימה על ההסכם תביא לגירושין, אף במקום שניתן להציל את הנישאוין, לדעתי, בעיית העגינות תיפתר, באם יחייבו כל זוג הרוצה להרשם לנישואין במועצה הדתית, לבקר תחילה בבתי הדין הרבניים, כדי שיראו במו עיניהם, מה "מחכה" להם, באם יחליטו להתגרש, וכשם ש"הרואה סוטה בקלקולה יזיר את עצמו מן היין", (ברכות דף סג עמוד א, נזיר דף ב עמוד א, סוטה דף ב עמוד א), כך מי שיראה גירושין, בבית הדין הרבני, יזיר את עצמו מנישואין דתיים, וכשלא יהיו נישואין "דתיים", לא תהיינה בעיית "עגינות", (אני יוצא מההנחה, שנישואין אזרחיים, אינן מחייבים גט, במקום שקיימת בו האפשרות, לשאת אשה בחופה וקידושין, או שנישואין אזרחיים, מצריכים גט רק "לחומרא", וזה רק ב"דאפשר", ואנו הרי ב"דלא אפשר" עסקינן), ולא תהינה עעגונות.

איך לא חשב כבוד הרב, על פתרון פשוט זה?!



תוקן על ידי - נישטאיך - 09/05/2004 13:38:38



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-9/5/2004 14:25 לינק ישיר 

נישטאיך

א. האם אנשים דתיים אינם זקוקים לתקנת עגונות . איזה מין הצעה היא זאת להתחתן בנישואים אזרחיים ?

ב. לא הבנתי מהי ההצעה המדוברת . האם מדובר בהכנסת תנאי בקידושין שיבוטלו אם לא יתקיים ההסכם או שמדובר בהסכם אזרחי שיחייב את מפר ההסכם בקנסות (ואם כך למה אין את החשש של גט מעושה) .

קראתי פעם על שערורייה שהיתה בסמוך למלה"ע השנייה כאשר רבנים קונסרבטיביים בארה"ב רצה להתקין הכנסת תנאי לקידושין . האם אתה או מישהו אחר יכולים להרחיב ולבאר מהו הבסיס ההלכתי להתנגדות לרעיון הזה ? האם זה בגלל הפיכת בעילתו לבעילת זנות ?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-9/5/2004 16:02 לינק ישיר 

http://www.kolech.org/

אם תעלה על האתר דלעיל, ותקליד על "הסכם קדם נישואין", שבימין לדף השער, תבין מהו ההסכם.

אני הבנתי מהו ההסכם, אך התייחסתי רק לבורות ולשטויות שבדברי הרב, שכנראה קיבל הזמנה, וביצע אותה, ההסכם אינו הסכם לקידושי תנאי, אלא הסכם שיכפה את הגט, לא ניסתי להמליץ על נישואין אזרחיים, דברי היו רק קצת מילתא דבדיחותא הבעיה היא בעיה, ואין להתעלם ממנה, אלא שהיא אינה הבעיה היחידה כתוצאה מגירושין, אך היא הבעיה ה"פופולרית".




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-9/5/2004 16:39 לינק ישיר 

נישטאיך,
אין לי כרגע זמן להתייחס בפירוט לדבריך, אולם רק לגבי התייחסותך המזלזלת לרב אלישיב קנוהל (ולא קנואל, אגב), ברצוני להעיר כי, מהיכרות של שנים עימו, הוא רחוק מאד מלהיות רב מסוג ש-"מקבל הזמנה ומבצע אותה". הוא פועל בתחום הסכמי טרום-נישואין זה שנים מתוך אמונה בכך שהמצב הקיים היום אינו מתמודד עם בעיות קיימות, ואף מחמיר אותן, ופועל בעיקר לרעת הנשים; ואת ההסכם שגיבש הביא להתייעצות ולאישור של תלמידי חכמים ידועים, חלקם דיינים בביה"ד הרבני הגדול וחלקם ידועים כגדולי תורה בציבורים שונים. דומני שאתה ממהר הרבה יותר מדי לדון לחומרה אדם המשקיע מאמץ גדול כדי לסייע בפתרון בעיה חברתית-הלכתית לא קלה (גם אם נניח שהוא פועל בדרך לא נכונה).



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-16/5/2004 13:49 לינק ישיר 

לגם וגם,

תחילה ברצוני להוסיף הערה קטנה, לדברי הקודמים:

על שאלת הרב: "זה יוצר מציאות משונה, שבית הדין עצמו אינו משתמש בכתובה, והיא נותרת כאבן שאין לה הופכין, א"כ למה לכתוב כתובה, שאין בה שימוש כלל?

השבתי: כתוב בשולחן ערוך אבן העזר סימן סו סעיף א, "אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה", ומאחר ומתחתנים כדי להתייחד, כותבים כתובה.

ההדגשה בדברי, לא היתה על "מתחתנים כדי להתייחד", אלא על כי "כתוב בשולחן ערוך", היום כותבים כתובה, כי כך כתוב בשו"ע של היום, ולא מפני שהיא מבצעת היום, את התפקיד שהיא מילאה בזמן תקנתה, כך זה בכתובה, וכך זה במנהגים אחרים.

שכחתי להביא את דברי הרמ"א בסעיף ג של סימן סו, שבהם תמצא את דברי הרב ואת דברי, שכתב: "ועיין לקמן סי' קע"ז סעיף ג, דבמקום שאין מגרשין רק מרצון האשה, אין צריך לכתוב כתובה; *אם כן בזמן הזה במדינות אלו, שאין מגרשין בעל כרחה של אשה משום חרם רבינו גרשום, וכמו שיתבאר לקמן סימן קי"ט, היה אפשר להקל בכתיבת הכתובה*, אבל אין המנהג כן ואין לשנות".

לאחר תקנת רבנו גרשם, יש לכתוב כתובה, רק מפני שכתבו אותה בעבר, כאשר היו זקוקים לה, ולא מפני שהיא "חמסא", המסייעת לבני הזוג לחיות בשלום, ולהתגרש בצורה אנושית, סגולה למציאת דיור זול, או סגולה למשותקים ברגליהם.

תקנת הכתובה, לא שינתה דבר, בזכותו של הבעל לגרש, או בזכותה של האשה להתגרש, גם לאחר התקנה, רק הבעל הוא המגרש, והאשה היא המתגרשת אלא שהתקנה חייבה אותו לשלם "מס גירושין", הדומה למס שמטילה הממשלה על מי שקונה סיגריות, שאינו מגביל את זכות העישון, אלא עושה אותו יקר יותר, תקנת הכתובה היתה, ש"הגירושין לא יהיו ב"חינם", אך לאחר ששילם את האגרה, שיתגרש ב"כייף". (וראה "משפט השלום", מכון שער המשפט, תשס"ב, פרק טז, על ההבדל בין זיווג ראשון לזיווג שני).

בקהילות שונות, היו תקנות נוספות, שמטרתן היתה "להאיט את הקצב", ו"להרוויח זמן", אם ע"י התקנת נוהלים מאיטים, או ע"י תשלומים גבוהים עבור סידור הגט, ראה דוגמה בספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות גיטין (א):

"מנהג קהילות שו"ם במדינת ריינוס שהם שפייאר וורמיישא מגנצא תקנת רבותינו ז"ל הקדמונים, כשיתנו גט באחת מהן, שישלחו מקודם לכן לשתים האחרות להסכים עמהם להנתן הגט בהסכמתם בהיתר. ופעם אחת היתה וועד להקהילות במגנצא ישובו דמהר"י סג"ל, ואיקלע להנתן גט שמה ולא רצה מהר"י סג"ל להקל על הזוג שיסכימו אותם שהיו שם בשליחות אחיהם משני הקהילות על הוועד, אך הצריך את הזוג לשלוח שליח מיוחד להביא ההסכמות ממקום הקהילות. כי אמר עיקר התקנה לא נתקנה מעיקרא רק להחמיר על הזוג להרבות הוצאה אולי רע בעיניהם להוציא ויבטל הגט. ע"כ הצריכו לתת בכל קהילה ג' גדולים ישנים שקורין אלט טורנש שכל א' שוה ב' גדולים מרגיטן לג' פרנסי העיר שיחתמו ההסכמה, וכן בעיר ששם הגט. וכן ראיתי שפעם אחת נתחרט הזוג באשר הרע עינם על ההוצאה ונתפייסו לישאר יחד".

עד שתמצא את הזמן הדרוש לך כדי להתייחס בפירוט לדברי, אולי תוכל לבקש מכב' הרב, שאתה מכירו כבר שנים, שיסביר לך, ואתה תסביר לי ולאחרים, איך טעם תיקון הכתובה שהיה "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה", הפך באתר "קולך", ל"תקנה שנועדה לסייע לבני הזוג לחיות בשלום, ובמקרה של פירוד, להיפרד בצורה אנושית", ואיך תקנה שהיתה "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" הפכה לתקנה של "הסכם קדם נישואין", שמטרתו זירוז הפירוד והגירושין.

אף אם הרב קנוהל, (צדקת, טעיתי בשמו, כנראה שאפילו את הכבוד לקרוא לו בשמו, לא יכולתי לתת לו...), "פועל בתחום הסכמי טרום-נישואין זה שנים, מתוך אמונה בכך שהמצב הקיים היום אינו מתמודד עם בעיות קיימות", עדיין אין זה מצדיק את דבריו, ואינו מפחית מצדקת דברי.

לא ה"מצב הקיים היום", הוא הסיבה ל"בעיות הקיימות", אלא ההלכה הקובעת, שגירושין הם רק בידי הבעל, ורצונו החופשי, ושלו בלבד, הוא התנאי לכשרות הגט. ואף תקנת רבנו גרשם שלא לגרש אשה בעל כורחה, לא הביאה ךאיזון מושלם, שהרי בשהיא חד סטריות הנוגדת להשקפת עולמן של נשות "קולך", השקפת עולם של שיוויון בין איש לאשה.

כתבת: <"את ההסכם שגיבש, הביא להתייעצות ולאישור של תלמידי חכמים ידועים, חלקם דיינים בביה"ד הרבני הגדול וחלקם ידועים כגדולי תורה בציבורים שונים".>
ראיתי על התייעצויותיו בהערה 1 למאמר הפתיחה, שכתב שם: "העברנו אותה להתייחסות של כב' הדיינים מביה"ד הגדול לערעורים- הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג, והרה"ג שלמה דייכובסקי שליט"א",

גם ראיתי את דבריו, שעליהם כתב בסוף הערה 1: "הדברים שנכתבים להלן הם על אחריותי בלבד, מכל מקום תודתי נתונה לכל הנזכרים לעיל, על סיועם והערותיהם החשובות והמחכימות".

התייעצויות, כן, סיוע והערות חשובות ומחכימות", כן, אך לא אישורים.

אף אם הוא השקיע מאמץ גדול כדי לסייע בפתרון בעיה, לא קלה, עדיין אין זה מקנה לו את הזכות, לכתוב את הדברים שכתב, (או להכשיר דברי אחרים או אחרות),

כתבת "הוא רחוק מאד מלהיות רב מסוג ש"מקבל הזמנה ומבצע אותה".

אני לא כ"כ בטוח, ובאם כוונתך לומר שכל תנאי ההסכמים הם פרי עטו ורוחו, הרי טעית.

בסעיף 4 בהסכם לכבוד הדדי, נאמר הן בהתחייבויות האיש והן בהתחייבויות האשה: "התחייבויות אלו שריריות וקיימות על אף כל מעשה או מחדל של האיש/האשה".

על סעיף זה אמרה הגב' רחל לבמור ממחברות ההסכמים, ל"סופשבוע", "בתשלום מזונות מוגדלים. תשלום המזונות, וזה חשוב מאוד, לא מותנה בשום דבר. לא בבגידה ולא במחדל אחר. "לא רצינו להיכנס לביצה הזו".

מי זה ש"לא רצינו"?

נוכל להבין מי הם, מהמשך הכתבה: "דיוני הוועדה כללו לא מעט ויכוחים. הלפרין-קדרי ו*מצגר-וייס ייצגו את הלובי הפמיניסטי יותר*, קנוהל ולבמור השמיעו קול קצת יותר שמרני. שני הצדדים נאלצו ללכת זה לקראת זה. ... מצד שני *מצגר-וייס* נאבקה והצליחה לשכנע את הצדדים שאסור להתנות את תשלום המזונות המוגדלים

בארצות הברית התקבל הסכם קדם נישואין דומה על ידי מועצת הרבנים האורתודוקסים RCA)), ובו נותנים בני הזוג לבית הדין הרבני, סמכות כבורר וכפוסק, לדון בנושאים כמו רכוש וחזקת ילדים לעומת זאת, ההסכם לכבוד הדדי אינו נותן לביה"ד הרבני כל סמכות, וקובע בסעיף ח: "לצורך ההתחייבויות האמורות... סיום הנישואין משמעו סיום הנישואין שבין בני הזוג כדת משה וישראל, ללא קשר וללא התנייה, בכל צורה שהיא או דרך שהיא בנושאים אחרים הנלווים או הקשורים לסיום הנישואין בכלל זה עניני החזקת הילדים וחינוכם, עניני ממון, סמכויות שיפוט, או נושאים נלווים אחרים...".

למה?

*מצגר-וייס* טענה בסופשבע: "זוגות אמריקנים רבים מתפתים לחתום על הסכם האר-סי-איי מתוך מחשבה שהוא יספק להם ביטחון בימים קשים, מבלי לשים לב שעם החתימה על ההסכם הם כובלים עצמם לבית הדין הרבני האמריקני כבורר וכפוסק, ונותנים לו סמכות לדון בנושאים כמו רכוש וחזקת ילדים. מצגר-וייס מסבירה שהמניע העיקרי מאחורי הסכם האר-סי-איי הוא לא בהכרח מניעת סרבנות, אלא הרחבת סמכות השיפוט של בתי הדין הרבניים, שבארצות הברית, בשונה מישראל, צריכים להתחרות עם הערכאות החילוניות. "צריך לקרוא גם את האותיות הקטנות".

אין כל ספק אצלי, שהדיינים לא ראו או אישרו את דבריו, אודות מטרת תקנת הכתובה, ואיני חושב שהם הסכימו ב"שמחה", להשמטת הסעיף המקנה את סמכויות הבוררות לבית הדין הרבני, וכן איני חושב שהם הסכימו להוספת הסעיף השולל כל סנקציות,"על כל מעשה או מחדל של האיש/האשה", סעיף שאינו מתאים "בדיוק", ל"רוח חכמים" שבסימנים שלמים בשו"ע אבן העזר, ולכן טעמתי, אם כל שעומד לפני מחברי ההסכם, זה איך להביא לגירושין "לא ממש הלכתיים", אך עדיין יתאימו להלכה.

בעתון "בשבע", מיום חמישי שעבר (כב באייר), עמוד 44, מופיע מאמר מאת הרב אליעזר מלמד, הדן בהסכם "קולך", וגם הוא מעלה את שאלות סמכויות הבוררות והאחריות המוסרית שהעליתי, ו"הוראתו" היא, ש"לא לחתום".

*****

ומענין לענין באותו ענין.

השבוע נפלה בכנסת, בקולות חברי הכנסת החרדיים, מיהדות התורה וש"ס, הצעת חוק שהגיש שר המשפטים יוסף לפיד, המקנה לדיינים סמכות להפסיק התדיינות בבית הדין, בין בני זוג, ולהעביר אותה לגישור מקצועי.
כנראה, שנציגי היהדות החרדית, החליטו שאם טומי לפיד מגיש הצעת חוק הקשורה לבתי הדין הרבניים, זה בטח "רע ליהודים", ולא ידעו שמאחורי הצעת החוק עמדו הדיינים בעצמם.

ההצעה הובאה לראשונה לפני הנהלת בתי הדין הרבניים, ע"י הרב עמר, כאשר שימש כאב בית הדין הרבני בפתח תקוה, והראשון שהביא את ההצעה לכנסת היה השר אוחנה מש"ס, אלא שטומי לפיד לא היה אז שר המשפטים.

חה"כ ישי מש"ס, אמר לעתון "משפחה", כי ההתנגדות להצעה מקורה בהרב עמר, "הרב הראשי אמר לי שבעיקרון מדובר בחוק טוב, הבעיה היא שהשר שצריך עכשיו להתקין את התקנות הוא טומי לפיד... אם היינו תומכים בהצעת החוק, הרי שלפיד היה קובע כמה נשים וגברים יכללו בצוות הגישור...", ח"כ ישי מציע "לחכות עד ששר המשפטים יוחלף או שיחזור בתשובה".

השאלה היא אם בני הזוג יכולים לחכות עד אז.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/5/2004 13:51 לינק ישיר 

למציץ:

טענת נגדי: " איזה מין הצעה היא זאת להתחתן בנישואים אזרחיים ?",

אף שעניתי לך, ש"הצעת הפתרון שלי", לא היתה רצינית, ברצוני להוסיף, שאף שהיא נראית כ"בלתי אפשרית" מבחינת ההלכה, ייתכן שאם "נעבוד" *רק* לפי ה"כללים הטכניים" של ההלכה, ולא נדאג גם ל"רוח" ההלכה, יהיה אפשר להתיר נישואין וגירושין אזרחיים, ואולי אף "חייבים" לעשות זאת, במקרים מסויימים.

למה?

נוכל להתיר נישואין אזרחיים, כדי למנוע "בעיות" הנובעות מנישואין "כשרים" לפי ההלכה, וכדי למנוע מבני הזוג ומאחרים, מלעבור על כל האיסורים, הנובעים מהיות האשה אשת איש, ואולי ראוי הוא היעב"ץ, שכתב, שאיסור הפילגש הוא איסור "לא כ"כ נורא", וייתכן שאף "מומלץ" להחזיק פילגש, לסמוך עליו בשעת הדחק, (ראה תוספתא מסכת עדויות פרק א הלכה ד: "לעולם הלכה כדברי המרובין לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין אלא לבטלן *ר' יהודה אומ' לא הוזכרו דברי יחיד בין המרובין אלא שמא תיצרך להן שעה ויסמכו עליהן*).

מדבריו בשו"ת שאילת יעבץ חלק ב סימן טו, להיתר הפילגש:

"...אדרב' ההפך /הוא סייג לתורה, אי משום להרחיק מן העברה ההפקר והזנות ולמעט בזמה דנשג"ז להוצאת שז"ל =שכבת זרע לבטלה= מן הבלתי נשואים. וגם הנשואים בעת שאין נשותיהם מצויות להם ואם כדי לסייע בקיום מ"ע הגדול' דפ"ו שנמנעת פעמים הרב' אף מן הנשואים בסבת התקשרם באשה אחת בלבד לכן אין אומה ראויה להרבות בנשים אלא האומה הקדושה. לפיכך התירה התור' אותן לאיש הישראלי מפני שאסר' לו הזנות והנאוף. וגם אשתו אסור' לו בימים רבים של נדה וזבה ולידה למען יוכל עמוד בהן לפיכך לא לחנם התירתן תור'. וגם כדי להרבות זרע ישראל ובדין שיאסרו האומות עליהן יותר מאחת שבלא"ה הם רבים וא"צ אלא לישוב המדינה ... ביחוד בדורנו זה שהכנעני אז בארץ שאהב את הזמה ובפרטות אחר שנתערבו בישראל המופקרים כת ש"ץ שר"י שר הנואפים הרוצים שיכלו הנשמות עם הגופות למען הביא משיח לפי טומאו עם שפחות חרופות מלבד שאר כתות דבהפקרא ניחא להו דטבא עבדינן להו כי היכי דלשבקו איסורא וליכלו היתרא. לא לגעו באיסורי דאורייתא כרת ומיתת ב"ד... ואל תהי צדיק הרבה למען לא תרשע הרבה כמו שהוכיח הנסיון גם בבני אדם גם בבני איש. ודי בזה. וכבר הארכתי יותר מדי למבין ומשכיל על דבר. שהוא משום עת לעשות וגו'".

תראה כמה בעיות יפתרו הנישואים האזרחיים:

"להרחיק מן העברה ההפקר והזנות".

"למעט בזמה דנשג"ז להוצאת שז"ל =שכבת זרע לבטלה= מן הבלתי נשואים".

"לסייע בקיום מ"ע הגדול' דפ"ו שנמנעת פעמים הרבה אף מן הנשואים בסבת התקשרם באשה אחת בלבד".

"כדי להרבות זרע ישראל" .

"להביא משיח. (רעיון סיסמת פרסומת על אוטובוסים: "קח פילגש ותביא את המשיח").

ואוסיף משלי:

"כדי לפתור את בעיית העגינות".

אלא שבסוף התשובה כתב: "מ"מ איני רוצה שיסמוך אדם ע"י בזה כי אם ע"פ הסכמת גדולי הדור. ואם ייטבו דברי אלה בעיניהם. יהי חלקי עמהם הריני נמנה ונלו' אליהם לדבר מצו' וסניף לאריות כי קטן יעקב ודל. מכונה יעבץ. ..עוד אני מעיד במי שרוצ' לסמוך על הוראתי זאת עכ"פ לא יעשה כזאת עד שימלך ברב ומור' צדק לעדתו",

התנייה מגבילה זו ניתן לפתור ב"קלות", ע"י שיסבירו לרבנים, שגם להם "יהיה משהו מזה", והרי כתב: "וגם ת"ח צריכים לכך ביותר, שכל הגדול מחברו יצרו גדול ".

********

לשאלתך: <"קראתי פעם על שערורייה שהיתה בסמוך למלה"ע השנייה כאשר רבנים קונסרבטיביים בארה"ב רצה להתקין הכנסת תנאי לקידושין . האם אתה או מישהו אחר יכולים להרחיב ולבאר מהו הבסיס ההלכתי להתנגדות לרעיון הזה?

תמיד היה מי שחשב על "פטנט" לפתור בעיה זו או אחרת, ותמיד היה מי שמתנגד, אין ספק שניתן לפתור את בעיית העגינות, בהרבה דרכים הלכתיות לגיטימיות ("בעיקרון"): כגון ע"י השלשת גט בשעת הנישואין, ע"י התנייה או ע"י הפקעת קידושין, (זו האחרונה היא הבעייתית ביותר, מאחר והיא עקירת קידושין גמורים, ואף שמצאנו בכמה מקומות בתלמוד, שהדבר אפשרי, ("כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה"), הרי במשך הזמן התעוררה שאלת ה"סמכות" להפקיע קידושין.

לפניך מתוך חוות דעת של ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי במשרד המשפטים, מיום ‏י"ח אדר א', תשס"ג, בעניין "קידושים פרטיים", (קידושין שלא בפני מוסמכים):

"אף שנישואין פרטיים תקפים מדין תורה (ובלבד שנתקיימו דרישות ההלכה: אמירת הבעל לאישה "הרי את מקודשת לי בטבעת זו" ומתן הטבעת בנוכחות שני עדים כשרים), חכמי ההלכה הסתייגו מקידושין אלה כבר מקדמת דנא. הסתייגות זו נבעה בעיקר מן התופעה של "קידושי חטיפה" ו"קידושי ערמה", שאף שאינם אלא קידושי ספק (ספק אם הסכימה האישה לקידושין וספק אם העדים היו כשרים) היה בהם כדי לאמלל את האישה בשל הדרישה ההלכתית לגט מספק. אשר על כן נתקנו כבר בזמן הגאונים תקנות האוסרות על עריכת קידושין פרטיים ומחייבות לערוך אותם במעמד הנישואין וקריאת הכתובה בטכס פומבי (מניין אנשים).

דרכי האכיפה של תקנות אלו עברו גלגולים שונים לאורך הדורות, כשתחילה ביטלו הפוסקים את תוקף הקידושין ולאחר מכן נמנעו מלעשות כן והסתפקו בהטלת סנקציות עונשיות וחברתיות, כפי שאפרט:

הסנקציה היעילה ביותר - שנהגה בתקופת הגאונים - הייתה ביטול תוקפם של קידושין פרטיים, וכך נהגו עד למאה הי"ג, שכן עד לתקופה זו לא חששו החכמים להשתמש בסמכותם להפקיע קידושין.

מפאת חומרת איסורי עריות ותודעתם העצמית של חכמי הדורות המאוחרים שאינם מוסמכים עוד להפקיע קידושין בשל כך בלבד שנעשו שלא כהוגן, נקבע במאה הי"ג כי ביטול הקידושין אינו יכול להיעשות אלא אם כן סנקציה זו כלולה בגוף התקנה האוסרת עריכת קידושין פרטיים.

במאה הי"ד חששו עוד יותר מהפקעת הקידושין, ונקבע כי אף שלהלכה אפשר להפקיע קידושין פרטיים אם נקבעה סמכות זו בגוף התקנה האוסרת על עריכתם של קידושין אלה, למעשה אין לנהוג כן אם התקנה אינה מוסכמת על כל הגלילות (כלומר כל הקהילות באותה מדינה או רובן), שכן יש חשש כבד שאם לא יתקיים דין אחיד לכל הקהילות בעניין כה מהותי יביא הדבר לתקלות חמורות".

מגמה זו של הימנעות מהפקעת הקידושין המשיכה עד שבסופו של יום הגיעה לכדי הימנעות מוחלטת מהפקעת הקידושין, ולקביעה הנחרצת, כי אין לנהוג למעשה לפי תקנה המסמיכה להפקיע קידושין. וכך פסקו במאה הט"ו ר"י קארו בתשובותיו והרמ"א (רבי משה איסרליש) בהגהותיו ל"שולחן ערוך", ופסיקתם זו לא השתנתה עד היום".

אפשרויות האחרות הן בעייתיות פחות, שהרי או שהקידושין הם מותנים מלכתחילה, או שמתימת הגט מותנית ("כל היוצא למלחמת בית דוד - גט כריתות כותב לאשתו".

אין ספק שלעולם לא יהיה פתרון שיתקבל על הכל, שהרי גם הפתרונות שמצאו לבעיות "דחופות" אחרות, כגון דרכים להתיר פתיחת עסקים בשבת, עבודה בשביעית, החזקת חמץ בפסח בבית, או רבית, לא נתקבלו תחילה ע"י הכל", אלא שה"חיים" ניצחו, תמיד אפשר למצוא דעה מקילה ודעה מחמירה, ברוב הפעמים ההתנגדות אינה "טכנית", אלא "פילוסופית", אף אם ההתנגדות ה"רשמית", היא הלכתית.

לדוגמה:

באתר "קולך", מופיע נוסח כתובה בעברית, הדבר נשמע מאוד הגיוני, וכי למה להשאיר שטר התחייבות בשפה שאינה מובנת לרוב רובו של הציבור, רק מפני שהיא היתה שפה מובנת לעמי הארץ, של בבל לפני אלף שנה. .

אלא שההצעה לתרגום הכתובה לעברית הועלתה ברבנות הראשית, כבר "לפני כמה עשרות שנים הצעה לתרגם את הכתובה לעברית, כדי שתהיה מובנת לבני דורנו ולא נתקבלה", הרב אליהו חיים בר שלום, המספר על הצעה זו בספרו "משפט הכתובה", (שער א פרק ב, עמוד קיד סוף טור ב), אינו כותב מדוע נדחתה ההצעה, אך ניתן להבין את הסיבה להתנגדות מדברי הרב משולם ראטא, שהיה חבר הרבנות הראשית, שבספר תשובותיו, שו"ת קול מבשר (חלק ב סימן כד, הוא כותב: "ע"ד ההצעה לתרגם בשעת נשואין את נוסח הכתובה מארמית לעברית, ונשלח אלי מאת הרבנות הראשית העתק של נוסח התרגום העברי שהציע הרב השואל", ובין דבריו:

"והנה צא וראה כי תורת אמת בפי רבותינו הראשונים שקשה מאוד לתקן בזמננו נוסח חדש בלשון אחרת שיהיה מיושר ומנוקה מכל מכשול וטעות המפסידין את הכוונה מצד ההלכה, כי בנוסח התרגום העברי שנשלח אלי ראיתי כמה פגמים".

"ראיתי שם עוד פגמים ושגיאות אבל אחרי שנאבד ממני המכתב איני זוכרם בבירור ולא אדון עליהם, אבל שלש הדוגמאות הנ"ל וביחוד השלישית מספיקות לומר כלך מדרך זה ונאחז בנוסח הארמי המקובל בידינו שקבעו רבותינו הקדמונים והם דקדקו יפה יפה כמ"ש הג"פ הנ"ל, ועי' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ש"א באריכות גדולה פירוש על כל מלה של הכתובה ופלפל ודקדק בכל פרט ופרט. ובפרט אחרי שעדת הקונזרואטיבים /הקונסרבטיבים/ הריפורמים באמריקא החליטו בזמן האחרון על תקון הכתובה לעקור את הנוסח הישן לגמרי, ובכגון זה חוששין ללעז שלא יאמרו התירו פרושים את הדבר."

ואף שהביא "סיבות הלכתיות", להתנגדותו לתרגום הכתובה, ברור אצלי שהסיבה ה"אמיתית", לשלילת ההצעה, היא פחדו שיוסיפו לכתובה תוספות ש"אינן מתאימות", וכפי שעשו רבני "קולך", וכפי שעשו ה"קונזרואטיבים /הקונסרבטיבים/ הריפורמים באמריקא שהחליטו בזמן האחרון על תקון הכתובה ולעקור את הנוסח הישן לגמרי".

גם בדברי הרב עוזיאל והרב וולדינברג, שאביאם להלן, ניתן להבחין בהתגדויותיהם ה"פילוסופיות" לפתרונות הקונסרבטיבים, מחשש לפגייעה ב"קדושת הנישואין", חשש שהוא גם בהסכם הגירושין של הרב קנוהל.

********

על ההתנגדות לניסיונו של הרב גורן בשנת תש"ט, לחייב את כל חיילי צה"ל, לכתוב גט מותנה לנשותיהם, מדין "כל היוצא למלחמת בית דוד, גט כריתות כותב לאשתו", (שבת דף נו עמוד א, כתובות דף ט עמוד ב), נסיון שנכשל, ראה שו"ת היכל יצחק (הרצוג), אה"ע ב סימן א:

"ואמנם אנו הרבנות הראשית לא"י דאגנו לזה מראש והתקננו הרשאה לגט להכתב ולהחתם בכל מקרה של יוצא למלחמה, אבל מפאת חוסר פקודה צבאית לא יצא הדבר לפועל ברוב המקרים, ואנחנו נקיים מה' ומישראל".

וראה את תגובת הרב גורן ב"משיב מלחמה" כרך ג, עמ' נח (האידרא רבה", ירושלים תשמ"ו):

"אין זה מדוייק בכל הנוגע לצבא הגנה לישראל, כאשר מיד עם התמנותי כרב ראשי של צה"ל, בשמת תש"ח, דאגתי לפרסום נוסח הרשאה לגט לחיילים היוצאים למלחמה בפקודת המטכ"ל, כפי שניסחתי אותו בהסכמת הרב הראשי לא"י דאז, מרן הראי"ה הרצוג זצ"ל, והנוסח נדפס כנוסח רשמי; של מטכ"ל/אכ"א/821 וגם נתפרסם לצורך ביצוע ההחתמה ע"י החיילים,
פקודת מטכ"ל מס' 340402, ברם כפי שכתבנו בתשובה עצמה, בבואינו להחתים את החיילים על טופס ההרשאה לגט, קמה התנגדות נמרצת הן מצד המפקדים, והן מצד החיילים, המפקדים טענו שההחתמה על ההרשאה לגט כאשר החייל עומד לצאת לקרב, יפגע קשות במורל הלחימה, ויגביר בו את הפחד ואת הדאגה למשפחתו ....". וראה שם את דבריו באריכות.



********

על ההתנגדות להצעת .הרב"צ עוזיאל שליט"א הרב הראשי למחוז יפו תל אביב, מחודש אייר תרצ"ה, [לימים, הראשל"צ הרב הראשי לא"י] (נדפסה בספרו "משפטי עוזיאל" חאה"ע סי' מ"ה), שיתקנו לעשות קדושין ונשואין על תנאי שלא ימחו בי"ד, וכשיראו בי"ד בקיום ברית הקידושין עגון האיש או האשה שאין להם תקנה בגט יבטלו הקדושין, ועל פי איזה הגבלות שהם כענפים לעצם התקנה.", ראה שו"ת ציץ אליעזר חלק א' סימנים כו-כז.

********

על ההתנגדות מחודש טבת תרצ"ו, של הרב עוזיאל, לנסיון לתקן מינוי שליחות לגרושין שאם יעזוב את אשתו שלש שנים או שהיא תשיג פטורין בערכאות שיתן לה השליח גט. ראה שו"ת פסקי עזיאל בשאלות הזמן סימן נד:

"הסירו מכשול מדרך עמי",

בחרדה וכאב לב שמעתי החלטתם המוזרה של אלה המתימרים לרבנים ודואגים לתקנת בנות ישראל, לתקן בסדור חופה וקדושין, גם מנוי שליחות לגרושין שאם יעזוב את אשתו שלש שנים או שהיא תשיג פטורין בערכאות שיתן לה השליח גט.

החלטה מוזרה ותמוהה זו החרידה את כל שומעיה בכלל, ואלצה את גדולי וגאוני הרבנים שבארץ ישראל ובראשם גאון עזנו מרן הגראי"ק נשיא הרבנות הראשית לא"י זצוק"ל, לצאת במחאה נמרצת נגד מתקנים מקלקלים מצד אחד, ובדברי עדוד לחזק ידי אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה שעמדו בפרץ ולעקר מזימה זו. ובמחאה זו הצטרפתי גם אני הקטן.

והנה עתה בשמעי שוב שהתקלה עומדת במקומה נעתרתי לבקשת אגודת הרבנים הגאונים הנ"ל, והנני מוצא חובה לעצמי לצאת במחאה גלויה נגד החלטה זו ולבאר בראשי פרקים קלקלותיה המרובות והן:

ההצעה כשהיא לעצמה היא מוזרה ומגוחכה שעושה את כל הנשואין ללעג ושחוק ומתוך כך גם להפקר ומעשה תעתועים. כי איך יתואר דבר זה שביד אחת יושיט טבעת הברית של הקידושין, ובידו השנית יכתוב או יחתום על מנוי השליחות לגרשה, ואין זה אלא מעשה תעתועים מכוער שנותן את עושיו ללעג וקלסה ועושה את הנשואין למשחק ילדים.

מבחינה זו עצמה ראוי לדחות הצעה זו בשתי ידים, ואני מתפלא על יוזמיה שלא הרגישו את הלעג וקלסה שהם גורמים לעצמם ולשומעי תקנתם המוזרה זו. אולם זהו דבר שברגש, שאלה שאין להם מושג מהשקפת הנשואין היהודיים לא ירגישו בו. ונוח להם איזו תקנה מדומה ומרומה מכל קדושת חיי המשפחה של העם.

א' תקנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל זאת היו צריכים לחשוב שכל תקנה צריכה להיות מבוססת על יסודות ההלכה ולא על עקירתה, ותקנה זו היא מופרכת מעיקרה מכמה טעמים כמו שנבאר להלן בע"ה:

בתקנה זו שקלקלתה מרובה אנו הורסים קדושת הנשואין הישראלים ועושים אותם לנשואי זנות שכלל גדול בתורת הנשואין שהם צריכים להיות קשר קיימא בין האיש והאשה ולא הסכם הדדי שעלול להתבטל בכל מקרה שהוא, מטעם זה שקדו רז"ל ותקנו: שיהיה כותב לה: כל נכסי אחראין לכתובתה (כתובות פ"ב) כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ומטעם זה אמרו: אסור לאדם שישהה את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה (כתובות נ"ז וב"ק פ"ט ושו"ע אה"ע סי' ס"ו סעיף א') כי כל נשואין שאפשר לבטלם בכל שעה אפילו בנתינת גט אינם נשואי ברית קיים ואין בהם מקדושת הנשואין הישראליים שנאמר בהם: היא חברתך ואשת בריתך (מלאכי פ' ב' פ' י"ד)...

והכי מסתברא: שלא יעלה על הדעת שמותר לאדם לקדש לו אשה לזמן ידוע ואחרי כן יגרשנה בגט להתיר לו בעילתו. שהקידושין בישראל אינם באים להתיר הזימה, אלא לקדש את הזוג בקדושת ברית הנצח של הנשואין לתעודתם הקדושה; השראת השכינה בבית ישראה /ישראל/, וכאמרם ז"ל: איש ואשה, זכו שכינה ביניהם (סוטה י"ז) ולהולדת בנים כשרים וקדושים בקדושת היהדות, וכל מקום שהקידושין הם ארעיים וזמניים לשם התרת הזדווגות מינית, הם בכלל איש ואשה שלא זכו איש /אש/ אוכלתן (שם)....

לכן אני קורא ואומר לאלה החושבים לתקן כזאת: סורו נא מדרככם זה ולא תחללו קדשי בני ישראל.

ולכל בית ישראל הנני קורא ואומר: השמרו לכם מהלכד ברשת תקנה זו שקלקלתה מרובה ולא תכניסו פסול במשפחותיכם ויוחסכם לקהל ישראל קדושים, והיה מחנכם קדוש, בקדושת קדוש ישראל המקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין, ומשרה שכינת קדשו בבית ישראל המקודש, בקדושת התורה והמצוה. (שם סימן מ").

********

על ההתנגדות לכתובה הקומסרבטיבית, ראה בשו"ת ציץ אליעזר חלק א' סימנים כו-כז

"נשאלתי לחות את דעתי על הכתובה הקונסרבטיבית באמריקה. והמציאו לידי מודפס דבר התוספת שהוסיפו על הכתובה המקורית בזה הלשון:

וצבי מר,,, בר,,, חתן דנן ומרת,,, ברת,,, דא למשבק דין לדא ודא לדין למנהג כל יומי חייהון באורחא דאורייתא כהלכות גוברין יהודאין. וצבי ברעות נפשיהון ואסכימו לקבלה על נפשיהון בית דינא דכנישתא דרבנן ודבית מדרשה דרבנן דארעתא דקיימא, או מאן דאתי מן חילה, היך רשו יחידאה לאלפא יתהון למיזל באורחא דאורייתא ולמרחם ולאוקרא דין לדא ודא לדין כל יומי מיגד נישואיהון. וקבילו על נפשיהון כל חד מנהון לארשאה לחבריה לזמנא יתה לבי דינא דאידכר מן עילא, אן יתרמו תגרא ביניהון בדיל דיכול למיחי כל חד דירעי מנהון בדיני דאורייתא כל יומי חיוהי. וארשו לבי דינא דאידכר למרמא פיצויין, על כל חד מנהון, אן לא יצבי למיזל קדמוהי בדינא או אן לא יצבי לצייתא לפסקא דדיניה.

אחרי עיון יסודי בנוסחא הנ"ז השבתי לשואלי הדברים דלהלן.

לפי דעתי צדקה מאד אגודת הרבנים באמריקה שיצאה חוצץ במלחמת תנופה נגד הכתובה המתוקנת בהוספת יתר כנטול דמי על הנוסחא המקורית אשר המציאו בקהלם ובסודם אסיפת הרבנים המשתמרים. כי כתובה מסוכנת היא מכל המובנים, וכאשר אפרט בע"ה בהמשך דברי אחת לאחת.

אמנם ידעתי גם ידעתי מהרבה והרבה שינויים שנעשו במשך הדורות בנוסחאות הכתובה מסביב לתנאי הממון שבין הזוג וחיזוק קשר הנאמנות והיחס ההדדי שביניהם, הכל כפי ראות עיני בית דין המדינה והעיר לפי המקום והזמן. גם אין דבר המעכב לפי ההלכה בפני הזוג מלהכניס מיני תנאים כספיים משלהם בכתובה, וישנן על כך כבר גם תקנות טוליטלה שו"ם סלוצק אלג'יר וכדומה.

אולם מאידך גיסא בשום פעם עוד לא ניסו [המכוון שלא נעשה שום נסיון לכך ע"י חכמי התורה האמיתיים] לגעת בעיקר העיקרים של קדושת הנשואין התופס מקום מרכזי בכתובה. ועלינו לדעת שאם קול המון כקול שדי בהכרעת פקפוקים לאמיתיות דברים וקביעת מסגרת מתאימה להם, על אחת כמה שהדבר כך בהכרעת דירבון ההנהגות בתלם ההלכה אצל מנהיגי ורבני הדורות המכוונים מעשיהם לשם שמים, ויודעים המה תמיד ליאות - דבר להבחין בין קול ענות גבורה לבין קול ענות חלושה או בין קול ענות סתם בלי קביעת מטרה, כי אם לשם מטרה עצמית של עקירה וסתירה בלבד. וזאת בהיותם מחוננים בחוש והרגשה עדינה שזכו בה במתנת סוד ד' ליראיו להבחין תמיד בדק מן הדק, עד שלהעומדים מרחוק קצת לכאורה אינו נבדק, כל ענין חדש שצץ ועולה על הפרק בעולם היהדות, ולעמוד על שורש הויתו וסיבת תולדתו, ומתוך כך להריח בחוש נשמתי עמוק אם לא טמון בחובו איזה שורש פורה ראש ולענה אשר בקרב הימים יציץ ויפרח לרוע ויוציא פירות באושים, ויהפך לרועץ ולרקב לבית ישראל.

ולבני אומר לו /לי/, שגם מקרה דנן הוא המשך של הליכה בדרכים המסולפות שנקטו בהן הרבנים המתחדשים בעשרות השנים האחרונות, אשר לכאורה היה רוממות א - ל בגרונם, ובפיהם ובשפתם כבדו את ד' ותורתו, וחשדו מתחילה את הרבנים שיצאו נגדם בחרב פיפיות בקנאות מופרזת. אבל בסופו של דבר הופיע כנוגה צדקם, ונתגלה קלונם של הרבנים המתקנים ברבים, ונופצו לרסיסים כל תככיהם ההרסניים מול חומת היהדות הבצורה. וגם אלה שברוב תמימותם או אויליותם נתפתו מראש בחלקלקות לשונם ללכת אחריהם שולל, עזבו אותם בסוף לאנחות, והוגי התיקונים נרשמו בדפי ההיסטוריה הישראלית כמובדלים לרעה לחרפות ולדראון עולם.

הבה נחשובה קצת על מהות ההוספה בכתובה ומשמעותה.

כל מי שעין בוחנת לו מבחין לקרוא בין השיטין של ההוספה, כי המטרה בתוספת זאת היא לא בעיקר בגלל זה אשר לנגד עיני מתקני התקנה עמדה הדאגה הגדולה והחרדה העמוקה לקיומה של התורה ושמירת מצותיה, או מניעת יסורי עגונות ומיעוט פסולי משפחות בישראל, אלא לנגד עיניהם עמדה בעיקר מגמת הפנייה העצמית, כיצד ובאיזה דרך יוכלו להרים את קרן כבודם בתור רבנים וללכוד במצודתם רבנים צעירים שלא הציבו עוד דרך בחיים הציבוריים, ובמה יעלה בידם להבליט את אישיותם לעשות רושם כלפי ההמונים שיכירו וידעו שרק בקרב ארגונם ימצאו את אותה האינסטנציה הרבנית המוסמכת, ולכן נפלו על המציאה הגדולה של חידוש התוספת בנוסחת הכתובה ככתבה וכלשונה כפי שהעלוה על השלחן לפנינו, אשר מכל שורה ממנה מריח ריח הגיאות וההתנשאות כאילו המה אדוני הארץ האמריקנית ואך בידם נמסר כביכול המונופול על הדת ללמד תועים בינה ללכת באורחא דאורייתא. ובקרבם ישימו ארבם לרכוש להם עי"כ עוז ואומץ לנגח את הרבנים האורטודוכסים, גדולי התורה והיראה האמיתיים לשים אותם לאל, ובמשך זמן גם להפיק זממם ומטרתם הנכספת, שהיא - לנגח בקרני ראם של תקנות מפוצצות אשר יבתרו על ידם את חוקי התורה ומשפטיה לרסיסי אברים, כאות נפשם ורצונם, כאדם העושה בתוך שלו באין מפריע, ולפוצץ את בית ישראל לרסיסים.

מכאן המקור לתארי הכיבודים הגדולים שלקחו לעצמם בשמות כה מפוארים של בית דינא דכנישתא דרבנן ודבית מדרשה דרבנן דארעתא דקיימא, כדי לעשות רושם על הקורא הפשוט כאילו שיח ושיג לו עם רבנים מובהקים מיסתוריים ממשיכי השלשלת האמיתיים של אותם המרנן ורבנן חבורתא קדישתא די בארעא דישראל ודי בבבל, ודיינא דבבא, שמזכירים אותם בסילודים מדי שבת בשבתו בתפלת היקום פורקן.

וניתן לחשוב כי משום כך בחרו גם חבר המתקנים לנסח כל דבר התוספת בארמית מובהקת שכזאת שאינה מובנת כלל עפ"י רוב לזוגות המתחתנים שעבורם תוקן זה בעיקר, גלל כן כדי להטעותם לחשוב כאילו לפניהם ענין רם ונישא מלא רזי דרזין. אין זאת כי אם כל קבל די רמות רוחא יתירא דהוית בהו של מתקני הכתובה קחזינא הכא.

ותמה תמה אקרא איך יוכלו עוד כאלה יחיד או יחידים שעוד יד להם פחות או יותר בחכמת התורה להסכים על מסירת ענינים העומדים ברומו של עולם היהדות בידי מוסר פרוביזורי של שם בלי בן המכונה כנישתא דרבנן מבלי לדעת זהותו ופרצופו האמיתי, ומה שמתרחש מאחוריו, ועל אחת כמה בידי אמאן דאתי מן חיליה (ככתוב בדבר התוספת), אשר קרי! ריפורמיים וחצי ריפורמיים שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם ולא מוצאים ידיהם ורגליהם גם בענינים היותר קלים בהרבה מעניני טיב גיטין וקדושין שהוזהרנו עליהם מפי חז"ל באזהרה חמורה, שכל מי שאינו יודע בטיבם לא יהא לו עסק עמהן, ועוד להסכים עליהם שישמשו לזוגות המתחתנים באמריקה עליהם ועל זרעם בתור סמכות יחודית רשות יחידאה אשר יכוונו בין הזוג האורחא דאורייתא כפי הבנתם וכאות נפשם לשבט או לחסד באין אומר השב. ונשאלת השאלה המרה: האם לא ערבך ערבא צריך על האלפא למיזל באורחא דאורייתא?

האם מתקני התקנה בעצמם אינם יודעים שכל דבר התוספת היא למעשה עורבא פרח ואין בזה באופן חוקי ממשלתי משום תקנה כלל, ולא יועיל כל זה נגד הפרוצים והפרוצות, ובמחי יד יוכלו לבטל כל תוקף חוקי מההתחייבות הזאת שחתמו ביודעים ובלא יודעים על הוספה סתמית זאת שהוכנסה בכתובה על החיים העתידים להיות ולהתהוות ביניהם לבין בן או בת זוגם מבלי שפורט כלל פרטי הענינים הממשיים ושישנם בעולם שיכוון עליהם דבר ההתחייבות? אין כאו איפוא אלא מצב מגוחך של דיינא דחצצתא ודינר אוסר דינר מתיר וכו' וד"ל.

מה נאמר שיש תקוה ובטחון כי המצא ימצא הכח הצבורי הגדול אשר ישקיע עמל ומאמץ ויעלה בידו להביא לידי מתן תוקף משפטי להתחייבות הדדית זאת שתוכנס בכתובה היהודית. אם כך הדבר! הרי נעמוד בהרבה מקרים לפני בעיות גדולות של גיטין מעושים אשר חשש ממזרות בהם, כאשר יטפל בזה בית דין דלא גמיר ולא שימש ככל הצורך, כי נדירים המקרים - ובכל אופן לא תדיריים - אשר בהם כופין עפ"י הדין את הבעל לנתינת גט, ובכאן יוצא כי מגישים מראש על מגש בסיטונות וביד רחבה את דבר הכפיה, בהתנותם מראש על הטלת פצויים מצד הבית דינא דכנישתא דרבנן על כל אחד מבני הזוג כשלא ירצה לציית לפסק דין שיצא עליו מהם נגדו ביום מן הימים, שזה כולל בודאי - ואולי בעיקר - גם אם יצא פס"ד של גירושין נגד הבעל (ואין ברצוני להכנס בכאן במשא ומתן הלכתי בדבר כפיה בדרך ברירה וסוגיו, כי מיותר הדבר בנוגע לנידוננו), ומי אשר גישה לו אפילו במידת מה אל דברי רבותינו הפוסקים רוא"ח ז"ל יודע עד מה חרדו ורטטו מדי הגיעם לדון בהלכה גדולה זאת של חששא לגט מעושה, ולכן כל העוסק בזה מן הההכרח שיראתו תהא קודמת לחכמתו.

עוד זאת! לי ברור הדבר שגם הרבנים המשתמרים יודעים הדבר שכל דבר התוספת המשונה הזאת כשלעצמה תביא מעט מאד מן התועלת לענין הנזכר בה, אלא מאי? בקרב התוספת הזאת חבוי במלתחתה התחכמות וערמומיות להגיע בסופו של דבר [אם חלילה יופק זממם זה לפלוש הדרך להכנסת דבר התוספת] להוציא לפועל בדלת האחורית מחשבת - און אשר חשבו כבר אי פעם וניסו ללא הצלחה לגשם אותה, והוא ענין הכנסת תנאי בנשואין בתוך הכתובה, וזאת אחרי אשר נוכחו בזמנו כבר לדעת כי באופן ישר לא יעלה הדבר בידם ויתקלו בקיר אטום. ועל זה מוטלת החובה הקדושה עלינו לקדם את פני הרעה הנשקפת, ולצאת כנגד חורשי המזימה מזוינים במקלנו ובתרמילנו בכל תוקף ועוז, כאשר עשו כן גדולינו זה כמה פעמים כאשר קמו מדי פעם בדור האחרון חבר מחריבים המתימרים לכנות א"ע בשם רבנים, ומפני שעשו את הדבר לשם שמים הרי קוים בהם הסתירת זקנים בנין וחפץ ד' הצליח בידם למלא את פי המתפרעים מים, ויצאו בעטרת נצחון בגדירת כל הפירצות ובעקירה מן השורש הנגע שהתחיל להראות בבנין בית ישראל, וכבר יחדתי בע"ה את הדיבור באריכות בנוגע לאין תנאי בנשואין בספרי שו"ת ציץ אליעזר חלק א' סימנים כ"ו כ"ז בראיות מכריעות לאי אפשרות הדבר מבחינת ההלכה, קחם משם.

קנצי למלי, בתקוה ובטחון שבמהרה תמלא כל הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים וכל בית ישראל מקטנם ועד גדולם ינהרו לבקש דבר ד' מפי שפתי כהנים אשר ישמרו דעת, וכדרשת חז"ל: אם מלאך ד' צבאות הוא יבקשו תורה מפיו וכו'.".



תוקן על ידי - נישטאיך - 16/05/2004 14:09:02



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/5/2004 16:38 לינק ישיר 

למציץ,

לאחר כתיבת דברי, נתקלתי בספר "מהפכות בהלכה", (יורם קירש, ספריית מעריב תשס"ג, שבפרק העשירי שלו (עמודים 246-272), "פתרונות לבעיית העגונות ומסורבות הגט", הוא דן בנושאים הבאים:

הפקעת קידושין.

קידושין על תנאי.

גט על תנאי.

נישואים אזרחיים.

הסכמים קדם נישואין, ועוד.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/3/2006 09:15 לינק ישיר 

הרב ד"ר דוד מישלוב הביא ב"תחומין" כא את דברי כמה מהראשונים, שלפיהם "יוציא ויתן כתובה" הכוונה שמחייבים את הבעל לתת כתובה, ומפייסים אותו לתת גט בהבטחה שאם ייתן גט בהקדם, יפטרו אותו מהכתובה. לפי זה, הכתובה שימשה דווקא כאמצעי לחץ על-מנת לגרום לבעל לגרש.



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-14/3/2006 10:10 לינק ישיר 

אראל

<"הרב ד"ר דוד מישלוב הביא ב"תחומין" כא את דברי כמה מהראשונים, שלפיהם "יוציא ויתן כתובה" הכוונה שמחייבים את הבעל לתת כתובה, ומפייסים אותו לתת גט בהבטחה שאם ייתן גט בהקדם, יפטרו אותו מהכתובה. לפי זה, הכתובה שימשה דווקא כאמצעי לחץ על-מנת לגרום לבעל לגרש">

אם תעיין בדברי ד"ר מישלוב (בעמוד 297), תמצא, שהוא לא הביא את "דברי כמה מהראשונים", אלא הביא את דברי הריטב"א שכתב: שלא תמיד יוציא ויתן כתובה פירושו כפיה להוציא אלא שפעמים פירושו הוא "מבקשין על הגט וכופין על הכתובה", ועל דברי הריטב"א הוא כתב: "לפי הפירוש האחרון מחייבים את האיש לשלם את הכתובה אפילו אם לא יגרש, הדבר פותח פתח למשא ומתן על הורדת הסכום שישלם אם יסכים לתת גט".

ייתכן שהבנתו בדברי הריטב"א לא היתה אלא מהרהורי לבו, במה שאני כן בטוח הוא שאף הוא לא "הביא את דברי כמה מהראשונים", שלפיהם "יוציא ויתן כתובה" הכוונה שמחייבים את הבעל לתת כתובה, ומפייסים אותו לתת גט בהבטחה שאם ייתן גט בהקדם, יפטרו אותו מהכתובה". אלא את דברי הריטב"א "ועוד" מבלי לציין לשמותיהם, וכן שהוא לא דיבר על פטור מתשלום כתובה, אלא על הפחתת הסכום, וכנ"ל, גם דבר זה אינו ברור אפי' מדברי הראשון היחיד שאותו הביא.





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/5/2006 09:30 לינק ישיר 

מצורף קובץ

הרב משה הר-נוי מביא מדברי הרב דיכובסקי, בעלון "קול השבוע" לפרשת אמור תשס"ו.

(אם לא הגיע אליכם העלון, סימן שאתם לא מתפללים באחד מחמשת בתי הכנסת בו הוא מחולק...)

נוהל שכן זה כאן!



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-18/5/2006 10:32 לינק ישיר 

"משנה לשנה מתחיל להיות קשה להתחבא מאחורי המשפט 'זו מסורת אבותינו'..." - בפרט לאור העובדה, שהכתובה כפי שהיא כיום שונה מהכתובה שהיתה בימי חז"ל (למשל בעניין ה"זקוקים"). כך שאבותינו בעצמם, לא שמרו על מסורת אבותיהם, אלא התאימו את הכתובה למציאות המשתנה. אילו באמת היינו הולכים לפי מסורת אבותינו, היינו גם אנחנו מעדכנים את הכתובה...



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-18/5/2006 11:06 לינק ישיר 


<"המשפט הזה פשוט אינו אמת">

גם המשפט "הכלה הבתולה" אינו אמת ברוב המקרים, ונדמה לי שארגון "קולך" הציע בכתובותיהם  תואר "פרווה" שאינו מתאר את מצבה של הכלה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-19/9/2006 15:44 לינק ישיר 

אני רוצה לרכב על הדיון הזה ולשאול מדוע לא לקחת את הכיוון של ההסכמים הללו במקום למנוף ממוני כמשקל נגד לסחיטה ולסרבנות אפשרית כפי שכל ההסכמים הללו נראים היום (גם של ה-RCA, גם של קולך גם אלו שקיבלו את הסכמתו של הרב ז"נ גולדברג וגם של הרב שלמה פישר) לכיוון של "גט על תנאי". הבעל ימסור והאישה תקבל גט על תנאי והתנאי הוא הפעלת מנגנון בוררות ודיון בפני בית הדין, שאם לאחר 6 חודשים (ובית הדין יכול להאריך בעוד 3 חדשים) לא מגיעים לשלום בית, הגט נחשב כמי שחל תנאו ולכן הוא הופך להיות תקף. לעניות דעתי זה עדיף מבחינה הלכתית כי אי אפשר בכלל לדבר על כאן על גט מעושה. כמו כן התבצעה מסירה בפועל ולכן אי אפשר להימנע ממסירת הגט ולהיות מוכן לשאת בעול הכספי הכרוך בכך כמו במקרה של הסכמי ממון.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-21/9/2006 00:00 לינק ישיר 

אני רוצה לרכב על הדיון הזה ולשאול מדוע לא לקחת את הכיוון של ההסכמים הללו במקום למנוף ממוני כמשקל נגד לסחיטה ולסרבנות אפשרית, כפי שכל ההסכמים הללו נראים היום (גם של ה-RCA, גם של קולך גם אלו שקיבלו את הסכמתו של הרב ז"נ גולדברג וגם של הרב שלמה פישר). לכיוון של "גט על תנאי". הבעל ימסור והאישה תקבל גט על תנאי והתנאי הוא הפעלת מנגנון בוררות ודיון בפני בית הדין, שאם לאחר 6 חודשים (ובית הדין יכול להאריך בעוד 3 חדשים) לא מגיעים לשלום בית, הגט נחשב כמי שחל תנאו ולכן הוא הופך להיות תקף. לעניות דעתי זה עדיף מבחינה הלכתית כי אי אפשר בכלל לדבר על כאן על גט מעושה. כמו כן התבצעה מסירה בפועל ולכן אי אפשר להימנע ממסירת הגט ולהיות מוכן לשאת בעול הכספי הכרוך בכך כמו במקרה של הסכמי ממון. נדמה לי שזה מתאים לגישה של הרב אליעזר ברקוביץ בספרו על הנושא מ1966 "תנאי בנישואין ובגט" ספר שעדיין לא ראיתי אותו אבל בבירורי בנושא הבנתי שהוא מדבר על הנושא הזה ואם הבנתי נכון מעולם לא סתר מישהו את מסקנותיו ההלכתיות בכיוון הזה. מה דעת כבוד תורתכם? 



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-21/9/2006 10:23 לינק ישיר 

נישטאיך
הצעה לארגון בקולך. במקום לכתוב הכלה הבתולה המהוללה.
אפשר לכתוב כמו הונגרי- הכלה הבתולה המחוללה



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-21/9/2006 17:26 לינק ישיר 

זאת (http://www.nrg.co.il/online/11/ART1/482/400.html ) נראית הצעה בכיוון שאני מדבר עליו, אם כי עדיין אני מעדיף מסירת גט מאשר מינוי שליחות עתידית, כי תמיד יש את האפשרות של ביטול שליחות. אמנם במקרה הזה בית הדין יורה על הפקעת הקידושין אבל זה צעד שאני ממש לא אוהב.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > עבודה בעיניים
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.