בית פורומים חינוך בגיל הרך

מאמרי חינוך

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-31/8/2009 14:04 לינק ישיר 
פרקים ד'-ה'


פרק ד': כיצד להוכיח בכבוד

 

ראינו כי הכבוד הוא נקודה יסודית באישיותו של האדם. לכן גם כשחייבים להוכיח את האדם, צריך להזהר בכבודו. כך נהגו לפרש בשם החת"ם סופר את דברי החכם מכל אדם במשלי (ט' ח'): "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" -

אין הכוונה כאן לשני אנשים שונים, אלא לאותו אדם אותו מנסה אני להוכיח.

אם בדברי התוכחה אני גורם לו להרגיש לץ וכסיל - הוא ודאי לא ישמע בקולי, וישנא אותי. אולם אם על ידי התוכחה אגרום לו להרגיש חכם, ושמעשה כמו זה שעשה לא מתאים לו, [אפילו אם זהו רק כבוד מדומה!] הוא יקבל את הדברים, ישתדל מאוד לישמם, ועוד יאהב אותי בגלל הכבוד והעזרה שנתתי לו!

 

זוהי גם גישת התורה גם בשעה שהיא עוסקת בבעלי חיים, ואומרת שהם טמאים. זהו דין שיש הכרח להגיד אותו, ועוד בדרך הקצרה כדרכה של תורה.

איך התורה אומרת זאת?

הובא במדרש בראשית רבה (ל"ב): "א"ר יודן ב"ר מנשה אף כשבא לומר להם סימני בהמה טמאה, לא פתח להם אלא בסימני בהמה טהורה. 'את הגמל' - כי לא מפריס פרסה אין כתיב כאן, אלא כי מעלה גרה. 'את השפן' - כי איננו מפריס פרסה אין כתיב כאן, אלא כי מעלה גרה. 'ואת החזיר' - כי איננו מעלה גרה אין כתיב כאן, אלא כי מפריס פרסה הוא".

אפילו על חזיר, שצריך לומר שהוא טמא, ואפילו שזה לא בפניו, עושה זאת התורה בעדינות, על ידי הקדמת שבח - סימן הטהרה שיש בו.

למרות שאין שום תועלת בסימן טהרה בודד שיש בבע"ח זה, ולמרות שהוא טמא, והדבר לא נעשה בפניו - למרות זאת מקדימים נקודת שבח. אם כשמדברים בבעלי חיים, וחייבים לספר גנותם, צריך לעשות זאת בכבוד, מה נאמר בדיבור על בני אדם?!

כשאנו רוצים להעיר לאדם על מעשיו, או כשמדברים עם הורים על מעשי בנם, האם דברי חז"ל אלו בדרך הדיבור בגנות עומדים לנגד עינינו?!

אם כך מלמדת אותנו התורה לדבר אפילו בגנותו של יצור נחות - הרי ברור שאסור לדבר כך על יהודי. הדבר יגרום גם שאנו לא נוכל להצליח לדבר ולשכנע את זולתנו. במיוחד כאשר מדובר באדם, שמלבד היותו קרוב אצל עצמו, הוא דואג לכבודו ולמעמדו יותר מכל. גם כשהדבר הכרחי - אם נתחיל בגנות, נגרום בכך לחניך חלישות הדעת. יתכן שחלישות הדעת תביא לרצון לתיקון, אולם יתכן ויתפתחו אצל החניך רגשות טינה ונקם, ונגרום לו בכך להתפקר יותר ולא להתעלות.

לעומת זאת כאשר נתחיל בכבוד, נגרום חיזוק וקרוב לבבות בינינו. במצב זה יש יותר סיכויים שהזולת יהיה מוכן לשמוע אחר כך גם את דברי התוכחה. ואם גם הבקורת תאמר בצורה של "הוכח לחכם", כאשר בארנו לעיל בשם החת"ם סופר, קרוב לודאי שהדברים יהיו נשמעים.

 

יסוד זה נמצא גם בתורה בהקשר לסוטה. למרות שמדובר באשת איש שזינתה, ולמרות שאנו מחויבים לנהוג איתה בבזיון, מתחילים בדרך כבוד, כנאמר במדרש במדבר רבה (ט' ל"ג): "והעמיד הכהן את האשה - בתחלה קראה הכתוב אשתו שנאמר: 'איש איש כי תשטה אשתו', 'והביא האיש את אשתו'. למה?

חס אלקים על כבודן של ישראל. אומר האלקים אע"פ שקינא לה עד עכשיו ברשותו היא שמא תחזור בה".

אפילו בדרגה כזו, ובסכנה כזו, הדרך שתוכל להציל את האישה היא לחוס על כבודה. למרות שגם כך יהיה הדבר רחוק מכבוד ממש, עדיין צריך לכבד. ומכאן למדנו חז"ל שם במדרש: "ומה אם בשעת הקלקלה חס על כבודן ושקד לטובתן, כשיעשו רצונו עאכ"ו...".

 

עד כמה הדברים הכרחיים יכולים ללמוד אנו מאהרן הכהן. כאשר מרים מדברת על משה אחיה, הקב"ה בא להוכיח את מרים ואהרן; כיצד הוא עושה זאת?

"שמעו נא דברי".

ודרשו בספרי (יא ו): "והרי דברים ק"ו, ומה אם מי שאמר והיה העולם - דבר בתחנונים – ק"ו לבשר ודם".

אתמה, מי לנו כאהרן הכהן, ושומע מפי הקב"ה, צריך לשון תחנונים כדי שישמע?

ואומר המזרחי במקום כי לולא ה' היה מוכיח שלא בלשון תחנונים – אהרן לא היה מקבל!

האם הקל וחומר מצלצל באזננו?

 

גם כשיוצאים למלחמה הכהן מחזיר אנשים שונים. מדוע?

אומרת הגמרא במסכת סוטה (מד.): "רבי יוסי הגלילי אומר: הירא ורך הלבב - זהו המתיירא מן העבירות שבידו, לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן".

אפילו שמדובר על עובר עבירות - וצריך להחזירו בשל כך -

התורה עושה הכל להסתירו כדי שלא יתביש!

 

ראויה להתבוננות עוד התיחסות של רבותינו במדרש שם: "ופרע את ראש האשה - ומבזין על הספק?"

אפילו שמדובר על ציווי הקב"ה בתורה, מסתפקים חז"ל מדוע לבזות אדם בשעה שאין הוכחה לחטאו, ומתרצים שם: "א"ר שמלאי כל מקום שאת מוצא זנות את מוצא אנדרולומוסיא בעולם...". כיוון שמדובר על הצלת העולם אנו מתירים את הדבר.

 

גם יעקב אבינו נתבע על דבר זה, כפי שלמדנו במדרש בראשית רבה (ע"א): "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר וגו', א"ל הקב"ה כך עונים את המעיקות? חייך שבניך עתידים לעמוד לפני בנה!".

גם כשצריך לגעור, צריך לעשות זאת במינימום ההכרחי ולא יותר.

 

יחס דומה של כבוד לשם חיזוק אפילו בשעת תוכחה, מצאנו בפרקי דרבי אליעזר (מ"ג): "ר' פנחס אומר אחר ארבעים שנה רצה משה להזכיר לישראל ואומר להם זכורים אתם שאמרתם במדבר הזה היש ה' בקרבנו אם אין. אלא אמ' משה אם אני אומר להם כך הרי אני מגלה את פניהם. והמגלה פנים לחבירו אין לו חלק לעה"ב. אלא אני אומר להם כך מעשה עמלק והם מבינים מה שכתוב לפניו.

משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס אחד, וכלב קשור בפתח הפרדס. והמלך יושב בעליותיו צופה ומביט כל מה שבפרדס. נכנס אוהבו של מלך לגנוב מן הפרדס, ושיסה בו את הכלב וקרע את בגדיו. אמר המלך אם אני אומר לאוהבי למה נכנסת לתוך הפרדס הרי אני מגלה את פניו, אלא הריני אומר לו הראית אותו כלב שוטה איך קרע את בגדיך ולא היה מבין שאתה אוהבי. כך אמר משה הרי אני אומר להם לישראל מעשה עמלק ומיד הם מבינים מה שכתוב לעיל, לפי' אמר להם משה זכור את אשר עשה לך עמלק".

אפילו כאשר משה רבינו מוכיח את ישראל במצוות ה' ולטובתם, הוא עושה זאת רק בדרך רמז כדי לשמור על כבודם. קל וחומר אדם אחר שמוכיח, אם יוכל לעשות זאת בדרך רמז בלבד, הוא חייב ללמוד ממשה רבינו וכך לעשות. ברור גם שלדבריו באופן זה תהיה הרבה יותר תועלת, כיוון שהפגיעה בתלמיד מצטמצמת, והוא יבין שמתחשבים בו, לכן יהיה מוכן יותר לקבל את דברי המוכיח.

 

כך נהג משה רבינו גם בתוכחתו לכלל ישראל לפני מותו. בתחילת ספר דברים מוכיח משה את ישראל על כל המקומות שהרגיזו את ה'. ואיך הוא עושה זאת?

מסביר רש"י (דברים א' א'): "אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל.

בין פארן ובין תפל ולבן - אמר רבי יוחנן חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים".

אפילו כשמדברים עם ציבור שלם שלא כולם שותפים למעשה, וממילא לא ממש נעלבים. אפילו שזה משה רבינו, ואפילו שזה בציווי ה' וכמובן לשם שמים, עדיין משה מדבר רק בדרך רמז כדי למעט את הפגיעה בחוטאים. באופן זה אפשר למעט את רגשות המרדנות של השומע, וכך לעזור לו להתחזק.

 

בדרך זו נוהג משה רבינו גם כלפי עדת קורח. גם שמדובר באנשים שניצו על ה', גם שמדובר באלו שפגעו אישית במשה - משה רבינו הולך אליהם לכבדם, ואף מדבר אליהם בלשון רכה.

בפנייתו אליהם אין הוא מזכירם אישית, אלא "שמעו נא בני לוי", כיוון שבצורה זו הדברים עשויים להיות יותר נשמעים ומקובלים.

עוד למדנו מפרשה זו, שלמרות כל זהירותו של משה בכבודם, נענש על שהשתמש במילה אחת לא מתאימה - "רב לכם". כמובא במסכת סוטה, שבגלל רב לכם נאמר לו רב לך - מידה כנגד מידה. רואים אנו שחייבים להזהר מאוד בכבודו של כל אדם, אפילו כשחייבים להוכיח, ואפילו ברשעים, כיוון שזו הדרך היחידה לקרבם. בדרך אחרת אנו מגרים רגשות יאוש, נקם ומרדנות.

 

כך מצווה משה רבינו לנהוג גם לגבי רשע ואכזר כפרעה. כמו ששנינו במדרש שמות רבה (ז'): "ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים'.

אמר להן הקב"ה היו נוהגין בו כבוד וחלקו כבוד למלכות, אע"פ שאני צריך לעשות בו את הדין. וכן עשה משה שנאמר (שמות יא) וירדו כל עבדיך אלה אלי לא אמר עליו אלא על עבדיו, אע"פ שהיה לו לומר אתם ומלככם הוא בעצמו, שנאמר ויקם פרעה לילה. ולכך לא פרסם אותו כדי לחלוק כבוד למלכות".

אפילו בגוי רשע כפרעה, אפילו בשעה שמענישים אותו על פשעיו, עדיין צריך להמנע במידת האפשר מפגיעה ישירה בו. ודאי שהדבר עוזר גם כדי למנוע רגשות שנאה ונקמנות של אדם מושפל. קל וחומר לגבי בן ותלמיד אהוב, עד כמה צריך להשתדל לא לבזותו אפילו כשחייבים להוכיחו ולהענישו.

 

כך ראינו שעשה משה רבינו גם כשגער בדתן ואבירם שאספו מן בשבת. למרות רשעותם הידועה, ולמרות שהיה מחויב לגעור בהם, כיצד הוא פונה אליהם?

מסבירה הגמרא בסנהדרין (י"א.): "עד אנה מאנתם" - בלשון רבים והכללה, כדי לא לבישם.

 

למדה שם הגמרא גם משכניה בן יחיאל: "דכתיב ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונשב נשים נכריות מעמי הארץ ועתה יש מקוה לישראל על זאת".

למרות שהוא לא נשא נכרית, הוא אומר בלשון אנחנו, כדי למעט בביזוי.

 

עוד למדנו שם: "מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של רבי מאיר, אמרה לו: רבי, אחד מכם קדשני בביאה. עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות, ונתן לה, עמדו כתבו כולם ונתנו לה". למרות שמדובר באחד שעבר על דברי חכמים וקידש בביאה, רבי מאיר טורח, ומבזה את עצמו כדי לא לביישו. מדוע?

אלא כנראה שרבי מאיר מבין שאם הוא יתפוש את התלמיד, הוא יתבזה ויתמרד. יתכן גם שיצא לתרבות רעה. אולם בצורה מכובדת זו התלמיד יתחנך היטב, יכיר טובה לרבו ויוסיף לאהבו.

 

גם כשכועס משה רבינו על אהרן ובניו, וצריך לגעור בהם, כמובא בויקרא (י' ט"ז): "ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרם לאמר".

מפרש רש"י: "בשביל כבודו של אהרן הפך פניו כנגד הבנים וכעס". גם כשהגערה מחויבת בציווי ה', ולכבוד ה', לפחות מפנה משה פניו רק אל הבנים כדי לא לבייש את האב.

 

דבר נוסף יש ללמוד מהנהגת הקב"ה בתוכחה. כאשר הקב"ה בא להוכיח את האדם הראשון, הוא אומר לו: "איכה". ומביא רש"י את דברי המדרש רבה כאן: "יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים שלא יהיה נבהל להשיב אם יענישהו פתאום". אפילו שמדובר על אדם כה גדול כאדם הראשון, ואפילו שיודע הוא היטב שחטא, עדיין צריך להכנס עמו בדברים ולא להתחיל לדבר מיד על חטאו כדי שלא יהיה נבהל.

וממשיך רש"י שם: "וכן בקין אמר לו אי הבל אחיך. וכן בבלעם, מי האנשים האלה עמך. ליכנס עמהם בדברים. וכן בחזקיה בשלוחי מרודך בלדן". אם הקב"ה טורח להכנס בדברים, ולא להוכיח מיד, מה נאמר אנחנו?

 

חשובים למי שמנסה להוכיח את חבריו דברי התנאים במסכת ערכין (ט"ז:): "תניא, א"ר טרפון: תמיהני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח". אם זו היתה המציאות בימי התנאים, מה יגידו אזובי הקיר?!

 

ראוי לשים לב לטבע האצבעות;

כשאני מפנה אצבע מאשימה למישהו – אני מפנה באותו זמן שלש אצבעות כלפי עצמי!

האם מסר זה ברור לנו?!

 

היסוד המניע את כל יחס ההוכחה לאדם, הוא מה המטרה שלשמה אני מעיר לו. אם כל המטרה היא לעזור לו, שוב אין זה קשה כל כך להקפיד על כבודו בשעת התוכחה, אולם כאשר בתוך תוכנו אנו מעונינים לסנוט בו ולעוקצו - אין זה ממצות התוכחה, ואיסור גמור הוא.

העולם נוהג לומר, כי לכאורה אין הבדל בין בעל הבית לבין החתול ברדיפתם אחר העכבר. החתול מעונין בהריגת העכבר כמו בעל הבית. אם כן איפוא, מה ההבדל ביניהם?

ההבדל נעוץ במטרה לשמה נעשה המרדף. בעל הבית אינו מעונין בעכבר עצמו, מעונין הוא שלא יהיה בביתו, ועל כן רודף הוא אחריו. לא כן החתול, רוצה הוא בכל מאודו לתפוש את העכבר ולאוכלו. לשם כך הוא רוצה בו!

 

 

מדברים אלו למדנו כי גם כאשר לא נשאר מנוס, וחייבים להוכיח אדם, צריכים לשנן ארבעה כללים יסודים:

1] להכנס בדברים ולא להתחיל בנושא מיד.

2] להקדים שבח, אפילו לא משמעותי. [לא פחות מחזיר]

3] להוכיח בצורה המשאירה את האדם מכובד. [זה לא מתאים לך]

4] לא להשתמש בלשון ישירה, אלא ברמזים, ובלשון רבים עד כמה שניתן.

 

פרק ה': דעותיהם שונות

 

כאשר אנו עוסקים בכבוד וביזוי בפרט, וביחס של בני אדם זה לזה בכלל, חייבים אנו לזכור את דברי חז"ל בירושלמי ברכות (ה' ט'): "כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה".

אותו משפט ממש, יכול להוות מחמאה וכבוד לאחד, ולעומת זאת ביזוי וציעור לשני. לכן אם ברצוננו להצליח לכבד באמת, שומה עלינו לדעת מהו מכובד במשקפיו של האדם איתו אנו מדברים.

בגלל הבדלי הדעות וההבנות בין אנשים, לעתים אנו עושים מעשה, או אומרים דבר, לכבודו של אדם, והוא מבין את הדבר כביזוי. ולעתים דבר ביזוי מתפרש על ידי האדם ככבוד. בכך טעה בלעם - הקב"ה אמר לו לא ללכת לקלל את עם ישראל, אבל מה הוא הבין?

מובא במדרש תנחומא (בלק ט'): "ויקם בלעם בבקר ויאמר אל שרי בלק לכו אל ארצכם וגו' לא אמר להם לא נתן לי הקב"ה רשות לילך ולא לקלל. אלא: 'מאן ה' לתתי להלוך עמכם' - אמר לי אינו כבודך לילך עם אילו, אלא עם גדולים מהם, שהוא חפץ בכבודי".

 

אפילו לשבטי י-ה קרה הדבר - כפי שראינו במדרש בראשית רבה (ק' ח'): "וישב יוסף מצרימה וגו', ר' לוי ור' יצחק [ר' לוי] אמר שלא זמנן לסעודה. א"ר תנחומא הוא לא נתכוון אלא לשם שמים אמר לשעבר אבא מושיב לי למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור ועכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהן.

והן לא אמרו כן, אלא לו ישטמנו יוסף".

יוסף, למרות שהיה מלך, התכוון להזהר בכבוד אחיו. לכן רק כאשר אביו ציווה, ישב בראש השלחן. אבל לאחר מותו, לא רצה לשבת בראש השלחן בפני אחיו הגדולים, כדי לכבדם.

ומה הם הבינו מזה?

הם חשבו שהוא רוצה לנקום בהם ולהרגם, ולכן לא הזמינם.

 

גם לפי הפירוש השני שם במדרש היתה חוסר הבנה בין האחים ליוסף: "רבי יצחק אמר הלך והציץ באותו הבור א"ר תנחומא הוא לא נתכוון אלא לשם שמים, והם לא אמרו כן אלא לו ישטמנו יוסף".

יוסף מתכוון לשם שמים, ומברך על הנס שנעשה לו שם. האחים, לעומתו, מבינים שהוא מתכנן להרגם.

אם השבטים, עם כל גדולתם וקרבתם, טעו בהבנת איש את רעהו, ודאי שלכל אחד מאיתנו קורים הדברים. לכן כשאנו חפצים לכבד אדם, ראשית עלינו להבין נכון את הלך רוחו.

 

לחידוד הענין, בנותן טעם להביא מעשה שהיה בעיר ראדין, באדם אחד שנפל לבור ונפצע. בעוד הפצוע צועק ומיילל, עבר שם זקן עני אחד על פתח הבור. מיד רץ והביא חבל ארוך, ובכוחות שלמעלה מטבעו, העלה את האדם מן הבור.

לא זו בלבד, אלא שלקח את אותו אדם אליו לביתו, חבש את פצעיו, האכילו והשקהו, והמשיך לטפל בו ואירח אותו בביתו משך כמה חודשים.

תושבי ראדין, אשר הכירו את הזקן, ולא בתור נדיב וטוב לב, התפלאו מאוד, מדוע כה מיטיב הוא לעובר האורח הלזה. ניסו לברר אולי קרוב משפחתו הוא, וכדומה, והעלו חרס בידם. משלא השיגו כל הסבר המניח את הדעת, פנה אליו אדם אחד וביקש: גלה נא לי את הסוד, מה לך ולאותו האיש?

נענה לו הזקן: אני הוא שחפרתי את הבור!!

לפעמים, כדי לפרש נכון מעשים של אנשים, וכדי להבין את מניעיהם, זקוקים אנו לחשיבה רחבה בהרבה, או לדברים שהם מחוץ לתודעתנו (על מהלכי חשיבה ועוד, ראה בהרחבה בח"א פרק ז':חשיבה חילופית).

 

כך הסביר בביאור הגר"א משלי (כ"ב ו'): "'חנוך לנער על פי דרכו" - לפי דרך מזלו וטבעו תחנכהו ותדריכהו לעשות מצות, ואז גם כאשר "יזקין לא יסור ממנה", אבל כשאתה מכריחו נגד טבעו, עתה ישמע לך, מיראתו אותך. אבל אחר כך בעת יוסר עולך מעל צוארו יסור מזה, כי אי אפשר לו לשבר מזלו". חשוב לשנן יסוד זה שאי אפשר לאדם לשבר מזלו. לכל אדם תכונות ומזל שונים, שלא יוכל לשנותם. באם ניתן אותו טיפול לשני סוגי עצים, ודאי לפחות אחד לא יצמח כראוי. מדוע שנחשוב ששני אנשים שההבדל בינהם הוא ודאי יותר גדול, יכולים להתפתח באותו טיפול וגישה.

 

אפילו לגבי החכם מכל אדם, יש חשיבות באלו מילים משתמשים, ובאיזה עיתוי הם נאמרים כדי להצליח לכבד באמת. כך למדנו מדברי שלמה המלך במדרש משלי (ט"ו י"ז): "טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו. אמר ר' לוי כנגד מי אמר שלמה פסוק זה, כנגד שני בני אדם שפגעוהו. בשעה שירד ממלכותו והיה מחזר על הפתחים בשביל פרנסה, פגעו בו שני בני אדם שהיו מכירין אותו.

בא אחד מהם נשתטח לפניו, ואמר לו אדוני המלך אם רצונך גלגל עמי היום? מיד הלך עמו, והעלהו לעלייה וזבח שור, והביאו לפניו מטעמים רבים, והתחיל משמיע לו דברי מלכותו. ואמר לו זכור אתה שעשית כך וכך ביום פלוני כשהיית מלך? מיד כיון שהזכיר לו ימי מלכותו, התחיל בוכה וגועה, וכן כל אותה הסעודה עד שעמד משם שבע מבכייתו.

למחר פגע בו חבירו, התחיל משתטח לפניו, ואמר לו אדוני המלך רצונך שתגלגל עמי היום? א"ל שמא אתה מבקש לעשות לי כשם שעשה חבירך אתמול?

א"ל אדוני המלך איש עני אני, אלא אם רצונך גלגל עמי היום במעט ירק שיש לי. באותה שעה הלך לביתו רחץ לו ידיו ורגליו, והביא לו מעט ירק, והתחיל אותו האיש מנחמו, ואמר לו אדוני המלך שבועה נשבע הקב"ה לאביך שאינו פוסק מלוכה מזרעו, שנאמר נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך, אלא כך הוא דרכו של הקב"ה מוכיח וחוזר ומוכיח, שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה. אבל הקב"ה מחזירך למלכותך, כיון ששמע שלמה כך מיד נתקררה דעתו עליו, ושמח מאותה סעודה של ירק, ועמד משם שבע.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' אבון בר בנימין בשם ר' יוסי בן זמרא כיון שחזר שלמה למלכותו כתב בחכמתו טוב ארוחת ירק ואהבה שם, שאכלתי אצל העני, משור אבוס ושנאה בו - שהאכילני אותו עשיר שהזכירי צערי".

 

מעלה זו של הבנת כל אדם במשקפים שלו, הבין משה רבינו שהיא הכרחית למנהיג ציבור. לכן ביקש מהקב"ה, "אלוקי הרוחות", למנות "איש על העדה", ולפיכך נבחר יהושע בן נון שגדולתו מתוארת על ידי הקב"ה: "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו".

ופירשו במדרש במדבר רבה (כ"א וכן בתנחומא פנחס י"א): "איש אשר רוח בו - לפי שאמר אלקי הרוחות שאתה מכיר רוח כל אחד ואחד מכל בריה, ותמנה אדם שידע להלוך עם כל אחד ואחד מהם לפי דעתו". ועוד נאמר בילקוט שמעוני (פינחס תשע"ו): "איש אשר רוח בו שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד... איש אשר רוח בו - שיהא הולך עם הקפדנים כפי דעתן ועם המתונים כפי דעתן".

מדברים אלו עלינו להבין שלכל אדם שפה משלו ומושגים משלו בכל נושא, ובמיוחד בכבוד. ולכן כל התיחסות לכבודו של אדם, אינה תלויה באמת שלי אלא במשקפים הפרדטיות של השומע.

 

לעתים אף נחוצה החשיבה החילופית על מנת להבין, כי מנקודת ראותו של האח, אין כל ענין בדבר זה שאנו מנסים להשפיע עליו, ובמקרה כזה יש לנסות בשיטות אחרות ועקיפות, או אפילו לחדול. נזהר לבל נדמה לאותו המלך, אשר שריו נסתכסכו זה עם זה, דבר שגרם לאי סדר ולחוסר יציבות בכל עניני הממלכה, באשר כל אחד לא רצה לקבל עליו את החלטותיו של השני, ואף ניסה למנוע ממנו את הצלחותיו.

ויהי היום, ויכנס המלך את יועציו, לדון עמהם בפתרון הבעיה העומדת על הפרק, מה לו לעשות על מנת להשלים בין הניצים. קם אחד מן היועצים ואמר: אדוני המלך, אם יאות בעיניך, תן רשות לכל אחד מן השרים, לבקש כל דבר שיחפוץ בו מן המלך, ויעשה לו. אך תנאי אחד התנה עמהם: כי הדבר אשר יבחר בו, יהיה ממנו כפליים לשר השני, וכן אשר יבחר השני, יקבל הלה כפליים. ע"י הנתינה ודאי יפתח ליבם וירצו זה בזה.

למחרת מיהר המלך השכם וישלח את שליחיו לקרוא אליו את שריו, למען עשות כדבר היועץ. ויבוא השליח ויקרא את שני השרים אל המלך. ויאמר המלך אליהם את פרטי ההסכם, ויאותו לו השרים. מיד שאול שאל המלך את השר הראשון, מה שאלתך ומה בקשתך, עד חצי המלכות ותיעש.

ויאמר השר: ישלח נא המלך את משרתיו עושי דברו, וינקרו לי עיני האחת!

 

 

בחירתו של משה רבינו למנהיג גם היא היתה תלויה בהבנת רוח אחרים. כך שנינו במדרש שמות רבה (ב'): "ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן, אמרו רבותינו כשהיה מרע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא עיף אתה הרכיבו על כתיפו והיה מהלך, אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי ומשה היה רועה".

רק מי שיודע להבין כל אחד לפי דעתו, גם כשהיא עקומה, יכול להנהיג ציבור.

 

גם בחירתו של דוד למלך על ישראל, ובחירת כל מנהיג ציבור תלויה בכך. כך שנינו שם במדרש שמות רבה (ב'): "אף הקב"ה אע"פ שהוא נראה כמסלק שכינתו מבית המקדש עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם, ולמי בוחן לצדיק שנאמר ה' צדיק יבחן, [ובמה הוא בוחנו במרעה צאן], בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה שנא' ויקחהו ממכלאות צאן, מהו ממכלאות צאן כמו ויכלא הגשם, היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואח"כ מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה, אמר הקב"ה מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו יבא וירעה בעמי, הה"ד מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו". התיחסות לכל אדם מחויבת להיות לפי רוחו, למרות שאני לא מבין אותו כלל כשם שאיני מבין את הצאן.

 

 

בכלל, כל דיבור ועם כל אדם חייב להיות לפי כלי הקיבול של השומע. כך גם שנינו בספר משלי (כ"ב ו'): "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה".

ופירש שם במצודת דוד: "חנוך - התחל והרגל את הנער בשנים להוליכו בעבודת ה' לפי דרך חכמתו אם מעט ואם הרבה. וכשיהיה מורגל בעבודת ה' אז גם כי יזקין לא יסור ממנה כי יתן לב להשכיל כשרון המעשה ההיא".

וברלב"ג שם פירש: "אשר יחנוך לנער על פי הדרך אשר מנהגו וטבעו ללכת בה".

 

עוד למדנו החכם מכל אדם במשלי (י"ז י'): "תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה".

ופירש במצודת דוד שם: "גערת המוכיח היא מטלת אימה בלב המבין יותר ממה שיחרד הכסיל אם יוכה מאה מכות". לכל אדם שפה משלו ודרגה משלו להבנה והפנמה של הדברים.

 

עוד נאמר במשלי (י"ט כ"ה): "לץ תכה ופתי יערם והוכיח לנבון יבין דעת".

ופירש במצודת דוד: "לץ תכה - כאשר תכה את המתלוצץ על החכמה, עם כי לא תועיל לו, הנה הפתי המחוסר הבנה יתחכם בעבור זה. אבל לנבון, אף דברי החכמה יועילו לו. ויבין דעת יותר ממה שבידו".

הבדל מהותי מצאנו בחז"ל בין גברים לנשים. ברור לכל בר דעת שאם הקב"ה ברא שני מינים סימן שיש הבדל ביניהם. כך למדנו, למשל, שמקיימים את מצוות ושמחת בחגך בדרגות שונות. דורשת הגמרא במסכת פסחים (ק"ט.): "ת"ר חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר 'ושמחת בחגך'. במה משמחם?

רבי יהודה אומר אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם ביין. ונשים במאי?

תני רב יוסף בבבל בבגדי צבעונין, בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין". לימדונו חז"ל שגורמי השמחה שונים אצל גברים מאשר אצל נשים.

 

כך שנינו גם במדרש אסתר רבה (ג'): "אמר ר' אבון רוצה אשה שתהא בבתים מצויירין ובגדים מצויירין מלאכול עגלים מפוטמים".

 

כידוע גם לבשמים ותכשיטים שונה לחלוטין גישת הנשים מאשר הגברים. כך למדנו במסכת יומא (ע"ה.): "או דכו במדכה, אמר רבי יהודה אמר רב, ואיתימא רבי חמא ברבי חנינא מלמד שירד להם לישראל עם המן תכשיטי נשים, דבר שנידוך במדוכה".

וברש"י שם: "תכשיטי נשים: בשמים שהן דוכות במדוכה ומתקשטות בהן להיות ריחן ערב לבעליהן". אם הקב"ה טורח לספק תכשיטים לנשים בלב המדבר, סימן שזה דבר חיוני מאוד עבורם. לגברים קשה להבין זאת.

 

מסיבה זו נוכל גם להבין מדוע תיקן עזרא תקנה מיוחדת בדיני ממונות בענין. כנדרש במסכת בבא בתרא (כ"ב.): "דאמר מר עזרא תקן להן לישראל שיהו רוכלין מחזירין בעיירות, כדי שיהו תכשיטין מצויין לבנות ישראל".

 

גם לכל נושא האוכל שונה גישתם של הנשים מהגברים. כך שנינו במסכת תמורה (ט"ז.): "מאי ותצנח? אמר רבא א"ר יצחק, אמרה לו מה חמור זה, כיון שאין לו מאכל באבוסו מיד צועק; כך אשה, כיון שאין לה תבואה בתוך ביתה מיד צועקת".

 

גם בגישה לכלי זמר יש שוני מהותי בין גברים לנשים. כך מצאנו במסכת מועד קטן (ט':): "יתיב רב הונא בר חיננא קמיה דרב חסדא, ויתיב וקאמר לא שנו אלא ילדה, אבל זקנה לא. אמר ליה האלהים! אפילו אמך, ואפילו אימא דאימך, ואפילו עומדת על קברה. דאמרי אינשי בת שיתין כבת שית, לקל טבלא רהטא".

וברש"י שם: "לקל טבלא רהטא פירוש קשקוש הזוג, רוצה לומר מיני זמר בהילולא, וכי היכי דרהטא ילדה בת שית לקל הילולא הכי עבדא בת שיתין, והכי נמי מיקשטא".

לאחר קריעת ים סוף, כשכלל ישראל הודו לה' בשירה, מרים והנשים עשו זאת יחד בתופים ובמחולות. האם לגברים לא חשוב היה להודות?

אלא, מלמדת אותנו התורה שהגברים לא היו זקוקים לכלי הזמר כמו הנשים.

 

עוד על מבנה רגשות שונה של הנשים למדנו במסכת בבא מציעא (נ"ט.): "אמר רב לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה". הפגיעה מתקבלת אצל הנשים באופן שונה מאשר אצל הגברים.

 

על הבדל נוסף למדנו במדרש בראשית רבה (כ'): "ואל אישך תשוקתך, ארבע תשוקות הן אין תשוקתה של אשה אלא לאישה, שנאמר ואל אישך תשוקתך". היחס היסודי של אשה לבעלה, שונה מאשר של הבעל לאשתו. הדבר נטבע בטבע הנשים עוד מחוה, וכל המתעלם מכך גורם לעצמו הפסדים ונזקים.

 

דבר נוסף השונה אצל נשים בצורה מהותית הוא הפיוס וההתרצות. כך שנינו במדרש בראשית רבה (י"ז): "מפני מה האיש נוח להתפתות ואין האשה נוחה להתפתות?

אמר להן אדם נברא מאדמה וכיון שאתה נותן עליה טפה של מים מיד היא נשרית. וחוה נבראת מעצם ואפילו אתה שורה אותו כמה ימים במים אינו נשרה".

 

גם לגבי התורה ישנן דרגות שונות של הבנה בין נשים לגברים. מובא במדרש שמות רבה (כ"ח): "כה תאמר לבית יעקב, אלו הנשים, א"ל אמור להם ראשי דברים שהם יכולות לשמוע. ותגיד לבני ישראל, אלו האנשים, א"ל אמור להם דקדוקי דברים שהם יכולין לשמוע".

 

ובמסכת בבא מציעא (ל"ג:) שנינו: "מאי דכתיב 'הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם'. הגד לעמי פשעם - אלו תלמידי חכמים, ששגגות נעשות להם כזדונות. ולבית יעקב חטאתם - אלו עמי הארץ, שזדונות נעשות להם כשגגות".

ופירש רש"י שם: "לעמי פשעם - עמי דהיינו תלמידי חכמים, את חטאתם אני קורא פשע. שהיה להם לתת לב בטעמי משנתם שיבררו להם על העיקר, ולא יורו הלכה מתוך משנה שאינה עיקר.

ולבית יעקב - שאר העם. חטאתם - אפילו פשע שלהם אני קורא חטאת".

גם בדיני שמים מתיחסים לכל אדם בהתאם לדרגתו, גם לימוד התורה שייך בכל אדם בהתאם לרמתו. לכן ודאי שהתיחסות לכבודו של כל אחד ואחד, והתקשורת עם כל אדם חייבת להיות לפי דרגתו והבנתו.

 




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-31/8/2009 14:07 לינק ישיר 
פרקים ו'-ז'

פרק ו': בין אמיתי למזויף

 

ראינו כי כבודו של האדם תלוי במשקפיים שלו בלבד, לכן גם אם הכבוד אינו כנה, יכול הוא להיות מחיה, ממריץ ומקשר עם הזולת. אף על פי כן, חייבים אנו לדעת שיש הבדל מהותי ביותר בין כבוד אמיתי לכבוד מזויף.

אמר הגר"ח שמואלביץ' זצ"ל: "היסוד הוא שאם אין חושבים שהאדם ראוי לכבוד, אז אין בזה קיום מצוות כבוד. למשל אם נכנס לביהמ"ד אדם עם זקן לבן והכל עומדים לפניו, ואני יודע שהוא עם הארץ ואינו שווה כלום. אבל עם כל זה, לפי שכולם עומדים, עומד אני גם כן, בזה לא קיימתי מצוות והדרת פני זקן.

גם מצות כבוד אב ואם, כבוד תלמידי חכמים, וגם מצות כבוד אשתו, שראיתי אצל הרבי זצ"ל שהנהיג ע"פ חשיבות מצוה זו. אם האדם חושב שאשתו מרשעת היא, אז אפילו אם נוהג בהנהגה של כבוד, אינו מקיים בזה מצוות מכבדה יותר מגופו (יבמות סב:).

העבודה היא לחפש ולמצוא מעלות, וכשאדם חשוב בעיניך אז יש כבר יכולת לכבדו בכבוד אמיתי".

 

כך למדנו גם באליהו זוטא (ט"ז): "לעולם הוי דן את האדם לכף זכות ואל תכריעו לכף חובה, ואם למדת ממנו שנים ושלשה פרקים התיירא ממנו כאיש שמתיירא מן השמים".

להגיע למצב שבו נתירא מאדם כשם שאנו מתיראים מהשמים זהו כבוד אמיתי.

 

אפילו בדיני ממונות לפועל פשוט חייבו חז"ל להתיחס כבן מלך. כך למדנו במסכת בבא מציעא (פ"ו:): "ומעשה נמי ברבי יוחנן בן מתיא. שאמר לבנו צא שכור לנו פועלים, הלך ופסק להן מזונות. וכשבא אצל אביו אמר לו בני, אפילו אתה עושה להן כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב". אם לא סיכמנו בפירוש את גודל הסעודה, יש חיוב לתת לכל פועל סעודה של מלך.

 

יסוד זה נאמר במפורש לגבי עבד עברי. כתוב בפ' בהר, בענין עבד עברי: "לא תרדה בו בפרך ויראת מאלקיך". ופירש"י וכן פסק הרמב"ם שאיסור זה הוא על מלאכה שלא לצורך כדי לענותו. "אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה והוא אינו צריך. עדור תחת הגפן עד שאבוא. שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו ואומר אני לו שהוא לצורך הרי הדבר הזה מסור ללב לכך נאמר ויראת".

הנה האדון הזה אומר שרוצה וצריך כוס שתיה, ועבדו מכינו ומביאו לפניו. אם האדון שופך אותו בפניו - הלא העבד רואה זאת, ואם כן מהו "ויראת מאלקיך"? אלא צריך לומר שהאדון מחכה עד שיוצא העבד ואז שופך את הכוס. אם זה הפשט, תמוה מאד מהו האיסור כאן? למי נעשה כאן עוול? הלא העבד לא ראה, וחושב שעושה דברים נצרכים. למי נעשה הרע כאן, שהתורה הזהירה עליו בלאו?

מכאן עולה היסוד, כי הרע הוא שבעיני האדון עצמו נעשה העבד לבזוי.

ואם כן, קל וחומר לצד הטוב, שמדה טובה מרובה ממדת פורענות. אדם שמכבדים אותו נעשה כמכובד באמת.

צריכים אנו להבין, שאם האיסור לבזות הוא מפני שנעשה בזוי בעיניו, הרי מצות כבוד הוא שיהיה מכובד בעיניו. דבר זה יכול להתקיים רק אם מכירים חשיבותו באמת. אם סוברים שהעומד לפני הוא נער - אין זה כבוד אלא הערמה, ואין מקיימים בכך מצוות כבוד.

וסיים הגר"ח זצ"ל: "הגם שיש לי קבלה מהרבי זצ"ל שיש ענין ליתן כבוד מדומה, אבל אינו מקיים מצות כבוד בזה. ואין סתירה.

וחוב קדוש הוא על האדם למצוא באביו ובאמו, בחכם ובאשתו וכן בכל הבריות מעלה אצלו שהוא במעלה זו חד בדרא".

אם אנו באמת חושבים שהאדם שלפנינו הוא מיוחד בדור, בודאי אנו מתיחסים אליו בכבוד הראוי. והאמת היא, שלכל אדם ישנה מעלה מסוימת בה הוא מיוחד מכל הדור. לכן הדרך לכבוד אמיתי היא לחפש בכל סובבי את מעלתם המיוחדת. אם אחפש ואמצא מעלה זו בסובבים אותי, ובמיוחד באנשים שיש חיוב מן התורה לכבדם, יחס הכבוד שלי אליהם יהיה אמיתי ומועיל. זה לא רק עניין של קיום מצוות הכבוד, כיוון ש"כמים פנים לפנים כן לב האדם לאדם", עמיתי ירגיש היטב את ההבדל בין הכבוד האמיתי למדומה. ממילא התוצאות תהינה בהתאם.

 

בדרך זו מסביר הרמב"ן את אשר תמוה לרבים בפרשת נשא; מדוע התורה צריכה לכתוב בפרוט את קרבנות כל הנשיאים, הרי הכל בדיוק אותו דבר?

ועונה הרמב"ן שם שהדבר בה ללמדנו שהקב"ה מכבד את יראיו.

ולכאורה קשה, מדוע כדי לכבד צריך לכתוב את הכל בפרוט, מספיק היה לכתוב את שמו של כל אחד?

אלא הקב"ה מלמד אותנו שכדי לכבד אדם באמת, צריך להתיחס אליו לגמרי בנפרד כאילו אין עוד מלבדו.

 

עוד על חשיבות הכבוד האמיתי והרווח ממנו נוכל ללמוד מהנאמר בבראשית (י"ב ט"ז): "ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמרים ועבדים ושפחת ואתנת וגמלים". והסביר הרי"ף בפירושו לעין יעקב, שבעבור שכבד אברהם את שרה זכה לכל העושר.

מקור דרשה זו נמצא במסכת בבא מציעא (נ"ט.): "ואמר רבי חלבו לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר ולאברם הטיב בעבורה. והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו". רק כבוד אמיתי מכל הלב הנותן לאשה הרגשת משענת אמיתית, שכרו שהבעל ירגיש משענת כלכלית אמיתית.

 

מכח הבנת חשיבות האמת בכבוד, שאלו שם בגמרא: "ואמר רב כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם, שנאמר רק לא היה כאחאב וגו'. אמר ליה רב פפא לאביי והא אמרי אינשי איתתך גוצא גחין ותלחוש לה!". המכבד רק כבוד חיצוני אינו מרגיש בסתירה בין המימרות, אפשר להתכופף, אבל לא להתיחס... אבל רב פפא הבין שכבוד חייב להיות אמיתי ומוחלט, לכן לא הבין כיצד מתישבת הסתירה בין המימרות.

אבל אביי ישב שיש שני חלקים: "לא קשיא, הא במילי דעלמא, והא במילי דביתא. לישנא אחרינא הא במילי דשמיא, והא במילי דעלמא". יש חלק בו אין מקום לכבוד, אבל בחלק האחר הכבוד הוא אמיתי ומוחלט.

 

לאור דברינו נבין את שמחייבים אותנו חז"ל במסכת דרך ארץ זוטא (ב'): "הוי מיקר כל אדם".

וכן שואלים כל אדם בדינו: "המלכת את חברך עליך בנחת רוח?" ההתנהגות לחבר צריכה להיות בבחינה של יקר ומלכות אמיתית.

לכן כותב הרמב"ן באיגרתו: "וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך. ואם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו. ואם רש הוא ואתה עשיר או חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד".

 http://courses.jercol.macam.ac.il/62/halacha/tikshoret/chizuk/lesson4.htm

 

פרק ז': המאמצים להימנע מציעור

 

כהשלמה לדברינו לעיל ברצוננו להתבונן בהנהגותיהם של אבותינו, וללמוד עד כמה חששו מציעור זולתם.

 

בחינת רבקה

אליעזר נשלח על ידי אברהם אבינו, כדי לבחור את האישה המתאימה להיות אחת האימהות של בית ישראל. כיצד בודק אליעזר את התאמתה לתפקיד?

כידוע, מסבירים המפרשים שהבחינה הייתה במידת החסד. לכאורה, העניין תמוה: האם מעשה חסד אחד מעיד על התאמה להיות אשתו של יצחק, ואחת האימהות?

 

לדעת בעל "בית הלוי", לא הייתה הבחינה בחסד רגיל - אם בכלל תיתן לו לשתות, מפני שזאת הייתה כל בת חרן עושה, וזו גם לא עדות מספיקה להתאמה. נקודת התורפה בבחינת אליעזר הייתה מה תעשה רבקה במים שנותרו בכד לאחר שיסיים האורח את שתייתו:

אם תיקח אותם הביתה - הרי ייתכן שההלך חולה, ובני-הבית יסתכנו בשתיית המים;

אם תשפוך אותם - תבזה אותו בכך שהיא חושדת בו;

אם תסרב להשקותו - ודאי שיתבזה. לכאורה, הייתה רבקה במצב ללא מוצא.

 

אולם היא בחכמתה הציעה לאליעזר: "שתה.... וגם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות" (בראשית כ"ד י"ח-י"ט). היא יכולה לתת לו לשתות, ואין היא מכניסה לביתה את שארית המים שיש בהם סכנה, כיוון שהשארית ניתנת לגמלים. היא גם איננה מעליבה את ההלך בשפיכתם.

רבקה אף מגדילה לעשות בכך שאין היא מסתפקת בהשקאת הגמלים במים שהותיר אליעזר בלבד, אלא ממשיכה ושואבת עוד ועוד עד שירוו גם הגמלים!

 

נערה כה נבונה, היודעת לבצע חסד כל-כך מושלם מכל הבחינות, שגם לא יהיה בו שום ציעור - ודאי ראויה להימנות על האמהות הקדושות ולהשתתף בהקמת עם ישראל.

 

רחל ולאה

יעקב אבינו חפץ להתחתן עם רחל, לכן עבד בעבורה שבע שנים. יחד עם זאת, הוא חשד בלבן שירמה אותו, ולכן מסר לרחל סימנים מיוחדים שתמסור לו בליל החתונה, כדי למנוע רמאות מצד לבן. כך הייתה יכולה להיגרם ללאה בושה עצומה, כשהייתה מתגלה הרמאות בליל החתונה. רחל, שצפתה זאת, רצתה למנוע בזיון מאחותה, אך יחד עם זאת הבינה שנישואיה ליעקב פירושם הקמת בית ישראל, והויתור על כך פירושו לא רק הפסד זכות גדולה זו, אלא ייתכן שאף תאלץ עקב כך להינשא לעשיו הרשע.

הניסיון קשה מאוד, אך רחל גילתה גבורת-נפש עילאית - היא מסרה ללאה את הסימנים שקיבלה מיעקב! למרות שויתרה בכך על בעל צדיק, וגם על הזכות להקים את בית ישראל - היה כדאי לה כל זאת כדי למנוע מלאה את הבושה (בבא בתרא קכ"ג.).

 

בסופו של דבר, רחל אימנו לא הפסידה ממסירות נפשה לא לבזות את אחותה. יתרה מזאת: מוסיף ומסביר ר' לוי יצחק מברדיצ'ב בפסוק "ויאהב גם את רחל מלאה" (בראשית כ"ט ל'), שאין הכוונה כהבנת העולם שאהב את רחל יותר מלאה. הכוונה הנה שדווקא בגלל מסירות נפשה של רחל לכבודה של לאה אהב אותה יעקב עוד יותר, ושוב לא ויתר על נישואיו עמה (קדושת לוי, ויצא).

 

סכנה למנוע ביזוי

כשהחליט יוסף להתוודע אל אחיו, פקד: "הוציאו כל איש מעלי" (בראשית מ"ה א'). אומר על כך מדרש תנחומא (ויגש ה'): "לסכנה גדולה ירד יוסף, שאם הרגוהו אין בריה בעולם מכירו, אלא אמר מוטב שאהרג ולא אבייש את אחי".

יוסף מבכר לסכן את נפשו, ובלבד שלא יגרום לאחיו בושה, למרות שלא עושה מעשה, ולמרות שממילא היה הדבר מתגלה.

אף שנאמר (בראשית מ"ה א'): "ולא יכל יוסף להתאפק" - התגבר על עצמו וחכה עד שנותר לבד עם האחים. כל זאת כדי למנוע מהם מעט ביזוי, שבעצם הם היו האחראים לו. (אור יהל, ויגש).

גם כשהאחים כבר נמצאים במצרים, במעמד מכובד של אחי המלך, ממשיך יוסף להסתכן כדי לדאוג לכבודם.

"ואת העם העביר אתו לערים..." (בראשית מ"ז כ"א) - מסביר רש"י שיוסף ערבב את כל מקומות מגוריהם של המצרים כדי "להסיר חרפה מעל אחיו שלא יקראו אותם גולים". הייתה זו ודאי טרחה גדולה לעם המצרי כולו, ומעשה כזה אף עלול לעורר על יוסף זעמם של אנשים, ולסכן את מעמדו. בכל זאת לא נמנע יוסף מנטילת סיכון זה, כדי למנוע בזוי כלשהו מאחיו.

 

סבל למנוע ביזוי

לא רק סיכון גופני היה מוכן יוסף להסתכן כדי למנוע ביזוי. גם הפסדים רוחניים מוכן היה יוסף לגרום לעצמו, ובלבד שלא לצער.

במשך שבע-עשרה שנים שחי יעקב במצרים התאפק יוסף, על-אף געגועיו העזים, ונמנע מלהתייחד עם אביו, כדי שלא ייאלץ לספר לו מה עוללו לו אחיו, ויגרום להם בכך בושה.

 

בגלל הימנעות זו אף לא זכה להסיר מעל עצמו את חשדו של יעקב שמא נשא נשים נכריות (פירוש הטור על התורה, ויחי).

 

יוסף הקריב כאן קרבן גדול של לימוד תורה עם אביו, שמירת כבודו העצמי, ואפשרות לבטא בפני יעקב את המטען העצום של רגשות שהצטבר בלבו במשך השנים בהן לא התראו. אך מניעת בזיון מאחיו הצדיק בעיניו קרבן כבד זה.

 

נוהג היה הסבא מסלבודקא לומר: אדם הנמצא ליד קבר, חייב לכסות ציציותיו, מכיוון שעל ידי שמראה הציציות, הוא מבזה את המתים שאינם יכולים לקיים מצוות. דין זה נאמר גם בקברי צדיקים, למרות שהם גדולים מאתנו, וכבר עברו את הדין בשמים. אם גם בכאלה צריך לחשוש לביזוי, למרות שהם אינם רגישים ומרגישים, וזה לא במעשה - מה נאמר בנוגע לחברינו?

 

 

יהרג ואל יעבור

כשהוגד ליהודה שתמר הרתה, הוא פוסק "הוציאוה ותשרף" (בראשית ל"ח כ"ד).

בנוהג שבעולם, הנידון למוות עושה כל שביכולתו כדי להציל את חייו. במצב זה, העונש לא היה מוצדק, והמעניש את תמר - הוא עצמו גרם לחטאה. אולם תמר נוהגת בניגוד מוחלט לטבע האנושי. היא מסכנת את חייה ואת שני עובריה, ושולחת אל חמיה רמז בלבד: "לאיש אשר אלה לו אנכי הרה" (שם כ"ה) - "אמרה אם יודה מעצמו יודה, ואם לאו - ישרפוני ואל אלבין פניו" (רש"י ע"פ סוטה י:).

היא מוכנה להרג במיתה משונה על לא עוול בכפה, ובלבד שלא תביש את יהודה. לכן בשכר זה זכתה, ויצאה ממנה מלכות בית דוד.

 

כך נהג גם דוד יוצא חלציה. לפני שהוא ניגש להלחם בגלית הפלשתי, הלביש אותו שאול במדי השריון של המלך, והם התאימו למדתו. לבוש זה עשוי היה לסייע לדוד בקרב להצלת נפשו, ואף לגרום לקדוש שם שמים ולהצלת עם ישראל. אף-על-פי-כן ויתר דוד על כל זאת. מדוע?

מפני שהבין שהוא עלול לגרום בכך צער לשאול המלך, כשיראה שמדי המלך הולמים את יורשו. (ויקרא רבה כ"ו ח'). דוד מוכן לסכן את נפשו, וגם את האחרים, ובלבד שלא לצער.

 

ויתור למנוע קנאה

הקב"ה שולח את משה רבינו לגאול את עם ישראל מגלות מצרים. משה הכיר מקרוב את סבלות אחיו, והבין את הצורך הגדול והזכות הגדולה בשליחות זו. הוא עומד בכך להיות מנהיג ישראל ומושיען. אך משה לא מוכן ללכת.

 

הקב"ה מתווכח עמו שבעה ימים, ואף מודיע לו: "ואם אין אתה גואלם אין אחר גואלם" (שמות רבה ג' ד'). למרות כל זאת מנסה משה להתחמק מכך. איך אפשר לוותר על משימה כזו?

מסבירים לנו חז"ל: משום שלא רצה לגרום צער לאחיו הגדול (תנחומא שמות כ"ז) (וע' בהרחבה באור הצפון ח"ב מאמר שבת אחים).

 

רק לאחר שה' מבטיח למשה: "וראך ושמח בלבו" (שמות ד' ט"ו), דהיינו שאהרן ישמח בכך וכלל לא יקפיד, הוא מסכים לקבל עליו את המשימה. ומדייק הגר"ח שמואלביץ, שאם אהרן לא היה שמח באמת - אכן אסור היה למשה להסכים! למרות ההפסד שלו, ולמרות עיכוב גאולת כל עם ישראל - העיקר לא לצער. (עיין בשיחות מוסר ב' י"ח).

 

כך גם כשנפגשים משה ואהרן בדרך, לאחר שמשה התגעגע לאחיו הגדול - "ויפגשהו בהר האלקים וישק לו" (שמות ד' כ"ז). מדייק הרמב"ן שם שאהרן נשק למשה, ולא משה לאהרן. מדוע ויתר משה על נישוק אחיו?

מפני שמשה העניו נהג כבוד רב באחיו הגדול, ולדידו אין זה מכובד לנשק לאחיו לאחר שבעים שנה שלא התראו. עדיף למשה לוותר על רגשותיו, כדי לא לנהוג באחיו בצורה המכובדת ביותר!

דברי משה אל בני ישראל

כאשר מוכיח משה רבנו את בני-ישראל, הוא חושש שמא יביישם. בשל כך, למרות חובתו כמנהיג, מנסה ככל יכולתו לא לביישם.

לכן, כאשר עליו להוכיח את העם, במקום להזכיר להם שאמרו "היש ה' בקרבנו", והיה בהם חסרון באמונה - הוא מזכיר להם "זכור את אשר עשה לך עמלק" (פרקי דר' אליעזר מ"ד). גם בתוכחה כה חשובה, לשם שמים, ומפי משה רבנו - יש להקפיד לא לגרום צער. אחרת עלולים לאבד את חלק העולם-הבא. לכן מזכיר זאת משה רק בדרך רמז, בצורה המינמלית.

 

גם בתוכחת משה רבנו את העם לפני מותו, לא רצה לפרט את כל חטאי המדבר. אך יחד עם זאת הוא מוכרח להזהיר את העם ולחנכם. לכן הוא מזכיר רק את המקומות ברמז, כדי לא לבייש את בני ישראל (רש"י ע"פ ספרי - דברים א' א').

 

מניעת חשד קל

בברכת כהנים, עולים כל הכהנים לדוכן ללא מנעלים. מה הסיבה לכך?

הגמרא מסבירה, שישנו חשש שמא תקרע לאחד הכהנים רצועת מנעלו, ומפני כך יתבייש ולא יעלה לדוכן. אז עלולים לרנן אחריו שאינו עולה מפני שהוא בן גרושה (סוטה מ.).

אפשרות הבושה כאן היא רחוקה למדי - אולי תקרע הרצועה, אולי לא יעלה, אולי מישהו יגיד - ובכל-זאת טורחים כל הכהנים שבכל הדורות להוריד את נעליהם בכל פעם בעלותם לדוכן - כדי למנוע אפשרות רחוקה של חשד קל.

 

מניעת ביזוי המצער

כשהריח רבי ריח שום בשעת השיעור, הפריע לו הדבר ללמוד. לכן ביקש, שמי שאכל שום יצא. עמד ר' חייא ויצא, אף-על-פי שלא הוא היה זה שאכל את השום. זאת כדי שכל הציבור יצא אחריו, וכך לא יתבייש זה שאמנם אכל את השום.

כל זאת עשה רב חייא למרות שנגרם כאן ביטול תורה לרבים, ולמרות שהאדם שאכל שום עשה שלא כהוגן - שווה הדבר למנוע ציעור יהודי (סנהדרין י"א.).

 

גם העני שמר עוקבא ואשתו נתנו לו צדקה בסתר, רדף אחריהם כדי לראות מי מהנה אותו. הוא עמד לגרום לעצמו את הביזוי, מה ניתן לעשות?

הם ברחו, וכשראו שלא יצליחו במנוסתם נכנסו שניהם לתנור.

הרי העני עצמו גורם כאן בידיו ממש ובכוונה תחילה לביזיונו-הוא, ולמרות זאת העדיפו מר עוקבא ואשתו לפול לתוך האש ולא להשתתף בביוש גם במצב כזה (כתובות ס"ז:).

 

בכל קשר עם זולתך זכור את אשר אומר אתה שלש פעמים בכל יום: ונפשי כעפר לכל תהיה. מתפללים אנו שנהיה כאדמה שהכל דורכים עליה. (ומאידך זכור, כי לבסוף היא היא שקוברת כולם תחתיה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך).

 

מה עושים כאשר כלו כל הקיצין ואנו מוכרחים לצער את זולתנו?

א. נשנן שוב מה שעשו אבותינו גדולי עולם, אשר העדיפו להשליך עצמם למיתה, ובלבד שלא לצער את זולתם בשום אופן שהוא.

ב. מפורסם המעשה בגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל, רבה של ירושלים, אשר הוזמן לדבר בפני ועדת פיל (אותה הקימו הבריטים בימי המנדט), בועדה נטען, כי אין היהודים יכולים לגור בארץ ישראל מחמת שאין מקום בה לכל יהודי העולם ומחשש לפיצוץ אוכלוסין. כששמע הגרי"ח טענות אלו, הגיב: "לאמא יש מקום לכולם". אכן עם מעט רצון טוב, אין מן הנמנע בעד אף אדם לסייע לזולת ככל שניתן, ובמיוחד שלא לצערו (כמובן שאין מדובר כאן במקרים בהם מצוה לבזות אדם או להוכיחו, עליהם מדובר בחלק ב' פרקים ד' ח', ובחלק ג' אמצע פרק ג').

 

מניעת ביזוי רשעים ובע"ח

 

יוסף ואשת פוטיפר

יוסף, בנה של רחל, למד ממנה רגישות מופלאה זו לכבוד הזולת. דבר זה בא לידי ביטוי בצורה מדהימה, בניסיון שהיה לו עם אשת פוטיפר. כאשר ראה יוסף שנקלע לניסיון קשה, החליט לנוס מיד מהמקום. היא ניסתה למונעו, ותפשה בבגדו , אך יוסף יכול היה בקלות למשוך את המעיל מידה ולברוח. מדוע לא עשה זאת?

הרי ודאי הבין שלהשאיר את המעיל בידה פירושו לסכן את חייו, ואיך מותר הדבר?

 

אומר הרמב"ן (בראשית ל"ט י"ב): "לכבוד גבירתו לא רצה להוציאו מידה בכוחו הגדול ממנה"!

הדבר מבהיל, שהרי מדובר בגויה רשעית המנסה באמצעים שפלים ביותר להחטיאו ולסכן את נפשו. אף-על-פי-כן הבין יוסף שצריך ונוח יותר יהיה להסתכן, ובלבד שלא יגרום בזוי לרשעה. הרי הביזוי בחטיפה מידה כלל אינו משמעותי, ובמיוחד במקום פקוח נפש, אך גם את זה, ואפילו בנסיבות האלה, לא מוכן יוסף לעשות .

 

משה ופרעה

על אף כל מאמצי משה רבינו לשכנע את פרעה לשלח את בני ישראל, לא מוכן לכך פרעה. גם לאחר שספגו מצרים תשע מכות, ממשיך פרעה להתחצף. הוא אינו מוכן לשלח את בני ישראל, ועוד מאיים על משה.

ואז נפרד משה רבנו מפרעה בפעם האחרונה. הוא יודע שאין לו מה לפחד מפרעה, ופרעה עוד יצטרך לחפש אחריו. איך מספר זאת משה לפרעה?

 

הוא אומר לפרעה: "וירדו כל עבדיך אלה אלי" (שמות י"א ח') - ולא הזכיר את פרעה, שחלק לו כבוד (זבחים ק"ב.).

למי צריך לחלוק כבוד? לרשע המופלג פרעה, לנמצא בשפל המדרגה, ועוד בזמן שאין לחשוש ממנו - ובכל זאת חלק לו משה רבנו כבוד. שום מצב אינו מתיר לדבר אל הזולת בבזיון.

 

יתרה מזאת: כתוב בתורה (דברים י"ב ב'): "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יורשים אותם את אלוהיהם, על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן".

שואל הילקוט (קדושים תרכ"ד): "למה אמרה תורה לאבד ולהחרים אפילו אילנות?" הרי הם לא חטאו ואין להם בחירה, אז מדוע יענשו?

 

והתשובה שם: "מפני שמזכירים גנותו של אדם".

הרי מדובר פה על גויים משבעת העממים, שעבדו עבודה זרה. איננו חייבים לכבדם, אלא אף נצטווינו לבערם מן העולם. יתרה מזאת: הם כבר לא נמצאים בעולם, ובכל זאת דואגת התורה שלא ישאר בעולם דבר המזכיר את גנותם!!

 

ממשיך שם הילקוט: "והלא קל וחומר, אם כך חס הקב"ה על כבודן של רשעים ק"ו על כבודן של צדיקים"? אפילו בגויים עובדי עבודה זרה, אף שכבר אינם בעולם - אסור לבזותם. מה נאמר על יהודים כשרים?!

 

אסתר ואחשורוש

ביום השלישי לצומה, כשבאה אסתר המלכה לפני המלך אחשורוש בשליחות להצלת כלל ישראל, הרגישה שעזבה אותה השכינה. במה היא תולה זאת?

מסבירה הגמרא (מגילה ט"ו:): "שמא אתה דן אותי שקראתיו כלב, שנאמר 'הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי'; חזרה וקראתו אריה, שנאמר 'הושיעני מפי אריה' (תהילים כ"ב)".

הרי מדובר ברשע שזומם להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, ואסתר כינתה אותו כך בליבה בלבד; אף-על-פי-כן היא חוששת שאף על בזוי פעוט כזה, לרשע כזה, נסתלקה ממנה שכינה.

 

כך גם לאחר שקרח ועדתו נועדים על ה', נענשים ונשרפים, יש לפנות את המחתות מאוהל מועד. מי עושה מצווה זו?

אלעזר ולא אהרן הוא זה שלוקח את מחתות השרופים, כדי שלא יתבזו (במדבר י"ז ב'). למרות שמדובר ברשעים שכפרו בה', ואף-על-פי שכבר מתו, עדיין יש להקפיד על כבודם ולא לגרום להם בזיון מיותר. מכיוון שהם חלקו על אהרן הכהן, יתבזו יותר מדי אם הוא יהיה זה שייקח את מחתותיהם.

 

מניעת ביזוי אבנים

"ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו" (שמות כ' כ"ג). התורה ציוותה אותנו שיהיה כבש למזבח ולא מדרגות. התורה הסבירה את הסיבה: כיוון שאם יעלו הכוהנים במדרגות, יצטרכו להרחיב את פסיעותיהם, ובכך יגלו את ערוותם כנגד המדרגות. לעומת זאת אם יעלו בכבש בפסיעות קטנות יותר, לא יצטרכו לגלות את ערוותם, ולא יגרם בכך ביזוי למזבח. צורה מיוחדת של המזבח כדי למנוע ביזוי של אבנים.

 

הסבר זה קשה: הרי הכוהנים לבשו מכנסים בעבודתם בבית המקדש, ולכן גם אם היו עולים במדרגות, לא היה ממש גילוי ערווה, אז מדוע לשנות בשביל הבדל קטן זה את כל צורת חצר המקדש והמזבח?

 

אלא, שלימדתנו התורה, שכדי למנוע אפילו בחינה קטנה של ביזוי, ואפילו של אבנים, כדאי הדבר.

 

מכאן למדו חז"ל: "ומה אם אבנים שאין בהם דעת לא לרעה ולא לטובה, אמר הקב"ה לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא בדמותו של מי שאמר והיה העולם דין הוא שלא תנהג בו מנהג בזיון" (מכילתא יתרו כ' כ"ג).

 

מניעת ביזוי צומח

גם על כבוד הצומח חסה התורה, למרות שאינו שומע ומבין. איתא במדרש (ב"ר ט"ו ח'): "מפני מה לא נתפרסם עץ הדעת, שאין ה' חפץ להונות בריה". למרות שלימודנו בתורה נחסר עקב כך - לא מפרסם הקב"ה דבר העלול לגרום ביזוי, אפילו לצומח.

 

מניעת ביזוי בעלי חיים

תורתנו הקדושה נמנעת מלבייש גם בעלי-חיים. בדברה על סימני הטומאה והטהרה בבהמות, היא מאריכה וכותבת: "את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם" (ויקרא י"א ד').

מקשה המדרש רבה: "את הגמל כי לא מפריס פרסה לא כתיב כאן אלא כי מעלה גרה הוא...ואת השפן כי איננו מפריס פרסה אין כתיב כאן אלא כי מעלה גרה הוא, ואת החזיר כי איננו מעלה גרה אין כתיב כאן אלא כי מפריס פרסה הוא" (ב"ר ל"ב ה').

למרות שבדרך כלל מקצרת התורה מאד , הרי כאן האריכה כל כך - לשם מה?

 

מסבירים לנו חז"ל: כדי לא לבייש את הבהמות!

 

דברים תמוהים מאוד! אף לגבי בהמות שהן טמאות, אינן שומעות ואינן מבינות, האריכה התורה ומנתה תחילה את סימני הטהרה שיש בהן, וזאת למרות שסימני הטהרה שבהם אינם מועילים להם כלל.

האם אנשים שצריכים לדבר במגרעות אדם לתועלת ובהיתר [מורים, שידוך] משננים לעצמם את החיוב הזה של התורה?!

 http://courses.jercol.macam.ac.il/62/halacha/tikshoret/chizuk/lesson5.htm

 




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-31/8/2009 14:09 לינק ישיר 
פרקים ח' ט'


פרק ח': גערות ואפילו מכות

 

ישנם החושבים כי ניתן לחנך בלא גערות ועונשים. טעות היא בידם. אפילו כלפי חברים וכל שכן כלפי בני הבית נחוצה הגערה והתוכחה, והינה חלק מצורת הקשר המחויבת ע"פ תורתנו הקדושה. למדנו בתורה (ויקרא י"ט): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא".

ולימדונו חז"ל במסכת ערכין (י"ז.): "מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו שנאמר הוכח תוכיח.

הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו?

תלמוד לומר תוכיח מכל מקום. יכול אפי' משתנים פניו ת"ל לא תשא עליו חטא".

 

יתרה מזו למדנו במסכת בבא מציעא (ל"א.): "אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא: ואימא הוכח - חדא זימנא, תוכיח - תרי זמני? - אמר ליה: הוכח - אפילו מאה פעמים משמע, תוכיח - אין לי אלא הרב לתלמיד, תלמיד לרב מנין - תלמוד לומר הוכח תוכיח, מכל מקום". אפילו לרב יש מקום לקבל הערות, ואפילו מתלמידיו.

 

במפורש נאמר זאת במשלי (י"ז י'): "תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה".

ופירש במצודת דוד שם: "גערת המוכיח היא מטלת אימה בלב המבין יותר ממה שיחרד הכסיל אם יוכה מאה מכות".

 

מכאן למדו במסכת ברכות (ז'.): "ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות, שנאמר: ורדפה את מאהביה וגו' ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה; וריש לקיש אמר: יותר ממאה מלקיות, שנאמר: תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה".

 

עוד נאמר במשלי (י"ט כ"ה): "לץ תכה ופתי יערם והוכיח לנבון יבין דעת".

ופירש במצודת דוד: "כאשר תכה את המתלוצץ על החכמה עם כי לא תועיל לו הנה הפתי המחוסר הבנה יתחכם בעבור זה. אבל לנבון אף דברי החכמה יועילו לו ויבין דעת יותר ממה שבידו".

 

כך נוכל להבין היטב את ששנינו במסכת סוטה (מ"ז.): "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: יצר תינוק ואשה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". חייבת להיות שמאל דוחה. אמנם היא שמאלית - חלשה יותר ביחס לימין המקרבת, אבל בהחלט חייבת להיות גם דחיה.

 

 

עד כמה חשובים והכרחיים דברי הגערה והתוכחה, לומדים אנו מדרשת חז"ל במסכת ערכין (י"ז.): "עד היכן תוכחה? רב אמר עד הכאה. ושמואל אמר עד קללה. ורבי יוחנן אמר עד נזיפה. כתנאי רבי אליעזר אומר עד הכאה, רבי יהושע אומר עד קללה, בן עזאי אומר עד נזיפה. אמר רב נחמן בר יצחק ושלשתן מקרא אחד דרשו: 'ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות', וכתיב 'ויטל שאול את החנית עליו להכותו'. למאן דאמר עד הכאה דכתיב להכותו. ולמאן דאמר עד קללה, דכתיב לבשתך ולבושת ערות אמך. ולמאן דאמר עד נזיפה, דכתיב ויחר אף שאול. ולמ"ד נזיפה הכתיב הכאה וקללה שאני התם דאגב חביבותא יתירא דהוה ביה ליהונתן בדוד מסר נפשיה". אפילו בן לאביו, ואפילו לאב שהוא מלך ישראל, יש חיוב תוכחה עד הכאה וקללה. מה נאמר אנחנו?!

 

מוסיף עוד באליהו רבה (י"ח): "הוכח תוכיח את עמיתך יכול אם יודע אתה שאין שונאך הוכיחהו, ואם לאו אל תוכיחהו, ת"ל הוכח תוכיח את עמיתך".

 

לאור דברים אלו נפסק להלכה ברמב"ם הלכות דעות (ו' ז'): "הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים. שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך.

המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו. וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו מוטב, ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית. וכן תמיד חייב אדם להוכיחו, עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע. וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם".

 

לכאורה, אפילו במצבים שלא ברורה התועלת בתוכחה, מצינו שיש חיוב להוכיח כדי שהנעלב לא יעבור איסור. כך שנינו באליהו רבה (י"ח): "אמר ר' אלעזר בן מתיא אם יש דבר בינו לבינך אמור לו ולא תהא חוטא בו, לכך נאמר לא תשנא את אחיך בלבבך, ולא תשא עליו חטא". אפילו רק כדי לא לשמור טינה בלבנו, יש חיוב תוכחה.

 

 

גם כעס נצרך לצורך חינוך, כך ענתה הגמרא במסכת שבת (ק"ה:) על התמיהה כיצד מותר לקרוע בחמתו: "והתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא שאמר משום רבי יוחנן בן נורי המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שכך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה - והולך ועובד. אמר רבי אבין מאי קראה 'לא יהיה בך אל זר, ולא תשתחוה לאל נכר', איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע.

לא צריכא דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה". אם אדם כועס כדי לחנך את בני ביתו - הדבר מותר. אם התירו לעבור על דבר ששקול כעבודה זרה לצורך חינוך בני ביתו, זאת אומרת שהכעס הכרחי ומחויב לצורך הצלחה בחינוך. כיוון שאם אפשר היה אחרת, לא היו מתירים דבר חמור ומסוכן כזה.

הגמרא מביאה ראיה לדבר בכך שאפילו האמוראים גדולי עולם נהגו כך, כדשנינו שם: "כי הא דרב יהודה שליף מצבייתא, רב אחא בר יעקב תבר מאני תבירי, רב ששת רמי לה לאמתיה מוניני ארישא, רבי אבא תבר נכתמא". אם גדולי ישראל נהגו לעשות מעשים הנראים כהשחתה וכעס, חייבים אנו לומר שהדבר הכרחי ביותר לצורך חינוך, ואין אפשרות להסתדר בלעדיו.

 

כך נפסק ברמב"ם הלכות תלמוד תורה (ד' ה'): "אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן ולפיכך לא הבינו חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדם.

וכענין זה אמרו חכמים זרוק מרה בתלמידים לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני התלמידים ולא לשחוק בפניהם ולא לאכול ולשתות עמהם כדי שתהא אימתו עליהן וילמדו ממנו במהרה".

 

 

אמצעי כפיה גם הם נצרכים מאד, כפי שלמדנו במסכת עבודה זרה (ג.): "אלא כך אומרים לפניו רבונו של עולם כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה כמו שעשית לישראל דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר. ואמר רב דימי בר חמא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא הר כגיגית על ישראל ואמר להם אם אתם מקבלין את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם". אפילו לקב"ה אפשר לבוא בטענה מדוע לא כפית עלינו?!

 

גם גירוש הכרחי לעתים כדי להשפיע, כך ראינו בהנהגת אברהם אבינו ושרה לגבי ישמעאל.

גם עמוד החסד אברהם אבינו, למרות שאת כולם טרח לארח ולכבד בביתו; את אשתו, בנו, ואחינו – הוא מגרש מביתו!

האם חשבנו על חסד כזה?

אבל למבין את חשיבות החינוך מכיר שגם זה חסד!

 

רבי יוסף חיים זוננפלד מסביר, שכאשר בקשה שרה: "גרש האמה הזאת ואת בנה", חשש אברהם שמא ריחוקו של ישמעאל אמנם יחזק את יצחק, אבל יהרוס לגמרי את ישמעאל. לכן חשב אברהם שיש להעדיף את הצלת נפשו של ישמעאל, אפילו במחיר הפסד ליצחק. אבל שרה אחזה שעדיף יצחק.

והקב"ה הכריע בויכוח זה: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". למדנו שאפילו שיש חשש נפשות, לעתים החסד הנצרך ביותר הוא לגרש. בודאי כאשר נצרך הדבר להצלת שאר התלמידים, אבל גם כאשר יועיל הדבר למגורש עצמו לשוב לסורו...

כך נהג אברהם גם בפרידתו מלוט. העובדה שאברהם אבינו למדרגתו נתבע על כך, לא סותרת את העובדה שכעיקרון דרך חינוכית זאת, המופיעה בתורה, היא הכרחית במצבים מסוימים.

 

במסכת מגילה שנינו (י"ד.): "אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל. שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב". איום אחד יעיל יותר מכל הנביאים והנביאות, האם יסוד זה נמצא בהכרתינו?!

 

 

הנהגה של יראת כבוד ושמירת מרחק הכרחית מאד לכל מחנך. יסוד זה נלמד גם מצוואת רבי יהודה הנשיא לבנו, כמובא במסכת כתובות (ק"ג:): "אמר להן: לבני גדול אני צריך, נכנס רבן גמליאל אצלו, ומסר לו סדרי נשיאות. אמר לו: בני, נהוג נשיאותך ברמים, זרוק מרה בתלמידים. איני? והא כתיב ואת יראי ה' יכבד, ואמר מר: זה יהושפט מלך יהודה, כשהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו, וקורא לו: רבי, רבי, מרי, מרי! לא קשיא: הא בצינעא, הא בפרהסיא".

ופירש רש"י: "זרוק מרה - אימה שתהא אימתך עליהם.

בפרהסיא - מטיל עליהם אימה להודיע נשיאותו". עם כל גדולתו של הנשיא - בלא אימתו על התלמידים לא יתקיים לימוד כפי שצריך להיות.

 

את חשיבות הנהגה זו של אימה למד רבי מזקנו רבן גמליאל, כמובא במסכת בכורות (ל"ו.): "כיון שנכנסו לבית המדרש, עמד השואל ושאל: כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ? א"ל רבי יהושע: לאו, א"ל רבן גמליאל: והלא משמך אמרו לי הן, יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: היאך אעשה, אילמלי אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת, עכשיו שאני חי והוא חי, היאך חי יכול להכחיש את החי? והיה ר"ג עומד ודורש ור' יהושע עומד על רגליו".

 

עונש חמור יותר נתן רבן גמליאל לרבי יהושע, שהתוכח איתו על קביעת המולד. מביאה הגמרא במסכת ראש השנה (כ"ה.): "אמר לו רבי יהושע: רואה אני את דבריך. שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך". אמנם הורידו את ר"ג מנשיאותו בגלל דברים אלו, אבל אין בכך כדי לסתור את יסוד הדרך שנכונה בכל מצב.

 

במדרש תנחומא שמות (א') נדרש: "וכל המייסר את בנו, מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו דכתיב (משלי כט) יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך. הוי ואוהבו שחרו מוסר".

 

דרך חינוכית הכרחית זו מובאת הלכה למעשה בשולחן ערוך יורה דעה (רמ"ו ז'): הרב שלימד ולא הבינו התלמידים, לא יכעוס עליהם אלא שונה וחוזר הדבר כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה. ולא יאמר התלמיד: הבנתי, והוא לא הבין, אלא שואל וחוזר ושואל כמה פעמים, ואם יכעוס עליו רבו יאמר לו: רבי, תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה...

בד"א, שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עומקו, או מפני דעתן שהיא קצרה, אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלים בדברי תורה ומתרפים עליהם ולפיכך לא הבינו, חייב לכעוס עליהם ולהכלימם בדברים כדי לחדדן, ועל זה אמרו: זרוק מרה בתלמידים. לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש בפני התלמידים; ולא לשחוק בפניהם; ולא לאכול ולשתות עמהם, כדי שתהא אימתו מוטלת עליהם וילמדו ממנו מהרה".

עוד הובא שם בסעיף י"ג: "ואין שואלים אלא כענין. ואין שואלים אלא מיראה".

 

 

מצות התוכחה אינה רשות בלבד, מצוה זו היא מן החיובים החמורים ביותר בתורה. ההימנעות ממנה היא הגורמת למאורעות ואסונות רבים. על הנמנעים מלגעור ולהוכיח כתוב במדרש תנחומא לפרשת משפטים (ז'): "ומאן דלא מוכח מתפיס בההוא עון. [מי שאינו מוכיח גם נענש] דאמר מר כל מי שאפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו, נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כלו, נתפס על כל העולם כלו. דא"ר חנינא מאי דכתיב ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו (ישעיה ג) אם שרים חטאו זקנים מה חטאו? אלא זקנים שלא מיחו בשרים.

ואמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב ויאמר ה' אלי עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה?

א"ל הקב"ה לגבריאל לך רשום על מצחן של צדיקים תי"ו של דיו כדי שלא ישלטו בהן מלאכי חבלה ועל מצחן של רשעים תי"ו של דם כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה הללו צדיקים גמורים הם והללו רשעים גמורים.

אמרה לפניו רבש"ע היה בידם למחות ולא מיחו. אמר לה גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא קבלו מהן. אמרה לפניו רבש"ע אם לפניך גלוי להם מי גלוי?

חזר ואמר זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית, ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו. ומאי ממקדשי תחלו, תני רב יוסף אל תקרא ממקדשי אלא ממקודשי אלו בני אדם שקבלו ושקיימו את התורה כלה מאל"ף ועד תי"ו.

הא למדת שאפילו צדיקים גמורים נתפסים על הדור, וכן הוא אומר והכרתי ממך צדיק ורשע. צדיק על שלא מיחה ברשע. וכן אתה מוצא ביאשיה המלך שנתפס על דורו. וכתיב בו וכמוהו לא היה לפניו מלך".

 

לעומת זאת על אלו המוכיחים נאמר שם: "תני רבי אומר איזה הוא דרך ישרה שיבור לו האדם, אהב את התוכחות שכל זמן שהתוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם טובה באה לעולם ברכה באה לעולם רעה מסתלקת מן העולם שנאמר (משלי כד) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. על המוכיח ועל המתוכח...

א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל המוכיח את חברו לשם שמים זוכה לפלג של הקב"ה שנאמר (משלי כח) מוכיח אדם אחרי חן ימצא. ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד שנאמר חן ימצא".

 

למותר לציין, שאין דברים אלו סותרים כלל וכלל את הנאמר בפרקים הקודמים. אותה תורה שציוותנו על הקשר עם הזולת, כיבודו וקירובו, ציוותה על חינוכו ותוכחתו. שומה עלינו אם כך, להלך על חבל דק מאוד, ולא לסטות כמלא הנימה לפגיעה מיותרת מחד, או למניעת תוכחה מאידך.

נוכל לעמוד במשימה קשה זו רק אם נשנן בקביעות יסודות אלו, ולנסות לקיימם בצורה האופטימלית. כמובן, גם כשמוכרחים להוכיח, חייבים לזכור לעשות זאת בדרך מכובדת, כפי שהזכרנו בפרקים הקודמים.

 

מכות

 

השימוש בכח הזרוע, הפך להיות דבר מאוס בפסיכולוגיה המודרנית. לא כן הדברים על פי תורתנו הקדושה. בדרך התורה דבר זה הינו חלק בלתי נפרד מצורת הקשר הרצויה עם החניך. לכן בחרנו ליחד לנושא פרק מיוחד. שלמה המלך ממליץ על כך במקראות מפורשים ומפורסמים. לדוגמה:

משלי (י"ג כ"ד): "חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר".

ופירש במלבי"ם: "מי שהוא חושך שבטו מגעגועו על בנו הוא שונא לו, כי על ידי כן לא ילמד חכמה, כי בן חכם מוסר אב, וזה סימן שהמייתו על בנו שאינו יכול לראות בצערו, הוא אצלו יותר מתועלת בנו, ואם כן אוהב את עצמו יותר מבנו ואת בנו שונא, אבל האוהב את בנו שחרו מוסר, מיסרו בכל שחר להיטיבו באחריתו, וגם זה תשובה על השאלה מדוע יביא ד' יסורים על הצדיק ויש ניספה בלא משפט, שזה מאהבתו אותו כמו שכתוב כי כאשר ייסר איש את בנו ד' אלקיך מיסרך ולכן מיסרו ביסורים להיות לו למוסר ולהטיבו באחריתו".

 

ועוד (כ"ט י"ט): "בדברים לא יוסר עבד כי יבין ואין מענה".

כמו כן (כ"ו ג'): "שוט לסוס מתג לחמור ושבט לגו כסילים".

 

גם בפרק כ"ג (י"ג): "אל תמנע מנער מוסר, כי תכנו בשבט לא ימות. אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל".

ופירש במלבי"ם: "אולם הנער, הגם שאי אפשר לו לקבל אמרי דעת, ואי אפשר שיבא לבו למוסר על ידי אמרי דעת שיירא מעונש ד' ורוממותו, בכל זאת אל תמנע מאותו מוסר הראוי לנער, שהוא מוסר השבט".

עוד נאמר שם (י"ט י"ח): "יסר בנך - כי יש תקוה, ואל המיתו אל תשא נפשך".

ופירש הרלב"ג: "יסר בנך – בקטנותו, כי בזה יש תקוה להגיעו אל השלימות ואף על פי שיצעק ויהמה בהכותך אותו לא תשא נפשך אל המייתו וצעקתו להתפעל ולחמול עליו מפני זה ולהמנע מליסרו כי טוב לו שיקבל המוסר עם ההמיה והצעקה משיעמוד שמח עם העדר קבול המוסר".

 

חידוש נוסף הובא בביאור הגר"א כאן: ""ועוד תוסיף" ואחר כך תוסיף עוד להכותו מעט מעט אך לא הרבה בפעם אחת ותדריכהו לפי דרכו בנתיב האמת וכשרון המעשה". גם כשהבן כבר מתנהג כשורה, יש ענין עוד להכותו.

 

עוד לימדנו החכם מכל אדם (כ"ט י"ז): "יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך".

כך ציוה גם הגר"א באגרתו לאשתו: "ועל קללה ושבועה וכזב תכי אותם ולא תרחמי עליהם כלל".

 

חיוב זה מורחב בחז"ל לא רק לאב, אלא גם לאחראים אחרים, ואפילו לא רק במכות. כך שנינו במסכת סנהדרין (מ"ו:): "תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה. ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך.

שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה. והביאוהו לבית דין והלקוהו. לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה".

ופירש רש"י: "שבית דין - מותרין להיות מכין מלקות ועונשין עונש של מיתה שלא מן התורה: ולא - שיתכוונו לעבור על דברי תורה לבוד מלבם חיוב מיתה לשאינו חייב, אלא מפני צורך השעה".

 

אפילו כלפי גדולי עולם אמורים הדברים, כדשנינו במסכת ערכין (י"ז.): "ואמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל וכל שכן שהוספתי בו אהבה לקיים מה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם".

 

יתרה מזו מצאנו במסכת סנהדרין (ע:): "דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מלמד שכפאתו אמו על העמוד".

ופירש רש"י: "שכפאתו על העמוד - להלקותו וייסור לשון מלקות כדאמרינן לקמן ויסרו אותו זה מלקות, ומפני שהיתה רואה שהוא בעל הנאה ומרבה בסעודתו היתה מוכיחתו". אפילו מלך כשלמה, ואפילו כשהוא גדול ומולך - עדיין יש מקום לא רק לתוכחת אימו אלא גם למלקות.

 

כך ראינו גם במדרש במדבר רבה (י' ד'): "דברי למואל מלך, למה נקרא שלמה למואל?

א"ר ישמעאל באותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת בהמ"ק, נשא בתיה בת פרעה. והיה שם צהלת שמחת ביהמ"ק, וצהלת בת פרעה. ועלתה צהלת שמחת בת פרעה יותר מצהלת בית המקדש. הוא דאמר מתלא כולא מחנפים למלכא. ולכך נקרא למואל שהשליך עול מלכות שמים מעליו, כלומר למה לו אל. ובאותו שעה עלתה במחשבה לפני הקב"ה להחריב את ירושלים.

א"ר לוי אותו היום נתקרב תמיד בארבע שעות. ועל אותה שעה שנינו מעשה היה ונתקרב תמיד של שחר בארבע שעות. והיו ישראל עצבים שהיה יום חנוכת בית המקדש, ולא היו יכולין לעשות מפני שהיה ישן שלמה. והיו מתיראים להקיצו מפני אימת המלכות. הלכו והודיעו לבת שבע אמו. והלכה היא והקיצתו והוכיחתו. הה"ד משא אשר יסרתו אמו א"ר יוחנן מלמד שכפפתו אמו על העמוד".

בדומה לזה הוסבר במדרש תנחומא (שמות א): "אמר רבי יוסי בר חנניה מהו משא אשר יסרתו אמו מלמד שכפתו בת שבע על העמוד ומכה אותו בשבט ומיסרתו". אפילו שלמה, ואפילו לאחר שחנך את בית המקדש, צריך כפיה על העמוד, ומלקות. אם זה נדרש לחכם מכל אדם, ועוד בשיא דרגתו - כיצד יהין אדם פשוט לחשוב שזה לא שייך אליו?!

 

עוד על חשיבות המכות אפילו למבוגרים, למדנו במדרש בראשית רבה (ז'): "יעקב איש כפר נבוראי הורה בצור - דגים טעונין שחיטה. שמע ר' חגי שלח ליה תא לקי. [בא לקבל מלקות]

א"ל בר אינש דאמר מלתא מן אורייתא לקי? [אמר לו אדם שאומר דין מהתורה לוקה]

אמר ליה מנין היא דאורייתא?

אמר ליה מן הדא דכתיב ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ ומה עוף טעון שחיטה אף דגים טעונין שחיטה.

אמר ליה לא הורת טב. אמר ליה מניין את מודע לי? אמר ליה רביע ואנא מודע לך דכתיב הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם', ישחט אין כתיב כאן אלא יאסף. אמר חבוט חבטך, רצוף רצפך דהיא טבא לאולפנא". אפילו לאמורא, ואפילו לצורך לימוד התורה, יש מקום שמכות יעזרו. כך הוא מעיד שזו הדרך הטובה ללמוד.

 

מעשה נוסף המובא שם: "יעקב איש כפר נבוראי הורה בצור מותר למול בנה של עבודת כוכבים בשבת. שמע רבי חגי שלח ליה תא לקי!

אמר בר נש דאמר מלתא דאורייתא לקי?

א"ל ומן היא דאורייתא א"ל ויתילדו על משפחותם לבית אבותם משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה. א"ל לא הורית טב. אמר ליה ומנין את מודע לי? אמר ליה רביע ואנא מודע לך, אמר אם אתי בר עבודת כוכבים לגבך ויאמר לך אנא בעי מתעבדה יהודי על מנת למגזרה ביומא דשבתא או ביומא דכיפוריא מחללין אותו עליו, והלא אין מחללין שבת ויום הכפורים אלא על בנה של בת ישראלית בלבד. אמר ליה ומנין לך מן הדא דכתיב (עזרא י) ועתה נכרת ברית לאלהינו להוציא כל נשים והנולד מהם בעצת ה' וגו'.

אמר ליה רבי ומן הקבלה אתה מלקני?

אמר ליה והכתיב תמן וכתורה יעשה. אמר ליה מאיזו תורה אמר ליה מן ההוא דאמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי ולא תתחתן וגו' מפני מה כי יסיר את בנך מאחרי בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן עובדת כוכבים קרוי בנך. אמר ליה חבוט חבטך דהיא טבא בקולטא ורצוף רצפך דהיא טבא". הדרך המועילה ללימוד והפנמה היא על ידי מלקות!

 

בהכאה ניתן להרויח גם דוגמה לאחרים, כך למדנו במשלי (י"ט כ"ה): "לץ תכה ופתי יערם והוכיח לנבון יבין דעת".

ופירש במצודת דוד: "כאשר תכה את המתלוצץ על החכמה עם כי לא תועיל לו הנה הפתי המחוסר הבנה יתחכם בעבור זה אבל לנבון אף דברי החכמה יועילו לו ויבין דעת יותר ממה שבידו". למותר לציין שאין שום היתר לעשות דבר רק למען ישמעו ויראו, אבל זהו גם חשבון שצריך לעשותו.

 

 

אפילו כשהתלמיד נוהג כשורה, מצאנו בדרכה של תורה שיש ענין להלקותו. כך הובא במסכת מכות (ח:): "איתיביה רבינא לרבא יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד לימא כיון דאילו גמיר לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה התם אף על גב דגמיר מצוה דכתיב יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים". כמובן שחייבים להזהר מאוד בצורתה של הנהגה זו.

 

הנהגה זו מובאת גם להלכה ברמב"ם הלכות תלמוד תורה (ב' ב'): "מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע לפי כח הבן ובנין גופו. ופחות מבן שש אין מכניסים אותו.

ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה. ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי. לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה". הרמב"ם הביא שיש חיוב הכאה כדי שתהיה לתלמיד אימה. מובן שזה לאו דוקא כאשר החניך התנהג שלא כשורה.

 

וכן הביא הגר"א בפירושו לפסוק במשלי (י"ט י"ט): "גרל-חמה נשא ענש כי אם-תציל ועוד תוסף". - "ואחר כך תוסיף עוד להכותו מעט מעט אך לא הרבה בפעם אחת ותדריכהו לפי דרכו בנתיב האמת וכשרון המעשה". אפילו שהתלמיד כבר בסדר, יש להכותו מעט מעט.

 

הרב דסלר במכתב מאליהו (ג' 361) מנחה: "אם הבן שומע להוריו, ראוי למצוא עלילה למען הכותו על כל פנים קצת".

והסביר שם את הדבר: "שהכאת הבנים היא בבחינת הפרדת ערלת הלב, ובבחינת חבוט הקבר".

ודאי שצריך זהירות יתרה במיוחד בחלק זה, אבל מאידך אין להתעלם מדברי חז"ל על חשיבות העניין.

פרק ט': גבולות

 

בכל נושא יש גבולות וגדרים, קל וחומר בנושא התוכחה והענישה. חשוב לכל מוכיח לדעת, את דברי התנאים במסכת ערכין (ט"ז:): "תניא, א"ר טרפון: תמיהני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח". אם בתקופת התנאים היה ספק בדבר, מה נאמר בדורינו?

 

חשוב לזכור סייג גדול בתוכחה אותו שנינו במסכת יבמות (ס"ה:): "ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר: אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך".

ופירש רש"י שם: "לומר דבר הנשמע - דכתיב הוכח תוכיח להוכיח מי שמקבל הימנו". אמירת דבר שאינו נשמע, לא זו בלבד שאינה מתקבלת, אלא גורמת לשנאה ולהחלשת והפסקת הקשר בין אנשים.

 

כך נפסק בשולחן ערוך אורח חיים (תר"ח): "וה"ה בכל דבר איסור אמרינן: מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין". דהיינו, כאשר אין סיכוי שהאדם ישמע, עדיף לא לנסות להוכיחו.

אבל השו"ע מסייג את הכלל: "ודוקא שאינו מפורש בתורה, אע"פ שהוא דאורייתא; אבל אם מפורש בתורה, מוחין בידן.

ואם יודע שאין דבריו נשמעין, לא יאמר ברבים להוכיחן, רק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו;

אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו".

 

והסביר במשנה ברורה שם (ה): "אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' - ר"ל ג"כ בברור לו שאם יאמר להם לא יקבלו ממנו וכנ"ל. וכ"ז דוקא בשעכשיו הם שוגגין אבל כשיודעין שהוא אסור ועוברין במזיד צריך להוכיחם. אף כשברור לו שלא יקבלום ונהי דמי שאינו מוכיח אינו נענש עבור חטאם כיון שברור לו שלא יקבלום מ"מ מצוה להוכיחם". ומוסיף שם: "וענשינן להו עד דפרשי".

הדברים מתחלקים לשלש דרגות: 1] כאשר יש סיכוי שהאדם ישמע - חייבים להוכיח, ואם לא עושים זאת - נענשים כשותפים לחטא.

2] כאשר אין סיכוי שישמע, אבל האדם יודע שעובר איסור - מצווה להוכיח למרות שלא יועיל, אבל אין עונש לנמנע בתור שותף לחטא.

3] כאשר אין סיכוי שישמע, והאדם אינו מבין שעובר עבירה - אסור להוכיחו.

 

עוד מוסיף המ"ב בס"ק י': "בעבירה שבסתר יוכיחנו בסתר, ובעבירה שבגלוי יוכיחנו מיד שלא יתחלל שם שמים".

 

גם במצבים שחייבים להוכיח, לפי הגדרים לעיל, לימדונו חז"ל שצריך שתהא שמאל דוחה וימין מקרבת. זאת אומרת שיחס הדחיה לעומת הקרוב חייב להשאר כשמאל מול ימין.

 

עוד סייג לתוכחה מצאנו בביאור הגר"א למשלי (י"ב י"ח): "שני מוכיחים הם: א', שמוכיחים לעם ואומרים להם דברים קשים מאוד ואינם אומרים להם איך להתנהג ולתן המעוות. ב', שמורים דרך לעם איך לתקן ולרפאות מה שעיוותו. וזהו "יש בוטה" יש מוכיחים שבוטים, שמוכיחים על החטאים שעשו, אבל הוא "כמדקרות חרב" שאין לו רפואה, אבל "לשון חכמים מרפא" שהחכמים אינם אומרים רק מה שנצרך לרפואה בכדי שירפאו". - לא הכל צריך לומר...

 

עוד הסביר הגר"א בביאורו למשלי (כ"ב ו'): "'חנוך לנער על פי דרכו" - לפי דרך מזלו וטבעו תחנכהו ותדריכהו לעשות מצות, ואז גם כאשר "יזקין לא יסור ממנה", אבל כשאתה מכריחו נגד טבעו, עתה ישמע לך, מיראתו אותך. אבל אחר כך בעת יוסר עולך מעל צוארו יסור מזה, כי אי אפשר לו לשבר מזלו". אם עוברים את הגבול בכמות העונשים והגערות, או בצורתם - הכשלון עלול להיות חמור.

 

למדנו במסכת גיטין (ז'.): "למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו מיניה. אמר רב אשי אנא לא שמיעא לי הא דרבה בר בר חנה וקיימתיה מסברא".

ובאגרת הגר"א כתב: "ואל יכביד עליהם, כי אם בנחת. כי הלימוד אינו נקבע באדם כי אם ביישוב ובנחת".

 

כאשר עוברים את הגבול יכול הדבר להביא לידי עבירות חמורות, כאשר שנינו בגיטין שם: "אמר רבי אבהו לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו שהרי אדם גדול הטיל אימה יתירה בתוך ביתו, והאכילוהו דבר גדול. ומנו רבי חנינא בן גמליאל. האכילוהו סלקא דעתך, השתא בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם צדיקים עצמן לא כל שכן? אלא בקשו להאכילו דבר גדול ומאי ניהו אבר מן החי".

 

עוד הובא במסכת מועד קטן (י"ז.): "דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול אמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול דתניא ולפני עור לא תתן מכשול במכה לבנו גדול הכתוב מדבר".

 

יותר מזו למדנו במסכת גיטין (ו':): "אמר רב יהודה אמר רב כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף הוא בא לידי שלש עבירות גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול ה'".

 

אפילו לפריקת עול גמורה עלול הדבר להגיע, כפי שלמדנו במסכת בבא בתרא (כ"א.): "ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז ומי שהיה רבו כועס עליו מבעיט בו ויצא". והרבה דוגמאות לכך ראינו בדורינו, ואין צורך להאריך.

 

גם בעונשים של הקב"ה, למרות שודאי הקב"ה דוחה במידה המדויקת הנצרכת, יכולה חוסר הבנת האדם לגרום לתקלות. כך שנינו במסכת סנהדרין (ק"ג.): "ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב איש חכם נשפט את איש אויל ורגז ושחק ואין נחת. אמר הקדוש ברוך הוא: כעסתי על אחז ונתתיו ביד מלכי דמשק - זיבח וקיטר [לאלהיהם], שנאמר ויזבח לאלהי דרמשק המכים בו. ויאמר כי אלהי מלכי ארם הם מעזרים אתם להם אזבח ויעזרוני והם היו להכשילו ולכל ישראל.

שחקתי עם אמציה, ונתתי מלכי אדום בידו - הביא אלהיהם והשתחוה להם. שנאמר ויהי אחרי בוא אמציהו מהכות את אדומים ויבא את אלהי בני שעיר ויעמידם לאלהים ולפניהם ישתחוה ולהם יקטר. אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: בכיי ליה למר דלא ידע, חייכי למר דלא ידע, ווי ליה למר דלא ידע בין טב לביש". הסכנה היא פנים ואחור, ריבוי דחיה מסכן, אבל גם מיעוטה יכול להביא לתוצאות חמורות.

 

אפילו להריגה ורצח עלולים להגיע כשעוברים את הגבול המותר. כך למדנו במסכת גיטין (ו':): "אמר רב חסדא לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל".

 

ויתרה מזו, אפילו רק איום בעונש יכול לגרום למוות; כך שנינו במסכת אבל רבתי (ב' ד'): "מעשה בבנו של גורנוס בלוד שברח מבית הספר, והראה לו אביו באזנו ונתירא מאביו, והלך ואבד עצמו בבגד...

מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששבר צלוחית בשבת, והראה לו אביו באזנו, ונתירא מאביו והלך ואבד עצמו בבור...

מכאן אמרו חכמים אל יראה אדם לתינוק באזנו, אלא מלקיהו מיד, או ישתוק ולא יאמר לו כלום".

 

מדברים אלו גדר הגר"א בפירושו למשלי עוד גדר בתוכחה והכאה. נאמר במשלי (י"ט י"ט): "גרל-חמה נשא ענש כי אם-תציל ועוד תוסף"

ופירש הגר"א: "גדל חמה נשא ענש" ואם תראה כי ובה חמתך עליו ולא תוכל להכותו מעט, כי אם שתעיר כל חמתך עליו, "נשא עונש" מחול לו מכל וכל פן תמיתהו בהכותך אותו".

עוד גדר הוסיף שם הגר"א: "כי אם תציל ועוד תוסף" כלומר, שהכאתך לו לא תהיה אלא להצילו מהעתיד לבל ימעד עוד בדרכיו, אבל לא על העבר ולכן אל תרבה להכותו להמית". רק כאשר יש תועלת לעתיד יכול להיות הדבר מותר.

 

עקרון זה הורחב בספר מנחת שמואל בשם הגר"ח מוולוז'ין: "בזמן הזה קשות [דבורים בצורה קשה] אינם נשמעים. ומי שאין טבעו לדבר רכות וממהר לכעוס על עושי עוול, ובפרט כשלא ישמע לו, פטור ממצוות תוכחה". ופשוט שמי שעובר את גבולות המצווה, עובר בכך עבירה.

 

דבר נוסף שיש לשנן ולזכור בכל צורה של קשר בין אנשים, שקשה מאוד לאדם לקבל מרות, לכן עושה הוא כל שביכולתו כדי להשתמט מטבעת חנק זו. כך נוכל להבין את הנהגתו המוזרה של שלמה המלך.

שלמה צווה על ידי דוד אביו, לדאוג ששיבתו של שמעי לא תרד בשלום שאולה. מה עושה שלמה לקיים צואה זו?

הוא מזמין את שמעי לשבת בירושלים ולאכול משלחן המלך, ובלבד שלא יצא מירושלים. לכאורה אפשר להשאר בירושלים כל ימיו ולא לצאת החוצה, ואיך יקיים שלמה את הצוואה?

אבל החכם מכל אדם מלמד אותנו יסוד בנפש האדם - הוא אינו מוכן לקבל מרות. לכן גם אם אדם רגיל יכול להשאר בירושלים ולא לצאת ממנה כל חייו - אדם שנאסר עליו לצאת מירושלים, לא יחזיק בכך מעמד ובקרוב יצא ממנה. ואמנם לא ארך זמן, ושמעי יוצא מירושלים, וגורם למותו בידי שלמה, כצוואת דוד.

 

לפי דברים אלו נוכל להבין גם דבר מוזר אצל הגר.

הגר עזבה את בית המלכות במצרים, בהעדפתה להיות שפחה בבית אברהם ולא גבירה במצרים. לאחר מסירות נפש נפלאה זו להדבק באברהם אבינו, היא זוכה גם להתחתן אתו.

ואז מביא לנו רש"י בשם המדרש, שפיתתה שרה את הגר בדברים: "אשריך שזכית להדבק בגוף קדוש זה".

לכאורה הדברים תמוהים ביותר. אם להגר יש כזו מסירות נפש להדבק בביתו של אברהם - איזה עניין יש לפתות אותה?

אלא מסביר הגר"ח שמואלביץ' (שיחות מוסר ט"ז ל"ב), שעם כל רצונה של הגר - להיות כבולה לגמרי היא לא היתה מוכנה. לכן היתה שרה צריכה לפתות אותה.

אם כל כך קשה לקבל מרות, אפילו בדברים נוחים ונעימים, ואפילו שהדבר כרוך בסכנת נפשות, שומה עלינו להבין שבכל שאר המצבים הקושי גדול הרבה יותר. מחנך שער לעניין יבין יותר ללב חניכיו, וממילא יזהר לא לעבור את הגבולות בנסיונות לחנכם.

 

נמצאנו למדים:

א] ישנם הרבה עונשים ותוכחות אסורים ומסוכנים ביותר.

ב] גם כאשר יש חיוב להעניש או להוכיח, יש לעשות זאת במינימום הכמות והעוצמה.

ג] התוכחה והעונש יהיו ביחס של שמאל לגבי ימין כנגד הקירוב.

ד] כאשר אדם חושש שיעבור את הגדר המוכרח - אל לו להעניש כלל.

ה] העונש חייב להיות רק כאשר יש בכך תועלת לעתיד.

 




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-31/8/2009 14:10 לינק ישיר 
פרקים י'-יא'


פרק י': קרוב בשעת העונש

 

קין הגיע לדרגה גבוהה ביותר בקשר עם הקב"ה - הוא הראשון שעמד על סוד הקרבנות. ומוסיף שם הרמב"ן, שהקב"ה דיבר אליו כאל נביא.

אעפ"כ, מביא התרגום יונתן שהוא אמר (ד' ח'): "לית דין ולית דיין, ולית עלם אחר, ולית למיתן אגר טוב לצדיקיא, ולית למיפרע מן רשיעיא". כיצד יתכן שממדרגה כה גבוהה אפשר להגיע לשפלות כה נמוכה?

אלא, מלמדת אותנו התורה, כאשר גוערים באדם, אפילו במלא ההצדקה, אפילו על ידי הקב"ה שודאי יודע את המידה הנכונה, האדם נכנס לבהלה ולסכנה גדולה, ויכול לפול לשפל המדרגה. לכן אפילו קין בדרגתו הגיע במהירות לנפילה כה חמורה.

 

באופן זה נוכל להבין גם את אשר ארע לאבותינו בחטא העגל. כיצד מדרגת מקבלי תורה בהר סיני הגיעו לחטא כה חמור?

אלא למדנו, שכאשר הראה להם השטן דמות מיטתו של משה, ונבהלו, יכלו ליפול לשפל המדרגה.

כך גם המקלל, למרות שרצה להדבק בכלל ישראל. כאשר יצא מחויב מבית דינו של משה, נבהל ונפל לתהום כה גדול עד לקללה בשם.

 

כיוון שאפילו העונש המוכרח ביותר הוא מסוכן, יש הכרח להקטין את הסכנה עד כמה שאפשר. לכן מצאנו בחז"ל שיש חיוב מיוחד של קירוב דוקא בשעת העונש. כך למדנו במסכת סוטה (מ"ז.) ובמסכת סנהדרין (ק"ח.): "תנו רבנן לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו בשתי ידיו...

אמר ר' יצחק באותה שעה היה אלישע עוסק בשמנה שרצים אמר לו רשע הגיע עת ליטול שכר שמנה שרצים וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם". גם כשחייבים לדחות, אין לעשות זאת ב"שתי ידים". כל צרותינו מתלמידי אותו האיש נעוצות בדחיה המיותרת...

 

למדנו שעמלק יצא מתמנע מפני שלא היה צריך אברהם אבינו לרחקה (סנהדרין צ"ט:). למרות שודאי צדק אברהם אבינו שלא קבלה, אבל לא היה צריך לדחותה לגמרי, וזה גרם לצרותינו מעמלק בכל הדורות.

לכן, גם בשעה שמענישים אדם צריך לדאוג לכבודו, ובמצב זה אפילו יותר מהרגיל. כך עשה הקב"ה למרים, כמובא במסכת סוטה (ט':): "מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר: ותתצב אחותו מרחוק, לפיכך נתעכבו לה ישראל ז' ימים במדבר, שנאמר: והעם לא נסע עד האסף מרים". בשעה שמרים צריכה להענש על דיבורה במשה, באותו זמן היא מקבלת שכר על מעשה אחר כדי לצמצם את הפגיעה בה. אם הדברים אמורים בקב"ה ובמרים, קל וחומר שאנשים רגילים צריכים לחשוב על כך בשעה שמענישים.

 

כך נוהג הקב"ה לגבי כלל ישראל. מובא במדרש שמות רבה (מ"ה): "השכח חנות אל - שכחת אותן הדברים שאמרת וחנותי את אשר אחון? האפס לנצח חסדו - לשון יוני אפס הניח. לכך נאמר האפס לנצח חסדו - הלעולמים יזנח ה' ולא יוסיף לרצות עוד?

בראשונה כשהיה משה כועס על ישראל היה הקב"ה מרצה אותו. כשהיה הקב"ה כועס על ישראל היה משה מרצהו. שנאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים - אמר הקב"ה תרתין אפין מזגין רותחים לא כן אמרתי כשאהיה בכעס אתה מרצה אותי. וכשתהיה בכעס אהיה מרצך. אמר לפניו רבון העולם לא אתה הוא שכעסת עליהם תחלה א"ל לך והתרצה להם שוב אל המחנה". אפילו שהקב"ה כועס ומרחק, דואג הוא שבאותה שעה משה ירצה אותו.

 

 

 

אפילו בשעת החורבן והגלות מקפיד הקב"ה על קירוב. ידוע לנו שמצב פני הכרובים מעיד על הקירבה בין הקב"ה לעם ישראל. כך למדנו במסכת בבא בתרא (צ"ט.): "רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמ"ד פניהם איש אל אחיו, הא כתיב: ופניהם לבית! לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום".

והסביר הרשב"ם שם: "כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - הם הופכים פניהם זה לזה דוגמת חבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה, סימן שהקב"ה אוהב את ישראל. ומתחלה כך נעשו פנים אל פנים, כדי שתשרה שכינה בישראל, וישראל יעשו רצונו של מקום וכשאין עושין הופכין פניהם לבית על ידי נס".

 

אם כך, יש לכאורה לתמוה על הנאמר במסכת יומא (נ"ד:): "אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה". בשעת עונש קשה כחורבן הבית והגלות, מדוע הכרובים הראו שיא של קירוב וחיבה?

מסביר הגר"ח שמואלביץ' זצ"ל שדוקא בשעה שהקב"ה מעניש, אז הוא מראה את הדרגה הגדולה ביותר של קירבה. באשר משפטו, שם פעלו.

 

מעלת התורה לר' שמלאי: "תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים" (סוטה יד.).

מנין?

"תחילתה גמילות חסדים, דכתיב: ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם; וסופה גמילות חסדים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא".

האם כל מעשה בריאת העולם היא לא חסד של פתיחת התורה?

אבל חז"ל מלמדים אותנו שחסד של קרוב למרדן בשעת חטאו וענשו – זהו חסד יותר גדול מבריאת העולם!!!

 

הנהגה זו נוהג הקב"ה אפילו לגבי גוים רשעים. כאשר הקב"ה מעניש את סדום בעונש החמור של הפיכתה וחורבנה, הוא קרוב אליהם. מובא ברמב"ן לבראשית (י"ט) בשם הפרקי דרבי אליעזר (כ"ה): "כענין הזה, אמרו להם, אל תביטו לאחוריכם שהרי ירדה שכינתו של הקב"ה להמטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש. עירית אשתו של לוט נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום, והביטה לאחריה לראות אם הולכות הן אחריה וראתה אחורי השכינה ונעשית נציב מלח". אם הקב"ה דואג לקירוב בשעת העונש אפילו לגוים רשעים במותם, עד כמה מחייב הדבר לגבי אדם כלפי בניו ותלמידיו בחייהם?!

 

גם אהבה צריכה להיות מופגנת בשעת העונש, כך נהג גם הנביא ירמיהו כמובא בספר ירמיהו (ב' ב'): "הלך וקראת באזני ירושלם לאמר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ה'".

מסביר המלבי"ם, שלפני כל תוכחותיו צריך ירמיהו לפתוח בקרבה ואהבה.

 

כך עשה הקב"ה עם שאול, כנאמר במסכת יבמות (ע"ח:): "ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים. אל שאול - שלא נספד כהלכה. ואל בית הדמים - על אשר המית הגבעונים". דוקא במקום עונש על מעשה שאול, דואג ה' לתבוע את הפגיעה בכבודו, ואף מקדים את התביעה על כבוד שאול.

כך נוהגים בשמים עם כל אדם, כפי שמביא שם רש"י: "באשר משפטו - במקום שדנים האדם שם מזכירין פועל צדקותיו".

 

חשוב לציין     שכל הדאגה הזאת לכבודו של שאול היא למרות ששאול כבר לא בחיים. מכאן נוכל להבין עד כמה עלינו להזהר כאשר מענישים אדם חי.

 

מספרים, שכאשר רצה רבי ישראל סלנטר להוכיח אדם, לפני כן היה מביא לו מתנה - קירוב בשעת העונש.

 

כך נוהג הקב"ה אפילו כלפי איזבל מחטיאת הרבים, כמובא בפרקי דרבי אליעזר (י"ז): "גמילות חסדים מניין אנו למדין לאבלים? מאיזבל. שהיתה ביתה סמוך לשוק, וכל מת שהיה עובר בשוק היתה יוצאת מתוך ביתה, ומכה בכפי ידיה, ומקוננת בפיה ומהלכת עשרה צעדות.

וכל חתן שהיה עובר בשוק היתה יוצאה מתוך ביתה, ומצלצלת בכפי ידיה, ומקלסת בפיה ומהלכת עשר צעדות.

ונתנבא עליה אליהו זכור לטוב הכלבים יאכלו את איזבל בחלק יזרעאל. והאברים שהיו גומלי חסד לא שלטו הכלבים בהם, שנאמר וילכו לקברה ולא מצאו בה כי אם הגלגלת והרגלים וכפות הידים". דווקא בשעה שמענישים אותה בעונש כה חמור, דואגים לשלם לה שכר.

 

גם אהרן לא הרים את מחתות השרופים כנאמר במדבר (י"ז ב): "אמר אל אלעזר בן אהרן הכהן וירם את המחתת מבין השרפה ואת האש זרה הלאה כי קדשו: את מחתות החטאים האלה בנפשתם ועשו אתם רקעי פחים צפוי למזבח כי הקריבם לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל". מדוע שלא יעשה אהרן מצווה חשובה זו?

אלא למדנו, שאפילו רשעים שנענשים בעונש חמור, ואפילו שלא בחייהם, דואג הקב"ה לקרבם ולמעט בבזיונם. אם אהרן, עליו נחלקו, ירים את המחתות - יהיה בכך ריחוק מיותר.

 

גם הגר"א בביאורו למשלי (ג' י"ב) הסביר מהו המודד של מוכיח שאוהב: "כאשר יסיר שבטו ממנו, מדבר לו תנחומים לפייס דעתו".

 

ודאי גם הקפדה יתרה בכבוד חייבת להיות בשעת העונש, כך נהגו חכמים בשעת הורדתו של רבן גמליאל מהנשיאות. במסכת ברכות (כ"ז:) נאמר: "אמרי: עד כמה נצעריה וניזיל? בראש השנה אשתקד צעריה, בבכורות במעשה דרבי צדוק צעריה, הכא נמי צעריה, תא ונעבריה! [החליטו להעביר את רבן גמליאל מנשיאותו בגלל הצער שגרם]

מאן נוקים ליה? נוקמיה לרבי יהושע? [הציעו להעמיד תחתיו לנשיא את רבי יהושע]

בעל מעשה הוא". חכמים לא קבלו את ההצעה למנות את רבי יהושע לנשיא, למרות שהוא היה המתאים ביותר לתפקיד, כיוון שהדבר יגרום צער מיותר לרבן גמליאל בשעת ריחוקו. ובשעה ששמאל דוחה צריך שתהא ימין מקרבת.

 

 http://courses.jercol.macam.ac.il/62/halacha/tikshoret/chizuk/lesson6.htm





פרק י"א: דמות המשפיע ושיטות להשפעה

 

למדנו במסכת מועד קטן (י"ז.): "אמר ליה לרבה בר בר חנה מידי שמיע לך בהא אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה".

חז"ל מלמדים אותנו מסר ברור: כדי להשפיע צריך שהמשפיע יהיה דומה למלאך בעיני המקבלים, אחרת לא יוכלו להתיחס לדבריו בצורה הראויה. זהו גם שורש חומרת כבוד התורה והעונשים הגדולים למזלזלים בכך.

 

יסוד זה מובא בצורה קיצונית יותר במסכת חולין. על הפסוק במלכים ב' (י"ח): "וכתת נחש נחושת אשר עשה משה, כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו". שואלת הגמרא (שם ו:): "אפשר בא אסא ולא ביערו, בא יהושפט ולא ביערו, והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום?". מדוע לא דאגו הדורות שלפני חזקיה לקצץ את נחש הנחושת, הרי הדבר היוה מקור לעבודה זרה וסיכון מצבם של כלל ישראל? אומר רבי (שם ז.): אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו".

ופירש רש"י: "מקום הניחו - כשיבאו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם".

לכאורה הדברים תמוהים ביותר - להשאיר סכנה בעולם לצורך גידול שמם של הבנים?

אלא, לימדונו גדולי עולם, שבלי להחשיב את מנהיגי הציבור, אין קיום לציבור. לכן כדאי להסתכן כדי לדאוג לקיום ההכרחי לדורות הבאים. [אמנם יש שפירשו שמן השמים סיבבו, אבל אין בכך סתירה ליסוד].

 

את עובדת השפעת מעמדו של אדם אנו מוצאים גם בסוגית חילול ה' במסכת יומא. נאמר שם (פ"ו.), שאם אדם חשוב כרבי יוחנן הולך ד' אמות בלא תורה ותפילין, למדים ממעשיו לזלזל בתורה ובמצוות. כמו כן אם אדם חשוב לא רואים שמשלם למוכר, יביא הדבר לזלזול בגזל. זאת אומרת שאדם חשוב - למדים ממעשיו לטוב או למוטב, אפילו בלי שיצטרך כלל לפתוח פיו.

 

יסוד ההבדל בהתיחסות לאדם הנראה נכבד, מסביר האור החיים הקדוש עמד גם לאבותינו במצרים. לשון הכתוב בשמות (א' ו'): "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא" הוקשה לו מאוד: מה עניין מיתת האחים והדור לשיעבוד?

מכך מגיע האור החיים למסקנה: "שכל זמן שאחד מן האחים קיים, היו המצרים מכבדים אותם". ועוד ממשיך שם ביחס לדור כולו: "שכולן היו חשובין בעינהם, ובאמצעותם לא היה להם פנים להשתעבד בהם". אפילו כשיש לאנשים סיבות טובות, לדעתם, לנהוג אחרת - כשמתיחסים לאדם בחשיבות לא מסוגלים לעשות זאת.

אם דבר זה כה מועיל להשפעה על אנשים, שומה גם עלינו ללמוד להשתמש בו.

 

דבר נוסף על חשיבות דמותו של המדבר, במיוחד בעיני אשה אל בעלה, למדנו במסכת יבמות (ס"ג.), דרשה שם הגמרא: "מתון נסיב איתתא; נחית דרגא נסיב איתתא".

ופירש רש"י שם: "נחית דרגא ונסיב איתתא - לא תקח אשה חשובה ממך שמא לא תתקבל עליה".

הרגשת החשיבות של המשפיע חשובה מאוד בכל מצב, אבל במיוחד לגבי יחס אשה לבעלה. אלו שאינם משכילים להבין יסוד חשוב זה, סובלים מכך רבות.

 

 

דבר נוסף המשנה את יכולת ההשפעה והקשר עם אנשים מצאנו במסכת שבת (קמ"ה:). מסתפקת שם הגמרא: "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין? - [מדוע הם הולכים עם בגדים מיוחדים?]

עונה הגמרא: "לפי שאינן בני תורה".

ופירש רש"י: "שאינן בני תורה - כל כך, לכבדם כבני ארץ ישראל מחמת תורתם - מכבדים אותם מחמת לבושיהן, שנראין חשובים".

בכוח לבושו של אדם לחזק את השפעתו וקשריו. וכמובן גם להפך...

רבי ישמעאל נהג להלביש בבגדים חשובים בנות שבחורים לא חפצו לשאתן, ובזה גרם שירצו בהן (נדרים ס"ו.). גם באשת יפת תואר מוצאים שהתורה דורשת: "והסירה את שמלת שביה מעליה". רואים אנו שלבגדים יש השפעה גדולה על יחסו של אדם לחברו, ולאפשרות קבלה ממנו.

 

בגמרא במסכת סנהדרין ובשולחן ערוך אף נפסק בזה להלכה, כי שנים הבאים לדין תורה, אין לקבלם אם אין הם לבושים באותו מלבוש. במצב כזה אומרים לו הלבישהו כמוך, ואו אז הכנס עמו לדין. אם אחד מבעלי הדינים לובש חלוק מיוחד, חייב אף השני לקנות מלבוש כזה, וזאת משום שלבושו של אדם משפיע הוא על התנהגות האנשים כלפיו.

 

הדרך להגיע למעלת החשיבות מוזכרת במסכת אבות (ד' א'): "איזהו מכובד המכבד את הבריות שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו". זוהי הדרך היסודית וההכרחית להגיע לכך.

 

 

שיטות השפעה

ישנן שיטות רבות ושונות להשפיע על אנשים. בגמרא נאמר: "איזוהי אשה כשרה? שעושה רצון בעלה". אשה כשירה היא זו היודעת לגרום לבעלה לרצות בדברים טובים ולהשפיע עליו לעשות אך טוב. דורשי רשומות אמרו כי 'אשה' בגימטריא 'דבש', מה דבש מתקן וממתק כל הנכנס אליו (ולכן הופך טעם פגום למתוקן), כך אשה כשרה יודעת להפוך את בעלה ולהשפיע עליו לטוב.

כיצד ניתן לעורר אנשים להקשבה והתבוננות במסר שאנו רוצים להעביר להם?

נושא זה זקוק לספר בפני עצמו, אך ננסה להזכיר מספר דוגמאות וכיוונים מחז"ל לטיפול בעניין.

נאמר באסתר רבה (א' ח'): "ר' עקיבא היה יושב ודורש ונתנמנמו התלמידים. בעא לערערה יתהון. [רצה לעורר אותם] כיצד עושים זאת?

אמר מה זכתה אסתר למלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה, אלא כך אמר הקב"ה תבא אסתר בתה של שרה שחיתה שבע ועשרים ומאה שנה ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה".

דבר תמוה מעורר אנשים מתרדמתם.

 

עיקרון זה מובא גם במדרש שיר השירים רבה (ד'): "רבי היה יושב ודורש ונתנמנם הציבור. בקש לעוררן אמר ילדה אשה אחת במצרים ששים רבוא בכרס אחת. והיה שם תלמיד אחד ורבי ישמעאל ברבי יוסי שמו אמר ליה מאן הות כך?

אמר ליה זו יוכבד שילדה את משה ששקול כנגד ששים רבוא שהם כל ישראל הה"ד אז ישיר משה ובני ישראל". עניין זה שמשה רבינו שקול כששים ריבוא יכול היה להאמר בצורה פשוטה, אבל רבי מלמדנו שבעזרת משפטים תמוהים מעוררים את הקהל להקשבה יתרה.

 

דרך התעוררות דומה מובאת במדרש בראשית רבה (ס"ה כ"ב), ובילקוט שמעוני פרשת תולדות (קט"ו): "יוסף משיתא, בשעה שבקשו שונאים ליכנס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחלה. אמרין ליה עול ומה דאת מפיק דידך הוא. [אמרו לו הכנס ומה שתוציא יהיה שלך]

נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו ליה אין דרכו של הדיוט להשתמש בו. אלא עול זמן תניינות ומה דאת מפיק דידך הוא. [אמרו לו הכנס פעם שניה ומה שתוציא יהיה שלך]

ולא קבל עליו. נתנו לו מכס שלש שנים, ולא קבל עליו. אמר לא די שהכעסתי לאלהי פעם אחת אכעיסנו פעם שניה.

ומה עשו לו נתנוהו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו והיה צוח ווי דאכעסתי לבריי".

אפילו אדם המוכן לעשות, ואף עשה את הגרוע ביותר - באם דבר מיוחד יזעזע אותו, הוא יוכל להתעורר ולהמנע.

 

יותר מזה מובא בהמשך המדרש שם: "יקום איש צרורות, בן אחותו של יוסי בן יועזר איש צרדה, דהוה רכיב סוסיא בשבתא. אזל קומי שריתא למצטלבא. [רכב בשבת על סוס לפני דודו שיצא להצלב]

א"ל לר' יוסי חמי סוסיא דארכבי מרי וחמי סוסיא דארכבך מרך. [א"ל ראה איזה סוס הרכיב אותי אדוני, ואיזה סוס הרכיבך אדונך] א"ל אם כן למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו.

א"ל עשה אדם רצונו יותר ממך?

א"ל אם כן לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו, נכנס בו הדבר כארס של עכנא. הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות ב"ד סקילה שרפה הרג וחנק. מה עשה הביא קורה ונעצה בארץ, וקשר בה נימין והקיפה גדר ועשה מדורה לפניה, ונעץ את החרב באמצע. נתלה בקורה, נפסקה נימא, ונחנק. קדמתו חרב, ונהפך עליו גדר ונשרף. נתנמנם יוסי בן יועזר וראה מטתו פורחת באויר, אמר אוי לשעה קלה קדמני זה לגן עדן".

שאל הגר"ח שמואלביץ' זצ"ל: וכי במשך כל השנים לא ניסה רבי יוסי להחזיר את אחיינו בתשובה?

ודאי שניסה, אך לא הצליח. אולם כאשר הצליח לעורר סקרנות אמיתית אצל הסורר, וכאשר הוא שאלו מעצמו כיצד זה יתכן - אז יכול היה לעכל את התשובה. וכך נכנסו בו הדברים ופעלו את מלא השפעתם. נוכל ללמוד מכך, שאשר אנו מצליחים באמת לעורר עניין בלב השומעים, אז יוכלו הדברים להכנס לליבם, ולפעול בצורה הרצויה והמועילה.

 

עקרון זה לימדונו חז"ל גם במסכת עבודה זרה (י"ז.): "והתניא: אמרו עליו על ר"א בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין, והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.

הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו. שנאמר: כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה.

אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים. אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו. שנאמר: כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה.

אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: וחפרה הלבנה ובושה החמה.

אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: ונמקו כל צבא השמים.

אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא".

לכאורה, הדברים מדהימים ביותר: אלעזר בן דורדיא עבר את כל העבירות שבעולם, וטרח כל כך לשם כך, ולא התעורר - ודוקא בשעת עבירה התעורר?

אלא למדנו שדוקא כאשר אדם מתעורר מעצמו הוא יכול להתנער. וכדברי רבינו יונה: "אם אדם לא יעיר עצמו, לא יועילו המעוררים". לכן המעוניין להשפיע צריך לדאוג את שומעיו להתעוררות, ובזה ישפיע הרבה יותר מאשר במילים שיאמר.

 

כך למדנו שנהג גם אברהם אבינו כלפי אביו. נאמר במדרש בראשית רבה (ל"ח י"ג): "רבי חייא בר בריה דרב אדא דיפו: תרח עובד צלמים היה. חד זמן נפיק לאתר, הושיב לאברהם מוכר תחתיו. הוה אתי בר אינש בעי דיזבן והוה א"ל בר כמה שנין את? [כשבא אדם לקנות שאלו בן כמה אתה?]

והוה א"ל בר חמשין או שיתין. והוה א"ל ווי ליה לההוא גברא דהוה בר שיתין, ובעי למסגד לבר יומי, והוה מתבייש והולך לו. [אמר לו אוי לבן שישים המשתחוה לבן יומו, והתביש והלך לו]

חד זמן אתא חד איתתא טעינה בידה חדא פינך דסולת. אמרה ליה הא לך קרב קודמיהון. [הביאה אישה סולת להקריב לפסלים] קם נסיב בוקלסא בידיה, ותבריהון לכולהון פסיליא, ויהב בוקלסא בידא דרבה דהוה ביניהון. [לקח מקל ושבר את הפסלים ונתן את המקל ביד הפסל הגדול]

כיון דאתא אבוה א"ל מאן עביד להון כדין, [כשבא אביו ושאלו למה עשית כך?]

א"ל מה נכפר מינך, אתת חדא איתתא טעינה לה חדא פינך דסולת. ואמרת לי הא לך קריב קודמיהון. קריבת לקדמיהון הוה דין אמר אנא איכול קדמאי, ודין אמר אנא איכול קדמאי, קם הדין רבה דהוה ביניהון נסב בוקלסא ותברינון. א"ל מה אתה מפלה בי, וידעין אנון? [כשספר לו שהפסלים רבו על הסולת והגדול שבר את כולם, אמר תרח הרי הם לא מסוגלים לכך!]

א"ל ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר".

כיצד לא הבין תרח במשך כל השנים שפסל אינו מסוגל לכלום?! מדוע צריך היה את כל ההצגה?

אלא מלמדים אותנו חז"ל, שעד שאדם לא מתעורר בעצמו, לא יועילו כל הידיעות וכל ההסברים.

 

כך גם נהגה אסתר עם אחשורוש. למרות שהמלך אמר לה "עד חצי המלכות", היא לא בקשה את בקשתה הבוערת, אלא הזמינה אותו אל המשתה. גם במשתה היא חיכתה עד שהמלך ישאל מעצמו, וגם אז לא בקשה את משאלתה, אלא הזמינה את המלך למשתה מחר.

גם במשתה השני לא פתחה אסתר את פיה עד שהמלך שאל אותה בעצמו.

באופן זה, כשאדם מתוח ומסוקרן, ליבו פתוח הרבה יותר לקבל ולהבין את דברי חבירו.

יתרה מזאת - המתוח חושש תמיד לגרוע יותר, לכן כל בקשה לא תראה בעיניו גדולה מדי.

 

יהודה בן יעקב, כשרצה לשכנע את אביו לשלוח את בנימין למקום סכנה כמצרים, נקט אף הוא בדרך דומה. כתוב במדרש שאמר יהודה: "המתינו לזקן עד שתכלה פת מן הבית". בדרך זו של סבלנות ומתיחה יש אפשרות שהדברים יתקבלו ביתר קלות אצל השומע, ויהיה מוכן לתת יותר.

 

 

יסוד נוסף המועיל לאנשים לפתוח את סגור ליבם ואזנם הוא הסיפור. לסיפור אנשים מוכנים יותר להאזין. אפילו המפריעים הגדולים אוהבים להקשיב לסיפור, מדוע?

כשנשאל ה"בן איש חי", מדוע הוא מרבה להשתמש במשלים ענה:

כאשר רוצים לומר לאדם דברי התעוררות, מפריע היצר לאדם לשמוע. לעומת זאת בסיפור, הוא מחריש. לכן אחרי שיכנס המשל - יכנס גם הנמשל, והאדם יוכל לקבל את הדברים. כך רואים אנו שהרבה אנשים זוכרים יותר את הסיפורים והמשלים, מכל הנושאים האחרים. הדברים נכונים לא רק בדברי מוסר ואגדה, אלא אפילו בשיעורי הלכה.

 

אפילו בתקופת האמוראים, כאשר ר' אבהו ור' חייא בר אבא באו למקום מסוים, מספרת הגמרא במסכת סוטה (מ.): "רבי אבהו דרש באגדתא, רבי חייא בר אבא דרש בשמעתא, שבקוה כולי עלמא לרבי חייא בר אבא ואזול לגביה דר' אבהו". אם כך היה בזמנם, מה נאמר בדורינו?!

גם התנא האלקי רבי מאיר הקפיד על דבר זה, כנזכר במסכת סנהדרין (ל"ח:): "כי הוה דריש ר"מ בפירקיה, הוה דריש תילתא שמעתא, תילתא אגדתא, תילתא מתלי".

כך ניתן להבין גם את דרשתו של רבי מאיר ביבמות (צ"ט.): "יש מוכר אביו להגבות אמו כתובתה. [אדם מוכר את אבא שלו, לתת אוכל לאימו!] כיצד?

ישראל לקח עבד ושפחה מן השוק, ולהם בן. ושחרר את השפחה, ונשאה. ועמד וכתב כל נכסיו לבנה - נמצא זה מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה".

מסבירה הגמרא, שסיפור מדהים זה בא ללמדנו שעבד דינו כמטלטלין.

שאלו את החזו"א לשם מה צריך לספר סיפור כה מוזר, שאדם מוכר את אביו לשלם מזונות אימו, כדי ללמד דין כה פשוט של עבד כמטלטלין?

הסביר החזו"א שחז"ל באו ללמדנו כיצד דברים חודרים לראשו וזכרונו של אדם. אם היו מלמדים אותנו רק שעבד כמטלטלין, לא היה הדבר נחרט במוחנו. אבל כששומעים סיפור מוזר כזה שאדם מוכר את אביו כדי לתת כסף לאימו, זוכרים את הדבר הרבה זמן.

אם כזה היחס אצל התנאים הקדושים, כמה אחוז משלים ואגדות צריך לילדים קטנים בדורינו?!

לכל האנשים, בכל הנושאים, יש לזכור כי: "הגדה מושכת לבו של אדם כמים"? (יומא ע"ה. וחגיגה י"ד.)

דבר זה נדרש חוץ מהמילתא דבדיחותא שיש לפתוח בה את השיעור או כל שיחה אחרת, כהנהגתו של רבה המובאת במסכת שבת (ל':).

 

 

דרך נוספת הגורמת לשומעים רצון להקשיב ולהתיחס בכובד ראש לדברים היא התיעצות. כאשר מתיעצים עם אדם, הוא חושב ברצינות על הנושא כדי לענות לשואל. יתר על כן, הרגשת החשיבות שהתיעצו איתו, והעובדה שהוא עצמו אמר את הדברים, גורמות לו להפנימם, ולהתיחס אליהם היטב.

 

כוח נוסף שקיים בהתיעצות מצאנו במסכת אבות (ב' ז'): "מרבה עצה מרבה תבונה". כל אחד בכוחו להוסיף נופך משלו להבנת העניין. הדבר מועיל גם לתלמיד וגם לרב, ולפיכך נאמר: "מתלמידי יותר מכולם".

 

 

יסוד נוסף המשפיע למדנו במגילת אסתר (ד' ח'): "ואת פתשגן כתב הדת אשר נתן בשושן להשמידם נתן לו להראות את אסתר, ולהגיד לה ולצוות עליה לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה".

מרדכי מלמדנו שהמחשה בראיה פועלת הרבה יותר, כיסוד הידוע שאינה דומה שמיעה לראיה. כל מסמך או הדגמה מעשית נחרטים בלב השומעים בצורה יותר עמוקה, לכן העדיף מרדכי להראות לאסתר את כתב הגזרה (של המן), מאשר לספר לה עליו בעל פה.

 

גם בתפילת שבת ומועד אומרים אנו בנשמת: "אילו פינו...ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים ורגלינו קלות כאילות - אין אנחנו מספיקים להודות...".

לשם מה יש צורך בעיניים, ידיים ורגליים כדי להודות?

אלא מלמדים אותנו חז"ל שמדברים לא רק בפה. גם עיניים מדברות, ואפילו ידיים ורגליים. אם הדבר קיים בדיבור אל ה', קל וחומר שהוא פועל רבות על בני אדם. "כל עצמותי תאמרנה" - חשוב בכל סוגי הדיבורים.

 

 

דבר נוסף שעל כל מלמד לשנן היטב שיכולת הקליטה של השומעים היא מוגבלת. לכן למרות שיש הרבה מה לומר - "תפשת מרובה לא תפשת", ואם נדבר מעבר ליכולת הקליטה יצא שכרנו בהפסדינו. אפילו לגבי משה רבינו אדון הנביאים נהג כך הקב"ה, כנאמר במדרש במדבר רבה (י"ד): "וכי מה הפסקות היו משמשות?

ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. והרי דברים ק"ו ומה אם מי שהוא שומע מפי הקב"ה ומדבר ברוה"ק צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, עאכ"ו הדיוט מהדיוט". מלמד שישכח יסוד זה, עלול להפסיד הרבה.

 

 

גם סבלנות רבה נצרכת, כפי שלמדנו מרב פרידא (ערובין נ"ד:) שחזר על כל דבר שלימד ארבע מאות פעמים, ואם אירע שהתלמיד לא היה מרוכז - חזר אפילו שמונה מאות פעם. הסבלנות היא תנאי הכרחי ברור כדי להצליח ללמד.

 

לכל משפיע כדאי לשנן את שענה המשגיח מרן ר' יחזקאל לוונשטין זצוק"ל, לאדם שהתלונן בפניו שהתלמידים לא משתפרים בעקבות שיחותיו.

אמר לו המשגיח: ואתה כן משתפר בעקבות כל החלטה שקבלת על עצמך?!

 

ישנן בחז"ל עוד שיטות השפעה רבות ושונות, אך קצר המצע מהשתרע, ואין באפשרותנו לפרט את כולן במסגרת זו. הדברים משתנים, כמובן, מאדם לאדם וממצב למצב. כפי שכתבנו בפתיחה, באנו רק לעורר את לימוד הסוגיא ההלכתית המעשית החשובה הזאת, בבחינת "תן לחכם ויחכם עוד".

ויה"ר שנזכה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים!
http://courses.jercol.macam.ac.il/62/halacha/tikshoret/chizuk/lesson7.htm

 




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-10/8/2010 14:31 לינק ישיר 

חינוך ילדים / שיטות לחינוך ילדים - איך לחנך ילד? מהו חינוך ילדים נכון? חלק 1

מאת:
אליעד כהן, היחיד שמתחייב: 100% אושר בשלמות בכל תחום! 0503-331-331

בתהליך של חינוך ילדים נתקלים ההורים והמורים בשאלה, של איך לחנך את הילדים בצורה נכונה. וכפי שנאמר "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה", דהיינו אם תצליח לחנך את הילד להתנהג בצורה הנכונה, אבל תעשה זאת על פי דרכו של הילד, דהיינו תעשה זאת בצורה חכמה שתתאים לרוח הילד, על ידי זה החינוך של הילד יצליח באמת. והשאלה היא, מהו חינוך ילדים נכון? ואיך לחנך ילד בצורה בוגרת?

חינוך ילדים / שיטות לחינוך ילדים - איך לחנך ילד? מהו חינוך ילדים נכון? חלק 1

וכדי להבין כיצד לחנך ילדים בצורה נכונה, לשם כך יש להבין מהו חינוך ילדים נכון. וחינוך ילדים נכון, הוא חינוך שמחנך את הילד הקטן, לחשוב בצורה בוגרת כמו שאדם בוגר היה חושב. ואין הכוונה לומר שמטרת חינוך הילדים היא לגרום לילד *להתנהג* כמו אדם בוגר בצורה החיצונית של החיים. כי לילד יש את העולם שלו. וכאשר מחנכים ילד לחשוב בצורה בוגרת, אין הכוונה לומר שמחנכים אותו לעזוב את משחקי הילדים, ולהתנהג כמו אדם בוגר.

אבל בהחלט כן הכוונה לומר, שחינוך ילדים נכון, זה כזה שהוא מקנה לילד את יכולות החשיבה שיש לאדם הבוגר. וחינוך ילדים נכון, מאפשר לילד להשתמש בעולם האישי שלו, בצורת החשיבה הבוגרת של עולם המבוגרים. וזה כמובן כדי להקנות לילד את דפוסי ההתנהגות והחשיבה הנכונים, שבאמצעותם הוא יוכל להתבגר ולחיות בצורה טובה עבור עצמו ועבור סביבתו.

ואם נתבונן היטב בעניין, נראה גם ילדים קטנים וגם אנשים מבוגרים, בפועל הם עושים את אותם הדברים ומתעסקים באותם הדברים. ולמרות שכלפי חוץ נראה שהמבוגרים כבר לא משחקים בצעצועים ולא מתעסקים בשטויות של ילדים, הרי שכל מי שהוא בר דעת, הוא מבין שמצד האמת, גם המבוגרים מתעסקים במשחקי ילדים, וגם המבוגרים מקדישים המון מהזמן שלהם, לעיסוק בשטויות של ילדים.

חינוך ילדים / שיטות לחינוך ילדים - איך לחנך ילד? מהו חינוך ילדים נכון? חלק 1

וההבדל בין המשחקים של הילדים לבין המשחקים של המבוגרים, הוא רק בצורה החיצונית. כי הילד הקטן משחק ברכב צעצוע קטן, והילד הגדול משחק ברכב גדול. והילדים הקטנים רבים על שטויות מסוג אחד, והילדים הגדולים רבים על שטויות מסוג אחר. וכמו שהילד מייחס חשיבות גדולה לשטויות שלו, כך גם האדם הבוגר מייחס חשיבות גדולה לשטויות שלו.

ואף על פי שגם ילדים וגם אנשים מבוגרים משחקים במשחקים ומתעסקים בשטויות כאלו ואחרות, הרי שיש הבדל מרכזי בין הילדים לבין המבוגרים. והוא שאצל המבוגרים, המשחקים הם בד"כ הרבה יותר מורכבים וממילא גם הרבה יותר מעניינים.

ואם נתבונן בעניין נראה, שגם אנשי עסקים שעוסקים בלקנות ולמכור חברות, וגם אנשים שמשקיעים את כספם בשוק ההון וכיו"ב, הרי שמצד האמת הם בסך הכל משחקים בסוג של מונופול מתוחכם, וכפי שאכן נהוג לומר "לשחק בבורסה". כי מה שהשתנה, זה בעיקר הצורה החיצונית של המשחק ורמת המורכבות שלו.

חינוך ילדים / שיטות לחינוך ילדים - איך לחנך ילד? מהו חינוך ילדים נכון? חלק 1

כי כאשר האדם הוא ילד קטן, אז הוא משחק במשחקים שלו. שרמת המורכבות שלהם היא לא כ"כ גדולה. וכדי לשחק במשחקי ילדים, אין צורך לעשות לפני כן תואר באוניברסיטה. וכדי לריב על שטויות של ילדים, לא צריך לשם כך כישורים מיוחדים.

וכאשר האדם מתבגר, אז הוא כל הזמן רוכש כישורים חדשים ויכולות חדשות, וכל הזמן הוא משדרג את רמת המשחקים שבהם הוא משחק. ורמת המורכבות של הדברים שבהם האדם מתעסק, היא עולה כל הזמן לפי רמת הכישורים האישיים של האדם, שהם בד"כ משתפרים כל הזמן.

ועל האדם חובה להבין ולזכור, שכמו שהוא מייחס חשיבות גדולה לעיסוקים המהותיים שלו, כך גם הילד מייחס חשיבות גדולה לעיסוקים השטותיים שלו. וכבר קרו מקרים מעולם, שילדים התאבדו בגלל איזו שטות. בדיוק כמו שמבוגרים התאבדו בגלל שטות אחרת שנראתה להם כדבר רציני מידי.

חינוך ילדים / שיטות לחינוך ילדים - איך לחנך ילד? מהו חינוך ילדים נכון? חלק 1

ונמצא אם כן, כי ההבדל האמיתי שיש בין עולם הילדים לבין עולם המבוגרים, הוא בצורה שבה משחקים את המשחקים וברמת המורכבות של המשחקים והעיסוקים. וככל שנדרשים יותר כישורים כדי לשחק במשחק, וככל שהמשחק הופך להיות יותר מורכב, כך זה יוצר את הרושם שהמשחק הוא יותר חשוב ויותר רציני ומהותי.

וכאשר אנחנו מחנכים ילד, הרי שבעצם אנחנו מנסים להקנות לו את היכולות המתאימות ואת הכישורים המתאימים, כדי שהוא יוכל באמצעותם לשחק בבא הזמן, בעולם המשחקים של המבוגרים. כאשר הדגש המרכזי הוא, שאנחנו מנסים להקנות לו הרגלי התנהגות וצורת חשיבה בוגרת.

ויש לשים לב לכך, שהדבר המרכזי שאותו אנחנו מנסים לחנך את הילד, זה לא שהוא ישנה את החיצוניות של העיסוקים שבהם הוא מתעסק, אלא שהוא ישנה וישפר את צורת החשיבה ואת צורת ההסתכלות שלו, על הדברים שבהם הוא מתעסק. כי לחנך ילד בצורה בוגרת, הדגש המרכזי שלו הוא, שהילד יתחיל לבטא את היכולות האישיות שלו, בעיסוקים האישיים שלו.

חינוך ילדים / שיטות לחינוך ילדים - איך לחנך ילד? מהו חינוך ילדים נכון? חלק 1

כי לכל ילד כמו לכל אדם בוגר, יש אין סוף פוטנציאל עצמי ואין סוף יכולות אישיות שכליות ורגשיות. וחינוך ילדים נכון, הוא כזה שהוא גורם לילד להכיר טוב יותר את היכולות האישיות שלו, והוא כזה שהוא גורם לילד לבטא את עצמו טוב יותר, ולממש את עצמו טוב יותר, דרך העיסוקים האישיים שלו בעולם הילדים שבו הוא נמצא כרגע.

והמטרה שלשמה הילד לומד בבית הספר, היא בעיקרה לא כדי להקנות לו ידע טכני שבכל מקרה הוא לא ישתמש בו בעתיד, אלא כדי להקנות לו הרגלי למידה, הרגלי חשיבה וכיו"ב, שהילד יגלה את היכולות האישיות שלו, כדי שהוא יוכל להשתמש בהם בבא היום בעולם המבוגרים.

ונמצא אם כן, כי חינוך ילדים טוב ונכון, הוא כזה שהוא שם את הדגש, לא על מה שהילד עושה בפועל, אלא על הצורה שבה הוא עושה את מה שהוא עושה, בלי קשר למה שהוא עושה בפועל. כי הילד יכול לעשות את מה שבא לו ולהתעסק במה שבא לו. והדבר החשוב הוא, שהילד יעשה את מה שמעניין אותו, אבל שהוא יעשה את זה מתוך הסתכלות של אדם מבוגר.

חינוך ילדים / שיטות לחינוך ילדים - איך לחנך ילד? מהו חינוך ילדים נכון? חלק 1

ואחרי שהבנו שעיקר חינוך הילדים הוא לא לגרום לילד לשנות את ההתנהגות שלו, אלא לגרום לילד לשנות את צורת החשיבה שלו, וממילא השיפור החיצוני של ההתנהגות יבוא מעצמו, עכשיו ממילא ניתן להבין איך לחנך ילדים בצורה בוגרת.

והדרך לחנך ילד בצורה בוגרת, היא על ידי זה שמראים לו איך להשיג את המטרות האישיות שלו טוב יותר, באמצעות זה שהוא יחשוב בצורה של אדם בוגר.

ונסביר: מי שיתבונן יראה, כי גם אדם בוגר וגם ילד חושבים באותה הצורה. אלא שאצל האדם הבוגר יכולות החשיבה הן גדולות יותר וחזקות יותר. ולצורך הדוגמא, אדם בוגר מסוגל לחשוב על יותר מהלכים קדימה, מאשר כמות המהלכים קדימה שילד קטן חושב עליהם.

חינוך ילדים / שיטות לחינוך ילדים - איך לחנך ילד? מהו חינוך ילדים נכון? חלק 1

כי כאשר האדם הבוגר עושה פעולה, אז ככל שהחשיבה שלו יותר מפותחת, כך הוא מודע טוב יותר להשלכות השונות של כל אפשרות בחירה שלו. ולפני שאדם בוגר מבצע בחירה כלשהי, הוא מתבונן היטב, לא רק על התוצאה המיידית, אלא גם על ההשלכות הרחוקות יותר לטווח רחוק.

וגם ילד כאשר הוא מבצע איזו בחירה, גם הוא חושב על התוצאה של הבחירה שלו. אלא שהוא לא עושה את זה בצורה גדולה ורחבה, כמו שאדם בוגר עושה זאת.

ודוגמא נוספת: כאשר אדם בוגר צריך לבצע משימה כלשהי, אחת היכולות של האדם הבוגר, היא להתבונן היטב סביבו, ולנסות לראות כיצד הדברים שיש לו, כיצד הם יכולים לעזור לו בביצוע המשימה שאותה הוא רוצה לבצע. וגם אם החפץ לא נועד באופן ישיר לביצוע המשימה, הרי שהאדם הבוגר יכול בצורה יצירתית לחשוב ולהבין איך לקחת את החפץ ולהשתמש בו לצורך השגת המטרה שלו.

חינוך ילדים / שיטות לחינוך ילדים - איך לחנך ילד? מהו חינוך ילדים נכון? חלק 1

וגם ילד כאשר הוא רוצה להשיג מטרה כלשהי, גם הוא מסתכל סביבו ומחפש את הדבר שיעזור לו להשיג את המטרה שלו. אלא שאצל הילד החשיבה היצירתית שלו פחות מפותחת, ולכן הוא לא תמיד מסוגל לראות את הפוטנציאל שיש במשאבים שלו, לצורך ביצוע המשימות שלו. וההבדל בין האדם הבוגר לבין הילד, הוא בעד כמה האדם מממש את יכולת החשיבה היצירתית שלו.

וכיו"ב ניתן להביא עוד דוגמאות רבות, לאיך כל בני האדם בעולם חושבים באותה הצורה. ואפילו בעלי החיים חושבים באותה הצורה. אלא שההבדל בין האדם החכם ביותר לבין האדם הטיפש ביותר, וההבדל שבין בעלי החיים לבני האדם, ובין הילדים לבין המבוגרים, הוא בעומק ובעוצמה שבה היכולות השונות באות לידי ביטוי.

וכפי שאמרנו, כאשר אנחנו מחנכים ילד, המטרה שלנו היא לגרום לו לגלות את היכולות האישיות שלו, כדי שהילד יגלה את הפוטנציאל האישי שלו וידע להשתמש בו, כדי שהוא יוכל לחיות חיים טובים יותר, בהתאם לעד כמה שהוא ישתמש ביכולות שלו להשיג את המטרות שלו.
http://www.eip.co.il/?key=822

 

* style="display: none" name="frmSendToFriend" method="post" target="PageHiddenFrame">  חינוך ילדים / שיטות לחינוך ילדים - איך לחנך ילד? מהו חינוך ילדים נכון? חלק 2

 
מאת: אליעד כהן, היחיד שמתחייב: 100% אושר בשלמות בכל תחום! 0503-331-331

המשך מ: * חינוך ילדים / שיטות לחינוך ילדים - איך לחנך ילד? מהו חינוך ילדים נכון? חלק 1.

חינוך ילדים / שיטות לחינוך ילדים - איך לחנך ילד? מהו חינוך ילדים נכון? חלק 2

וכאשר רוצים לחנך ילד בצורה נכונה, הדרך לעשות זאת, היא על ידי זה שמראים לאותו הילד, איך להשיג את המטרות האישיות שלו, על ידי זה שהוא ישפר את המיומנויות האישיות שלו, ויגלה את הפוטנציאל האישי שלו. ואת כל זה הוא אמור לעשות, כדי להשיג את המטרות האישיות שלו, שיש לו בעולם הילדים שבו הוא נמצא.

כי אחת הטעויות המרכזיות ביותר שיש בחינוך ילדים, היא שמנסים לגרום לילד להתעניין בדברים שלא מעניינים אותו. כי כאשר המחנך לא יודע מהו חינוך נכון ואיך לחנך בצורה נכונה, אז על ידי זה נדמה למחנך שלחנך ילד בצורה נכונה, פירושו לגרום לילד להתנהג אחרת.

ואז ההורים והמורים של הילד, מנסים לגרום לילד לעשות דברים שהוא לא רוצה לעשות. והילד רוצה להתעסק עם השטויות שלו. שהם בעיניו חשובות, בדיוק כמו שבעיני ההורים והמורים חשובים דברים אחרים.

חינוך ילדים / שיטות לחינוך ילדים - איך לחנך ילד? מהו חינוך ילדים נכון? חלק 2

ועל ההורה להבין, שכאשר הוא מנסה לגרום לילד שלו להיות בוגר, על ידי זה שהוא מנסה לגרום לו לשחק במשחקים בוגרים יותר וכיו"ב, הרי שבעצם זה כאילו שמישהו יבוא להורה עצמו, ויבקש ממנו לצורך חינוך מחדש של ההורה, להתחיל להחליף את שגרת החיים שלו. שכמובן שדבר כזה לא יתקבל בברכה, על ידי אף אחד. כי אף אחד לא אוהב שמשנים לו את החיים שלו. ואף אחד לא רוצה שיזלזלו בדברים שחשובים לו. והאדם לא תמיד בנוי לעשות שינויים מהותיים בחיים שלו.

וכאשר מנסים לגרום לילד להחליף את העיסוקים שלו לעיסוקים בוגרים יותר, הרי שמצד האמת מבחינתו של הילד, מישהו כאן לא מקבל אותו איך שהוא, והילד חווה סוג של דחייה ושל חוסר קבלה עצמית. כי למבוגר נדמה שהוא יותר חכם מהילד שלו. ולמבוגר נדמה שהוא החכם הגדול מתעסק בדברים חשובים באמת, אבל הילד שהוא לא מספיק חכם כמוהו, הוא מתעסק בשטויות.

והמבוגר שהוא חושב שהוא חכם גדול, הוא מנסה לחנך את הילד, על ידי זה שהוא מנסה לגרום לילד לעזוב את העיסוקים שלו ולהתעסק בשטויות אחרות, שבעיני המבוגר הם נחשבות לדברים מאוד חשובים.

חינוך ילדים / שיטות לחינוך ילדים - איך לחנך ילד? מהו חינוך ילדים נכון? חלק 2

והילד בעצם חווה כאן סוג של פגיעה אישית, בכך שלא מעריכים את הדברים שחשובים בעיניו. כי כנ"ל יש לזכור, שבעיני הילד העיסוקים שלו, חשובים בדיוק כמו שהאדם המבוגר חושב שהעיסוקים שלו חשובים. וכאשר מנסים לגרום לילד לשנות את הצורה החיצונית של המעשים שלו, הרי שזה דומה בדיוק לכך שמנסים לגרום לאדם מבוגר לשנות את צורת החיים שלו.

והדרך הנכונה לחנך ילד, היא לא על ידי זה שמנסים לגרום לו לשנות את העיסוקים שלו, למשחקים מורכבים יותר מעולמם של המבוגרים, אלא על ידי זה שמנסים לגרום לילד להשיג את המטרות האישיות שלו, בדברים שחשובים לו, על ידי זה שמראים לו כיצד יש לו כל מיני יכולות שעליהן הוא עדיין לא יודע, ושבאמצעותן הוא יכול להשיג טוב יותר את המטרות האישיות שלו.

והדרך הנכונה לעשות זאת, היא על ידי זה שההורה והמורה מנסים לראות מהן המטרות החשובות של הילד. ומהן היכולות האישיות של הילד להשיג את המטרות האישיות שלו של הילד, ועל ידי זה המחנך מראה לילד את היכולות האישיות שלו של הילד, להשיג את המטרות האישיות שלו.

חינוך ילדים / שיטות לחינוך ילדים - איך לחנך ילד? מהו חינוך ילדים נכון? חלק 2

ועל ההורה לנסות להתבונן היטב על מה שכן מעניין את הילד. ועל ההורה לנסות לראות כיצד הוא יכול לגרום לילד לגלות את היכולות האישיות שלו, כדי להשיג את המטרות האישיות של הילד עצמו, בצורה טובה יותר. וזה חינוך ילדים נכון, שהוא מחנך את הנער על פי דרכו, ועל פי מה שמעניין את הילד.

וכאשר ההורה והמורה מחנכים את הילד בצורה הזאת, דהיינו כאשר הדגש ששמים בחינוך הילד, הוא לא על החיצונית של מה שהילד עושה (במסגרת ההגיון והרצוי והמצוי כמובן), אלא על צורת החשיבה ועל הדרך שבה הילד עושה את מה שהוא עושה, על ידי זה הילד לא רק שהוא לא שונא את הלימודים ואת ההורים והמורים, אלא הוא יתחיל לאהוב את אלו שגורמים לו להשיג את המטרות שלו טוב יותר.

כי כאשר המחנכים מנסים לכפות את דעתם על הילד, ומנסים להראות לו כמה הם חכמים גדולים, וכמה הילד לא מספיק חכם, על ידי זה הילד מרגיש דחייה ורגשות של שנאה כלפי אלו שבעצם מזלזלים ולא מעריכים את הדברים שחשובים לו ואת צורת המחשבה שלו. וזאת הסיבה בעצם שבגללה יש בעיות ביחסי הורים וילדים וביחסי מורים ותלמידים.

חינוך ילדים / שיטות לחינוך ילדים - איך לחנך ילד? מהו חינוך ילדים נכון? חלק 2

כי כאשר הילד חווה סוג של חוסר כבוד מצד המחנכים שלו, על ידי זה הילד מפתח רגשות לא טובים כלפי ההורים והמורים שלו. והכל זה משום שאותם המחנכים מסתכלים ממבט מלמעלה על הילד, כאילו שהם חכמים גדולים, והוא בסך הכל ילד.

ועל כל החכמים בעיניהם לזכור, שכמו שבעיניהם הילד שלהם לא חכם וגאון כמותם, כך בעיני מי שחכם מהם, גם הם לא חכמים גדולים ולא גאונים גדולים. וכפי שאכן מצד האמת, כולם גם הילדים וגם המבוגרים, כולם בסך הכל משחקים במשחקים שונים, כאשר ההבדל הוא רק ברמת המורכבות וברמת החשיבות שהאדם עצמו מייחס לדברים.

ובמאמר מוסגר, המטרה של כל המשחקים שבני האדם משחקים בעולם, היא לגרום לאדם לגלות באמצעות המשחקים השונים, את היכולות האישיות שלו. כדי שעל ידי זה האדם בסופו של דבר יהיה מאושר באמת.

חינוך ילדים / שיטות לחינוך ילדים - איך לחנך ילד? מהו חינוך ילדים נכון? חלק 2

וכאשר מחנכים את הילד בצורה נכונה, דהיינו כאשר לא מנסים לשנות את מה שהילד עושה, אלא מנסים להאיר לילד את דרכו ולהראות לו כיצד הוא יכול להשתמש ביכולות האישיות שלו טוב יותר, כדי להשיג את המטרות האישיות שלו, על ידי זה נוצרת אהבה גדולה בין הילד לבין הוריו ומוריו. בדיוק כפי שכל אדם אוהב את מי שעוזר לו בחיים מתוך מקום של כבוד.

ובנוסף על כל אלו, כאשר הילד מגלה את היכולות האישיות שלו, והוא לומד להשיג את המטרות האישיות שלו טוב יותר, על ידי זה הוא מצליח בפועל להשיג את המטרות שלו מהר יותר, ואז ממילא הוא כל הזמן יעלה לעצמו את הרף של המטרות שלו, דהיינו הוא ממילא מעצמו יתחיל להתעסק בדברים שבהם מתעסקים אנשים יותר מבוגרים.

וזה כמובן כבר יבוא מעצמו, אחרי שהילד ילמד להכיר את היכולות האישיות שלו, להשיג את המטרות האישיות שלו. ועל ידי זה הילד יוכל להרשות לעצמו להתעניין בדברים מורכבים יותר מעולמם של המבוגרים. ועל ידי זה הילד יצליח לגלות את הפוטנציאל האישי שלו בצורה הטובה ביותר, ויחיה חיים מאושרים באמת.

חינוך ילדים / שיטות לחינוך ילדים - איך לחנך ילד? מהו חינוך ילדים נכון? חלק 2

ראה גם:

* הורות / חינוך ילדים - איך לדבר עם הילד בשפה שלו? איך לחנך ילד קטן לחשיבה בוגרת?.

* עצות - מהי עצה טובה? ממה היא נובעת? וכמה מאמץ דורשת עצה טובה?.

חינוך ילדים / שיטות לחינוך ילדים - איך לחנך ילד? מהו חינוך ילדים נכון? חלק 2

* אימון אישי / חינוך ילדים / יכולת הכלה - מהו אימון אישי וחינוך ילדים עם יכולת הכלה?.

* איזהו חכם? זה ש*מלמד* את כל האדם! מיהו חכם אמיתי? איך ללמד כל אחד כל דבר?.

* אימון אישי / קואצינג / יעוץ - איך אפשר לעזור למי שלא מאמין בעצמו?.

חינוך ילדים / שיטות לחינוך ילדים - איך לחנך ילד? מהו חינוך ילדים נכון? חלק 2

* חינוך ילדים / הפרעות קשב וריכוז אצל ילדים - איך לגרום לילד לאהוב ללמוד? חלק 1.

* חינוך ילדים / הפרעות קשב וריכוז אצל ילדים - איך לגרום לילד לאהוב ללמוד? חלק 2.

* חינוך ילדים / הפרעות קשב וריכוז אצל ילדים - איך לגרום לילד לאהוב ללמוד? חלק 3.

חינוך ילדים / שיטות לחינוך ילדים - איך לחנך ילד? מהו חינוך ילדים נכון? חלק 2

* חינוך ילדים / הפרעות קשב וריכוז אצל ילדים - איך לגרום לילד לאהוב ללמוד? חלק 4.

* חינוך ילדים / הפרעות קשב וריכוז אצל ילדים - איך לגרום לילד לאהוב ללמוד? חלק 5.

* חינוך ילדים / הפרעות קשב וריכוז אצל ילדים - איך לגרום לילד לאהוב ללמוד? חלק 6.

חינוך ילדים / שיטות לחינוך ילדים - איך לחנך ילד? מהו חינוך ילדים נכון? חלק 2

* אימון אישי / קאוצ'ינג / פשטות - מהו אימון אישי פשוט? ומה טוב בו?.

* אהבה - איך לגרום למישהו לאהוב אותך / להתאהב בך / לרצות אותך?.

* אהבה - איך לגרום למישהו לאהוב אותך / להתאהב בך / לרצות אותך?.





http://www.eip.co.il/?key=823

עוד מאמר יפה מאותו מקור. הגם שלא ממש קשור לחינוך. אבל זה נראה שיטה יחודית ומעניינת. שהכל קשור להכל.

אושר - מהו הדבר *היחיד* שאותו יכול האדם לעשות כדי להיות מאושר?
מאת: אליעד כהן, היחיד שמתחייב: 100% אושר בשלמות בכל תחום! 0503-331-331

מי שרוצה להיות מאושר, עליו לדעת את הדרך היחידה להיות מאושר, והיא ידיעת האמת שהכל כבר טוב בשלמות כרגע ובכל רגע ורגע כפי מה שהוא. ומצד האמת האדם לא יכול לעשות שום דבר כדי להיות מאושר באמת, מלבד להבין את האמת שהכל כבר טוב כפי מה שהוא.

אושר - מהו הדבר *היחיד* שאותו יכול האדם לעשות כדי להיות מאושר?

כי יש בעולם שלנו שקרים שונים שהאדם מנסה להיעזר בהם כדי להיות מאושר. והשקר המפורסם ביותר, הוא השקר של החשיבה החיובית. והוא שמלמדים את האדם להסתכל על חצי הכוס המלאה ולחשוב חיובי ולראות רק את הטוב שיש במציאות. אבל זה שקר. ושקר כמו כל שקר, סופו ליפול.

והחשיבה החיובית היא שקר, לא משום שהמציאות לא טובה, אלא משום שהאדם משקר את עצמו ולא באמת מבין את הטוב שיש במציאות, אלא רק מעמיד פנים כאילו הוא מרוצה מהמציאות. ולשקר אין רגליים. והשקר נופל. וגם החשיבה החיובית לא באמת עובדת.

כי להיות מאושר באמת, פירושו שהאדם מפסיק לרצות להיות מאושר, על ידי זה שהוא כבר מאושר. ושום חשיבה חיובית בעולם, לא יכולה לגרום לרצון של האדם להיות מאושר, להיעלם לגמרי. כי כל החשיבה החיובית, וכל האמונה של האדם שהכל לטובה וכל כיו"ב, הכל ביחד לא מסוגל לגרום לאדם להיות כ"כ מאושר, עד שהרצון להיות מאושר יעלם לגמרי.

אושר - מהו הדבר *היחיד* שאותו יכול האדם לעשות כדי להיות מאושר?

ויש רק דרך אחת ויחידה להיות מאושר, והיא על ידי הבנה. הבנה ולא שום דבר אחר. ואין כאן קיצורי דרך, ואין כאן טריקים, ואין כאן שום מקום לשקרים ותרמיות. וכל אדם מאושר, בדיוק כפי מידת האמת עד כמה הוא באמת מבין שהכל טוב באמת.

כי האושר האמיתי אמור לנבוע לא מתוך מאמץ של האדם, אלא ללא כל מאמץ של האדם. וכל זמן שהאדם צריך להתאמץ לחשוב חיובי וכיו"ב כדי להיות מאושר, הרי שזה עדיין לא אושר. כי האדם עובד ומתאמץ כדי להיות מאושר. וזאת לא אמת. וממילא האושר לא אמיתי.

ומי שרוצה להיות מאושר באמת, עליו לומר את האמת. ואם האמת היא שהוא לא מרוצה מהמציאות, עליו לא לפחד אלא לומר שהוא לא מרוצה מהמציאות. והעיקר שיהיה עם אמת. כי האמת היא הדבר החשוב ביותר, והיא הדרך היחידה להגיע לאושר אמיתי.

אושר - מהו הדבר *היחיד* שאותו יכול האדם לעשות כדי להיות מאושר?

ועל האדם לא להדחיק את הרגשות שלו, אלא לומר את האמת כלפי מה שהוא מרגיש. ואם האדם לא מרוצה מאיזה משהו, האדם לא צריך לשקר את עצמו ולומר שהוא מרוצה, אלא על האדם להיצמד אל האמת, ולבטא את האמת הפנימית שלו, שהוא לא מרוצה. והעיקר הוא אמת.

כי מי שמשקר את עצמו ומנסה לשכנע את עצמו בשקרים שונים שאינם אמת, על ידי זה הוא סובל פעמיים. והפעם הראשונה שהוא סובל, היא שהוא צריך לשקר את עצמו ולא יכול להיות אמיתי עם עצמו. כי השקר העצמי לא נותן לאדם שקט נפשי. ועדיף לומר את האמת ולהרגיש רע, אבל להיות שלם עם עצמך, מאשר לנסות לשקר את עצמך, ולהרגיש רע עם עצמך.

והפעם השנייה שהשקר מזיק לאדם, היא שלא רק שהאדם לא באמת שלם עם עצמו ועם מה שהוא מרגיש מאחר שהוא משקר את עצמו לגבי התחושות שלו, אלא שבנוסף גם הדבר הזה לא באמת עוזר לאדם להיות מאושר באמת. כי אי אפשר להיות מאושר באמת, על ידי שקר. והאדם לא יכול לשקר את עצמו לגבי מה שהוא מרגיש, ועדיין לרצות להיות מאושר באמת.

אושר - מהו הדבר *היחיד* שאותו יכול האדם לעשות כדי להיות מאושר?

ואפשר להשיג אושר מזויף, על ידי חשיבה שקרית. אבל מי שרוצה אושר אמיתי, עליו לעשות ניקוי פנימי, שהוא להתחיל להודות על האמת כלפי עצמו, ולהיות מודע היטב לרגשות האמיתיים של עצמו, בלי להכחיש ובלי להדחיק ובלי ליפות ובלי להעלים שום דבר.

וכאשר האדם מתחבר לנקודת האמת שלו, אז האדם מתחיל לעבור סוג של זיכוך וניקוי פנימי. ועל האדם להתחיל לבדוק את המחשבות שלו, ולנסות לראות איזו מהן היא אמת, ואיזו מהן היא לא אמת. ועל האדם לבדוק לדוגמא את כל האמונות שלו לגבי עצמו ולגבי העולם, ולאמת אותן, ולשאול את עצמו, האם ועד כמה ולמה הן אמת או לא אמת.

והרעיון הוא, שעל ידי זה שהאדם מחפש את האמת באמת ולא מפחד ממנה, אז בסוף האדם מקבל שכל, מבין את המציאות באמת, ואז האדם חי בשלום באמת עם המציאות, בלי צורך להתאמץ כדי להיות מאושר. ואז גם הרצון של האדם להיות מאושר, הרצון הזה נעלם. כי אז האדם כבר מאושר באמת בלי שום מאמץ.

אושר - מהו הדבר *היחיד* שאותו יכול האדם לעשות כדי להיות מאושר?

והאדם לא יכול לעשות שום דבר כדי להיות מאושר, מלבד להבין באמת בהבנה פנימית אמיתית ועמוקה שהכל כבר טוב. וכל מה שיעשה האדם, וכל מה שישיג האדם, וכל מה שיאמר האדם, וכל מה שיחשוב האדם, שום דבר לא יעזור לאדם להיות מאושר באמת, מלבד אם האדם יקבל שכל שיבין את המציאות באמת, ואז ממילא יהיה מאושר באמת.

וכל זמן שהאדם רק מאמין שהכל טוב וכיו"ב, הרי שלעולם הוא לא יכול להגיע לשקט נפשי אמיתי. כי כאשר יש הבדל בין השכל של האדם לבין האמונה שלו, דהיינו כאשר האדם מבין בשכל שלו שיש רע, ומנסה להאמין שהכל טוב, אז כמובן שזה נחמד, אבל זה לא מספיק טוב כדי להשיג שקט נפשי אמיתי.

כי השקט הנפשי מגיע רק כאשר יש אחדות בין השכל לבין הרגש לבין האמונה. כי כל זמן שיש פער כלשהו בין מה שהאדם מאמין לבין מה שהוא מרגיש לבין מה שהוא מבין, הרי שגם אין שקט נפשי ואין שמחה ואין שלמות ואין אושר אמיתי. ומי שרוצה אושר אמיתי, עליו להיות אמיתי בשכל שלו, ברגשות שלו ובאמונות שלו.

אושר - מהו הדבר *היחיד* שאותו יכול האדם לעשות כדי להיות מאושר?

היינו שהאדם ישתמש בשכל שלו באמת ושלא יזגזג בין השכל לבין חוסר השכל. ושהאדם יהיה כנה עם עצמו לגבי מה שהוא מרגיש. ושהאדם לא יאמין במה שלא צריך להאמין. אלא שהאדם בכל התחומים ייצמד לאמת. כי האמת היא אחת, וכאשר האדם נמצא אליה בכל התחומים, על ידי זה נוצרת אחדות בין השכל לרגש לאמונה. ואז האדם הופך להיות מאושר באמת.

ראה גם:

* הסוד של האושר - מהו הדבר האחד ו*היחיד* שבו ו*רק* בו תלוי *כל* האושר שיש בעולם?.

אושר - מהו הדבר *היחיד* שאותו יכול האדם לעשות כדי להיות מאושר?

* אושר מושלם - מהו הדבר ה*יחיד* שעליך לעשות כדי להיות מאושר בשלמות?.

* חשיבה חיובית - למה חשיבה חיובית היא חשיבה שלילית? למה *צריך גם* חשיבה שלילית?.

* סוד *השקר* של חשיבה חיובית - מהו הסוד שבגללו חשיבה חיובית היא *שקר*? חלק 1.

אושר - מהו הדבר *היחיד* שאותו יכול האדם לעשות כדי להיות מאושר?

* סוד *השקר* של חשיבה חיובית - מהו הסוד שבגללו חשיבה חיובית היא *שקר*? חלק 2.

* סוד *השקר* של חשיבה חיובית - מהו הסוד שבגללו חשיבה חיובית היא *שקר*? חלק 3.

* חשיבה שלילית / חשיבה חיובית - מה *טוב* בחשיבה *שלילית*? ומה הטוב ביותר?.

אושר - מהו הדבר *היחיד* שאותו יכול האדם לעשות כדי להיות מאושר?

* חשיבה חיובית / חשיבה שלילית - האם חשיבה חיובית היא לא שקר עצמי? מהי האמת?.

* חשיבה חיובית - מתי חשיבה חיובית לא עובדת? ומתי חשיבה חיובית תמיד עובדת?.

* חשיבה חיובית - מתי חשיבה חיובית לא עובדת? ומתי חשיבה חיובית תמיד עובדת?.

אושר - מהו הדבר *היחיד* שאותו יכול האדם לעשות כדי להיות מאושר?

* חשיבה חיובית - למה חשיבה חיובית לא תמיד עובדת? ומתי חשיבה חיובית עובדת?.

* חצי הכוס המלאה - מה עם חצי הכוס הריקה? האם חשיבה חיובית, היא לא שקר עצמי?.

* חשיבה שלילית / חשיבה חיובית - מהו הדבר *החיובי* שממנו נובעת חשיבה שלילית?.


http://www.eip.co.il/?key=912




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > חברה וקהילה > חינוך בגיל הרך > מאמרי חינוך
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
לדף הקודם 1 2 סך הכל 2 דפים.