בית פורומים עצור כאן חושבים

האם פסיקת ההלכה מסורה רק לרבנים?

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-8/6/2006 15:58 לינק ישיר 

חיים,

לא הבנתי טענתך.

גזירת חז"ל על הצורך בקבלת רשות כדי להורות לא היתה קשורה כלל בחוסר מידע, אלא בכושר ההתבטאות עם העירנות לסכנת אי-הבנה של השומעים.

בנקודה זו, מה יום מיומיים?

מה השתנה מאז חז"ל?

התורה גם אז היתה מונחת לכל הרוצה ליטלה, ורק על פסיקת הלכות נגזרה גזירת נטילת רשות.

באותה מידה גם היום התורה מונחת ונגישה לכל, וכל הרוצה לדון - שיקום. ורק הפסיקה מוגבלת.

אנא למדני כוונתך.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-9/6/2006 07:15 לינק ישיר 


רמ במזל

<"באותה שעה גזרו: תלמיד אל יורה אלא אם כן נוטל רשות מרבו">

אף שבאותה שעה גזרו, ייתכן שלא היתה זו גזרה לדורות, שהרי האיסור לא הובא ברמב"ם, טור או שו"ע.
 
ואף ההלכה שכן הובאה מאותו הקטע-האיסור על התלמיד להורות הלכה לפני רבו, ייתכן שאינה בתוקף היום .

ראה בסמ"ק מצוריך, מצוה קי"א, [הג"ה נ"א] וז"ל שם :

"אמר ר"י הא דאמרינן תלמיד אל יורה וכו' זהו בזמן התנאים והאמוראים שמוציאים ההוראות מעומק ופלפול ומידיעה ונוטל הרב עטרה בהוראתה, אבל עתה הפסקים וההוראות נכתבים והכל יכול להסתכל בספרים הפסקים ולהורות ...".

ובארחות חיים הל' ת"ת סי' כ"א:

"והר"ש מאיורא וכו' מיום שגלו אבותינו וחרב בית מקדשינו ונשתבשו הארצות ונתמעטו התורות והלבבות אין לנו עוד לומר מורא רבך כמורא שמים, וכל הדינין הראויין לעשות תלמיד לרב נתבטלו כי הגמרות והפירושים והחידושים והחיבורים הם המורים וכו', ולכך היו רגילים שבעירם יחזיק התלמיד מדרש ולא אמרינן בהא כל המורה הלכה לפני רבו".

ובלח"מ פ"ה מתלמוד תורה ה"ד:

"שמעתי בשם אחד שכתב בשם חכם אחד שבזמן הזה ליכא מורה הלכה בפני רבו מפני שאנו לומדים מפי ספרים והספרים הם המלמדים".

עולם הפוך אני רואה תוקן על ידי - נישטאיך - 09/06/2006 7:19:37



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-9/6/2006 10:41 לינק ישיר 

*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" /> 

נישטאייך


עולם הפוך אני רואה.
 

1. המקורות שהבאת מאלפים, אך לא נתקבלו להלכה. (והרי את זה כבר ידעת ....)

2. בנוסף כתבת: <אף שבאותה שעה גזרו, ייתכן שלא היתה זו גזרה לדורות, שהרי האיסור לא הובא ברמב"ם, טור או שו"ע.>. אך ראה:

רמב"ם תלמוד תורה, ה, ב:

"איזהו חולק על רבו – זה שקובע לו מדרש ... ומלמד שלא ברשות רבו, ורבו קיים אע"פ שרבו במדינה אחרת"

טור יו"ד ריש סי' רמב:

"אבל לקבוע בעצמו להוראה לישב ולהורות – אפילו הוא בסוף העולם אסור לו להורות עד שימות רבו או עד שיתן לו רשות". וראה גם בדרכי משה שם.

(והשו"ע איננו לפני כרגע.)

 

ר"מ

 




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-9/6/2006 12:06 לינק ישיר 


 רמ במזל

 המקומות שהבאת מתייחסים לנושא "כבוד רבו ". ו" מורה הלכה בפני רבו " ואין להם קשר לסמכות לכל אדם  לפסוק הלכות על פי מקורות כתובים. ( מה שמחייב בעיקר הוא התלמוד , או כל הלכה המוכחת מהתלמוד )
  לגבי פסיקת הלכות על פי " דעתם הרחבה " אין לאף אחד " סמכות " להחליט מה נכון ומה לא נכון .  וכל פסיקה על פי סברא , או הבנה , או עומק דעתו , אינם מחייבים אלא את הפוסק עצמו , ( וכל מלקקי הפנכה, והעדר המובל על ידם )



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-9/6/2006 13:52 לינק ישיר 

סליחה אם כבר נאמר -

נראה לי ששמעתי פעם מד"ר לתלמוד, שכללי פסיקת ההלכה מסתמכים בין השאר על ניסיון מעשי, למשל, הלכה כרב נחמן בדיני ממונות כי הוא היה דיין, וכן לגבי רב ושמואל.

אם כך, כפי שכתבתי, העיקר הוא הניסיון המעשי ולא ההסמכה הפורמלית.



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-10/6/2006 21:10 לינק ישיר 


אראל,

1.  אין שום קשר בין כללי פסיקת הלכה השנויה במחלוקת בין חכמים
לבין הצורך בקבלת רשות מרבו כדי לפסוק לאחרים.

2.  יעויין גם בשו"ת ריב"ש סי' רעא.

3. חלק מהנושא מובא גם במאמרו המעניין של הרב פרופ' שמחה אסף "לקורות הרבנות" 
שנכתב באודסה בשנת תרע"ח,
הודפס ב"רשומות" כרך ב, עמ' 259-300, ונשנה בספרו באהלי יעקב מעמ' 27 ואילך.

ר"מ



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-10/6/2006 21:50 לינק ישיר 

רמב"ם וד"ר הלפרין,
מפשט הגמרא אכן נראה כדבריכם, אך המקורות שהובאו מהפוסקים אכן עוסקים בהלכות כבוד רבו ולא בקריטריונים להוראת הלכה למעשה, וכפי שהעיר תלמיד. ובאמת צ"ע מדוע לא הביאו את הגמ' הזו כדין בהוראת הלכה אלא כדין בכבוד רבו.
עוד יש להעיר שהאידנא אין רבו במובנים שהיו אז, וכידוע שלומדים מספרים, ולכן דיני כבוד רבו כבר אינם כמו שהיו. בכל אופן, אין כאן קריטריונים להוראת הלכה.

ובכלל יש להגדיר טוב יותר מהי הוראת הלכה. האם כשמישהו שואל אותי בהלכה אסור לי לענות לו בדבר שאותו אני יודע? האם אסור לי לחוות דעה הלכתית בנושא שנוי במחלוקת? באיזה פורום זה אסור? ואולי רק במשהו שעומד בניגוד לדעת רבי? האם אסור לי לפרסם מאמר הלכתי? או שמא אסור לי לפרסם מאמר ולומר שכך חייבים לנהוג (מי בכלל מפרסם מאמרים כאלה?)?
אז על מה הדיון כאן בכלל?
כידוע, הטור הוא אחד המקורות להלכות כבוד רבו ואביו (ביחס לרא"ש), והוא מביא גם דעות הלכתיות נגדו, ולעיתים נדירות הוא אף פוסק כך.
מיכי



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/6/2006 22:25 לינק ישיר 

על פניו "הוראת הלכה" היא רק באומר "מותרים אתם לעשות" (או אסורים), כמ"ש הגמרא בריש הוריות.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/6/2006 22:40 לינק ישיר 

אם כך, אז הבעיה היא רק אם מישהו מושיב את עצמו בבי"ד או בבית הוראה ומורה הלכות ללא רשות, ובודאי לא על פרסום מאמר הלכתי. אז אכתי צ"ע על מה אנחנו מדברים כאן?
זאת מעבר להערותיי לעיל על כך שלהלכה נראה כי אין כל בעיה בהוראה ללא רשות (מעבר לבעיית כבוד רבו, שגם היא כנראה אינה קיימת).
מיכי



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/6/2006 09:24 לינק ישיר 

ממללא

אודות הבחינות לרבנות.

בקובץ "מוריה", (שנה 24 גליון ג-ד (רעט-פ) חשוון תשס"ב עמוד סב), מופיע מכתבו של הרב יחזקאל אברמסקי אל הרב הרצוג, מיום י"ט סיוון תשי"ד, בענין הקמת מסגרת מסודרת, ללמוד רבנות ודיינות, ובחירת ועדה, שתהיה אחראית על מתן הסמיכות.

אחרי שהוא שלל את הלימודים על פי תוכנית מסדרת ללימודי רבנות, מפני "שכל תוכנית מועט (מינימלית) לסמיכה לרבנות, יש בה המעטת דמות הרבנות ...".

ובאשר להצעה השניה, של ובחירת ועדה שתהיה אחראית על מתן הסמיכות, הוא כותב:

"גם ההצעה השניה, בחירת "וועדת הסמיכה" מעוררת דאגה, ואחרית הפסדה מי ישורינה, הלא לפי מהלך הענינים, מן ההכרח שועדה כזו בימינו אלה, תחול עליה השפעה מזולתה, והשפעה שאינה נובעת מפנימיות ענין הסמיכה, היא כקטב מרירי אל רוחה.

מי מבני תורה לא נזדעזע, שישנה הצעה שמהיום והלאה, יבחרו הדיינים על פי וועדה מאושרת, חלקה רובה חילונית , וגדול יהיה כחו של השלטון מכחה של הרבנות , לבי סמןך ובטוח שידידי יתנגד לזה בכל תוקף השפעתו האישית ....".

________

רמ


במבוא ל"תשובות בעלי התוספות" ובעיקר בעמודים 26-28, (איגוס, הוצאת תלפיות-ישיבה אוניברסיטה, ניו יורק תשי"ב), עוסק המהדיר בהתפתחות ה"סמיכה" והרשות להורות, ואי"ה כשאקרא את המאמר אחזור אליך.
_________

אראל

<"נראה לי ששמעתי פעם מד"ר לתלמוד, שכללי פסיקת ההלכה מסתמכים בין השאר על ניסיון מעשי, למשל, הלכה כרב נחמן בדיני ממונות כי הוא היה דיין, וכן לגבי רב ושמואל''>

על בקיאותו של שמואל בדינים,  שלכן ההלכה כמותו כתב  הרב בנימין זאב במספר מקומות

"נראה לע"ד דהלכה כשמואל דהא תניא כותיה ועוד דהלכה כשמואל בדינין בשביל ששמואל היה דיין ובקי בדינין וכמו שפירש"י בפסחים פרק מקום שנהגו שמואל קרי ליה רבא שבור מלכא משום שהיה בקי בדינים כדין היוצא מלפני השליט שמתקיים כו' וכן פירש"י בכתובות פרק נערה ובשבת פרק במה בהמה יוצאה וברוב התלמוד אמרינן הלכה כשמואל". (שו"ת בנימין זאב סימן קיד ד"ה אשה שטענה).

"... מפני שרבן של כל בני הגולה היה בדורו חוץ משמואל מ"מ הלכה כשמואל בדיני בשביל שהיה בקי בדינים וכדפירש"י ז"ל בפסחים פר' מקום שנהגו שמואל קרי ליה רבה שבור מלכא משום שהיה בקי בדינים כדין היוצא מלפני השליט שמתקיים וכן בכתובות פרק נערה אמר ליה אבימי בר פפי שקוד אמרה מנו שמואל פירש"י שמואל הוו קרי ליה שקוד על שם דהלכתא כותיה בדיני ושוקד על דבריו לאומרם כהלכתא וכן בשבת פרק במה בהמה יוצאה כי סליק רבי זירא אשכחיה לרבי בנימין בר יפת דיתיב וקאמר ליה משמיה דרבי יוחנן נותנין מרדעת כו' אמר ליה יישר וכן תרגמא אריוך בבבל אריוך מנו שמואל ופירש"י שמואל קרי ליה אריוך ע"ש שהיה בקי בדינין ושופט כמלך השופט על הארץ לשון ריכא וכן פ"ק דקדושין אמר ליה לשמואל אריוך פסוק לי ואנא אכול". (שו"ת בנימין זאב סימן קנד ד"ה והכי איתא).

"...יש לפסוק הלכה כשמואל דקי"ל כותיה בדיני בשביל שהיה בקי בדינים כדפירש"י בפסחים פרק מקום שנהגו שמואל קרי ליה רבה שבור מלכא משום שהיה בקי בדינים כדין היוצא מלפני השליט שמתקיים וכן בכתובות פרק נערה א"ל אבימי בר פפי שקוד מנו שמואל על שם דהלכתא כותיה בדיני ושוקד על דבריו לאומרם כהלכתא להכי קרי ליה שקוד כדפירש"י וכן בשבת פרק במה בהמה יוצאה וכן תרגמא אריוך בבבל אריוך מנו שמואל פירש"י שמואל קרו ליה אריוך ע"ש שהיה בקי בדינין ושופט כמלך השופט על הארץ לשון ריכא". (שו"ת בנימין זאב סימן רס).


תוקן על ידי - נישטאיך - 11/06/2006 9:33:09



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-19/6/2006 05:16 לינק ישיר 

ממללא.

<"בחינות ההסמכה - ההסכמה הבסיסית של הרה"ר">

אין חדש תחת השמש של ארץ ישראל.

הרמב"ם כתב בפירושו למשניות, בכורות פרק ד משנה ד, (מהדורת קאפח):

"וכן כותבים לאנשים אשר לא ראו אותם: "ראש ישיבה" או או זולת זה מן השמות, לפי שהדברים הללו פטומי שמא בעלמא, הרי הן כדרך הכינוין והחניכה, וכבר ראיתי בארץ ישראל אנשים נקראים חברים, ובמקומות אחרים מי שנקרא ראש ישיבה, ואפילו בר בי רב דחד יומא ליתיה".






דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-20/7/2012 15:08 לינק ישיר 

עצה טובה של מומחה / נדב שנרב

הוראותיהם ופסקיהם של רבנים, תהא גדולתם אשר תהא, הם בגדר 'עצה טובה' שניתן לסמוך עליה ולקוות כי הוא מכוונת לרצונו של הקדוש ברוך הוא. הם אינם יוצרים חלות הלכתית. האמת היא חיצונית ואובייקטיבית, והמבחן העליון הוא היכולת לכוון אליה

נדמה כי לאחרונה אי אפשר לקרוא או לשמוע דברי שבח וזיכרון לרב או לפוסק, בחייו או לאחר פטירתו, בלי לשמוע את התיאורים שלפיהם אותו רב "לא ענה לכל אחד אותה תשובה", "התאים את התשובה לשואל בחכמה" וכיוצא בזה. כל פעם מחדש אני מתפעל מאותם חסידים או מעריצים. האם מדבריהם לא עולה, לכאורה, כי רבם היה שקרן וצבוע? כדאי לנסות להבהיר נושא זה לאור המקורות.

פסיקה שהיא גילוי

בשורש הדברים עומדת שאלה פשוטה: האם פסיקת הלכה היא פעולת גילוי או פעולת יצירה-חקיקה. לפי האפשרות הראשונה, האמת בשאלה כיצד יש לנהוג כתובה לפני הקדוש ברוך הוא באש שחורה על אש לבנה, ותפקידנו כיהודים הוא לנסות ולקלוע אליה. רב, גדול דור, סנהדרין או כל אדם ומוסד שעוסקים בפסיקה נבחנים אך ורק לפי פרמטר יחיד: הסיכוי לכוון לאותה אמת א-לוהית.

יכול להיות שתהיה לאדם או למוסד סמכות פוליטית וייאסר לפרסם פסיקות נגדו באופן מקומי (מרא דאתרא) או כללי (סנהדרין), אבל כוח זה מבטא רק את הצורך לשמור על הסדר החברתי ולא הופך את השקר לאמת. במובן זה דומה הפוסק למדען שמגלה חוק טבע: החוק היה שם קודם, כמובן, ומבחנו של המדען תלוי בהתאמה בין הניסוח שלו למציאות האובייקטיבית.

לפי האפשרות השנייה, הפסיקה היא פעולה יוצרת. אין 'אמת אבסולוטית' שאותה צריך לגלות, אלא עצם פעולת הפסיקה יוצרת הלכה חדשה, אם אכן הפוסק הוא אדם המוסמך וראוי לכך. אם זהו המצב, אזי עומד בפני הפוסק מרחב אפשרויות בדומה לזה שעומד בפני בית מחוקקים או בפני בית משפט שדן במקרה ללא תקדים. הוא יוצר את התקנה, ומתוך כך יוצר את ההלכה. קביעת חוקי משחק הכדורגל, למשל, היא דוגמה לסוג כזה של פעולה. ההחלטה אם מותר לשוער לבעוט לשער היריב היא זו שקובעת את חוקי הכדורגל, ואינה נמדדת בהתאמה לחוקי משחק 'אמיתיים' כלשהם.

והיכן עומדת ההלכה? זוהי, כמובן, שאלה מטה-הלכתית, אך גם היא נידונה במקורותינו, והתשובה היא לכאורה חד משמעית: פסיקת הלכה היא גילוי ולא חקיקה.

הראיה הפשוטה הראשונה היא מעצם קיומה של מסכת הוריות, שעוסקת במקרה שבו האינסטנציה העליונה של ההלכה, סנהדרין שיושבת בלשכת הגזית, הורתה הוראת טעות ומביאה קרבן על חטא זה. בחקיקה יוצרת אי אפשר לטעות: אם בית המחוקקים קיבל חוק מטופש או מזיק, זהו עדיין החוק. גם כאשר המחוקקים ישנו אותו, עדיין יהיה נכון לומר שבעבר זה היה החוק. חקיקה ניתן לשנות, אבל מכיוון שהיא אינה נמדדת בהתאמה לפרמטר חיצוני אין בה מושג של טעות מן הסוג הזה. עצם העובדה כי בית הדין הגדול יכול להזדקק לכפרה על הוראה שהתגלתה כטעות מראה כי המבחן העליון הוא התאמה לאמת האבסולוטית של התורה.

יתר על כן: מה הדין אם הסנהדרין התירה לאכול חֵלב, אבל פלוני, אדם פרטי, יודע בוודאות שהם טעו? הגמרא במסכת הוריות (דף ב, ב) אומרת כי אדם כזה (בתנאי שהוא תלמיד שראוי להוראה, כך שהיה עליו לכבד את סברת עצמו) לא מתכפר בקרבנם של הציבור, שהרי אסור היה לו לסמוך על הוראת הסנהדרין! עצם ההוראה לא יוצרת מצב חוקי 'חדש'. אם היא שגויה – כל מי שברורה לו השגיאה מנוע מלסמוך עליה.

למעלה מזאת: נניח שיש יהודי פשוט שאינו מבין ואינו יודע, והוא הלך ושאל את פי אותה סנהדרין בלשכת הגזית וזו התירה לו לאכול חלב. האם אותו 'היתר' יוצר מצב הלכתי חדש? האם אותו יהודי, אם אכל חלב, יהיה פטור מקרבן חטאת מפני שסמך על הוראת בית הדין הגבוה ביותר, שהתורה אומרת כי יש לשמוע בקולו? גם כאן התשובה היא שלילית. "יחיד שעשה בהוראת בית דין – חייב חטאת" (רמב"ם, שגגות פרק יג הלכה א). פסיקתם של הסנהדרין, אם היא שגויה, איננה מספיקה אפילו להגן על האדם הפשוט מנשיאה בעוון שגגתו.

יהודים בעיר סלנטו, איטליה, 1463

אין לפוסק ארגז כלים

שום רב או בית דין בזמננו אינו רואה את סמכותו כגדולה יותר מזו של הסנהדרין. הוראותיהם ופסקיהם של רבנים, תהא גדולתם אשר תהא, הם בגדר 'עצה טובה של מומחה' שניתן לסמוך עליו ולקוות כי הוא מכוון לרצונו של הקדוש ברוך הוא, אך הם אינם יוצרים חלות הלכתית. גם אם ישנן הלכות שאוסרות לחלוק על הרב בגלוי וברבים מכוח תפקידו, אין הן הופכות אותו לקובע את החוק, כפי שנתינת סמכות עליונה לפיסיקאי דגול לא תחייב את האלקטרונים להתנהג לפי המשוואות שיכתוב. האמת היא חיצונית ואובייקטיבית, והמבחן העליון הוא היכולת לכוון אליה.

אשר על כן, קצרה בינתי מהבין כיצד ניתן לשבח רב על התאמת הפסיקה לשואל. אמנם בפוסקים מופיעים לעתים מושגים כמו "אפשר להקל במקום צורך גדול" או "בשעת הדחק" או "לצורך חולה" וכדומה, אבל אלו מקרים נדירים ביחס שמופיעים בכמה עשרות מבין אלפי הסעיפים של השולחן ערוך. מהרב זלמן נחמיה גולדברג שמעתי לא פעם כדבר פשוט שבכל ההלכות הללו עמדתם הבסיסית של הפוסקים הייתה שהמעשה מותר מדינא, אלא שראוי להחמיר שלא במקום צורך. לבנות על המקרים הבודדים הללו את התיאוריה שלפיה תפקידו של רב הוא לתפור את הדין למידותיו של השואל – זהו סילוף, לכאורה, של המתודה ההלכתית.

רבים מאמינים כי  בענייני היתר עגונה הפוסקים מגלים בדיוניהם מידת גמישות שאינה מצויה בדיונים הלכתיים אחרים. גם אם הדבר נכון, אין להביא ממנו ראיה. ראשית, מפני שאותם תרגילים הלכתיים נעשים בעיקר כדי להתחמק מחומרות מסמרות שער שמעמידה הגמרא בדרך להוכחת המוות של הבעל; אבל חשוב מכך, במקרה של עגונה השאלה הראשית היא מציאותית (האם הבעל מת) ולא הלכתית, והפוסק המתיר פועל, בראש ובראשונה, מתוך שכנוע בסיסי שאכן בעלה של זו אינו בחיים עוד. שום פוסק (יש לקוות) לא עושה מניפולציות הלכתיות להתרת עגונה אם הוא סובר שהאיש עדיין חי.

אי לכך, מושגים שמקורם באזור הספר שבין שכונת בקעה לקטמון שכנתה,  כמו "ארגז הכלים של הפוסק", ראוי לגונזם במקום שאינו משתמר. ארגז הכלים היחיד של הפוסק מכיל פטיש ומסמרים שבהם הוא יכול להעמיד מדפים להנאתה של אשתו. אין מרחב תמרון, אין לקדוש ברוך הוא סוכנים חשאיים עם משקפי שמש שיש להם רישיון לתמרן את  ההלכה לפי איך שנראה בעיניהם, לא מסטרא דימינא ולא מסטרא דשמאלא.

בדומה, קשה מאוד להבין את הבסיס ההלכתי לעניית תשובות שונות לשאלות שבסיסן ההלכתי זהה. התופעה המשונה של רבנים שמחלקים על בסיס אישי 'היתרים' למניעת הריון, משל היו מוכרים רישיונות ציד בכרם בן שמן של סבתם, היא, במחילה, מגוחכת. האסור כלפי שמיא אסור, המותר מותר, ועצם העובדה שיהודי עם זקן הוציא או לא הוציא מפיו את המילים "מותרים אתם לעשות" לא מעלה ולא מורידה.

למען האמת כל העניין תמוה. אם אכן קיימים אותם רבנים בעלי 'כתפיים רחבות' אשר בסמכותם לתחמן את המקורות, לפרש אותם נגד כוונת אומריהם ולצייר את העיגולים סביב החץ, למה שלא יתכנסו ויחליטו כי בשבת בבוקר מותר וצריך לנסוע עם המשפחה לים ונסגור עניין?

הסרת אחריות כלפי שמיא

נוצרה כאן קואליציה משונה של רבנים אולטרה-מתקדמים, כביכול, המיישמים טכניקות  פוסט-מודרניות כוזבות של ניתוח טקסטים, שיטות שלא שיערו אבותינו, עם סוג של יהודים שנדמה להם שהקדוש ברוך הוא מונח בכיסם הקטן והשכינה מצווחת משיפולי גלימתם.

כאנקדוטה  אספר כי הכרתי פעם אנשים (אמנם לא מהציבור הדתי לאומי) שהיו מספרים לרב שקרים כדי להוציא ממנו את הפסָק הרצוי להם, מתוך תפיסה כי עצם עקימת שפתיו של הרב פועלת איזו 'חלות' שמסירה מהם את האחריות כלפי שמיא. אם איננו רוצים להגיע למצב הירוד הזה, כדאי שהצגת הדברים בנושא הסמכות הרבנית תיעשה בצורה יותר ראויה.

פרופ' נדב שְנֶרְב הוא חוקר במחלקה לפיזיקה באוניברסיטת בר-אילן. בעל הסמכה לרבנות

התפרסם ב
http://musaf-shabbat.com/2012/07/20/%D7%A2%D7%A6%D7%94-%D7%98%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%95%D7%9E%D7%97%D7%94-%D7%A0%D7%93%D7%91-%D7%A9%D7%A0%D7%A8%D7%91/#more-9433



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-20/7/2012 15:10 לינק ישיר 

האם קיים קשר בין מאמרו של שנרב למה שהוא פרסם ב

דילמת החרד"ל: רב ערכיות מול חרדיות משודרגת

נדב שנרב  יט אב, תשעא  8/19/2011

"סבורני כי החרד"ליות אינה עומדת במבחן הביקורת הכנה, וכי היא תקרוס במפגש עם הטיעונים מן הכיוון החרדי מחד ועם המציאות המרה בציבור הכללי מאידך." . נדב שנרב יורה את מה שיש לו להגיד ולא מפחד לעורר פרובוקציות. (המערכת דוקא כן)
.......................

לאחרונה עולה ומתחדדת ההבחנה בין הדרך הדתית לאומית ה"קלאסית" לבין אותו זרם חדש-ישן המכונה במקומותינו חרדי-לאומי (חרד"ל). דומני כי הציבור הרחב מכיר פחות או יותר את קווי ההפרדה ולא יתקשה לזהות את ההבדל בין אנשי ציבור, פוליטיקאים או רבנים משני עברי המתרס. עדיין, לעניות דעתי, יש מקום לחשיבה עקרונית המחדדת את האידאולוגיה שיש (או אין) מאחרי הדברים, ולשם כך ראוי לנסות להציג כמה אבחנות.

נפתח, לצורך הבהרת העניין, בחרדים ה"אמיתיים". גם כאן מדובר בציבור הטרוגני מאד עם הרבה שונות בכל מיני נקודות, אך אנסה לשים את הדגש על נקודה המהווה, לפחות, חלק מן האידאולוגיה החרדית הפשוטה:

החרדי אינו אמור להכיר בעולם ערכים שאינו נובע באופן אינמננטי מתוך מקורות ישראל, ובפרט בעולם ערכים הסותר את היהדות המקובלת מדור דור. ברור לי כי אבחנה זו נראית טריביאלית, וכי הרבה אנשים שאינם חרדים יטענו שזו היא גם תפיסתם. אתן שלש דוגמאות שיבהירו כי מדובר בתפיסה שאינה פשוטה כלל ועיקר.

א. מעמד האישה: אם נבדוק בתום וביושר, ללא פילפולים אפולוגטיים, מה נובע מתוך מקורות היהדות בשאלת היחס לאשה, נגלה כי הנחת היסוד היא שנשים נחותות מגברים באופן מהותי בכל תחום שהוא. בפרט, ההנחה הפשוטה היא כי נשים הן פשוט טפשות, ועל כן יש למנוע מהן לימוד תורה שמא יוציאו את דברי התורה ל"דברי הבאי לפי עניות דעתן", הן פסולות לעדות וכדומה, עד כדי כך שהגבר מברך בכל יום ברכה מיוחדת, "שלא עשני אשה", על שניצל מן הגורל המר הזה.

מה אנו אמורים לחשוב על כך ? לעניות דעתי התשובה החרדית האמיתית היחידה (שוב מעבר לצידוקים אפולוגטיים המופנים כלפי חוץ) היא לקבל את ההנחות האלו במלואן ובשלמותן. (אגב, מכתב ידוע של הרב וואזנר פוסל את "בית יעקב" מפני שמלמדים בו תורה לנשים, ועל ה"היתרים" בנוסח "עת לעשות לה'" הוא כותב שאלו אכן התחכמויות נאות, אבל מה נעשה וזו התורה לא תהיה מוחלפת וכו'" "מזרחניק", לעומת זאת, הוא אדם שיש לו גם מחויבות לתרבות המודרנית (או לפחות לשכלו הישר) ולטענה כי יש ערך וגם צורך בשוויון זכויות לפחות בתחומים מסוימים.

ב. דמוקרטיה, מנהל תקין וכדומה: אם נשאב רק ממקורות היהדות (למעט כמה יוצאי דופן נדירים כמו האברבנאל בפרשת שופטים) אין מקום לערכים אלו. שיטת המשטר היא מלוכה תיאוקרטית, עתונות חוקרת היא לשון הרע, משרות ציבוריות צריכות לעבור בירושה, ולכאורה כל מי שמנסה לשנות משהו עובר בלאו של "לא יהיה כקורח", ובודאי הוא בעל לשון הרע ומחלוקת. מבקר המדינה? תחרות חפשית? חופש העתונות? לא בבית ספרנו. אצל החרדים זוהי אכן האידאולוגיה וגם הפרקטיקה, ומנהל תקין היה ונשאר מחוץ לתחום באגודותיהם (אלא במידה שנכפה מבחוץ) כאשר הרמה המוסרית הגבוהה של הפרטים אמורה לכסות על גרעונות אלו.

ומה "אנחנו" חושבים? האם אנו כמהים למלוכה? האם אנו מעונינים לותר על זכויותינו האזרחיות?

ג. סובלנות: גם כאן ההלכה הפשוטה מדברת בלי פשרות על כפיה על המצוות, "מורידין ולא מעלין", "מכין אותו עד שתצא נפשו" וכיוצא בזה מושגים המראים על אפס סובלנות ותגובה אלימה כלפי סטייה כל שהיא מדרך התורה המקובלת, לא כל שכן מינות או חילוניות. שוב בעיני החרדי ה"אמיתי" זוהי הדרך ואין בלתה, ואת אי יישומה תולים בחוסר כוח או למצער (לפי דברי החזו"א הידוע בהלכות שחיטה) בחוסר תועלת. אין כאן ויכוח פרקטי בין הדתיים לאומיים לחרדים, אבל בוא נשים יד על הלב: האם היית שמח למצב ה"אידאלי" בו היו שוטרים מהלכים בשדות ובכרמים ומפזרים התקהלויות שמא יבואו לידי חטא? האם היית רוצה לראות כיצד כופין בשוטים את שכנך החילוני להניח תפילין, או זורקים את בן דודך החילוני לתוך בור כדי שימות שם? חשוב להדגיש כי התשובה החרדית הסטנדרטית לכל השאלות האלו חייבת להיות "כן", ומי שאינו עונה בחיוב הוא שקרן ומצטדק או פשוט חרדי מקולקל, שהרי אלו ההלכות המפורשות מהגמרא ועד השלחן ערוך. ומה איתך, קורא יקר ??

לכן ההגדרה שלי ל"מזרחניק", ללא חרדי, היא פשוטה: דתי לאומי (או דתי מודרני, שהרי ללאומיות אין כאן משקל עקרוני - כידוע גם ענין ה"לאומיות" זרם אל הדתיים מן החוץ, בתקופה בה היה זה ערך מקובל של תרבות המערב, אלא שזכה לחיים דתיים משלו) הוא מי שיש לו מידה מסוימת של הכרה בערכים חוץ הלכתיים, ובמקרה דנן מדובר בערכי החברה המערבית המודרנית. אני לא בא לטעון שערכים אלו כולם נכוחים צדקו יחדיו, וברור שישנה גם מוביליות בתרבות המערבית ועולם הערכים שלה רחוק מלהיות קבוע (שוב ע"ע לאומיות), אך בכל זאת לאור הדוגמאות שהבאתי העיקרון ברור.

איך פורטים את העקרון הזה לפרוטות של התנהגות בחיי היום יום? זו כבר שאלת מליון הדולר, שהרי פה נכנסת שאלת העל של מידת המחויבות להלכה, שהיא המבדילה בין הזרמים הלא אורתודוכסיים ליהדות הדתית. אבל זו לא ההגדרה החשובה לעניינינו: אם אתה אומר כל בוקר "שלא עשני אשה" מפני שיש לך מחויבות להלכה הרי שאתה מודרן אורתודוכס כשר וישר, ואם אתה מוצא צידוק להקל בזה ולסמוך על דעה יחידאה כאן או שם – לחיי, ובלבד שתודה כי האינטרס שלך הוא בשמירה על ההלכה וגם בנאמנות לערכים חוץ הלכתיים. אם אתה מודה לקב"ה בלב שלם על שלא עשאך יצור נחות ושפל כמו אשתך, ואת הערך הזה שאבת ממקורות היהדות (כמו מעצם התקנתה של ברכה זו) אזי אתה חרדי, ואם אתה מבטל בשאט נפש את המחויבות להלכה מתוקף האור שבתרבות המערב אזי אתה ריפורמי. כמובן שיש אלפי בני גוונים בין כל מצב למצב, אבל זהו העקרון.

כעת נשאלת השאלה בה פתחנו: היכן, על הקו הזה שבין חרדים לדתיים-לאומים עומד אותו זרם חרדי-לאומי? דומני שיש כאן שני מובנים שאינם מתלכדים זה עם זה, וראוי להבחין ביניהם.

במובן הפשוט מה שמכונה חרדיות לאומית אינו אלא תנועת "התחזקות" של הציבור הדתי-מודרני. ברור כי עצם היותנו מושפעים ממערכות ערכים זרות ואף מנוגדות גורם לנו לבעיה, וכי קימת תופעת "מדרון חלקלק" בה אנו זורמים בכיוון התרבות השלטת על חשבון היהדות (מזמן טענתי כי צירוף המלים "מודרן אורתודוכס" צריך להיקרא כמו "דב נמלים", היינו, לא סינתזה בין מודרנה לאורתודוכסיה יש כאן, אלא, כמו במקרה של דב הנמלים, מדובר בכרסום מתמיד של האורתודוכסיה על ידי המודרניות). כל מי שהאופציה הדתית-מודרנית יקרה ללבו (לאפוקי אלו המצפים להתמוטטותה לכיוון החרדי או החילוני) צריך לראות הרבה ברכה בתנועה שבה יש יתר הקפדה בקיום מצוות, יותר למוד תורה ויותר מחויבות לערכי התורה. אבל עקרונית לא אמור להיות כאן חידוש ביחס לקרני הדילמה שהוצגו לעיל.

אלא שלאחרונה קלטתי כי ישנו אכן חידוש מסוים, וכי התנועה החרד"לית מכילה ניואנס נוסף. באופן השני של חרד"ליות מדובר, בעצם, בטענה הבאה: אנו חרדים. חרדים במאה אחוז ובכל לבנו לפי המשמעות שהועמדה לעיל. אנו חפצים בכינונה של מלוכה דתית, אנו בזים לכל ערכי תרבות המערב, אין לנו חלק במעמד האשה ולא נחלה בידע מדעי. אלא מאי? אנו בעצם סופר-חרדים, עוקפים את החרדיות מימין: בעוד אצל החרדים מקפידים רק על תרי"ב מצוות ומצות ישוב ארץ ישראל נזנחה לאנחות, אנו נגאל את המצווה הזו ונשים אותה במקום גבוה בסולם העדיפויות שלנו, כל זה, כמובן, בלי לותר על טויה לשמה בציצית ועל קשר החפץ חיים בתפילין, על תפילה כ"וותיקין" ובדיקת טרפות בצומת הגידין.

דומני כי מדובר כאן בתיאוריה כוזבת, מתעתעת ומסוכנת. אחד ה"קלפים" הטובים ביותר שבידי החרדים הוא נאמנותם למסורת הדורות באופן הפשוט ביותר: בלבוש, בשפה, בנהלי חיים ובאופן שמירת המצוות משקפת החברה החרדית את פני החברה היהודית ממזרח אירופה לפני מאתיים שנה. לא חרדי שאינו מוכן להבין כי בדתיות שלו יש דבר חדש, דבר שלא היה מעולם, יביס בסופו של דבר את עצמו. הרי אלפי שנים חיו יהודים בגלות ורק יחידי סגולה שאפו לעלות לארץ. הרי רובם ככולם של רבני כל הדורות לא הניעו שערה משערות זקנם למען יישוב ארץ ישראל, אז מה לך קופץ בראש? למה מעניין אותך נושא שלא עניין את הפני יהושע?

כדי להתגבר על שאלות מעין אלו, וכדי לתרץ בעיות של סתירת ערכים, התפתחה כבר ספרות אפולוגטית שלמה שמטרתה לבאר כיצד החרד"ליות היא היא היהדות המקורית והנכונה, כלומר להיאבק בחרדים בכליהם שלהם. אם לתת דוגמה פשוטה, ניתן להצדיק שיפור מסוים במעמד האשה מכח "ואהבת לרעך כמוך", ולטעון שגם זה ערך דתי. בעיני זוהי הטעיה גרידא. ליהדות יש רקע היסטורי מספיק ארוך שמאפשר לנו לראות כי בעית "ואהבת לרעך" ביחס לשאלות מעמד האשה מסוג העולה כיום לא הטרידה מעולם את מורי ההוראה, כפי שלא הוטרדו הללו ממצוות יישוב ארץ ישראל או מניהול תקין של הקהילה. דומני כי רבני הזרם הזה מנסים להציג עצמם כבעלי קו טלפון ישיר, עוקף היסטוריה, אל רבונו של עולם ותורתו, רק כדי לכפור בהשפעה החיצונית עליהם ולהראות, לפחות בעיני עצמם, כמי שהשיקול היחיד המדריך אותם הוא הנאמנות לתורה הכתובה והמסורה שקיבלנו מידי מעתיקי השמועה.

סבורני כי החרד"ליות הזו, מן הסוג השני, אינה עומדת במבחן הביקורת הכנה, וכי היא תקרוס במפגש עם הטיעונים מן הכיוון החרדי מחד ועם המציאות המרה בציבור הכללי מאידך. קיומה בתקופה קשה זו קשור, כנראה, לבועה מסוימת אליה נכנס חלק מן הציבור שלנו – לפעמים מתוך אילוץ ולפעמים מתוך תמימות. אפשר למצוא במהלך הזה מידה ידועה של יופי ושל אותנטיות דתית פנימית, אך עדיין ההצגה לפיה אנשי גבעה x או ישוב y הם הם ההמשך הישיר וההתפתחות האימננטית של תלמידי הגר"א או חסידי רוסיה הלבנה היא בעיני, לפחות, מזויפת מתוכה, וחבל.

 



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-20/7/2012 15:40 לינק ישיר 

הערות למאמרו של שנרב.
לא נכון לגבי ההלכה במקורה שהיא פעולה של גילוי בלבד. במובנים רבים היא פעולה של יצירה. אמנם לא חקיקה, אבל בהחלט פעמים רבות ישנה מגמה אצל הפוסק והוא משתמש ב"ארגז כלים להגיע אל הפסק שלו. מי שמתעלם מזה פשוט מנסה להתעלם ממציאות. זה קיים אצל רבנים מכל הסוגים, מימין שמאל ואמצע. ומכל הדורות. מאז שיש לנו ההלכה הכתובה הראשונה בחז"ל ועד היום.

אבל זה נכון שגם כאשר הפסק הוא ענין של יצירה, עדיין יש בו יצירה נכונה ולא נכונה, בהתאם לארגז הכלים שהפוסק מותר להשתמש בו. ההלכה אינה תלוייה במאמר פי הרב. וממילא שייך גם שסנהדרין יטעו, כלומר שיגלו שהיצירה שלהם לא נכונה, או שהבסיס שלו לא נכון, או שדרך ההיסק שבהם הגיעו אליו לא נכון.

הנוהג של "כפי ראות עיני המורה", וכו', הגיע מזה שרוב השאלות ההלכתיות היום הם כמו שהוא מביא מהרב גולדברג, שאלות שבעיקרון ניתן להקל בהם, ולא מוכנים לעשות זאת אלא במקרה של הפסד או שעה"ד וכו'. יש מקום לבקורת על זה שכמעט כל ההלכה היום בנוייה בצורה זו [וזה בקורתו של מיימוני] אבל זה לא נובע מתפיסת חקיקה של ההלכה. אלא מהיות כל הספקות ההלכתיות בנויות על צורה כזו של יש ספק ופעם אפשר להקל לפי שיטה זו וזו וכו' ללא הכרעות עקרוניות.

יש גם נושאים שתלויים בבקיאות מעשית, כמו מראות נדה, אם כי גם בזה הפריזו קצת בצורך לשאול רב, אבל שם זה נובע בעיקר מהחשש שאנשים יטעו לפסוק בעצמם וידמו מילתא למילתא וכו'. [מי שלמד את הנושא בצורה נורמלית ועם מינימום שימוש פרקטי בד"כ לא באמת צריך לשאול רב]

יש עוד נושא שלישי והוא נושאים כמו אמצעי מניעה וכדו', שבהם הפוסקים החרדים לפחות מפחדים לפרש ברבים את ההלכה הברורה במקרים כאלה, בין השאר בגלל שאין בהם הלכה ברוב, הקו המוחצן הוא כביכול שזה אסור ונגד דעת התרוה וחז"ל וכו', בעוד שבפועל כולם כמעט מבינים שחייבים להקל לפי הצורך וכו'. האם יוכל פוסק חרדי לפרסם תשובה שאומר נימוק כזה? אלא הוא פוסק אותה בצורה פרטית לכל אחד בפנ"ע.
עוד סיבה שיש בזה הוא שהרבנים מפחדים שהעם יקח את החוק לידיהם. אחד המאפיינים העיקריים של שלטון התורה וההלכה הוא התלייה של דברים חשובים בחיים ברב. היום שלכל אחד יש את שש"כ ופסקי תשובות זה כמעט לא נצרך אלא לע"ה עד כדי כך שאינם יכולים גם לחפש בשש"כ בעצמם. הרבנים מפחדים מאד מזה [אולי בצדק] ומנסים להשאיר לעצמם איזה פינה שבהם יצטרכו להגיע אליהם. אז מצאו את נושאי נדה וכל הקשור בה. [בינתיים זה עובד]
וביותר כאשר השאלות החשובות באמת בחיים, כמו האם להביא עוד ילדים, אין בהם באמת הכרעה הלכתית, זה מביע כאילו ההלכה היא משהו צדדי. ולכן מנסים שיצטרכו להגיע לרב.
ובכל זאת שמעתי בשם רבנים חשובים שאכן לא מוכנים להורות בכגון זה, טוענים שלהלכה יש מותר ואסור, ויותר מזה כל אחד יחליט לבד. אלה שכן מורים כנראה משמשים בזה יותר בתפקיד של יועצים משפחתיים ורפואיים [הרבנים העוסקים בזה עוסקים רבות ברופאים וכו'] מאשר בתפקיד של מורי הלכה.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-21/7/2012 22:41 לינק ישיר 

גם אם פסיקת הלכה היא גילוי, העושר העצום של המקורות ההלכתיים, והמערכת הכאוטית של הקשרים ביניהם, הופכים את מעשה הגילוי לאמנות. הדימיון בין פיסיקה לפסיקה דווקא עולה יפה, על פי עיקרון אי הוודאות של הייזנברג. כאשר הפוסק מציץ בכאוס ההלכתי, מתגלית לפניו ההלכה.

אבל, כאשר הפוסק הופך להיות מודע לחופש שלו, הוא נפסל מלהיות פוסק. התחושה הסובייקטיבית של הפוסק היא של מחוייבות מוחלטת.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > האם פסיקת ההלכה מסורה רק לרבנים?
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
לדף הקודם 1 2 3 4 לדף הבא סך הכל 4 דפים.