לחברי הפורום,
קטונתי מלהשתתף בפורום מכובד זה. אינני ידען גדול, אלא, כשמי כן אני, "בחור צעיר" שקצת חושב. השאלה שמיכי העלה, עלתה במוחי לא מזמן, וברצוני להסב את תשומת לבכם למספר היבטים:
א. אני חושב שאסון של כמות נפשות רבה יותר, תופס מקום אצלינו, במובן של "אני מכיר את המצטערים", ואסביר: כשם שאין טעם לשאול, האם יש מקום להצטער בצער של אדם מהשכונה שלי יותר מבצער של איזה-שהוא טורקי מטורקיה. וודאי שאין טעם לומר "האם יש פגם באישיותי אם אינני, ובאמת אינני, מצטער בצען בן-השכונה שלי יותר מבצער הטורקי" (על משקל דבריך, מיכי, באחת התגובות), ודאי וודאי שיש פגם באישיותך. עד"ז הוא באסון המוני, גם אם אני לא מכיר אישית אף לא אחד מהמוני הניספים, 'ציבור אנשים' זה משהו שאני מכיר, משהו שמדבר אלי. צאו וראו מה שגור על פיות הבריות בשעת טרגדיה המונית: "חיילים צעירים", "מסכנים הילדים שלו", "כל אחד זה משפחה שלימה" וכו' וכו' (אמנם נשמעים גם משפטים כמו "3000 איש בבת אחת", אך לא רק). האדם בשעת טרגדיה המונית מצטער על צערו של האינדיבידואל, ולא באיזה-שהוא צער כללי, אלא, שכשהטרגדיה היא המונית, האדם יותר מתחבר עם האינדיבידואל. ולכן, הרגש הזה הוא נכון וחיובי. (ואני מדגיש – נכון) . אפשר גם לקשר זאת עם מה שכבר הזכירו כאן, שכשאדם שומע על טרגדיה המונית, הוא מרגיש שחייו שלו מעורערים, והדבר מדאיג אותו.
ב. בנושא של השואה, זהו עניין אחר לגמרי: א. מבחינה איכותית, השואה הייתה טרגדיה קשה לאין-ערוך משאר הטרדיות האנושיות: איבוד כל בני המשפחה (וכבר אגיע לאיבוד כל הקהילה), העינויים המצמררים, וכו' וכו' ואין להאריך בדבר המצער. ב. כמות הניספים גרמה תוספת צער, בלבול, עד כדי שיגעון, לכל אחד ואחד מהפרטים (וכפי שאפשר להיווכח בכך כשמסתכלים בייסורים הנפשיים שעוברים ניצולי-השואה עד לימים אלה). אדם שכל העיר שלו נהרגת, כל אורח החים שלו נחרב – מרגיש שבשבילו נגמר העולם. זו השואה, וכך גם היא נחרטה התודעה הציבורית. ולכן, אין כל מקום להשוות את השאר לשאר הטרגדיות שאנו מכירים, ולומר שהייחודיות של השואה היא רק "כמותית".
וכיוון דאתינא להכי, ברצוני לצטט כאן מדבריו של הרבי מליובאוויטש שמזכיר את העניין הכמותי של השואה: "אבל בהתבוננות, גם קלה, בתוכן הקושיא, שנקודתה "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", הרי אין כל נפק"מ בזה בין שואה הכי גדולה, לעול הכי קטן, ובסגנון חז"ל "יסורים בלא עון", בנוגע לאיש אחד, או לצבור הכי גדול - ר"ל.
דממנ"פ: באם לית דין ולית דיין, אין להקשות, או לחפש "הגיון" וצדק וסדר במה שקרה במקום הפקר גמור; וכיון שיש בעה"ב לבירה זו, בעה"ב במלא מובן המלה בתכלית השלימות, הרי פשוט - שגם פרט הכי קטן צריך להתאים ולהיות בתכלית הצדק והיושר, ועול הנכפל לשש מיליון פעמים, הרי זה משנה הכמות ולא האיכות.
מובן ג"כ, שאין בהאמור תירוץ על הקושיא, ומה שבאתי להעיר בזה, שכל אותם המצדיקים את "המרידה" שלהם ברבון העולמים ר"ל וכו' מפני השואה וכו', אין לזה כל יסוד והגיון ושכל, וכנ"ל. ו"מדוע דרך רשעים צלחה", קושיא נושנה היא, מימות משה רבנו, אשר הוא שקבל תורה מסיני, ומסרה וכו' ועד סוף כל הדורות, ולכן גם לפני השואה, צריכים היו לעמוד בתמי' האמורה, ובאם מאיזה טעם שיהי', הצלחת הרשע לא בלבלה אותם, לפני השואה, וחיו חייהם ע"פ הוראת התורה הנתונה מאת הקב"ה, הרי גם לאחרי השואה, אין כל הגיון וסיבה לש?נות בזה [אף כי מיכאל שרם של ישראל, ילמד זכות, שלאחרי השואה, אין אדם נתפס על צערו, שנגע במשפחתו, ושהי' זה בכמות מבהילה אף שאותה האיכות ממש]." (ליקוטי שיחות, כרך ל"ג בהוספות, עמ' 260)
 |
|
|
