אמור

ירוחם

הדוגמה תהיה מהתורה, בכדי שלא יאמר האומר, דברי תורה לחוד ודברי נביאים לחוד.

ספר שמות

ו,י וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ו,יא בֹּא דַבֵּר, אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאַרְצוֹ.  ו,יב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, לִפְנֵי ה' לֵאמֹר:  הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.  {פ}

דרום חוקר
כל מה שהבאת יש לדרוש, ואכן דורשים.
אבל אינו דומה  התורה כשמספרת  סיפור. לבין התורה המדברת חוקים ומצוות. או אולי אינך מקבל את דרשת חזל, שכל מילה ואות יש לה משמעות?

זילבר. על איזה מקלל בדיוק עוסק האשכול הזה. תגיד ונקלל אותו גם

זילבר
סליחה שכחתי שהפרשה עוסקת במקלל,
בתורה מסופר פעמיים על סקילת אנשים. הראשונה כאן אצל המקלל, ונאמר שם ורגמו אותו אבן.
בפעם השניה אצל המקושש נאמר -ורגמו אותו אבנים
למה שינוי הלשון בשני המקרים???

לפי התזה שלי שחוקי ה" חקוקים בתוך מהותו של כל יהודי, ויהודי לא צריך כוונה ואמונה לפני קיום או עבירה על המצוות, מקלל אינו צריך התראה.

דרום

מיכה
הרש"י הוא על הפסוק, לאחר מעשה תמר, ויוסף הורד מצרימה. אומר רש"י חוזר לענין הראשון, ( אם אני זוכר נכון)

למרות מה שכתבת על השוויון בכל התורה, ואני מסכים- חז"ל משום מה באגדתות לא דרשו לא את הרכים ולא את האכים ולא את הווים. מה לעשות הם כנראה לא חשבו כמוך.
לעומת זאת כשמדובר על מצוות הם כן דורשים, ולכן הדרך היא לדרוש.
 אני לא רוצה לאיים אבל אם לא תמצאו את התשובה עד מחר לפני השבת, לא תהיה לי ברירה, רק להגיד לכם. לא חבל?

אני מבין שלדעתך אנו צריכים להסתדר עם חז"ל. מנלן?

מיכה
לא אמרתי שצריכים להסתדר עם חז"ל, אפשר גם להסתדר בלי, ופעמים רבות זה גם נכון יותר.

השאלה שלי מופנית לאלו שלומדים לפי חז"ל, כמוך למשל- איך אלו מסתדרים עם הכפיליות האלה?

שאלתי שאלה בכפילות המועדים
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ--אֵלֶּה הֵם, מוֹעֲדָי.  כג,ג שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ:  שַׁבָּת הִוא לַיהוָה, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.  {פ}

כג,ד אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם.  כג,ה בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן

לפי דברי החתם סופר, גם החלק הראשון מדובר במועדים ולא בשבת.
יש לנו מועדים 2 בפסח 1 בשבועות 1 ראש השנה 1 יום הכיפור ו2 בסוכות.  ששת ימים תעבוד
זה נאמר על ימי המועד שמותר לעשות בהם מלאכת אוכל נפש. וביום השבעי כלומר יום הכיפורים
שבת שבתון אסור בה לעשות מלאכת אוכל נפש.

מה ההבדל בין המקלל שכתוב בה רגמו אותו אבן,
כי הרי בנושא שלו ובעונש שלו היו כל עם ישראל בדעה אחת, כאיש אחד בלב אחד, ולכן כאבן אחת.

לעומת זאת אצל המקושש הרי היתה דעה כי לשם שמיים עשה מה שעשה, לכן הדעות גם היו חלוקות. ולכן כתוב בו אבנים
שבת שלים

נפלא. זה בפירוש "תורת משה" עה"ת?

משה
אבקש סליחה טעיתי זה של הגר"א. לא הספקתי לתקן בערש"ק.
אבל גם ר" משה סופר היה גאון.

הפרוש על המועדים בלבד, על המקלל לא זכור לי של מי  הרעיון