בית פורומים עצור כאן חושבים

קהל עדת ירושלים - "המתמידים"

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-5/5/2006 11:43 לינק ישיר 

מכאן ואילך לשונו של הרב אליהו סולובייציק [לאחר העתקה ראשונה לפורום נתקבלה מהדורה מעודכנת וזו הנמצאת כאן בתיקון ההודעות]:




'רבי לייב מינצברג' ומשנתו


מבוא



ענינו של המאמר ומטרתו


היכן למד רבי לייב תורה, וממי הבין שמועה? *:namespace prefix = o />*:namespace prefix = o />


תורתו של רבי לייב על רגל אחת


הפצת מעייניו חוצה



מאמר ראשון: תוכנה של 'נטילת לולב' וטעם מצוותה



א)     
תמצית דבריו


נקודות החידוש שבדברי רבי לייב



ב)       הלולב בתורה-שבכתב: 'וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם'


1.       פירושו אצל חז"ל


2.       דעת הרמב"ם


3.       דעת הרמב"ן


4.       דעת החינוך



ג)        מצוות לולב בתורה שבעל פה


1.       טעם נטילת ד' מינים בדברי חז"ל


(?)1.       הסברו של רבי לייב לדברי הגמרא


2.       פירוש דברי הגמרא אצל בה"ג


3.       מהות המצוה ביחס למטרתה



ד)      
הנענועים ומשמעותם


1.       אצל רבי לייב


2.       מהות הנענועים אצל חז"ל


3.       דברי רבי לייב על דברי הגמרא


4.       הנענועים אצל רבי גדליה נדל


מאמר שני: מהות מצוות ליל פסח וטעמם


א)      הרעיון המרכזי


1.       החידוש בדבריו


2.       החזרת עטרה ליושנה



ב)       מקורות ושוברם:


1.       תורה שבכתב


2.       ספר החינוך


3.       דעת בעל החינוך


4.       אספקלריית רבי לייב


5.       בעל אור-החיים


6.       דעת חז"ל בטעם אכילת מרור



ג)        שני תבשילים


1.       המקור 'לשני תבשילים'


2.       טעם 'שני תבשילים' אצל רבי לייב


3.       חולשת טעמו של רבי לייב – על פי חקר הנוסחאות



ד)       השוואה עם מפרשים והוגי דעות אחרים


1.       דעת חז"ל בטעם אכילת מצה


2.       דעת האבן עזרא והרשב"ם


3.       הרמב"ם



ה)      סיכום ביניים  


1.       ההתמקדות בשמחה


2.       מלאכת העריכה


3.       הפשט, העומק והאמת


 



גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ:





מבוא



ענינו של המאמר ומטרתו



המאמר שלהלן הוא נסיון קטן וראשוני לחקור את עיקרי משנתו התורנית של 'רבי לייב מינצברג', כפי שהם באים לידי ביטוי בסדרת הספרים "תורתי בקרבם" שנערכו על ידי תלמידיו שומעי לקחו[1]. המאמר דן בשנים ממאמריו של רבי לייב מתוך הספר הנ"ל[2] האחד על מצוות נטילת לולב, והשני על מצוות ליל פסח, והוא בנוי מבחינת תוכנם הפנימי, ניתוח המקורות, השוואת פרשנותו של רבי לייב, לפרשנות גדולי מפרשי הפשט. 



המוטיבציה לחקור את משנתו של רבי לייב נובעת בראשונה מהיותה אחת מהאסכולות המרכיבות את חברת יראי השם בתקופתנו, ומהאתגר שבית מדרש זה מעמיד, בעצם קיומו, למבקשי אמת בקרב ציבור בני התורה. סיבה נוספת היא העבודה שמדובר באסכולה שנמצאת בתהליכי היווצרות, אין היא מסתתרת תחת מעטה סודיות, אין היא מתעטפת באצטלה של מסתוריות, ולכן חקירתה והכרתה אפשרית.



אף כי משנתו התורנית של רבי לייב אינה אלא סניף מגישתו הפילוסופית הכללית על התורה, האדם והקשר שלו עם האלוקים, וחלק בלתי נפרד ממנה, והיה מן הראוי לדון תחילה בעיקרי משנתו ושורשיה ורק אח"כ לגשת לענפים בתורתו העוסקים בביאורי המצוות ובדיני התורה שבעל פה; בכל זאת העדפתי להתמקד כאן במשנתו התורנית, כי להשערתי זוהי גם הדרך שרבי לייב עצמו דרך בו. כלומר רבי לייב בנה את השקפתו הכללית מתוך ראייה ייחודית משלו על מצוות התורה שבכתב בכלל ודיני התורה שבעל פה בפרט, ומשם הוא טיפס גבוה מעל גבוה וסידר את משנתו הפילוסופית הכללית.


היכן למד רבי לייב תורה, וממי הבין שמועה?



לא הרי המרחב של שדה התענינות של רבי לייב, כהרי תחום החשיבה המסוגר והמסויג של אנשי היישוב הישן בירושלים - בית גידולו של רבי לייב. ולא הרי דרכי החשיבה של רבי לייב ומסקנותיו, כהרי דרכי החשיבה החסידית למפלגותיה, ותהום פעור בין משנתו של רבי לייב לבין ההשקפה הישיבתית-תורנית בת זמננו. עובדות אלו מקשים על ההתחקות אחר הורתה של משנת רבי לייב ועל בית האב שלה.



מאידך, הגישה החלקה בלימוד התורה, הסלידה מפלפולים תורניים, משיכת הכתף מביאורים מלאכותיים, תחושת הנוחיות עם הדת והזרימה עמה, עם החשיבה הישירה והמפוקחת בכלל, הם סממנים בולטים של התלמיד החכם הירושלמי. נדמה כי תכונות אלו הם נקודות המוצא של החשיבה התורנית של רבי לייב, והם אבני היסוד למשנתו הפילוסופית בכלל.



כשבאים להתחקות אחר שורשי משנתו של רבי לייב יש לתת את הדעת לעובדה כי רבי לייב הוא בראש ובראשונה מנהיג דגול ואיש חינוך גבוה משכמו ומעלה
[3], ורק אח"כ הוא דעתן ובעל משנה סדורה. אף עיקרי תורתו – במקרא, במשנה, בטעמי המצוות, בדרך האמונה, בהלכות דרך ארץ, רובם ככולם שזורים וספוגים ביסודות חינוכיים.



תורתו של רבי לייב על רגל אחת



לתורתו של רבי לייב התוודעתי לפני שנים, דרך חבר, שלבקשתו 'למדני תורתך על רגל אחת' שנה לו רבי לייב: "הרמב"ם אומר שאסור לגנוב, כי הגניבה משבשת את סדרי העולם. ואני אומר, שאסור לגנוב כי אתה ואני יודעים ומרגישים שאסור לגנוב, ואידך זיל גמור". במלים אחרות, נדמה שאפשר לומר שיסוד תפיסתו הפילוסופית של רבי לייב מבוסס על האספקלריה 'שצלם האלוקים' שבאדם הם 'רגשותיו ותחושותיו הפנימיות'. התורה לדבריו, מציגה לאדם את דרך החיים הנכונה אשר מטפחת את רגשותיו הנעלות, שומרת על טהרתם, ומדריכה אותו לחיות ליצור שווי משקל בין רגשותיו ומסייעת לו לחיות אתם.



הפצת מעייניו חוצה



רבי לייב' כשלעצמו, משוכנע עמוקות באמיתות דבריו ובאבסולוטיות של הלך רוחו; כך הוא קורא את סיפורי התורה וצווייה, כך הוא מפרש את המשניות, וזה מה שהוא רואה בדברי התלמוד. אין הוא זקוק 'לתנא דמסייע' ממפרשים והוגי דעות, וכיהודה ועוד לקרא הם עבורו.



אך לא כן תלמידיו שומעי לקחו, שמשתדלים ליצוק את דבריו לתוך מסגרות תורניות מקובלות, ספק לשם שכנוע עצמי, ספק לשם שיווקם ברבים. בשנים האחרונות מוציאים תלמידיו 'כתב עת' תורני בשם "תורתי בקרבם" בו הם מביאים את דברי רבם, משוכתבים ומעובדים, ומוצגים כ'חידושי תורה' בעניינים שונים כמיטב המסורת של כתיבת חידושי תורה.



במקביל פורסמו גרעינים יסודיים מתורתו של רבי לייב לפני שנים ספורות, במחברת שהפיצו 'מתנגדיו' בשם 'כאבה של ירושלים', בה ליקטו פנינים מתוך דרשותיו הרבות.



מצד אחד עומדת לה תורתו של רבי לייב בקרן זוית, וציבוריים תורניים גדולים אף אינם יודעים על קיומה. מהצד האחר פנינים רבים מתורתו מתגלגלים בבתי המדרש ומצאו את שביתתם בקרב רבים מבני התורה, והשפעתו ניכרת במעגלים שונים בקרב רבים מבני התורה.





[1] הספר על שלשת חלקיו נמצא בתקליטור 'אוצר החכמה'.

[2] הערני אחד מתלמידיו כי חובה לציין שמאמרים אלו הם כטיפה מהים מתורתו, הפזורים במאות קלטות של דרשותיו, בסדרת הספרים 'תורתי בקרבם', בסדרת הקונטרסים 'תורה ודעת' ועל כולנה סדרת הספרים שבשלבי עריכה מתקדמים בשם 'בן המלך'.



[3] את דרכו בהנהגה הוא התחיל בישיבת הערב 'המתמידים' לילדי הישוב הישן בירושלים, שהתרחבה והלכה, נעמדה לה ונזקפה בגאון ובתפארת ונהייתה לאחת הקהילות המפוארות בישראל. הקהילה ידועה כיום בשם 'קהל עדת ירושלים' שרבי לייב משמש לה כאב, מנהיג, מורה דרך ופטרון. הכרת פניהם של בני הקהילה, הבאה לידי ביטוי באורח חיים נינוח, מאוזן, רגיש ומתחשב, מעידה בהם כי מפרי חינוכו של רבי לייב הם.

תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 09/05/2006 16:20:33



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/5/2006 11:45 לינק ישיר 

מאמר ראשון *:namespace prefix = o />

תוכנה של 'נטילת לולב' וטעם מצוותה

א)    תמצית דבריו

בגליון של חג הסוכות (בכתב העת 'תורתי בקרבם' גליון 12 תשס"ג) תחת הכותרת "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" ערכו תלמידיו "מתוך מאמרי רבנו" מאמר ארוך ומפורט על תוכן מצוות נטילת ארבעת המינים, בגדרי לקיחתם וביאור עניינם.

תמצית דבריו של רבי לייב שם הם שמהות נטילת ארבע מינים הוא 'צורת הבעה של שמחה'. הוא מוכיח מלשון הכתובים ומדברי חז"ל שנטילת המינים הם צורת ביטוי של 'שמחה', הוא מביא מהנביאים ומדברי חז"ל שהיו רגילים בזמנם לרקוד עם ענפים ובדי אילן ועל סמך זה הוא טוען שזהו מה שצוותה תורה; לעשות חג בזמן האסיף ולשמוח לפני ה' בכל מיני שמחה וביחוד בנטילת מיני האסיף בידם ונענועם. אלו דבריו שם:

"ותוכן עניינה של לקיחה זו, על פי פשוטו, שעל ידי נטילת ארבעת מינים אלו, אנו באים לבטא את שמחת האסיף, שנתן לנו ה'... והיינו דנוסף על שאר השמחות שציוונו ה' לשמוח לפניו בחג, בשלמי שמחה, ובכל מיני שמחה, נצטווינו גם לבא לפני ה' בארבעת המינים, ולשמוח לפניו עם מיני גידולי קרקע אלו... נטילת צמחים הדורים, היא מסממני השמחה, כשם שיש מיני שמחה של ריקוד ושירה וכדומה, יש גם דרך הבעת שמחה על ידי נטילת מיני צמחים רעננים והדורים, שאוחזים בהם ושמחים על ידם...

ומה שנבחר ונקבע בתורה דווקא סוג שמחה זו, של נטילת צמחים, יתר על שאר מיני שמחות, כגון ריקוד ושירה. היינו משום שסיבת השמחה, הוא לרגל 'חג האסיף' מחמת ברכת ה' את הארץ, בתבואה ובפירות, בגורן וביקב. על כן קבעה תורה שתהיה השמחה מעין עניין הברכה, שנביע את השמחה לפני ה' דווקא עם סוג זה של ביטוי שמחה, על ידי נטילת צמחים הדורים מגידולי הארץ...

מעניין המצוה הוא לנענע, כי כך הוא דרך סדר לקיחה לשמחה שמנענעים בה בעת הלקיחה. שכאשר מנענעים בהם, הוא ריבוי הילול ותוספת שמחה וזה הידור ושלימות במצוות הלקיחה... וכמו כן מנהג נביאים של החבטות, יסוד ענינים שמחה יתירה. ומצינו בחז"ל שנהגו מנהגי שמחה יתירה בהושענא רבה, דאמרו במשנה מיד תינוקות שומטים את לולביהן ואוכלים אתרוגיהן וברש"י שכך נהגו מחמת שמחה."

  1. נקודות החידוש שבדברי רבי לייב

כל מפרשי הפשט הקדמונים נקטו שהמשך הכתוב 'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים' חוזר על לקיחת המינים ואין בכך משום חידוש. רבי לייב מסביר מהי השמחה הטמונה בלקיחת המינים, ואומר שנטילת מיני צמחים ביד היא צורה ידועה ומוכרת של הבעת שמחה בשיר וריקוד, וזה מה שנצטוינו בחג האסיף, לקחת מיני צמחים הדורים ולרקוד אתם בנענועם ולשיר אתם את ההלל לפני ה'.

נקודת חידוש נוספת שבדבריו הוא בכך שהוא לוקח את הבנתו במהות המצווה וטעמה, ועמה הוא מפרש את המשניות ואת עיקרי הדינים של התורה שבעל פה. גישה זו מהווה פריצת דרך בהבנת התורה שבעל פה, וכל אוהב תורה מתגעגע לדעת ההצליח דרכו בכך אם לא? ועל כך בדיון שלפנינו:

תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 09/05/2006 16:07:59



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/5/2006 11:48 לינק ישיר 

 



ב)    הלולב בתורה-שבכתב: 'וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם'*:namespace prefix = o />


  1. פירושו אצל חז"ל:

    כשאנו באים לדון בפשטא דקרא, הורגלנו לראות אצל מפרשי הפשט שיעיזו פניהם בעומק הפשט אף שלא כפירושם של חז"ל בתורה שבעל פה. על הסיבות לכך ועל ההבדלים שבין גישתם של מפרשי הפשט, כבר רבו הדיבורים והויכוחים ואין כאן המקום לפורטם. אבל כשאנו לומדים את התורה שבעל פה, ברור שאין אנו יכולים לפרשם בצורה אחרת ממה שפרשוהו חז"ל עצמם. ולכן חשוב קודם כל לדעת, אייך פרשו חז"ל את הפסוק "ושמחתם לפני ה' אליקכם". תחילה נביא מדברי 'רבי לייב' בתחילת מאמרו שם:


    "כתוב וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים: ...והיינו שעם לקיחה זו נשמח לפני ה' שבעת ימים, הרי משמע שנקראת נטילה זו 'ושמחתם.

    וכן מפורש בתורת כהנים כאן – 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים' ולא בגבולים כל שבעה. ומשחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיה לולב נטל במדינה שבעה זכר למקדש. וכן בירושלמי (פ"ג הי"ג) "כתיב ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים, אית תניי תני בשמחת לולב הכתוב מדבר. הרי מפורש בדברי חז"ל שהכוונה ב'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם' הוא על מצות לולב."

ראשית יש לבקר את ההבאה החלקית של דברי חז"ל, שכן למקרא הדברים הנ"ל מתקבל הרושם שדעה מוסכמת היא אצל חז"ל שהפסוק "ושמחתם" מתייחס לארבע מינים. ואין הדבר כן, ושתי דעות הם בחז"ל. זה לשון הירושלמי שם: "כתיב 'ושמחתם לפני ה' אליקיכם שבעת ימים' אית תניי תני, בשמחת לולב הכתוב מדבר. אית תניי תני, בשמחת שלמים הכתוב מדבר". [הערת שוליים: המשך דברי הירושלמי שם מוקשים, ויש מהאחרונים שרצו לפרש שלמ"ד בשמחת שלמים, היינו 'אף' בשמחת שלמים. ושערי דוחקים לא ננעלו.]



שנית, העובדה שישנה דעה בחז"ל ועוד יותר שלא הוכרע נגדה, שמפרשת את דברי הכתוב 'ושמחתם' בעניין אחר, ואשר לפי זה אין כל רמז בפסוק שנטילת המינים שייכת בכלל לשמחה, מחייבת אותנו שלא להתנות את הבנת עיקרי הדינים של המצווה בהבנתה שהיא צורה של שמחה. כי איך יפרנס התנא ההוא את כל הדינים. וזה מחזיר אותנו לשאלה הגדולה, עד כמה צמודים דיני התורה שבעל פה לטעמי המצוות? שאלה שעוד לא מיצו אותה, וראה להלן בהמשך.



  1. דעת הרמב"ם

הרמב"ם במורה כשהוא עוסק בטעמי המצוות, וכן בספר המצוות בשורשים ובמניין המצוות, אומר במפורש שמהות מצוות נטילת ד' מינים וענינים הם ריבוי שמחה. וכך הוא כותב: 



ספר המצוות מצוה קסט: "שצונו ליטול לולב ולשמוח בו לפני ה' שבעת ימים". גם בשורש י"א הוא מביא את נטילת ד' מינים כדוגמא למצווה עם כמה חלקים שנמנית לאחת, כי מטרתה אחת: "כמו מה שצונו שנשמח לפני ה' היום הראשון [הערת שוליים: אין הכוונה ברורה, שכן הפסוק על לקיחה ביום ראשון, ועל שמחה של שבעת ימים] מסוכות, ומבואר שהשמחה ההיא תהיה בלקיחת כך וכך" כלומר שנטילת המינים כולם מביאה לידי שמחה הנדרשת.   


אולם הרמב"ם לא הסתפק בריבוי השמחה שיש בלקיחת המינים, אלא חיפש תוכן סמלי וערכי בנטילה זו. וכך הוא כותב במורה הנבוכים חלק ג' פרק מ"ג: "והנראה לי בארבעת מינים שבלולב, שהם שמחה, בצאתם [הערת שוליים: העתקתי על פי תרגום 'אבן תיבון' וכן אצל שוורץ:"שהם (הבעה של) שמחה וחדווה ביציאתם...". לפי תרגום זה נטילת המינים כשלעצמה היא אקט של שמחה ונצטוינו בה לזכרון וכו'. הרב קפאח תרגם: "שהיא שמחה וששון על יציאתם..." ואין משמעות המשפט ברורה.]. מן המדבר אשר היה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות, אל מקום האילנות נותני פרי והנהרות. ולקח לזכרון זה הנאה שבפירות האדמה, והטוב שבריחו, והיפה שבעלין, והטוב שבעשבים ג"כ, ר"ל ערבי נחל וכולי"


כלומר, אף שנטילת מיני צמחים יש בו ביטוי ספונטני של שמחה, אבל כשאנו דנים במטרות התורה, ראה הרמב"ם צורך לראות בנטילה משהו עם תוכן היסטורי בעל משמעות לעם. והרמב"ם משער שנטילת המינים מבטאים את המעבר שעשינו מהמדבר למקום יישוב טוב.



  1. דעת הרמב"ן

הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כג, לט) כותב בצורה ברורה שנטילת המינים הם דרך ביטוי של שמחה. וכדבריו שם:  



אכן ביום חמשה עשר לחדש השביעי הזה בעבור שהוא עת אספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' בשבעת ימים: והוסיף לומר בכאן ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון - שתשבתו ותנוחו בהם כאשר פירשתי. ואמר עוד שתוסיפו לשמוח לפני השם בלולב ואתרוג שבעת ימים, כי הוא זמן שמחה שברך השם אותך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח לפניו. וטעם תחוגו את חג ה' - שתחוגו לפניו לתת הודאה לשמו על מעשיכם אוסף כי בא, וחזר ואמר עוד  "וחגותם אותו חג לה'", לסמוך אליו "בסוכות תשבו", וטעמו, וחגותם אותו חג שבעת ימים בשנה שתשבו בסוכות וכל האזרח בישראל ישבו בהם, לומר שיעשו חג שבעה בלולב ושמחה ובסוכה.


ואילו על דברי חז"ל בטעם המצוה כותב הרמב"ן שם: פרי עץ הדר... "בטעם המצוה הזאת אמרו על דרך האגדות, שהמינין הללו באין לרצות על המים.



אבל גם הרמב"ן לא הסתפק בריבוי השמחה שבנטילת המינים והוא כן ראה אותם באים לריצוי. וכך הוא כותב שם בהמשך: "ועל דרך האמת פרי עץ הדר הוא הפרי שבו רוב התאוה, ובא חטא אדם הראשון, שנאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל, והנה החטא בו לבדו, ואנחנו נרצה לפניו עם שאר המינים..."



  1. דעת החינוך

"לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף, וצוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת, לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלהים בעת ההיא, ציונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו. והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעה המינין כולם משמחי לב רואיהם. ...וחג הפסח אין צריך הזכרה בלולב, שהרי מצה ומרור וגופו של פסח בין ידיו... זהו הנראה לי בענינים אלו על צד הפשט." (ספר החינוך שכד)

הנה דעת החינוך שנטילת המינים הם לזכרון לנו לפני ה' כעין שופר, אלא שעשו את המזכיר ממין המשמח כי עת שמחה הוא. אבל תכלית נטילת המינים, היא אתנחתה ועצירה מפעולות השמחה, ומעשה זכרון הוא לפני ה'. [הערת שוליים: רבי לייב גם הרגיש שבעל החינוך אינו רואה את השמחה כמטרה בנטילת המינים ואחר שהביא שם את דברי הרמב"ן הוא מסיים: "ועיין בספר החינוך שכתב כעין זה".]

תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 09/05/2006 16:11:14



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/5/2006 11:50 לינק ישיר 

    ג)    מצוות לולב בתורה שבעל פה

  1. טעם נטילת ד' מינים בדברי חז"ל


    ככלל, אפשר לומר שבעוד ש'שפשטא דקרא' מורים על כך שנטילת לולב הוא טקס השייך לשמחת החג, הרי שסתימת דברי חז"ל מלמדים על כך שנטילת ד' מינים היא מעשה ריצוי וצורת תפילה על המים, שיגיעו בעתם, בשנה החדשה.


    מדוע בחרו חז"ל להדגיש את עניין הריצוי והתפילה שבנטילת המינים, ונטשו את עניין השמחה העולה מן המקרא? האם זה בגלל שפרשו את 'ושמחתם' על 'שמחת שלמים'? לא מצאתי דבר בזה לרבותינו הראשונים. ואולי זה קשור לדרך קיום המצוה בגלות לעומת קיומה בזמן שישראל שרויים על אדמתם.

    כך שנינו במסכת תענית דף ב, ב:

    "מאימתי מזכירין על הגשמים: רבי אליעזר אומר משעת נטילת לולב וכו' אמר רבי אליעזר: הואיל וארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים. כשם
    [הערת שוליים: כך הוא הנוסח ברוב כתבי היד. בדפום וילנא נוסף ו"ו "וכשם".] שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים - כך אי אפשר לעולם בלא גשמים". [הערת שוליים: כך הוא "גשמים" בכל כתבי היד. בדפוס וילנא "מים".] כלומר: יש ללמוד הזכרת גשמים מנטילת לולב ששניהם באים לרצות את ה' שיתן מים. ואיך מרצים על המים בד' מינים? שאנו פונים אל ה' ואומרים: כשם שד' המינים הללו אי אפשר להם שיבאו לעולם בלא מים ואנו עובדים לך בהם, כך הורד גשמים לצרכנו, כי אי אפשר לעולם להתקיים בלי גשמים. דברי רבי אליעזר נמצאים גם בירושלמי תחילת מסכת תענית "טעמיה דר' אליעזר, על ידי שארבעת מינים הללו גדילים על המים לפיכך הן באין פרקליטין למים". כלומר, ד' מינים אלו נבחרו לעבודת היום, כי הם גדלים על המים ולכן לוקחים אותם לסנגר על המים.
  2. הסברו של 'רבי לייב' לדברי הגמרא

'רבי לייב' מזכיר את דברי הגמרא ופוטר אותה בלא הסבר מספיק, וכך הוא כותב:

"אך מה שנבחרה דווקא סוג שמחה זו, מכל מיני השמחה, הוא מחמת שהם גידולי קרקע, והם ממין האסיף של תבואת הארץ, שעליו באים לשמוח לפני ה' בחג.

והיינו שאמרו בגמרא, הואיל וארבעת מינים הללו אינן באין אלא לרצות על המים, וכשם שארבע מינים הללו אי אפשר להם בלא מים כך אי אפשר לעולם בלא מים. כלומר שנבחרו מינים אלו מחמת שאנו באים בחג להודות ולרצות על המים, שהם הסיבה המביאה את האסיף, וכדכתיב ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך. על כן נבחרו מינים אלו שהם צמחים שגדלים על המים, לקחת אותם ולשמוח עמהם לפני ה'. (שם)"*:namespace prefix = o />




אין הדברים בקטע זה ברורים כל הצורך. כי על השאלה מדוע נבחרה סוג זה של שמחה? הוא כותב מפני שהם ממין האסיף, ולכן טבעי הוא להשתמש בו לבטא את שמחת האסיף. ומה כל זה קשור לריצוי על המים? ומה שהוא כותב "כלומר שנבחרו מינים אלו מחמת שאנו באים בחג להודות ולרצות על המים" זהו משפט חסר וסותר את דבריו הקודמים.

  1. פירוש דברי הגמרא אצל בה"ג

    דברי רבי אליעזר בטעם מצוות ד' מינים מובאים בהלכות גדולות ריש הל' לולב עם תוספת נופח כלהלן: (הילסיימר תשל"ב) "מאי טעמא אמר רחמנא עיבידו הושענא בחג הסוכות? תניא רבי אליעזר אומר הואיל וארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים, כשם שארבעת מינין הללו אי איפשר להם בלא מים כך אי איפשר לעולם בלא גשמים. ובההוא אגרא דטרחין ישראל ומייתו הושענא ואתרוגא ומברכין עליהו קמי הקב"ה, מידכר להון זכותא ומחית להו מיטרא בעידניה".

מדבריו: "בההוא אגרא דטרחין ישראל ומייתו הושענא ואתרוגא ומברכין עליהו קמי הקב"ה" יש ללמוד לכאורה שאין הנטילה בעצמה 'תפילה על הגשמים' אלא שהריצוי לגשמים היא 'השכר' על הטרחה בקיום דבר ה' - בדבר שאי אפשר לו בלי מים - והברכה אליו [הערת שוליים: מעניין שבהלכות לולב לרבי יצחק אבן גיאת ובספר המנהיג הסיום הוא: "לפיכך צוה הקב"ה להרצות בד' מינים הללו לפני המקום כדי שיתרצו לפניו וירדו להם גשמים בעתם" לנוסח זה משמע יותר שהריצוי לגשמים היא בנטילה עצמה.]. מהי אם כן המשמעות הפנימית של הנטילה עצמה? אי אפשר לומר שיש בה עניין אחר, שכן אין מקום לשאלתו: "מאי טעמא אמר רחמנא עיבידו הושענא".

  1. מהות המצוה ביחס למטרתה

    אלא, וכאן אנו מגיעים לנקודה עמוקה יותר, והיא החלוקה בין מהות הדבר לבין מטרתה. שלא תמיד הם זהים, אפשר שמהות המצוה היא משהו אחד, ומטרתה בעניין אחר. 


     
    ולדוגמה ניקח את מצוות השמחה בחג: מהות המצוה ברורה ופשוטה 'להיות שמח בחג' ואף שמצוה זו נוצקה בחלקה למסגרות, כמו שלמי שמחה, ואכילת בשר ושתיין יין, עדיין מהותה לא השתתנה והיא 'להיות שמח'. אף על פי כן, כשאנו דנים במטרתה של המצוה, אפשר שמטרת השמחה היא איחוד המשפחות וחיזוקם, שדרכו של שמחה היא להעשות עם כל המשפחה, ומטרת התורה היא לחזק את הקשר המשפחתי של האדם שהיא הנותנת לו את היציבות הנפשית. אפשר שהחגים והשמחה תופעות טבעיות הם, והתורה באה לכוון אותם שיהיו לזכר יציאת מצרים.


    אפשר שיהיה גם הפוך: נניח איסור לבישת שעטנז, אפשר שזוהי מצווה 'שמעית' כלומר שאין בבגד השעטנז ולא בלבישתו כל דבר רע, אלא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה עליהם חיובים בעשה ואל תעשה כדי לשלם להם שכר על היותם עושים דברו, בזה ובבא. והיות שהשעטנז הוא מצוה השייכת לבגדים, מתוך מדה כנגד מדה ישלם ה' שכר לשומרים מצוה זו שיהיה להם בגד ללבוש לשם ולתפארת.

    נדמה שאצל בעל הלכות גדולות, נטילת ד' מינים היא מן המצוות השמעיות, (האמת היא שיש גם בזה הרבה רמות והבדלים בין הראשונים השונים) ולכן הבה"ג מדבר רק על השכר של המצוה. מאידך אפשר גם לפרש כמו 'רבי לייב' שד' מינים הם אקט של שמחה, אלא שזהו פירושה הטבעי של המעשה, ולא טעם המצוה כי אין זה בכלל מטרות התורה להרבות במעשים של שמחה. ולכן אפשר למשל שהתורה דווקא רצתה להגביל את המעשים הטקסיים של השמחה, והגבילה את המינים רק לכדי נטילה מדודה, ועוד נדבר בזה, בכל אופן נראה יותר שאין הבה"ג עוסק בטעמי המצוות במובן היסודי והפילוסופי של העניין  אלא במעגל השני או המעשי של הטעם.
תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 09/05/2006 16:15:04



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/5/2006 11:54 לינק ישיר 

ד)    הנענועים ומשמעותם *:namespace prefix = o />





  1. אצל 'רבי לייב'


ונראה שמעניין זה, נובע מצוות הנענועים שנתבאר בגמרא שהנענועים הם בגדר שיירי מצוה. והיינו שמאחר שעיקר מצוות נטילת לולב, תוכנה הוא הבעת שמחה לפני ה' , על כן הלקיחה המהודרת והשלימה, הוא כאשר מנענעים בהם, שבזה יהיה תוכן המצווה בשלמות, כאשר נביע יתר שמחה על ידי נענועים. ו לכן נקראים הנענועים שיירי מצוה, שהוא הידור וחיזוק של מעשה המצוה. כלומר שאין מצמצמים שמחת הנטילה בהגבהה בעלמא, אלא עוד מהדרים ומנענעים את המינים שבזה יש תוספת שמחה בלולב (שם).


עניין הנענועים כבר נתבאר, שהוא שלימות במעשה המצוה של נטילת לולב, דכיון שהנטילה עצמה תוכנה הוא הבעת שמחה לפני ה' ושמחתם לפני ה' אלוקיכם הרי מעניין המצוה הוא לנענע כי כך הוא דרך סדר לקיחה לשמחה שמנענעים בה בעת הלקיחה. שכאשר מנענעים בהם, הוא ריבוי הילול ותוספת שמחה, וזה הידור ושלמיתות במצוות הלקיחה. (שם)







  1. מהות הנענועים אצל חז"ל



"שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד הוא עושה מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשין ומניח ידו תחתיהן ומניף ומוליך ומביא מעלה ומוריד. שנאמר אשר הונף ואשר הורם. אמר ר' יוחנן מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי אמר ר' חמא בר עוקבא א"ר יוסי ברבי חנינא מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. אר"י בר אבין ואיתמא ר"י בר זבילא זאת אמרת שירי מצוה מעכבין את הפורענות שהרי תנופה שירי מצוה היא ועוצרת רוחות וטללים רעים. ואמר רבא וכן בלולב. רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה אמר דין גירא בעיניה דסטנא ולאו מלתא היא משום דאתי לאיגרויי ביה." (סוכה לז, ב – לח, א)




הנה נחלקו האמוראים בטעם 'מוליך ומביא ומעלה ומוריד' שלדעת ר' יוחנן היא מרמזת על קבלת עול מלכות שמים (או משהו דומה לו), ולדעת ר' חנינה היא באה לעצור רוחות רעות וטללים רעים. ומדברי שניהם נלמד שלא כדברי 'רבי לייב' שמהות הנענוע היא צורתה השלמה של ביטוי השמחה של הנטילה.




אלא שכבר נחלקו הגאונים והראשונים, האם מוליך ומביא המוזכר בגמרא היא הנענוע שהמשנה מזכירה, או שעניין אחר הוא ויש להניף את הלולב ואחר התנופה יש לנענע אותה. לפי זה אפשר לפרש את עניין הנענועים ומהותם בשונה מעניין התנופה. בכל מקרה, דברי 'רבי לייב' אינם מתיישבים לפי דעת רבים מן הגאונים והראשונים.







  1. דברי 'רבי לייב' על דברי הגמרא 



אמנם מה שמנענעים באנא ה' יבואר על פי דברי הגמרא שם: תנן התם שתי הלחם וכו' ומוליך ומביא ומעלה ומוריד... מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים וכו'. שיירי מצוה מעכבין את הפורענות, שהרי תנופה שיירי מצוה היא, ועוצרת רוחות וטללים רעים, ואמר רבא וכן בלולב. הרי מבואר שבשכר הנענועים מביא הקב"ה ישועה, משום שהם שיירי מצוה. ונראה שזה הטעם שמנענין באנא ה' הושעה נא, מכין שבשכר הנענועים מביא הקב"ה עלינו ישועה לכן מנענעין בעת שמבקשים על הישועה, שמצוות הנענועים תסייע לקבלת תפילתינו.

כלומר, הוא מפרש את דברי ר' חנינה שעכבת הפורענות, אינה אלא שכר הנענוע ולא מהותה ושורשה. דבר זה הוא קודם כל דוחק ועיקר חסר מן הספר. דבר שני אייך יפרנס את דברי ר' יוחנן שהם לשם תנופה לה' מה שכר שייך בזה. ועל כרחך שהמחלוקת שלהם הוא בעיקר משמעות הנענוע ולא בשכר העולה ממנה.


ע"כ מאמרו של הרב סולובייציק שהיה גם במהדורה א' והערתי בהודעה הבאה נשלחה טרם ידעתי על המשך שבו התיחסות מה לחלק מהדברים שהערתי. תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 09/05/2006 16:18:26



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/5/2006 12:03 לינק ישיר 


 

הערות:

א.
       בנושא הצמדת דינים ל"טעמים" שמעתי ממו"ר בשם ר' לייבל שפירש הלמה נתגלו טעמי המצוות רק בשלושה מקומות [כמבואר בפ"ב דסנהדרין שבהן נכשל שלמה המע"ה]? אלא שבשאר המצוות ה"טעם" מתפרש ישירות בצורה אובייקטיבית מתוך המצוה עצמה בהתבוננות טבעית ואילו בשלושה אלו אין המשמעות ברורה שלכן פירשה אותה התורה. כתבתי כ"פ בפורום שזה בעצם ההבדל בין "טעמים" שאינם מעוגנים בדברים עצמם אלא כספקולציה חיצונית לבין "משמעות" שנשמע מתוך המצוה עצמה כמו שלא לגזול היינו כיבוד הבעלות מתוך שיוך החפץ להיות תחת מרות דעתו של פלוני ולא של אלמוני. [זה במהות המצוה בלי להיכנס במטרתה כאשר חילק בעל המאמר, אך עם זאת חיזיון ישיר של משמעות-מהות המצוה מקרב למטרתה לעשות רצון הווה-הויה-ה'-מציאות, כל אחד לפי תפיסתו את נותן אתהורה ומטרתו-כוונתו.]*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />

 

ב.        לשון חז"ל והראשונים בהבעת משמעות ["טעמי" לפי השפה הבלתי מדויקת] המצוות כגון מאמרי ר' יוחנן בשם ר"ש בר יוחאי בכ"מ ושתיה בכלל אכילה בשבועות כ"ב: ועוד, איננה הלשון האנליטית המופשטת של ימינו ולכן ניתן לפרש שהיתה להם באינטואיציה את ה"אידיאולוגיה שלא מדעת" ומקום הניחו לנו להתגדר-להגדיר [כמבואר בנושאי חכמה לעומת נבואה ואחרונים כקלעים לעומת ראשונים כמלאכים].

 

ג.         לאור זאת כאשר אנו דנים במצות ארבעת המינים גם אם ננקוט את המשמעות שבליקחת זר הצמיחה ישנו ביטוי להכרת הטובה על צמיחת העבר ולבקשה על צמיחת העתיד [כנמסר שגם ר"ג ז"ל היה נוקט, ראה באשכול על חג הסוכות-האסיף], ביסודו אין מחלוקת אלא מיקוד על פנים שונים של אותה התחושה הבסיסית שלא מדעת [וכפי שנתבאר באשכול על פני הקרבנות שהרמב"ם התמקד על העבודה המסוימת בעידן ההוא כי היו רגילים בתקרובת ע"ז והרמב"ן על משמעות ההקרבה שהיא מסמלת מתן חיים]. לכן אין סתירה בין דברי ר' לייבל המתמקדים על פן השמחה המתלווה לתחושה הטבעית של הכרת טובה שבנטילת המינים וכך אנו רשאים לפרש את כוונת ה"שלא מדעת" שלו [כפי הנהוג לעשות עם הרמב"ם] ומובן היטב מה שהתייחס ר' לייבל לדברי החינוך אחר הבאת הרמב"ן בלשון: "ועיין בספר החינוך שכתב כעין זה".



ד.        ברוח זו ה"יש מהאחרונים שרצו לפרש" ששמחת שלמים היא תוספת לשמחת נטילת ארבעת המינים, אינו דוחק כלל, מאחר ופשטיה דקרא הוא לשמוח בארבעת המינים, מסתבר שהויכוח בירושלמי אינו לעקור מקרא מפשוטו אלא לפרש שמחה זו של האסיף עליה נאמר "לפני ה' אלוקיכם" האם דיה בנטילת ארבעת המינים גרידא או שזקוקה לתוספת איכות בקרבן שבמבט התורה היא שיא ביטוי ההתקרבות והשמחה לפני ה'.



ה.        עוד לפי המשמעות המעוגנת במקרא ניתן להעיר על מה שכתב בעל המאמר: "איסור לבישת שעטנז, אפשר שזוהי מצווה 'שמעית' כלומר שאין בבגד השעטנז ולא בלבישתו כל דבר רע, אלא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה עליהם חיובים בעשה ואל תעשה כדי לשלם להם שכר על היותם עושים דברו, בזה ובבא. והיות שהשעטנז הוא מצוה השייכת לבגדים, מתוך מדה כנגד מדה ישלם ה' שכר לשומרים מצוה זו שיהיה להם בגד ללבוש לשם ולתפארת."               אין דבר ריק מהקב"ה ואם רצה אך "לזכות" היה מצווה לרקוד מתי שיש הזדמנות על רגל אחת או כל תעלול אחר, ובוודאי ה"משמעות" הפשוטה של כלאיים היא שמירת הסדר של הקב"ה בעולמו לבלתי כלוא מינים וממשמעות הכתוב "אני ה'" משתמע שאכן כדברי הכותב המטרה היא הוספת היראה ולא מניעה משיבוש הסדר כאשר השינוי הוא חיובי וכפי שגם דנו על כלאיים אם תיבטל לע"ל.

 

תוקן על ידי - עצכח - 05/05/2006 14:58:24



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/5/2006 12:45 לינק ישיר 

משמעות הקרבנות - חייבים מחלוקת?
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=278747

שלושת משמעויות החג
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=631631

כלאיים
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=592481

על "משמעות" לעומת "טעם"
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=119897
בהודעת ווטו נשלח: 13/6/2002

...ואחרונים כקלעים
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=392213

נבואה וחכמה: מה ההבדל?
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=207880

בברכה.


מדברי ר"ל מינצברג על סברא מול מקורות -
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topicarc.asp?whichpage=2&topic_id=1434858 תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 11/05/2006 9:22:54



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-9/5/2006 16:24 לינק ישיר 

המשך מאמר[י]ו של הרא"ס שכאמור נתקבל אך במהדורה ב' [ושלכן יש להתיחס להערתי טרם ידיעה מההמשך הזה].


4.   הנענועים אצל רבי גדליה נדל*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />

ארבעת המינים שייכים למצות השמחה בחג הסוכות, "ולקחתם לכם וכו' ושמחתם לפני ה' אלוקיכם". עברה שנה, גדלו הפירות, אדם אסף את יבול. ארבעת המינים מציינים את הרעננות של עולם הצומח, יש בהם יופי וחיות, תשמח בהם על מה שהקב"ה נתן לך. אך תמיד צריך להתפלל על העתיד. "וגילו ברעדה". הנה באה שנה חדשה, אחרי החג תצטרך לחורש ולזרוע, מי יודע אם יהיו מספיק מים, אם היבול יגדל שוב כמו שצריך. הערבה – כאשר קוטפים אותה מן האילן היא רעננה, עוד יותר משאר שלושת המינים, אבל עד מהרה היא נובלת ומתייבשת. הערבה צריכה את המים יותר מכולם. ביום האחרון של החג, הושענה רבה, מרבים בתפילה על העתיד, עם הערבה ביד, ואף הערבה עצמה כביכול מתפללת. בחוץ לארץ, אשה שהיתה בצרה, שהיה לה ילד חולה, היתה באה לבית הכנסת, וחובטת את ראשה בארון הקודש. זוהי תפילה! כך יכולה מידת הדין להתהפך למידת רחמים. (מתוך הספר 'בתורתו של ר' גדליה')

אצל ר' גדליה אנו מתקרבים יותר לכאורה לרוח המקרא מחד, ולדברי חז"ל מאידך. כי שניהם קיימים בנטילת המינים, השמחה והתפילה, כפי שמתוארים יפה בלשונו.

במאמר מוסגר

העובדה שחז"ל דקדקו בזמני הנענועים וסדרן, אינו מחייב לראותם כמין טקס מדוקדק, כי יתכן שסיבות שונות הביאו את חז"ל לצמצם את מעשי המצות ולהכניסם תחת גדר וסייג, אף שמטבען הן פעולות ספונטניות ואין בהם גדר וסייג. כך לפחות ראו זאת הגאונים ויש ללמוד זאת מהתבטאות אגבית ב'פירקוי בן באבוי' (בריש תקופת הגאונים) שמאריך להסביר שאין לשנות מדברי חז"ל ותקנתם וכותב (גנזי שכטר עמוד 558): "ועוד שנו חז"ל היכא מנענעם, ומה ניענוע נתנו לו חז"ל שיעור, המוסיף אות אחת על מטבע חכמים על אחת כמה וכמה שאסור להוסיף אות אחת".




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-9/5/2006 16:25 לינק ישיר 

מאמר שני *:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />

מהות מצוות ליל פסח וטעמם

א)     הרעיון המרכזי

בגליון חג המצות (ניסן תשס"ב) מאמר ראשון, תחת הכותרת "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" מבאר רבי לייב את משמעות ליל ט"ו על מצוותיו ומנהגותיו. הרעיון המרכזי שבדבריו הוא, שבליל פסח נצטווינו לחגוג את חירות הגוף וגאולת הנפש בסעודת מלכים ושרים בבשר צלי, בלפתניו ובריבוי תבשילים.

כל מצוות הלילה גינוני חירות הם לדעתו, ודרך מאכל של מלכים הוא: 1) אכילת בשר צלוי, דרך בני מלכים ושרים הוא. 2) אכילה על השובע, דרך גדולה הוא שלא נאכל מתוך רעב. 3) הבאת הזבח בשלמותו על קרבו וכרעיו, עניין עשירות וגדולה הוא. 4) אין לשבור עצם, כי אין זה כבוד לבני מלכים לגרר עצמות ולשברם. 5) איסור נותר, כדרך מלכים ושרים שאינם צריכים להותיר מתבשיליהם מיום אל יום. 6) הסיבה, אכילה דרך מלכות הוא. 7) אכילת מרור, דרך אכילת צלי הוא להוסיף דבר חריף להחשיב אכילתו. 8) הבאת שני תבשילים לשולחן, דרך גדולה ועשירות הוא. 9) סיפורי הנסים, מדרכי השמחה של סעודת חירות, לספר על הנפלאות שהביאו את החירות, 10) ומתוך הסיפורים, בה ההלל וההודאה לקב"ה שהביאנו על המקום הזה.

1.       החידוש בדבריו

אף שלרוב דבריו הוא מביא אסמכתא מהמקורות, אין ספק שגישתו הכללית היא חדשנית ואף נועזת והיא מאפיינת את גישתו הכללית של רבי לייב. כי בעוד שאנו עסוקים ברוב ימינו ועטופים ברוב בניניו בזכרון העבר ושימורו, וליל ט"ו עולה על כולם ברוב מעשים וטקסים לשחזר את העבר, הרי שרבי לייב עוסק בליל ט"ו בחגיגת ההווה. מצוות הלילה לא באו לדבריו כדי לחזק את הזכרון, שיצרוב את תודעתנו, שיחזק את לבבנו, שישפיע על מעשינו להיותם מכוונים לעשות רצון קוננו. אלא אנו, בניו של הקב"ה, חוגגים בכל שנה את אשר בחר בנו לעם ואשר בחרנו להיותו לנו לאלוקים. זוהי חגיגה אמיתית וטבעית, לא למען משהו אחר, אלא תכליתה בקיומה, כי אנו באמת שמחים ועליזים על כך. מצוות הלילה מטרתם להעצים את המסיבה, ולהאדיר את החגיגה, במאכל ומשתה, בגינונים ובסיפורים.

רבי לייב דוחה את הזכר ל'וימררו את חייהם' של רבן גמליאל, כטעם מרכזי של אכילת המרור, אין לדבריו להכניס מרירות בשמחת החירות, את דברי רבן גמליאל מפרש כטעם פנימי בבחירת סוג המאכל החריף שעיקרו לחשיבות המאכל.

2.       החזרת עטרה ליושנה

מבחינתו של רבי לייב הוא מחזיר את העטרה ליושנה, כמו שכל יהודי חש והרגיש בזמן שישראל היו שרויים על אדמתן ובית המקדש היה בנוי במקומו. לא חגגו אז לזכר משהו אחר, אלא חגגו את ה-'כאן ועכשיו' באמת ובתמים את היותם עם ה'. גם בזמן הגלות אפשר לדעתו וראוי לקיים את המצוות במובנם הראשוני. זהו מה שצונו אותנו חז"ל בתורה שבעל פה, וכל הפרשנויות האחרות מחטיאים לדעתו את מטרת התורה.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-9/5/2006 16:33 לינק ישיר 

וכעת ר"ג תמה על עצמו מדוע הוא נתן כזה טעם שולי למרור בשעה שכזה טעם עצמי ערוך ומוכן לפניו.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-9/5/2006 16:34 לינק ישיר 

ב)     מקורות ושוברם: *:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />

1.      תורה שבכתב

יסוד מצוות הלילה באספקלריית רבי לייב הוא 'חגיגה של סעודת בשר קרבן הפסח'. היות שהבשר הוא 'בשר קדשים' אומר רבי לייב שהיא נחשבת "סעודה שעורך לנו ה' ממאכלי שולחנו, סעודה לכבוד שמחת הגאולה". ומניין לו שעיקר האכילה היא בשר הפסח? הנה דבריו:

"עיקר חשיבות סעודת הלילה, ומצות האכילה המרכזית, הוא מצוות אכילת הפסח. כמו שנאמר "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה". כל אחד מישראל חייב לאכול כזית מבשר הקודש של הפסח, ולהשתתף בסעודת הפסח – סעודת ה'." (תורתי בקרבם עמוד ג)

כדרכם של כל המאמרים בספר, אף מאמר זה בנוי בצורה של הרצאה, ואף שהוא מלא בראיות וסימוכין, חסר בו המשא ומתן לעומקם של הרעיונות על מקורותיהם. על טקסט של הרצאה קשה לעשות ביקורת נקודתית, כי הטקסט אינו עוסק בנקודה אלא ברוח הכללית של הדברים. בכל זאת, נדמה שהקטע הנ"ל חורג גם בטקס של הרצאה.

בעל המאמר מוכיח שעיקר חשיבות הסעודה היא בלילה מהפסוק "ואכלו את הבשר בלילה הזה". וכאן הבן שואל, וכי זוהי הדרך להביא פסוק מקוטע, כדי לשמור על אוירת ההרצאה? הלא לשון הכתוב הוא: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ: ואף אם רבי לייב משוכנע בפשט הכתוב שהמצות עם המרור הם נספחים לבשר, אין לצטט חצי פסוק אף לא בתוך הרצאה.

לגופו של פסוק, הרמב"ן מסתפק האם צריך להפסיק אחר המלה 'ומצות', ואז אכילת הבשר והמצות הם שווי משקל. או שצריך להפסיק אחר המלים צלי אש, ואז המאכל העיקרי הוא הבשר, שיש לאכלו עם מצות ומרור. הרמב"ן מביא את דברי הגמרא בפסחים שההפסק הוא אחר צלי אש, ובכל זאת מסיק הרמב"ן "ויותר נכון שנאמר כי "ומצות" נמשך למעלה, ואכלו את הבשר ומצות, וחזר וצוה עם מרורים יאכלוהו לבשר הנזכר, והנה צוה באכילת הבשר ובאכילת המצות, ולא צוה באכילת המרורים, רק אמר שיאכלו לבשר עם מרורים". ולא שרבי לייב משועבד לרמב"ן, אבל משועבד הוא להזכירו ולהסביר מדוע הוא חולק [הערת שוליים: יש לציין להערה 4 שבעמוד ה' שם הוא נוקט שהמלה 'ומצות' שייכת למקודם וש"המצות הם גם מעיקר הסעודה".].

 

לגופו של עניין, חפשתי בתקליטור התורני את המלה 'בשר' ואת המלה 'לחם' בהפרש של כמה מלים, ועלה ביד הפסוקים במילואים: וְאָכַל אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת בְּשַׂר הָאַיִל וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בַּסָּל. וכן הפסוק במלכים אצל אליהו הנביא: וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב וּמִן הַנַּחַל יִשְׁתֶּה: מכאן יש לנו ללמוד על שויון בין בשר ולחם בסעודה.

1.      ספר החינוך

הטעמים החינוכיים שבשורשי המצוות בספר החינוך, מהווים באופן כללי מקור לגישתו של רבי לייב למהות המצוות ואופן קיומם. גם כאן בטעם המצוות של קרבן הפסח, מביא רבי לייב את דברי בעל החינוך כסמך וראיה לאספקלריה שלו. ואלו דבריו של בעל החינוך:

  • צלי אש (מצוה יג): וזהו שנצטוינו לאכלו צלי דווקא, לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכול בשר צלי לפי שהוא מאכל טוב ומוטעם, אבל שאר העם אינם יכולים לאכול מעט בשר שתשיג ידם כי אם מבושל כדי למלא בטנם. ואנו שאוכלים הפסח לזכרון שיצאנו לחירות להיות ממלכת כהנים ועם קדוש, ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חירות ושרות.
  • איסור נותר (מצוה יד): וזה שנצטוינו שלא להותיר ממנו, הענין הוא כדרך מלכים ושרים שאינם צריכים להותיר מתבשילם מיום אל יום, ועל כן אמר שאם יוותר ממנו שישרף כדבר שאין חפץ בו כדרך מלכי אדמה.
  • שלא להוציא בשר בחוץ (מצוה יט): ומפני שנעשינו בני חורין ואדונים באה המצוה עליו שיהא נאכל במקום חבורה ולא נוציאהו לחוץ כדרך מלכי ארץ, שכל המוכן להם נאכל בהיכלם ברוב עם שלהם. ודלת הארץ בעת יכינו סעודה גדולה ישלחו ממנה לחוץ מנות לרעיהם לפי שהוא חדוש אצלם.
  • שלא לשבור עצם (מצוה כ): וגם זה גזע מן השורש הנזכר, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים.

2.      דעת בעל החינוך

דעת בעל החינוך ברורה ומפורשת שפרטי המצוות של אכילת קרבן פסח, באו לתת לאכילת הפסח צורת אכילה של דרך גדולה וחירות. דעה זו מהווה מקור גדול לאספקלריית רבי לייב על מצוות הלילה.

אבל יש להבחין בהבדל יסודי בין גישותיהם. כי אצל בעל החינוך תחילתו וסופו של מצוות הפסח, הוא הזכרון! כך הוא כותב על מצוות הקרבת הפסח במצוה ה': "משורשי מצוה זו כדי שיזכרו היהודים לעולם הנסים הגדולים שעשה להם השם ביציאת מצרים שהוציאנו מעבדות". ובמצוה האחרונה בעניין הפסח (מצוה כ') הוא מסיים: "ועל כן בתחילת בואנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו בה באותה שעה, ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושין נקבע בנפשותינו הדבר לעולם". כלומר, לדעת החינוך אנו עושים מעשים המסמלים גדולה וחרות, כדי שנקבע בלבנו את המעלה הגדולה שהגענו אליה בצאתנו ממצרים.

3.      אספקלריית רבי לייב

לא כן אצל רבי לייב שהגדולה והחירות הם כאן ועכשיו. אנו חוגגים את המצב הקיים שהוא היותנו עם סגולה, והסיבה שאנו חוגגים בלילה זה, הוא כי היותנו לעם התחיל בתאריך הזה. ומדוע אנו חוגגים? לא כדי שנקבע משהו בלב, אלא אנו חוגגים כי זהו התפרצות חגיגית מחויבת של כל בעל לב החש את הרוממות של עם סגולה. וכך הוא כותב שם:

·        אחר ההתבוננות נראה, כי כל המצוות הללו כולם, שייכים למכלול אחד של מצוות, המרכיבים יחדיו ענין כללי ויסודי אחד שהוא התוכן המרכזי של כללות מצוות הלילה, רעיון אחד, הכולל את טעמם של כל מצוות ומנהגי ליל הסדר. עיקר ענין הלילה הוא, "סעודה של חירות". כל המצוות של לילה זה, יש בהם ביטוי לשמחה וחגיגיות וחירות.

·        ...אמנם יש במצוות אלו גם זכרון וציון לניסי ומאורעות הגאולה, אולם על ידי מצוות אלו בעצמם אנו גם מבטאים את השמחה והחגיגה על החירות – 'סעודת חירות'. סעודה כזו הבאה על שמחת החירות, עליה גם לבטא חירות, וראוי שתהיה מעוטרת עם כל סממני החירות. הן במאכלים המזכירים את הגאולה והחירות, כמו פסח מצה ומרור. והן בעניני הנהגה של מלכות וחירות, עשירות ורחבות. לסעוד בסגנון שררה וחשיבות, כמו ארבע כוסות והסיבה, תבשילים וטיבולים.

·        כלומר, גם מצוות הלילה של אכילת פסח מצה ומרור, הם בעיקרם מצווה של חגיגת 'סעודה'. כלל ישראל עורך בליל זה, סעודת חירות עם כל סממניה. אכילת המצה היא 'סעודה'. הזכרון שבמצה לזכר החפזון, הוא רק הטעם למה נבחר דווקא סוג לחם זה. אבל עיקר הדבר, הוא אכילה וסעודת חירות, לבטא שמחת הנס והגאולה הנצחית, שנעשינו בני חורין.

עוד יש לציין, כי דברי בעל החינוך הוא מקור אך ורק על דברי רבי לייב על המצוות התלויות באכילת הפסח. אבל לא על אכילת מצה, אכילת מרור וסיפור יציאת מצרים.

4.      בעל אור-החיים

מקור גדול לאספקלריית רבי לייב על ליל פסח, הוא ללא ספק בעל האור-החיים שמבאר על דרך הפשט שכל מצוות הלילה במצרים היה עניין של חירות [הערת שוליים: למרבה האבסורדיות אצטט את דברי החזקוני במקום שאומר את הדבר ההפוך: "על מרורים, עם מרורים יאכלוהו. כל זה דרך בזיון שיאכלוהו (את אלוהי מצרים) עם דבר רע ומר ולא עם דבר חשוב ומתוק.].

 

ומצות על מרורים: "לפי פשט הכתוב לפי מה שראינו שאמר ה' שצריך (א) צלי אש (ב) ושיהיה שלם, זה יגיד שדעת עליון היא להראות בחינת הגדולה והחירות ואין רשות אחרים עליו ולפי זה (ג) גם המרורים שיצו ה' הוא לצד כי כן דרך אוכלי צלי לאכול עמו דבר חד כי בזה יערב לחיך האוכל ויאכל בכל אות נפשו. גם בזה יוכר גודל העריבות כשיקדים לפיו מרורים. (ד) גם מה שהזכיר המצות, הוא פרט אשר יכונן חיך אוכל, יטעם לו הצלי. והנה ג' השריגים יטעימו יחד.

הנה לנו דעתו של בעל ה'אור החיים' שאפילו אכילת המצה, בפשטא דקרא, באה לשם אכילה דרך גדולה, כי כך היא דרכה של אכילת צלי לאכול עמה מצה [הערת שוליים: כמובן שמדבור במצה רכה וכדעת הלל שהיו כורכים פסח מצה ומרור ואוכלים אותו כאחת. מאכל כזה מוכר אף כיום ונחשב כמאכל מזרחי נפוץ בשם 'לאפה' או בשמו הירושלמי 'אשתנור'.].

 

1.      דעת חז"ל בטעם אכילת מרור

אחר שביאר רבי לייב שאכילת המרור עם הבשר הוא מאכל דרך גדולה וחשיבות, מביא את דברי רבן גמליאל במשנה שאומר "מרור על שום וימררו את חייהם". ועל כך הוא כותב:

"מה שאמרו חז"ל כי טעם המרור על שום שמררו את חיי אבותינו במצרים, היינו שלכך בחרה התורה להחשיב את האכילה, במין מרירות דווקא, ולא בשאר ירקות חדים כעין חרדל, כדי לזכור מרירות השעבוד. אבל שורש אכילתו הוא מצד חשיבות אכילת הבשר כענין חרדל הנזכר באכילת מתנות כהונה, מדין למשחה לגדולה. אלא שבאכילת הפסח נבחר דווקא מיני המרורים כדי להזכיר ולציין את הזכרון הזה. דבעינן שתהיה סעודת החירות משולבת עם סממנים כאלו, שגם מזכירים את מאורעות השעבוד והגאולה בעת יציאת מצרים."

יש במשפט "במין מרירות דווקא, ולא בשאר ירקות חדים כעין חרדל" ערפול וחוסר בהירות. ונראה שהכוונה לכך שהתורה בחרה במיני מרירות ולא במיני חריפות, כי בשעבוד מצרים נאמר לשון 'וימררו את חייהם'.

בכל מקרה, כי שופט ישר יבחין בדוחק הגדול לפרש את דברי רבן גמליאל על טעם המרור, רק על טעם בחירת מיני מרורים, במקום מינים חריפים. ובפרט שאין בתורה ביטוי אחר למאכלים חדים או חריפים.

לא קשה לשער שדעתו של רבי לייב הוא שדברי רבן גמליאל אינם פשוטו של מקרא. וכבר כתב האבן עזרא בשמות יב, ח: "אמר אחד מחכמי ספרד, ידוע כי הליחה תגבר בארץ מצרים בעבור מימי היאור, ובעבור שלא ירד שם גשם, כי האויר הוא לח תמיד, על כן מנהגם היה לאכול בשל שלחנם מיני מרורים רבים מעשבים וחרדל. ואפילו לא היה למצרי אל את לבד, לעולם המרורים יהיו על שלחנו לטבול בו הפת, כי הם רפואה לאוירם". אלא שהאבן עזרא מסיים "ואנחנו נסמוך על דעת קדמונינו ז"ל שפירשו לנו כי המרורים זכר לוימררו את חייהם". ולא ברור אם בכך שולל האב"ע את הפירוש הקודם כפשוטו של מקרא.

ישנו שאלה, שאולי זה המקום להעלותו, והיא האפשרות שלא כל מה שבא בתלמוד הבבלי הוא המלה האחרונה בתורה שבעל פה. כלומר האם יתכן שיש חולקים על רבן גמליאל בטעם המצוות, אלא שמסיבות מסוימות לא נכתבו במשנה, ובפרט כשאין הדבר נוגע להלכה.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-9/5/2006 16:53 לינק ישיר 

ג)     שני תבשילים



  1. המקור 'לשני תבשילים' *:namespace prefix = o />

דין 'שני תבשילים' נמצא במשנה בפסחים דף קיד, א, ובברייתא שם בע"ב ובסוגיית הגמרא שם:


משנה. הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת. הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין, אף על פי שאין חרוסת מצוה. רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: מצוה. ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח.


...דתניא, רבי יוסי אומר: אף על פי שטיבל בחזרת - מצוה להביא לפניו חזרת וחרוסת ושני תבשילין. וכו'.


מאי שני תבשילין? אמר רב הונא: סילקא וארוזא. וכו'. חזקיה אמר: אפילו דג וביצה שעליו. רב יוסף אמר: צריך שני מיני בשר, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה. רבינא אמר: אפילו גרמא ובישולא.



  1. טעם 'שני תבשילים' אצל רבי לייב

עין רגישה תחוש מיד שהקשר בין זכר לפסח וחגיגה נמצא רק בדברי ר' יוסף שמצריך שני מיני בשר, ואילו לדעת שאר האמוראים אין סיבה לקשור בין שני תבשילים לבין זכר לפסח וחגיגה. מה עוד שאין במשנה ובגמרא כל רמז שדין שני תבשילים אינו נוהג בזמן המקדש, כי לשון המשנה 'ובמקדש היו מביאים לפניו גופו של פסח' לא באה בניגוד לשני תבשילים, שאם כן היתה המשנה צריכה להזכיר גם את החגיגה.


אולם לא זכינו מי שידרוש טעם אחר לדין 'שני תבשילים'. ואולי מהעדר סיבה אחרת לשני תבשילין פירשו הרשב"ם והר"ן שהטעם 'זכר לפסח וחגיגה' הוא לכולי עלמא. גם הרמב"ם כותב ששני תבשילין נוהג רק בזמן הזה, ומשמע שכל הדין של שני תבשילים הוא זכר לפסח וחגיגה. עד שבא רבי לייב ואמר:


"עיקר התקנה בזה, הוא מטעם דרך שררה וחירות... והיינו משום שבסעודת חירות מרבים במיני תבשילין, וכמו שמצינו דבערב תשעה באב אסור לאכול שני תבשילין, משום שמראה בזה סעודת הרחבה. הרי בסעודת החירות כך היא המצווה, שינהג הרחבה וחירות".


'כאוהב פשט' התענגתי על דברי רבי לייב ואמרתי בלבי, הנה רק ראיה פשוטה וחודרת כשל רבי לייב על מהות ליל הסדר יכולה להביאנו לידי פשוטו של דין המשנה.



  1. חולשת טעמו של רבי לייב – על פי חקר הנוסחאות
אולם מה גדולה הייתה אכזבתי כשעיינתי בנוסחאות הישנות של המשנה (עיין צילום כ"י קופמן, שהוא כתה"י העתיק ביותר שבידינו מהמשנה [הערת שוליים: על פי: http://jnul.huji.ac.il/dl/talmud/mishna/showmi1.asp?mishnanum=9&pereknum=010&masecet=14&mnusriptnum=1723&p=1&masecetindex=14&perekindex=10&numamud=9&manusc   riptindex=1&k.]
וצילום מהספר דקדוקי סופרים) וראיתי שהמלים "ושני תבשילים" חסרות שם. לנוסח זה שהוא הנוסח העיקרי, מפורש שדין 'שני תבשילין' נולד אחר החורבן ועל כרחנו לומר שזכר למקדש הוא. יש לשים לב שבנוסח המשנה שבצילום המצורף אין את המלה "היו" אלא: "ובמקדש מביאין" וכבר פירש הר"ש ליברמן בתוספתא כפשוטה (עמוד 654) שהמשנה עוסקת בזמן הבית עוסקת בזמן הבית, ו"במקדש" בא לאפוקי 'גבולין' ובזמן הבית  [הערת שוליים: אולם טעה ליברמן במה שכתב שם שההוספה 'ושני תבשילים' הוא על פי נוסח הברייתא שבירושלמי, כי הברייתא נמצאת גם בבבלי כהמשך להביאו לפניו כלשון המשנה.]

וכך הוא לשון הירושלמי בסוף הלכה יג: "תני, ובגבולין צריכין שני תבשילין, אחד זיכר לפסח ואחד זיכר לחגיגה." מפורש בירושלמי שכל הדין של שני תבשילין נולד אחר החורבן והיא באה זכר לפסח וחגיגה  [הערת שוליים: הן אמת שבספר "קונטרס חג המצות" להרב ר' שמואל ברנד שליט"א, שעליו מסתמך רבי לייב בספרו 'תורתי בקרבם' משתדל להסביר את עניין החירות שבשני תבשילים גם לדעת הרמב"ם ששני תבשילין לא נהג בזמן הבית. ועיקר דבריו שם שגם דין פסח וחגיגה באו לריבוי סעודה ושמחה, והזכר להם הוא בריבוי סעודה. אמנם למותר לומר שמעייל הוא פיליי בנוקבא דמחטא כדרך בעלי פלפול בשיטת הלמדנות, במקום להודות על האמת ולומר שפירושו של רבי לייב אינו תואם את דעת הרמב"ם.].

אולם יש לסייג את הדברים ולומר, שלא כך פירש רב שרירא גאון [הערת שוליים: עוררים רבים קמו על יחוס תשובה זו לרב שרירא גאון, ראה: הרב מ. מ. הניג ספר 'בית הועד' עמוד 166 הע' 4.] שנשאל על 'שני תבשילין' והשיב (אוצר הגאונים צד 120): "זכר לב' שלוחים משה ואהרן ששלח הקב"ה במצרים, ויש משימין עוד תבשיל אחד זכר למרים שנאמר 'ואשלח לפניך את משה ואהרן ומרים' ואותן ג' תבשילין דג בשר וביצה, כנגד מיני מאכל שעתידין ישראל לאכול לעתיד לבוא, דג נגגד לויתן, ביצה כנגד זיו שדי, בשר כנגד שור הבר". הרי שלדעת בעל תשובה זו, שאר האמוראים שלא הצריכו מיני בשר, לית להו שהתבשילים הם זכר לפסח ולחגיגה, והוא חיפש טעמים אחרים. ושוב אנו חוזרים לדברי רבי לייב הבהירים בפשטותן ששני תבשילים הוא ריבוי סעודה דרך גדולה וחירות.
תוקן על ידי - ווטו1 - 09/05/2006 17:03:25



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-9/5/2006 16:55 לינק ישיר 

ד)     השוואה עם מפרשים והוגי דעות אחרים *:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />

1.      דעת חז"ל בטעם אכילת מצה

באכילת מצה ישם קשיים רבים מנשוא....

2.      דעת האבן עזרא והרשב"ם

שני ענקי הפשט, האבן עזרא והרשב"ם סבורים שטעמי מצוות אכילת הפסח, כולם באים בשביל החפזון. כך כותב האב"ע (שמות יב, יא): "וטעם בחפזון, שלא יתעכבו וימהרו לאכלו לפני בוא רגע המשחית שיפסח השם על הפתח, על כן צוה השם להיותו צלי אש להתבשל מהרה. וכן אמרו אבות הקדושים, אינו נאכל אלא עד חצות ואינו נאכל אלא צלי".

כך כותב הרשב"ם (שמות יב, ח): "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש וגומר, כל ענייני אכילה הללו דרך חיפזון ומהירות הוא כאדם הנחפז ללכת... ראשו על כרעיו, כל זה דרך מהירות.

על דברי רבי לייב שצלי אש הוא מאכל מלכים, כדאי לצטט את דברי האבן עזרא שמסביר את המושג 'בשל מבושל' שאסרה תורה בפסח (שמות יב, ט): "ויתכן להיות ובשל מבושל כדרך המלכים על דרך המשקיות, כי ישימו על האש כלי נחשת רחב, וימלאו חציו מים, וכאשר ירתיחו המים ישימו סיר הבשר עם מים קרים מעל המים הרותחים, וככה יתבשל הבשר. וזה המאכל מועיל יותר מכל מאכל אשר יהיה קרוב את האש".

3.      הרמב"ם

כך כותב הרמב"ם מורה נבוכים בפרקים העוסקים בטעמי המצוות: (ח"ג פרק מג):

·        "אבל הימים הטובים הם כלם לשמחה ולקבוצים שיש להם הנאה שבני אדם צריכים אליהם ברוב, ויש מהם תועלת ג"כ בענין האהבה שצריך שתהיה בין בני אדם בקבוצים המדיניים.

·        ויחוד הימים ההם יש לו סבה. פסח, ענינו מפורסם... אבל אכילת מצה אילו היה יום אחד לא היינו מרגישים בו ולא היה מתבאר ענינו, כי הרבה פעמים יאכל האדם מין אחד מן המאכלים שני ימים או שלשה, ואמנם יתבאר ענינו ויתפרסם בהתמיד אכילתו היקף שלם.

·        ושני המועדים האלה, רוצה לומר, סוכות, ופסח, מלמדים דעות ומדות, אמנם הדעת בפסח, הזכרת אותות מצרים והתמדתם לדורות... אמנם המדות הוא שיהיה האדם זוכר ימי הרעה בימי הטובה, בעבור שירבה להודות להשם ושילמוד מדת ענוה ושפלות, יאכל מצה ומרור בפסח לזכור מה שאירע לנו... ונעתקנו מן הענין ההוא לשכון בבתים המצוירים במקום הטוב שבארץ והשמן שבה, בחסד השם וביעדיו לאבותינו.

הרמב"ם פירש את המצה והמרור כמאכל קשה ופחות, זכר למצב הלא טוב שהיה לנו במצרים. את החגים הוא רואה כצורך טבעי של האדם, והייחוד בפסח הוא הקנית מדת הענוה, ודעה נכונה שהוא יכולת ה' בעולם.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-9/5/2006 16:56 לינק ישיר 

ה)     סיכום ביניים *:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />

1)      ההתמקדות בשמחה

בפירושו למצות 'נטילת ארבעת המינים' בולטת אצל רבי לייב התמקדות יתירה בשמחה וריקוד, תוך כדי הזנחת התפילה והתחינה שעמהם. גם בביאורו למצוות ליל פסח, הוא להוט אחר החגיגה, אלא ששם לא יכל להתעלם לגמרי מהזכרונות, כי הפסוקים וחז"ל מלאים מהם.

על כך העיר שלש נקודות: א) גישה זו אולי מתאימה לטעמי המצוות בתורה שבכתב, אבל מהתורה שבעל פה בתלמוד הבבלי, זה רחוק ולא מסביר לא את עיקרי הדינים ולא המשא ומתן שלהם, וכפי שהראנו בפנים המאמר. ב) ההתעלמות מהמרכיבים הסמליים במצוות, לוקה בחוסר מודעות משוועת לריבוי המרכיבים הקיימים במעשים הרשמיים של בני אדם. גם להבדיל פעולות תרבותיות פשוטות, כמו לדוגמה הושטת יד לשלום, אינן נובעות מסיבה אחת ובלתי ניתנים להגדרה אחת פשוטה, כל שכן מעשיים רשמיים וציבוריים. ג) רעיונות אלו בנויים על שיטתו הפילוסופית של רבי לייב במטרות התורה ובתכלית האדם, שרואה בשמחה, בשלווה ובחגיגות מטרות קדושות כשהם מלוות בתחושת עבדות כלפי ה' ובהכרה במקור השפע עם ההודיה אליו יתברך. אבל הרי כבר ההביל המלך שלמה את כל הנאות העולם, והדמות הנעלית ביותר בתנ"ך שהוא 'הנביא' לא עסק בשמחות ובחגיגות אלא בהתבודדות ובמעשים שנחשב בהם 'למשוגע' בעיני ההמון. אולם עניין זה מצריך הרחבה גדולה ועיון רב ולא בכך ההתמקדות במאמר זה.

2)      מלאכת העריכה

יפה עשו תלמידיו שומעי לקחו שאספו את הגיגיו של רבי לייב ורעיונותיו, ויצקום לתוך מסגרת תורנית קונבנציונלית כדרכה של תורה. זוהי עבודה של שנים הדורשת מלאכה רבה וחכמה גדולה. אולם היה יכול להיות יותר יפה, אילו היו שומרים על טוהר האמת ולא היו עוסקים בלחפות על דעת רבם בתנא דמסייע, בהעלמת דברים, ובזריעת ערפל על חדות מסריו. למה הדבר דומה, למי שיערוך את פירושו של 'האבן עזרא' וישתדל בכל כוחו להראות לו פנים במדרשי חז"ל. אף שהדבר יכול להיות מובן מחשיבה של צרכים פוליטיים קצרי טווח, הרי לגופו של תורה, גדולים הם דברי רבם מאד, ועדיף היה להציג את דבריו ללא ערפול וטיוח.

3)      הפשט, העומק והאמת

אנשי ירושלים מספרים על אדם אחד שהרצה לפני הרב מבריסק פירוש על התפילה, והיה הרב מולהב ביותר מפירושו. שאלוהו אנשי ביתו, הלא דבר פשוט הוא ואין בו חידוש, ועל מה ההתלהבות? ענה להם "פשוט פשוט, אבל אמת אמת". כלומר, לא תמיד, ואולי לא ברוב פעמים, האמת נמצאת בעמקים, יש לקבל את האמת מכל מקום ובכל דרך.

אף כי האמת אינה קשורה לעומק, הרי שהחיים עצמם הם כן עמוקים, ולכן יש מקום לבקר את תורתו של רבי לייב (המשתקפת בשני מאמרים אלו) על שחסרה בו ממד העומק. יש איזה שטחיות, ואולי אף טיפול ברבדים חיצוניים של האדם, במכלול דבריו של רבי לייב (במאמרים אלו). ונכון שאין זה סיבה או סימן לחולשת דבריו, אבל הם בוודאי לא יכולים לספק את האדם בעל רבדים רגשיים ושכליים עמוקים.

 

גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ:




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-9/5/2006 17:00 לינק ישיר 

עם הקוראים הסליחה על גריעות ההעתקה, אך האפשרויות החדשות של הכתיבה בהיידפארק גוררות צורך בעבודת עריכה ארוכה לה דרוש זמן שאין אתי כרגע.

תוקן על ידי - ווטו1 - 09/05/2006 17:14:25



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > קהל עדת ירושלים - "המתמידים"
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
לדף הקודם 1 2 3 4 5 לדף הבא סך הכל 5 דפים.