בית פורומים עצור כאן חושבים

הטייה אקדמית ב'אקדמות'

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-20/3/2006 23:23 לינק ישיר 

לגבי זה שמלשון הרמב"ן משמע שאין מצב ביניים בין פילגשות לבין זנות , הייתי משתמש בטענה מעין זו דוקא כראיה נגד שיטתך. לשון הראב"ד בפ"א מהלכות אישות "אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם אבל המייחדת עצמו לאיש אחד...והיא הפילגש הכתובה" , רואים מכאן , לפחות לשיטת הראב"ד, שאין מצב ביניים וכל דבר שאינו נכנס לקטיגוריה של מופקרת ומזומנת (או כלשון הראב"ד המפורש יותר בפ"ב מהלכות נערה בתולה "העומדת בקובה של זונות") , הרי הוא נכנס לקטיגוריה של פילגש שאין בה לאו זה. כמובן , הראב"ד אינו מתיר פילגש, אבל רואים מכאן דעתו לגבי איסור זנות ואין ראיה שראשונים אחרים המתירים פילגש ובפרט כאלה המשתמשים באותם מונחים ("מיחדת עצמה לאיש אחד") , שלדעתם הגדרת הזנות שונה. אני לא קובע שמסתמא יש להניח שהם מסכימים עם הראב"ד (אם כי לדעתי השימוש באותו לשון והעובדה שביחס לפילגשות הם מחזיקים באותה דעה אמורה למנוע אותנו מלהרבות במחלוקת , כברירת מחדל) , אלא שזה הנושא העיקרי שאותו יש לבדוק : הגדרת הזנות, האם ראשונים נוספים נקטו בפירוש זה ובפרט מה דעתם של הראשונים שמתירים פילגש בשאלה זו, ולא די לבנות רק על בירור מושג הפילגשות.

לכאורה נראה שאני סוטה כאן במקצת מקו הטיעון הקודם שלי , שבו קיבלתי, לצורך הדיון, את עמדתך בעניין מוסד הפילגשות שהוא קשר קבוע וטענתי רק שהפרטים של מוסד הפילגשות אינם רלוונטיים לדיון, ואילו כאן אני מביא טיעון שחולק על עמדה זו גופה , אבל עיקר הנקודה שלי היא שיש להתמקד בשאלת הגדרת הזנות ולא בשאלת פרטי דיני הפילגש . אם לשונות הראשונים אכן מצביעים על כך שמה שמבחין בין זנות לבין פילגשות הוא העניין של מופקרת ומזומנת בניגוד להתיחדות לאיש אחד , הרי שאחד מהשניים , הם אינם מסכימים לפירושך בנוגע לפילגש האמורה בתורה או שהם אינם חולקים על ראיותיך בנוגע לכיצד נהגה הפילגשות בפועל , אבל הם סבורים שהמאפיין העיקרי שמתיר פילגש הוא לא הקביעות , אלא זה שלא היתה מופקרת ומזומנת וזה שהם אומרים זו היא פילגש האמורה בתורה , פירושו שההיתר הוא אותו היתר , למרות שסוג הקשר שנהג בפועל הוא לא בהכרח מה שעומד רק בתנאי המינימום של ההיתר ואולי אפילו היה מוסד בפני עצמו עם חוקים נוספים.

כל דברי מבוססים כמובן על ההנחה שאין להחיל על קשר של חברות את ההגדרה של מופקרת ומזומנת.

לגבי דעת הסוברים שפילגש הוא בקידושין , לא עלתה על לבי לטעון שגם הם מסכימים לדעה שיש מקום להיתר פילגש ללא קידושין , זו היתה נקודה לוגית, שמעצם זה שפילגש הוא בקידושין אין ראיה לכך שיש איסור על פילגשות כפי שהרמב"ן מבין אתהמושג  (אלא לכל היותר ניתן לומר שאז אין ראיה לשיטת המתירים) ולכן לא די להוכיח שזה הפירוש הסביר יותר, אלא צריך להראות שהפירוש הסביר יותר באיסור זנות (או במצוות קידושין) הוא איסור על כל סוג של בעילת פנויה.  אמנם את הנקודה שלך שלפי פירוש זה אין סיבה לדחוק בספרא , קיבלתי.

תוקן על ידי - מציץ_ונפגע - 20/03/2006 23:23:55



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-21/3/2006 00:01 לינק ישיר 

אני לא מסכים שלפי הראב"ד אין גדר ביניים בין "קדשה" ובין "פילגש". הראב"ד מסיים את השגתו ב"משהוצרכה לפיתוי אינה קדשה", וכן הביטוי שהזכרת, שעומדת בקובה של זונות. וודאי לא כל מי שהוצרכה לפיתוי ואינה בקובה של זונות, הרי היא כבר "מייחדת עצמה לאיש אחד", שזו הגדרת הפילגש (ברישא, לפי הצד שהיא בלי קידושין). גם לפי ההגדרה המינימלית ביותר של "ייחוד", ברור שיש פער בין זה לבין "קדשה".
דהיינו - לפי הראב"ד יש שלוש רמות: א. מופקרת לכל - בלאו של קדשה. ב. מפותה אקראית - אינה בלאו זה (וכנראה היא באיסור מדרשו של ראב"ע). ג. מיוחדת לאיש אחד (וכרגע לא נגדיר מהו גדר הייחוד) - פילגש.
הרמב"ן מגדיר את הלאו של קדשה באופן אחר לגמרי - לא לפי רמת ההפקר של האשה, אלא לפי המעמד האישי של האיש והאשה - אם נבעלה למי שאין לו קידושין בה. ואינו מחלק בין הפקר גמור לביאה אקראית. דהיינו שאצלו יש רק את שתי רמות של הפקר: א'-ב' - באיסור מדרשו של ראב"ע, וג' - פילגש.
מעתה שוב אנו צריכים להגדיר, מהו הגדר של "ייחוד" לעומת אקראי? אם באמת היה כדבריך, הרי כל שאינה מופקרת לכל הרי זה ייחוד. אך זה בלתי אפשרי, כדלעיל. ואם כן, ההגדרה צריכה להיות הפוכה, שכל שאינה מיוחדת הרי זה אקראי.
אני חוזר ואומר, שבאמת אני לא רואה כאן הוכחה מוחלטת. כתבתי במאמר כמה ראיות, והבוחר יבחר אם הוא משתכנע או לא. אזכיר הוכחה אחת שציינתי בהערה - שאיש מן הראשונים לא ניסה להגדיר את גדרו של הייחוד הזה. הדבר יובן אם הייחוד הזה הוא לעולם, שאז אין צורך להגדירו.
ותודה על הדיון והבירור.
שמואל



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/3/2006 08:50 לינק ישיר 

המאמר של פרופ' זוהר ממשיך להכות גלים ברחבי הרשת.  עורכי Tradition העלו לאתר שלהם מאמר של הרב דוד בלייך מלפני כשמונה שנים:
http://www.traditiononline.org/news/_pdfs/Bleich_Marriage.pdf



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-25/3/2006 22:53 לינק ישיר 

.


חנה קהת, עתון הצופה של השבת:

*--StartFragment * 

שבירת שתיקה
24/03/2006
איני באה להציע לטאטא שוב שאלות אל מתחת לשטיח, אלא להתמקד ב'שאלה הנכונה'. אני מוצאת רווקות מבוגרות שמתייסרות רבות בשאלת הגשמת אמהותן ללא נישואין, גם שאלת הגשמת זוגיות ואינטימיות מטרידה, אך יותר משאלת הנוסחה ההלכתית מטרידה שאלת ההתייחסות החברתית והקהילתית אליהם
על גליון י''ז של 'אקדמות'

הגיליון החדש של כתב העת אקדמות הוא גיליון ייחודי בנוף כתבי העת התורניים. בצעד נועז ומפתיע החליטה המערכת להפכו לבימה לשני נושאים טעונים ורגישים באופן מיוחד: האחד - זוגיות לפי ההלכה, ללא חופה וקידושין, והשני - מקומם של דתיים הומולסביים בחברה הדתית. נושאים אלו מטרידים כיום את הציבור הדתי אך הדיון הפתוח בעניינם עדיין נחשב לטאבו בקרב חלק גדול ממגזר זה. הדיון בנושאים אלו ניסוב סביב שני מאמרים מאתגרים: של צבי זוהר, הקורא לנסח את האופציה ההלכתית לקיום יחסי אישות לזוגות לא נשואים ושל זאב שביידל, הסוקר את מצוקותיהם של ההומולסביים הדתיים ואת ההתייחסויות השונות אליהם הקיימות בחברה הדתית.
לצד הדיון בנושאים אלו מופיעים עוד מגוון מאתגר של נושאים. כמו תפיסתו של הרב טאו את האומה הפלשתינית, (יוסקה אחיטוב) בעקבות פרויד, דת, תרבות ונפש (שמואל פאוסט), ועוד.
ברצוני להתמקד במיוחד בשני הנושאים הראשונים. קריאה בדיונים המרתקים הללו מעוררת שתי שאלות, האחת היא האם דיון בנושאים שכאלה - אשר לא עולים בדרך כלל על סדר יומה החברתי של המגזר הדתי - אמנם נחוץ, והשנייה - כיצד יש לטפל בהם, במידה ואכן הם עולים. נושאים אלו,
האם נכון לדבב את קולותיהם של נושאים מושתקים שהם בגדר טאבו? לדעתי, יש להבחין בין שני תחומים בהם התרבות האנושית קיבלה על עצמה אמיתות בלתי ניתנות לערעור, שהם בגדר טאבו: אלה השייכים לתחום שבין אדם לחברו ואלה השייכים לתחום שבין האדם לעצמו. התחום הראשון יוצר מוסכמות בסיסיות, שבאות למנוע מצב של 'איש את רעהו חיים בלעו'. ניתן לכלול בתחום זה את האיסור על רצח, את איסורי גלוי עריות במשפחה, קניבליזם ועוד. אלו 'לאוין' שהחברה המתורבתת אימצה כדי להגן על קיומה כחברה. התרבות האנושית מלמדת שגם על ערכי יסוד אלו מתגלים לעיתים הרהורים וערעורים, כמו בסיפורו דוסטויבסקי, 'החטא וענשו', בו הוא מציב שאלות קשות על הטאבו שבאיסור 'לא תרצח'.
לעומת זאת, בתחומים שקשורים לחייו האישיים של האדם, לדימויים וזהויות, נראה כי החברה מזדקקת לערכי 'טאבו' כדי להגן על נורמות אותם היא מתקשה להסביר או להנחיל, יצירת 'פרות קדושות' היא דרך נוחה לעקוף מכשולים אלו. לפיכך ככל שחברה היא יותר אידיאולוגית, היא מתבססת על מספר רב יותר של טאבואים, אותם היא מבקשת להנחיל לדור הבא ללא צורך להסבירם. טאבואים אלו יהיו שונים בחברות שונות, בהתאם למערכת הנורמות של כל חברה וחברה. אצל הקתולים, גירושים הם בגדר טאבו. בחברה הדתית הטאבואים תלויים במגזרים השונים. לדוגמא, בחברה הציונית דתית יציאה בשאלה של נוער דתי כבר אינו נושא שבשתיקה. דיונים רחבים בנושא החילון מתנהלים כבר שנים רבות, ספרים, ראיונות, מחקרים וסימפוזיונים, הפכו נושא זה ללגיטימי לחלוטין לדון בו. לעומת זאת בחברה החרדית אין מדברים על תופעת החילון בקרבה, השתיקה מעלימה, כביכול, את מציאותה.
ביום ו' יז אדר התפרסמה באתר האינטנרט של מעריב (אנרג'י) ידיעה על כך שהרב עובדיה יוסף פסל כתבה בעיתון של ש"ס, על השבבניקים החרדים:
בעיתונות החרדית הממסדית, "יתד נאמן", "המודיע" ו"יום ליום" לא כתבו עד כה באופן ברור על תופעת השבאבניקים, אך בשבועות האחרונים התכוונו בביטאון ש"ס לשבור את השתיקה ולהתייחס באופן ישיר, ולא על ידי כתבה מרומזת, לתופעה. במאמר חושפני תחת הכותרת "היכן טעינו", מתאר כתב העיתון ישיעהו גלינסקי על פני 2,500 מילים את תופעת השבאבניקים והשלכותיה על הציבור החרדי. לפני הדפסתו של המאמר ולאחר תהליך עריכה החליטה הוועדה הרוחנית של העיתון לא לאפשר את פרסומו. מי שקיבל את ההחלטה הסופית בעניין היה לא אחר מאשר מנהיגה הרוחני של ש"ס הרב עובדיה יוסף. הרב יוסף הבהיר כי המאמר בתוכנו הנוכחי לא יוכל להתפרסם, אך הורה לעורך העיתון יצחק קקון לפרסם כתבה בעלת תוכן דומה, בה יתראיינו יותר אנשי חינוך חרדי העוסקים בתופעת תלמידי הישיבות שנשרו מן השורות. המאמר המתוקן, שישבור גם הוא טאבו בחברה החרדית, אולם שתיקה זו לא מונעת את התופעה ואת מצוקותיה וכך נאמר בכתבה המקורית שצונזרה:
לא, אין זו טעות דפוס. כבר מזמן זה הפך לסוד גלוי, שהשטיח אינו יכול להסתיר גודש "פירות הנושרים" שטואטאו מתחתיו. וכפי שהתבטא אחד המחנכים בפני: "כמעט אין בית אשר אין שם מת",
מחיר השתיקה
נראה כי דוגמא זו מיטיבה להדגים את חשיבותה של שבירת שתיקה. במרבית המקרים שתיקה שכזו גוררת בעקבותיה קרבנות וסבל רב שלא מטופל, שהרי זה שלא מדברים עליו הוא השונה בחברה והוא לעיתים רבות מצוי במצוקה, לא מדברים על חריגות מהנורמה, ומי שלא מוצא עצמו מתיישר בהתאם לנורמה נידון לסבל. בקבוצות שונות בחברות שמרניות לא מדברים על אלימות במשפחה, לא מדברים על תקיפות והטרדות מיניות, לא מדברים על גלוי עריות ועד לא מזמן הוכחשו בעיות של פיגור, נכויות וחריגויות במגזר החרדי. הקרבנות, אין להם אפילו השפה והלגיטימציה להתלונן. הכחשת קיומן של המצוקות הללו מגבירה את הסבל הכרוך בהעדר התייחסות הולמת לתופעות המוכחשות. הטאבו, כל טאבו, גורם לקרבנות כפולה. מי שסובל מהיותו בקטגוריה המוכחשת, נדרש לקבור את סבלו וכאבו ולהדחיקם. בעבר גם מצוקות טריוויאליות של נשים שחשו מדוכאות או מנוצלות, לא זכו לכל התייחסות עד שיצאו מן הפרטי לציבורי ומן המקרה האישי, הנסתר והנדחק הפכו לנושא פוליטי, חברתי וזכו לניסוח הולם שהביא עמו שנויים נורמטיביים.
לאמיתו של דבר, מהפכות חברתיות תמיד התחילו בשבירה של טאבו, שעל פי רוב משרת את ההגמוניה השלטת. לפיכך יש לברך את מערכת אקדמות שקיבלה החלטה אמיצה לשבור שתיקה בשני נושאים רגישים ומושתקים.
חשתי הזדהות רבה עם מאמרו של זאב שוויידל, שמיקד את נושא מאמרו ביחסה של החברה הדתית להומולסביים שבקרבה. מיקוד הנושא מצביע על הבעיה האמיתית והצגת מגוון הגישות והדעות פתח צוהר רחב לאפשרויות השונות ליצור אמפתיה, גם למי שאינו מזדהה עם קשייהם ואתגריהם של ההומואים והלסביות בחברה הדתית.
השאלה הלא נכונה
לעומת זאת, אינני בטוחה שהשאלה ההלכתית שבמוקד מאמרו של צבי זוהר לגבי שאלת קיום יחסי אישות טרם הנישואין היא 'השאלה הנכונה'. לפיכך גם בתגובות השונות למאמרו אני מזהה בעיה במיקוד. נראה כי ניתן לצטט כאן את סינתיה אוזיק שכתבה 'הערות לשם מציאת השאלה הנכונה'. תחושתי הייתה שהדיון לא נגע בשאלות האקוטיות של רווקים ורווקות דתיים. האמנם המסננת ההלכתית היא זו שעומדת לפני צעירים וצעירות דתיים שלא נישאו? האומנם זו השאלה המרכזית? האופציה ההלכתית שהוצעה, תבנית הפילגשות, נראית אנכרוניסטית, שהרי גם אם היא נכונה מן הבחינה הלכתית, אין זו הפרדיגמה העכשווית של זוג צעיר שבוחן את דרכם המשותפת טרם החליטו להינשא כדת משה וישראל. לאחרונה הועלתה הצעה זו דווקא כתחליף לקידושין כדת משה וישראל במגמה למנוע מצב של סרבנות גט. אולם זוג שחי כיום ומחליט על דרגה כזו או אחרת של אינטימיות נראה לי כי שאלת מעמדו בחברה הדתית מטרידה אותו יותר משאלת הפילגש, שנראית זרה למציאות העכשווית. לי נראה כי מאמר דומה למאמרו של שביידל, שבוחן את מגוון ההתייחסויות, חברתיות והלכתיות לתופעות הקיימות ממילא, של זוגיות טרום נישואין היה אולי קולע יותר ללב הבעיות.
איני באה להציע לטאטא שוב שאלות אל מתחת לשטיח, אלא להתמקד ב'שאלה הנכונה'. אני מוצאת רווקות מבוגרות שמתייסרות רבות בשאלת הגשמת אימהותן ללא נישואין, גם שאלת הגשמת זוגיות ואינטימיות מטרידה, אך יותר משאלת הנוסחה ההלכתית מטרידה שאלת ההתייחסות החברתית והקהילתית אליהם ואל תופעת הזוגיות טרום הנישואין. אני מזהה תחושות עלבון ביחס למעמדן הנדחק של רווקות דתיות ממרכז ההוויה החברתית-דתית, שאלת מקומן בציבור, יכולתן ליטול תפקידי מנהיגות ועוד כהנה וכהנה, לפיכך מן הראוי להרחיב את הדיון. לדעתי, הטוב ביותר היה לו ניתנה במה לרווקים ולרווקות עצמם/ן לבטא את הנושאים הבוערים מבחינתם.
ד"ר חנה קהת היא מרצה ומנחת מורים במדעי היהדות, לשעבר יו"ר קולך.





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-25/3/2006 23:27 לינק ישיר 

אמשלום כתבה: "בעולם החילוני הרחב... יש הפרדה בין המחויבות שיוצר טקס הקידושין... לבין יחסי חברות-זוגיות..." - יפה אמרת - "המחויבות שיוצר הטקס" ולא הטקס עצמו. למיטב הבנתי, המחויבות הזאת מתבטאת בעיקר בנקודת הסיום של הקשר. בקשר של חברות-זוגיות, ללא מחויבות, כל צד יכול לסיים את הקשר מתי שהוא רוצה; בקשר של נישואין (דתיים או אזרחיים), אפשר לסיים את הקשר רק בהסכמת הצד השני, או בכפיה של מוסד חיצוני כלשהו (בית דין או משפט). מה שהרווקים/ות באמת רוצים הוא קשר בלי מחוייבות, כלומר קשר שכל צד יוכל לצאת ממנו מתי שהוא רוצה, בלי לקבל את הסכמת הצד השני, ובלי להזדקק להליך משפטי מסובך. טקס הקידושין הוא רק ביטוי חיצוני למחוייבות הזאת. לא טקס הקידושין הוא שמפחיד אותם, אלא טקס הגירושין. ולכן השאלה המעניינת היא: האם ע"פ התורה מותר לקיים קשר זוגי שכל צד יכול לסיים אותו מתי שהוא רוצה? הרב שמואל כתב: "יש פוסקים שבדבריהם נראה שפילגש צריכה גט (שונה מגט של אשה נשואה), או טקס אחר של התרת הקשר. אך בפוסקים אחרים נראה שהתרת הקשר נעשית באופן פשוט, בהחלטה של אחד הצדדים להיפרד" - אני לא יודע מיהם אותם פוסקים, אולם אם הם מתירים פילגש בימינו, אז נראה שהתשובה היא "כן", כדעת פרופ' זוהר.


ניתן להביא ראיה נוספת לכך מדיני בני נוח. הרמב"ם מבחין (בהלכות אישות א א-ד) בין נישואין של בני נוח לבין זנות של בני נוח; והנה, בהלכות מלכים ט כתב הרמב"ם, שאצל בני נוח אין צורך בגט, אלא כל צד יכול לסיים את הקשר מתי שהוא רוצה, כלומר, נישואין של בני נוח הם כמו חברות של חילונים. מכאן, שקשר מסוג זה אינו נחשב לזנות (אמנם אין מכאן ראיה שהוא מותר לגמרי, אלא רק שאינו אסור באיסור קדשה). אך ניתן לדחות ראיה זו: אצל בני נוח אין איסור על זנות, ולכן אין צורך להבחין באופן ברור בין קשר של נישואין לקשר של זנות, ואפשר להשתמש במושגים אלה באופן מקורב ולא מדוייק. אך אצל בני ישראל יש איסור על זנות, ולכן צריך להיות גבול ברור בין נישואין לבין זנות; והגבול היחיד שיש לו בסיס בהלכה הוא בעניין האפשרות לסיים את הקשר בלי גט. כל גבול אחר (כגון קיום קשר תמורת תשלום, קשר לזמן קצר, קשר עם בני זוג שונים, וכו') לא מתאים להלכה (מותר להתחתן תמורת תשלום, מותר להתחתן ולהתגרש אחרי זמן קצר אם יש הסכמה, מותר להתחתן ולהתגרש ואז להתחתן עם מישהו אחר, וכו'). ולכן נראה לי שאי אפשר להבחין, מבחינה הלכתית, בין חברות ללא מחוייבות לבין זנות.



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-26/3/2006 01:34 לינק ישיר 


גב'  קהת מצוטטת כך-

איני באה להציע לטאטא שוב שאלות אל מתחת לשטיח, אלא להתמקד ב'שאלה הנכונה'. אני מוצאת רווקות מבוגרות שמתייסרות רבות בשאלת הגשמת אימהותן ללא נישואין, גם שאלת הגשמת זוגיות ואינטימיות מטרידה, אך יותר משאלת הנוסחה ההלכתית מטרידה שאלת ההתייחסות החברתית והקהילתית אליהם ואל תופעת הזוגיות טרום הנישואין. אני מזהה תחושות עלבון ביחס למעמדן הנדחק של רווקות דתיות ממרכז ההוויה החברתית-דתית, שאלת מקומן בציבור, יכולתן ליטול תפקידי מנהיגות ועוד כהנה וכהנה, לפיכך מן הראוי להרחיב את הדיון. לדעתי, הטוב ביותר היה לו ניתנה במה לרווקים ולרווקות עצמם/ן לבטא את הנושאים הבוערים מבחינתם.
 
כמה שזה נכון.

צעירים דתיים מרגישים "לא שווים" בלא חבר וחברה. בלא לחיות עם מישהו.
משל היתה החברה תיבת נוח. אין באים אלא בזוגות...
ולכן, מתעוררות כל מיני שאלות שרבים תמהים- "מנין השאלות הללו?"
" לא ברור גם להם, שאין כמו מחויבות ?" השאלות הללו, באות לא מתוך "פלפול" עמוק. אלא כתוצאה ממצב מסובך וסבוך. חלק מן השאלות באות מרצון למצוא פתרון מידי,  עד שימצא פתרון "נכון" . במלים אחרות,
 השאלות על טבילת רווקות, וכיוצא באלו, עשויות לבוא מתחושת לחץ בחברה הדתית. 

ואולי, מתחושת נואשות.(בחולם, שורק) 



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-26/3/2006 09:20 לינק ישיר 

חבר\חברה הם ענין אחד, ולחיות עם בן\בת זוג זה ענין אחר.  החברה הדתית לוחצת על צעיריה להתחתן; לחץ זה לא יתעמעם אם יחיו עם מישהו (אולי להפך).  מבחינת תחושת החוסר בקשר זוגי כשלעצמו, הרי קשר זוגי עמוק יכול להתקיים גם ללא חיים יחד; מי שהצליח למצוא בן\בת זוג שהקשר עמם מעמיק מספיק כדי לרצות לחיות יחד, בדרך כלל מקבל מהקשר הזה ממילא את תחושת השותפות והאינטימיות הרגשית שאותם הוא מחפש.  לכן נראה לי שהרצון לחיות יחד נובע ממקורות אחרים.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-27/3/2006 19:46 לינק ישיר 

הבעיה האמיתית אליבא דקהת היא תמיד בעיית הרווקה הדתית, הנשואה הדתית, הנערה הדתית או הקשישה הדתית.

לגברים אין בעיות. החברה תמיד מקבלת אותם כמו שהם.

מי שלא מסוגלת לגלות רגישות לבעיות של אחרים, גם אם מדובר במפלצות הגמוניות מהסוג הקרוי 'גבר', שלא תלין על כך שאחרים לא מגלים הבנה ו/או שיתוף למלחמותיה, שמאחורי חלקן מסתתר לעתים גרעין חיובי.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-27/3/2006 19:57 לינק ישיר 


המאמר המובא להלן מתייחס באופן כללי ופרטני למאמרו של זוהר (אם כי הוא מתאים גם לאשכולות נוספים)






ככה לא חיים עם ההלכה
העולם שבו יהודי חי הוא מה שהוא מביא עמו לריקוד של מצווה עם המסורת אותה הוא נושא. יהודים שאינם מכירים את האפשרות הזו, או שהיהדות מאיימת על עולמם, מעוותים את דמותה של ההלכה והופכים אותה למדע הזוי. על שירה חדשה ועל הפילגש שבבוידם

יואב שורק

 


 


במרכזו של בית הכנסת, בשדרת האמצע שלו, ניצבים זה לפנים מזה במה לקריאה בתורה, עמודו של שליח הציבור, וארון הקודש. אך אל אלה נוסף וילון לבן, שקוף בחלקו, כזה המשמש פעמים רבות כמחיצה בבתי כנסת; הווילון הזה נמתח כאן לאורך אותה שדרת אמצע דמיונית, כשהוא יורד מן התקרה ונופל על הבמה, על עמודו של החזן, ואפילו על ארון הקודש, וחוצה כל אחד מהם לשניים – חצי לעזרת הנשים שמשמאל, וחצי לעזרת הגברים שמימין. המראה המופרך של ארון הקודש החצוי לוכד מיד את עיניו של מי שנכנס לראשונה לתפילה של שבת ב'שירה חדשה', המניין השוויוני-הלכתי במושבה הגרמנית בירושלים; והוא גם מבטא, בצורה העמוקה ביותר, את התסביך העומד מאחורי האידיאולוגיה והפרקטיקה של קהילה זו, ושל הרואים בה מופת.


הקהילה מתיימרת ליצור תפילה שהיא חוויה דתית שוויונית ומשמעותית, תוך עמידה בכל דרישות ההלכה, בפרשנותה האורתודוכסית המובהקת. כיוון שמבחינה הלכתית עיקר חיובי התפילה מוטלים על הגברים, מצאו ב'שירה חדשה' פתרון: בכל קטעי התפילה שהם בעלי משמעות הלכתית מחייבת, כקריאת שמע וברכותיה ותפילת עמידה, יעברו גברים לפני התיבה וישמשו כשליחי הציבור; בכל שאר הקטעים – כמו קבלת שבת, פסוקי דזמרה ופיוט 'אנעים זמירות' – תולכנה הנשים את התפילה (והן גם שתקראנה בתורה, עם עולים ועולות כאחד). גם החובה ההלכתית של הפרדה בין המינים נשמרת בקפדנות (ראה ערך המחיצה הלוחכת את ארון הקודש), בלי שתהווה עילה לחוסר שוויון: עזרת הגברים ועזרת הנשים נמצאות זו לצד זו; ומרכז הפעילות בתפילה נתון באופן שוויוני – במחיצה עצמה. האישה משמשת כשליחת הציבור, בלי שציבור הגברים יראה אותה, וכן להיפך.


הנה, אפוא, נמצא הפתרון הפמיניסטי-אורתודוכסי: שוויון בפועל בין גברים ונשים במעוז ה'גברי' של בית הכנסת, תוך שמירה על ההלכה.


הפתרון הזה עושה, כנראה, טוב להרבה נשים. לא רק הגבאית, רננה פילזר, שתיארה לנו את העקרונות מראש, דיברה בהתלהבות משכנעת ומאירת פנים; גם הנוכחות בתפילת ליל שבת היתה מרשימה ביותר. בעיקר בעזרת הנשים. ואם זה עושה טוב, הרי בעידן בו כל זיקה יהודית היא יקרה מפז, אין מקום בעצם לביקורת.


הלכה כאתגר מתמטי


למי הפתרון הזה לא עושה טוב? להלכה. כי למעשה, מאחורי הדברים עומדת תפיסה מוטעית ומזיקה של ההלכה, תפיסה שתפסה לה אחיזה הן בקרב הדבקים בהלכה והן בקרב המערערים עליה. לפי תפיסה זו, ההלכה היא כעין מדע מדויק, סוג של הוראות הפעלה פולחניות קבועות ומוחלטות. הנה אותה רננה אמרה, בהתייחס לקריאה בתורה על ידי נשים, ש"יש פוסקים שמתירים זאת. קראתי תשובה כזו של אחד מגדולי הפוסקים. הוא אמנם ממשיך אחר כך ומסביר למה הוא בכל זאת מתנגד, אבל את זה כבר לא קראתי. מה שמעניין אותי זו ההלכה". יש, כמובן, מקום להבחנה מסוימת בין דיון הלכתי לבין דיון חינוכי או ציבורי-פוליטי; ובכל זאת, כשההבחנה נאמרת בחדות כזו, היא מעידה על כשל בהבנת מושג ההלכה עצמו. שהרי ההלכה היא גוף חי, חלק מרקמת היהדות, שאין הבחנה ברורה בינו לבין חלקיה האחרים; היא חיה ומתחדשת, נושמת ומשתנה, ומתפתחת מתוך אינטראקציה הדוקה עם שיקולים קהילתיים וציבוריים, כלכליים וחינוכיים. היא הד קולו של העם לא פחות מן האגדה, ואין בה כלל מימד 'קשיח', 'אובייקטיבי' ובלתי תלוי.


תפיסה קשיחה של ההלכה, ויצירת קווי תיחום חדים בינה לבין מכלול הנורמות והערכים היהודיים, משרתת על פי רוב את השמרנים ביותר. אבל במקרים רבים, היא מאפשרת עוגן דווקא למי שמצויים בעולם ערכי מתבולל ומעוניינים להישאר בו. הדבקות בהלכה, כמעין מדע-פולחן שאינו קשור בערכים מסוימים, היא פתרון נוח למי שזהותם היא בראש ובראשונה זהות ליברלית מערבית, מודרנית או פוסטמודרנית, והיא שמכתיבה את עולם הערכים הממשי שלהם. כאשר זהות זו מתנגשת עם הרצון העמוק לשמר את המרכיב היהודי בזהות – נמצא פתרון בדמותה של אורתופרקסיה: דבקות במעשה הדתי (הפרקסיס). הוספת המחויבות להלכה, כעניין סתום, כמעט טכני, אל המחויבות העמוקה לערכים הליברליים (שהם כמובן 'עקרונות הצדק של נביאי ישראל').


גם את זה, בעצם, רננה ניסחה בצורה הטובה ביותר. כמעין סיכום למה שנעשה ב'שירה חדשה', אמרה הגבאית שהם מבקשים "להפוך את התפילה לחוויה דתית שוויונית, ונאמנה להלכה", ומעשה זה אינו פשוט, שכן "ההלכה אינה שוויונית". זו לא טעות, זה באמת אוקסימורון: שהרי אם ההלכה אינה שוויונית, איך תפילה הנאמנה להלכה יכולה להיות שוויונית? היא יכולה, בדרך שתוארה קודם לכן: על ידי הפיכת ההלכה לחלק ממכלול גדול יותר, שבו אי השוויוניות שלה תימס לתוך המכלול השוויוני. זה כמובן משל מושלם למה שקורה לזהות היהודית של הדוגלים בדרך הזו: במקום שזו תהפוך לגורם המחלץ אותם ממחוזות התקינות הפוליטית, ומחייב אותם לנקוט עמדה בעולם אמורפי – מתמוססת לה הזהות היהודית אל תוך המרק הגדול של הזהות הליברלית.   


הפתרון לא זוהר


אגב: הבחירה הזו שונה גם מבחירות של יהודים ליברליים אחרים. אלה בוחרים או להתעלם מההלכה, כיוון שאין היא מתאימה לערכים בהם הם מאמינים, או ליצור שינוי בהלכה, כך שתתאים – או לכל הפחות לא תסתור – את עולמם.


הגישה האחרונה – גישת השינוי – היא בעצם מפתח להתפתחות נורמלית של ההלכה: כאשר אנשים ניגשים אל המסורת ההלכתית בכבוד הראוי ומקיימים איתה דיאלוג אמיתי ועמוק, הם בונים בכך את החוליה הבאה, האותנטית, של ההלכה; לעומת זאת, כאשר אחרים תופסים את ההלכה כנתון טכני שאינו נושא משמעות ערכית מחייבת, ומבטאים את הנאמנות לה על ידי ציות עיוור – הם בוחרים בדרך של 'הפרדת כוחות' במקום דיאלוג, הנצחה במקום חיים.


ההיאחזות בהלכה נעשית אובססיבית, כמו טובע הנאחז בקרש הצלה; שהרי היא הזיק המשמר עבור יהודים ליברליים, שאין רוחם נוחה מהמסרים הבסיסיים של היהדות, את ההמשכיות היהודית. אין זה פלא שהיא מתגלה ביצירות מלאכותיות, שאין בהן יכולת של המשכיות טבעית כדרכה של מסורת. המחיצה החוצה את ארון הקודש ואת הבמה  - אין ביטוי סמלי ממנה למלאכותיות ולאובססיה; לשמירה הקנאית והמחמירה על הלכות במקום שאינה נדרשת, ולעקשנות הקנאית לשוויון כאשר זה מיותר. האם מישהו באמת סבור שכך אמור להיראות בית כנסת? האם יש מי שמאמין שמבנה מלאכותי שכזה יכול להפוך למסורת, יכול לבטא דת חיה הקשורה אל המציאות? הרי ברור שבעוד שנים ספורות ילדה אחת תצעק שהמלך עירום, ואין כל טעם בחיתוך כלי הקודש על ידי מחיצה. או שנסיר אותה, או שנעביר את כלי הקודש אל אחד הצדדים.


אותו זרם ואותה תודעה ואותה אובססיה מתגלים במאמרו של ד"ר צבי זוהר בגיליון 'אקדמות' החדש (י"ז), שסביבו התפתח פולמוס בגיליון ומחוצה לו. תחת איצטלה של מי שבא להעניק פתרון הלכתי למצוקה קיומית של צעירים בני זמננו, "פותר" כביכול ד"ר זוהר את שאלת יחסי המין לפני הנישואין ומחוץ להם, על ידי הוצאת מושג ה"פילגש" ממחסני החירום של ההלכה והסרת האבק ממנו. זהו פתרון שווא: למעשה אין בדבריו שום התייחסות לשאלה האמיתית, העיקרית, והיא של מערכות יחסים מזדמנות של רווקים (תחת זאת מעניק זוהר לגיטימציה לחיי זוגיות של קבע ללא חופה וכתובה). מעבר לחיסרון מרכזי זה, גישתו לוקה בעוד מכשלות חמורות, וביניהן פגיעה חמורה בנשים ובמעמדן, כפי שנתבצר בחרם רבנו גרשום מאור הגולה; אך על כל אלה חבל להשחית מילים, כיוון שתגובות-הנגד שפורסמו בסמיכות למאמרו עושים היטב את המלאכה, ואינם מותירים למעשה למאמר זכות קיום (ואין כאן אפוא אלא פרובוקציה, שיש לתהות על שיקול הדעת ועל האחריות הציבורית שעמדו מאחורי מתן הבמה הנרחבת לה מעל דפי 'אקדמות', כתב עת איכותי המיטיב לרוב ללכת בין הטיפות).


הפער הבריא


גם אצל זוהר מתגלה הגישה המנותקת אל ההלכה, הרואה בה מעין מתמטיקה, שאינה נוגעת למכלול החיים היהודיים. גישה זו מתקנאת, משום מה, במוסר המיני ובתרבות הנישואין של העולם המערבי, ומזדרזת לבקש היתרים הלכתיים לשם העתקת הדפוסים האיומים הללו – שהרסו את מוסד הנישואין, המשפחה והאינטימיות – אל תחום הלגיטימיות הדתית. האם לא מבין ד"ר זוהר, שמוטב שיישאר מתח בין האידיאל הדתי לבין יכולת היישום, ומוטב שיהיו אנשים שייאלצו לחטוא, מאשר לעקור את אידיאל המשפחה היהודי מיסודו? האמנם לא יכולה להיות תפיסה דתית שתכיל את הפער בין הרצוי למצוי, בלי לבקש לגזור מיד את המצוי לפי הרצוי? האם אין הוא מבין מפני מה נותרה הפילגש בבוידם ההלכתי ולא הוצאה ממנו? האם אין הוא מבין שזהו חלק מן התהליך ההלכתי, חלק משמעותי לא פחות ממקור 'קשיח' זה או אחר?


גישה בריאה הרבה יותר מצויה במאמר אחר באותו גיליון, אף הוא בנושא קונטרוברסלי – מקום ההומולסביים בחברה הדתית. כותב המאמר הוא מיודענו זאב שביידל, והוא מנסה לאתר בזהירות את נקודות המגע האפשריות והבלתי אפשריות שבין התפיסות המודרניות של זהות מינית לבין גישתה של ההלכה, שביסודה האיסור החמור על משכב זכור. שביידל סוקר קשת של עמדות דתיות, ונותן ביטוי מרשים לכך שהשיח ההלכתי אינו טכני: הוא מורכב משילוב של תפיסות עקרוניות, מהותיות, עם שיקולים חשובים לא פחות של טובת הקהילה, שמירת מוסד המשפחה ואמפתיה כלפי היחיד. ולא פחות חשוב - קיומה של אפשרות של פער בין ההלכה הנורמטיבית המוצהרת לבין האופן שבו זו מיושמת.


התורה לא הכירה בנטייה


שפע המקורות המובאים בהערות השוליים, מלמדים שכבר קיים שיח מפותח, יחסית, בנושא. בלי להיכנס לסוגיה כבדה זו אנצל את הבמה רק לשם מיקוד תשומת הלב אל עובדה אחת, פשוטה, העולה מן המקראות: איסור משכב זכור אינו מתייחס להומוסקסואליות. הוא נכלל ברשימת העריות ה'רגילה', יחד עם שאר דרכים של פריצות מינית שאין להן דבר עם נטייה כזו או אחרת. בעולם העתיק, מקובל לומר, האנשים שנהגו לפרוק את יצרם עם גברים היו אותם אנשים שעשו גם את שאר התועבות, אלה שבהן השותף היתה אישה. מכאן אפשר ללכת בשני משעולים: האחד, לטעון שהזהות ההומולסבית היא בדיה או מחלת נפש, כפי שמביא שביידל בשם *:namespace prefix = st1 ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:smarttags" />*:namespace prefix = st1 />הרב אבינר; השני, לטעון שמדובר במשהו שלא עליו כתבה התורה מה שכתבה, כפי שמביא שביידל בשם הרב סטיב גרינברג.


למעשה, הכתוב מכריח לצעוד בשני המשעולים גם יחד: ברור שהתורה לא 'הכירה' בנטייה ההומוסקסואלית, וממילא ברור שלא זה ההקשר שבו היא אסרה את הדבר. מה אנחנו יכולים ללמוד מההתעלמות הזאת של התורה? או –כפי שטוענים רבים –ש'זהות' זו, גם אם יש בה מרכיב ביולוגי, היא פרי התרבות המודרנית, וכמו שזו באה כך היא עתידה להיעלם; או שהתורה בחרה שלא להתייחס לתופעה שולית ויוצאת דופן, שאינה עניין לתחיקה החברתית. בין אם נאחז בתשובה הראשונה ובין אם נאחז בשנייה, נמצא את עצמנו צועדים לאותה שורה תחתונה: אין להלכה עניין להעניק לגיטימציה לתופעה, ולו בשל החשש מהתפשטותה של הלגיטימציה אל מעבר למיעוט בעל הזהות ההומולסבית. כללי המשחק הנובעים מכך הם, שבהכרח תפקידו של הרב לשלול את העניין ולא להכיר בו כעניין 'טבעי' של זהות, ובמקביל אל לו לעסוק ב'ציד מכשפות' ובחיטוט אחר אורחותיהם של בני קהילתו; ואילו מי שחש זהות הומולסבית מתוך ודאות פנימית ברורה, יצטרך ליטול על עצמו את האחריות להחלטותיו לפני הא-להים, שאינו בא בטרוניה עם בריותיו; אך בוודאי שאל לו לנפנף בדגלי גאווה, שלא לדבר על פעילות למען הכרה בזוגיות חד מינית, ושאר דברים המפוררים את מוסד המשפחה בכלל ואת זו היהודית בפרט. הצירוף 'דתי הומולסבי' יישאר אפוא בארון, לפחות כל עוד לא נמצא פירוש מניח את הדעת, המסביר מדוע מה שהיה אסור בכל הדורות צריך להיות מותר כיום.


     http://www.makorrishon.co.il/show.asp?id=11448 

תוקן על ידי - רב_סיינפלד - 27/03/2006 19:57:53



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-27/3/2006 20:42 לינק ישיר 

ממללא,
דווקא במאמר הזה היא מתיחסת כמה וכמה פעמים למצוקותיהם של "צעירים וצעירות דתיים", ו-"רווקים ורווקות דתיים".  אני מניח שלחברתנו אמשלום היית נותן את הקרדיט שגם אם היא כותבת בלשון נקבה, מושאי הכתיבה עשויים להיות גם זכרים - ולמה לא לתת קצת קרדיט כזה גם לחנה קהת?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-27/3/2006 21:30 לינק ישיר 

 אמשלום ראוייה לקרדיט כי היא לא מתעלמת ממצוקות האחרים למיניהם. חנה קהת לענ"ד לא ראויה לקרדיט הזה, ולא רק בגלל המאמר הנ"ל. יכול להיות שאני טועה בה. העובדה שאני מבחין בין כתיבתה הפמניסטית של אמשלום לבין זו של קהת מראה שהטענה שלי היא לא תוצאה של אנטי-פמניסטיות מובנית.

אולי אחרי שהמלכתי את הגרמצו"נ לאדמו"ר מישורון אני אריץ את אמשלום לתפקיד יו"ר 'קולך'. 

והערה לגבי שורק (למרות שהוא גבר דתי, ימני והגמוני) -

מחוייבות להלכה כעבודת ה' היא ערך ולא רק פרקטיקה עבשה. מערכת נורמטיבית ערכית שמעצבת את חיי האדם בין אם הוא במשרד, במטבח או בחדר המיטות (או המיטה, בהנחה שהוא רווק ואפילו פילגש אין לו) היא משמעותית לא פחות מערכים ליברליים אחרים שאנו אוחזים בהם כבני התרבות המודרנית. החלוקה בין 'ערך' ל'פרקסיס' אינה שחור/לבן.

תוקן על ידי - ממללא - 27/03/2006 21:34:41



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-27/3/2006 21:44 לינק ישיר 

ממללא,


אבל יש בעיה קלה, אמשלום תצטרך אישור להתקבל לארגון שאינו מקבל נשים לא אורתודקסיות לשורותיו.

דומני גם שהיא מעדיפה את התואר הגר"א (= הגאונית הרבה אמשלום) על פני תואר יו"ר של ארגון נשים.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-27/3/2006 22:00 לינק ישיר 

. ממלא: לשיטתך, האם צריך למתוח ביקורת על יו"ר ארגון למען זכויות נכים על כך שאינו דואג לזכויות העניים וכו' ?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-27/3/2006 22:43 לינק ישיר 

סיינפלד,
המאמר מרתק, וכדרכו של שורק הוא מחדד היטב נקודה אמיתית שמטרידה אותי כבר מזה זמן רב: הדבקות הפנאטית בהלכה של כל אלו שעושים אותה קרדום לחפור בו למען רעיונות חיצוניים (פלורליסטיים, ליברליים, שוויוניים וכדו').
מאידך, תחושתי היא שהוא אינו נותן די לגיטימציה להבחנה שהיא כן נכונה בין ההלכה ממקורותיה לבין הפרטיקה הנוהגת כיום. אני לא מוכן לקבל שכל מה שנהוג כיום מחייב אותי אוטומטית, גם אם אני מפרש את המקורות אחרת. יהדות השולחן ערוך אכן השלתטה על העולם היהודי, והיו פולמוסי קודיפיקציה סביב הרמב"ם והשו"ע בדיוק סביב הנקודה הזו, אך אני חושב שהעובדה שמתייחסים למחלוקת הזו כמשהו שהוכרע ונפסקה בו הלכה היא עצמה הנחת המבוקש: הנוהג אכן מכריע את האמת ההלכתית.
אין קו חד, ואני לא בעד לחלוק על אמוראים, ואולי גם לא על ראשונים (לפחות לא באופן גורף ובוטה מדי, שהרי משהו מזה קיים גם כיום אצל כל פוסק). ועדיין ההבחנה היא חשובה.
אני עצמי לא יודע מה לא נראה לי בגישה האולטרא מודרנית הזו, שכן האידיאולוגיה שלה דווקא כן נראית לי נכונה, וכך גם תפיסת ההלכה שלה. דומני שבעיקר מפריעה לי הכפיפות הטוטלית לערכים של התקינות הפוליטית.
עוד מפריע לי שהם אינם פוסקים הלכה מתוך עיון במקורות, אלא בוררים להם מה שנראה להם מתאים לתקינות הפוליטית (וכבר נאמר: מקולי זה וזה רשע. ואני יודע שמייד יקפצו ויאמרו לי שחיוב נשיים בתפילה הוא חומרא ולא קולא). תשובתו של ר' יוסף אבו עלי מהגניזה הקהירית, או רבו של המושב שלשלת (במחיכ"ת), נתפסת כמקור הלכתי שמעגן נוהג הלכתי קביל. זה מחליף את הבירור ההלכתי. לסיכום, בד"כ אין שם בירור אלא מציאת לגיטימציה הלכתית.
אמנם ביחס למיקום הבמה והמחיצה אין כל כך מקום לבירור הלכתי, שכן הכל הוא מנהג ללא שורש עקרוני. הדיבורים על 'הלכה' בהקשר זה הם בעייתיים גם בעיניי.
מיכי



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-27/3/2006 23:37 לינק ישיר 

מואדיב,

אם במסגרת דיון בבעיית העוני, יאמר יו"ר ארגון הנכים שהוא כמובן לא מטאטא את בעיית העוני מתחת לשטיח, אלא רק דן ב'בעיה האמיתית' שהיא בעיית הנכים, אזי גם כלפיו אני אטען שמי שלא רגיש למצוקות האחר, לא יכול להלין כנגד האחר על שאינו רגיש למצוקתו שלו.

אני לא רואה כל קשר בין דבריי לבין ציפייה נכזבת ל'דאגה לזכויות'.

לבעיית הנישואין המאוחרים בציבור הדתי כיום יש שותפים משני המינים, אשמים בשני המינים וקרבנות בני שני המינים. הנחת המוצא לפיה צד אחד בהכללה הוא הסובל/המנוצל והצד השני הוא גורם הסבל/המנצל שגויה ומקוממת. הדבר נכון גם ביחס לבעיות אחרות (נישואי בוסר, חד-מיניות, קיצוניות פוליטית או חוסר עניין בלימודי תלמוד בעיון).

קעלעמער,

[זו קונספירציה שמטרתה גילוי האור האורתודוכסי לאמשלום והפיכתה לאשה דתית. מן שוחד אמוני-סוציולוגי. אנחנו יותר מתוחכמים ממיימוני בשיטות הקירוב שלנו].



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > הטייה אקדמית ב'אקדמות'
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
לדף הקודם 1 2 3 4 5 6 8 9 10 לדף הבא סך הכל 10 דפים.