דברים מאלפים שכתב המשורר והמסאי יעקב פיכמן על ההבדלים בין שירה ופרוזה:
"ההבדל בין שירה לפרוזה, שאינו, לפי המקובל, אלא הבדל בין צורה ספרותית קלה לחמורה, אינו אלא דרדקאי לכל מי שיודע, כמה חמורה היא בעצם צורת הפרוזה. השירה היא אחיזה, אחיזה בצורה, אחיזה בשפעת מראותיה. הפרוזה - אמצעיה החיצוניים מצומצמים. היא כולה נשענת על הכח הפנימי, על הרוח.
השירה מחוזקת על-ידי הריתמוס. קולה הולך לפניה. גדול כח הניגון ליישב הכל, לפייס הכל. גם לפרוזה ריתמוס, כמובן (אין ביטוי בלי ניגון), אבל כוחו של ריתמוס זה בפנימיותו, בזה שאין רישומו ניכר כמעט מבחוץ. רק אוזן שומעת מבחינה בו. היא נמנעת בכל כוח הבקורת שלה מכל ניגון שהוא קודם לתוכן, שיש בו כדי לדכא את התוכן.
אין צורך להוכיח, שפרוזה זו שאליה אנו מתכוונים, דורשת אותה התאמצות של השירה, אם לא גדולה ממנה. מצד זה על כל-פנים אין לדבר על ההבדל בין שתיהן לגבי התרכזות הרוח. אם יש הבדל, הריהו, כאמור, באיכות ההתרכזות. השירה היא אימוץ החושים: הפרוזה היא מעין כיבוש החושים לשם ההבחנה העליונה. פרוזה כזו היא הביטוי המוחלט. היא חוששת לכל הוספה, כשם שהיא חוששת לכל גרעון. היא אינה הד, אינה "לבוש".היא - הדבר לעצמו. כוחה בזה שהיא מתקוממת לכל מה שחוץ לכוונתה - לכל יופי "מתעה". על-כן כל הוגה דעות אמתי משתמט מכל תמונה וצלצול, כשם שהשירה משתמטת מן ההפשטה. היא משקיעה אותם הכוחות כדי להשיג את העירום, שהשירה משקיעה כדי לברוח מפניו.
כל האמור כאן בשבח הפרוזה לא נאמר בשום פניו כדי לטשטש את הקו הצר, המסתורי כמעט, המבדיל תמיד בין הפרוזה ובין השירה. השירה והפרוזה - ודאי שהדימוי אינו נופל בהן. ודאי שהשירה, כהישג עליון היא אבסולוטית יותר. הפרוזה, במידה שהיא רק פרוזה, הרי היא בטלה מפני התוכן, שואפת להתבטל מפניו. השירה, להיפך, היא תמיד בית-קבול מוכן לתוכן חדש. היא מחדשת את העולם ומתחדשת עמו. מה שעושה אותה נצחית, הוא הכח הטמון בה להתהוות שאינה פוסקת. מה שהיא מפסידה על ידי הזמן, היא מרויחה על ידיו. היא נובלת כדי להתלבלב לאחר זמן ביתר עוז. גם בימים שהיא נשכחת, היא מוסיפה כח במסתרים ומתגלה בדור שני חגורת יופי חדש. השירה, שנכנסה פעם לתוך "הגלגל החוזר" של העולם, קבועה בו איתן, ככוכב במסילתו, וגם בשעה שהיא נעלמת מן האופק, אין היא נעלמת אלא למראית עין.
השירה האמתית שופעת תמיד כח נעלם, כוח-חידות. אין זה נכון שהיא לבוש הטבע, או באה במקום הטבע. היא היא הטבע עצמו, הטבע השלם שלא נפגם - במלוא כוחו, במלוא "חוצפתו". הריתמוס שבשירה אינו דבר מלאכותי. להיפך, מלאכותי הוא כל דבר שהוא נטול-ריתמוס. כל המציאות שנשמטה מן הספירה העליונה שואפת להיאחז שוב בריתמוס עולמי זה. זהו סוד האושר, שמשפיע עלינו שיר מוסיקאלי טוב: בו העולם נאחז במסלולו. נגאל לרגע מן התוהו-ובוהו.
הפרוזה, גם הסיפורית, אינה עשויה לעולם לעקור אותנו, כשיר, בפסוק אחד ולהעביר אותנו לממלכת החלום. זהו כחו המסתורי של החרוז. הוא הכוח הבלתי-מושג, בעלתי-משוער. בו מצטמצמו כוחות לא-ידועים לפייטן עצמו. כל מה שמבדיל את הפייטן מן הפרוזאיקן הוא אולי בזה, שהפייטן אינו משיג את עצמו, אינו משער את מה ששמור בקרבו. השירה היא ההפתעה הנצחית - גם למשורר. קסם שאינו חולף יש בכל מה שבא מאליו, בהסח-הדעת, - במה שנתגלה פתאום בעצמנו, ואנחנו לא ידענוהו.
וזאת היא השירה האמתית.
כאן, באור השירה, הפולח כברק את תחום ההוויה, יש משום גלוי וכסוי כאחד. התגלות תמידית זו נוטעת ועוקרת אותנו בזה אחר זה. השפע הרב נושא עמו מבוכה. השירה תופסת את הרגעים בודדים - כל מה שאינו חוזר ונצחי כאחד. כל מה שנעקר מן הכלל ומחייב אותו כאחד. אבל רוח האדם מחפש משען, קביעות, חוק. עוד לא עמדנו על הדבר, כמה נאחז גם הנוער במשהו חוקי קבוע, בטוח; עד כמה הוא שמח לקראת צמצום זה המצויא אותו ממבוכתו. מגיע הרגע, שהשירה נעזבת לשם הפרוזה, המביעה את שאיפת העולם לכנס את עצמו, לחוש את אשיותיו."
תוקן על ידי מ80 ב- 17/08/2012 16:30:01
תוקן על ידי מ80 ב- 17/08/2012 16:35:01
 |
|
|
