בית פורומים עצור כאן חושבים

מקימי - עולמה של חוזרת בתשובה, עליות וירידות

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-19/12/2008 04:23 לינק ישיר 


שמרן,

את דעתי הלא מחמיאה על סרטו של וולך למרות עוצמתו הויזואלית, כבר גיליתי באזניך כ"פ. (למחזר לעייפה את בעיית צדיק ורע לו שכנראה אין לה פתרון המיישב את הלב וראה בהקד' הרמב"ן על איוב המגדירה כהשאלה היותר גדולה על הדת, ולהציג בעזרת ר' אסי ב"ר משה שתום העין דמות נלעגת של ראש ישיבה שאינו מעלה חיוך על פניו לעולם, ויחסו לילדו החמוד והתוהה קר ומתנכר, נו באמת, כנראה שר' אסי לא ראה ראש ישיבה מימיו. אבל דוד הבמאי ... מ"מ אין צורך לעשות צ'ולנט מכל הדברים (אף שזמן "טועמיה" עכשיו) מאמרו של הד"ר עומד בזכות עצמו ואכן מבליט יותר את המדע וחיפוש האמת בכלל כנגד הבקשה היחידאית לאותנטיות, ואתה כדרכך ובעקבות רבך הגדול אידך, לא מש מעולם מההיבט החברתי עד כדי כך שכל גילוי יחידאי נעשה מאוס עליך, אבל אין צורך להקצין, שהרי החברה כוללת בסופו של דבר ובכוחה לקלוט את הגיגיהם וריקודם העצמי של היחידים. אף מאמרו המצויין של מונדשיין שאכן קרוב יותר לעולמך המכבד ללא הפסקה את "חשיבות החברה" אין לו אלא קשר עקיף למאמר הד"ר שאכן מציג את הרומנטיקה כשווה לנאורות במאבק המתמיד ביניהן.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-19/12/2008 12:19 לינק ישיר 

שמרן

האמת - לא הבנתי. האם תוכל למקד את הביקורת שלך?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-19/12/2008 12:41 לינק ישיר 

"דברי ההתעוררות שנהג לומר בימים נוראים היו ידועים בכוחם ועל כן באו הרבה לשומעם. פעם נכנס וראה את הקהל ומיד יצא ולא אמר מאומה. כששאולוהו אחר כך למה. ענה ואמר: בטבעו נמשך האדם אחר חדשות מזעזעות ודברים הצורבים את הלב ומקפיצים אותו, כשם שאוהב הוא לשתות י"ש הצורבו בכל גופו. מכאן כי האדם גם אוהב לשמוע דברי התעוררות וכיבושין. אך האם אני צריך להיות כוסית הי"ש שלו?"

הדברים תמוהים בעיני
אם דברי ההתעוררות שלו השפיעו על שומעיו והקפיצו את ליבם אז למה למנוע זאת מהם?הרי אדם לפעמים זקוק לזעזוע כדי לחזור בתשובה ,ואם דבריו של האדמו"ר גרמו אפילו לאיש אחד להרהר הרהורי תשובה אז למה למנוע טובה מהציבור רק בגלל שגם כוסית י"ש עושה את אותה פעולה?ובכלל מה רע כ"כ להיות כוסית י"ש שכידוע מקרבת רחוקים בהתוועדויות חסידיות.

אילו היה ניתן קטע זה בעילום שם הייתי מהמרת שליטאי כתב אותו.זה נראה לי קטע לא אפייני  לאדמו"ר שכתביו הפכו להיות מקובלים גם בציבור החרדלי החסידי,החבקוקי. (גם  קרליבך העריץ את האדמו"ר)




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-19/12/2008 12:59 לינק ישיר 

"דא עקא, כי נוכחתי במפגש עם הבמאי בהנחייתו של חברנו המלומד "החבוי" וכשנשאל וולך על המסרים בסרטו ונדרש להגן עליהם ברח לטענה השחוקה והנרקיסיסטית כי אין לו מסר והכל אישי. ודו"ק, באם סרטו לא היה מפשיט רעיונות ומתעמת איתם הרי הוא היה גרוע בדומה לווידויים המגוחכים חסרי הערך של חנוך דאום. כל ערכו של סרטו של וולך נובע מהיותו חברתי ורעיוני אך הבמאי מתכחש להיבט החברתי של יצירתו ומעלה על ראש שמחתו את האישי והנרקיסיטי."



"ובאשר למקימי: הספר סובל מסתירות עצמיות בנוסח קולי בית שמאי וקולי בית הלל. בנוח לכותבת הרי היא מבקרת את החברה החילונית ומתארת את חזרתה בתשובה במונחים חברתיים וכשלא נוח לה מצניעה היא את העובדה כי הוריה גרושים וכי חזרה בתשובה כי פחדה שחברה יבגוד בה ומדגישה את ההיבטים המיסטיים."

לשמרן

באשר לוולך:וולך לא ברח משום טענה ולכן תשובתו למנחה היתה כנה.

וולך עזב את העולם החרדי בגלל המילה המעצבנת "מסר".
הסרט שלו הוא חוויה אישית טהורה ובגלל שהיא חוויה אישית הוא מטלטל את הצופה.
זה טיבה של אמנות.

באשר לנועה ירון: מדוע אינך יכול להאמין ששתי התשובות נכונות?
האדם,במורכבותו,הוא מלא סתירות,וגם המשיכה אל הדת יכולה לקרות בגלל סיבות אישיות,חברתיות,רגשיות ועוד.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-20/12/2008 19:46 לינק ישיר 

שמרן:

אנסה למקד טיפה.

חשבתי על זה הרבה  כשכתבתי את הקטע הרלוונטי במאמר (שדווקא נכתב להיפך ממה שאתה חושב, כלומר  קטעי הנגד הוספו מאוחר יותר). 

בוא נגדיר ז'אנר של "רומנטיקה  למשרתות", שזה מה שמוכרים רבים בתור מיסטיקה  ובתור  דברים אחרים. השאלה שלא הצלחתי להשיב לעצמי עליה היא מה רע בזה באופן בסיסי. "חוסר רמה" הוא אכן בעיה אבל הרי ידוע שיש בני אדם ברמות שונות, ובודאי ישנם גם כאלו שבעיניהם מה שנראה לי מאד  חכם או עמוק הוא טפשי ורדוד. אז מהי העילה בשמה אני אמור לשפוך קיתון של רותחין על מוכרי הרומנטיקה למשרתות?  יש שם איזה שהוא מסר בסיסי של אמונה בעצמך, לא להתיאש  וכדומה, יש אנשים שזה  עוזר להם. האם אפשר להגידבאופן קטגורי שזה דבר פסול? למה ?  



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/8/2013 10:54 לינק ישיר 


   http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/501/833.html?hp=11&cat=1103&loc=23



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-25/8/2013 00:54 לינק ישיר 

ספרן

מה היינו עושים בלעדיך?

אבחנה:

יש לפחות לציין את הכותרת, כי לינקים נעלמים או משתנים, ואז לא יודעים אפילו מה היה כדי לחפש.

אני מעתיק את הכל כי מה יש.

שימו לב להודאה על קשיים גם בצד החרדי. חבל שאין דוגמאות. למי אין קשיים?

נעה ירון: "שיקרתי לחילונים שאצלי הכל מושלם"

שדרנית הרדיו והטלוויזיה לשעבר נעה ירון, העבירה שיעור התחזקות בערב התעוררות לכבוד חודש אלול. גם הכדורסלן האגדי דורון שפר סיפר על תהליך התשובה שעבר. צפו

nrg יהדות | 22/8/2013 20:46 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר Share on facebook Share on twitter
למרות הצפיפות באודיטוריום של 'מכללה ירושלים' שהיה עמוס השבוע עד גדותיו ב650 נשים - צעירות ומבוגרות שהגיעו לערב ההתעוררות, אך אחת לא אמרה צר לי המקום. במסגרת הערב שדרנית הרדיו ומנחת הטלוויזיה לשעבר נעה ירון, והכדורסלן האגדי דורון שפר העבירו שיחות התחזקות.  

נעה ירון:
נעה ירון: "שיקרתי לחילונים שאצלי הכל מושלם" צילום: מכללה ירושלים
השיחה של ירון כללה שילוב נדיר בין מופע סטנד-אפ מושחז למסרים חינוכיים עמוקים, מעשיים וכנים. הדיבור של ירון היה בגובה העיניים, כנה, וסוחף. בשיחתה שחזרה את קורות חייה משחר ילדותה ועד היום, תוך התמקדות ב"הסבה המקצועית" כלשונה שביצעה מעיתונאית לעקרת בית.

בדבריה שיתפה שהפעם הראשונה שהחלה לאהוב ילדים הייתה כשזכתה לילדיה שלה, ותיארה את עבודתה כמגישה בערוץ הילדים באור אבסורדי, של מקצוענות שמנותקת מאהבת ילדים אמיתית. ירון סיפרה על העוצמות שמצאה בחסידות שלא הרגישה בהם באולפני החדשות ושחזרה בכנות נדירה הן את רגעי השיא והן את רגעי השפל בשני צדדי המתרס.
דורון שפר: יש לי כלים לתעל את הקשיים

הכדורסלן האגדי דורון שפר את כברת הדרך שעשה מהר הגעש הספורטיבי של יד אליהו כרכז הפותח של מכבי תל אביב ועד לשלווה הפסטורלית של מושב אמירים כמאמן והמנטור של 'היולי'. הקהל נדהם עוד יותר לשמוע על הדרך המדהימה בה החלים מהסרטן תוך התמקדות בעיקר בעבודה נפשית ורוחנית בנוסף לטיפול הקונבנציונאלי.




"היום אני לא חף ממתחים וקשיים, אבל היום יש לי יותר כלים לתעל את אותם קשיים דרך התורה והתפילה", אמר שפר. עוד שיחזר שפר רגעים יפים וקשים בחייו העשירים, דיבר על הערך שבספורט המקצועי, על חשיבתה של ההתבוננות הפנימית ועל כוחה של התשובה. את סיפורו עוצר הנשימה העלה שפר על הכתב בספרו החדש ענני.

וזם הערב, ראש מדרשת 'צופיה', הרב משה פרץ: "כל חוזר בתשובה הוא עולם ומלואו ושונה מחברו, השלווה של שפר מהפנטת, הדרמטיות של ירון מרתקת, המכנה המשותף היחיד שלהם ושל כל המשתתפות המגוונות זה המומנטום, הכיוון, לכולם בערב הזה בער הרצון להתרומם, להתחבר, עמוק יותר, קרוב יותר ואמיתי יותר".


תוקן על ידי מיימוני ב- 25/08/2013 00:57:08



תוקן על ידי מיימוני ב- 25/08/2013 00:57:59



תוקן על ידי מיימוני ב- 25/08/2013 00:59:05




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-25/8/2013 00:58 לינק ישיר 

סליחה על הקטעים באמצע (משבצות של תמונות) שאינם רלוונטיים. ניסיתי למחוק. לא הולך. מישהו אמר: אין טעם לחזור על אותו דבר ולצפות לתוצאות שונות, אז אני נוטש...

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-25/8/2013 01:42 לינק ישיר 


    בינתיים האתר של 'מעריב' גם הסיר את הוידיאו של הרצאתה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-31/10/2013 05:21 לינק ישיר 


   http://hot.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4447420,00.html



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/6/2015 04:07 לינק ישיר 


  http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/697/519.html



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/3/2016 16:37 לינק ישיר 


   http://www.am-oved.co.il/%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%92%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%94



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-20/3/2016 06:28 לינק ישיר 

קבלו עידכון,ומי שיוכל להעתיק-יבורך.

http://www.israelhayom.co.il/article/365365


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-20/3/2016 06:51 לינק ישיר 

חבלי גאולה

20 שנה אחרי שהפכה משדרנית טלוויזיה חילונית ותל־אביבית לחרדית מבית שמש, ועשור לאחר ההצלחה של ספרה "מקימי", נועה ירון־דיין חוזרת עם ספר חדש * בראיון עימה, היא מספרת כיצד איחתה את הקרע עם אחותה, ולמה תמיד היא תחיה עם תחושת געגוע
  • אמילי עמרוסי
פורסם ב:  עודכן ב: 
type="button" aria-controls="mep_0" title="Play/Pause" aria-label="Play/Pause" style="font-family: 'Helvetica Neue', Arial, 'Liberation Sans', FreeSans, sans-serif; color: #333333; font-size: 12px; margin: 0px; vertical-align: top; line-height: 1.3; cursor: pointer; -webkit-appearance: none; border-radius: 4px; -webkit-background-clip: padding; border: none; font-weight: bold; outline: 0px; overflow: visible; padding: 0px; text-shadow: white 0px 1px 1px; width: 67px; height: 30px; position: absolute; z-index: 11; transition: none; left: 1px; background-image: url("/sites/all/themes/ihtheme/images/kolfix-play.png"); background-attachment: initial; background-size: initial; background-origin: initial; background-clip: initial; background-position: 100% 0%; background-repeat: no-repeat;">
השמעת כתבה

  • "אמונה, כל אמונה, לאו דווקא דתית, זה הפיס בעצמו". ירון-דיין
    צילום: 
    אורן בן חקון
הנה סיפור מעניין על נועה ירון־דיין. לסופרת החרדית המפורסמת יש אחות, גליה ירון, זמרת חילונית שנשואה לאחד מחברי להקת הדג נחש. בילדות בגבעתיים היו השתיים החברות הכי טובות. לאחר החזרה בתשובה של נועה נפער ביניהן מרחק. במשך עשור וחצי, למרות המרחק הרגשי, קנתה נועה מתנה לכל יום הולדת של גליה. "מה קניתי? כמובן, מתנות של קדושה. ליקוטי תפילות, תהלים מפורש, ליקוטי מוהר"ן", מונה ירון־דיין באצבעותיה. "הכל רק כדי לקרב אותה. וכל השנים האלה היינו בנתק מטורף. ואמא שלי צועקת, 'איך זה יכול להיות? הרי הייתן החברות הכי טובות'. לקראת יום ההולדת שלה נכנסתי לחנות טיפוח הומיאופתית, קניתי לה קרם פנים מחרצני אשכוליות אורגניות וכתבתי לה על פתק, 'אחותי, תפנקי את עצמך' - רק אז חזרנו להיות חברות".
עשרים שנים אחרי שהפכה משדרנית טלוויזיה חילונית ותל־אביבית לחרדית עטופה מבית שמש, נועה ירון־דיין לא רוצה להיות חד־משמעית. "ירדתי מהעץ", היא אומרת, קצת מתפלאה על עצמה. בהשוואה לראיונות קודמים, מי שהתרגלנו לראות כמיסיס "ראיתי־את־האור" ואחת מסמלי תנועת התשובה, היא פחות מגייסת. בקלישאה: יותר מפויסת. "אני כבר לא סופרת ראשים. אני עייפה מזה. חוזר בתשובה חדש חייב להחזיר בתשובה כל מי שנמצא ברדיוס של מאה מטרים סביבו. הפרוז'קטור חזק כל כך שאתה חייב לחלוק את זה. היום אני יודעת שאדם צועק הוא אדם שלא בטוח בדרך שלו. כשאתה מבין שהכל תחת בורא עולם, אין לך אחריות להפוך את כולם להיות כמוך".
* * *
חלפו כמעט עשר שנים מאז "מקימי", ספרה הראשון, שהתקרב לרף המדהים של 100 אלף עותקים במכירות ועֻבַּד לסידרת טלוויזיה. ב"מקימי" צעדו הקוראים יחד עם עלמה, הגיבורה החילונית, שדרנית טלוויזיה ורדיו, חדת לשון ומשוחררת, בת־דמותה של ירון־דיין, בדרך אל האור המסנוור של התשובה. "שירה גאולה" (הוצאת עם עובד), ספרה השני והטרי, עוסק בנערה שגדלה בבית חרדי של חוזרים בתשובה. בתנועה הפוכה מזו של עלמה, שירה גאולה בורחת מהבית, בורחת מעצמה ומאלוהיה, ולבסוף עורכת הסכם שלום עם העולם הסוער. 
הפעם פורשת ירון־דיין בכנות את הצד המבולבל, הבודד, המייחל להתקבלות, של החוזרים בתשובה. את הגיבורה, שירה גאולה, שבורחת אל הסקווטים בכיכר ציון ומתחברת אל הריק שממנו אמא שלה ניסתה להימלט. את אמה של שירה גאולה, שכותבת לבתה, "אנחנו זרים עילגים. לומדים כמו תינוקות שמקרוב באו. מתלבשים תמיד רק כמעט לפי התקן. חקיינים גרועים ואובססיביים, יפהפיים כמו שרק אנחנו בכיעורנו. שבורי לב. מהגרים", ומתארת את המועקה שהרגישה כשהבינה שאין לה מה לשיר לילדיה באמבטיה, כי אסור לשיר שם שירי קודש. 
כריכת הספר "שירה גאולה" (עם עובד)
זהו סיפור שמסופר מפיה של בת 17 - כשרוב הזמן היא נשמעת כבת 44, כמו ירון־דיין בעצמה - ומקלף את התדמית המוארת של החיים החדשים שבוראים לעצמם המהגרים הללו. תורת ברסלב, אי אפשר היה להניח אחרת, מככבת בספר בדמותם של חבורת חסידים משונה שהגיבורה מסתפחת אליה במקרה, והם מרפאים אותה בדרכם, עוזרים לה להפסיק לברוח. ספר שמבקש קריאה זהירה, לא בטיסה, פרוזה במשקל כבד. 
איך הגעת אליה, לשירה גאולה?
"אני פוגשת עשרות שירות גאולות. הן מגיעות לשיעורים שלי ולנסיעות לאומן כשהן מותשות מחיפושים. ילדות שנפלטו מהמסגרת, משוטטות בין העולמות, נשמות נודדות, באות ויוצאות בין החדרים של העולם הזה ולא מוצאות מנוחה". 
ארבע פעמים בשנה מוציאה ירון־דיין קבוצות של נשים לקבר רבי נחמן מברסלב באוקראינה. לפני שנה הקימה עם בעלה הכריזמטי, הרב יובל דיין ("רב הסלבריטאים"), את מרכז "התהוות" ברחוב אחד העם בתל אביב, מרכז ללימוד והעצמה רוחנית על פי תורתו של רבי נחמן מברסלב. ירון־דיין מעבירה שיעורי תורה ב"התהוות", כותבת טורים קבועים במגזינים "פנימה" ו"עולם קטן", מוזמנת להרצות בכל רחבי הארץ ומגדלת שבעה ילדים. הבכורה נשואה לחסיד ברסלב. שניים אחרים מתחנכים בישיבה תיכונית של הציונות הדתית. הקטן ביותר בן חמש.
"הדבר האחרון שאני רוצה זה להיות פורצת גדר", היא מתחלחלת כשאני מציינת שהספר מבליע ביקורת כלפי החברה החרדית. "אני מתעסקת עם פצע שקיים בכל חברה, חילונית, דתית וחרדית: בני נוער, והיחסים שלהם עם ההורים שלהם. אין בית שאין בו לפחות ילד אחד כזה. נכון שבחברה החרדית הם מאוד פוליטיקלי קורקט בכל מה שהם נוגעים בו, בסוגיה של ילדים נושרים ובתחומים נוספים, אבל התופעה קיימת בכל מקום".
"החילונים מחפשים שורש"
כדי לחצות את מחסום הספר השני לקחה לעצמה תשע שנים. ההצלחה הפנומנלית של "מקימי" ב־2007 היתה עבורה הפתעה מוחלטת. "בערב לפני ש'מקימי' ירד לדפוס שכבתי לצד בעלי במיטה ובהינו בתקרה. אמרתי ליובל שלא יקראו את זה 400 איש, כי את מי זה מעניין, והוא ניסה לנחם אותי ואמר שיהיו 800 שיקראו. 100 אלף עותקים נמכרו ממנו. זה הפך לספר חניכה לאנשים שמחפשים הארה. אני יודעת שבציונות הדתית הוא נחשב לספר פולחן, בעיקר אחרי השבר של אחרי ההתנתקות. 
"בהתחלה ניסיתי לכתוב ספר המשך ל'מקימי', על היום שאחרי החתונה של עלמה ובן, עם אותה שפה ואותן דמויות. הרגשתי פאתטית. זרקתי את הכל לפח והבנתי שאני לא יכולה לספק את הסחורה. 'מקימי' הוא מה שהוא, והוא עומד שם לבד. דרך של אדם שמחפש אמת היא מורכבת יותר מלראות את האור וללכת אליו. ההארה נגמרת, ואתה נשאר עם המון מבוכות, קשיים, רגשות לא מטופלים". 
היא נוגעת מדי פעם במטפחת שעל ראשה. מסדרת אותה, אולי בודקת שהיא שם. מתגוררת בשכונה חרדית בבית שמש וליבה בתל אביב, כמהה אל תל אביב, מתוודה על חלום לגור בעיר המישורית. 
כמעט עשרים שנה את בתוך החברה החרדית ועדיין לא בת בית.
"חוזר בתשובה זה סטטוס לכל החיים, עד המוות. לעולם לא תהיה מי שהתכוונת להיות. לעד תהיה 'קצת מכל דבר'. מי שנלחם בזה יוצר נתק עם הסבא והסבתא, יוצר פער בין מוסדות החינוך לבית, פער בין מה שקורה בתוך הלב של האדם לאיך שהוא מתלבש. ואז יש מלא התעקמויות. כשאמא של שירה גאולה מתחתנת בנישואים שניים עם שלמה, חרדי־מבית ולא בעל תשובה, זה חלק מהכמיהה שלה להיטמע במחנה. היא אלמנה, וחוזרת בתשובה, והיא רוצה להכניס את הילדים למוסדות הנכונים. המחיר הוא שבעקבות הנישואים האלה שירה גאולה נשמטת לה מבין הידיים.
"אדם שהוא נפש חופשייה לא מוכן שיגדירו אותו ויגדרו אותו. הייתי בטוחה שהנה, אני הופכת לחרדית, ואחרי 15 שנה של 'כמעט' אתה מסתכל בראי ואומר, 'זה דומה לי אבל זה לא אני'. אז אני שואלת את ריבונו של עולם: מותר לי לא להיות 'חרדית'? אני הרי יודעת אמת ששום אדם שהוא חלק ממגזר לא יודע אותה. החוזרים בתשובה הם על־מגזריים. הם לא פה ולא פה, ולעולם לא יהיו. אני מחפשת אמונה שהיא מעל הפוליטיקה. האינטרס מתחת לישבנים השמנמנים של הפוליטיקאים הוא שיהיה קיטוב ושנאת אחים, כי מזה הם מתקיימים. אבל המציאות היא דיפוזיה בין המגזרים, קבלה, השפעה. 
"לחוזרים בתשובה יש הרבה מניות בשינוי החברתי שיש היום. זה כבר לא 'אנחנו' ו'הם'. באבולוציה של הגאולה של עם ישראל אנשים הם במשא ומתן על אמונתם, נושאים ונותנים באמונה. החברה החרדית משתנה ומתפתחת, והחילונים מחפשים שורש. 
"פעם חשבנו שבשביל להיות אדם מאמין אתה חייב לעבור לבני ברק ולוותר על מי שאתה. היום בני ברק היא לא אותה בני ברק, ותל אביב היא לא אותה תל אביב. אתה יכול לאכול כשר למהדרין ולקבוע עיתים לתורה בכל נקודה בעיר. אתה לא צריך לעזוב את העבודה וכמעט לא צריך להחליף בגדים. ללבוש כובע וחליפה זה לא חיים ומוות. תל אביב מלאה באנשים שלא מגדירים את עצמם ודורשים את החלק שלהם באמונה ובתורה וביחסים שלהם עם הרוחניות. הם לא מוכנים לוותר על זה, והם צודקים". 
כשיצאת לדרך של אמונה ותורה היה נראה שאת על כן שיגור, נכונה להגיע עד השמיים. אני מכירה מקרוב את חוסר הנחת של חוזרים בתשובה, את החיפוש התמידי. הגעת אל איזו מנוחה?
"החזרה בתשובה לא נגמרת. היום אני מבינה שאיפה שאתה לא נמצא, אתה אף פעם לא תגיע. עד יום מותך לא תגיע. תמיד תחיה עם געגוע. יש לך רגע של שלמות ומייד אחריו רגע של חסר. בהתחלה אמרתי לקדוש־ברוך־הוא: תן לי 15 דקות ואני מוצר מוגמר. כמה זמן לוקח להחליף עבודה, להחליף מקום עבודה, להחליף בגדים, לריב עם ההורים? זבנג וגמרנו. רציתי עד הסוף, אבל אין סוף. הקדוש־ברוך־הוא הוא אינסוף. מתברר שנצטרך להיות יצורים בוחרים עד יום מותנו. ותמיד תהיה לידי מדורה של דמיונות שתרצה לבלוע אותי, ומצד שני נר דולק. הקרב הזה בנשמה ובמוח זה מלחמה. מלחמת האור בחושך.
ירון-דיין לפני החזרה בתשובה, בהנחיית התוכנית "שישי חי" עם אורלי ברבי, 93'
"אני לא אוהבת את הביטוי 'בעל תשובה', כאילו אני הבעלים שלה והיא מונחת לי בכיס כמו מחזיק מפתחות. אני חוזרת בתשובה, וזה נכון היום כמו לפני עשרים שנה. זה דינמי, כל הזמן. הפעם האחרונה שחזרתי בתשובה היתה לפני עשרים דקות. ואם אני חייבת לבחור הגדרה, אני חסידת ברסלב, תלמידה של רבי נחמן".
 "הדתיות הולכות על חבל דק"
אל ברסלב מסתפחים גם שוליים רחבים של אנשים שביצעו מעשים לא לגיטימיים. החסידות הוזכרה בשנים האחרונות גם בסמיכות לפרשיות פליליות, חלקן בעלות אופי אלים וקשה. 
"זה כמו שתבואי לרופא עיניים ובחדר ההמתנה תראי אחד עיוור, אחד עם מוגלה מהעיניים ושלישי נוזל דמעות. תגידי - זה רופא עיניים? איזה רופא גרוע! כולם חולים. אבל זה לא שהם חולים כי הם באים אליו, אלא הם באים אליו כי הם חולים. רבי נחמן הוא רופא. באים אליו אנשים חולים. אין לי אחריות על כל המטופלים בחדר ההמתנה של רבי נחמן, ואני יודעת שגם אני חולה. יש לי בור בלב ואני חיה איתו. הוא הכאב שלי וההצלה שלי. שום דבר טוב לא יצא לי מההצלחות שלי אבל מהכישלונות שלי נבניתי. אתה צריך להיות מודע לזה שאתה חולה".
לכולנו יש בורות.
"בהחלט. מי לא עובר את זה? סוג של גלות נפש, ריחוק מעצמך, שאתה לא מסוגל לאהוב, לא יכול להיות שמח בחלקך. את יכולה לשמור תרי"ג מצוות ולהיראות בת הרב המושלמת, אבל הבפנים שלך מלא בשקים של קנאה וקנטרנות שרק מחכים שתטפלי בהם". 
האישה המרשימה הזאת, בשטף דיבור של אחת שבאה מהבמה וחוזרת אל הבמה - פעם ערוץ 2 וגלי צה"ל, היום מקהילה נשים לשיעורי תורה - מפתיעה על הרקע שבו היא עומדת. בית שמש. קהילה חרדית. חינוך סגור לילדים. והנה - אישה עם כוח והשפעה, כמעט מנהיגה. היא כמעט שלא מרצה בפני גברים ("אברהם מגייר את הגברים ושרה מגיירת את הנשים, עדיף לא לבלבל") - אבל נמצאת בפרונט. גם בעונה הראשונה של סידרת הדוקו־ריאליטי של רשת, "שש אמהות", שם הכניסה את מצלמות ערוץ 2 לתוך חייה, וגם בכלל. איך את צומחת שם, אצל החרדים, אני שואלת. איך לא מורידים לך את הראש.
"הנשים הדתיות שאני רואה סביבי הולכות על חבל דק מאוד. מצד אחד אישה שמודעת לעוצמות שלה, מצד שני היא לא מלאה רק בהגשמה עצמית אלא גם באחריות כלפי הילדים שלה ובן הזוג שלה. העצמה נשית היא הכרח אבל צריך להיזהר לא לפרק תוך כדי את הבית. כי מעבר למה ש'מגיע לי', יש לי אחריות כלפי החצי השני של הנשמה שלי, כלפי הפיקדונות שקיבלתי. אני צריכה לזכור שכשאני גדלה, כולם גדלים איתי. לא לנסוק למעלה ולהשאיר למטה את כולם, מדממים על מזבח ההגשמה העצמית שלי. 
"זאת אמנות לחימה, אמנות לחימה נשית עדינה, איך לא להיות סמרטוט אבל גם לא לסרס את הגבר ולעשות אותו קטן. איך לא לבלוע אותו כי את גדולה, אבל גם לא להיבלע. זירת מאבק. וככל שאנחנו מרוויחות יותר - ככה הם מורטים יותר שיער בלייזר. היום זה לא תקין לדבר על אישה של גבר אחד, של אמהוּת, של בית. חלק מהעצמה נשית זה גם להעצים את הגבר שלי. כי יש לנו כוחות, אנחנו מכשפות לא קטנות".
"אבא שלי אומר לי שהוא מעריך אותי כי מצאתי משהו למות למענו". ירון-דיין
עולם של מנגנוני שליטה
ירון־דיין מציינת שהיא "פמיניסטית, אבל לא במובן המריר של המילה. רבי נחמן חזה שהכוח הנשי יהיה בעלייה. באחד הסיפורים שלו על בת המלך, כשהוא מספר שהיא לובשת מכנסיים ומתחפשת לשודד ים, הוא הוסיף בהערות שהוא מתנצל שהלביש אישה במכנסיים, אבל זאת הולכת להיות המציאות. הנשים הולכות לגדול. 'בזכות נשים עתידין ישראל להיגאל'. מי שישנה את פני העולם יהיו נשים. 
"המלחמה על דמות העולם היא להסיר את השעבוד. יש שעבוד של עמים אחרים, של נשים, של חלשים. העולם שלנו מלא בסחר. סחר באיברים, בנשים, בעבדים. המנגנונים של שליטה, שעבוד, סחר, הם גבריים. העולם מלא בהם אבל להבדיל מימי קדם, היום זה כבר לא לגיטימי לסחור ולשעבד. האנרגיה הנשית תופסת מקום".
אני שומעת אותך ורוצה לשאול, בכנות, עד כמה היית רוצה ליצור עוד נועות? את מעידה על עצמך שתקופת המיסיון מאחורייך. אבל את כותבת ויוצרת ופעילה ומרצה. בסוף, בינינו, את רוצה שהקהל שלך, הקוראים שלך, יהפכו דתיים?
"אם כולם יהיו כמוני זה יהיה נורא משעמם. אני רוצה לצעוק לכל אחד: תהיה אתה. אני מאחלת לכל מי שאני אוהבת שישמור שבת, מאחלת לו חיים של אמונה, אבל אני נזהרת. הנזקים של כפייה דתית הם לא עכשוויים אלא לדורות. שאף אחד לא יעשה צעד בחיים שלו בגלל קול ששמע בתוך הראש, וזה לא הקול שלו. מרכז 'התהוות' הוא תחנת מעבר. אנשים באים ונפתחים ואז שואלים אותנו לאן ללכת. אנחנו עונים להם: לאן שאתם רוצים. קראתם 'אחריי', ואתם לא לוקחים אותנו? לא. מכאן תמשיך לבד. 
נחשב לספר פולחן בציונות הדתית. עטיפת ספרה הראשון, "מקימי"
"אני רוצה שאנשים ימצאו משהו שירים אותם מתוך הביצה של היומיום, משהו שהופך את החיים לבעלי משמעות. אמונה, כל אמונה, לאו דווקא דתית, זה הפיס בעצמו, זה אראלה מתקשרת. אבא שלי, כחילוני, תמיד אומר לי שהוא מעריך אותי על זה שמצאתי משהו למות בשבילו, כי עד שאתה לא מוצא דבר כזה - אתה לא באמת חי. אני מתארת בספר בת של בעלי תשובה שהכל מתפרק להם והם שורדים בזכות האמונה. הם חיים בתוך כור גרעיני של ניסיונות, לבה רותחת".
"שירה גאולה" לא מסתיים בסוף הוליוודי כמו "מקימי". אנחנו לא יודעים מה קורה עם הגיבורה אחרי העמוד האחרון. למה לא החזרת אותה לחצאית בסוף הספר? 
"בניגוד לתקופה שבה כתבתי את 'מקימי', היום אני פחות יודעת מי צדיק ומי רשע, פחות יכולה לחלק את העולם לטובים ורעים. מבינה שלקדוש־ברוך־הוא יש כל מיני סוגים של ילדים, וכל אחד עושה לו נחת רוח בדרכו שלו. יש מי שיעשה את זה עם שטריימל בשבת ו־4,000 דנייר בגרביונים ויש מי שיעשה את זה עם ג'ינס צמודים וקופת צדקה. פגשתי כל כך הרבה צדיקים־רשעים ורשעים־צדיקים שאני כבר לא יודעת כלום.
"בעצמי ניסיתי לגדר את הילדים שלי, לשתול אותם בתוך המחנה, ואני יכולה להגיד שזה תהליך שנכשל. הילדים שלי שומרי תורה ומצוות אבל הם לעולם לא יהיו חרדים־מבית. לעולם. מספיק שיש להם סבא וסבתא חילונים כדי שהם לא יהיו נטועים על באמת בחרדיות. סבתא שלי היתה חילונית, ואמא שלי היתה חילונית, וכנראה בדור אחד אי אפשר להחזיר את השרשרת כאילו לא קרה כלום. עשינו הכל לפי הספר אבל אולי צריך שלושה דורות של צ'ולנט כדי להפוך אותם לדוסים אמיתיים". 
 




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/4/2016 04:54 לינק ישיר 

נועה ירון-דיין לא משאירה מקום לדמיון ב"שירה גאולה"

רב המכר של ירון־דיין מעורר הסתייגות עמוקה, לא משום שהוא עוסק בחזרה בתשובה גואלת, אלא מפני שהוא נוהג בהפקרות בספרות עצמה

* action="" media"="" id="newsletter-alert-form">


* action="" media"="" id="newsletter-alert-form">
תגובות

שירה גאולה
נועה ירון־דיין. הוצאת עם עובד, � עמודים, 64 שקלים

כמו ספרה הראשון, גם הרומן החדש של נועה ירון־דיין אינו מופנה אל בני הקהילה שלה, קרי חסידים; למען האמת, נאסר עליהם לקרוא אותו. היא כותבת לבני הקהילה שהשאירה מאחור כשחזרה בתשובה: חילונים אובדי דרך, מבולבלים ונטולי משמעות. בסוציולוגיה של הספרות, מדובר במצב יוצא דופן, שבוודאי משפיע על המוטיבציה של הכתיבה הספרותית.

אין זה מקרה יחיד; אני חושב על הסופרת החרדית הוותיקה חנה בת שחר (זה שמה הבדוי), שכותבת כבר שנים רבות. בת שחר כותבת ספרות לכל מי שיכול לקרוא ספרות, והאופן שבו היא מתארת את הקהילה החרדית אינו נטוע בקריירה שיווקית של החזרה בתשובה, ומנגד גם לא בחיסול חשבונות עם בני הקהילה שלה. העולם שלה אינו מחולק לייאוש ולתשובה, לטוב ולרע: היא כותבת על גוני הביניים, שמנהלים בני אדם בכל קהילה, גם בקהילה חרדית. לכן יש לספרות שלה אופי אוניברסלי נחוץ; בני אדם, עם ובלי כיפה או כובע, עוברים מסעות רוחניים ורגשיים, והספרות מציעה להם קול, מפלט ולעתים גם גאולה.

ייתכן שבת שחר כותבת ספרות מורכבת משום שהיא אורתודוקסית מלידה. היא לא צריכה להוכיח דבר; היא משוחררת מהצהרות נאמנות ספרותיות, שדווקא הנחישות שלהן מעידה על סדקים סמויים. רק מי שחזק, ולא מתחזק, יכול לראות נכוחה: את גוני הביניים שקיימים בפנים, וגם בחוץ. רומנים של חוזרים בתשובה, וגם של חוזרים בשאלה, נוטים לעתים לאבד מורכבות לטובת שליחות שוצפת של מי שגילה את האור ומבקש להוליך אחרים בדרכו.



ספרה הראשון של ירון־דיין, "מקימי", תיאר בסערה נרגשת תהליך חזרה בתשובה, אך היה בו סיפור אהבה סוחף ומשמעותי, שחיפה על הדידקטיות שלו. הרומן השני שלה מגויס לחלוטין לשליחות אידיאולוגית; הוא נטול עידון או מורכבות, ואפילו חסר אמונה ביכולת של הקורא להבין דבר מה בעצמו. הכל מתואר עד זרא, והמסרים האמוניים מוצגים לראווה בכיכר השוק: "להגיד שאין (אלוהים)? איזו שטות! בוודאי שיש. ברור שיש. בלתי אפשרי שאין. בוודאי שיש כוח גדול מאיתנו, בוודאי שהמוות אינו הסוף. הוא השער בחזרה הביתה".

בניגוד למה שמתואר על הכריכה האחורית שלו, הרומן אינו עוסק בחזרה בשאלה. הוא מתאר חברה של צעירים וצעירות ירושלמים שנפלטו ממסגרות חינוך חרדיות, משום שהם סובלים מטראומה נפשית קשה או משום שהם מרושעים. כך או כך, יש בנפשם "תהום עמוק ושחור", ולכן הם מתפקדים כבלדרי סמים בכיכר החתולות בירושלים, שותים לשוכרה והולכים מכות.

הגיבורה, שירה גאולה, שמגוללת את קורותיה בגוף ראשון, ברחה מהבית לאחר שאביה מת ואמה, חוזרת בתשובה, התחתנה בשנית עם גבר חרדי. היא נערה מבולבלת, פגועה וזועמת (לראיה: היא גוזרת את שערותיה בכיור בחדר האמבטיה), שמסתבכת עם המופקרים מכיכר החתולות. למרבה המזל, חסיד ברסלב מסתכל עליה במקרה, כלומר: "הוא הסתכל עלי והוא ראה. ואני ראיתי שהוא רואה. והוא ראה שאני ראיתי שהוא רואה. הוא ראה אותי כמו שלא רציתי שאף אחד יראה".

מזל משמים! החסיד לוקח אותה טרמפ בסובארו הישנה שלו למירון, ומציל אותה מהאנשים הרעים ומההרס העצמי שלה, נוטע בה אמת ומקלף אותה מהציניות ומהכעס. על הדרך היא מוצאת אהבה עם חוזר בתשובה רך אך אמיץ, לומדת לקבל את עצמה ואת אמה, והכל מסתדר יופי; כי "מי שמחפש אמת, הקדוש ברוך הוא שולח לו מלאך של אמת"

אני לא מסגיר סודות מהספר, כי דרכו ידועה מראש. תמיד דרך חד־כיוונית, חד־סטרית: מגלה אמפתיה לחוזרים בתשובה, אך לא מסוגלת לדמיין שאלה אינטלקטואלית או רוחנית. מי שיוצא מהדת הוא אפל או מצולק, ובסופו של יום יחזור הביתה. "אם אמונה, אז עד הסוף", מהרהרת הגיבורה. "אם חסידות, אז עם כל הגוף והנשמה. הכיוון הנגדי לא נחשב אצלי אף פעם לאופציה". והסיבה לכך היא שהכיוון הנגדי מייצג רוע מסוכן: "הכי מפחיד זה שהשמים שותקים. אפשר לחלל שבת, וכלום לא יקרה. כלום. החיים יימשכו. זה, אם חושבים על זה לעומק, מפחיד בטירוף. זה שאפשר לחיות לא נכון, להיות רע, וכלום לא יקרה".

הבעיה המרכזית של הרומן לא נטועה במסרים הללו, שהתקבלותם קשורה בתפישת עולמם של הקוראים. היא כרוכה באופן מסירתם: הספר כתוב בחובבנות והוא חסר מיומנויות ספרותיות בסיסיות ביותר. כל הדמויות מאופיינות באופן ישיר ולא עקיף, כלומר דרך דקלום חסר עידון של מחשבותיהן הפנימיות, שלא מותיר דבר לדמיון; הגיבורה הצעירה, בגיל ההתבגרות, חושבת מחשבות של אשה בוגרת מאוד, ואז כותבת במחברתה שירים ברמה של ילדה בת עשר; הקול המספר צמוד לתודעה של הגיבורה הראשית שלו ורואה את ההתרחשות מנקודת מבטה, אך לעתים נכנס לתודעתן של דמויות אחרות או יודע דברים נסתרים שהגיבורה לא יכולה לדעת. הרומן מעצב דמויות סטריאוטיפיות, מונוטוניות וקריקטוריות: הנערה המתבגרת זועמת ומיוסרת; לחוזר בתשובה הברסלבי יש עיניים רכות ונפש טהורה; עקרת הבית החרדית היא אשת חיל מקריבה; הערבים נוכלים מסוכנים, וההודי חכם מואר ומאיר. במלים אחרות, הכל צפוי והרשות לא נתונה.

זו לא אשמת המחברת, או לפחות לא רק אשמתה. לא כל אחד מצויד בכישרון ספרותי או ברצון לשכלל את אומנות הכתיבה הספרותית. למען האמת, הספר מסתדר היטב בלעדיהם — הוא רב מכר. אני מבין מדוע, משום שהוא משלב את המעמד הסלבריטאי של המחברת עם סיסמאות רוחניות נגישות ופלקטיות, ומוגש עם תועפות דבש ניגר. אין בזה רע: הצלחתו המסחרית בוודאי תאפשר להוצאת עם עובד לממן את הוצאתה לאור של ספרות טובה. אולם בכל זאת, מן הראוי שאיש מקצוע יעבור על כתב היד בקפדנות, לטובת קוראיו הרבים של הרומן ושמה הטוב של ההוצאה.

הסיבה להצלחתו של הספר נובעת מההצגה של האמונה החסידית־הברסלבית כמסגרת ריקה. כמו כל תורת ניו אייג', היא מקיפה את עצמה במלים "מסע", "חיפוש", "תשובה", "אמת", "אור", "להבה", ומסתפקת רק בהן. כל אדם יכול למלא בתוך המלים הללו את מצוקותיו ולהשתכנע שהספר מדבר בדיוק־בדיוק עליו: זו הטכניקה הבסיסית של ספרי רוחניות באשר הם. אני משוכנע שירון־דיין, אשה מאמינה, לא חפצה לבזות את החסידות, על עושרה ומורכבותה, על מסורת הפלפול שמניעה אותה ועל הפרדוקסים הרוחניים שמניעים את הגותה האינטלקטואלית. לא, זה לא ייתכן; ואם כך, האפשרות השנייה היא שכתבה במכוון גרסה מאוירת לתינוקות שנשבו; ספרון אמבטיה לחילונים עם כיפה שקופה ועגלה ריקה, שיבינו — עד כמה שדעתם המקרקשת משגת — שטוב לחזור הביתה, שבכל אחד יש להבה פנימית שצריך לתת לה לבעור, שהחיפוש אינו מסתיים לעולם ושתמיד אפשר להישען על ישועת השם.

*************** src="http://www.youtube.com/embed/Xoe3mai7JH0" allowfullscreen="" width="560" frameborder="0" height="315"> &amp;lt;figcaption class="pic__caption"&amp;gt;ראיון עם נועה ירון-דיין בתוכנית &amp;amp;quot;שיחת נפש&amp;amp;quot; &amp;lt;/figcaption&amp;gt; <*
ראיון עם נועה ירון-דיין בתוכנית "שיחת נפש"

אני יודע שיש דבר מה צפוי בביקורת הזאת, ואפשר להפנות כנגדה את הטענות הרגילות: החילוניות, הציניות, ההתנשאות או ההתנגדות האידיאולוגית. אבל הסיבה להסתייגות העמוקה שלי מהספר היא דווקא דתית למהדרין. כל אוהב ספרות הוא אדם דתי, גם אם מחוץ לקריאה הוא חילוני לגמרי. לדת הזאת יש טקסים ואורחות פולחן משלה, ונוצרים בה יחסי אמון, הלכות אמונה ורגעי התעלות. טקסט שמפר את האמון שנוצר בקריאה אינו רק מפר חוזה; הוא מחלל תחום מקודש. "שירה גאולה" אינו נוהג בכבוד באנשים מאמינים, וגם לא באנשים לא־מאמינים. אולם גרוע מכל, הוא נוהג בהפקרות בספרות עצמה; ומחילול קודש — על כך נדמה לי שיש הסכמה רחבה — מוטב למשוך ידיים.                           



תוקן על ידי ספרן ב- 12/04/2016 04:58:36




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > מקימי - עולמה של חוזרת בתשובה, עליות וירידות
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
לדף הקודם 1 2 3 ... 8 9 10 לדף הבא סך הכל 10 דפים.