1. עמוד הבית
  2. יהדות
  3. יהדות

השיעור השבועי מאת הגאון הרב דוד יוסף • צפו

השיעור השבועי של הרב דוד יוסף - ברכות המוציא ומזונות חלק א' - י"ז אב תשע"ט • צפו

בחדרי חרדים, כ' אב תשע"ט 21/08/2019 13:10

הגאון הרב דוד יוסף הגאון הרב דוד יוסף צילום: באדיבות המצלם

שיעור ממורנו הרב דוד יוסף שליט"א מיום א יז אב תשעט 

פרשת עקב

ברכות המוציא ומזונות א'

נושאי השיעור: פת הבאה בכיסנין | חלות שנילושו בביצים | ברכת לחמניות מתוקות | ברכת חלות מתוקות בשבת | ברכת ה'פיצה' - דעת מרן זצוק"ל

 

השיעור מוקדש לעילוי נשמת אמי מורתי המדוכאת ביסורים הרבנית מרגלית בת זכיה ע"ה רוח ה' תניחנה בגן עדן, אמן.

  • פת הבאה בכיסנין

הגמרא במסכת ברכות פרק כיצד מברכין (מא:) מונה כמה מיני מאכלים שברכתן בורא מיני מזונות. הדבר המרכזי הוא "פת הבאה בכיסנין", שדנה בו הגמרא מהי ברכתו, ומסיקה לברך עליו "בורא מיני מזונות" ולאחריו ברכת "על המחיה".

בראשונים נאמרו שלושה שיטות מהי "פת הבאה בכיסנין". שיטה א: שהיא פת העשויה מבצק ממולא במיני מתיקה וכיו"ב. שיטה ב: שהיא פת העשויה מבצק מתוק. שיטה ג: שהיא פת יבשה, כגון בייגלה או מצות.

ובשיעור זה נדון ונברר את שני השיטות הראשונות. ששיטה זו שפת הבאה בכיסנין היא פת שהבצק שלה ממולא, כתב אותה בעל ספר הערוך (ערך כסן) בשם רבינו חננאל, וכך כותבים רבים מרבותינו הראשונים, ופוסק אותה מרן השלחן ערוך להלכה (סימן קסח ס"ז): פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוכר ואגוזים ושקדים ותבלין. ע"ש.

  • הבצק של פת הבאה בכיסנין

ובמשנה ברורה (ס"ק כח) כותב על טעם זה, דמסתברא דטעם המילוי ניכר בעיסה. ע"ש.

אולם לא מצאתי באף אחד מהפוסקים שכותב כך, שלפירוש רבינו חננאל שמדובר בפת ממולאת צריך שיהיה טעם המילוי בפת עצמו. שהרי בפשטות "ממולא" הכוונה שהבצק הוא קמח ומים בלבד ללא תוספת מתיקות וכדומה, ושהוא לעצמו היה ראוי לברך עליו "המוציא", ורק משום המילוי של האגוזים והדבש וכו' עושים הם את ברכתו מזונות. ובספר הלכה ברורה (סימן קסח בבירור הלכה אות יח) הבאתי כמה ראיות לזה מהפוסקים.

ויתירה מזאת, הט"ז (סק"ח) כותב שאם לקח המילוי מהפת, ורוצה לאכול את הפת לבד, עדיין נשאר על הבצק שם פת הבאה בכיסנין ומברכים עליה מזונות, משום שהולכים אחרי שעת האפיה, שאז היא היתה ראויה לברך עליה מזונות.

ואם מדובר שהפת עצמה היא מתוקה, בין כה ברכתה מזונות משום המתיקות שלה, ולא צריך להגיע לכך שהיא ממולאת, אם כן מוכח שלא צריך שהפת עצמה תהיה מתוקה, אלא אף אם היא קמח ומים בלבד וממולא במילוי ברכתה בורא מיני מזונות.

  • עיסה שנילושה בדבש או בחלב  

השיטה השניה בפת הבאה בכיסנין שהבצק עצמו יש בו מתיקות. היא שיטת הרמב"ם (פרק ג מהלכות ברכות הלכה ט) וז"ל: וכן עיסה שלשה בדבש או בשמן או בחלב, או שעירב בה מיני תבלין ואפאה והיא הנקראת פת הבאה בכסנין. ע"כ.

דהיינו להפירוש הראשון, כיסנין הוא מלשון "כיס", שהוא ממולא. אך להפירוש השני, של הרמב"ם ודעימיה, כיסנין הכוונה שהכניס בעיסה עצמה מיני מתיקה כשמן ודבש או חלב, והם משפיעים על הבצק שיהיה מתוק, ממילא ברכתה משתנית מהמוציא למזונות.

ומרן השלחן ערוך (שם) פוסק גם את השיטה הזו להלכה, וז"ל: ויש אומרים שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה, ע"כ.

  • עיסה שנילושה בביצים

והנה יש לשים לב שמרן השלחן ערוך בדבריו לא הזכיר מה הדין אם הוסיף ביצים לעיסה. שהרי ודאי אם מוסיף ביצים בעיסה טעמה משתנה, ובפרט אם מוסיף הרבה ביצים, וכיום נפוץ להוסיף הרבה ביצים בחלות וכדומה. ויש לדון מה הדין בזה.

והנה בהלכות פסח (סימן תסב ס"ד) בדין של מי פירות אינם מחמיצין, כתב מרן השלחן ערוך שביצים הם בכלל מי פירות.

והמגן אברהם (ס"ק מד) חולק על מרן בזה, וסובר שביצים אינם מי פירות. אולם גדולי הפוסקים האחרונים השיגו על דבריו, ופסקו כדעת מרן השלחן ערוך [ראה בדגול מרבבה שם מש"כ בשם אבן העוזר].

  • ברכת החלות המתוקות

לפיכך אם לש עיסה בביצים או עם מיני מתיקה ומרגיש את טעמם בפת, ברכתה בורא מיני מזונות. והענין הוא להרגיש את הטעם בפת, מרן בשלחן ערוך מדגיש שיהיה טעם התערובת נכר בעיסה. ובאמת גם בבית יוסף דן בזה שצריך שיהיה טעם המי פירות נכר בעיסה.

אולם הרמ"א חולק על דברי השלחן ערוך וסובר, שגם אם מרגישים מתיקות עדיין ברכתם תהיה המוציא. וז"ל: ויש אומרים שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים. ע"כ.

לכן מה שמוכרים היום חלות מתוקות אמנם להאשכנזים ברכתם המוציא, אך לפי מרן השלחן ערוך ברכתם מזונות, וצריך להיזהר בזה, להימנע מלברך עליהם המוציא.

פעם הייתי במקום מסויים בחו"ל והיה שם רב אחד אשכנזי תלמיד חכם מפורסם, שהזמין אותי לאכול אצלו בשבת בצהרים, ושאלתי אותו לפני כן אם הוא מקפיד על קמח "ישן" וענה לי שמקפיד כמובן. והלכתי אליו והנה רק בצע על החלה ואכלתי ממנה שמתי לב שהחלה מתוקה מאוד. והיתה זו אי נעימות לבקש חלה אחרת ולא היתה לי ברירה אלא לאכול מהחלה שיעור של שלוש ביצים.

  • כשהרב משאש התארח בשבת אצל מרן זצוק"ל

וכבר סיפרתי בעבר שכשהגאון הרב שלום משאש זצ"ל היה רבה הראשי של מרוקו, אאמו"ר מרן זצוק"ל נלחם בכל כוחו למנותו לרבה הראשי של ירושלים, והצליח בכך. והרב משאש עדיין לא הספיק להדפיס את ספריו מלבד ספר "מזרח שמש" על יורה דעה, ששם רואים את גודלו וחריפותו בתורה. ואאמו"ר שלח את הספר הזה לרב אלישיב ולרב ז'ולטי זצ"ל ולכל רבני ירושלים והם תמכו בבחירתו. וכשבועיים לפני שנבחר עלה לארץ, והתארח אצל אאמו"ר בשבת הראשונה לשהותו בארץ. היה זה בשנת תשל"ז בערך. וזכורני שהיתה שבת יפה מאוד שאאמו"ר ישב בסבלנות והאזין לכל הפיוטים של המרוקאים.

ובערב שבת אירע דבר מעניין, שאמי ע"ה היתה רגילה להכין את החמין ולהניחו על פתיליה של נפט שהיו לה רצועות של בד ומדליקים אותם, והחום נמוך יחסית, וכך החמין היה יוצא מצויין. והנה ביום שישי זה אאמו"ר נכנס למטבח ואמר לאמי שלא תעשה כמנהגה בכל שבת, אלא תניח משהו חוצץ בין האש ובין הסיר, למרות שהאש נמוכה, בכדי שלא תהיה בעיה של גרופה וקטומה. אמא השיבה לאאמו"ר שהיא חוששת, יש לנו אורחים כל כך חשובים, ואף פעם לא עשיתי כך ואם נעשה אולי החמין לא יצליח?! אך אאמו"ר היתה איתן בדעתו, ואמר שאמנם יש ספק ספיקא ויש מקום להקל בזה, אך אינני יודע מה הרב משאש פוסק בנושא הזה, ואולי הוא מחמיר בזה. [למעשה, הרב משאש בספרו כותב להקל בזה לגמרי.]

ובשעתו קמתי אני ואמרתי לאאמו"ר, שגם אם נאמר שאסור לעשות כן, הרי זה ודאי שזה מחלוקת, ובדיעבד ודאי שמותר לאכול את החמין, אם כן מה המניעה להגיש לו את החמין הזה?! אך אאמו"ר לא אבה לשמוע ואמר לנו "אני יאכיל אותו חמין לכתחילה, כשלשיטתו שהוא נמנע מלעשות כן, ומותר לאכלו רק בדיעבד?!"

  • ברכת המוציא על החלות המתוקות בשבת

והנה לגבי החלות והלחמניות המתוקות הנפוצות היום יש שרוצים לומר טענה ששבת קובעת. דהיינו שהמחלוקת לגבי החלות והלחמניות הללו בין מרן השלחן ערוך והרמ"א היא רק לגבי יום חול, אך בשבת יש להקל ולומר ששבת קובעת את ברכתם לברכת המוציא. וטענה זו אמר אותה רבינו אברהם אזולאי סבו של מרן החיד"א מח"ס חסד לאברהם (כך הביא משמו נכדו בברכי יוסף סימן קסח סק"ה, וכן הוא בהגהות מהר"א אזולאי על הלבוש הנד"מ סק"ו) והפרי מגדים (סימן קסז א"א ס"ק מא).

אולם רבים מהאחרונים חולקים וסוברים ששבת אינה קובעת, ואין חילוק בין ברכתם בחול לברכתם בשבת. וכן כתבו מהר"ם בן חביב ושו"ת גנת ורדים (חאו"ח כלל ג סימן יא) והברכי יוסף עצמו הסכים לדעת הגנת ורדים. ועוד הרבה פוסקים.

וכן מוכח דעת הרמ"א. שהנה בדרכי משה (סק"ב) כותב להוכיח דבריו שעיסה שנילושה במי פירות ברכתה המוציא, שהרי בשבתות ויו"ט מברכים המוציא עליהם, ואם דעתו ששבת קובעת אין הוכחה כלל. לכן צריך לומר שגם הוא דעתו ששבת איננה קובעת לברכת המוציא כלל. ע"ש.

אאמו"ר מרן זצוק"ל האריך הרבה בנושא הזה לגבי ערב פסח שחל בשבת (שו"ת יחוה דעת ח"א סימן צא אות יב) בסעודה שלישית שאוכלים מצה עשירה שמברכים עליה מזונות, ואם נקראת סעודה ממש, ע"ש.

ולמסקנא ההלכה היא שאין אומרים ששבת קובעת לענין ברכת המוציא כלל.

  • אין מתחשבים במנהג העולם

יש עוד טענה שהיום כיון שפת זו נהיה דבר מקובל לאוכלו ולקבוע עליו סעודה ולכן מברכים עליו המוציא.     

אך לא מסתבר לומר כן, שהרי מכל דיוני הפוסקים בתנאים לברכת המוציא ולברכת מזונות, יש להשיב עליהם ולומר שנראה מהו מנהג העולם ודרך בנ"א, ולפי זה נבין אם מדובר בהמוציא או במיני מזונות.

למשל, כיום נפוץ מאוד האוכל הסיני, ובצעירותי אינני זוכר שאכלו כך, זכורני שהביאו לאאמו"ר מרן זצוק"ל עוף מתוק ולא היה מסוגל לראות את זה... אך היום זה כבר מאוד מקובל. והנה אם יבואו זמנים ויגישו עוגות כלחם בסעודה האם יבואו ויאמרו שברכתו המוציא?! ודאי שלא, כיון שאין שום משמעות למנהג בני אדם בזה. וכתבתי בענין זה תשובה בהלכה ברורה חלק ח [שו"ת אוצרות יוסף סימן י] ושם הארכתי להוכיח שאין לנו אלא מה שכתבו מרן השלחן ערוך למנהג הספרדים והרמ"א למנהג האשכנזים. ע"ש.

הייתי פעם בסעודת שבע ברכות והיה שם רב אחד ספרדי מוכר שלומד הרבה משנה ברורה, אבל לא לומד את פסקי רבותינו הספרדים, והגישו שם לחמניות מתוקות, ושאלו אותו אם ליטול ידים ואמר להם ליטול. וכשבאתי לשם שאלו אותי שוב אם ליטול ידים, טעמתי את הלחמניות מעט וחשתי שהן מתוקות מאוד והוריתי להם שלא ליטול ידים, אלא אם כן אוכלים כמה לחמניות שאז זה שיעור קביעות סעודה. הרב ההוא התחיל לומר לי שכך כתוב במשנה ברורה, והשבתי לו שיש לנו כבוד גדול למשנה ברורה אך יש לנו את פסקי רבותינו, ואנחנו צריכים ללכת בעקבותיהם, והם פסקו שעל פת כזו מברכים מזונות.

  • חידושו הגדול של המהרש"ם

מרן השלחן ערוך בדבריו על עיסה שנילושה במי הפירות שהופכים את ברכת הפת למזונות, בסופם כותב עוד: "והוא שיהיה טעם המי פירות או התבלין ניכר בעיסה". ע"כ. שרק על ידי כך נחשבת העיסה לפת הבאה בכיסנין. ובבית יוסף מאריך בזה ע"ש.

והנה, לפני שני דורות חי הגאון מהרש"ם, אשר למד פשט בכל הענין של 'ניכר הטעם' או לא בדברי הבית יוסף, וחידש חידוש גדול בדבריו (דעת תורה סימן קסח אות ז). והוא שאם כמות מי הפירות עודפים על המים הרגילים שבעיסה, ברכתם מזונות, למרות שאין טעמם ניכר בעיסה.

ובאשר לכך שמרן בבית יוסף ובשלחן ערוך מאריך ודן ופוסק זאת להלכה שיהיה ניכר טעם המי פירות בפת, הוא דוקא אם מי הפירות פחותין מכמות המים שבעיסה.

  • השימוש הנפוץ בהיתר של המהרש"ם

ודברי המהרש"ם הם לכאורה פתרון להרבה מן המקרים שרוצים לעשות לחם שברכתו תהיה מזונות, אך מאידך לא יחושו במתיקות כל שהיא.

וכך ראיתי שעושים בעיקר בחו"ל. לעשות מי פירות על ידי שמבשלים מים עם צימוקים. שלשיטת הרמ"א צריך שתהיה שישית יין בכדי שיחשב ליין, א"כ מבשלים רבע כוס צימוקים עם שלושת רבעי כוס מים, וטעמם הוא מים מעט מתוקים, וכשאופים אותם בפת לא מרגישים הבדל בטעם כלל. וכיון שלשיטת הרמ"א דינם של המים הללו שהם נחשבים יין, לכאורה אפשר לעשות כך לחם שברכתו תהיה מזונות. והפטנט הזה נתפשט בהרבה מקומות, וכן בארוחות הכשרות במטוסים נפוץ להשתמש בזה בכדי להימנע מנטילת ידים על הלחם.

[בכלל בכל הענין של האכילה במטוסים כדאי להימנע מדין 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', מלבד בחברת 'אל-על' שבהם האוכל המהדרין הוא גם טרי. בשנת תשע"ב אירע לי שהזמנתי לפני טיסה באחת החברות ארוחה כשרה למהדרין, והדיילת לא הבינה עברית והגישה לי את האוכל והיה כתוב על האריזה "כשר לפסח תשס"ח"! ובכלל בענייני הכשרות במטוסים שלוקחים כל מיני הכשרים לפעמים גם כאלו שנחשבים טובים, וראיתי את נהלי החימום וההגשה וכו' באופן שהכשרות היא מפוקפקת לגמרי, וצריך להיזהר מזה.]

  • גדולי האחרונים חלקו על המהרש"ם

אולם המעיין בדברי מרן בבית יוסף יראה שאין הכרח לומר כדברי מהרש"ם, ואין מקום לחלק אם המי פירות הם רוב או לא, ואדרבא מוכח שלא חילק, וכתב שתמיד צריך שיהיה טעם המתיקות ניכרת בפת בכדי לברך עליה מזונות. ובשו"ת אוצרות יוסף (חלק ח סימן י ד"ה ואמנם) הרחבתי לבאר שרק אם ניכר טעם המתיקות ברכתו מזונות ואילו אם לא ניכר טעם המתיקות ברכתו המוציא, אף אם רוב המים בעיסה הם מי פירות.

ויש בזה הכרח מיניה וביה, שלשיטת האשכנזים אם הוסיף סוכר או דבש וניכר טעמם בפת עדיין מברכים המוציא וכמו שכתב הרמ"א, אך אם יוסיף מי פירות בשיעור שהם רוב המים בעיסה אפילו שאין מרגישים אותם בפת מברכים עליהם מזונות. וזה ודאי שאינו מסתבר לומר כן.

וכמה מגדולי האחרונים כתבו בפירוש שלא כדברי המהרש"ם בזה. השל"ה הקדוש (שער האותיות קדושה כלל ב) והביאו האליה רבה (ס"ק יד) והנזירות שמשון (סימן קסח) והחמד משה (סימן קסח סק"ה) ועוד.

  • שומר נפשו ירחק מזה

ובדור האחרון ראש העדה החרדית הגאון רבי יצחק יעקב וויס זצ"ל מחבר שו"ת מנחת יצחק, שהיה צדיק יסוד עולם, והוא הנהיג שינוי גדול בנושא הזה בכך שקיבל את סברת המהרש"ם להלכה (ראה חלק ט סימן יז).

ולכן כך נהגו בבד"ץ העדה החרדית, שבפיצה למשל נותנים 80% חלב ו-20% מים, ובפועל לא כולם חשים בפיצה את טעם החלב, ואינו נרגש כמעט, וכיון שהוא סבר שברכתה מזונות כך אומרים לברך עליה.

ובשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן לב) מביא את סברת המהרש"ם, וכותב שאי אפשר למחות בחוזקה ביד הסומכים עליה, אולם שומר נפשו ירחק מזה.

ובכמה מקומות שהייתי אצל בני עדות אשכנז שהיו רגילים לסמוך על ההיתר הזה, וכשאמרתי להם את דברי הרב וואזנר בשבט הלוי נבהלו והחלו להחמיר בזה. ובאחד המקומות שהייתי הגישו פיתה שנילושה בערק ואין נרגש בטעם הפיתה שום טעם שונה, והלכתי ונטלתי ידי להודיע שהברכה על פיתה זו הוא המוציא.

וזכורני שאאמו"ר מרן זצוק"ל כשהיו מביאים לו לחמניות ולחם שאמרו לו שנילושו במי פירות, היה טועמם ופולטם ואומר הרי לא מרגישים בהם מתיקות כלל, והיה מורה ליטול עליהם ידים. ובפרט אנחנו הספרדים שמחמירים כדעת מרן, אין לנו לחפש היתרים בזה, אלא כל שניכר טעם מתיקות בפת מברכים מזונות, ואם אין ניכר בה מתיקות ברכתה המוציא.

ולעומת זאת להאשכנזים מלבד שיהיה ניכר המי פירות בטעם הפת צריך שיהיו רוב ועיקר ואז הם נחשבים לעקי"ך וכמו שכותב הרמ"א, ורק אז מברכים עליהם מזונות.   

  • הוראות בד"ץ העדה החרדית בחנויות לממכר פיצה

ובתוך הענין הזה יש לברר את הברכה על הפיצה.

שהנה במקומות בכשרות בד"ץ העדה החרדית מורים לערב 80% חלב ו-20% מים וסומכים על ההיתר של המהרש"ם וכאמור. אך טעם החלב לא ניכר כמעט ולא נרגש. ומשום כך אאמו"ר מרן זצוק"ל היתה דעתו תמיד שעל פיצה מברכים המוציא. וכך היתה דעת הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצוק"ל.

ומעשה שהיה לפני כארבעים שנה, ביהודי חרדי ספרדי שפתח חנות של פיצה בשכונת 'גאולה' בירושלים, והיה זה כשהתחילו להגיע הפיצות לארץ והחנות שלו היתה החנות השניה בגאולה של פיצה. והיה שם שלט גדול שהפיצה בכשרות בד"ץ העדה החרדית וברכתה מזונות כיון שהבצק נילוש בחלב.

וניגשתי אליו והתרעתי בו שהוא מכשיל את הרבים, כיון שלהספרדים ברכתה המוציא, ואף להאשכנזים היא משענת קנה רצוץ של היתר המהרש"ם שאינו מוסכם אליבא דכו"ע.

והיהודי הלך אל ראשי הבד"ץ ושאל אותם אם יכול להוסיף בשלט שלפי הספרדים ברכת הפיצה היא המוציא. אולם ראשי הבד"ץ לא הסכימו, והשיבו לו שגם ההיתר של המהרש"ם הוא בדעת הבית יוסף והוא היה ספרדי. ואף כשהציע להסיר את השלט הזה לגמרי ולא לכתוב כלום ובזה לא תצא מכשלה מתחת ידו, סירבו, באמרם שכיון שנילוש בחלב צריך להודיע שברכתו מזונות.

הוא פנה אלי וסיפר לי שאינם מסכימים להצעותיו, ושאל אותי לדעת אאמו"ר מרן זצוק"ל אם יש פתרון לכך. ואאמו"ר השיב שיש פתרון להוסיף סוכר לעיסה. אך בעל החנות אמר שפתרון זה אינו מעשי כיון שלא מתאים להוסיף סוכר לפיצה.

לאחר מכן הלך אל חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל וסיפר לו, ואמר לו הגרב"צ שיוסיף שמן בכמות כזו שיהיה טעמה ניכר בעיסה, אך גם פתרון זה לא היה מעשי כיון שכל טעם הפיצה משתנה.

אותו יהודי אמר לי לאחר מכן שאינו ישן בלילה, מחמת מה שאמרו לו אאמו"ר והגרב"צ אבא שאול, ועם כל הכבוד לעדה החרדית, הוא חושש יותר לדבריהם.

לאחר כמה זמן עברתי שם וראיתי במקום החנות של הפיצה חנות אחרת, והלכתי אל אותו יהודי וסיפר לי, שהחליט שאינו מוכן לאבד את עולמו וסגר את החנות של הפיצה והשכיר את החנות לאחר.

  • הברכה על הפיצה – דעת מרן זצוק"ל

לאחר שנים כשלמדתי את סימן קסח בשלחן ערוך בעיון ראיתי שבאמת דעת אאמו"ר מרן זצוק"ל ודעת חכם ב"צ אבא שאול זצוק"ל ברורה שהבצק של הפיצה ברכתו המוציא.

אך התעוררה בעיה שהרי דרך אפיית הפיצה היא שמפזרים על הבצק גבינה וזיתים ושאר ירקות ואופים אותם יחד. אמנם יש מקומות שאופים את הבצק של הפיצה, ורק לאחר מכן מפזרים את הגבינה והירקות ואופים שוב לזמן קצר, וכך דרך עשייתה בארגנטינה, ובמקום כזה ודאי שברכתה היא המוציא ללא כל ספק.

אך ברוב המקומות שאופים אותה עם הירקות והגבינה יחד כאמור, יש מחלוקת מהי ברכתה, שהנה פסק מרן בשלחן ערוך (סימן קסח ס"ז): פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין, ע"ש. ואילו בסעיף יז כותב מרן: פשטיד"א הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, מברך עליה המוציא. ע"כ.

ומקשים האחרונים שמצד אחד פסק שאם ממלאים אותה באגוזים ושקדים ברכתה מזונות, ואילו לאחר מכן בסעיף יז כותב שכשממלאים אותה בבשר וכיו"ב ברכתה המוציא.

וכמה נאמרו יישובים על סתירה זו. והמגן אברהם (ס"ק מד) מחלק שמדברי מרן שחילק את שני הדינים, ואף לא אמרם בסעיף אחד, מוכח שדעתו שיש הבדל בין מאכלים הבאים בדרך כלל כקינוח סעודה שהם גורמים שברכת הפת היא מזונות, לבין מאכלים הבאים ללפת בהם את הפת שברכת הפת תישאר המוציא.

ולפי המגן אברהם ברכת הפיצה תהיה המוציא למרות הגבינה והירקות שעליה.

  • אין מחלקים בין סוגי המילוי של הכיסנין

לעומת זאת המהריק"ש (בהגהות ערך לחם בסעיף יז) והט"ז (סק"כ) והבן איש חי (פרשת פנחס אות כ) לא קיבלו את פירוש המגן אברהם בשלחן ערוך, ומסכימים שבין מאכלים הבאים לקינוח סעודה כגון אגוזים ושקדים, ובין מאכלים הבאים ללפת בהן את הפת בכל מקרה ברכתם מזונות. ומה שמרן השלחן ערוך בסעיף יז כותב שמברכים עליהם המוציא, היינו כשקובע סעודתו עליהם שאז ברכתם תהיה המוציא למרות שהם פת הבאה בכיסנין.

ולפי שיטתם פיצה שאופים אותה עם הגבינה והירקות שעליה ברכתה מזונות.

וראיתי שיש מי שרצה לחלק בין פיצה לבין ממולאים, שבפיצה המילוי הוא מלמעלה והוא פתוח, ואילו בכיסנין שבשלחן ערוך הוא ממולא, וההגיון אומר שנהפוך הוא, שבפיצה כיון שהיא פתוחה יהיה יותר טעם שברכתה מזונות, ואכמ"ל.

והנה יש אצל עדות החאלבים מאכל ושמו "לחמא בעג'ין" שהוא כעין שכבת בשר ועליה שכבת בצק ועליו שכבת בשר נוספת. והנה יש כאלו שמפזרים מיץ של רימונים או תמרים, ונספגים בבצק ומתיקותם מורגשת בו, בזה ודאי שברכתה מזונות, וכאמור. וכן יש שאופים אותה בחתיכות קטנות וגם בזה הביאור הלכה מביא ראיות שבקטן ברכתו מזונות.

אך כשאופים אותו ללא המיץ הזה תתעורר בו השאלה כמו הפיצה.

ובזמנו הלכתי לפני אאמו"ר מרן זצוק"ל והצעתי לו את הדברים, ושאלתי אותו למה מורה לברך על הפיצה המוציא באופן גורף, שהרי זו דעת המגן אברהם, אך יש הרבה שחולקים עליו הט"ז ומהריק"ש וכנ"ל, ומפני מה נקט בדעתו כסברת מגן אברהם והתעלם מדעות הפוסקים האחרים.

ואאמו"ר ענה לי, תלמד טוב את דברי מרן, ותראה שפשטות לשונו של מרן היא כמו דברי המגן אברהם. ואמנם בדרך כלל אנו אומרים ספק ברכות להקל נגד דעת מרן, אך יש לנו לפעול על פי ההגיון המתברר בדברי מרן. ואז אמר לי "אני חושב שפירוש המגן אברהם הוא הנכון, וכך צריך לנהוג".

ואמרתי לאאמו"ר שהנה אמנם מצאתי בתשב"ץ [(סימן רצא) תשובות שמעון בר צמח תלמידו של מהר"ם] וכן בספר האגודה (ברכות פרק ו סימן קנג) שסוברים כדברי המגן אברהם. אך לעומתם יש בספר תניא רבתי [(סימן כח) לאחד מהראשונים מלפני כשבע מאות שנה, והוא קיצור של ספר שיבולי הלקט] ששם הוא כותב בפירוש שאם שם בבצק פירות או בשר או גבינה וכו' מברך עליו מזונות, ואינו מחלק בין המאכלים וכדעת מהריק"ש והט"ז.

וכן מצאתי בפירוש ריבב"ן [(ברכות לו:) שהוא ספר הנסוב על פירוש רש"י בברכות] שהמולייתות ברכתם מזונות ואין חילוק כלל במה הם ממולאים.

ולאחר שהצעתי לפניו את מה שנמצא בראשונים כדברי הט"ז ומהריק"ש, שאלתי אותו מפני מה שלא נאמר ספק ברכות להקל נגד דעת מרן?! שהנה יש בזה מחלוקת מהי דעת מרן.

והנה, במשך שנים רבות זכיתי לעסוק בתורה עם אאמו"ר, קרוב לחמש עשרה שנה למדתי עימו כל לילה עד שתים ויותר. והיו שנים שלמדתי עימו גם ביום, וכשכתב את ספרו הגדול "טהרת הבית" הייתי עימו כל היום וליבן עימי יחד את הדברים.

וכשהיינו מתווכחים לפעמים היה משכנע אותי שאני טועה, ולפעמים כשהיה שומע שיש הגיון במה שאני אומר לא היה כופה את דעתו עלי והיה אומר לי תכתוב איך שאתה מבין, ופעמים שהיה אומר לי תכתוב שאני מסכים איתך! וזה קרה אף בדברים שהוא בעצמו כתב אחרת מלפני כן בספריו. ויש כמה דוגמאות רבות לכך בספרי. ועד יום פטירתו כל ספרי שהוצאתי – הלכה ברורה עד חלק י"ג – הייתי נועץ בו בכל הלכה שנשאתי ונתתי בדבריו!! והוא היה אומר לי תכתוב כך, כמו שדנתי עימו. וכך הוא בנידון של הבמבה שאמר לי לכתוב שברכתה הוא שהכל, ולאחר מכן הוסיף זאת בכתב ידו בהסכמה שלו להלכה ברורה חלק י'. ומי שבא ואומר שאני חולק עליו בזה, אינו יודע, וזה בדיוק להיפך, ואכמ"ל.

אולם כשדנתי עימו על ברכת הפיצה היה זה המקרה היחידי שלא הסכים לי לכתוב את דעתי, ואמר לי תכתוב שפיצה ברכתה המוציא. וכשהפצרתי בו שיסביר לי מדוע, סירב.

ואז אמרתי לו שבהערות למטה [בירור הלכה] אצטרך להסביר מפני מה הדין כן, ומה אכתוב שם. אמר לי תכתוב למעלה שברכתה המוציא, ולמטה תכתוב שדעתך לברך מזונות ותסביר מה שאתה רוצה. ושמעתי בקולו וכך באמת עשיתי. [ראה הלכה ברורה סימן קסח אות נ ובבירור הלכה אות לז]

לפיכך לדעתי עצה טובה לצאת ידי כל ספק ופקפוק והיא לאכול שני מנות פיצה לכל הפחות [בפיצות הנפוצות היום], כיון שעל פי מה שביררתי ברוב המקומות עושים היום בצק שהוא 800 גרם ומחלקים אותו לשמונה חלקים, וממילא שני חלקים הם 200 גרם, ובנוסף בתנור הפיצה מתנפחת מעט, ממילא בשני משולשי פיצה הם ודאי שיעור של ארבע ביצים, וכך מונע עצמו מלהיכנס בספק.

פעם מסרתי שיעור בכולל אחד בענין הפיצה, ואמרתי להם את הענין הזה והיה שם אחד פרסי שלאחר השיעור בא ונישק את ידי, ולתמיהתי ענה לי שבבעלותו חנות פיצה ומעתה יקנו יותר...

הלכה למעשה:

  • בצק הממולא במיני פירות ואגוזים וכדומה ברכתו בורא מיני מזונות.
  • פת שנילושה במי פירות וטעם מתיקותה ניכר לאחר אפייתה, ברכתה בורא מיני מזונות. אולם אם אין טעם המתיקות ניכרת ברכתה המוציא.
  • ודין זה של פת שנילושה במי פירות הינו גם אם נילושה עם ביצים, שאם טעמם ניכר לאחר האפיה ברכתה מזונות, אך אם אין טעם הביצים ניכר ברכתה המוציא.
  • חלות המתוקות הנפוצות היום שטעם מי הפירות שבהם ניכר ברכתם מזונות, ויש להימנע מלברך עליהם המוציא אף בשבת. וכן לחמניות שטעמם ניכר שהם מתוקות ברכתם מזונות.
  • וכן הוא הדין בפיתות שנילושו במי פירות באופן שהמי פירות הם הרוב אך אין נרגש טעם המי פירות שברכתם מזונות. ואין לומר בהם שכך נהגו העולם.
  • וכן הדין לגבי ברכת הפיצה שברכתה המוציא למרות שאפו אותה עם הרבה חלב כיון שאין טעם החלב נרגש לאחר האפיה.
  • ואמנם בפיצה יש בה בעיה של הגבינה והירקות שעליה, ודעת אאמו"ר מרן זצוק"ל והגאון חכם בן ציון אבא שאול זצוק"ל לברך עליה המוציא. ולענ"ד כדאי לאכול בפיצה לא פחות משיעור של ארבע ביצים שהם בערך שני מנות פיצה, ולברך המוציא לכו"ע.
  •          





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. רבנו שליט"א  


  2. חזק ברוך לרב  

    חזי