1. עמוד הבית
  2. נשים
  3. רוח

פרשת דרכים עם המצלמה: מה תהיה הכיתה החדשה שלי?

דרך מבט העדשה שלה מספרת הצלמת חני אייזנשטיין סיפורים על החיים והפעם לכבוד השנה החדשה: אנחנו כאן כדי לעלות כיתה בכל שנה וזה כואב וקשה אבל משתלם

חני אייזנשטיין, א' אלול תשע"ט 01/09/2019 19:21
תגיות:

א' אלול תמרור תמרור צילום: חני אייזנשטיין

רוצה להיות כמו תהילה. תמיד כשמתעוררת היא מחייכת, כשאני קוראת לה היא צוחקת ממרחק, לקראת שינוי היא נרגשת והמבט שלה תמים ומופתע כמו שיה.
למה אני פתאום כותבת את כל זה? כי נפלאות הרשת גורמות  לכל "זה" - למשפחה שלי, לבית, לחופשה, לפרנסה ובכלל... להראות כמו קסם.
אבל כולנו יודעים שבחיים האמיתיים אנחנו כל כך לא.
אז גם לי יש את הימים האלה של הכישלונות וה'לבד', וחוסר ההצלחה שמחלחל לכל פינה בלב.
הילדים שלי בחופש ופתאום כל הקשיים גלויים יותר, המורכבות גדלה - התמונות שלי מלאות בצבע ובחיים, אבל הלילות, תאמינו לי, לפעמים רוויים באנחה. (הכל בסדר. כמו אצל כולם...)

ואז אני מבינה שהנה הנה נגמרת לה עוד שנה עוד מעט, ותכף כמו הילדים שלי, יגמר גם אצלי החופש הגדול ועונת המעבר בין תקופות ההצלחה ושוב אעלה כיתה. כי אנחנו כאן גם כדי "לעלות כיתה" בכל שנה מחדש, וזה כל כך כואב, וכל כך קשה. 

אין שם כבר את אותם הפרסים והפתעות, ואין את אותה מורה מחבקת שהכרנו... אבל יש שם בכיתה החדשה הרבה יותר ידע ובגרות, וכח וחיים ויכולת וזכויות.
וכשאני מבינה את זה, אני מביטה בתמונה הזו של תהילולי, הקטנה שלי, שמביטה לכל התחלה חדשה בשלווה. ואני מקבלת כח.
ומתוך הפחד העצום שלי לסיים את תקופת ההצלחה היפה של השנה החולפת, מתוך הקשיים שצומחים ומאיימים עלי עכשיו (ויש כאלה, סליחה שמזכירה שוב...) אני מוכנה.
מציצה מעבר לפינה אל הכיתה החדשה שלי. אין לי מושג מה יהיה בה... תחזיקו לי אצבעות.





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.